מה קורה כשלוקחים שלושה מוזיקאים מנוסים וידועים, שהגיעו מלהקות עם שם גדול באותה תקופה, והפכו בעצם לשם גדול, כשכל השלושה יש אגו גדול במיוחד? כן, להקת אמרסון, לייק ופאלמר המכונה בקיצור ELP, הגיחה כאן לראשונה, לאחר הופעות מוצלחות, וניסיון רב לפני הקמת הסופרגרופ הנ"ל. אלבום הבכורה של החבר'ה הוא לא בדיוק עבודת צוות, הוא מורכב מקטעי סולו של סולואיסטים, לצד כמה יצירות משותפות, אבל בעיקרון, כל אחד מנסה לבטא את עצמו בתקליט בן ה-41 דקות הזה (בעיקר אמרסון). אז בואו נכיר את השלישייה:
קית' אמרסון - ההנדריקס של הקלידים. יליד 1944, למשפחה ממעמד הביניים, כשהוא התחיל לנגן בגיל 8, עם מספר מורים, המוזיקה הקלאסית הייתה אהבתו, אבל בהשפעת אביו, החל להעריץ סגנון מוזיקלי נוסף: הג'אז. אמרסון נהג להקשיב לאמני הג'אז הגדולים ברדיו, והושפע בעיקר מהפסנתרן האגדי, אוסקר פיטרסון. עם הזמן, החל לנגן ולעבור בלהקות שונות כשהוא מופיע בכל מקום, עד שנפגש עם לי ג'קסון, דיוויד א'וליסט, בריאן דויזיון, שהקימו להקה שבהתחלה הייתה הלהקה של זמרת הסול הנודעת פי פי ארנולד, ולאחר סיבוב הופעות מוצלח, החליטו שהם רוצים ליצור מוזיקה משלהם, וכך הוקמה אחת מהלהקות הנודעות של שנות השישים The Nice, שהתפרסמה בעיקר בזכות הלהיט שלהם America, שהיה גרסה רוקית ורעננה לקטע מן המחזמר "סיפור הפרברים" הנודע מאת לאונרד ברנשטיין. אמרסון היה ידוע כבר באותה תקופה כחיית במה כריזמטית, כשהוא מתעלל באורגן ההאמונד שלו, עם תקיעת סכינים בקלידיו, והזזתו מן הבמה. לאחר מספר הופעות ואלבומים מוצלחים, שגם ביניהם אמרסון גרם לשערורייה כשבמהלך הופעה ברויאל אלברט הול, שרף דגל מצויר של ארה"ב במהלך ביצוע America, התפרקה הלהקה בשנות השבעים, ואמרסון היה בדרכו להקים את ELP.
גרג לייק - יליד 1947, הגיע מן המעמד הנמוך ביותר. הוא חי חיי עוני מדכאים, ועבד כסבל. לייק כמעט מת, לאחר שפיתח דלקת ריאות קשה, ונכנס לתרדמת, עד שאמו קראה לרופא, שהציל את חייו. אביו לא היה מרוצה מן הכיוון המוזיקלי שבחר, אך אמו עודדה אותו להמשיך כך, לאחר שקנתה לבנה גיטרה, החל לנגן ולעבור בלהקות שונות, עד שהגיעה הפגישה הגורלית עם רוברט פריפ, שהזמין את לייק ללהקתו קינג קרימזון. פריפ ולייק למדו עם אותו מורה לגיטרה, אך לייק הבין שכישוריו של פריפ עולים על שלו, ומיד עבר לבס, עליו התמקצע בנוסף לשירה. ב-1969, קינג קרימזון עשתה היסטוריה עם אלבום הבכורה שלה In the Court of the Crimson King. יצירת מופת מושלמת, שהשפיעה ומשפיעה על מוזיקאים עד היום, במהלך העבודה על האלבום השני In the Wake of Poseidon, לא קיבל קרדיט, כשפריפ ופיטר סינפילד התמלילן שולטים ביד רמה על הלהקה, החליט לעזוב, ופגש את אמרסון.
קארל פאלמר - הצעיר שבחבורה, יליד 1950, בא ממשפחה מגוונת במיוחד, ולאחר התנסויות על מספר כלים שונים, התאהב בתופים. הוא הקשיב לתקליטי ג'אז, כשהוא מושפע במיוחד מהוירטואוז באדי ריץ'. בשנת 1968, נפגש עם הסולן הכריזמטי ארתור בראון, כשהמתופף הצטרף ל"עולם המשוגע של ארתור בראון" בשיא הצלחתה עם הלהיט Fire. הלהקה הופיעה במופע קרקסי ותיאטרלי במיוחד, כשבראון חובש קסדה בוערת על ראשו, ושאר החברים מופיעים במסכה. פאלמר יחד עם חברו הקלידן וינסנט קריין, מאסו במופעים הללו, והקימו להקה משלהם בשם Atomic Rooster. הם הוציאו אלבום בכורה מוצלח, והכסף החל לזרום.
ב-1970, דה נייס וקינג קרימזון יצאו לסיבוב הופעות משותף, כשאמרסון ולייק נפגשו במהלכו. השניים דיברו, וגילו שלשניהם יש טעם ועניין משותף, הם החלו לג'מג'ם יחדיו, והתוצאה יצאה נפלא. אז השניים החלו לחפש מתופף. ההצעה הראשונה הייתה שמיץ' מיטשל, המתופף האגדי של ג'ימי הנדריקס הצטרף להרכב, אך דבר זה לא יצא לפועל. אולם, מיטשל הציע את הנדריקס לג'אם יחד עם השניים. הגיטריסט האגדי היה אז עם להקתו Band of Gypsys, וההצעה נשמעה לו טובה, כיוון שהביע חיבה ללהקות הרוק המתקדם של התקופה.
אולם אמרסון היסס, הוא לא סבל את העובדה שגיטריסטים גונבים ממנו את אור הזרקורים בבמה. אף על פי שהוא התפרע על הבמה, הנדריקס היה גם הוא פרפורמר אגדי בזכות עצמו. אך לבסוף, ב-18 בספטמבר של אותה שנה, נמצא הנדריקס מת בחדר מלונו, ממנת יתר, ובכך הפנטזיה של להקת HELP (הנדריקס, אמרסון, לייק, פאלמר) התפוגגה.
פאלמר קיבל את ההצעה להצטרף לשניים, מרוברט סטיגווד (אז מנהלה של Cream). המתופף לא ידע עם ללכת על זה, כייון שהוא השקיע רבות בהקמת והצלחת להקתו שבדיוק החלה להצליח הצלחה לא רעה בכלל. אך טען שראה את הכימיה שנוצרה בין כולם במהלך הג'אם.
פאלמר הסכים, עזב את Atomic Rooster, והלהקה החלה לעשות חזרות. אמרסון החליט על השם ELP, אך כשהשניים שאלו אותו למה שמו מופיע ראשון, הוא טען כי לפי השמות המסודרים לפי הסדר האלפבתי. המטרה הנוספת וכנראה האמיתית מאחורי שם זה, היא לוודא שהלהקה החדשה לא תתקבל בשום אופן כ"נייס החדשים".
לאחר מספר חזרות הופיעה הלהקה את הופעתה הראשונה בפלימות' גילד הול, כשהקהל מגיב בהתלהבות. אך שישה ימים לאחר מכן, הופיעה את הופעתה ההיסטורית בפסטיבל ה-Isle of Wight. זו הייתה רק הופעתה השנייה, והטריו הופיע מול רבע מיליון בני אדם, כשהם מבצעים עיבוד תוסס במיוחד ליצירה הקלאסית של מוסורסגקי, "תמונות בתערוכה". במהלך 40 הדקות הללו, הקהל צפה בתופעה החדשה, ואמרסון כדי להלהיב את הקהל עוד יותר, בחן את שני התותחים שקנה בחנות עתיקות. הקהל יצא מגדרו, והתלהב מהסופרגרופ. לאף אחד לא היה אכפת, שעיתונאי איטלקי שבז לשלישייה, עף מהבמה, כשהתותח פגע בו. הוא לא נהרג, אבל המופע בהחלט היה חם. מבקרים רבים זלזלו, חלקם שיבחו. אבל הקהל מת עליהם.
אמט ארטמגון, מנהלה הידוע של חברת אטלנטיק, קלט אותם וראה שהחבר'ה הפכו לסנסציה עוד לפני שהוציאו בכלל תקליט, ומידה החתים אותם.
החבר'ה הגיעו עם חומר מוכן שחלקו מקורי, וחלקו עיבודים רוקיסטיים ליצירות קלאסיות. לייק מניסיונו בקינג קרימזון, היה המפיק, ואף על פי שהחבר'ה התווכחו בוויכוחי אגו נצחיים, התוצאה הייתה אלבום חלוצי ורענן שמשלב רוק עם מוזיקה קלאסית בלי בושה, ובעיקר אנרגיה בלתי נגמרת. האלבום הוא גם אחד הראשונים בו השתמשו בסינתסייזר המוג. המוג לא נראה בכלל כמו כלי נורמלי, והיה הרבה יותר גדול מתחנת טלפון בלונדון.
ד"ר רוברט מוג ממציא המכשיר, התייד עם אמרסון ועזר לו לתפעל את היצור המוזר שכל כולו הורכב מכבלים שונים. התוצאה יצאה מושלמת, כשהקלידן הוסיף הרבה מהסינתסייזר לקלחת, וגרם לאלבום להישמע מיוחד לזמנו.
האלבום הוקלט באולפני אדוויז'ן בלונדון, והנה מה שיצא:
האלבום נפתח במתקפה גרוטסקית ומדהימה עם The Barbarian. עיבוד רוקיסטי במיוחד ליצירה Allegro Barbaro של המלחין הנודע בלה ברטוק. היצירה שנכתבה במקור לפסנתר בשנת 1911, עברה מן שדרוג מאסיבי על ידי אמרסון וחבריו. הפתיחה הבלתי נשכחת של גרג לייק שמנגן על הבס עם אפקט fuzz עצבני, פשוט מדהים, וגם מי שמתעב פרוג רוק, לא יוכל לעמוד בעוצמה של הקטע הזה. כשאמרסון ופאלמר משתתפים בהאמונד אכזרי במיוחד, ותיפוף מטורף מצד פאלמר, אלוהים יודע איך הוא מתופף בצורה כזו, לא פלא שזה עלה לו כששנים רבות לאחר מכן עבר ניתוח בידו. לאחר האגרסיות במתפרצות, אמרסון ממשיך עם היצירה שנכתבה עם פסנתר אנרגטי במיוחד, כשפאלמר מלווה אותו בתיפוף לא יאומן, מכת גונג, מחזירה למוטיב המרכזי, והלהקה מסיימת בסיום שמשאיר לסתות פתוחות. הלהקה שפתחה את הקריירה המוקלטת שלה עם קטע אינסטרומנטלי, משאירה את המאזין ללא מילים. כמה שנים לאחר מכן, משפחתו של בארטוק זעמה על העובדה שלהקת רוק השתמשה בלחן שלו, ולא נתנה לו קרדיט על כך, מאבק משפטי הסתיים בסוף שהמלחין קיבל קרדיט, אבל כאן זה לא נגמר...
הבלדה הייפייפיה Take a Pebble שמשכה 12 דקות, שהיא אמנם מאמץ משותף של השלושה, אך לייק הוא הכוכב כאן, עם שירתו המרגשת והנפלאה, שמתאימה בול לקטע המושלם הזה, הבית נפלא והפזמון מדהים. אמרסון כמובן מבריק בביצועיו על הפסנתר, שבעזרת ידידיו לייק ופאלמר לוקח את זה לכיוון קצת יותר ג'אזי, לאחר מכן לייק מרגיע את האווירה ולוקח את זה קליל עם קטע פולק קצר, כשפאלמר עוזר לו בכלי הקשה, אי אפשר שלא להצטרף לשמחה של החבר'ה כשהם מוחאים כפיים לפי קצב נגינתו של לייק על האקוסטית. חוזרים, לעיבוד הג'אז של אמרסון, ולאחר כמה דקות אינסטרומנטליות, חוזרים לשיר עצמו, כשפאלמר מחזק את האווירה עם המצילות שלו. זהו בהחלט אחד הקטעים היפים של הלהקה.
הקטע הבא מחזיר לרוקיסטיות האגרסיבית של הלהקה עם הקטע Knife Edge, שהוא עיבוד מטורף ועוצמתי למוטיב מאת המלחין לאוס יאנצ'אק, יחד עם סולו האמונד מאת אמרסון שנכתב ע"י יוהאן סבסטיאן באך. כשלייק מוסיף מילים משלו יחד עם שותפו ריצ'רד פרייסר. היצירה עצמה מאוד אנרגטית וקצבית, כשבהופעות הפכה לפריט חובה בעיקר בגלל השואו של החבר'ה, כשאמרסון משתגע על ההאמונד. היצירה מראה כמה אפשר להסתדר מצוין בלי גיטריסט, ואין ספק שKnife Edge הוא קטע אדיר שלא צריך עוד מילים בשביל זה. גם כאן משפחתו של יאנצ'אק זעמה על כך שהמלחין לא קיבל קרדיט, וגם המאבק נפתר בכך שהלהקה נתנה גם למלחין הצ'כי קרדיט.
המיני אפוס האינסטרומנטלי של אמרסון The Three Fates, מצליח להגשים את שאיפתו של הקלידן להלחין יצירה קלאסית כפי שרצה, אמנם הוא השלים את חזונו כשכתב את הקונצ'רטו לפסנתר שלו ב-1977 באלבום Works, אך התוצאה ביצירה זו הרבה יותר טובה מן הקונצ'רטו שלפעמים נשמע מנופח ויומרני מדי. "שלושת הגורלות" שכל חלק שבו מבוסס על שלושה אלילות אחיות במיתולוגיה היוונית שהיו אחראיות על הגורל. אמרסון מדלג לו בין תקופות שונות, כשהוא משתמש בעוגב כנסייתי, ובפסנתר כנף. כמובן שהוא לא שוכח את חבריו, ובקטע השלישי, מצטרפים אליו בלחן מטורף עם מקצבים מתוסבכים במיוחד, כשהחבר'ה מסיימים בבום אחד גדול. שפשוט למחוא כפיים לקלידן, שלא פחד והעז לשלב את שאיפותיו האוונגרדיות לתוך 7 דקות מעניינות במיוחד.
הקטע הבא Tank מפנה את הבמה לפאלמר. אמרסון כתב איזושהי מנגינה אותה ניגן על סינתסייזר, כשלייק מלווה אותו על בס, לאחר כמה דקות, נותנים לפאלמר לנגן סולו תופים ארוך ומיוחד, כשהוא משתמש בנוסף גם בגונג, אפשר רק לדמיין את האנרגיה הבלתי נגמרת מן המתופף המטורף, שלידו אני אפילו מעז להגיד שMoby Dick ו-Rat Salad נשמעים פחות עוצמתיים מול הטנק המאסיבי. פשוט תנסו לנגן תופי אוויר בזמן הקטע הזה, ונראה אתכם עושים זאת בלי להתעייף. לבסוף, מסיימים בסוף מלודי כשהחבר'ה חוזרים עם מנגינה שונה מזו שבהתחלה, ואמרסון מסיים עם סולו מוג קצר.
השיר הבא הוא כנראה המפורסם ביותר של הלהקה, הוא יפה בפשטותו. Lucky Man עצמו הפך לסיפור ידוע. הלהקה סיימה את החומר, והיא נאלצה למלא עוד 5 דקות בתקליט, בשל העובדה שהיה קצר מדי. לייק בא עם בלדת פולק שכתב בגיל 12, על אדם שנחשב לבר מזל במיוחד על אף גורלו המר שהסתיים במוות. מדובר כאן בבלדה מאוד כיפית לשמיעה עם פזמון שלא יוצא מהראש, שמסתיים עם סולו מוג מוזר משהו, שהוא אחד מהטובים ביותר של אמרסון, שפשוט לא ידע מה הוא עושה כשניגן את זה. הוא אילתר והתוצאה תועדה. מי היה מאמין שמלהקה כה מורכבת כמו ELP, תיזכר בסוף עם השיר החמוד הזה? טוב ככה זה בתעשייה. 41 דקות מדהימות של אנרגיה וטירוף מוזיקלי מסתיימות.
האלבום יצא לראשונה בבריטניה. ב-20 בנובמבר 1970. הוא הגיע למקום ה-18 במצעד האלבומים האמריקאי, ולמקום ה-4 במצעד הבריטי. הלהקה כבר אז החלה לעבוד על המאסטרפיס הבא שלה Tarkus, כשלאחר מכן יוצאת לסיבוב הופעות מוצלח ואנרגטי באירופה ובארה"ב, כשבאירופה להקות מתחילות לקום בהשפעת ELP, שראו בהם גיבוריהם המוזיקליים כדוגמת PFM, Le Omre ועוד...
אמנם המבקרים קטלו את האלבום. ל-ELP היו אויבים רבים בעקבות אלבומיהם, שנקטלו ע"י מבקרים. כל זאת לא הזיז כלל למעריצים, שקנו את האלבום כמו לחמניות. ואכן מדובר כאן באלבום חשוב ומדהים ברוק המתקדם.
עטיפת האלבום שצוירה ע"י בחור ושמו ניק דארטנל שכללה יונה הבקעה מתוך מוח של אדם קירח, נחשדה כי האדם המופיע בציור הוא מתופפה של להקת Spirit, אד קאסידי. אף על פי, שדארטנל התיידד עם רנדי קליפרוניה מנהיגה של הלהקה, הצייר טוען כי האדם הוא לא קאסידי. בין כה וכה זו עטיפה ממש יפה. יכול להיות שהיא אולי מייצגת את המוח של השלושה שלא הפסיק להנפיק יצירות מדהימות? who knows
לסיכום, אלבום הבכורה של ELP, הוא מאמץ יותר סולואיסטי מקבוצתי. אבל הוא בכל זאת אלבום מהפכני וחשוב בפרוג רוק, בשל העובדה שהוא משלב ללא בעיה רוק, מוסיקה קלאסית וג'אז. חוץ מזה העיבודים הרוקיים ליצירות הקלאסיות פשוט מפילי לסתות, ורק ניתן להוריד את הכובע על השאפתנות של השלישייה. באותה תקופה הם היו חברים בעלי אגו, כשכל אחד רצה להישמע יותר מהשני. הם לא שמו פס על אף אחד באותה תקופה, הם היו יפים, אמיצים, בעלי שיער ארוך ששילובו ללא בושה ובהמון חוצפה כמובן, סגנונות שנראו אז ממש מנוגדים. זה נסלח, זה לא מכעיס, זה מעורר שבח, ועל אף שלפעמים חבר'ה נשמעים יותר כמו שלושה אנשים שמנגנים ביחד במקרה מאשר להקה מגובשת, התוצאה מספקת, והאלבום הזה הוא פשוט מאסטרפיס. למרות מה שנאמר קודם, למי שלא אוהב רוק מתקדם, לא כדאי לקנות את האלבום, בשל העובדה שELP היא הסיבה המרכזית להשמצת הז'אנר. אבל מי שרוצה לשמוע עיבודים מעניינים ואנרגטיים למוזיקה קלאסית ובנוסף גם אתגרים מעניינים, זה האלבום בשבילו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה