דיפ פרפל? להקת רוק פסיכדלי היפית? זה אמנם נשמע לא הגיוני, אך בסוף שנות השישים, כשדיפ פרפל החלו להקליט, המושג הבי מטאל נראה רחוק.
אז מה יש לנו כאן? אלבום בכורה של אחת מלהקות הרוק הטובות ביותר אי פעם, שלפני שהפכה למפלצת אצטדיונים עם התואר של אחת מהממציאות של המטאל יחד עם זפלין וסאבאת', הייתה להקת רוק פסיכדלי עם השפעות פרוג, שהביאו ליצירת הזרעים של הסגנון.
באותה תקופה, החבר'ה לא היו סגורים על עצמם, ולא כיוונו לכיוון ספציפי כלשהו, אך ניתן להגיד תודה על האלבום הזה, שהציג להקה צעירה ומעניינת שהשיא האמנותי שלה טרם הגיע. הסולן הנצחי איאן גילן והבסיסט המוכשר רוג'ר גלובר, עוד לא היו בתמונה. באותה תקופה זה היה הגרעין החזק הבנוי מהשלישייה ריצ'י בלקמור (גיטרה), ג'ון לורד (קלידים) ואיאן פייס (תופים) כשיחד איתם, מנגנים ניק סימפר על גיטרת בס, ורוד אוונס על המיקרופון.
הסגול הכהה החל אי שם בשנת 1967, כשלמתופפה לשעבר של להקת המחפשים, כריס קרטיס, עלה רעיון, ובו יקים להקה, בה הוא ינהל אותה, יחד עם מוזיקאים חדשים שיבואו בכל פעם, ובכך קרא ללהקה Roundabout. הוא יצר קשר עם איש העסקים טוני אדוארדס, שהתרשם מהרעיון, והחיפוש אחר נגנים החל.
בספטמבר של אותה שנה, נמצא קלידן מוכשר במיוחד שכישוריו על אורגן ההאמונד היו כמו כישוריו של ז'ול ורן בכתיבת ספרים. ג'ון לורד, שהגיע מרקע קלאסי ומשם לג'אז, ומשם עבר לנגן בהרכבי בלוז. הוא היה חבר בכמה להקות כמו The Artwoods (שהונהגה ע"י אחיו של רוני ווד מהרולינג סטונס, ארט ווד) וב-The Flowerpot Men.
בהרכב זה, פגש את ניק סימפר הבסיסט, והמתופף קארלו ליטל. לסימפר כבר היה שם בתעשיית המוזיקה, כשניגן בעבר בלהקתו של ג'וני קיד והפיראטים. אך ההצלחה נגדעה, כשקיד נהרג בתאונת דרכים שהלהקה חוותה, כשסימפר שרד. השניים הצטרפו, והמליצו ללורד לקחת את הגיטריסט העולה, ריצ'י בלקמור שהיה באותו זמן בגרמניה, והוא ניגן בלהקת The Outlaws, ומשם עבר להקמת להקה בגרמניה, כשקרטיס זכר אותו לטובה מהופעה בStar Club, המבורג.
באותו זמן, קרטיס החל לאבד עניין ברעיונו, והתהליך להקמת ההרכב הואט. ליטל עזב, והחיפוש למתופף נמשך עד שנמצא מתופף ושמו בובי וודמן, יחד עם לורד, בלקמור וסימפר. אך וודמן עזב גם הוא. החיפוש לסולן נמשך זמן מה, כשאחד השמות איאן גילן מלהקת Episode Six, דחה את ההצעה, אך הוא יעלה על הרכבת הבאה. כשהשלישייה ראתה את להקת The Maze בהופעה במועדון, תפסו את רוד אוונס הסולן לשיחה, שהסכים להצטרף, והוא הביא עימו את חברו המתופף איאן פייס.
עכשיו כשההרכב סוף סוף הושלם (מה שכיום ידוע כMark I), שכרה הלהקה מקום לעשות בו חזרות, באזור ושמו הטפורדשיר. עכשיו הוחלט לשנות את השם, ובלקמור הגיע עם השם Deep Purple (סגול כהה) שהוא שיר שסבתו הייתה אוהבת לשמוע ולנגן על הפסנתר.
הלהקה ג'ימג'מה לה והתחילה לאט לאט לקרום קול וצלילים, עם השירים החדשים, בנוסף לשתי יצירות שבלקמור ולורד כתבו לפני כן. המטרה הייתה להיות כמו Vanilla Fudge, שהייתה להקה שעשתה קאברים מיוחדים לשירי התקופה. ונילה פאדג' היו גיבוריהם של דיפ פרפל, ובנוסף לחומר מקורי, הלהקה לקחה שירים שונים, ובידיה הפכה אותם ליותר מורכבים, מלאי אנרגיה ויותר חיים.
אז בשביל להשיג חוזה הקלטות, בלקמור עשה את הצעד הבא. הוא שיכנע את חברו דרק לורנס, שיפיק את אלבומה הראשון של להקתו. לורנס הסכים, והלהקה נכנסה אל האולפן, עם חומר מוכן שאותו הקליטה במשך שלושה ימים בין ה11-13 במאי 1968 בPye Studios שבלונדון.
והתוצאה אלבום נפלא ומעניין מאוד, שכולל מוזיקה טובה ומדהימה מחמישה חבר'ה צעירים ומנוסים שההצלחה הגדולה עוד תגיע אליהם.
אז בצלילי האמונד מוזרים נפתחת היצירה הראשונה And the Adress בצורה מלכותית ומדהימה, ומשם למנגינה קליטה במיוחד. היצירה שנכתבה ע"י בלקמור ולורד לפני הקמת הלהקה, מציגה את כישרונותיהם של השניים על כליהם (כל אחד בסולו משלו), וכישרונם בהלחנה. 4 הדקות הללו, פותחות מצוין את הקריירה המוקלטת של הסגול הכהה.
ואז מגיע לדעתי, השיר הטוב ביותר באלבום, Hush, שעשה ללהקה עבודה מצוינת באמריקה כשיצא כסינגל והפך אותם לכוכבים במדינה. הלהקה לקחה שיר פופ שנכתב ע"י ג'ו סאות', והלהקה פשוט לקחה אותו, ושיפצה אותו, ככה שיר רוק נ רול צריך להישמע. אוונס משרת את השיר בנאמנות, בלקמור ולורד מתפרעים על כליהם, ובכלל כל הנוכחים בהקלטה, מפגינים נוכחות מוחלטת. אי אפשר שלא לקלוט את השיר בראש. הנה נה נה נה לא ייצא לכם מהראש בקלות.
כדי להרגיע את האווירה קצת, מגיח השיר One More Rainy Day, שנשמע כיאה לתקופה. היפי, אופטימי ונאה. אוונס שר יפה מאוד, והמוטיב של לורד על האורגן פשוט מדהים. אוונס ולורד כתבו את השיר, והלהקה הקליטה אותו ביום האחרון באולפן, יחד עם אפקט הרעם שהתווסף לו.
ממשיכים להפליא עם השיר I'm So Glad, ששופר ע"י הלהקה באופן מושלם, כשהפכה שיר בלוז של 2 דקות מאת סקיפ ג'יימס, ליצירה פרוגרסיבית מעניינת, כשבהשפעתו של לורד הקלאסיסט, התווסף לו להתחלה, קטע מן היצירה של רימסקי-קורסקוב, שחזרדה. אז מה יש לנו כאן שיר בלוז פרוגי, עם פזמון כיפי שנקלט בראש ללא בעיה. והלהקה מפליאה בביצועה כרגיל.
היצירה הבאה היא כנראה זו שניבאה את סגנונה העתידי והמוכר של דיפ פרפל. Mandrake Root הוא פרץ אנרגיה אגרסיבי וחסר מעצורים, עם פזמון נפלא, ומעבר לקטע אינסטרומנטלי עשיר ומיוחד. יצירה זו נכתבה ע"י הצמד בלקמור-לורד עוד לפני, ואוונס הוסיף מילים משלו, כשהוא מגיש אותן בצורה טובה. אך כשגילן יבוא ללהקה ויבצע את השיר, הוא יקבל הרבה ביצים ממה שהיו לו בעבר. אגב הקטע עצמו, נקרא על שם להקה שבלקמור ניסה להקים בימיו בגרמניה.
השיר הבא הוא בעצם קאבר לביטלס עם השיר המונומנטלי Help!, לאחר שקרטיס דרש מהלהקה לבצע קאבר לביטלס בשביל האלבום. הקאבר מעניין, יש לו הרמוניה טובה, ושירה נפלאה, אבל טמפו מאוד נמוך ואיטי, מה שקצת מקשה על ה"זרימה" של השיר. קצת קשה לנצח את ארבעת המופלאים ביצירת קאבר יותר טוב מהמקורי. תמיד טענתי שמעולם לא היה קאבר לביטלס, שהיה טוב יותר ממה שהביטלס עשו. סך הכל זוהי אחלה גרסת כיסוי, אבל המקור עולה.
Love Help Me של בלקמור ואוונס, הוא ביטלסי בעצמו, ויש לו מנגינה קליטה וכיפית, ויש לו גם הרמוניה טובה. יש לו גם מוטיב שנצרב טוב בראש.
לסיום האלבום, מגיחה הלהקה בקאבר הנפלא שלה ל-Hey Joe המפורסם של בילי רוברטס, שעבר שדרוג מג'ימי הנדריקס, ואז מדיפ פרפל. הלהקה הוסיפה לשיר את הטאץ' שלה, ואוונס שר בצורה בלוזית המשרתת נאמנה את השיר. בנוסף, הלהקה מוספיה פה ושם שינויי מקצבים למה שנשמע כמו מארש. 7 הדקות של סיום האלבום, חותמות 43 דקות מעניינות ולונדוניות במיוחד.
האלבום יצא בשנת 1968. בבריטניה יצא ע"י חברת Harvest, אך לא הצליח כלל, כשבמולדת התקליט בקושי נמכר. אמנם בארה"ב, כשהאלבום יצא בחברת Tetrgrammton Records, הייתה הלהקה ללהיט, בעיקר בזכות Hush, שהפך אותם לכוכבים. בארה"ב היו למלכים, ובמולדתם, התקשו להתחרות בביטלס, מודי בלוז וכל שאר להקות התקופה. בארה"ב פתחו שולחן, בבית אכלו לחם וגבינה. רק בשנות השבעים, תגיעה הלהקה גם להצלחה המגיעה לה בבריטניה, ובעקבות זאת גם ההצלחה המגיעה לאלבום הזה.
הלהקה יצאה לסיבוב הופעות קצר, ובו הופיעה בשמונה ערים באנגליה, כשהקהל מגיב בהתלהבות לחבר'ה הרועשים, שהתפרעו על כליהם, בעוצמת ווליום גבוהה. כמה שנים לאחר מכן, היא תקבל את תואר "הלהקה הרועשת בעולם", אבל אנו מקדימים את המאוחר.
לסיכום, "גווניו של הסגול הכהה" הוא אלבום מעניין, שנשמע כיאה לתקופה בסוף הסיקסטיז. אפשר לראות את זה גם בעטיפה הלא כל כך מרשימה, כשהחבר'ה עצרו אצל מעצב אופנה, ואפשר להבין שעידן השיער הארוך עד לכתפיים, טרם הגיע. בכל מקרה, זהו האלבום הראשון של הלהקה, והראשון בתקופת הMark I שלה. לאחר מכן, הוציאה עוד שני אלבומים נפלאים לא פחות, כשהיא באלבום השלישי עם האפוס הנפלא, April, אך כאן ההתחלה. לפני April, לפני Smoke on the Water, לפני Child in Time. פה זה החל. ומומלץ להקשיב לזה.
להאזנה בגרסת הרימסטר עם רצועות בונוס - גווני סגול כהה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה