בשנת 1969, אופוריית הביטלס מתקרבת לסיומה, עשור שלם של אופטימיות ונאיביות הגיע לסיומו. הפלוידיסטים חשו בשינוי הקרב, וכבר מאחוריהם שלושה אלבומים מצוינים. הם עברו טראומה עם עזיבתו/הוצאתו של הגאון החד פעמי סיד בארט מן ההרכב, לאחר שזה השתגע מצריכה מוגזמת של LSD. במהלך השנים 1968-1972, הייתה הלהקה בתהליך של ניסוי ותעייה. לא היה מנהיג. הלהקה פעלה כגוף אחד, כל הארבעה (רוג'ר ווטרס, דיוויד גילמור, ריצ'רד רייט, ניק מייסון) היו שווים וזכו להתבטא באופן חופשי. זו הייתה התקופה הכי טובה של הלהקה האגדית הזו. לפני שהפכו למפלצת אצטדיונים, לפני שהוציאו אלבומים רבי מכר, לפני שווטרס הפך לדיקטטור ובכללי לאדם מאוד קשה ובלתי נסבל, לפני שגילמור התכסח עם חברו, לפני שרייט הפך לאדם ממורמר, מתוסכל ומכור לקוק ולפני שמייסון איבד את ביטחונו והעדיף להשקיע יותר באוסף המכוניות שלו. בקיצור, לפני Dark Side of the Moon.
השנים האלה של סוף הסיקסטיז עד אמצע הסבנטיז היו יצירתיות במיוחד עבור הלהקה. הם לא היו סגורים על עצמם, מה הם רוצים להיות, מה הם מכוונים, מה המטרה, אלו היו שנים שהלהקה לקחה סגנונות מוזיקליים רבים ואפשר להגיד "עשתה איתם ניסויים במעבדה". הם לא היו וירטואוזים על כלי נגינתם, הם לא רצו לחזור לגישת ה-UFO הפסיכדלית של קיץ האהבה והיו גם כבשה שחורה בעדר הפרוג רוק. החבר'ה החליטו לקחת פרוג, פסיכדליה, פולק, אוונגרד ומה לא, וללכת עם הרוח האקספרימנטלית עד הסוף.
הוחלט ללכת על דבר חדש. משהו שלא נעשה ולא ייעשה עוד בהיסטוריה של הלהקה. רייט שלא היה קלידן זריז אצבעות כמו עמיתיו קית' אמרסון וריק ווייקמן, הבחור גם לא ידע תאוריה ברמה גבוהה, מה שהוא ידע למד בעיקר מאלבומי ג'אז. אבל כמו כל קלידן, הוא אהב מוזיקה קלאסית, ורצה לעשות גם משהו כזה. אף מוזיקאי רוק לא הלך בדרך כזו שאפתנית של לכתוב יצירה קלאסית של ממש. היחיד שהגיע לזה היה הגאון האדיר, פרנק זאפה, באלבום הנפלא וההזוי כנראה אחד הביזאריים שאי פעם הוקלטו, Lumpy Gravy. רייט רצה להלחין גם הוא. הוא רצה לעשות את מה שהוא כינה כ"מוזיקה אמיתית", ומכאן הגיע הקונספט לאלבום: כל אחד מחברי הלהקה מקבל חצי צד ויניל ומותר לו לעשות מה שבא לו וכל מה שעולה ברוחו. יצירות סולו בתוך אלבום של להקה.
במאי 1969, נכנסו החבר'ה לאולפן, כשהם ונורמן סמית' (שלאט לאט החל להיות פחות דומיננטי) על ההפקה. הם הקליטו את כל הכלים לבדם, עד כדי כך שאין כמעט עזרה מחברים מבחוץ (חוץ מכמה קטעים). בנוסף לאלבום הסטודיו, החליטו גם להוציא גם אלבום הופעה. שניים באחד. אחלה של דבר. ההקלטות נלקחו מהופעות בשני מקומות. האחת במועדון Mothers בברמינגהם (הוקלט ב-27 באפריל), השנייה במכללת מנצ'סטר (2 במאי). שתי ההופעות היו במסגרת סיבוב הופעות בעל השם המשונה, The Man and the Journey Tour.
עוד הקלטות תוכננו להתווסף כמו גרסה חיה ל-Interstellar Overdrive. הג'אם האלמותי מאלבום הבכורה. אבל בסוף לא מצא את עצמו בתוך האלבום. למעשה תוכנן גם להיכנס לאלבום האולפן, Embryo שיר (מאוד יפה) שהקליטו לפני שנה ולבסוף מצא את עצמו באלבום אוסף מ-1970 שכלל שירים ממגוון להקות ואמנים (מי ברשימה? דיפ פרפל, רוי הארפר, קווין איירז, בארקלי ג'יימס הארבסט) ושמו Picnic - A Breath of Fresh Air.
וב-25 באוקטובר 1969, יצא האלבום שבשבילי הוא הפייבוריט מהלהקה האדירה הזו, ואחד האלבומים האהובים עליי אי פעם. ושמו - Umagumma. עכשיו, WTF מה זה לעזאזל? מסתבר: סלנג לסקס ששמעו חברי הלהקה בימיהם בקיימברידג'.... לפי מה שאמר הרואדי של הלהקה איאן מור, הוא המציא את המונח בעצמו, כשהוא היה אומר לחברי הלהקה: "I'm going back to the house for some Ummagumma". הממ.. טוב, חברי הלהקה בעצמם אמרו שהשם חסר משמעות.
התוצאה: הראשון, אלבום לייב חזק במיוחד (והיחיד של הלהקה עד האייטיז) שכולל את הלהקה במיטבה מבצעת שירים משנותיה הראשונות ומפנקת באלתורים ובאפקטים פסיכדליים לא מהעולם הזה. השני, אלבום אולפן משונה ביותר, מה שיקראו לו הזוי, אוונגרדי מאוד, מושפע במיוחד מתנועת המוזיק קונקרט שהייתה בשיאה בצרפת במלחמת העולם השנייה, לעתים קשה להאזנה לחלק, אבל מאוווד מעניין וגם מהנה.
בזמן אמת, האלבום התקבל לא רע בכלל. אבל לאחר שהלהקה כבר הפכה לענקית שהיא ידועה כיום, הרבה מעריצים לא סימפטו בכלל את האלבום הזה. רבים אמרו שהוא מיותר, מוזר ומשעמם, כשנגדם יש תומכים רבים שאומרים כי פינק פלויד מתועדת כאן באחת מתקופותיה היצירתיות ביותר (ברור שאסכים לכך). בין כה וכה, האלבום הזה מתאים בעיקר למעריצים כבדים של פינק פלויד, חובבי אוונגרד אירופאי שהשמות אדגר וארז, יאניס קסנאקיס, פייר שפר וקרלהיינץ שטוקהאוזן מוכרים להם, אבל גם לחובבי מוזיקה שבאים עם ראש פתוח למשהו שונה לחלוטין ועדיין מאוד מעניין.
אלבום הלייב פותח את התענוג עם גרסה מעניינת ומקורית לשיר הנצחי Astronomy Domine מאלבום הבכורה. פריט חובה בקטלוג של פלויד המוקדמת, מחווה יפה לבארט שכתב את השיר, והרחבת השיר מ-4 דקות ל-8. השיר שעסק בפלנטות ובירחים והזכיר שמות רבים, מקבל חתיכת המראה במיוחד כשרייט מביא את אורגן הפרפיסה ההזוי שלו ומחזק את התחושה הספייסית. אני לא יכול להרחיב יותר מזה, כי הגרסה הזו פשוט מעיפה אותך למקומות אחרים לא-מן-העולם-הזה שעוד מילים על הביצוע יפגעו. מה שכן, החבר'ה מסיימים יפה ומכאן, אנחנו ממשיכים, והו כמה שזה יכניס חזק.
חברי הלהקה הקליטו בעבר סינגל ושמו Careful with That Axe, Eugene. ג'אם פסיכדלי ומפחיד במיוחד, שהיה צד ב' לסינגל הנהדר Point Me at the Sky שהיה פלופ מסחרי. פה, הקטע שקיבל פרשנות חזקה יותר מהמקור באולפן. מצמרר יותר, חופשי יותר, אנרגטי יותר, פרוע יותר. גם כאן, הקטע מורחב ל-8 דקות, ואפשר להסכים בלי ספק שהשיא של הקטע הזה, היא הצרחה מקפיאת הדם של ווטרס. הבסיסט לוחש את שם השיר, עושה קולות ולבסוף צורח בלי רחמים כשהלהקה נאבקת בו בנגינה עוצמתית. גילמור מגבה בשירה מדהימה, ולבסוף מסיימים בשקט חרישי עד לדממה המוחלטת. הקטע הזה הוא מדהים כל פעם ככשומעים אותו והוא נשמע אבטיפוס לפוסט רוק האוונגרדי של הניינטיז.
אחרי השוק שהביאו, במכת גונג (שווטרס אהב במיוחד) שמתגבר עד שמגיע הטימאפני השבטי של מייסון, אחד ההשיגים של הבחור שלא היה מתופף כזה מוכשר. רייט מביא את המוטיב של אחת היצירות הידועות של הלהקה בתקופה ההיא, Set the Controls for the Heart of the Sun, זה נשמע מאוד אוריינטלי, הרבה יותר חופשי מגרסת האולפן, נשמע כמו פסקול ללב השמש, שאפילו יש לו פוטנצאיל להשתלב בפסקול ל"אודיסאה בחלל". חברי הלהקה מרחיבים פה מגרסת האולפן המקורית מהאלבום השני A Saucerful of Secrets שנמשך 5 דקות ל-9 דקות עשירות באפקטים פסיכדליים הזויים, אקסטזה מטורפת, עד לחזרה לשיר, ווטרס שר באופן מסתורי, הוא לוחש the heart of the sun עד האינסוף ולבסוף מסיימים מאוד מסתורי, מאוד מיסטי, ממש out of this world. ואנחנו, קרובים לסוף אלבום הלייב.
קטע הנושא מהאלבום השני שעורר בי פחד ואימה כששמעתי אותו לראשונה, מקבל פה ביצוע לייב כמעט נאמן למקור (אבל כמעט) וזוכה לביצוע די שונה עם טיפה שינויים. החצי הראשון אלים, אוונגרדי, כאוטי, חסר רחמים, מתאר קרב דמיוני ואכזר, החצי השני מתאר את הaftermath מלנכולי במיוחד, שקט ומאוד דרמטי. ווטרס מכניס את הבס המפחיד, מייסון מתפרע על התופים, כך גם רייט על הקלידים, ולקראת הסוף כשהלהקה מסיימת בחלק האחרון, נכנסים התופים של מייסון כחידוש וגילמור שר במקום הגרסה המקורית בה רייט וגילמור שרו ונשמעו כמו מקהלה. וככה החבר'ה מסיימים 39 דקות פסיכדליות וחזקות בסיום אפי וחזק שחותם יפה את הצד האחד של פלויד. עכשיו מגיעים לעיקר, הצד השני.
אלבום האולפן הוא כבר עסק אחר לגמרי. מטורף, אוונגרדי, מאוד מעניין, הזוי ולא מוערך מספיק, מגיעים החבר'ה וכל אחד מבטא את עצמו לקצת יותר מ-10 דקות. חברת התקליטים Harvest שהייתה חברת בת של לייבל EMI הגדול, נתנה לחבר'ה להתפרע ולעשות מה שהם רוצים, כשהבינו כי הניסויים מאוד רווחים, בעקבות כך ארבעת המופלאים התפרעו באולפן והביאו את המרשרשים.
אז רייט נכנס ראשון ומגשים את מטרתו כמלחין רציני. אחת היצירות האהובות עליי של הקלידן הצנוע הזה. אולי תדבר בעיקר לחובבי מוזיקה קלאסית מודרנית, אבל גם הרוקרים ימצאו עניין במפלצת המשונה בת ב-13 דקות, Sysyphus. כן, אותה דמות מן המיתולוגיה היוונית שנהגה להטעות מטיילים ולשדוד אותם ולבסוף קיבלה את העונש של גילגול סלע בשאול לנצח נצחים, קיבלה פה פרנשות מוזיקלית מאוד מעניינת ומאוד מסקרנת. הפרק הראשון, נעימת מלוטרון מרושעת שתשמש כמוטיב ביצירה, מתנגנת לה במשך דקה ובהחלט מותירה big wow כשאלבום האולפן רק התחיל, וכשזה מסתיים, הפרק הבא מתחיל.
הפרק השני הוא מופת, מדהים, רייט מנגן על הפסנתר באופן חופשי ומפתיע ביכולת נגינה גבוהה קרובה לעמיתיו הפרוגרסיביים מ-ELP, ג'נסיס ויס. זוהי מנגינה מלנכולית שמנוגנת על הפסנתר, אבל תוך זמן קצר, הופך לאלתור מטורף וחסר גבולות על התווים הנמוכים. רייט הופך את הפסנתר למפלצת אכזרית ומסיים בטון אפל ומרושע עד לדממה המוחלטת שמובילה לפרק השלישי.
הפרק השלישי, ניסוי מעניין במוזיק קונקרט, הוא הרועש ביותר ביצירה. דקה אחת של הקשה על מצילות, צרחות, אפקטים משונים. וכל זה מסתיים כשנשמע שרייט יוצא מכליו עד לבום הפתאומי, שמסתיים בדממה ועובר לפרק הבא והאחרון.
הפרק הרביעי, הארוך מכולם, נכנס עם מלוטרון שקט ורגוע, מתחיל מאוד מתון, עם צ'לו שהקלידן מנגן עליו, בתוספת ציוצי ציפורים, כנראה סיזיפוס הצליח לגלגל את הסלע לראש הגבעה. זה פסטורלי, זה מאוד רגוע, מרגיש כמו סצנה מחלום משונה עד לפייד אאוט שמשם דממה מוחלטת. ואז.... בום! במה שנשמע כמו פסקול לסרט אימה, מגיע אקורד אחד טורדני ששובר את הדממה והשלווה וממשיך לסיום המסויט. מכאן, רייט מתפרע על האורגן, מעמיס באפקטים פסיכדליים, מצליח להביא את הדרמה של העובדה שעל סיזיפוס לגלגל שוב את הסלע. ברגע שכל זה נשמע כמו סיוט אחד גדול, נכנס המוטיב המרושע ומסיים את האפוס האדיר הזה בדיוק כפי שהתחיל, אמנם בסולם קצת שונה, אבל סוגר מעגל יפה שמראה כי סיזיפוס צריך לעבור את העונש הנורא שוב ושוב ושוב... רייט סיים את הצד שלו, מתקפל ועוזב את האולפן.
מלחין שיוצר מוזיקה אמיתית.
עד כה, המאזין מוכה בשוק. כדי להרגיע את האווירה, מגיע ווטרס עם גיטרה אקוסטית, מנגן ושר במשך 7 דקות, קטע פסטורלי ויפייפה על האחו בקיימברידג' עיר הולדתו ושל חבריו. Grantchester Meadows הוא שיר פולק יפייפה עשיר בדימויים על הטבע, אפקטים של ציוצי ציפורים, אווזים וכו'... ובהחלט מביא למאזין רגע אחד שלו ויפה בתוך כל האלבום הכאוטי הזה. מיד כשהשיר נכנס לפייד אאוט, הוא מסתיים בצלילים של זבוב טורדני ומציק, שבעקבות זאת, מישהו יורד למטה לוקח עיתון או נייר או ווטאבר, שולף והורג את הזבוב. מהרגע שהזבוב מת, ווטרס לוקח אותנו לחלק האחרון שלו בצד.
חתיכת קטע אוונגרדי, קצת בכיוון של נונסנס, שמחזיר אותנו לאווירה ההזויה, ואם זה לא מספיק הזוי אז השם של הקטע הוא Several Species of Small Furry Animals Gathered Together in a Cave and Grooving with a Pict (פיקט הוא סקוטי בימי האימפרייה הרומית). כן. הקטע נשמע יותר מוזר מהשם שלו. אבל כמה שיותר מוזר, יותר כיף. ווטרס מקליט את עצמו, ומשחק באולפן כשהוא יוצר קולות של בעלי חיים, נכנס למקצבים שבטיים, מביא לופים משונים למיניהם, עד שמחליט להביא בהומור האופייני לו, להביא צלילי צ'יפמאנקס משונים וקריפיים שישר עוברים לידידינו מדבר וצועק במבטא סקוטי במכוון. באותה תקופה, ווטרס הושפע מחברו המלחין רון גיסין, שתרם רבות ל-Atom Heart Mother האלבום האדיר הבא, וכאן הוא קצת עוזר במלאכה (אבל ללא קרדיט).
and the wind cried Mary...
ווטרס סיים. אחריו מגיע הdarling של הלהקה הזו, הגיטריסט, סולן, ואחד האנשים הכי נערצים בפולחן הרוק, דיוויד גילמור בא כאן עם יצירתו המשמעותית הראשונה. The Narrow Way היפייפה שנמשך 12 דקות, ומחולק לשלושה חלקים, כל אחד מהם שונה, ומציג כאן את מה שיהיה אבטיפוס לפינק פלויד הקלאסית, המוכרת והאהובה. זה כנראה הקטע הכי אהוב מהאלבום הזה. הוא הכי נגיש יחסית לשאר הקטעים באלבום, מלודי, ומאזן בין הנורמלי למוזר, בין הפשוט למורכב. גילמור עשה ניסיון מעניין מאוד, שבו החליט ליצור יין ויאנג ממש ככה. רעש ורוך, יופי וטירוף, מלודי ואוונגרדי. זה מתחיל בשקט, לאט לאט אחרי השוק שווטרס הביא קודם. וגילמור נכנס עם החלק הראשון שנפתח ברעשי גיטרה מתגברים, שמובילים לקטע פולק אקוסטי ויפייפה שגילמור טען שהוא פשוט "סתם חירבש" על הגיטרה. הקטע עצמו נולד מתוך סשן ב-BBC ב-2 בדצמבר, 1968, כשהוא הציג קטע שנקרא Baby Blue Shuffle in D minor. הקטע עצמו מאוד מהנה ועושה כיף לאוזניים, וגם קצת אפקטים פסיכדליים מסטולים ומשונים להוסיף קצת לחגיגה.
במעבר חד, מגיע החלק השני של היצירה. ריף מאיים במיוחד שגילמור מנגן ומנגן ומנגן, ועם הזמן גם שם נכנסים אפקטים פסיכדליים משונים לקלחת. הריף ממשיך עד שמגיע drone אחד שקוטע ועובר לחלק השלישי והאחרון. המלודי, היפייפה שנכנס ישר אחרי הבלגן של השניים הקודמים. שיר רוק מלודי וכיפי. גילמור שלא היה תמלילן טוב במיוחד (והוא הודה בזה), היה בחתיכת ברוך כשכתב את המילים. הוא ביקש עזרה מידידו ווטרס, אך זה סירב. הרי הקונספט הוא יצירות סולו לכל חבר. לפי מה שהוא טען, זה היה חירבוש, אבל זה נשמע ממש יפה ופואטי, גם שכלא מבינים למה התכוון המשורר (אם התכוון, בדיעבד הוא אמר שלא היה לו שמץ של מושג מה הוא עשה). The Narrow Way הוא אחלה פרוטו טייפ למה שיבוא בהמשך, והוא קטע מצוין, שגם מתעבי האלבום יוכלו להתחבר ולשיר את מילותיו. אז כן, גילמור לא אהב, אבל אנחנו כן. הגיטריסט מביא משהו מאוד כיפי אחרי כל הרצינות והמוזרות באלבום הזה, קצת לפני שמסיימים.
מה? לא ידעתי מה אני עושה אז.
גילמור סיים, התקפל, ומגיע אחריו ניק מייסון לסיים את חלקו ואת כל האלבום, עם קצת עזרה מחברים. הבחור שמעולם לא ידע להלחין. הוא מעולם לא לקח את עצמו ברצינות כמתופף (עשה את זה בשביל הפאן), אבל כישוריו כמפיק נשמעים כאן, כשהוא לוקח קטעים, תופר, עורך, משנה ויוצר פה משהו מעניין. The Grand Vizier's Garden Party (הוזיר אגב הוא שר הסולטן), היצירה המשמעותית היחידה שאי פעם הייתה למייסון, היא ניסוי מעניין במוזיקה קונקרטית ובכלי הקשה. הוא לא בדיוק כוס התה של מעריצי פלויד, אבל אי אפשר להגיד שזה לא מעניין. מייסון פותח את כל המסיבה עם חליל צד נוגה ויפייפה שנוגן ע"י אשתו אז, לינדי. המנגינה היפייפיה הזו (שאגב על העיבוד היה אחראי גיסין) לא נמשכת לזמן רב, ומיד מייסון יוצר מתח על הסנר עד שהוא מכה במצילה, ומוביל לחלק השני. החלק השני הוא סולו תופים/כלי הקשה שבו מייסון מתנסה בהמון אפקטים, מלוטרון, ועריכות. דוגמה יפה לאיך הפלוידיסטים הרגישו בבית באולפן. זה מאוד מעניין, זה מסקרן, וזה לוקח את המאזין למקומות לא מוכרים. יש תוף עולה ויורד, יש גונג, יש מצילות, ויש אפקטים מפחידים הכל בקלחת הזו שמסתיימת בסולו תופים רועם וספונטני שחותם את כל האקספרימנט האוונגרדי הזה בדממה מוחלטת, עד שמגיעה לינדי ומסיימת את היצירה, את חלקו של מייסון ואת כל האלבום, באותו קו פסטורלי ויפייפה שהחלה. כך האלבום העוכר שלווה הזו הסתיים. ביופי נוגה ושקט.
Just for fun
כשהאלבום יצא ב-25 באוקטובר 1969, הוא משום מה גרף הצלחה. בבריטניה הגיע למקום ה-5, ובפעם הראשונה בהיסטוריית הלהקה, הצליחו להגיע איכשהו לטופ 100 בארה"ב (מקום 74). האלבום המוזר הזה, שהוא מאוד קשה לעיכול שנוצר ע"י להקה ידועה במחתרת מכר לא רע בכלל. מדוע? קשה להסביר. כנראה שמוזיקה ניסיונית הייתה דבר רווחי באותה תקופה. בכל מקרה, כולם מאווווד התרשמו ויכלו לבהות שעות (עד היום) בעטיפה המצוינת של האלבום. אחת העטיפות הכי טובות אי פעם, שנעשתה כמובן ע"י איך לא, סטורם ת'ורג'רסון ז"ל מהיפנוסיס, חבר ילדות וכמעט המעצב הקבוע של עטיפות אלבומי הלהקה (וגם לעוד שמות).
ת'ורג'רסון ייחס את המוזיקה של הלהקה לרב שכבתית. ולכן, הוא רצה לתת לדבריו ביטוי ויזואלי. אז הוא יצר את התמונה האלמותית של חברי הלהקה בבית באזור שנמצא ליד קיימברידג', כל אחד במקום שונה ובמראה ליד, נראית אותה תמונה אבל חברי הלהקה מחליפים מקומות, זה חוזר על עצמו שוב ושוב, לכאורה עד האינסוף. זה אפקט הדרוסטה שכל מהותו בעצם הייתה תמונה בתוך תמונה. אגב תקליט הפסקול לסרט מהפיפטיז Gigi שמופיע ליד גילמור, לא הופיע בגרסה האמריקאית של האלבום (שם זה פשוט דף חלק). ת'ורג'רסון יצר משהו אלמותי ונצחי, שעד היום מעריצים יכולים להסתכל שעות בעטיפה. עטיפת אלבום הלייב משוויצה בציוד הענק שהיה ללהקה בהופעות עם הרואדי שלהם, אלן סטיילס (זוכרים את Alan's Psychedelic Breakfest?).
היום, כשפלויד הפכה לפולחן שכל חובב רוק באשר הוא מכיר, החבר'ה די מסתייגים מהפרויקט הזה. מייסון באוטוביוגרפיה שלו, הצהיר שהאלבום לא היה טוב, אבל בתור ניסוי הוא היה מצוין בשביל התקדמות הלהקה והוכיח שהסכום השלם גדול מחלקיו. מנגד אליו, ווטרס וגילמור התבטאו נגד האלבום הזה והבא Atom Heart באכזריות דרסטית. גילמור אמר שהשניים הם זבל מוחלט, ווטרס אמר שצריך לזרוק אותם לפח. עד היום, חברי הלהקה זוכרים לטובה את חווית עשיית האלבום, אבל האלבום עצמו בעיניהם הוא שנוא, וראוי לפח. אם כל הכבוד, לחבר'ה העשירים שכבר נראה שעשו הכל, המעריצים אהבו, ואני אוהב במיוחד. היום הוא נשמע די טיפשי וצורם לאוזניים מודרניות. לא מדובר פה בסיקסטיז שבהן המאזינים נהנו מאקספרימנטים במוזיקה. היום, פלויד זכורה בזכות הפרויקטים שהפכו אותה לענקית שהיא, שהקטין את האלבום מהתקופה היפה ההיא. אבל בשקט בשקט, אי שם ישנם מעריצים שסוגדים לאלבום הזה, ומכריזים שמדובר באלבום מצוין.
מאז ומתמיד, האלבום הזה נשאר האהוב עליי של פלויד (כן, יותר מכל אפוס פרוגי שעשו בסבנטיז). הוא מעז, הוא לוקח סיכון והאווירה הניסיונית שבו מאוד מעניינת ומרתקת. יש בו הכל. קטעי לייב חזקים ומצוינים. אוונגרד מהפכני, ניסיוני חדשני ומרתק, ופה ושם גם מלודיות נעימות וכיפיות שרמזו למה שהולך לבוא בקרוב. חברי הלהקה שדי מתביישים בהישג הזה, המשיכו הלאה כדי למצוא את עצמם ולברר מה הם רוצים להיות. הם חזרו על הקטע של שיר סולו של כל חבר באלבום הבא(+מאמץ קולקטיבי אדיר של 23 דקות אפיות), ורק 4 שנים אח"כ, ימצאו סוף סוף הפלוידיסטים את עצמם ויצרו את המוזיקה שכל כך מייחדת אותם, אבל התקופה היפה הזו של סוף סיקסטיז-אמצע סבנטיז, קשה יהיה לשחזר ולא נראה שעוד להקה תצליח להגיע ליופי שכזה. אז אני ממליץ על Ummagumma בחום. אני מאוד אוהב את האלבום הזה, הוא ריתק מאז ששמעתי אותו לראשונה איפשהו בכיתה ו', והוא נשאר אחד האלבומים האהובים עליי בכל הזמנים (אוהב אוונגרד מתנשא שכמוני). מעריצי פלויד הכבדים יאהבו, חובבי אוונגרד יאהבו, אבל אם אתם באים עם ראש פתוח ולא מצפים לשום דבר, הגעתם למקום הנכון.
יפה מאד. מחכים. אלבום מצוין.אפקט מהצד של ווטרס היה פתיח למשהו. לא זוכר למה. אולי יש מישהו שזוכר
השבמחק