ז'אנר ההבי מטאל ידוע בזכות מילותיו האפלות והאכזריות, שהחלו עם בלאק סבאת' ב-1970, ומאז אלמנט זה נמשך והפך לקלישאת הסגנון. אבל האלבום הזה Pawn Hearts, הרביעי במספר של להקת הרוק המתקדם ואן דר גראף ג'נרייטור, שיצא ב-1971, היה פשוט פצצה שנפלה ביום בהיר. למעשה עד היום, אני לא חושב ששמעתי אלבום כל כך פסימי, אכזרי, וחסר רחמים. אני לא חושב ששמעתי אי פעם להקה אחרת שהצליחה לעקוף או לחקות את אווירת האימה הקודרת שהצליחו להעביר פיטר האמיל, יו בנטון, גיא אוונס ודיוויד ג'קסון.
3 שירים. לא סליחה. 3 אפוסים. זהו התוכן של האלבום. כולם עוברים את מחסום 10 הדקות. מדובר כאן בפיסת גאונות שלא היה אין ולא יהיה כמוה. אפילו היום, 44 שנים מאז שיצא, עדיין מצליח להעביר את אותה תחושת פחד וצמרמורת.
והכל בזכות פיטר האמיל. באותו זמן בחור צעיר בן 23. ההנדריקס של השירה. האדגר אלן פו של הרוק. כתיבתו ניזונה מספרי אימה, סרקזם, ופילוסופיה. בנוסף, גם ניגן על גיטרה. האמיל הקים לו אי שם במנצ'סטר של 1967, יחד עם חברו כריס ג'אדג' סמית', להקה ושמה ואן דר גראף ג'נרייטור (על שם גנרטור המייצר מתח חשמלי). סמית' עוזב, ומצטרפים אליו כמה נגנים שיבואו ויתחלפו כשנשארו יו בנטון (קלידים), גיא אוונס (תופים) וניק פוטר (גיטרת בס).
ב-1969, היא הוציאה את אלבום הבכורה שלה The Aerosol Grey Machine שהיה אמור להיות בכלל אלבום בכורה של האמיל, אך בעקבות בעיות חוזה יצא תחת שם הלהקה.
אף על פי שזהו אלבום טוב ונעים להאזנה, הוא לא מייצג את סגנונה המייצג של הלהקה. רוב האלבום הזה הוא רוק פסיכדלי אופטימי כיאה לתקופת ילדי הפרחים העליזה. ב-1970 הוחתמה ודגג ע"י חברת כריזמה, והוציאה את אלבומה השני The Least We Can Do Is to Wave to Each Other, שכבר החל להראות מגמה של גיבוש סגנון עצמאי. להרכב הצטרף בחור משונה ושמו דיוויד ג'קסון, נהג לחבוש כובע עור, ויכל לנגן אפילו על שני סקסופונים בו זמנית!
ב-1971, פוטר עוזב, והלהקה כבר השיגה לעצמה צליל מיוחד שמייחד אותה מן השאר, אך שיאה היה לפניה. האלבום H to He, Who Am the Only One הציג לעולם את ודגג, והלהקה צברה לעצמה קהל מעריצים חדש.
אחרי סיבוב הופעות מוצלח ושמו Six Bob Tour, בו הלהקה ניגנה יחד עם ג'נסיס ולינדספראן, עם הופעות כושלות בגרמניה, הלהקה עבדה נון סטופ. בדרך, האמיל הוציא אלבום סולו ראשון ושמו Fool's Mate.
באותו זמן, האמיל החל לכתוב חומרים לאלבום הבא, אחד מהחומרים כבר בוצע בהופעות. קטע ושמו Man Erg. לאחר סיום תקופת ההופעות, האמיל הזמין את המפיק ג'ון אנתוני לביתו, שם השמיע לו את החומר החדש על גיטרה ופסנתר. אנתוני לקח על עצמו את תפקיד ההפקה, והלהקה נסעה לאזור סאסקס, שם היה ביתו של מנהל כריזמה, טוני סטראטון-סמית'. בביתו של סמית', הם עשו חזרות על החומרים.
ביולי 1971, נכנסה הלהקה לאולפני טריידנט להקלטת האלבום, עם אנתוני על ההפקה, וטכנאי הקול דיוויד הנטצ'ל, קן סקוט ורובין קייבל. ההקלטות הסתיימו בספטמבר. ללהקה היה רעיון בראש. כמו Ummagumma של פינק פלויד, להוציא אלבום כפול המורכב מאלבום הופעה, ויצירות סולו של חברי הלהקה שהוקלטו באולפן. חברת כריזמה הטילה וטו על ההחלטה, ולבסוף האלבום יצא כפי שהוא ידוע כיום. האמיל אמר בדיעבד כי ההחלטה של כריזמה הייתה נכונה, וכנראה שהוא צודק.
אז מה הופך את הסאונד של ודגג לכל כך מיוחד ובלתי נורמלי לעומת השאר? טוב יש לנו סולן כריזמטי במיוחד, שיכול לשיר בצורה נוגה כמעט אבלה, לצרוח כמו במחזה טרגי, לעשות גראולינג לפני שהמונח בכלל נטבע, וכמובן, כתיבת מילים בלתי נשכחות שמעבירות צמרמורת בכל פעם מחדש.
יש לנו בנוסף את בנטון, שסירב להישמע בתוקף כמו עוד קלידן פרוג וירטואוז. לו היו רעיונות אחרים בראש. בנטון לקח את ההאמונד שלו ויצר לו אפקטים משונים, שגרמו לקלידים להישמע כמו מפלצת מאיימת או הר געש בהתפרצות. לפעמים, בנטון היה מפרק ומרכיב את האורגן. ההאמונד המטורף הוא עוד מרכיב חיוני בצליל המטורף של הלהקה.
יש לנו מתופף בעל דינמיקה מושלמת, שיודע מתי להירגע על המערכת, ומתי להתפרע ולהכות בתופים ללא רחמים. ואחרון חביב, ג'קסון שיודע להפיק צלילים מטורפים מכלי הנשיפה שלו. הסקסופון לפעמים נשמע כאילו עובר עינויים, ולפעמים חליל צד מגיח פה ושם. מלבד האמיל, כל הנגנים בודגג לא מקבלים מספיק הערכה, ויש לשנות את המצב, כי הלהקה הזו שינתה את פני הפרוג וגם את הרוק עם צליל שמעולם לא נשמע עוד בתולדות המוזיקה הפופולרית.
אז אנחנו מתחילים. לכאורה, אנחנו חושבים שמדובר באלבום רגוע ולא מזיק, עם נגינת גיטרה אקוסטית פסטורלית וחליל צד נוגה, אך כשהאורגן והמצילות העדינות מתחילות להיכנס האמיל מתחיל:
i stood alone upon the highest cliff top
looked down around and all that i could see
were those that would dearly love to share with
crashing on quite blindly to the sea
i tried to ask what game this was
but knew i would not play it
the voice as no one no one came to me...
ואז, הטירוף מתחיל. עם ריף סקסופון אכזרי במיוחד, מגיח האמיל בשירה אכזרית במיוחד ומילים נוקבות על שאלת קיומו של האדם, כשהוא שואל איזו מטרה יש מלבד למות? ודגג לא מרחמים על המאזין, וגם ברגעים הרגועים יש תחושה לא נעימה שמשהו הולך לקרות.
Lemmings אפוס האמילי בן 11 דקות העוסק במיתוס השגוי לפיו מכרסמים בשם למינג נוהגים להתאבד בקבוצות באמצעות קפיצה אל הים. האמיל משווה את האנושות ללמינגים, ותוקף באמצעות ליריקה שמגיעה כבר לרמה של פואטיקה, כיאה לטקסים של האמיל. מבחינה מוזיקלית כפי שצוין, שום דבר לא בטוח, גם אם אתאר לכם פרט אחר פרט על היצירה, לא תוכלו שלא להיבהל ולהצטמרר מן התחושה האפלה שמעבירים החברים. מדי פעם, הלהקה נכנסת לטריטוריה של ג'אז חופשי ומטורלל במיוחד. ולבסוף, מסיימת בסיום מפחיד ואוונגרדי במיוחד הנשמע כמו ביקור באחוזה גותית עתיקה, ובדפיקה על תוף, נחתמות להן 11 דקות של אימה פסימית במיוחד. אבל זה רק קצה הקרחון.
היצירה השנייה Man Erg, שבוצעה עוד בתקופת ההופעות של הלהקה, הוא אוקסימורון מוזיקלי גאוני שנמשך קצת יותר מעשר דקות. היצירה שעוסקת באדם הנשלט בידי רוצח ומלאכים בתוך גופו, ולא יכול לשלוט בעצמו. והמוזיקה מתאימה לטקסט כמו כפפה. מתחיל כבלדת פסנתר רגועה ונעימה לאוזן, עם שירה מאוד מפוחדת מצד האמיל המייצגת נאמנה את גיבור הסיפור. בפזמון, מגיעה הלהקה לשיאים דרמטיים במיוחד, ושוב חוזרת לאותו רוגע שלוו, עד שפתאום לאחר סקסופון צווח, נכנסת הלהקה להתקפה מטאלית אכזרית וחסרת רחמים, כשהאורגן המפחיד של בנטון בקדמת הבמה. האמיל צורח בכל גרונו: "איך אוכל להיות אני?!" "האם אני באמת אני?!", בהמשך מגיעה לשיאים נוספים עם סקסופון דומיננטי במיוחד שמגיע לשיא רגשי, לאחר מכן חוזרת הלהקה לבלדה, עד שפתאום בצורה מטרידה במיוחד, נכנסת ההתקפה המרושעת ומשתלבת עם הבלדה, במשהו שנשמע כמו מלחמה בין המלאך לרוצח, ולבסוף מסיימת הלהקה בסיום דרמטי במיוחד, שמרמז אולי כי האדם השיג את שליטתו חזרה. זהו הצד הראשון של התקליט נגמר. הצטמררנו, ואנחנו ממשיכים להצטמרר לקראת הגראנד פינאלה.
האפוס המסיים A Plague of Lighthouse Keepers הוא יהלום, וכנראה היצירה החשובה ביותר של הלהקה. 23 דקות של טירוף, מלנכוליה, בדידות ואימה. היצירה הזו היא מאמץ משותף של כל חברי הלהקה. היצירה עוסקת בשומר מגדלור המאבד את שפיותו, לאחר שצפה בהתאבדויות וחווה רגשות אשם, על שלא הושיט להם עזרה. ההתחלה עד היום בלתי נשכחת, ואפשר לזמזם אותה. אבל אל תחשבו לרגע שמדובר בלחן נעים. הוא מתחיל בקרירות קודרת, עם האמיל השר על המושיע לו מחכה, כשלפתע מגיעה לפזמון סוחף דרמטי ומרושע במיוחד. לאורך כל 23 הדקות הללו, עוברת הלהקה, למצבי רוח שונים בין עצב לטירוף, שקט לרעש, בדידות לחוסר שפיות. רגע אחד היא שותקת ושקטה, ופתאום מפציצה ותוקפת ללא רחמים. שיאים רבים יש ביצירה כפי שבאלבום כולו, כמו הקטע בו השומר צועק על כך שהוא כולו לבדו, וכניסתו של רוברט פריפ מנהיגה של קינג קרימזון, עם הגיטרה הנצחית שלו. פריפ אהב את ודגג והיה מלא הערכה להאמיל. הוא עוד התארח באלבום הקודם, והאמיל בתמורה עזר לו ב-1978, עם אלבומו Expourse. לבסוף אחרי קטע מטורף במיוחד, הלהקה מסיימת בבלדת פסנתר מדהימה ובה הלהקה שרה כי הדברים הם חלק, וכך מסיימת בסיום לאלבום אכזרי, קודר, חסר רחמים ובעיקר גאוני, מקורי וסוחף. בנטון לא רצה בכלל לכלול את הקטע באלבום. הוא רצה משהו מסחרי יותר כמו Killer שהיה באלבום הקודם. למרבה המזל, היצירה הזו נוספה, וחברי הלהקה עבדו עליה קשה במיוחד בשביל להשלים את החזון. אנתוני עזר להם במטרתם, כשהם מנצלים את הטכניקות האולפניות של התקופה (ביצירה זו הועמסו כ-16 ערוצים על ההקלטה). היצירה הוקלטה כל חלק בנפרד, ואז חוברו כולם יחדיו בעריכה באולפן. התוצאה מספקת, אך חברי הלהקה התקשו לבצע אותה בהופעה חיה. פעם אחת היצירה בוצעה בשנות השבעים בהופעה בטלוויזיה הבלגית, אך כיום בודגג של שנות האלפיים, הלהקה חזרה לבצע את האפוס ב-2014.
האלבום יצא באוקטובר 1971. בהוצאה המקורית והמוכרת כיום רק 3 היצירות שבו נכללו. אך באמריקה יצא האלבום עם הביצוע הפרוע והמלא חיים של הלהקה ללחן הידוע של ג'ורג' מרטין, Theme One שהפך למנגינת הסיום ברדיו ה-BBC כשהגרסה של ודגג יצאה כסינגל בבריטניה. במולדת, הבריטים לא התנפלו על התקליט, והוא לא נמכר בכמות גדולה. למרות ביקורות חיוביות מחלק מהעיתוני המוזיקה. לעומת זאת באיטליה, השתגעו עליהם. האלבום הגיע למקום ה-1 במצעד שם, ולהקות רבות קמו במדינה זו, כשהם מושפעים מודגג ועמיתיה הבריטים. ודגג ניצלה את המומנטום שצברה במדינה, ונסעה להופיע באיטליה, אך ההופעות היו סיוט לחברי הלהקה, שסיפרו כי הקהל היה משתולל ונכנס לעימותים עם המשטרה, כשהאירועים היו הופכים לקרב. ודגג התפרקה באותה שנה 1972, כשהיא חוזרת שלוש שנים מאוחר יותר.
ב-2005, האלבום יצא ברימסטר משובח על דיסק, יחד עם מילות השירים וסיפורים מעניינים. זוהי הגרסה המומלצת להשיג כיום. בנוסף לאלבום, נוספו רצועות בונוס לאלבום כמו Theme One ו-W שהיה צד ב' לסינגל ההוא. בנוסף נוספו קטעי הסולו שהיו אמורים להיות חלק מהאלבום הכפול שתוכנן בהתחלה. אוונס מגיע עם הקטע האוונגרדי והמפחיד Angle of Incidents בה הוא מתפרע על תופיו ללא רחמים, ויוצר הקלטת אוונגרד קיצוני שיכולה לעניין את חובבי הז'אנר. ג'קסון כתב את Ponker's Theme לחן ג'אז חמוד שנשמע כאילו נכתב בתקופת הזהב של הז'אנר בשנות הארבעים והחמישים. בנטון מביא את Diminutions, קטע מפחיד במיוחד שכולו קלידים אפלים הנשמעים כמו התרחשות על טבעית מפחידה. חלק מיצירות הסולו של הלהקה אבדו וסרטי ההקלטה שלהם לא נמצאו עד היום. עוד יצירה של הלהקה מהקלטות האלבום (Squid 1/Squid 2/Octopus) נכנסה למהדורה החדשה של האלבום הקודם.
שם האלבום נוצר כתוצאה מביטוי משוכל מפיו של ג'קסון שאמר "i'll go down to the studio and dub on some more porn hearts" כשהוא התכוון לומר "horn parts". עטיפת האלבום הנהדרת, נוצרה בהשפעת השם ממכחולו של פול וייטהד שצייר ללהקות כמו ג'נסיס. האמיל הסביר לוייטהד את הקונספט של העטיפה ובו הוא מתייחס למשחק שחמט כשהוא אומר: "לא משנה אם אתה מלך או עני, אתה חייל בלוח שחמט".
בפנים אפשר לראות את חברי הלהקה באמצע משחק שהמציאו בעצמם Crowborough Tennis, ובו גם נראים עושים מן הצדעה נאצית. החשד כי חברי הלהקה הם אולי ניאו נאצים הוכחשה בתוקף, ונאמר כי זהו מן רפרנס למונתי פייטון שהייתה הסנסציה בקומדיה הבריטית.
לסיכום, Pawn Hearts של ואן דר גראף ג'נרייטור הוא אחת מ-45 הדקות הטובות ביותר ששמעתי אי פעם. אלבום פסימי, קודר הזועק חוסר תקווה, שמילותיו אכזריות ונוקבות יותר מכל מה שלהקת מטאל אי פעם עשתה או תעשה. ודגג נטשה את הצליל המטורף והאוונגרדי של Pawn Hearts, ולא חזרה עליו עד היום. בלי ספק שמדובר כאן בנכס צאן ברזל לעולם הרוק המתקדם, וכנראה אלבומה הטוב ביותר של הלהקה. הוא השפיע על אמנים רבים, שהכריזו בראיונות את השפעת הלהקה עליהם כגון ברוס דיקינסון (איירון מיידן), רוב הלפורד (ג'ודס פריסט), פיש (מריליון), ג'ון פרושיאנטה (רד הוט צ'ילי פפרס), ואפילו ג'וני רוטן (סקס פיסטולס). כל היצירות המרכיבות את האלבום הם גאונות רצופה של הרביעייה הבריטית הזו, ולמעשה אני לא חושב שמישהו אי פעם עשה משהו שהתעלה על רמת הפחד והאימה של האלבום הזה. מאסטרפיס.
הנה האלבום - ואן דר גראף ג'נרייטור - Pawn Hearts
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה