הניסוי הגדול

הוו גרמניה. הנופים, השפה, המנטליות. על אף ההיסטוריה המשותפת, יש משהו מיוחד בגרמניה שאני מאוד אוהב ולא חושב שיש במדינות אחרות. הטיול הראשון לחו"ל היה לברלין, זה היה טיול מלהיב, ואז, עוד לא הייתי בעניינים, ולא ידעתי שהמלך הגדול דיוויד בואי הקליט שם את הטרילוגיה המצוינת שלו. גרמניה בעיקרון היא אחת המדינות שלא דוברות אנגלית שהלהקות שיצאו משם, הן מהאהובות עליי. למעשה יש כל מיני להקות מדהימות שיצאו להן מיבשת אירופה ולווא דווקא מאנגליה. מצרפת יש את מאגמה, מאיטליה יש את PFM ובאנקו, מהולנד יצאה פוקוס, ומגרמניה, סקורפיונז? נו באמת, לא.. זה צפוי מדי, יש לי UFO, ת'ין ליזי ועוד המון להקות הארד רוק בסגנון (אני מצטער מעריצי הלהקה, לא רציתי לפגוע, מקווה שהכול בסדר, מבטיח שאשמע מהם יותר), אני מתכוון הם אחלה להקה, אבל אין חידושים, אין העזה או משהו בסגנון (למרות שהבנתי שהשניים הראשונים שלהם היו ניסוניים משהו, אז אני צריך לבדוק לפני שאני ככה מדבר).

יש להקות שאני מאווווד אוהב שיצאו מגרמניה, ורבים מהאלבומים שלהם שמורים אצלי בפנתאון האישי של האלבומים האהובים עליי אי פעם. וכן, אני כמובן מתכוון לסצנת הקראוטרוק הכל כך מעניינת והרב גונית. חבורת הגרמנים שנולדו אל תוך תקופת הפוסט מלחמת העולם השנייה, ושהחליטו שגם להם יש מה להגיד בעניין התרבותי. גרמניה רצו את הביטלס שלהם, מישהו שייחד אותם. וגרמניה הוציאה מספר להקות מדהימות שהתעלמו מגבולות מוזיקליים למיניהם, חפרו עמוק על קטעים ספציפיים והושפעו מאוד מאוונגרד. אם זה אנדי וורהול, אם זה אורנט קולמן, או מלחינים כמו קרלהיינץ שטוקהאוזן (שם חשוב בסצנה), פייר שפר ואדגר וארז.

מי שלא שמע על המושג, מובטחת לו הנאה וכל מה שחשבתם לגבי מוזיקה ואיך היא צריכה להיות ישתנה. הקראוטרוק (krautrock, קראוט זה כרוב חמוץ, וזה כינוי גנאי של האמריקאים והבריטים לכל מה שגרמני כולל אנשים) היה התשובה של הגרמנים הצעירים לפרוג רוק הבריטי הסימפוני. את הזרם הזה אני מאוד אוהב ואני מודה לו הרבה על עיצוב הטעם המוזיקלי שלי כשבתקופה של ו'-ז', נחשפתי לקינג קרימזון, ג'נסיס, יס, ELP, ג'טרו טאל, פינק פלויד, וזה לא נגמר. כשהייתי חייב לדעת על הפרוג, גם שמעתי על התגובה של הגרמנים לסגנון. עדיין הייתי בהיי מהבריטים, אז היה לי עוד הרבה זמן עד שאגיע לגרמנים.

השנה, נחשפתי לנפלאות הקראוט, ואני כל כך אוהב את הסצנה הזו. כמו מטאל שגם הוא הפך למשהו מעבר למוזיקה, כזה הוא גם הקראוטרוק. החשיבה מחוץ לקופסה, העובדה שמותר לעשות הכל בלי להתחשב במגבלות וחוקים, פתיחת הראש לדברים חדשים ועוד ועוד. להקות כמו Can, Amon Dull II, Neu!, Kraftwerk, Popul Vuh, Tangerine Dream, ועוד ועוד, הצליחו לפרוץ את הגבולות המוזיקליים, והשפיעו על המון מוזיקאים שאנחנו מכירים ואוהבים עד היום. הקראוט אפשר להגיד הוא מאבות האלטרנטיב, מסבי המוזיקה האלקטרונית על כל גווניה. חובבי הטראנס וההאוס צריכים להודות לאותם ארוכי השיער הגרמנים מסוף הסיקסטיז-תחילת סבנטיז על שהניחו את היסודות לדברים האלה.

קראוט זה ממש אלקטרוניקה, זה חידושים טכנולוגיים, זה ניסוי ותעייה באולפן, דברים שלחובבי אוונגרד זה תענוג. ויש להקה אחת שממש הלכה עם החזון עד הסוף, והוציאה אלבום, אחד האהובים עליי ואחד הכי כיפיים ששמעתי בחיים. וזוהי להקת Faust עם אלבומה The Faust Tapes, שהוא בעצם הדבר הבא: קחו כל מה שחשבתם על איך אלבום צריך להיות ותזרקו את זה לעזאזל. החבר'ה האלה לוקחים את האקספרימנטליות עד הסוף. פאוסט לא רק היו מחלוצי הקראוטרוק, הם גם נתנו לו את השם בעקבות הקטע הראשון באלבום הרביעי והמופתי שלהם, Faust IV.

פאוסט היו שונים מעמיתיהם בקראוט. הם היו יותר קומיים, עוד יותר נועזים, וממש לא עניין אותם מגבלות ואיך מוזיקה צריכה להישמע. קחו את מרסל דושאן, ז'אן ארפ, מקס ארנסט, תנו להם כלי נגינה וזו התוצאה. פאוסט היו ממש תנועת הדאדא בלהקת רוק אנד רול (למען האמת, יש באלבום מחווה לקורט שוויטרס). לא משנה כמה זה ביזארי או משונה ולפי הרוב, זה לא מוזיקה, זה לא אכפת לך. קראפטוורק למשל היו כל כך דקדקנים והמוזיקה שלהם מטופחת כמו המראה שלהם (השתדלו כמה שפחות בלי יד אדם), נוי! היו יותר ב"קח מנגינה ותישאר עליה" עד הנצח, טנג'רין דרים וקלאוס שולצה היו תמיד בחקירת הצלילים שמעבר והם כיוונו בעיקר למחוץ לאטמוספרה, אבל פאוסט הוו פאוסט, למרות שאני ממש אוהב את כל האמנים שציינתי קודם, פאוסט היו משהו אחר לגמרי. הם היו גם מעניינים, גם כיפיים וגם מצחיקים מדי פעם (בהשפעת המאסטרו המשופם מאמריקה).

על פאוסט נכתב פה ושם קצת בעברית, אבל אני ממש ממש ממש רוצה לכתוב על האלבום הזה ואם הפוסט הזה יגרום למי שלא שמע על החבר'ה האלה מעולם לרוץ ליוטיוב, ולהקליד את השם, אז וואו איזה כיף! עכשיו בואו נתחיל עם העובדה שפאוסט לא רק היו ניסויים, הלהקה עצמה היא ניסוי! למעשה הניסוי הגדול של הקראוט.

כשחברת Polydor בגרמניה רצתה למצוא את הביטלס הגרמנים, הם מצאו את התשובה באקספרימנט של עיתונאי ומבקר סרטים ושמו אובה נטלבאק. הוא החליט לעשות ניסוי ובו שכנע את החברה להשקיע כסף רב לאולפן, מגורים, ציוד הקלטה וטכנאי (את התפקיד מילא בחור בשם קורט גרפנר כשנטלבאק הוא המפיק) בחבר'ה מהעיירה וומה. למעשה, הוא איחד בין שתי להקות: Nukleus ו-Campylognatus Citelli. שתי הלהקות לא הכירו אחת את השנייה, וכל הכימיה החלה בכך שהחלו לנגן. החברה נתנה להם לעשות מה שבא להם, בתקווה שיביאו את המרשרשים. חברי הלהקה מיד התחברו, הכימיה התבטאה גם במוזיקה, הוו והמוזיקה מאוווד ניסיונית, הם עשו מה שבא להם, השתעשעו בבית שקיבלו וניגנו להם, כשהתוצאה פשוט מדהימה.

אחרי שני אלבומים שהמבקרים אהבו, אבל לא מכרו כ"כ הרבה, פולידור המאוכזבים דרשו מהצעירים שהשקיעו בהם כל כך הרבה חומר יותר נגיש. החבר'ה שהיו מחויבים לרוח החופשית והניסיונית סירבו, ואוי רע הדבר, הם הועפו מהחברה. אבל, קרה נס כשמבריטניה הגדולה, הגיע בחור צעיר ושמו ריצ'רד ברנסון כשהוא מקים חברת תקליטים קטנה בלונדון בשם Virgin, ומחליט להחתים את החבר'ה הגרמנים. עכשיו בואו נדגיש, זה צעד נדיר היה שמישהו מאחת המדינות הרווחיות ביותר בתעשיית המוזיקה, מחתימה להקה אלמונית ועוד מגרמניה (הבריטים והאמריקאים עדיין היו ביקורתיים כלפי הגרמנים בעקבות אותה היסטוריה משותפת). ברנסון גם היה חכם (וגם לאחר מכן מולטי מיליונר בזכות בחור ושמו מייק אולדפילד, אבל זה לא חשוב כרגע). חלק מהחוזה היה שהחברה תקבל חומרים שהלהקה הקליטה סתם ככה "בשביל כלום", והם יצאו במחיר נמוך.

ברנסון לקח קטעים, ניסויים באולפן, סקיצות, רעיונות והמון המון שטויות שהחבר'ה עשו ב-1972, וליקט אותם לאלבום אחד שיצא ב-1973. האלבום הזה, הוא The Faust Tapes, אחד האלבומים הכי ניסוניים, המשונים והמוזרים שאי פעם הוקלטו. האלבום המוזר, הניסוני והמשונה הזה נמכר במחיר של...49 פניז(!) מחיר של סינגל. זה היה מעשה שיווקי חכם, כיוון שהלהקה האלמונית מגרמניה שהקליטה אלבום שלא בדיוק תשמעו קטעים ממנו בתחנת הרדיו, הצליחה למכור 100,000 עותקים בשבוע, וככה הצליחה להתברג בקלות לרשימת האלבומים הנמכרים בבריטניה. ככה האלבום המוזר הזה זכה ל"הצלחה" (כפי שנאמר מאוחר יותר: 90% מהאנשים שקנו את האלבום הזה שנאו אותו). וכמה מוזר אתם שואלים? מאוווד, אבל כמה שיותר מוזר, יותר כיף, ויש המון כיף באלבום הזה.

דווקא היו ביקורות שאהדו (למשל ב-NME), אבל לבסוף, ירד מהמדפים ובמשך שנים רבות, היה בלתי ניתן להשגה, ולמה? לפי המלודי מייקר, הוא היה יותר מדי פופולרי (מקום 18 במצעד המכירות). באייטיז, הוא יצא שוב, ומעריצי פאוסט יכלו לרכוש את האלבום האדיר הזה, שגם כיום הוא די נדיר להשגה למרות שיצא על דיסק.

והנה עוד עטיפה

עכשיו לאלבום עצמו. מדובר פה באחד הניסיונות המוזיקליים הכי משונים ever, למי שאוהב את כל האווירה והגישה הכל כך חופשית יהנה מהאלבום מאוד, כנ"ל על מי שבא בראש פתוח ללא ציפיות, אבל מי שציפה לשמוע משהו "נורמלי" יתאכזב מרה. בכל מקרה, אם אנשים היו יודעים מה הם קנו במחיר של סינגל, סביר להניח שלא היו קונים אותו. האלבום כולו נוצר בשיטה של paste. כל מיני שטויות שהחבר'ה עשו בתקופת האלבום השני Faust So Far, ונטלבאק (העיתונאי/מפיק זוכרים?) פשוט לקח את כל הקטעים והדביק אותם אחד לשני, כששום קטע לא מסתיים בצורה כמו שראוי לסיים קטע. מה הכוונה? יש קטע, הוא נקטע מיד כשהשני מתחיל. למאזין המודרני זה ייתן תחושה של WTF? אבל מישהו אמר שיהיה פה משהו נורמלי?

זה המקום להודות לנטלבאק. הבחור עשה פלאים באלבום הזה, והראה שגם תחום ההפקה אפשר לעשות הכל. אם פאוסט הם הגרסה הגרמנית של הביטלס, אז נטלבאק הוא הג'ורג' מרטין שלהם, השיטה שנשמעת מאוד "ילדותית" להכניס קטעים אקראיים בלי שום קשר אחד לשני, פרצה דרך בתחום, ולמעשה השפיעה על המווון אמנים שבאו אחרי. השילוב ביו נטלבאק שהשקיע המון בחבר'ה הצעירים שהאמין כי יש פוטנציאל באקספרימנט, הוציא פלאים, ואחד מהאלבומים הכי טובים אי פעם בעיניי.


ועוד אחת

אמרתי פעם שאני מאוד אוהב אלבומים אקלקטיים. כאלה שלא רק בסגנון אחד, כאלה שיש בהם מבול של ז'אנרים. באלבום הזה, אקלקטיות זו אפילו לא שאלה. לא אכפת להם איזה סגנון. הם פשוט שמו מה שבא להם, וטוב שכך. בהשפעת המאסטר, פרנק זאפה, למדו להקות רבות ופאוסט היא דוגמה מרכזית שאפשר לעשות ה-כ-ל! וכל מיני שטויות של "מהי מוזיקה" לא אמורה להדאיג אותך. זאפה כבר היה בתקופה של הmothers המאוד מלודיים ויותר מורכבים (over nite sensation וכו'), אבל פאוסט הצעירים שאני בטוח שהקשיבו לאלבומים של הmothers מהסיקסטיז, למדו ממנו הרבה מאוד.

יש פה אוונגרד, מוזיקה קונקרטית, פרי ג'אז, כל מיני ניסויים באולפן שלוקחים את המאזין למקומות לא מוכרים. ויש גם צחוקים ודברים קליטים שכנראה שאחרי שהאלבום יסתיים, לא ייצא לכם מהראש ואתם תזמזמו את רצפי האקורדים האלה שוב ושוב. פרודיה על דור הפרחים והפולק בהתחלה, קטעים קומיים בצירוף אקורדים שחוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב, פרודיה קצרה על פרוג בריטי במשהו שנשמע כמו קטע אבוד של קאמל ועוד שלל הפתעות שטותיות... פאוסט ברוב חוצפתם, העזו גם לצחוק על חבריהם בסצנה, כשעשו פרודיה על Aumgn של Can באלבומם Tago Mago (זוכרים את השאמאן?), בעיקרון לתאר את כל האלבום זה חטא מבחינתי, צריך להיזרק למים העמוקים בשביל להקשיב לאלבום הזה, גם אם אכתוב עד כמה לא צפוי, ולא תדעו מה ייפול עליהם בדקה הבאה, אתם עדיין תופתעו ותצחקו מהקרקס המשונה של פאוסט (או שלא).

אבל אי אפשר שלא. אי אפשר שלא להתלהב מהגישה הזו שכמה שהיא חסרה היום. תמיד כיף לשיר את הקטעים שמתאימים יותר לסטנדרטים של שיר. תמיד כיף לשיר את המנטרות שהחבר'ה שרים יחד עם רצף אקורדים שחוזר על עצמו. תמיד כיף לשמוע את The Faust Tapes, ולא משנה באיזה קטע, אני לא יכול לתאר את ההתלהבות שלי מהאלבום הזה, את זה אתם צריכים לחוות בעצמכם. פשוט חפשו את האלבום תמצאו אותו בכל מיני עטיפות. יש אחת שנראית כמו עיתון (עיצוב של נטלבאק), יש אחת יותר ימי ביניימית, ועוד אחת מינימליסטית עם כיתוב הלהקה כשהוא תקוע מתחת למספר קווים בשחור לבן.

אם אתם חובבי אוונגרד, קראוט, מוזיקה ניסיונית, או סתם רוצים קצת כיף והומור במוזיקה שלהם, אתם חייבים לשמוע את The Faust Tapes. מה לא עושה אותו מדהים? העובדה שהוא בכוונה מרושל עם הדבקת קטעים שאין ביניהם שום קשר ביחד, החופשיות, הטירוף, הצחוקים, הילדותיות, וזה מה שיפה בלהקה הזו. ההתמסרות לחופש אמנותי בכל מחיר. קצת כמו המחזה שהלהקה קרויה על שמו, חבריה מכרו את נשמתם לא בדיוק לשטן, אלא לאוונגרד, ללא מוכר, ללא ידוע לטריטוריות שלא חוקרים. זה מה שעושה את החבר'ה האלה למדהימים כל כך, לא פחות מחבר'ה נועזים אחרים. כאמור, זה אחד האלבומים הכי כיפיים ששמעתי, ובכלל זה הוא אחד האהובים עליי. אלבום הקראוט השני האהוב עליי, שני רק ל-Tago Mago הנצחי.

ז'אן-הרווה פרון, רודולף סוסנה, גונתר ווסטוף, יואכים אירמלר, ארנולף מייפורט, וורנר דירמאייר ואובה נטלבאק הגיעו למיצוי החופש האמנותי, והצליחו לענות על השאלה "מה ראוי להיות אלבום?". כשמדובר פה באוסף קטעים שהקשר ביניהם זה כמו הקשר בין תפוז לסוכנות ביטוח, ופשוט חיברו אותם באקראיות. יש שיגידו שזה בולשיט, אבל אני מת על האווירה הילדותית הזו, על הטירוף הניסיוני, על כל הצחוקים שם. זה אחד האלבומים שאני יכול להגיד עליו שהוא כיף טהור. ידוע לי שנכתב עליו פה ושם, אבל הייתי חייב גם אני, אני מ-א-ו-ד אוהב את האלבום הזה, וכל מה שאתם צריכים לעשות זה להיכנס לכאוס הקרקסי של פאוסט, ולהיכנס לקטע. הנאה מובטחת, ואם לא, אז כנראה שהזדקנתם (: אבל תמיד יש להקות קראוט אחרות, או את האלבום הרביעי של פאוסט שהוא קצת יותר בוגר מעמיתו, אבל עדיין נועז וניסיוני. ועדיין, ל-The Faust Tapes יש משהו שאולי לא יחזור לעולם. אין אלבומים כאלה (אני אשמח ליצור אלבום כזה, מי שרוצה שיצטרף אליי!), זה אלבום פורץ דרך שיצר מהפכה ואף אחד לא הקשיב. אבל היום, בעידן האינטרנט והרימסטרים כשהלהקה המדהימה הזו קצת יותר ידועה ומוערכת, אפשר להקשיב לאלבום הזה, להתמסר לאווירה, להצטרף לקרקס והוו איזה תענוג לאוזניים. זאפאיסטים יקרים, לא תתאכזבו!

אז הנה זה כאן, תהנו (הו ואתם תהנו): יאללה, פאוסט!