בפברואר 1971, נכנסה להקת בלאק סבאת' לאולפני איילנד שבלונדון, להקלטת אלבומה השלישי במספר, Master of Reality או בשפתנו "אדון המציאות".
מעולם אבל מעולם אבל מעולם לא נשמע באותה תקופה אלבום יותר קודר ומיוחד באותה תקופה. כשההבי מטאל שלט בעולם בצורתו האופטימית/היפית של זפלין ופרפל, סאבאת' צבעו את הכל בשחור. האלבום הזה כנראה הוא הקודר ביותר שהוציאה בשנות השבעים. הוא מכיל בתוכו מסרים אנטי מלחמתיים, נוצריים וקצת מריחואנה פה ושם.
אם יש אלבום שזרע את הזרעים לדום מטאל, סלאדג' מטאל, סטונר מטאל ואפילו גראנג', "אדון המציאות" עולה לראש מיד. אף על פי שהרביעייה עשתה זאת לפני כן, וגם אחרי, אין אלבום יותר פסימי וקודר מזה בקטלוג העשיר של סאבאת'.
אז מדוע האלבום הזה נחשב לכה משפיע וחיוני לסאונד המטאלי המתגבש? ובכן, הסיבה המרכזית היא האדון טוני איומי. הגיטריסט והמלחין המרכזי בלהקה, שאיבד שתיים מקצוות אצבעותיו במהלך עבודה במפעל מתכת (רואים? הבחור שהמציא את המטאל עבד במפעל למתכת). איומי כבר חשב שמוזיקאי לא יהיה, ושקע בדיכאון עמוק בשל גורלו. עד שחברו שהיה גם מנהל המפעל, הביא אליו תקליט מיוחד. איומי כמובן אמר: "הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו, זה לשמוע מישהו מנגן בגיטרה". אך השתכנע, והתחיל להקשיב, וכך בקעו צלילי הג'אז הצועני של הגיטריסט הגדול, דג'נגו ריינדהארט.
איומי התרשם מיכולות הביצוע של הגיטריסט, והופתע מאוד לשמוע שהגיטריסט עצמו איבד שתיים מאצבעותיו, במהלך שריפה בקרוואן שלו. על אף זאת, המשיך לנגן. איומי החליט שהוא לא מוותר, השתמש בתותבות כדי לכסות את החלקים שנפגעו, והמשיך בדרכו. במהלך העבודה על האלבום, איומי לא יכל לנגן את הלחנים החדשים, ועלה לו לראש הדבר הבא, הוא הנמיך את הגיטרה לצליל נמוך במיוחד של C דיאז, שנתן לגיטרה צליל מחוספס ואגרסיבי. כדי להתאים את עצמו לאיומי, בסיסט הלהקה גיזר באטלר הנמיך גם הוא את הבס שלו, וכך נוצר סאונד הדום המרושע והמוכר לנו כיום.
האלבום הוקלט בקלות, כשכל חברי הלהקה מסוממים ומרחפים, ומקליטים ללא בעיה או ויכוח את האלבום. על כיסא המפיק, רוג'ר ביין. אלבומו האחרון שיעשה עם הלהקה.
אז האלבום נפתח ב... טוב שיעול. עם Sweet Leaf שמתחיל עם שיעולו המוקלט של איומי. הגיטריסט סיפר כי לאחר שהסולן אוזי אוסבורן נתן לו ג'וינט לעישון, החל להשתעל בזמן שהקליטו והתוצאה תועדה. ואז כל החבר'ה מפציצים באנרגיות מטורפות עם השיר המדהים והקליט הזה. כנראה השיר האופטימי ביותר של סבאת' באותה תקופה. הוא לא עוסק בסצנת אימה מצמררת, או מחאה זועמת, זה שיר אהבה לעלה. איזה עלה? עלה המריחואנה. כל החבר'ה ניגנו את השיר כשהם מסוממים. באטלר כתב את המילים הללו לאחר שחזר מדבלין, וגילה את חברי הלהקה עם סיגריות שניתן להשיג רק באירלנד. הוא תהה לעצמו על מה יכול לכתוב, וברגע שפתח את הסיגריה, צץ לו הרעיון לראש שיכתוב על עלה מתוק. אז למרות הטקסט, המוזיקה בהחלט עושה את השיר, עם ריף קליט במיוחד, ומעבר לקטע סולו מדהים של איומי, אוזי כמובן צורח כמו שהוא יודע לעשות, אבל בקלילות. העלה המתוק הוא פתיח נפלא, ואנחנו ממשיכים.
After Forever מתחיל בגונג, וצליל סינתסייזר משונה, שמיד מגיע לריף הראשי. המוזיקה פשוט מהנה להאזנה, ודורשת הדבנגינג. איומי כתב כאן כמה מקטעי הגיטרה הטובים ביותר שלו, ובאטלר מגבה אותו בצלילים שנשמעים היטב. המילים של השיר נכתבו ע"י באטלר כנראה כי נמאס לו שמדביקים אליו ואל חבריו מוניטין שאין להם אפילו קשר אליו. בעקבות שני האלבומים הראשונים, ארגונים רבים החרימו את סאבאת' בטענה שהם פגאניים הסוגדים לאדון האופל בזמנם החופשי. באטלר החליט להראות לעולם, כי הם טועים, וכתב מילים עם נושאים נוצריים. באטלר היה ונשאר קתולי, והוא החליט להראות לעולם שאף אחד בעסק הזה עובד את השטן.
ממשיכים בקטע של 28 שניות עם איומי והאקוסטית שמכינה אותנו לעתיד לבוא... Children of the Grave כנראה השיר הטוב ביותר באלבום, ואחד השירים המזוהים ביותר עם סאבאת', מפציץ את המאזין בווליום גבוה, ריף גיטרה מרושע, ומילים מדהימות אנטי מלחמתיות שאמנם מציירות את הכל בשחור, אך לקראת הסוף, קוראות לעתיד טוב יותר. השיר הזה פשוט מדהים על כל רבדיו. שיתוף הפעולה המושלם בין איומי לבאטלר, התיפוף המשובח של ביל וורד שנשמע כאילו חייו תלויים בזה, וכמובן איך אפשר בלי השירה הצווחנית והכריזמטית של אוסבורן? השיר הזה לא סתם נכלל בהופעות של הלהקה עד היום, מדובר כאן בקלסיקת מטאל חיונית, שקשה לחשוב איך העולם היה נראה בלעדיו ובלי שאר הקטלוג של סבאת'. וכך כשאוזי לוחש את שם השיר בצלילי גיטרה מסטוליים ומפחידים, מסיימים את המיני סוויטה הזו בנגינת גיטרה אקוסטית פשוטה ורגועה.
אף אחד לא אמר שעוצרים כאן. הלהקה ממשיכה בלהפציץ עם קטע אכזרי במיוחד, Lord of this World. שיר ייאוש קלאסי, על שליט אכזר המפזר חוסר תקווה ברחבי אזור שלטונו. אין ספק שהליריקה המושלמת של באטלר, מתוגברת באמצעות מוזיקה מדהימה חורכת אוזניים ומרושעת במיוחד, עם ריף בלתי נשכח, ושירה מושלמת המשרתת נאמנה את השיר, גם קטע מעבר נחמד מתווסף, והלהקה מסיימת עוד פעם בהפצצה הנשמעת כמו סופה של מלחמה.
כדי להרגיע את האווירה האכזרית ששררה במהלך האלבום, מגיעים החבר'ה עם בלדה רגועה ושקטה Solitude. אף על פי שמדובר בבלדה מאוד רגועה ויפייפיה עם פסנתר, חליל צד מלנכולי, גיטרה נקייה, ושירה ביישנית, הטקסט עצמו מאוד אובדני, וצובע את כל האווירה בשחור מדכא. סאבאת' יודעים מתי לעשות זאת ברגע הנכון, ומגיע כל הכבוד על כך שהם מוכנים לצאת רגע מהאווירה המטאלית שלהם למען קטעים כמו אלו. משהו שיהפוך יותר שכיח באלבומים הבאים של הלהקה.
הגראנד פינלה מגיע בבום לאחר השלווה שחווינו בקטע הקודם. Into the Void קטע חשוב ברפרטואר של סבאת', שמכיל את כל האלמנטים הדרושים ליצירת שיר שכזה. לאורך 6 דקות, הלהקה מוכיחה לעולם כי היא יוצרת כאן משהו חדש. עם זו השירה של אוסבורן, הריפים המנסרים של איומי, שיתוף הפעולה בין חטיבת הקצב של באטלר ווורד, וכמובן כנראה הליריקה הטובה ביותר שנכתבה ע"י באטלר בקריירה שלו. הוא מספר על כדור הארץ שנשלט בידי טיפוסים מפוקפקים ומרושעים, כשיש לעזוב את הפלנטה בשליטתו של השטן, ולעבור לפלנטה אחרת בה שלום ואהבה מתפזרים. הליריקה מדע בדיונית וההיפית במעט, מפתיעה מאוד מצד הרביעייה המדוכאת מברמינגהם, ומוכיחה שוב כי היא עושה עוד דברים מלבד שירי רוע ושאר הירקות הללו. וכך 34 דקותיו של האלבום מסתיימות בסיפוק לאחר הפצצות של דיסטורשן אכזרי מלא ריפים בלתי נשכחים.
Master of Reality יצא ב-21 ביולי 1971, וזכה להצלחה אדירה כשהגיע לחנויות. הוא הגיע למקום ה-5 במצעד האלבומים הבריטי, ולמקום השמיני במצעד האמריקאי. המבקרים קטלו, ההורים והארגונים השמרניים נרתעו, אבל המעריצים אהבו והשתגעו עליהם. פתאום החב'רה העניים הופכים לכוכבים מיליונרים אשר יכולים להשיג כל דבר שירצו. סיבוב הופעות מוצלח ליווה את האלבום, ולאחריו יצאו החבר'ה להפסקה קטנה, כשהרעיונות באלבום הבא Vol. 4, טרם נראים.
לסיכום, Master of Reality הוא אלבום מדהים ובלתי נשכח, מלא בריפים הנצרבים בראש, ליריקה דומיננטית במיוחד, ושיתוף פעולה מושלם מצד כל המעורבים. סאבאת' הרוויחו מיליונים מהנוסחה המוצלחת שלהם, והמשיכו להוציא סדרת אלבומים מרשימה, כשבין כל החבר'ה נרשמת כימיה מעולה עד 1978 עם עזיבתו של אוזי. כל אוהבי מטאליקה, קנדלמס, אלקטריק וויזרד וכל השאר למיניהם, אם לא שמעתם את האלבום הזה, מיד תעשו זאת, ותבינו מאיפה כל גיבוריכם הגיעו. קדימה אנשים, אדון המציאות מחכה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה