ג'נטל ג'ייאנט הוא שם לא מוכר להרבה אנשים, ואלה שכן מתפלגים לשני מחנות. או שאתם אוהבים אותם, או שאתם שונאים אותם.מדוע זה כך? כי מורכבות זה השם השני של הלהקה. כל שיר של הלהקה אינו כולל בתוכו כמעט מקצב של 4/4. המקצבים מאוד מתוסבכים, לפעמים מגיעים למצב שאי אפשר לספור את זה בכלל, אך המוזיקה שחבריה יצרו במשך שנות קיומה הייתה נפלאה ומקורית במיוחד. כל חברי הלהקה באו מרקעים שונים ולקחו את הכל ומיזגו לצליל המיוחד שלהם.
רוק, בלוז, ג'אז, מוזיקה קלאסית, מוזיקה מודרנית, אוונגרד, פולק ומה לא? ב-1972, הוציאה הלהקה את אלבומה הנגיש והמצליח ביותר שנחשב ובצדק, ליצירת מופת ברוק המתקדם - Octopus.
במהלך סיבוב הופעות מוצלח באירופה (בו חיממו את ג'טרו טאל) לקידום האלבום הקודם Three Friends, נרשמה בעיה מאחורי הקלעים. מתופף הלהקה, מלקולם בורטימור, נפצע בתאונה עם האופנוע שלו. הלחץ החל לפעול, ההרכב היה אמור להופיע בבריטניה, והיה צריך למצוא מחליף במהירות.
הם מצאו את ג'ון וותרס. וותרס היה חבר במספר להקות, וגם ידע לנגן על מגוון רחב של כלי הקשה, בנוסף היו לו יכולות ווקאליות וידע לנגן בגיטרה. אך למרות זאת, הוא היה פרחח לא קטן, הוא לא סיים את לימודיו, ובדרך כלל היה נוהג לצאת לבר, לשתות וללכת מכות. על אף זאת, הכימיה בינו ובין כולם הייתה מצוינת, וסגנונו השלים את חזונו המוזיקלי של הענק העדין.
אז השישייה קרי מיניר (קלידים, צ'לו, שירה, ויברפון), גארי גרין (גיטרה), וותרס (תופים, כלי הקשה), וכמובן, האחים שולמן דרק (שירה, בס, סקסופון), ריי (בס, כינור, ויולה, גיטרה), ופיל (חצוצרה, סקסופון, קרן צרפתית) המשיכו בסיבוב ההופעות, ומיד אחריו, לא חדלו מעבודה, וניגשו לעבוד על האלבום הבא.
עם מתופף חדש, נכנסה הלהקה בקיץ 1972 להקליט את Octopus, עם חומר כתוב מבית האחים שולמן ומיניר שהיו המוח מאחורי הלהקה. שם האלבום הגיע ממשחק מילים שנהגה מפי אשתו של פיל, רוברטה כשאמרה כי octo-opus משמעו שמונה אפוסים, המייצג את העובדה כי יש שמונה שירים באלבום.
הרעיון התחיל בהתחלה עם יצירת אלבום קונספט. דבר שכבר נעשה ע"י הלהקה (Three Friends) וימשיך במהלך הקריירה שלה (The Power and the Glory). הקונספט היה לכתוב שיר על כל חבר בלהקה, אך בעקבות סינדרום אלבומי הקונספט של התקופה, כשכל להקה הייתה מוציאה אלבומים כאלו, הרעיון נתפס בידי הקהל כיומרני ומצועצע, והלהקה החליטה לוותר על זה.
במקום זאת יצרה 8 שירים דחוסים ומעניינים במיוחד, אשר לא נשמעו עד אז. למעשה שום להקה לא הצליחה או מצליחה להישמע כמו הצליל המיוחד של ג'נטל ג'ייאנט הרבה להקות מנסות, גם בארצנו הקטנה נרשמו כמה כאלה (קצת אחרת, סימפוזיון, אפילו בכוורת יש סממנים) אך אף אחת לא הצליחה להגיע לרמתם של השישייה הבריטית הזו.
כבר בשניות הראשונות של האלבום עם השיר הפותח The Advert of Pangure, מובן כי ג'נטל ג'ייאנט היא לא להקה נורמטיבית. קטע זו הוא אחת מהדוגמאות המושלמת ליכולת העיבוד של ג'נטל ג'ייאנט, כל צליל יושב במקום, כל חברי הלהקה מרוכזים, כשאף אחד לא מחטיא. השילוב המושלם בין מודרניזם לפ'אנק, רוק וג'אז, מוזיקה קלאסית ובלוז, נשמע ברור בשיר, ולמשך 4 דקות דחוסות במיוחד, הלהקה מסקרנת אותנו עם פתיחה מלאת חיים ומעניינת מאוד. הליריקה של השיר נכתבה בהשראת סדרת הספרים גרגנטואה ופנטגרואל מאת פרנסואה רבלה.
הלהקה ממשיכה להרשים אותנו כמו טרובדור מוכשר במיוחד עם השיר השני איך לא - Raconter Troubadour. דרק שולמן שר לנו כטרובדור הקורא אל העם לבוא ולשמוע את יצירותיו. שוב הלהקה מצליחה לאזן בין הפשוט למורכב במיוחד, כשלצד פזמון קליט במיוחד, נרשמות הברקות מצד חברי הלהקה, כשלפתע עוברת הלהקה אל מחוזות המוזיקה הימי בייניימית, עם החצוצרה של פיל, והכינור של ריי. ג'נטל ג'ייאנט ניגנו במהלך הקריירה שלהם על יותר מ-32 כלי נגינה, השיר הזה הוא דוגמה מצוינת לכך שלא מדובר כאן בעוד להקת רוק של גיטרה, בס, קלידים, תופים. פשוט בראבו, אבל אנחנו מקדימים, כי הולכים לבוא עוד הישגים מרשימים.
A Cry for Everyone הוא גיחה מיוחדת ובלתי צפויה מהלהקה, אל הטריטוריה של להקות כמו דיפ פרפל ולד זפלין, כשריך גיטרה רווי דיסטורשן, מתנגן לצד שירה כוחנית מצד דרק ששר מילים נוקבות במיוחד. זה לא אומר שהלהקה זונחת את צלילה המיוחד, קרי מיניר תמיד דואג להכניס בעזרת קלידיו השפעות מודרניסטיות, ושוב החבר'ה מצליחים לאזן ביו הפשטות ההארד רוקית לבין הפרוגרסיביות המתוסבכת הכל כך אופיינית ללהקה. ואז מגיע ה-דבר.
אלוהים יודע איך בדיוק הם עשו את זה?! כי השיר הרביעי באלבום כנראה השיר הכי מפורסם והאהוב של הלהקה (אני יכול להעיד על זה כי הוא באמת האהוב עליי) Knots הוא גאונות שנדחסת לתוך 4 דקות, עם קטעי א קאפלה מבלבלים ומוזרים (הרבה לפני שקווין בכלל עשו זאת), לחן מטורלל במיוחד, עם סולו ויברפון, שרק מראה עד כמה הלהקה הזו השקיעה את כל כולה בשביל המוזיקה. המילים נכתבו בהשראת הספר בעל אותו השם מאת הפסיכיאטר רונאלד לאינג. ג'נטל ג'ייאנט הכריזו עוד ב-Acquiring the Taste כי בכוונתם להרחיב את גבולות המוזיקה הפופולרית, עד כדי כך לסיכום שיהפכו ללא פופולריים בכלל (דבר שהתברר כנכון), והם עושים זאת מצוין. למי שרוצה לדעת איך סוריאליזם נשמע במוזיקה, שיבדוק כאן.
הצד השני של האלבום נפתח עם צחוק של דרק, מיד אחריו לצליל הטלת מטבע, ואז בא הקטע שיטריף לכם את הראש, אם אף פעם לא נחשפתם ללהקה הנהדרת הזו. The Boys in the Band קטע אינסטרומנטלי מיוחד שגם בו, הלהקה מצליחה לעשות דבר בלתי יאומן - לדחוס כל כך הרבה בזמן כל כך קצר. הקטע הזה לא מגיע לתיאור "נעימה", הוא קצת יותר מזה. המוטיב המרכזי שכולל פוליריתמיקה (מקצבים המתנגנים בו זמנית) יבלבל כל מאזין. אי אפשר לספור את זה. בטח שלא לרקוד את זה. אך למי שבאמת מעוניין, ימצא מוזיקה נהדרת ומאתגרת שלא שומעים בכל יום. מדי פעם הלהקה עושה גיחות אל טריטוריית הfunk הקצבית, עם ליין בס ופסנתר שלא יוצא מהראש בקלות, עם עוד כמה הברקות, יציאות סהרוריות, וכמה שוויצים למיניהם חברי הלהקה שוב פעם מוכיחים עד כמה הם מבורכים ביכולת הנגינה שלהם (אפילו הסולן מנגן על סקסופון).
השיר הבא Dog's Life הוא משעשע במיוחד. מין שיר פולק עם כמה יציאות אל הקלאסיקה. פיל כותב על חיי הכלב חסר ההיגיינה המשוטט ברחובות, כשהדובר תוהה לעצמו מי היה מאמין כי הוא יהיה חברו הטוב ביותר של האדם? ומיהם אותם כלבים? אלו הרואדיז (פועלי הבמה בסיבוב הופעות) בהופעות של הלהקה. כי רוב הזמן, חיי רואדיז הם כחיי כלב. הלחן עצמו מאוד נעים להאזנה, ויש לו מנגינה נפלאה בעיקר בבתים ובמוטיב המרכזי. קרי יוצא לסולו משונה במיוחד על אורגן ושמו regel, עם צלילים שעוד לא נשמעו במוזיקה. וסך הכל מדובר בכאן בשיר חמוד ונחמד של רגעיו האחרונים של פיל עם הלהקה. הוא יעזוב בסיבוב ההופעות לקידום האלבום.
ואז מגיעה הבלדה היפייפיה Think of Me with Kindness עם קולו הביישני במיוחד של מיניר. גם להקה כמו ג'נטל ג'ייאנט צריכה בלדה, והם עושים אותה יפה במיוחד. בתזמון דקה, מכניסה הלהקה שוב את הסגנון המוכר שלה, ומראה כי לא מדובר בשיר אהבה סטנדרטי. מלבד זאת, מדובר בלחן נוגה ונפלא שאולי ייגע באוהבי הקיטש שבינינו, אבל בהחלט אפשר למצוא חן, כי בסך הכל מדובר בשיר יפה שמתחיל בשקט קטן, מגיע לשיא דרמטי, ומסתיים כפי שהתחיל.
הגענו לסוף התמנון עם הקטע האחרון, River, שמראה את כישוריהם של חברי הלהקה לשלב בין אמריקני לבריטי, מצ'ואיסטי ועדין, בלוז וקלאסי. גרין וריי הם הכוכבים בהשיר הזה, עם המוטיב המרכזי והמתוסבך במיוחד, עם שירה מצד דרק, כשקרי מאזן אותו בעזרת קולו בקטעים השקטים. היצירה הארוכה ביותר באלבום (6 דקות) מוכיחה למאזין המתחיל סופית, כי ג'נטל ג'ייאנט מצליחים לעשות את מה שלהקות אחרות לא מצליחות לעשות באפוסים שלמים.
עם יציאת האלבום, הוא התקבל מצוין הן מבחינה מסחרית ואמנותית, בעיקר באמריקה. בניגוד למולדתם הקרירה, אמריקה החמה אהבה את הלהקה במיוחד, ושם למעשה הופיעה במשך רוב הקריירה שלה עד פירוקה העצוב בשנות השמונים. הלהקה מיד לאחר מכן, יצאה לסיבוב הופעות, אך בהופעה אחת בלוס אנג'לס כשחיממה את בלאק סבאת', חטפה הלהקה שריקות בוז מעליבות במיוחד כשצועקים להם: "fuck off we want sabbath" הלהקה ניסתה להרגיע אותם עם היצירה Funny Ways, אך זה לא עזר, בעיקר כשמישהו מהקהל השליך אל הבמה נפץ, והבינו חברי הלהקה כי הקהל לא מתכוון להבין אותם. אבל פיל אמר את המילה האחרונה כשניגש אל המיקרופון וצעק: "you guys are a bunch of fucking cunts!". דווקא סאבאת' אהבו אותם. אוזי ציין כי המוזיקה שלהם היא: "fucking great music".
אך עם זאת הסיבוב עבר טוב מאוד, אך פיל כבר לא יכל יותר. הייתה לו משפחה באנגליה, והוא לא רצה לנטוש אותה. הוא הודיע כי הוא עוזב. שני אחיו היו מזועזעים אך המשיכו בדרכם. פיל החל לעסוק בהוראה, וג'נטל ג'ייאנט היו בדרכם להקלטת In a Glass House.
עטיפת האלבום הנהדרת צוירה ע"י המאסטר בכבודו ובעצמו רוג'ר דין. דין שהפך למפורסם במיוחד לאחר איורו ללהקת יס, התרשם והתלהב במיוחד מהלוגו הייחודי של הלהקה שהציג את הענק החייכני, העניק לאלבום איור מעניין במיוחד של תמנון המשוטט לו בים. באמריקה, האלבום פורסם עם עטיפה מעט שונה, כשמוצג תמנון בצנצנת.
צלילו של האלבום כשיצא, לא היה הצליל המושלם. צריך לזכור כי הטכנולוגיה לא הייתה מתקדמת במיוחד. בסוף שנות השמונים, יצא האלבום על דיסק, אך עדיין ללא איכות סאונד טובה במיוחד. רק ב-2011, יצא האלבום בגרסה הטובה ביותר ע"י החברה של הלהקה Alucard, עם סאונד מושלם. ככה צריכה להישמע יצירת מופת.
עטיפת האלבום באמריקה
לסיכום, Octopus הוא האלבום הנגיש ביותר של הלהקה. מדובר כאן ביצירת מופת פרוגרסיבית, שנוצרה ע"י כמה בחורים עם אהבה עמוקה למוזיקה. האלבום אמנם קצר מאוד, 34 דקות, אבל מספק מאוד. ג'נטל ג'ייאנט מעולם לא עשתה אפוסים של 20 דקות כמו עמיתיה פינק פלויד, ג'נסיס, יס, ג'טרו טאל וכל השאר. היא ידעה להרשים את קהל המעריצים שלה, ביכולת לעשות הרבה בזמן קצר. כאן הלהקה מוכיחה זאת, אך מאזנת את השאפתנות שלה עם הפשטות המוזיקלית הכל כך אהובה. אמנם לא לכולם, אבל מומלץ למאזינים המחפשים קצת אתגר במוזיקה שלהם. מצפה להם הנאה מובטחת. פשוט תשאלו את יוני רכטר, שלמה גרוניך ושם טוב לוי.
הנה האלבום להאזנה - ג'נטל ג'ייאנט - Octopus
Dog's Life הוא "מחווה" לפועלי הבמה של ג'נטל ג'יאנט.
השבמחקצודק יתוקן
מחקנפרדתי מבעלי לפני שלוש שנים. לא הייתה תקשורת בינינו. יעצו לי על ידי משפחות וחברים לשחרר את השכוח מהנישואים ולהמשיך הלאה בחיי. לא רציתי להתחתן עם מישהו אחר כי עמוק בפנים אני עדיין אוהב את בעלי. סבלתי כל כך מכאבים ובלבול שקראתי המלצה באינטרנט על איך ד"ר אפטה איחד מחדש נישואים שבורים בעזרת כוחותיו הרוחניים. המשכתי לקרוא כל כך הרבה המלצות על איך הוא עזר לשים קץ לגירושים ולשקם את אהוביהם לשעבר של אנשים ואמונתי התחדשה. עלי לפנות מיד לד"ר אפטה כעבור מספר דקות הוא ענה לי ונתן הנחיות מה לעשות, לאחר שעמדתי בדרישה הנדרשת יומיים לאחר הטקס, הכישוף שינה את חיי סביב בעלי שלא ייצור איתי קשר יותר מזה. שנתיים התקשרו אלי באמצע הלילה בוכה והתנצלות שזוהי עבודת השדים, אז אני עדיין נדהם מהנס הזה אז אני סולח לו. עכשיו הנישואים שלי מאוזנים. טקס ד"ר אפטה עבד מצוין והנישואים חזקים יותר מבעבר, ושום דבר לא יכול להפריד בינינו שוב. ביקרתי בכל כך הרבה אתרים שחיפשתי עזרה, זה היה חסר סיכוי עד שהתחברתי לד"ר אפטה, הגבר האמיתי שעזר לי לשחזר את הנישואים השבורים שלי אם יש לך בעיה דומה בנישואיך, אתה רוצה שבעלך או אשתך יאהבו אותך שוב. , יש לך מישהו שאתה אוהב ואתה רוצה שהוא יאהב אותך בתמורה, יש לך אתגר בחייך, תבנית הלחש של ד"ר אפטה היא הפתרון והתשובה לבעיה שלך, וואטסאפ / ויבר עם מספר הטלפון שלו: +1(425) 477-2744, צור איתו קשר עוד היום על ידי שליחת אימייל אל drapata4@gmail.com אל תיתן לאף אחד לקחת את בן/בת הזוג שלך ממך.
השבמחק