עוף ובננה

עוד מעט העשור הזה מסתיים. ועוד מעט השנה הזו מסתיימת. יש כמה אלבומים השנה הזו שאני יכול לספור בידיים שממש עשו לי את השנה. שניים מהם עליהם אני אדבר, נוצרו בשני הצדדים של האוקיינוס. כל אחד (או שניים) בשלו. מדובר בקומיקאים שמזוהים גם עם העניין המוזיקלי. אני חושב שחלקכם יודעים קצת על מה מדובר. בקיצור, לפני שנציג, אני רוצה להגיד שאני מאוד מאוד מאוד אוהב הומור במוזיקה. בכללי הומור זה טוב. אבל יש משהו במוזיקה עם הומור שמעלה אותה כמה דרגות למעלה. בהרבה פעמים, יותר מוצלח ממוזיקה "רצינית". אני מודה שאני אישית, הייתי לוקח דברים ברצינות תהומית פעם. לא שזה השתנה. טוב. זה כן בעצם. מודה ששחררתי קצת. וגם אני כותב שירים שטותיים שפשוט עושים טוב. ויש הרבה דוגמאות לאנשים שעשו את זה. זאפה הוא הדוגמה המובהקת לאחד שהעלה את ההומור במוזיקה לדרגה אמנותית. הרבה אמנים ידועים יותר וידועים פחות. אם אלה להקות אלטרנטיב כמו Ween או פריימוס, אנשים טובים כמו אל ינקוביק המוזר, קניה ווסט שמחליט לעשות שיר עם בית שכולו מורכב מהמילים "וופידי סקופ, סקופידי וופ".

ובין היתר, יש את הקומיקאים. אלה שלא מזוהים בעיקר עם הקריירה המוזיקלית שלהם, אבל עושים דברים טובים כשהם מכניסים דברים לא בדיוק אכילים בטקסטים במסגרת קורעת מצחוק בתוך שיר פשוט וקליל. אם זה ריקי ג'רוויס (ושווה לכם לצפות במוקומנטרי שלו Life on the Road המבוסס על דיוויד ברנט האגדי מ"המשרד"), או מונטי פייתון. גם אצלנו בארץ, יש סצנה מאוד חזקה של הדבר הנפלא הזה אם בלהקות כמו כוורת, הבילויים, הפסוליה של דייזי, בוא לבר, ויתרתי, האחים צברי, הטראפ של דודו פארוק או הרגאטון של ערוץ הכיבוד. ובין היתר, שוב אותם קומיקאים שיש להם שירים ממש טובים עם טקסטים כתובים מעולה שבא לך להשתין מרוב צחוק. ובין היתר יש את השניים האלה, רועי כפרי וטל טירנגל - שהתאחדו לגוש יצירתי בשם "שירי מרפסת". ועל האלבום הטרי שלהם מהשנה, אני אשמח לדבר.

אני דור ילידי תחילת המילניום. ולהיות כנה, באיזשהו שלב בחטיבה ועד היום, מלווים אותי הסרטונים שרועי וטל עשו במהלך השנים. לא משנה אם אלה היו שירים (כמו קלטת הילדים של נח ותירס סקסואל) או בסרטונים שלהם (כל הדברים של "ניצה ולחם" או "המחברת הסגורה" בשתי מילים - יצירת מופת). זה עיצב לי את הבגרות בתיכון ומן הסתם ממשיך בצבא (מי מכם מעז להודות שהוא לא קנה מילקי בזכות הפרסומות?) וגם לחברים שלי. עכשיו באה השאלה שזאפה שאל לפני 30 ומשהו שנה "האם הומור שייך למוזיקה?". כן. אבל מתי הרגע שאתה מתייחס ברצינות לכל הדבר הזה? "שירי מרפסת" המופע המשותף של שני התל אביביים הכה מתוקים האלה, התחיל לצבור תאוצה והפך להיות שלאגר ביוטיוב. זה מה שאני וחברים היו מנגנים כשהייתה לנו גיטרה. כשכולם היו עם שירי שלום חנוך בקומזיצים בלילה בסבנטיז, אנחנו שרנו גם את שלום, אבל בין היתר גם את "כן ניגשתי לעידו" ו"יש אנשים".




היופי הגדול בשירים האלה היה זה שהם היו שירי מדורה כאלה פשוטים וקטנים שהיית מראה לחברים שלך ביוטיוב ומחכה לפאנץ' ליין שבא באיזה אלמנט הפתעה או אלתורון קטן. אז כשחבר טוב מהצבא מספר לי שהם מוציאים אלבום חדש שמבוסס על אותם שירים שאהבנו בתיכון. תהיתי לעצמי - יעני רגיל כמו הגרסאות ביוטיוב? מי ידע. מה שבטוח כשראיתי את העטיפה של וניה היימן, הבנתי שזה הולך להיות משהו משהו. זה עולה לספוטיפיי, אני רואה את השירים המוכרים והאהובים שם פליי. הבנתי את הקונספט. השירים המצחיקים והפשוטים האלה הפכו להיות עם הפקה מהסרטים, מהודקת, אלקטרונית-פופית. וזו ה-בשורה שהביאה את העניין הברור - השירים האלה הם ממש טובים מוזיקלית, שזה יהיה תירוץ לא להתייחס לזה ברצינות כי קומיקאים עשו את זה. למען האמת, אני לא משתגע על הפקות גדולות.

חלק מהקסם של החוסר הפקה

אבל דווקא בשירים האלה, שהם היו לשיא הפשטות ופתאום הופכים למעצמת אסתטיקה בהפקה של כפרי (ו"כן ניגשתי לעידו" שהופיק ע"י מאסטרו שוזין), אתה מתחיל לצחוק יותר. פתאום, "יש אנשים" מגובה בהרמוניות קוליות מרשימות, "לילה שנשכח" הופך לחאפלה אלקטרונית, "אח משכמה" מגיע לקליימקס מבחינת הפקה שזה אלקטרו פופ מצוין, "ישראל" עם הרפרנס לBTO, "מיטל וקובי" שעושה שיפטים בסגנונות ועדיין נשמע אחיד, "סוזן בואי" מכניס אותנו עוד יותר לסיפור בכוונה עם החלפת ערוצי טלוויזיה עד שמגיעים לביצוע של סוזן בויל. כן יפים שלי. האלבום הזה נשמע פי אלף יותר טוב ממלא אלבומים רציניים שיצאו השנה. ואני מאוד רוצה את הדבר הזה על דיסק. "שירי מרפסת" הוא עדיין מה שכיף לנגן ולשמוע, אפילו יותר מבעבר. ההופעות מוכרות, ההורים שלי ואנשים שלא בהכרח אוהבים את ההומור יכולים ליהנות מזה. וזה מוכיח שהשירים עם הטקסטים המצחיקים יכולים להיות מורכבים ומעמיקים גם מבחינת המילים וגם מבחינת המוזיקה. זו הייתה הזווית הישראלית לגבי העניין.

עוזבים את רועי וטל ואת הארץ (שלא במצב טוב). ומגיעים לאמריקה. גם יהודי. אבל בוא נגיד שמבחינת הנונסנס של המתוקים שלנו מארץ ציון. הבחור הזה הולך עד הקיצון ועד הסוף. אריק אנדרה - קומיקאי, מנחה, המושיע של העידן הזה, ידוע בעיקר בזכות תכנית האירוח שלו שהיא פרודיה על הפורמט. אנדרה מותח את גבולות הפוליטיקלי קורקט של המאה ה-21, בז לה, יורק עליה, מטריל את האורחים שלו, אומר משהו על החברה המחורבנת שחיים בה היום ובאמת יוצר מה שנקרא - הומור אוונגרדי. הוא לא חוסך מאף אחד והבן אדם פשוט קאלט מהלך היום שכל איזה "איכותיסט" שמגדיר את עצמו אחד כזה. אומר שהוא צפה בדבר הזה שנקרא The Eric Andre Show. גם את הסדרה הזו, חברים שלי ואני אוהבים ומצטטים רגעים בלתי נשכחים ממנה. עכשיו, מי שיודע, אריק אנדרה הוא לא הבחור האבסטרקטי המוטרף על LSD שמנסים לעשות ממנו. סך הכל מדובר בבחור אפרו יהודי חביב, עם תואר מברקלי ושליטה על הבס. הבחור אוהב ג'אז, היפ הופ (רק הפרקים עם הראפרים שמתארחים אצלו בתכנית הם פרייסלס), פאנק ולמען האמת, מה לא. והוא לקח את כל האהבה שלו למוזיקה על כל גווניה וסופסוף החליט להוציא את המוב שלו בתור מוזיקאי.

עוד אחד מהאלבומים שהכי אהבתי השנה, למרות העובדה שהוא מאווווד בעייתי. כי עד כמה שאני אוהב אקפסרימנטים, אני חייב להודות שיש רגעים שהם טובים לdank, אבל מרגישים מבחינת אחידות שבחורנו לקח את זה רחוק מדי. קודם כל, הוא לא אריק אנדרה באלבום. קוראים לו Blarf (לקח לי איזה יום לחשוב על הכול ולקלוט שזה אריק), הוא מחופש לרונלד הליצן של מקדונלדס במה שנראה כמו הגרסה שלו מהגיהינום. ואז משיק את האלבום ביוטיוב ובbandcamp, תחת השם Cease & Desist. פחות מחצי שעה בה אנדרה מסמפל כ-ל דבר שקיים. פרוג איטלקי מהסבנטיז, טרופיקליה, פרי ג'אז, ספר אודיו של ביוגרפיה של אובמה, פאבליק אנמי, ביסטי בויז, ריצ'רד פריור ובעיקרון כמעט כל דבר ויוצר מהכול תבשיל עצום כזה שמרגיש כמו ראנץ' מטורף. כמו מאדליב על LSD, גורם לThe Avalanches להיראות כמו הקרפנטרז. הוא לא חושש מלעוות חלק מההקלטות או לתקוע אותם מה שגורם לצ'אק די מפאבליק אנמי להישמע כמו מחשב Windows XP שנתקף בווירוס סופני או לשים בסים כבדים אחושרמוטה על בוב דילן. מדובר באלבום אינסטרומנטלי לגמרי, בלי התפשרות (ואולי זה פוגע בו קצת). אם טיילר דה קריאייטור או ארל סווצ'רט היו מרפרפים עליו והיה עוד יותר חומר זה היה הופך להיות אחד האלבומים האהובים עליי.



אבל יש נקודה אחת סופר בעייתית שמגיעה באמצע האלבום וגורמת לך לסגוד מכמה שזה דאנק, אבל כמאזין גורם לך לחשוב שחוץ מכל הקטע הזה, אין באמת הרבה. ממש באמצע האלבום מגיע I Worship Satan. קטע נויז של 10 דקות. מרצבאו מאונן בשירותים או איך שלא תתארו את זה. גורם לך לרצות שיהיה לזה קליפ, גורם להעריך את כל הקטע הזה של "אני הולך להטריל את כוווולם". אבל אריק אנדרה, החלום האמריקאי האלטרנטיבי שלי אולי קצת הגזים פה, מעבר לכל הסימפוניית סימפולים המטורפת הזו, הקטע הזה קצת מוריד. אבל אני חוזר לעניין ששאר הקטעים בנויים פה כמו מדען מטורף שמחבר רקמות של חזיר וצ'ינצ'ילה ביד אמן. על הדרך, הוא גם הביא קליפים מטריפי שכל שנראים כמו המקבילה הוויזואלית של המוזיקה שווים גם מילים: עם עריכה מוטרפת וחסרת רסן שכוללת כל מיני אפקטים זולים וגם קטעים מסרטי פורנו עם פטישים שלא בדיוק היו אמורים לעבור במסננת המשפחתית של יוטיוב.

ככה אריק אנדרה הצליח להטריל אותנו שוב. חלקם יגידו שהוא מטורף. אחרים וגם אני יגידו שהוא עשה את אחד הדברים היותר טובים שיצאו בזמן האחרון. אבל זהו בעיקרון. Blarf (השם אגב מלהקה שאנדרה הקים בעבר) בעיקרון נעלם), האלבום יצא במהדורה מוגבלת של ויניל ומה שנותר אלה הקליפים והמוזיקה שהראתה שאין גבולות בלהתחמק מתשלום לאמנים על סימפול קטעים שלהם (כי עם כינוי כזה איך יתבעו אותך). Cease & Desist שנשמע כמו Paul's Botique על אסיד וקראק יחדיו, הוא באמת אחד הדברים היותר מקוריים שיצאו השנה ובזמן האחרון. הוא ממש לא מושלם, אבל הוא עושה בית ספר לכל המפיקים למיניהם. ומראה לכולם מאיפה משתין הבבון. אלה שני טייקים שונים לגמרי של קומיקאים שיצרו אלבומים שראויים להתייחסות מעבר לעובדה שהם "מוזיקה שנוצרה ע"י קומיקאים". אם הם קיימים בפורמט פיזי, הייתי אומר שתשיגו אותם, כי הם נראים טוב יחד עם כל הדברים הרציניים שלכם.

מתוך השואו של אריק, הייתי מת לאלבום נויז כזה ממנו


שונא להיות יחצ"ן, אבל מוסיף פה תוצר אחרון של הקלטות עם חברים באמצע שבוע נופש בצבא. עוד איזה הומור מוזיקלי כזה: