חברים יקרים, היום מפורסמת בו ביקורת על ידי חברי הטוב, אור מלכה. לבחור עצמו, יש ניסיון בכתיבה, ואני בטוח שהסקירות שלו גם יסקרנו אתכם (: אז הנה הביקורת שלו על האלבום המהפכני והמדהים של קינג קרימזון, Red.
לא לבעלי לב חלש. זוהי כנראה ההערה שצריכה להופיע באלבום הזה, כשהיא מודבקת על עטיפת התקליט. זהו לא אלבום קל לשמיעה. הסאונד של קרימזון בו הוא כל כך כבד, שהיצירה Larks Tongues in Aspic לעומתה נשמעת כמעט שקטה. אבל הכובד הזה לא מביע שום דבר שלילי - האלבום הזה הוא לא פחות מהניצנים הראשונים של ז'אנר המטאל המתקדם (פרוג מטאל אם תרצו). הוא עיצב, אם במודע ואם לא במודע, להקות רבות בז'אנר הזה. אפילו אמנים כמו קורט קוביין ז"ל ציינו את ההשפעה הענקית של האלבום הזה עליהם.
חשוב דווקא לציין שחדשנות היא דבר ממש לא זר לקינג קרימזון - רוברט פריפ הגיטריסט הדיקטטור, כבר מזמן רגיל לרענן את הרכב הלהקה, כשכל הרכב בתורו מצליח ליצור אלבום שמהווה אבן דרך בשביל הפרוגרסיב בדרך אל חדשנות. אם מדובר ביצירת המופת המושלמת In the Court of the Crimson King, שרבים יעניקו לה את התואר של לא פחות מאלבום הרוק המתקדם הראשון, או ב-Lizard שמכיל את היצירה הארוכה של הלהקה אי פעם המכילה לא פחות מכאוס אוונגרדי של כלי נגינה, או עם מדובר ב-Larks Tongues in Aspic (קראתם נכון - לשונות עפרוניים בג'לי) שמציג למאזין המסכן סאונד גיטרה שמנסר את האוזניים וכלי הקשה גאוניים. חדשנות היא שמה השני של קינג קרימזון.
שם האלבום - קצר וקליט, ולא דורש יותר מדי הסברים. בכל זאת נחמד לציין לאקווזלייר (מד העוצמה) באולפן, שמראה שחברי הלהקה הרבו לעבור את הווליום הרגיל - יצאו מגבולות המוכר הישן והטוב, לתוך עולם אפל ומפחיד של גיטרות ומלוטרון.
עטיפת האלבום גם היא לא חלק משמעותי. בניגוד לאלבומים קודמים, שהציגו איורים עשירים וססגוניים, עטיפה זו כוללת את הרכב הלהקה באותה השנה (1974) - רוברט פריפ על גיטרה חשמלית מנסרת ומלוטרון אפל, ג'ון ווטון על גיטרת בס מאיימת ושירה גברית ומחוספסת, וביל ברופורד על תופים וכלי הקשה פרועים. המטרה הייתה מסחרית מצד חברת התקליטים, להציג למאזין את הלהקה, כמו עם הביטלס בעטיפת אלבומם השני, With the Beatles.
ההרכב מציג שינוי אחד - הלהקה כאן היא ללא דיוויד קרוס נגן הכינור, אך אם להיות כנים, האלבום הזה מציג בדיוק איך להסתדר בלי כינור. באלבום משתתפים נגנים נוספים - רובין מילר ומארק צ'ריג על האבוב וקורנית (שניגנו ב-Lizard ו-Islands), חברי העבר של הלהקה מל קולינס ואיאן מקדונלד על סקסופוני אלט וסופרן, והכנר העד לא מזמן לשעבר של הלהקה, דיוויד קרוס בהופעת אורח. שמו של נגן הצ'לו שניגן בחלק משירי האלבום, מאחר והיה באותו זמן באולפן שהלהקה הקליטה בו, לא מצוין כלל, מאחר ולא הוענק לו קרדיט על השירים.
פריפ באותה תקופה, שם לב לעובדה שהוא גייס מוזיקאים לא פחות דומיננטיים ממנו. ווטון לקח את הבס ושטף אותו באפקטים מאיימים ובאותה תקופה היה צרכן קבוע של אלכוהול וקוקאין. הייתה לן מטרה אחת באלבום הזה: להצליח כמו פינק פלויד עם הצד האפל של הירח. ברופורד לא הפסיק להתעמק במערכת התופים, ואחרי עזיבתו של המקישן המשוגע מתקופת Larks, ג'יימי מויר, הוא פשוט חשב איך לשדרג את המערכת ולחדש את צלילו אשר רחוק שנות אור מהצליל שלט עם להקת יס.
כשהכריז המנהיג כי דעתו לא נחשבת, השניים האחרים לא ייחסו לכך חשיבות.
הקטע הפותח הנושא את שם האלבום, פשוט wow. כבר מהשנייה הראשונה אפשר להבין שמשהו מעניין הולך לקרות. ברופורד מתופף מדהים ומשתמש במצילות בצורה גאונית, הבס של ווטון פשוט מפחיד בצליל המחוספס והנמוך שלו. ושלא נדבר על רוברט פריפ, שהכפיל את הגיטרה שלו בשביל לנגן מלודיות מורכבות יותר. ההלחנה של הקטע פשוט גאונית - עם כמה שזה נשמע מוזר להגיד את זה, כל דיסוננס וטריטון יושבים בדיוק במקום, ויוצרים מנגינה שגורמת לך לרצות לשבור את האוזניות ובאותו זמן להצמיד אותן לאוזן. השיר הזה הוא בעיניי שיר הפרוג מטאל הראשון. לא שיר שבעקבותיו באו שירי הפרוג מטאל הראשונים. פשוט הפרוג מטאל הראשון שאי פעם נוצר. כמו מפלצת שמישהו הינדס גנטית, הכלאה בין דינוזאור לכריש. קשה לי לדמיין להקות כמו דרים ת'יאטר או טול בלי האלבום הזה לפניהן.
השיר הבא Fallen Angel, הוא שיר מרגיע באופן יחסי אחרי השיר הקודם והרצחני משהו (באופן יחסי - כי כולנו יודעים עד כמה קינג קרימזון באמת "רגועים"). בלדה עצובה על מותו של אחיו של נער בכנופיה. רוברט פריפ מנגן כאן בפעם האחרונה באלבומי הלהקה על גיטרה לא חשמלית. השיר מאוד נחמד, בהחלט אפשר לשמוע אותו הרבה והפזמון שלו ממכר בעיני (West side skyline dying, Fallen angel dying). הליריקה מאת ריצ'רד פאלמר ג'יימס (שמעולם לא פגש את הלהקה, פשוט שלח את המילים מאיפה שגר - גרמניה. פאלמר-ג'יימס אחראי על כל המילים באלבום) יפה ומדהימה בפשטות שלה. גם השירה של ווטון מאוד מתאימה, כשלמרות, או אולי בזכות קולו המחוספס שלו, הוא בהחלט מצליח לשרת שיר רגוע ועצוב.
הקטע שמיד אחריו בא לנפץ לכם כל מה שהשיר הקודם גרם לכם אולי לחשוב בטעות. השם הוא One More Red Nightmare. הגיבור בשיר נרדם באוטובוס, וחולם סיוט על כך שהוא במטוס בגובה 10,000 רגל שעומד להתרסק. הריף של השיר מאוד מעניין ולא שגרתי, כשהוא מלווה במצילות של ברופורד. הוא משתמש גם במצילה ישנה שמצא בפח, שנותנת סאונד מאוד מעניין. הליריקה לא מדהימה, אבל בהחלט מרשימה. בשיר ניתן למצוא גם סולו סקסופון של איאן מקדונלד, שמלווה בארפג'ים של חילופי אקורדים גאוניים בעיניי בגיטרה. השיר מסתיים בפתאומיות לגמרי (כמו הביטלס עם I Want You) מה שמבשר כנראה על גורלו שהגיבור שהתעורר מחלום הבלהות. אורכו המקורי של הקטע המקורי הוא 7:07, ויש טענה שזהו רפרנס למטוס בואינג 707. תשפטו בעצמכם.
הקטע הרביעי הפותח את צד ב' נקרא Providence. הוא נכנס ברגע האחרון, בגלל שלא היו מספיק חומרים בתקליט, אז לקחו קטע של הלהקה בהופעה חיה עם קרוס כשערכו החוצה את הקהל. אם לדבר בכנות - קטע מיותר. מכיל סוג של ג'מג'ום-גמגום של הלהקה. הקטע יכל אולי להיאפות סקיצה שתהווה בסיס ליצירה, אבל לא מספקת במצבה הנוכחי וקשה לראות אותה בתור קטע בעל משמעות. אני אישית מאוד מתקשה לא לדלג עליה כשאני שומע את האלבום.
האפוס הסוגר את האלבום, Starless (שהיה אמור להיכנס לאלבום הקודם, אבל פריפ וברופורד סירבו) עושה את הדבר שהקרימזונים הכי טובים בו - להוכיח לכם שטעיתם לגביהם. אם הקטע הקודם היה מגומגם ולא מספק, הקטע הזה הוא ההפך - הלחנה גאונית, כל תו במקום, השיר בדיוק באורך המתאים, ובכללי קטע מדהים. המילים שלו מאוד יפות ואני חושב שג'ון ווטון מאוד מתאים לאופי השיר. רוברט פריפ מנגן על המלוטרון, קשה לי שלא להצטמרר מהפתיחה השקטה של המלוטרון, הבס והמצילות. פשוט מדהים. הפתיחה מהווה מוטיב שחוזר כמה פעמים בשיר, כולל בסיום הגאוני והגרנדיוזי לשיר ולאלבום בעצם. איזה דרך טובה יותר לסיים אלבום עם תו סול חלש של צ'לו, לרקע ההתפוגגות של המלוטרון, המצילות והבס עם אפקט ה-Fuzz. אישית אני מקבל צמרמורת מהשיר תמיד בהתחלה ובסוף.
לאחר האלבום, פריפ איבד את שפיותו, והחל לחזות בנפילת הרוק המתקדם, כשלהקות רבות ממלאות אצטדיונים ומתמסחרות. פריפ פירק את הלהקה, והחליט לפרוש מקריירה מוזיקלית עד החזרה המפתיעה של קרימזון בשנות השמונים עם Discipline. הסיבה למה האלבום לא לווה בסיבוב הופעות. המוזיקאים המשיכו בדרכם, וניגנו בלהקות שונות ביניהן גם UK שהקימו.
האמת שלסיכום, צריך להודות שהאלבום הזה הוא יצירת מופת כמעט מושלמת - חוץ מהקטע הרביעי המאכזב, אפשר ואפילו רצוי לשמוע את האלבום מההתחלה עד הסוף. או בעצם לשמוע כל שיר בנפרד. בזה הגאונות מתבטאת - איך שלא תסתכלו על זה, יש לכם בידיים אלבום מדהים, עם קטעים מצמררים אחד אחד (כמעט). אני חושב שצריך בהחלט לשמוע אותו ברצף, לפחות בפעם הראשונה פשוט לשמוע ולהתאהב. או להיבהל. או להצטמרר. או לא להתפעם ממנו. או פשוט במילה אחת - Red.
נכתב ע"י: אור מלכה
ערך והוסיף: ליעד עיני
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה