מהשנים 1969-1974 היו רק שלושה להקות הבי מטאל בבריטניה: לד זפלין, בלאק סאבאת' ודיפ פרפל (נקרא להם המשולש הקדוש של ההבי מטאל). אמנם היו להקות נוספות שלפי ההגדרה, ניגנו רוק כבד ואגרסיבי, אך ב-1974, הגיעה הלהקה שהניחה את יסודות הז'אנר סופית, והביאו לעולם את מה שנקרא הבי מטאל. החבר'ה האלה הם ג'ודס פריסט.
ג'ודס פריסט זרקו מהחלון את כל השפעות הבלוז שהופיעו ברוק הכבד של המשולש הקדוש, ויצרו סממנים חדשים בסגנון, שהפך אותו למה שהוא היום. למשל, שתי הגיטרות התאומות שהפכו כה דומיננטיות בצליל של הלהקה בפרט ושל הז'אנר בכלל שאומץ ע"י המון להקות אגדיות. וכמובן איך אפשר בלי להזכיר את שירתו האופראית והייחודית של רוב הלפורד, שעד היום מותירה רושם על הרבה מאזינים.
חברי הלהקה כמו בלאק סאבאת', הגיעו כולם מהעיירה התעשייתית הקודרת בירמינגהם, שהייתה הלב של תעשיית ייצור המתכות. לאחר שצפו ברביעייה מהעיר שלהם עולים להצלחה אדירה, החליטו גם הם לברוח מן המציאות הקודרת שהקיפה אותם באמצעות הקמת להקת רוק.
הלהקה שהוקמה ע"י אל אתקינס ב-1969, הורכבה מהרכב שונה לגמרי מזה הידוע לנו כיום. אתקינס לקח את השם משירו של בוב דילן, The Ballad of Frankie and Judas Priest. לאחר זמן מה, הצטרפו נגנים חדשים, וב-1973, אתקינס החליט שנמאס לו. הוא ראה שלהקתו לא מצליחה כפי שציפה, ולבסוף עזב.
הגרעין של ההרכב אז, גלן טיפטון (גיטרה), קיי. קיי. דאונינג (גיטרה) ואיאן היל (גיטרת בס), חיפש אחר סולן. חברתו של היל, הציעה את אחיה רוב הלפורד שהיה הסולן בלהקת הירושימה באותו זמן. הבחור הגיע והרשים את כל הנוכחים ומיד הצטרף.
ב-1974, הוציאה הלהקה את אלבום הבכורה שלה Rocka Rolla שעדיין לא הציג את הסגנון המוכר של הלהקה, והיה בעצם אלבום בעל סגנונות שונים, והופק ע"י רוג'ר ביין שהפיק את שלושת האלבומים הגדולים הראשונים של סאבאת'. ביין דחה המון חומרים שנכנסו לבסוף לאלבום הבא, והתוצאה הייתה אלבום כושל שמכר מספר נמוך של עותקים.
לאחר סיבוב ההופעות לקידום האלבום, הם ביקשו מחברת התקליטים בהם הייתה חתומה Gull, לעזור להם ולתת מקדמה להקלטת האלבום הבא, אך נענו לשלילה. הם לא ויתרו, ובנובמבר 1975, נכנסו לאולפני הקלטות בוויילס, שם הקליטו את האלבום הבא שלהם, שהוא שיפור אדיר לעומת הקודם, והוא ללא ספק אחת מיצירותיה הטובות של הלהקה. ההרכב באותה תקופה כלל את: הלפורד, טיפטון, דאונינג, היל ומתופף בשם אלן מור. המתופף היה החוליה החלשה של פריסט, וכמעט בכל אלבום, הייתה מחליפה מתופפים כמו חיתולים. מור עד היום הוא אחד ממתופפי הלהקה אשר שומר על אלמוניות, כשרבים ממעריצי הלהקה מנסים למצוא אותו ללא הצלחה.
על ההפקה הופקדו ג'פרי קלברט ומקס ווסט שהיו כוכבי one hit wonder בלהקתם Typically Tropical, אשר הוציאה את הלהיט שהביא אז את רוב המזומנים ל-Gull, ושמו Barbaros.
הלהקה לא התעצלה, ועבדה במשך שבועיים על האלבום, כשהיא יוצרת את הסגנון החדש שלה, עם השפעות ניכרות של רוק מתקדם, וקצת פסיכדליה פה ושם. בהשפעת קווין שהיו לסנסציה לוהטת באותה תקופה, פריסט עשו אוברדאבינג (טכניקה אולפנית בה מכפילים קולות כדי ליצור סאונד עשיר), אך זה לא אומר שהסגנון מועתק, ג'ודס פריסט שונה מאוד קווין ואי אפשר להשוות בין השניים.
וב-23 במרץ 1976, הוציאה הלהקה את מה שלדעתי הוא האלבום הטוב ביותר של הלהקה, Sad Wings of Destiny.
אז "הכנפיים העצובות של הגורל" נפתח בפייד אין של גיטרות, ומיד מביא לריף המרכזי של המיני אפוס Victim of Changes. שיישאר תמיד כאחד משיריה הטובים ביותר של הלהקה. יש בו את כל הדברים הטובים שיש לג'ודס פריסט להציע. היצירה עצמה שנמשכת מעל ל-7 דקות, היא אחת מאלה שהניחו את היסודות לפרוג מטאל, לפני שהסגנון בכלל נוצר.
אז מה הופך את היצירה הזו לכל כך אהובה? הממ הדיאלוג המושלם בין הגיטרות של טיפטון ודאונינג, שמראה כי הם מראים סימנים של עבודה קשה, ריפים קליטים ונצחיים שהופכים את השיר הזה לכל כך זכור, הצרחות המדהימות של הלפורד שמגיעות לגבהים מדהימים, שינויי המקצבים שמגיעים פתאום ללא התראה, והמצב רוח שמשתנה לפתע מאגרסיבי ומחוספס, לרגוע וחולמני. היצירה עצמה היא שילוב של שני שירים שנכתבו ע"י שני הסולנים של הלהקה. Whisky Woman שנכתב ע"י אתקינס (ונדחה כשהוצע לRocka Rolla), ושירו של הלפורד, Red Light Lady שנכתב בתקופתו בלהקתו הירושמה. היצירה עצמה מדברת על אדם שעזב את אשתו בשל העובדה שהפכה לשתויה והפסיקה להתייחס אליו. אכן יצירה דרמטית, שתמיד זכורה ותיזכר כקלאסיקת מטאל, וכאחד מהפריטים הטובים ביותר בקטלוג של הלהקה.
לאחר הצמרמורת והתדהמה שחטפנו אחרי Victim of Changes, מגיחה הלהקה עם השיר הבא בעל הפוטנציאל לסינגל, שגם הוא מצמרר לא פחות. משום מה גם שיר זה שנכתב ע"י גלן טיפטון לפני הצטרפותו ללהקה (במקור נכתב כאפוס של 8 דקות עם טמפו איטי), נדחתה ע"י ביין כשהוצע לאלבום הקודם. טיפטון כתב שיר על הרוצח הידוע לשמצה ג'ק המרטש, והלהקה מבצעת אותו נפלא. The Ripper הוא הפצצה מטאלית מרושעת המתכתבת נפלא עם מעשיו הזוועתיים של הרוצח, בעיקר עם צרחותיו מקפיאות הדם, ושירתו הכריזמטית המייצגת נאמנה את הדמות. הפזמון המושלם שמורכב מריף מרושע, תורם לתערובת, ונוצר שיר מדהים שצריך לשמוע. 2 דקות דחוסות במיוחד שממשיכות את הכיף שבהאזנה לאלבום, ואנחנו ממשיכים...
כדי להרגיע את האווירה של שני השירים הקודמים, מגיחה הלהקה בבלדה מרגשת ונוגה Dream Deciever. קטע שמתחיל במנגינת פולק מלנכולית עם שירה מרגשת של הלפורד, שמתפתחת בהדרגה, ומגיעה לשיא דרמטי של שלמות, המסתיים עם הצרחה הקורעת לב של הלפורד יחד עם הברקה על הפסנתר מצד טיפטון, ובמעבר חד מגיעים ישר להמשך Deciever. שיר זה בניגוד לקודמו, חוזר להתקפה מטאלית מהירה כמה שתהפוך בסוף למשפיעה על הספיד מטאל. הלפורד שר בלי בעיה את המילים שרובן מורכבות משירת הפלצטו הגבוהה והייחודית שלו. וגם כאן הלהקה מתקיפה אותנו בקצרה, ומסיימת כפי שהתחילה בנגינה אקוסטית ונוגה שהתחילה בשיר הקודם.
כדי לפתוח את הצד השני של האלבום, טיפטון פותח עם מנגינת בארוק פשוטה של דקה על הפסנתר, שקצת מגוונת את האווירה הכללית של האלבום, ומכינה אותנו לעתיד לבוא.
בבום מגיע כנראה אחד משירי הריף הטובים ביותר של היסטוריית המטאל. Tyrant הוא אחד מהשירים הטובים ביותר של הלהקה וכולל אנרגיות חייתיות מצד הלהקה, ושירה כריזמטית מושלמת מצד הלפורד. הפזמון מונע מהמאזין לא להצטרף, יחד עם קטע מעבר מגניב כשהלפורד מגובה ע"י חבריו בקולות, מביאה הלהקה את הבסט שלה ל-4 דקות מחוספסות במיוחד. כמובן שלקלחת מוסיפים סולו מושלם, ולבסוף בסיום מוחץ עם צרחה מתמשכת של הלפורד, וסיומת מלכותית, שלא סתם הפכה את השיר לפריט חובה בהופעות הלהקה. גם שיר זה, וזה לא מובן למה בדיוק נדחה כשהוצע לאלבום הראשון.
לאחר מכן, מגיע השיר הבא Genocide. שיר כבד עם ריף קליט טוב, שממשיך להראות את כמה פריסט היא להקה כה משפיעה על המטאל. כמובן שאי אפשר בלי לציין את הקטע האמצעי בו הלפורד מדבר בטון דרמטי ומשכנע כקריין. בין המילים ניתן למצוא את הצירוף Sin After Sin, שיהפוך לשמו של האלבום הבא של הלהקה. הלפורד למעשה קיווה שמילותיו של השיר יהוו מחלוקת בשל תוכנן העוסק ברצח עם. זה יקרה בשנות התשעים, כשיואשמו בהסתה לרצח של מעריצי הלהקה לאחר שמיעת השיר Better by You, Better by Me.
שוב פעם כדי להרגיע את האווירה, מגיחה הלהקה עם אחת מהבלדות היפות ביותר שלה, Epitah, כל הבלדה היא רק פסנתר עם שירה מרגשת ודומיננטית מצד הלפורד ששר בטון נמוך, חבריו שעוזרים לו בפזמון בהשפעת הצליל הקוויניסטי. אחד השירים היפים עם קולו המושלם של הלפורד, כי הרי תמיד צריך קצת להרגיע את העניינים לא? תראו את סאבאת' עם Changes. הבלדה העוסקת באיש זקן בודד, משרתת נאמנה את הליריקה, והבחירה לשים אותה לקראת הסוף, התבררה כנכונה, כשבאיטיות, נכנסת גיטרה אפופת דיסטורשן, המובילה לסוף האלבום.
Island of Domination, גראנד פינאלה מדהים שבו הלהקה מפגינה את כישוריה בשיר אחד מוחץ עם ליריקה מרשימה, ושוב עם פזמון קליט ושטני במיוחד. ניתן לציון קטע המעבר המעניין כשהגיטרות יורדו בסולם, ומשם לריף נוסף אשר נקלט למאזין בראש חזק. לבסוף, הלפורד מסיים בצרחה הפנומנלית שלו המקבלת את אפקט הecho שפשוט עושה את האלבום הזה, ומסיים 39 דקות של מוזיקה אגרסיבית, דרמטית וייחודית לזמנה שתשפיע על דורות של מוזיקאים.
האלבום יצא ב-1976, ואף על פי שקיבל ביקורות טובות, הוא לא מכר מספר גבוה של עותקים, בשל העובדה שהוא יצא בתקופה בה הפאנק רוק שלט באותה תקופה בבריטניה, והוריד סגנונות רבים למחתרת כמו רוק מתקדם, פולק רוק, רוק פסיכדלי וכמובן הבי מטאל.
אך למרות זאת, הלהקה החלה לצבור מעריצים חדשים אשר נמשכו לתופעה החדשה, ועם הזמן כשסאבאת' לאט לאט דעכה לה, פריסט מגיחה ולאחר מכן תהפוך ללהקת מטאל אגדית השורדת עד עצם היום הזה, כשהיא מהווה השפעה על כמעט כל סגנון שיצא מהמטאל בשנים הבאות: NWOBHM, ספיד, ת'ראש ושלל ירקות.
כל להקת מטאל אגדית מציינת את ההשפעה האדירה של האלבום הזה ושל הלהקה בכלל, סקורפיונס, איירון מיידן, מטאליקה, מגאדת', והרשימה נמשכת... דייב מאסטיין הפרונטמן של מגאדת', העיד כי האלבום היה אחד האהובים עליו בנעוריו, אך גיסו הנוצרי האדוק, ראה בתקליטיו של מאסטיין כלום מלבד השטן. כשראה את עטיפת האלבום, החטיף לו על כך. מאסטיין העיד כי אחת מהסיבות להקמת הלהקה, היא לנקום בגיסו אשר ראה בהבי מטאל כשטני ומרושע.
עטיפת האלבום מייצגת נאמנה את סגנון האלבום הדרמטי, עם איור מושלם מידיו של פטריק וודרוף המנוח. המלאך הנופל אל הגיהנום כשעליו השרשרת עם הלוגו המוכר של הלהקה, הפכה לכל כך ידועה בקרב מעריצי הלהקה ומטאליסטים בכלל. רק התחלה למה שעומד לבוא בעידן עטיפות המטאל של שנות ה-80.
לסיכום, Sad Wings of Destiny הוא לא פחות משפיע מ-Paranoid או In Rock למשל. זהו אלבום חשוב ומשפיע, שבעצם הגדיר סופית את ההבי מטאל. בנוסף הוא כולל מוזיקה מדהימה ומגוונת, כשלצד המטאל, השפעות הרוק המתקדם בולטות במיוחד, מה שמושך את מעריצי הז'אנר אל הלהקה. פריסט ייזנחו את השפעות הפרוג סופית ב-1978, אך תחזור לכך ב-2008. בכל מקרה, מדובר כאן באלבום מדהים לחובבי הז'אנר ובכלל לרוקיסטים, רוב האנשים שגדלו על זפלין ופרפל, אולי יתקשו למצוא חן בג'ודס פריסט, אך תאמינו לי מדובר כאן באלבום מדהים, שבהחלט עשה לי טוב בתקופה בה הרגשתי שבע ממטאל. מומלץ והנה האלבום לשמיעה - ג'ודס פריסט - Sad Wings of Destiny
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה