Holy Shit! מה זה?! אין מלודיה, שום דבר שאפשר לזכור, אין קצב שאפשר להישאר עליו, כאוס, קקופוניה, מה זה לעזאזל הדבר הזה?!
מכובדים, מאזינים, חוצנים (אם יש) ברוכים הבאים לעולמו המוזיקלי המופרע של אורנט קולמן. שם ששמעתם עליו לא פעם או פעמיים, ואם אתם חובבי ג'אז, אתם יודעים טוב מאוד שהאיש הזה עשה דברים שכמו שקולטריין פעם אמר: OUT OF THIS WORLD!
קולמן האוונגרדיסט, הסקסופוניסט, הלא מגניב בחבורה, הפועל במחתרת, לא סתם נחשב לאדם ששינה את תולדות הג'אז לנצח. האבא, האמא, האח, האחות והמי ומי של הג'אז החופשי. הבחור בעט וזרק לעזאזל את המלודיה/הרמוניה/קצב, ופעל לפי החוקים שלו. לכן, לא תמיד זכה להערכה והערצה בתקופתו, ועד כמה שניסו להוריד אותו למטה, הוא שמר על הגישה החדשנית והבועטת עד סוף ימיו.
לא עניין אותו לנגן סולמות, לא עניין אותו מהלכים הרמוניים, הוא בא פשוט לנגן, ואם לנגן אומר להוציא מהסקסופון דברים שאף אחד לא יודע בדיוק מהם, אז כזה היה אורנט. מטורף, מחוץ לנורמה, לא עוקב אחרי שום חוקים, הולך על הקטע שלו. הוא בעצמו לא היה מטורף, הטירוף שלו התבטא ברגע שהחל לנשוף לתוך הסקסופון. בין אם היה מפלסטיק או ממתכת.
הוא עבר המון דברים בחיים. הורדה מהבמה, תשלום בשביל שלא ינגן, פגיעה בסקסופון, זריקות ממועדונים, הוא אפילו חטף מכות בגלל הדברים שהוא עשה. אבל הוא המשיך, ולא ויתר, לא שם על אף אחד, והיום אפשר לומר שהוא השיג את המטרה שלו. קולמן השפיע על אינספור מוזיקאים שאנחנו מכירים ואוהבים היום, גם אם הם לא בדיוק מהטריטוריה הג'אזיסטית.
היה צריך נגנים אמיצים ועם אותו חזון מטורף כמו שלו, כדי להוציא את שאיפותיו לאור. והוא דאג להקיף את עצמו בנגנים הכי מושחזים והכי מטורפים בסצנה. צ'ארלי היידן, אריק דולפי, פרעה סנדרס, דון צ'רי, ג'ימי גאריסון, והרשימה היא חלקית...
מה שכן, בניגוד לחבר'ה כמו קולטריין, סנדרס ואלברט איילר שעשו המון רעש, שלפעמים נראה כאילו ש"מנסים להבריח את הקהל", קולמן ידע לשמור על מלודיה. בדר"כ כלל היו לו דברים שהיית יכול לזכור. אז אם רצית לחפש איזושהי מנגינה שתישאר לך בראש ותוכל לזמזם אותה, ביחד עם קצת טירוף וכאוס במוזיקה, אז אונרט היה האיש.
המוזיקה של אורנט כמו של אמני פרי ג'אז רבים, היא כמו ציורים של ג'קסון פולוק, שופכים הכל, לא נותנים חשבון לאף אחד, צבעים נזרקים באופן חופשי, כאוס טוטאלי ומכוון לחלוטין, שמשאיר את הלסת פתוחה. והרבה אלבומים שלו נשאו שמות צנועים במיוחד שבהחלט מציגים את המוזיקה של אונרט למאזין בדרך הטובה ביותר: The Shape of Jazz to Come, This Is Our Music!, Change of the Century, וכן, גם אחד האלבומים שלו הפך להיות שם של סגנון שלם והוא Free Jazz. על האלבום הזה אני אדבר.
ב-21 בדצמבר, 1960, באולפני A&R בניו יורק, קולמן, כבר אז קיבל מוניטין של מהפכן, כשעם כל מתנגדיו ושונאיו, נמנו גם מעריצים ותומכים שהכתירו את עבודתו גאונית כמו מר צ'ארלס מינגוס וגם אדון מיילס דיוויס (שחשב שקולמן בעצמו הוא מטורף). עם האלבום שלו The Shape of Jazz to Come שהציג לעולם הג'אז שפה חדשה וגישה חדשה, הוא אסף את חבריו להרכב מהאלבום האגדי ההוא+אורחים מיוחדים.
הבחור ניצל את הטכנולוגיה לטובתו, ופשוט יצר שתי להקות, כשכל אחת מנגנת בערוץ משלה. בערוץ השמאלי: מר קולמן, והנגנים הבאים: שותפו דון צ'רי, סקוט לפארו (מהכנופיה של מר ביל אוונס) על הבס, ובילי היגינס על התופים. בערוץ הימני: לא אחר מאריק דולפי על הקלרינט בס, פרדי האברד על החצוצרה, צ'רלי היידן על הבס ואד בלקוול על התופים. הג'אם הייחודי הזה לא נשמע, וכנראה עוד לא יישמע אי פעם, הקלטה נדירה של החבר'ה בשיאם, כשהם פרועים, בעלי חזון, ובעיקר לא יודעים גבול מהו. אף אחד מהמשתתפים בג'אם ההוא נמצא איתנו היום, ולכן ההקלטה הזו היא תיעוד של החבר'ה האלה, והו כמה שזה תענוג...
לאחר שהוחתמו בחברת אטלנטיק הגדולה, הגיעו החבר'ה להקליט את האלבום, כשעל כיסא ההפקה, מאז The Shape of Jazz, אחיו של אהמט, נשוהי ארטגון, ועל האנג'נירינג, טום דאוד, שם גדול בתחום (עבד גם עם קלפטון, וזה רק אחד ממספר אמנים ענקי שעבד איתם). אבל בעיקרון, זה הרגע של אורנט. הסקסופוניסט החביב אומר לחבריו לנגן כרצונם, והתוצאה... ובכן, אפשר להגיד שהג'אזיסטים המסורתיים לא בדיוק מתו על זה.
מותר לי לעשות מה שבא לי
אבל אני מת על זה. זה פשוט כל כך כיף, לשמוע את ההתחרעויות האלה, במשך קצת יותר מחצי שעה, ומכאן זה כבר עולם אחר. לפעמים עם כל הרוגע והשלווה בנפש האדם, צריך קצת את ההרסנות, הטירוף, והשיגעון שאנשים לא יכולים להתכחש שזה קיים אצלם. יש משהו מאוד צעיר בזה. בדר"כ אומרים שג'אז הוא מוסיקה משעממת, חסרת רגש וייחוד, שפשוט נועדה לשמש כרקע נחמד לאיזשהו אירוע יוקרתי. האלבום הזה מוכיח שזה לא נכון בשיט!
האלבום הזה הביא שם של סגנון אחד שלם שנוצר ע"י אדם אחד. הפרי ג'אז לא בא להרגיע, הוא לא בא לשמש למוזיקת רקע, הוא בא לזעזע את המאזין, להציג אזורים חדשים, משהו שעוד לא נתגלה, קצת כמו משל המערה של אפלטון. האנרגיות של פרי ג'אז קיצוניות שהן משתוות לאלה של רוק, פאנק, אפילו מטאל. כל כך אגרסיבי, עד כדי כך שסלייר הופכים להיות ABBA ליד אורנט וחבריו. המווון רוקרים הודו שהושפעו מהמהפכה של אונרט וחבריו, ואמרו כי נהנו מזה הרבה יותר מאשר המוזיקה הפופולרית של התקופה. פשוט תשאלו את לו ריד שהביא את הנויז והחופשיות שברוק נ רול עם חבריו בוולווט אנדרגראונד, ששינו את פני הרוק והמוזיקה הפופולרית לתמיד.
עוד דבר שהופך את האלבום והז'אנר כולו לכיף אחד גדול, הוא שאתה אף פעם לא יודע מה עומד לבוא, מה מתרחש, ואתה צריך לשמוע את זה שוב ושוב כדי לקלוט. יש פה ביג וואו של "מה זה היה?", ומכאן, כנראה הסיכויים שהאלבום הזה יישמע רק פעם אחת, הם אפסיים. יש רגעים מעטים זכורים שייגרמו למאזין להיזכר, כמו ההתפרעות של המתופפים שהופך את זה עד כדי כך למוזיקה שבטית (אורנט הצליח לחזור לשורשים), וסולו בס משונה ומעניין במיוחד.
שוב פעם צריכה להיות ההשוואה של המוזיקה לאמנות. ווסילי קנדינסקי אמר כי הצבע בציור הוא "אישיות" שמתקשר לקול מסוים שמופק. מין ניסיון להראות בצורה ויזואלית את המוזיקה, דבר שניכר הרבה מאוד בציורים המופשטים שלו. אז במקרה של קנדינסקי, לאורנט וחבריו יש אישיות דינמית מאווווד, והצבעים כל כך רבים, שפשוט לבהות בציור של קנדינסקי בזמן האזנה לאלבום הזה, יתאים כמו כפפה ליד. למעשה, בעטיפה בריבוע הקטן, מופיע ציורו של ג'קסון פולוק, "האור הלבן", שצייר 6 שנים לפני אותו ג'אם.
עכשיו כולם מביטים ומאזינים...
כשיצא האלבום בספטמבר 1961, עולם בג'אז הוכה בשוק. אין סטנדרטים, אין רעיון, אין אלתור על גביו, רק רעש אחד גדול. ועוד קטע אחד. פשוט קטע אחד של רעש. באותה תקופה זו הייתה היצירה הכי ארוכה אי פעם במוזיקה הפופולרית. במגזין Down Beat, נכתבו שתי ביקורות על האלבום. אחת של פיט וולדינג שנתן לאלבום חמישה כוכבים, ולעומתו ג'ון א. טינאן, לא נתן לו כוכבים בכלל. אנשים לא יכלו לסבול את מה ששמעו, והחזון של אורנט לא התקבל יפה, אבל הרבה אהבו, והרבה ממשיכים לאהוב, ואני אחד מהם.
Free Jazz הוא צעידה קדימה, הוא תשובה מצוינת ל"מהי מוזיקה?" ו"מה נחשב מוזיקה?" כמו מלחיני האוונגרד המהפכניים, אורנט פשוט לוקח את הבלוז המסורתי, ומעוות אותו לחלוטין, קדמה בתולדות המוזיקה, שרבים עדיין מסרבים לקרוא לזה מוזיקה. ביו ג'אזיסטים שאהבו והלכו עם הרעיון, רוקרים אימצו את הרעיון בהתלהבות, והרשו לעצמם להתפרע. האלבום הזה הוא מייסד הקונספט של הקלטת ג'אם אחד ארוך, כשאמנים גדולים יעשו דברים בהשפעת הקונספט, אך בצורה בוגרת יותר, כמו ג'ון קולטריין עם Ascension האדיר שיצא 4 שנים אחרי, ופיטר ברוצמן שלקח את הרעיון לרמה קיצונית עוד יותר עם אלבומו Machine Gun שיצא ב-1968, ואחריו היה נראה שאי אפשר להגיע רחוק יותר מזה.
אורנט מסרב להתבגר, וטוב שכך. כשעולם המוזיקה חשב שצריך לרכוש השכלה גבוהה במיוחד, וכל מוזיקה כמו בFree Jazz נראתה נמוכה, ילדותית בקטע של "כל אחד יכול לעשות את זה". אז זהו שזה לא פשוט בכלל. וגם עשו את זה לפניכם. היום, ההשפעה של האלבום הזה היא מכרעת ולא מוטלת בספק. האלבום הזה היה מהפכני והפיל לסתות בתקופתו, הוא עדיין מפתיע ומפיל לסת. ובלי שום קשר למהפכנות, אוונגרד, וכל החידושים האלה, זה פשוט כיף. כן כיף. אי אפשר לתאר את זה טוב יותר. אנשים עם ראש פתוח, ג'אזיסטים, רוקרים (בעיקר אתם) רדו למטה, ותשמעו את האלבום הזה, שום דבר לא יהיה אותו דבר אחרי. קולמן שהלך לעולמו לפני שנה, ייזכר לעד בתור אדם גדול, שהחליט לעשות משהו גדול, והפך לתופעה.
לסיכום, Free Jazz הוא אלבום צעיר לנצח, כיפי, מהפכני ואדיר. כבר 55 שנים עברו מאז יצא, ועדיין לא נמאס, וגם קיבל את הכבוד הראוי לו כשעבר רימסטר שניקה את הערוצים, ושילב בין שני החלקים המופרדים בתקליט הויניל, ליצירה אחת בדיוק כפי שתוכנן. יש בו אנרגיות שקרובות ללהקת רוק, והוא פשוט תשובה לכל אלה שאומרים ש"ג'אז לא מעניין". אולי לא כדאי להתחיל את ההיכרות עם קולמן באלבום הזה, עדיף יותר ל-The Shape of Jazz to Come שעוד יש בו מלודיה שאפשר לזכור, ובכל זאת גם הוא היה גם הוא שוק גדול כשיצא אז ב-1959, ונחשב עד היום ליצירת מופת. בכל מקרה, אם אתם רוצים לפתוח באלבום הזה אז אוקיי, כמה כיף מצפה לכם.
ובמילותיו של אורנט: Jazz is the only music in which the same note can be played night after night but differently each time
הנה האלבום להאזנה: אורנט קולמן - ג'אז חופשי: אלתור קולקטיבי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה