במשך השנים 1968-1975, הייתה פינק פלויד קולגה המורכבת מארבעה חברים. רוג'ר ווטרס (בס, שירה), דיוויד גילמור (גיטרה, שירה), ריצ'רד רייט (קלידים, שירה), ניק מייסון (תופים, כלי הקשה וההוא שאמר שהוא יחתוך אותך באחד מן הימים).
באותה תקופה, הם לא ידעו בדיוק מה הם רוצים להיות, והסגנון המוזיקלי שלהם טרם התגבש. אך היה להם רצון, ושיתוף פעולה קולקטיבי. ואכן באלבום זה Meddle משנת 1971 (בעברית - דחיפת אף), הלהקה מתחילה לגלות ולפתח את הסגנון המוכר שלה. לאט לאט היא מתחילה לנטוש את הרוק הפסיכדלי העליז וההזוי של שנות השישים, ועוברת לעולם הרוק המתקדם של שנות השבעים.
פינק פלויד תמיד נבדלו משאר להקות הפרוג של התקופה. רוב האלבומים שלהם היו מגוונים, ומלאים בשירים בסגנונות שונים. חבריה לא היו וירטואוזים על כלי נגינתם, אך הם ידעו להשתמש באולפן בצורה חכמה, ולמעשה הפכו אותו לכלי נגינה בזכות עצמו. כל אחד תרם מעצמו וכישוריו התבטאו בלהקה.
העובדה שפלויד הפכו ללהקת פרוג (דבר שהם מכחישים עד היום) לא מתבטאת בכל האלבום, אך ביצירה המונומנטלית Echoes, נשמע המעבר של הלהקה בצורה המובהקת ביותר, כשלאורך 23 דקות, יוצרת הלהקה את התערובת שלה בין מוזיקה קלאסית ורוק, יחד עם המון בלוז והרבה אוונגרד.
הלהקה חזרה מסיבוב הופעות מוצלח באמריקה ובאנגליה לקידום האלבום הקודם Atom Heart Mother, שעשה עבודה טובה ללהקה, והפך את כל המעורבים לאנשים עשירים. ב-1971, נכנסה הרביעייה לאולפני אבי רוד להקלטת אלבום חדש, כשאין להם רעיון בראש, וללא שום דבר מוכן מקודם. כשהאולפן מצויד במכשיר הקלטה בן 8 ערוצים, הלהקה לא יכלה להגיע לחזונה בשל מגבלה זו, ועברה לאולפנים אחרים בלונדון. Morgan ו-AIR (של ג'ורג' מרטין, מפיקם האגדי של הביטלס).
במהלך תקופת ההקלטה, הלהקה מתחילה להעלות רעיונות, כשהחבר'ה מתחילים לכתוב, ומשפרים, מתקנים ועובדים על יצירותיהם. באולפן עבדו לא פחות בשביל מציאת צלילים מתאימים שישלימו את הקלחת. יום אחד באולפן, רייט ניגן במקרה תו על הפסנתר דרך המגבר הלזלי, שתורגם והפך לצליל ה"פינג" הנצחי מ-Echoes. זוהי רק אחת מהטכניקות החדשניות שיש באלבום הזה.
לאחר שמונה חודשי הקלטה (היא הופיעה קצת באותה תקופה), יצאה הלהקה עם אחד מאלבומיה הטובים ביותר (טוב חוץ מ-Endless River איזה אלבום של פלויד הוא לא טוב?), והנגישים, שהציג להקה מדהימה ומגובשת שפשוט יצרה מוזיקה טובה, ובמזל גם יצאו מזה עם המון הצלחה.
רוח עזה פותחת את האלבום, עד שמגיעה גיטרת הבס, כשווטרס וגילמור מנגנים על גיטרת בס בערוצים שונים. היצירה עצמה החלה להיבנות במקרה כשווטרס החל לנגן אוסטיננטו (חזרה על מוטיב מוזיקלי) על הבס דרך מכשיר Binson, אשר תרגם את צלילי הבס להד. ומשם נולדה היצירה האדירה הזו. One of These Days קטע אינסטרומנטלי של 5 דקות, נפתח בנגינתם של ווטרס וגילמור על הבס (ווטרס בערוץ השמאלי, וגילמור בערוץ הימני), ומשם מתפתח בהדרגתיות, כשהלהקה מבריקה במקוריות עם טכניקות אולפניות, כשהמצילה של מייסון נשמעת במהופך, עד שבבום, מגיעה הלהקה לשיא אגרסיבי ואנרגטי במיוחד, המושפע מלהקות ההבי מטאל של התקופה, בקטע אלקטרוני במיוחד, מגיח מייסון משום מקום, ומדבר בקול מעוות ומפחיד one of these days, i'm going to cut you into little pieces! אחת הפעמים היחידות בקריירה של הלהקה, בהן המתופף פותח את הפה. בכל מקרה, כל כל רבדיו, One of These Days, הוא פתיח אנרגטי ונפלא לאלבום, כשכל הנוכחים מפגינים בו נגינה נפלאה, ומשאיר את המאזין ערני. וכך מסתיים הקטע שוב בשריקת רוח עזה (שנוצרה ע"י קלידי הVC3 של רייט), שעוברת במעבר חד לשיר הבא (מהלך ידוע שנעשה כאן לראשונה בתולדות הלהקה).
כמו הצליל הסוגר את הקטע הקודם, בא השיר הבא A Pillow of Winds, שהוא מאוד חריג ללהקה. בלדת אהבה פסטורלית אצל פינק פלויד? מסתבר שכן. שיר נוגה ונפלא, שמציג שגם להקה כמו פינק פלויד יכולה לעשות שירים מלאי רגש. עם פזמון מאוד קליט ויפה, ונגינה+שירה מושלמים מצד גילמור שמשרת את השיר נאמנה. השיר עצמו נולד מתוך סדרת ארפג'ים שגילמור ניגן על הגיטרה, ולאחר מכן, ווטרס כתב את הליריקה והמלודיה. הליריקה נכתבה בהשפיעת משחק מה-ג'ונג שגילמור ומייסון שיחקו עם נשותיהם בצרפת.
השיר הבא Fearless הוא כנראה ההיט סינגל של האלבום, הוא זורם, הוא מגניב, יש בו פזמון קליט, יחד עם בתים נפלאים, והוא מרגיע במיוחד, וכמובן איך לא? ריף נפלא וקליט. גילמור שר בצורה נפלאה, והמילים אכן מעוררות השראה. הפלוידים, שהיו ידועים כחובבי כדורגל, ואוהדים מושבעים של קבוצת ליברפול, החליטו להכניס לתוך שיר הפולק הזה, אוהדים השרים את ההמנון המפורסם רוג'רס והמרשטיין במהלך משחק. דבר נדיב קטן שלהקת רוק גדולה יכולה לעשות למען קבוצת כדורגל גדולה.
ממשיכים בקלילות נחמדה וידידותית עם שירו של ווטרס, San Tropez. אותו בחור שיכתוב אלבומי קונספט דרמטיים וזועמים במיוחד, בא כאן עם שיר ג'אזי קליל על יום בקומונה הצרפתית, סן טרופז. כשווטרס שר בקול שנשמע בול לשיר, ועם סולואים מצוינים מצד גילמור (על גיטרת סלייד חולמנית) ורייט (בסולו פסנתר ג'אזי במיוחד). אחלה שיר.
לסיום הצד הראשון, מסיימת הלהקה השיר בלוז פשוט על גיטרה אקוסטית, ושירה "זקנה" על Seamus הכלב. שיימוס היה כלבו של סטיב מריוט, מנהיגה של להקת Humble Pie. מריוט וגילמור היו חברים טובים, ובעקבות סיבוב הופעות של להקתו של מריוט, ביקש עם חברו יוכל לשמור על כלבו האהוב. הגיטריסט הסכים, והביא אותו לאולפן, כדי שיתרום את נביחותיו, שתועדו בשיר החמוד הזה.
ואז הגיע הרגע, שהיה שווה לחכות לו, עם האפוס הנצחי והאדיר שפשוט מחזק את מעמדה של הלהקה, Echoes.
Echoes תופס את כל צד ב' של התקליט, על כל 23 דקותיו, ולמעשה התחיל ממקבץ רעיונות של חברי הלהקה שנקראו Nothing (כלום) ולאחר מכן, התקדם ל-Son of Nothing, ול-The Return of the Son of Nothing. הלהקה הציגה את ה"כלום, כמה פעמים בהופעות, כדי לראות איך זה עובד. עוד שמות הוצעו כשווטרס אוהד הכדורגל הציע את השם, We Won the Double, אך לאחר זמן מהף הגיעה הלהקה לשם המזוהה עם היצירה עד היום.
הליריקה של היצירה, התחילה במקור עם מילות מדע בדיוני, המתארת מפגש בין שני גופים שמימיים, אך בעקבות החשש הגדל של ווטרס שהלהקה הופכת ליותר ספייס רוק, שינה את המילים לתיאור מטאפורי באמצעות שימוש באלמנטים מן הים. לפי ווטרס, מילות השיר עוסקות בפוטנציאל הטמון באנשים לתקשר אחד עם השני באמצעות אמפתיה ולא באנטיפטיה.
לאורך כל 23 הדקות של היצירה המדהימה הזו, הלהקה מבריקה מבחינה מוזיקלית, באותה רמה של הליריקה. כשגילמור ורייט משלבים את הסגנונות של כל אחד. Echoes זורם לאט, עם טמפו נמוך, ומאוד חולמני באווירתו, בניגוד לאפוסים של אותה תקופה. הקולות של גילמור ורייט נשמעים מצוין יחדיו, ומתאחדים לשיתוף פעולה מעורר כבוד, בנוסף אי אפשר בלי לציין את כישורי הגיטרה של גילמור, שפשוט מלטף ולא ממהר, הוא פשוט ממשיך לנגן בצורה מופלאה, והאפקטים בהחלט מוסיפים. רייט כמובן מצליח להכניס את ההשפעות הקלאסיות-רומנטיות בהצלחה, שגורמות לEchoes להישמע פרוגרסיבי, ובנוסף גם אורגני ההאמונד והפרפיסה שלו מספקים את האווירה בצורה מושלמת, ופשוט מיותר להוסיך מילה.
אין הגזמה במילים, יש רק שלושה בתים, מה שגורם להבין את היצירה, והו הקטע המדהים שבא אחרי כל פזמון, פשוט בראבו! הקטעים הfunkים, וכמובן החלק האוונגרדי-מטורף עם הגיטרה הצווחנית של גילמור, שהאפקט שלה נוצר בטעות דרך הוואה וואה של הגיטריסט, כשהוא נשמע לאחור. כל ה-23 דקות הללו, פשוט דורשות שמיעה, ומי שעוד לא שמע מפספס חוויה שאין כמותה בכלל. כל מי שרוצה לדעת מאיפה נזרעו הזרעים הראשונים ליצירת המופת The Dark Side of the Moon, שיתחיל כאן.
ובשריקות רוח מפחידות, מסיימת הלהקה 46 דקות נפלאות של מוסיקה מעולה הנעה בין פרוג, פסיכדלי, פולק ובלוז (עם קצת מטאל).
האלבום יצא לראשונה ב-30 לאוקטובר 1971, וקיבל שבחים רבים ממבקרים, אמנם מקרה חריג כמו מגזין המלודי מייקר קטל את האלבום כשהוא קורא לו "פסקול לסרט שלא קיים". מייסון באדיבותו, שלח למבקר קופסה ולה אגרוף המחובר לקפיץ... הביקורת במלודי מייקר לא הזיזה למעריצים, וקנו מיד את התקליט. לאחר מכן יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מוצלח נוסף, כשרעיונות נוספים מתחילים לקדוח בראשי חברי הלהקה.
עטיפת האלבום היפייפיפה, של האמן הגרפי הגאון המנוח סטורם ת'ורג'רסון מחברת היפנוסיס, ניסה להציג את הקונספט של Echoes, כשמוצגת מין אוזן המונחת באגם שנשמעים בו הדים (וידוי: לי בהתחלה זה נראה כמו ערפילית). בהתחלה היה רעיון להציג בעטיפה, את פי הטבעת של בבון, אך במהלך סיבוב הופעות ביפן, החליטה הלהקה כי האוזן מתחת למים, יהיה רעיון נהדר. עד ליום מותו, ת'ורג'רסון התכחש לעטיפה וטען כי Meddle הוא אלבום הרבה יותר טוב מעטיפתו. עמיתו של ת'ורג'רסון מהיפנוסיס אוברי פאוול, טען כי העטיפה הייתה נוראית, ולמעשה שונא אותה. שיגידו מה שיגידו, זוהי אחת מהעטיפות היפות ביותר של הלהקה, ואני אישית נמשכתי לאלבום מתוך סקרנות לגבי העטיפה.
אז לסיכום, Meddle הוא אחד מאלבומיה הטובים ביותר של הלהקה. החבר'ה עדיין פעלו כיחידה מגובשת, והגיוון בסגנונות לאורך האלבום, משאיר את המאזין ערני וסקרן לגבי האלבום. Echoes היא יצירה נצחית, שתישאר קריטית בקטלוג של פינק פלויד, שלאחר מכן תצמיח את מה שעתיד לבוא. אף על פי שלא בדיוק הדבר שהרבה עושים, זהו אלבום טוב לפתוח את ההיכרות עם פינק פלויד.
הלהקה חזרה מסיבוב הופעות מוצלח באמריקה ובאנגליה לקידום האלבום הקודם Atom Heart Mother, שעשה עבודה טובה ללהקה, והפך את כל המעורבים לאנשים עשירים. ב-1971, נכנסה הרביעייה לאולפני אבי רוד להקלטת אלבום חדש, כשאין להם רעיון בראש, וללא שום דבר מוכן מקודם. כשהאולפן מצויד במכשיר הקלטה בן 8 ערוצים, הלהקה לא יכלה להגיע לחזונה בשל מגבלה זו, ועברה לאולפנים אחרים בלונדון. Morgan ו-AIR (של ג'ורג' מרטין, מפיקם האגדי של הביטלס).
במהלך תקופת ההקלטה, הלהקה מתחילה להעלות רעיונות, כשהחבר'ה מתחילים לכתוב, ומשפרים, מתקנים ועובדים על יצירותיהם. באולפן עבדו לא פחות בשביל מציאת צלילים מתאימים שישלימו את הקלחת. יום אחד באולפן, רייט ניגן במקרה תו על הפסנתר דרך המגבר הלזלי, שתורגם והפך לצליל ה"פינג" הנצחי מ-Echoes. זוהי רק אחת מהטכניקות החדשניות שיש באלבום הזה.
לאחר שמונה חודשי הקלטה (היא הופיעה קצת באותה תקופה), יצאה הלהקה עם אחד מאלבומיה הטובים ביותר (טוב חוץ מ-Endless River איזה אלבום של פלויד הוא לא טוב?), והנגישים, שהציג להקה מדהימה ומגובשת שפשוט יצרה מוזיקה טובה, ובמזל גם יצאו מזה עם המון הצלחה.
רוח עזה פותחת את האלבום, עד שמגיעה גיטרת הבס, כשווטרס וגילמור מנגנים על גיטרת בס בערוצים שונים. היצירה עצמה החלה להיבנות במקרה כשווטרס החל לנגן אוסטיננטו (חזרה על מוטיב מוזיקלי) על הבס דרך מכשיר Binson, אשר תרגם את צלילי הבס להד. ומשם נולדה היצירה האדירה הזו. One of These Days קטע אינסטרומנטלי של 5 דקות, נפתח בנגינתם של ווטרס וגילמור על הבס (ווטרס בערוץ השמאלי, וגילמור בערוץ הימני), ומשם מתפתח בהדרגתיות, כשהלהקה מבריקה במקוריות עם טכניקות אולפניות, כשהמצילה של מייסון נשמעת במהופך, עד שבבום, מגיעה הלהקה לשיא אגרסיבי ואנרגטי במיוחד, המושפע מלהקות ההבי מטאל של התקופה, בקטע אלקטרוני במיוחד, מגיח מייסון משום מקום, ומדבר בקול מעוות ומפחיד one of these days, i'm going to cut you into little pieces! אחת הפעמים היחידות בקריירה של הלהקה, בהן המתופף פותח את הפה. בכל מקרה, כל כל רבדיו, One of These Days, הוא פתיח אנרגטי ונפלא לאלבום, כשכל הנוכחים מפגינים בו נגינה נפלאה, ומשאיר את המאזין ערני. וכך מסתיים הקטע שוב בשריקת רוח עזה (שנוצרה ע"י קלידי הVC3 של רייט), שעוברת במעבר חד לשיר הבא (מהלך ידוע שנעשה כאן לראשונה בתולדות הלהקה).
כמו הצליל הסוגר את הקטע הקודם, בא השיר הבא A Pillow of Winds, שהוא מאוד חריג ללהקה. בלדת אהבה פסטורלית אצל פינק פלויד? מסתבר שכן. שיר נוגה ונפלא, שמציג שגם להקה כמו פינק פלויד יכולה לעשות שירים מלאי רגש. עם פזמון מאוד קליט ויפה, ונגינה+שירה מושלמים מצד גילמור שמשרת את השיר נאמנה. השיר עצמו נולד מתוך סדרת ארפג'ים שגילמור ניגן על הגיטרה, ולאחר מכן, ווטרס כתב את הליריקה והמלודיה. הליריקה נכתבה בהשפיעת משחק מה-ג'ונג שגילמור ומייסון שיחקו עם נשותיהם בצרפת.
השיר הבא Fearless הוא כנראה ההיט סינגל של האלבום, הוא זורם, הוא מגניב, יש בו פזמון קליט, יחד עם בתים נפלאים, והוא מרגיע במיוחד, וכמובן איך לא? ריף נפלא וקליט. גילמור שר בצורה נפלאה, והמילים אכן מעוררות השראה. הפלוידים, שהיו ידועים כחובבי כדורגל, ואוהדים מושבעים של קבוצת ליברפול, החליטו להכניס לתוך שיר הפולק הזה, אוהדים השרים את ההמנון המפורסם רוג'רס והמרשטיין במהלך משחק. דבר נדיב קטן שלהקת רוק גדולה יכולה לעשות למען קבוצת כדורגל גדולה.
ממשיכים בקלילות נחמדה וידידותית עם שירו של ווטרס, San Tropez. אותו בחור שיכתוב אלבומי קונספט דרמטיים וזועמים במיוחד, בא כאן עם שיר ג'אזי קליל על יום בקומונה הצרפתית, סן טרופז. כשווטרס שר בקול שנשמע בול לשיר, ועם סולואים מצוינים מצד גילמור (על גיטרת סלייד חולמנית) ורייט (בסולו פסנתר ג'אזי במיוחד). אחלה שיר.
לסיום הצד הראשון, מסיימת הלהקה השיר בלוז פשוט על גיטרה אקוסטית, ושירה "זקנה" על Seamus הכלב. שיימוס היה כלבו של סטיב מריוט, מנהיגה של להקת Humble Pie. מריוט וגילמור היו חברים טובים, ובעקבות סיבוב הופעות של להקתו של מריוט, ביקש עם חברו יוכל לשמור על כלבו האהוב. הגיטריסט הסכים, והביא אותו לאולפן, כדי שיתרום את נביחותיו, שתועדו בשיר החמוד הזה.
ואז הגיע הרגע, שהיה שווה לחכות לו, עם האפוס הנצחי והאדיר שפשוט מחזק את מעמדה של הלהקה, Echoes.
Echoes תופס את כל צד ב' של התקליט, על כל 23 דקותיו, ולמעשה התחיל ממקבץ רעיונות של חברי הלהקה שנקראו Nothing (כלום) ולאחר מכן, התקדם ל-Son of Nothing, ול-The Return of the Son of Nothing. הלהקה הציגה את ה"כלום, כמה פעמים בהופעות, כדי לראות איך זה עובד. עוד שמות הוצעו כשווטרס אוהד הכדורגל הציע את השם, We Won the Double, אך לאחר זמן מהף הגיעה הלהקה לשם המזוהה עם היצירה עד היום.
הליריקה של היצירה, התחילה במקור עם מילות מדע בדיוני, המתארת מפגש בין שני גופים שמימיים, אך בעקבות החשש הגדל של ווטרס שהלהקה הופכת ליותר ספייס רוק, שינה את המילים לתיאור מטאפורי באמצעות שימוש באלמנטים מן הים. לפי ווטרס, מילות השיר עוסקות בפוטנציאל הטמון באנשים לתקשר אחד עם השני באמצעות אמפתיה ולא באנטיפטיה.
לאורך כל 23 הדקות של היצירה המדהימה הזו, הלהקה מבריקה מבחינה מוזיקלית, באותה רמה של הליריקה. כשגילמור ורייט משלבים את הסגנונות של כל אחד. Echoes זורם לאט, עם טמפו נמוך, ומאוד חולמני באווירתו, בניגוד לאפוסים של אותה תקופה. הקולות של גילמור ורייט נשמעים מצוין יחדיו, ומתאחדים לשיתוף פעולה מעורר כבוד, בנוסף אי אפשר בלי לציין את כישורי הגיטרה של גילמור, שפשוט מלטף ולא ממהר, הוא פשוט ממשיך לנגן בצורה מופלאה, והאפקטים בהחלט מוסיפים. רייט כמובן מצליח להכניס את ההשפעות הקלאסיות-רומנטיות בהצלחה, שגורמות לEchoes להישמע פרוגרסיבי, ובנוסף גם אורגני ההאמונד והפרפיסה שלו מספקים את האווירה בצורה מושלמת, ופשוט מיותר להוסיך מילה.
אין הגזמה במילים, יש רק שלושה בתים, מה שגורם להבין את היצירה, והו הקטע המדהים שבא אחרי כל פזמון, פשוט בראבו! הקטעים הfunkים, וכמובן החלק האוונגרדי-מטורף עם הגיטרה הצווחנית של גילמור, שהאפקט שלה נוצר בטעות דרך הוואה וואה של הגיטריסט, כשהוא נשמע לאחור. כל ה-23 דקות הללו, פשוט דורשות שמיעה, ומי שעוד לא שמע מפספס חוויה שאין כמותה בכלל. כל מי שרוצה לדעת מאיפה נזרעו הזרעים הראשונים ליצירת המופת The Dark Side of the Moon, שיתחיל כאן.
ובשריקות רוח מפחידות, מסיימת הלהקה 46 דקות נפלאות של מוסיקה מעולה הנעה בין פרוג, פסיכדלי, פולק ובלוז (עם קצת מטאל).
האלבום יצא לראשונה ב-30 לאוקטובר 1971, וקיבל שבחים רבים ממבקרים, אמנם מקרה חריג כמו מגזין המלודי מייקר קטל את האלבום כשהוא קורא לו "פסקול לסרט שלא קיים". מייסון באדיבותו, שלח למבקר קופסה ולה אגרוף המחובר לקפיץ... הביקורת במלודי מייקר לא הזיזה למעריצים, וקנו מיד את התקליט. לאחר מכן יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מוצלח נוסף, כשרעיונות נוספים מתחילים לקדוח בראשי חברי הלהקה.
עטיפת האלבום היפייפיפה, של האמן הגרפי הגאון המנוח סטורם ת'ורג'רסון מחברת היפנוסיס, ניסה להציג את הקונספט של Echoes, כשמוצגת מין אוזן המונחת באגם שנשמעים בו הדים (וידוי: לי בהתחלה זה נראה כמו ערפילית). בהתחלה היה רעיון להציג בעטיפה, את פי הטבעת של בבון, אך במהלך סיבוב הופעות ביפן, החליטה הלהקה כי האוזן מתחת למים, יהיה רעיון נהדר. עד ליום מותו, ת'ורג'רסון התכחש לעטיפה וטען כי Meddle הוא אלבום הרבה יותר טוב מעטיפתו. עמיתו של ת'ורג'רסון מהיפנוסיס אוברי פאוול, טען כי העטיפה הייתה נוראית, ולמעשה שונא אותה. שיגידו מה שיגידו, זוהי אחת מהעטיפות היפות ביותר של הלהקה, ואני אישית נמשכתי לאלבום מתוך סקרנות לגבי העטיפה.
אז לסיכום, Meddle הוא אחד מאלבומיה הטובים ביותר של הלהקה. החבר'ה עדיין פעלו כיחידה מגובשת, והגיוון בסגנונות לאורך האלבום, משאיר את המאזין ערני וסקרן לגבי האלבום. Echoes היא יצירה נצחית, שתישאר קריטית בקטלוג של פינק פלויד, שלאחר מכן תצמיח את מה שעתיד לבוא. אף על פי שלא בדיוק הדבר שהרבה עושים, זהו אלבום טוב לפתוח את ההיכרות עם פינק פלויד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה