סה"כ צפיות בדף

יום שני, 14 במרץ 2016

Beastie Boys - Ill Communication


אוקיי, הנה וידוי. במשך המווון זמן, אני שנאתי היפ הופ. הדבר הזה היה בלתי נסבל לאוזניים שלי. למה אתה מדבר על ביט שחוזר על עצמו בלי סוף? תן משהו מעניין! ואולי תכתוב משהו משמעותי בשירים שלך? במשך שנים, לא הבנתי את הדבר הזה וחשבתי לעצמי איך זה נקרא מוזיקה?

טוב שנים עברו והבנתי שטעיתי בג-ד-ו-ל. הסיבה המרכזית היא גלגל"צ. אותה תחנה שמשדרת ראפרים שמדברים על מסיבות וכל מיני בולשיטים שפשוט לא גורמים לשום ראקציה של הנאה בשום אונה של המוח. כמובן שאני מדבר רק מאוזניי ומטעם אישי. לי זה נשמע טיפשי, צ'יזי ולא מעניין. שנים רבות עברו עד שבקיץ אחד, השמיעה לי קרובת משפחה, מוזיקאית בעצמה, הרכב ושמו The Roots עם אלבומם המופתי, Things Fall Apart. מהרגע הזה, אני חושב שחיי השתנו. המילים שבאמת אמרו משהו שגרמו לי להבין שהיפ הופ במשמעותו המקורית הוא מחאה של השחורים מהמקומות הקשים ביותר. היה שם המון פיוז'ן/fאנק/ג'אז. סגנונות שנדלקתי עליהם ממש באותה תקופה. מאז, כבר לא הייתי רק אחד שאוהב רוק וג'אז וקלאסי. הניסיון עם The Roots (שאכתוב עליהם מתישהו) פתח לי את הראש לדברים אחרים. בין אם זה היפ הופ, או מוסיקה בכללי. זה בהחלט רגע מכונן בחיי המוזיקליים ועכשיו אנחנו מגיעים לשלב הבא.

בתחילת שנה חברי הטוב תומס (סולן להקת Atomic Cockbloker וגם הוא אוהב מוזיקה על כל גווניה) סיפר לי שגם הוא התחיל עם טירוף ההיפ הופ ובייחוד עם להקה אחת ושמה הביסטי בויז. את שמם שמעתי בעבר. בימיי העליזים כרוקר מן המניין, חשבתי שהביסטי בויז היא סתם להקה בנאלית שלא בדיוק תהיה הדבר שיהפוך את עולמי (הווו כמה טעיתי). להקת היפ הופ?, ראפרים שבמקור היו להקת הארדקור פאנק? NO FUCKING WAY! (לא אהבתי פאנק אז. פרוגר מתנשא שכמוני..). אז החלטתי לתת צ'אנס. אהבתי The Roots, אז מי יודע? אולי אוהב גם ביסטי בויז? שמעתי את The New Style ו....הולי שיט כל כך אהבתי את זה. רגע פשוט מושלם. הקולות הצווחניים של AD Rock ו-Mike D לעומת הקול הנמוך של MCA. כולם לבנים (וגם יהודים), והם לא באו לכעוס על משהו. המילים שלהם מאוד מצחיקות אבל לא עם הרבה חשיבות. מהרגע הזה הבנתי שהלהקה הזו כן הולכת להפוך את עולמי.

התחלתי לחפש בספרייה הזו שנקראת אינטרנט, שמעתי את אלבומיהם הגדולים (אני מודה עוד לא סיימתי את כל הדיסקוגרפיה), והופתעתי לדעת: החבר'ה גם יודעים לנגן! ועוד איזה לנגן, יש להם גרוב, יש להם את הfunk, בנוסף להיותם ראפרים מצוינים שמאזנים אחד את השני בין קול צווחני לקול נמוך. בעיקרון הדבר העיקרי אצל הביסטיז הוא המוזיקה. המילים משעשעות וזהו. המוזיקה אצלם היא העיקר. בייחוד כשהשלישייה הזו אוהבת המון דברים מההיפ הופ דרך הfunk והpunk אל הג'אז, אכן חבר'ה אקלקטיים. אז האלבום הראשון שלהם Licensed to Ill שיצא בחברת Def Jam עם בהפקת האיש והזקן, ריק רובין, היה בעצם יריית הפתיחה של החבר'ה. האלבום הראשון שלהם בו זנחו את כליהם (בעידודו של רובין) והתבססו על סימפולים של בלאק סאבאת', לד זפלין, הקלאש וגם קצת גיטרה מקרי קינג (סליייירררר) כשהם מרפרפים להם על הסגנון והחדש ולהילחם על הזכויות... לחגוג. האלבום הפך אותם לסופר סטארים. קליפים, הופעות וביקורות משבחות. משם, המשיכו ללייבל חדש Capitol ואלבום חדש Paul's Boutique. יצירת מופת שדי אופנתי לשבח אותה בגלל שלא התקבלה כמו הקודם לה. למרות שהרבה מודים כי האלבום הזה קצת יותר קשה ומורכב (ובצדק) האלבום הזה הוא בהחלט הנאה רצופה ואני אוהב אותו מאוד. הבי בויז הפכו לשמות גדולים בדיוק כמו פאבליק אנמי וראן DMC.

ואז הגיע המהפך. הבי בויז נולדו מחדש. אחרי מספר שנים הם יוצאים עם אלבום חדש ורענן ב-1992, Check Your Head. כל כולו הוקלט בסטודיו הפרטי שלהם, ובו הם התחילו לגוון בסגנונות. כבר מהעטיפה אתה רואה שיש שינוי, החבר'ה חוזרים לכלים שלהם ולשורשי ההארדקור שלהם, ומוציאים אלבום שמאזן בין ההיפ הופ עמוס הסימפולים והריפרופים לבין האקלקטיות המוזיקלית/אינסטרומנטלית עם כלים אמיתיים. אדם הורוביץ (AD Rock) מתגלה כגיטריסט לא רע בכלל, מייקל דיאמונד (Mike D) מביא מקצבים fאנקיים מגניבים וגם מכה בתופים כשצריך ואדם יאוך (MCA) הוא בסיסט מצוין בעל גרוב וגם יודע לשלוט על הקונטרבס(!).

אז Check Your Head היה פתיחה יפה לביסטי בויז החדשים, אבל! ב-1994, הגיע ה-אלבום. בשבילי הכי טוב של הניו יורקרים הללו, שהחזיר אותם לראש המצעדים ולפופולריות, Ill Communication. עם כל הכבוד לראפ מטאל של האלבום הראשון, ההיפ הופ של השני והאקלטקיות של השלישי, בשבילי האלבום עם העטיפה של הבחור שעוצר בdrive in הוא המנצח. הוא שיכלל את הנוסחה של מגוון רחב של הז'אנרים בנוסף להיפ הופ-funk-הארדקור. זהו האלבום הכי מפורסם ומצליח שלהם ומאז לא הגיעו לאותו הישג שוב. בשבילי האלבום הלבן שלהם.

אז במהלך התקופה של 1992-1993, התכנסו החבר'ה באולפן שלהם G Son בקליפורניה, חמושים בכליהם, עם מספר חברים שעזרו להם עם השירים וגם תרמו את קולם ונגינתם, הביאו יאוך, הורוביץ ודיאמונד את המאסטרפיס שלהם. יחד עם השלושה, על ההפקה ישב גם מריו קאלדטו הבן שהיה בתמונה מאז Paul's Boutique. מאז ומתמיד, אהבתי מאוד להקות שגיוונו בסגנונות באלבומיהן ולא נשארו בטריטוריה המוכרת. ואני יכול לתת הרבה דוגמאות: האלבום הלבן, Houses of the Holy, Vol 4, לילה באופרה ועוד ועוד... הביסטיז יצאו מהטריטוריה המוכרת של ההיפ הופ אל עבר סגנונות רבים שחלקם אפילו לא תשמעו באלבום היפ הופ. מתי בפעם האחרונה שמעתם אלבום שלצד סימפולים וריפרופים, יש בו גם ג'אמים fאנקיים וקצביים, קטעי הארדקור פאנק לפנים, פיוז'ן, סולו כינור אוונגרדי של שתי דקות ומקהלה גרגוריאנית(!)? השפעות עיקריות במהלך העבודה: המאסטרו מיילס דיוויס עם אלבומים כמו On the Corner ו-Agharta.

עוד אחד מהדברים שמייחדים את האלבום הזה, הוא האפקט שבו החבר'ה נשמעים כאילו מרפרפים לתוך הטלפון. זה קצת מקשה על הבנת המילים אבל זה נשמע ממש טוב ונותן לזה צבע שונה. יש שיגידו שזה מעיק. אני אוהב את זה. אז לסקור עכשיו 20 קטעים אחד אחרי השני? זה יותר מדי, חוץ מזה הכי כיף לשמוע בלי לדעת. אבל טיפה'לה נדבר על כמה קטעים.



Sure Shot הפותח מוכיח שחליל צד הוא כלי כזה מגניב (ברור שג'טרו טאל הם ההוכחה הכי ברורה) והוא יופיע . הלופ הזה שחוזר על עצמו שוב ושוב של מנגינת החליל כשהחבר'ה מרפרפים עם פזמון קליט במיוחד you can't you won't and you don't stop! (ב-stop כבר הצטרפתם ונכנסתם לביט). מיד במעבר חד מגיע Tough Guy קטע הארדקור פאנק של 57 שניות שמכניס את המאזין לאקסטזה של תיפוף אגרסיבי, שמראה כי החבר'ה יודעים לנגן וממש טוב. B-Boys Makin' with the Freak Freak גם הוא היפ הופ סוחף עם פזמון מגניב (שמושר בקול בכוונה רובוטי) עם עצירות קומיות של קטעי דיבור ויש לציין את הקטע בו יאוך נכנס עם הקונטרבס וכבר מבינים שמשהו טוב קורה פה.

Root Down נכנס ומשלב בין הנגינה לריפרופ. יאוך מביא גרוב מגניב וממכר והחבר'ה מרפרפים את הפזמון שגם הוא ממכר לא פחות. אחד מהחבר'ה שבהחלט עושים את האלבום הזה, הוא Monkey Mark נישיטה שמביא מוטיב מדהים על הקלידים שלו שפשוט מעלים את הלהקה הזו עוד כמה רמות למעלה. נישיטה מאוד קריטי לסאונד של האלבום בדיוק כמו שמייק גארסון היה לAladdin Sane של בואי. ואז מגיע Sabotage הווו Sabotage כמה שבחים הוא כבר גרר על הקליפ הגאוני שלו, ריף הבס הגאוני שלו שמתוגבר בדיסטורשן חזק ואימתני יחד עם ה...טוב לא אקרא לזה ריפרופ, הבן אדם פשוט צועק את המילים עד כדי כך שכשאתה מבצע את זה אתה רוצה להכות במשהו מרוב רמת האגרסיביות שזה מבוצע. Sabotage הוא מופת של ראפ מטאל והוא יכול לדבר אל חובבי פאבליק אנמי ומטאליקה כאחד. ואז מגיע Get It Together קטע היפ הופ ממש מגניב וכיפי עם אורח מיוחד, Q Tip האיש מ-A Tribe Called Quest שהכימיה בינו לבין השלושה פשוט מדהימה, וכמובן אי אפשר שלא להימשך לסוף שבו מזכירים את שם האלבום: ma belle i've got the ILL COMMUNICATION.

הקטעים האינסטרומנטליים כמו Futterman's Rule הוא funk for your life, מקפיץ, כיפי, קליט ומתוגבר בדיסטורשן. גם כאן נישיטה בולט ויחד איתו הפרקשניסט שמופיע בכל הקטעים האינסטרומנטליים אריק בובו שגם הוא חלק מאוד חשוב באלבום שמביא את הפרקשן סטייל סנטנה שלו. בלי השניים האלה, האלבום היה נשמע אחרת לגמרי. Eugene's Lament הוא וואו והפתעה אחת גדולה באלבום הזה שרק מראה עד כמה החבר'ה היו מוכנים לקחת סיכונים. איזה אלבום שמגיע לראש המצעדים כולל בתוכו סולו כינור אוונגרדי חסר גבולות? (תודה ליוג'ין גור שאחראי לכך) זה פשוט מדהים. Heart Attack Man גם הוא מחזיר את החבר'יה להארדקור עם תיפוף אגרסיבי וגיטרות מתוגברות בדיסטורשן אימתני יחד עם קצת ריפרופים בנוסף לצעקות.

ההפתעה הגדולה של האלבום הזה היא שני הקטעים הלפני אחרונים Shambala ו-Bodhisattva Vow. האחד קטע אינסטרומנטלי השני קטע היפ הופ, והם כוללים בתוכם מקהלה גרגוריאנית(!) זה כנראה מיוזמתו של יאוך. שהפך לבודהיסט ותמך בעצמאות טיבט. קודם כל, זה פשוט גורם לך לחשוב שאי אפשר להגיע רחוק יותר פשוט וואו. זה נשמע מרתק, זה נשמע מפחיד אפילו אבל אי אפשר להגיד שזה לא מעניין. השילוב המשונה בקטע השני בין הגרוב והריפרופים לבין שירת הנזירים המסתורית מביא רצון עז להוריד את הכובע לפני החבר'ה לכאורה האידיוטים מניו יורק שיצרו חידוש מוזיקלי במוזיקה הפופולרית בנוסף לכיף שהם הביאו לאורך האלבום.

ואז אינסטרומנטל של שתי דקות מקפלים את הציוד ומסיימים כמעט שעה של כיף טהור של מגוון סגנונות מוזיקליים והמון ראפ יו! עם יציאת האלבום ב-31 במאי 1994, הוא גרר שבחים והפך למצליח ולנמכר ביותר של הלהקה. 1994 שכללה הרבה אבידות בעולם המוזיקה כמו מותו של קוביין ואלבומם האחרון של פלויד זכתה גם לאחד האלבומים הכיפיים שאי פעם נוצרו. זה נכון שהאלבום חדשני ונכון שהוא מגוון אבל מה שהופך אותו לכל כך אהוב, זה שהוא פשוט כיפי. אין דרך אחרת להגיד את זה.

מכאן, חזרו הביסטיז למעמד הסופר סטארים כשהגיעו להופיע בפסטיבל הענק לולפלוזה, ויצאו לסיבוב הופעות מצליח וגורף מיליונים שכל הופעה הייתה sold out. הבי בויז המשיכו מאז ואמנם לא חזרו על ההישג הזה כשעברו ל-Hello Nasty שלא שמעתי אותו עדיין, ולאלבומים הבאים שלא הפכו לבעלי מעמד כמו של ארבעת הראשונים, אבל בכל מקרה לא ביישו את השלישייה האדירה הזו.

לסיכום, Ill Communication הוא אלבום של כיף טהור על כל 59 דקותיו ו-37 שניותיו. הוא מגוון בסגנונות, הוא מאזן בין השאפתנות האינסטרומנטלית לבין ההיפ הופ, ובעיקרון הוא פשוט מומלץ לכל חובב מוזיקה. בדר"כ האלבום הזה מופיע בכל רשימה של האלבומים הכי טובים בכל הזמנים ובצדק. מאז שהביסטיז כבר לא איתנו עם עזיבתו של יאוך ז"ל, נותרו לנו בעיקר אלבומיהם המצוינים, והקליפים המצחיקים שלהם שהראו כי הם היו הטמבלים שלא שמים על אף אחד. טמבלים אבל גאונים. כי לא כל אלבום היפ הופ כולל דברים שמופיעים באלבום כמו Ill Communication. אני ממליץ מאוד על האלבום הזה. יצירת מופת הראשונה מהסוג הזה שמופיע בבלוג הזה שעד אז היה בעיקר פרוג, מטאל, פולק, ג'אז, קלאסי וכו'... מי שעדיין לא הכיר את הביסטיז ועדיין חושב שההיפ הופ הוא שטויות מחורבשות של ריפרופים וסימפולים כמו שאני חשבתי פעם, לשמוע את האלבום הזה! אני אמנם הייתי ממליץ על Licensed הראשון, אבל האלבום הזה הוא גם פתיחה לא רעה בכלל. תהנו and keep on with the funky shit!

2 תגובות: