דיוקן המוזיקאי כליברל

חירות, חירות, חירות. מדברים על זה הרבה לאחרונה. אותו לופ שפועל לו במהלך החג וכולם מתחילים להקדיש הרבה מאוד תשומת לב לנושא. ברדיו, בטלוויזיה ובעוד אמצעי תקשורת. ובכן. אני גם אצטרף עכשיו לזה ואעסוק בשני אלבומים שונים מאוד, מסגנונות שונים, תקופות שונות ודרכי ביטוי שונות. אבל, דבר אחד היה משותף ביניהם: הרעיון. הם שאפו לחירות, הם רצו לחיות את החיים שלהם כמו כולם, בלי שיחטפו בכל פעם שהם מסתובבים ברחוב. כמו רבים, הם נאבקו למען הרעיון של החירות והביעו את זה עם האמנות שלהם. בני ישראל המודרניים שלמעשה כמו במצרים, חטפו הרבה מאוד כשהיו בארה"ב. לחלקם נמאס והתחילו לצאת למאבק. האפרו אמריקאים לא אהבו שהם לא יכולים לצאת בשקט לרחוב ובנוסף לכל מיני פעולות רדיקליות, היו גם אמנים. בין אם זה בג'אז (ארצ'י שפ עם האלבום המצוין Attica Blues ומינגוס עם Fables of Faubus) או בfאנק (ג'יימס בראון). כאן, אני אדבר על שני אלבומים מאוד מפורסמים, כאלה שמופיעים כמעט בכל רשימה של "האלבומים הגדולים של כל הזמנים", כל אחד מהם שונה בגישה, אבל הרעיון משותף. טוב הייתה הקדמה, בואו נגיע עכשיו לעיקר.


שנות השבעים בפתח בארה"ב. בתקופה הזו, לאט לאט, בהדרגתיות, נראה שהמהפכה הפרחונית נכשלה. האידילה שההיפים ניסו להשיג מתחילה להתברר כחלום אוטופי רחוק. הפגנות נגד מלחמת ויאטנם הופכות לאלימות במיוחד ומרווין גיי, סופרסטאר שכבש את המצעדים בכל פעם שהוציא להיט, ראה את אחת מההפגנות האלה והחליט לשנות כיוון. כל הדברים השתלבו ביחד. הזעזוע שלו מהאלימות בחברה האמריקאית, המצב הקשה של האפרו אמריקאים, מותה של השותפה המרכזית שלו לדואטים תמי טרל מסרטן והתסכול העמוק מהעובדה שאין חופש אמנותי מצד חברת התקליטים, כל אלה הובילו אותו להפוך את הקערה על פיה. לגיי נמאס מזה שכותבים לו שירים והוא צריך לבצע אותם כמו ילד טוב. ההצלחה המסחרית הייתה עצומה אבל מבחינה אמנותית, גיי היה חנוק. כל מי שאוהב מוזיקה שחורה, מכיר את השם מואטאון. החברה הזו הייתה למצליחה בתחום עם כל הלהיטים שלה. אבל כשיש הפרדה בין הכותבים למבצעים במשך 10 שנים, זה יכול להטריף מוזיקאי.

גיי דרש חופש אמנותי. זה היה חופש משני היבטים. החופש הכללי, חופש מהאלימות ששררה בחברה האמריקאית, וחופש אישי. החופש האמנותי שגיי קיבל מחברת התקליטים. עכשיו הוא יכל סופסוף להביע ולהוציא את כל מה שהיה לו. תקופה עם שירים כמו Ain't No Mountain High Enough היא היסטוריה. עכשיו, התחילו העניינים. גיי עם קצת עזרה מחברים, כתב אוסף של שירים עם קונספט משותף וב-1971, הוציא את האלבום שהפך את הקערה במוזיקת הנשמה. What's Going On היה ה-הצהרה של גיי, האלבום ששינה את מואוטאון, מוזיקת הסול ואת המוזיקה בכללי. כשחברת התקליטים שמעה את זה, היא חטפה רגליים קרות. מה זה? אין פה להיט! מה זה כל השירים המורכבים האלה שמביעים רעיון? זה בחיים לא ימכור! נו, כמה שהם טעו. האלבום הזה שעסק באלימות וריקבון אישי וכללי הפך ללהיט. ופייר מוצדק. חוץ מהעובדה שזה אלבום עם אמירה חזקה, יש פה מוזיקה נפלאה. מי שרוצה להבין, שישמע את שיר הנושא. השימוש בהקלטה מהעולם שבחוץ כשכולם שואלים מה המצב? גיי פונה אל ההורים שלו ואומר יש יותר מדי מלחמות, אלימות בכל מקום. הוא לא משתמש ברמזים ובדימויים, הוא אומר את זה ישר בפנים. שיר הנושא של האלבום מייצג את כל הרעיון של האלבום. מין המנון ותקווה לעתיד טוב יותר. זה בעיניי, השיר שצריך לשמוע מהאלבום אם לא את כל האלבום.

היום, בתקופה שכולם מביעים מחאה ועם התפתחות בנוגע לR&B (שאני כבר לא יודע איך אפשר להגדיר היום), קצת קשה להבין מה היה כל כך מהפכני באלבום הזה. אבל בזמנו, זה היה חתיכת ביג וואו. עוד לפני שסטיבי וונדר בא עם Living for the City, גיי ניפץ את כל המיתוסים לגבי זמר הנשמה המסורתי, הוא פתח את השער וחוץ מזה, יצאה גם מוזיקה טובה. זה לא שכל הרעיונות והמילים התבטאו על חשבון המוזיקה. יש שם דברים יפים שאתם יכולים לשיר בהליכה ברגל, באוטובוס, בעבודה בכל מקום. ככה מנגישים מהפכה. המהפכה מעולם לא נשמעה גרובית ומלודית כל כך. גיי הביע את הרעיון של החופש במבט יותר רחמני. הוא מבקש ומתחנן לטוב בעולם. הוא שואל למה ומבקש מכולם להתנהג בהגיון. גיי מתחבב על כולם למרות הרעיונות הקשים והעובדות שהוא מציב לפנינו. 17 שנה עברו מאז. נכנסים לזירה עם האלבום שלהם כמה חבר'ה מאוד זועמים, נמאס להם ובניגוד לאביהם הרוחני גיי, הם לא ביקשו מאף אחד.


שני חבר'ה ניו יורקרים האחד קרלטון ריידנהאור (aka Chuck D) השני ויליאם דרייטון (aka Flavor Flav), נפגשו באוניברסיטה בלונג איילנד ויחד עם עוד כמה די ג'ייז, הם החליטו להוציא את מה שיש להם. הוווו והיה להם הרבה מה להוציא בפנים. אחרי אלבום בכורה שהצליח יפה מאוד, הוציאו פאבליק אנמי את אחד ה-אלבומים. המקבילה בהיפ הופ לאלבום של גיי, מניפסט זועם שקוראים לו It Takes a Nation of Millions to Hold Us Back. וכמו בהיפ הופ, החבר'בה שאבו מהרבה מאוד מקומות מוזיקליים. אם זה ההארדקור fאנק הקצבי וזועם מאוד שהובל ע"י ג'יימס בראון, הסול של גיי ואייזק הייז, הג'אז ואפילו טכניקות הקלטה שהושפעו מהמהפכה שעשה פייר שפר עם המוזיקה הקונקרטית. כל אלה גובשו לתוך המחאה של פאבליק אנמי. מאז, הוא הפך לאחד האלבומים הגדולים בהיפ הופ, במוזיקה בכללי והשפיע גם מעבר לזה. מאז, באו עוד חבר'ה שגם להם היה מה להגיד במצב (קנדריק עם To Pimp a Butterfly למשל), אבל החזון של החבר'ה האלה בהנהגת Chuck D הוא זה שהפך את זה לכל כך פופולרי.

סימפולים של מלקולם אקס, בראון, הייז, סלייר, פאנקדליק, קווין, דיוויד בואי, ביסטי בויז משתלבים עם אינספור ביטים, מלא YEHHH BOIII ובעיקר, הרבה מאוד זעם. צ'אק שמתוגבר ע"י פלאב, מטיח בפנים הכל. לא סתם אני מחשיב אותו לראפר הטוב ביותר. הוא מטיח את העובדות ומרפרפ כמו נואם, הוא משדר ביטחון והוא לא עושה חשבון לאף אחד ובנוסף, הוא עושה את זה בגרוב. אל תגידו שלא הזזתם את הראש והצטרפתם לרפרופ עם להיטי ענק כמו Bring the Noise ו-Don't Believe the Hype. זה אלבום קצבי עם כל הרעיונות שבו. שתי המסגרות (הטקסטואלית והמוזיקלית) באים ביחד. גיי התקין את המסילות, פאבליק אנמי חיזקו אותן. הם לא באו להרקיד אף אחד. הם אמנם ישאירו לכם ביטים קליטים בראש, אבל אתם בהחלט תצאו עם עוד משהו חוץ מזה. גם היום, האלבום הזה סופר רלוונטי עם הסיר הרותח ומבעבע הזה שנקרא ארה"ב 2017. ככה פאבליק אנמי הצליחו להישאר בתודעה. ככה הם עשו פרפרזה על הביסטי בויז ושינו את המלחמה על זכות לחגוג לחגיגה על הזכות להילחם. ככה הם פתחו בנבואת זעם מפחידה עם צלילי אזעקה בקטע ושמו "הספירה לאחור לארמגדון". מאז, הם הוציאו עוד אלבומים נפלאים לא פחות, המציאו את הראפ מטאל עם אנתרקס, אבל עדיין עם החזרה של ההיפ הופ המחאתי למיינסטרים, אפשר להבין למה It Takes a Nation נשאר למאסטרפיס שכמו 1984 של אורוול רלוונטי גם היום.

אלה היו שני אלבומים נפלאים נצחיים שמייצגים את רעיון החופש, אבל כל אחד מציג במסגרת שונה. הראשון מסתמך על מלודיה מבקש מאיתנו להתנהג בהגיון וגורם לנו להסתכל לתוך עמקי הנפש. השני זועם, לא מבקש כלום, דורש ומתוגבר באינספור ביטים שמשמשים כפסקול למהפכה המודרנית. בין אם גיי או פאבליק אנמי, שניהם דרשו לחופש ביצירות שלהם. קשה לחשוב על יצירות כל כך כנות, כל כך נוקבות שגם היום המסרים שלהן נותרו תקפים גם למאה ה-21. המוזיקה השחורה עברה אבולוציה ארוכה מאוד מהבלוז של השדות במיסיסיפי, משם אל הג'אז, אל הסול והפ'אנק עד להיפ הופ. הרעיון של החופש היה שם תמיד, ועד היום הוא מובע במוזיקה הזאת שהוציאה כל כך הרבה דברים נפלאים. שני האלבומים האלה הם מהדוגמאות האלה שצריך לשמוע בלי קשר לקונספט עצמו. אני מאחל לכל מי שישמע את האלבומים האלה לטבוע באינספור הפזמונים, הביטים וכמו שנאמר באלבום המופת של קנדריק למאר, The funk shall be within you!

וחג שמח אגב!