ריד והשולחן

טוב, הפוסט הזה הולך לעצבן הרבה מכם. כי זה הולך להיות על אלבום שניפץ טאבואים בקרב מאזינים רבים, מוציא את כולם מדעתם ועושה לכולם חיים קשים. ממבט אחד, מדובר באחד הפרויקטים הכי מעניינים שנעשו במוזיקת רוק ובכללי במוזיקה פופולרית. מעשה לא צפוי שהוליד תינוק מתוסבך שכולם אוהבים להשמיץ, להכפיש ובעיקרון לשכוח שהוא קיים בכלל. מעטים הם אלה שראו בו כיצירה ראויה וממש טובה. זה אלבום שעד היום גורם להרבה אנשים להחמיץ פנים, להיגעל ולהיכנס למצב תוקפני. מדובר ביצירה שמי שאוהב אותה מוחשב להיפסטר אינטלקטואל מאולץ שכנראה מתלהב יותר ממה שהוא גרם ובמילים פשוטות, אם להשתמש בציטוט של ארנולד שנברג: "אם זו אמנות, זה לא לכולם. אם זו לא אמנות, זה לכולם". זה היה אחד משיתופי הפעולה שהפיל את הלסתות של כולם. הוא יכל להיות שני דברים, או שיהיה מעולה ומפתיע מכמה שהוא נפלא, או שאולי היה עדיף לא לשתף פעולה ביחד. יש הרבה שיתופי פעולה מדהימים שכאלה. המלחין פיליפ גלאס עם ענק הסיטאר ראווי שנקר או חצוצרן הג'אז פרדי הבארד עם האוונגרדיסט אילהן מימרוגלו. אבל אף אחד, אף אחד, לא ציפה שלו ריד ומטאליקה יחברו ביחד למה שיתברר כאחד האלבומים המושמצים ביותר בהיסטוריה.

הנה הגענו לנושא. האלבום Lulu כבר 6 שנים שהוא קיים וממשיך לעשות למאזינים את המוות. בין אם משני המחנות. המטאליסטים במוש פיט עם החולצות של מטאליקה, לא מבינים מה לעזאזל הגיבורים שלהם שגם ככה אכזבו אותם הרבה פעמים עושים את הבולשיט הזה עם הזקן הזה שכל הזמן מדבר. המעריצים של לו ריד לא הבינו מה אמן ענק ואנטי מיינסטרים כמוהו שהשפיע על רבים והיה לנביא הפאנק והאלטרנטיב עושה עם המטאליסטים המיליונרים האלו שמופיעים כל לילה באצטדיון. אלה שאוהבים את שניהם, ניסו להבין לעומק מה עומד מאחורי השיתוף פעולה הזה. היו כאלה שאהבו והיו כאלה שהתאכזבו. אפשר להשמיץ את לולו, אפשר להתעלל, לסקול באבנים ולהגיד שמדובר בזבל אחד גדול, אבל אי אפשר להכחיש שהוא עשה הרבה מאוד רעש שהביא את כל המעורבים לכותרות. יחסי ציבור הוא בהחלט עשה וגם היום, נדמה שלמעריצים קשה לסלוח על הדבר שעוללו להם גיבוריהם.

למרות כל היצירות פאר שהשאירו מאחוריהם כולם, לולו מנצנץ לרבים ככישלון ענק שמשכיח את איך שמטאליקה שינו כיוון מהת'ראש מטאל אל הארד רוק ואפילו בלוז עם אלבומים כמו Load, הסתפרו קצוץ והלכו עם הזרם ואת איך שלו ריד הבריח את כל המאזינים שלו עם Metal Machine Music. אבל הגיע הזמן להתוודות, אני חושב שמדובר באלבום מאוד מעניין ולמי שימצא אותו מעניין גם יהנה ממנו. מי שאוהב מוזיקה אקספרימנטלית ירגיש בבית, מי שמגיע ממטאל ירגיש לא בנוח, אבל למרות שלולו כבר הפך לאלבום שיותר כיף לדבר עליו מאשר לשמוע אותו, זה גם די כיף ובנוסף מעורר מחשבה לשמוע אותו. אבל לפני שאני אדבר על האלבום, אנחנו חייבים להכיר את שני האמנים. בשביל להבין את האלבום הזה יותר טוב, צריך להכיר את כולם בסיפור.

מטאליקה, ענקית המטאל שהפכה לאהבתם של רבים. מהמטאליסטים מהגל המקורי של האייטיז ועד לבני ה13 שמסתובבים עם החולצות שלהם וחייבים לנגן את Fade to Black כל פעם שהם מביאים גיטרה לטיול השנתי. הם עברו הרבה מאוד והם זכורים איך גרמו לנו המאזינים אושר ענקי עם אלבומים שהראו לעולם מה זה ת'ראש מטאל והפכו לאלבומי חובה לכל מטאליסט שמכבד את עצמו. בכיתה ח' אהבתי להקשיב להם הרבה. הם היו משהו חדש בשבילי, אחרי הפרוג רוק בכיתה ז'. ולמשך תקופה ארוכה, הם היו ממש מושא להערצה שאהבתי להקשיב להם כמעט כל יום. היום, אני בתקופה שאני רחוק מאוד ממטאליקה. כל ההילולה שעושים מהם קצת קשה לי איתה ואני מרגיש שיותר מעניין אותי לגלות דברים אחרים, אבל אני לא שוכח איך החבר'ה האלה שימשו לי כפסקול מעולה בגיל 14 יחד עם מגאדת', איירון מיידן ועוד הרבה הרבה.

לו ריד כמו שהרבה פעמים ציינתי בבלוג הזה, הוא אחד האמנים הכי גדולים וגאונים שדרכו על הפלנטה הזו. מדובר באיש אמיץ, אוונגרדיסט, חתרן שתמיד מעניין וחוץ מזה גם עיצב לי הרבה מאוד את שנה שעברה בין אם הוולווט אנדרגראונד או בקריירת הסולו שלו. האמנות שלו הביאה לי משהו חדש. איך אפשר לעשות את זה בגדול כשאתה תוקע פידבקים של גיטרות, דרונים ושר על זונות, סמים, הצד הרקוב והמגעיל של האנושות ובעיקרון כל מה שמחריד. כשהאיש מת, הרבה הוקירו לו, כי הוא באמת סלל דרך לכל כך הרבה. מדיוויד בואי ועד סטיב רייך. אבל בעיקר גם זוכרים אותו עד היום, כאיש שידע לעצבן את כולם. מלבד אישיות אקסצנטרית ומתוסבכת, האיש הצליח ליצור אלבומים שעושים לכולם חיים קשים. זכור איך אחרי אלבום להיט כמו Transformer, ריד עשה לכולם דווקא ויצר את האלבום המופתי לא פחות Berlin, אבל בן אדם... מדכא... ברור שהדוגמה המובהקת היא Metal Machine Music אלבום שכולו שעה של רעש שסופית גרם לכולם לחשוב שהוא איבד את זה. והנה, במה שהתברר כיצירתו האחרונה, הוא שוב פעם הצליח לעצבן. את ריד אני מאוד אוהב, הוא שינה לי את התפיסה לגבי מוזיקה ועדיין יש לי עוד הרבה מה לחקור אצלו.

עכשיו, קחו את שניהם ביחד. אחרי אחד מהטקסים של היכל התהילה של הרוק אנד רול, החליטו לו ריד, ג'יימס הטפילד, לארס אולריך, קירק האמט ורוברט טרוחיו לחבור ביחד. האמט הודיע שזה לא הולך להיות "100% אלבום של מטאליקה". אף אחד לא ציפה שזה יהיה עד כדי כך לא מטילאקאי. זה למעשה מרגיש יותר כמו אלבום של לו ריד שמטאליקה משמשים בו נגנים מאשר שיתוף פעולה שווה. אז איך יכול להיות שמטאליקה היו דווקא בחירת ליבו של ריד? תחשבו מה היה קורה אם האלבום הזה היה מנוגן עם חבר'ה כמו סוואנס? להקה שהרבה יותר מתאימה להלך הרוח של ריד וגם מבחינת יחסי ציבור, מדובר בשני אמנים שמקסימום 50 איש הגיעו להופעות שלהם במועדונים קטנים. אבל זה מה שתמיד ידוע אצל ריד. אלמנט ההפתעה. הבחור הודה הרבה פעמים שהוא מאוד אוהב ומחובר למוזיקת המטאל. אבל מטאליסטים ישאלו את עצמם, מה הוא עושה פה? מי זה בכלל? בואו נודה בזה. חלק מכל הסערה שנוצרה סביב האלבום הזה, הייתה בגלל שמדובר באלבום שמטאליקה לקחו בו חלק.

אתה לא מצפה שהגיבורים שלך יעשו משהו משהו שלא רגיל להם. שוב פעם, אם זה היה swans או סוניק יות', כל הצדדים היו מרוצים. אבל כיוון שמדובר בסלבים כמו מטאליקה, זה גרר יחד עם אוהבי האוונגרד את המטאליסטים. אם זו הייתה להקה שמתאימה יותר לריד רוב הסיכויים שלא היו כל כך הרבה דיסלייקים לסרטון ביוטיוב על האלבום הזה. קחו לדוגמה שיתוף פעולה אחר בין אגדה ותיקה ללהקת מטאל. סקוט ווקר וSun O))) מדובר בשני צדדים שעד כמה שבאו מרקעים שונים, השיתוף פעולה נשמע הגיוני. שניהם מגיעים ממוזיקה ניסיונית, כל אחד במסגרת שונה. במקרה של ריד ומטאליקה לא ככה היה הדבר. עם ריד עושה כל דבר שלא קליט לאוזן, אז מטאליקה עושים את ההפך. עובדה שהם עד היום מופיעים באצטדיוני ענק. גם מעריצי ריד מחזקים את הסערה. כי הם לא יכולים להבין את השיתוף פעולה הזה. למה שאמן גדול ואנטי מסחרי כמו ריד ישתף פעולה עם מטאליקה? להקה שהרבה מייחסים אותה כדוגמה להרכב שבגד בעקרונותיו ועזב את הגישה האנטי מסחרית שלו כדי להיות חביבים על כולם. משני הצדדים הייתה הפתעה. אבל אי אפשר להגיד שרק רע יצא מהסיפור הזה.

כאמור, זה יותר אלבום של ריד שמטאליקה מלווים בו. לכן המטאליסטים לא יבינו למה הם פאקינג חוזרים על אותו ריף במשך 20 דקות? ומעריצי ריד גם הם יתעצבנו מהגיטרות של האמט. אבל שוב פעם מי שאוהב את שניהם, ילך לאחד משני המחנות. או שאוהבים אותו או ששונאים אותו. לולו זה אלבום קונספט. קונספט שהרבה יותר צפוי מריד מאשר למטאליקה. הסיפור, מתבסס על המחזה של האקספרסיוניסט הגרמני, פרנק ודקינד. האיש שכתב מחזות קשים ופרובוקטיים, יצר את הדמות של לולו שהופיעה בשני מחזות: "רוח האדמה" ו"תיבת פנדורה". שני המחזות הם בעצם מחזה אחד (ואגב יש גם את האופרה המדהימה של אלבן ברג על זה). ומה הם מספרים? את סיפורה של לולו. אישה מפתה מרקע מפוקפק שקשריה התבססו על גברים עם רקע חזק. עם בגידותיה שמתגלות, היא מדרדרת לזנות ועוני ומסיימת את חייה המרים בלונדון, כשג'ק המרטש רוצח אותה. סיפור כזה הוא הלחם והחמאה של ריד (גם העטיפה משרתת את זה יפה), אבל חדש מבחינה טקסטואלית למטאליקה. אז אם יש משהו מדהים באלבום הזה, זו דרך ההגשה של ריד.

במשך כל האלבום הזה, הוא כמעט ולא שר מילה. כל האלבום הזה הוא ספוקן וורד אקספרסיבי שאדם בן 69 כמו ריד גורם לך לצמרמורת ולרגשות המחורבנים ביותר שאפשר להעלות. אם יש שני רגעים מדהימים באלבום הזה, זה בפתיח של הדיסק הראשון ושל השני. Brandenburg Gate ו-Frustration. שני השירים האלה מביאים את ריד בשיא הזעם שלו, באקסטזה של הסיפור כשהוא מספר את הסיפור של הזונה שנפלה כל כך חזק ועכשיו נמצאת זרוקה ברחוב בשער הניצחון. ריד פותח את כל האלבום בנימה דווקא מאז'ורית. עם אקוסטית בודדה והקול בפעמים היחידות שהוא שר: "אני אחתוך את רגליי ופטמותיי"... פאק... יש הרבה גור באלבום הזה כמו שמצופה ממחזה גרמני מתחילת המאה ה-20. אבל זה חתיכת גור על ההתחלה. והאמת, עד כמה שמטאליקה נראים רחוקים מזה, אני מדמיין ממש את גרמניה האפלה בשחור לבן עם כל הדברים של התקופה. באוהאוס, הופעות הקברט האפלות, הציורים של שילה וקירשנר. ג'יזס, זה כזה טוב. ואז ברפטטיביות כולם מנגנים את הריף שוב ושוב ושוב, כשהטפילד שר small town girl וריד מטיח בנו את הסיפור ומגלם את לולו.

האמת, אני אודה שהקול של הטפילד מפריע לי. תמיד אהבתי אותו עם קול של ילד מחוצ'קן ועצבני בKill Em All ו-Ride the Lightning, ואני לא יודע. משהו בקול שלו מרגיש לא מתאים. בעיקר באחד הקטעים הכי פתטיים של האלבום. כן, הוא לא מושלם. אבל כאן זה פשוט לא מובן בשיט. מה לעזאזל הטפילד מתכוון שהוא צועק "אני השולחן"? כמה memes זה גרר ואף אחד לא באמת מבין. חוץ מזה, בואו נדבר גם על Frustration, השיר שמתוגבר בריף אדיר וכיפי כמו שמטאליקה יודעים כשאחרי כמה פעמים הם עוברים לטריטוריה של אמביינט אפל כשריד מגלם את אחד הגברים הכוחניים כשהוא אומר בקול כל כך אדיש שזה מצמרר: "אני כל כך רוצה לפגוע בך, תתחתני איתי, אני רוצה אותך כשאשתי". כל העסק נהיה יותר מטריד, אבסטרקטי ופסיכוטי ואני לא חושב שריד ומטאליקה אי פעם יצרו משהו כזה בקריירות שלהם.

בשביל דברים כאלה שווה לשמוע את האלבום הזה. החזרתיות יכולה לעצבן אנשים שלא רגילים לחזרתיות במוזיקה, למרות שזה אחד הדברים שאני הכי אוהב היום לשמוע במוזיקה, כי זה גורם להיכנס למצב של טראנס ולהבין לעומק יותר את השיר. יש משהו בזה. צריך הרבה מאוד האזנות לאלבום הזה, או להיכנס לדבר עם האזנה לוולווטס, לריד, לקראוטרוק, למינימליזם, לדרונים. אחרי זה, הכל יהיה הרבה יותר מובן. ובכל מקרה, אם ניקח ציטוט של עוד יהודי ניו יורקר, וודי אלן אמר: "אם אני רואה שהסרט האחרון שלי לא שבר קופות, אני יודע שעשיתי משהו נכון", ככה זה גם במקרה של ריד ומטאליקה. הם באמת עשו משהו נכון, הם גרמו לכולם לשמוט לסתות והצליחו להגיע לכותרות. וכשאנשים התעצבנו והייתה סערה שנמשכת עד היום, אנשים הסתקרנו והקשיבו כדי להבין מה כולם כל כך מתעצבנים מזה? מה אלבום אחד יכול כבר לגרום? על זה אני מעריך את כל המעורבים. מטאליקה קצת לפני שתחזור לטריטוריה המוכרת שלה עם האלבום Hardwired (שהאמת לא אהבתי, אבל כל מי שכן, נפלא), הראתה שהיא יכולה לחדש ולעניין, הם ניסו לעשות את זה בניינטיז, אבל זה לא התקבל כל כך טוב. גם עכשיו זה מתקבל בצורה אפילו יותר גרועה, אבל אי אפשר להגיד שזה לא מעניין.

ריד לפני שנפרד מן העולם שנתיים אחרי, הראה לעולם שהוא עדיין רלוונטי, עדיין חדשן, עדיין מעצבן אנשים, כשחלקם אוהבים מאוד את העצבים האלה. כשסיפרו לריד שמעריצי מטאליקה רוצים להתנקש בו על האלבום הזה, הוא אמר: "מה אכפת לי? אין לי מעריצים יותר מאז Metal Machine Music, עשיתי את זה בשביל הכיף". ריד עשה בית ספר לכולם באיך להשאיר את כולם מופתעים לפני שאתה הולך. לולו כרגע עדיין נשאר כמושא לבדיחה של מטאליסטים, אוונגרדיסטים, רוקרים בכללי ובעיקרון דוגמה לשנאה מאוד גדולה כלפי אלבום. אבל באמת, שמדובר באלבום ממש טוב. נכון, זה לא ידבר אל אלה שחשבו שהם הולכים לשמוע בלאסט ביטים וסולואים וירטואוזים, אבל פאק האווירה, הפסיכוטיות האפלה בכל זה, זה ממש מעניין. גם אלה שחשבו שהיה יותר עדיף לעשות את האלבום הזה עם הרכבים אחרים, בחיי תשמעו את מטאליקה מתנסים עם פידבקים ונויז! לאלה שהכירו ואהבו את מטאליקה לפני ריד ואחרי זה הפכו לסוגדי ריד (כמוני) זה נשמע מעולה וממש אדיר. האמט אשכרה מתנסה בלבנות soundscapes מאשר לתקוע עוד איזה מלא טאפינג (למרות שיש איזה סולו האמטי אחד). אני לא מכריח את אף אחד לשמוע, מפרספקטיבה אחת, זה נראה באמת כמו אלבום שהם יצרו בשביל עצמם, כשאין התחשבות בקהל. מי שחושב עדיין שמדובר בבושה וחרפה שלא הייתה צריכה לצאת לאוויר העולם, עדיף שלא יתקרב אל האלבום. זה מובן. אבל אנשים שמסקרן אותם לשמוע את אחד משיתופי הפעולה של שניים מהכוחות האדירים של המוזיקה הפופולרית, אני אומר לכם, אל תבואו עם ציפיות, אבל זה הולך להיות ממש מעניין.

אני חושב שבעוד כמה שנים מעכשיו, לולו יכול להיות שני דברים. 1. להישאר אלבום שיוצר פרובוקציה ותגובות שליליות ולהישאר לחתיכה מוזרה שרק אלה שיש מעליהם את הילת "הפוזרים בשביל האמנות העמוקה" ישמעו 2. להפוך לאלבום מוערך הרבה יותר כשמתחילים להבין את היופי האדיר שבו ולהפוך אותו לאחד האלבומים היותר מעניינים ששווים הקשבה לפחות פעם אחת. אני מאוד מקווה לאופציה השנייה, למרות שהעסק יותר מתוסבך מזה. אבל אני באמת מאמין, שהאלבום הזה יום יבוא ויהפוך לקלאסיקה מוערכת. כן. ממש ככה. בואי קרא לאלבום הזה יצירת חייו של ריד והוא אמר שבעוד מספר שנים, יבינו את האלבום הזה יותר טוב והוא יקבל יחס בדיוק כמו "ברלין". בואו לא נשכח שב-1984, כשמטאליקה הוציאו את Fade to Black, כל המטאליסטים חטפו את החלסטרה בגלל שלהקת מטאל משתמשת בגיטרה אקוסטית בשיר שלה. אז זה מה שהיה לי להגיד על האלבום הזה. תסקלו אותי, אבל אני באמת חושב שאם תגיעו לאלבום מנקודת מבט אחרת, לא תתאכזבו. תיהנו ותזכרו, אני השולחן!