בתחילת שנות השבעים, הפכו שני סגנונות לחביבי הקהל, ולהקותיהן הפכו למקור הערצה חדש. הרוק המתקדם והג'אז פיוז'ן. שני הסגנונות הללו, שולבו בחכמה והנפיקו יצירת מופת. זוהי להקת סופט מאשין ממובילות זרם הקנטרברי, שלקחו את שני הסגנונות והוציאה מהם את המיטב באלבומה השלישי שיצא ב-6 ליוני, 1970.
אז אנו חוזרים אחורה 6 שנים לפני כן, ב-1964, כשבאזור קנטרברי שבבריטניה, הוקמה להקה בשם The Wilde Flowers. להקה זו הייתה למעשה העובר ממנו התפתח סגנון הקנטרברי. ב-1969, התפרקה הלהקה, וממנה יצאו שתי להקות מייצגות של הז'אנר. החצי הראשון היה סופט מאשין, והחצי השני היה קרוואן.
שם הלהקה נלקח מתוך שמו של הספר בעל אותו השם מאת ויליאם ס. בורוז.
סופט מאשין הייתה באותה תקופה חלק מן המחתרת הבריטית העליזה ששלטה באותה תקופה בלונדון, כשהיא מנגנת במועדונים הפופולריים של התקופה כמו UFO, Middle Earth ו-Speakeasy Club. חברי הלהקה באותה תקופה היו רוברט וייאט מתופף וזמר מוכשר במיוחד, קווין איירס על בס, גיטרה וגם שירה, עוד בחור ושמו דיוויד אלן על גיטרה ואורגניסט בשם מייק רטלדג'.
צ'ס צ'נדלר לשעבר הבסיסט של האנימלס, והבחור שהביא את הנדריקס לתודעה, קלט גם את המכונה הרכה, כשהפיק את הסינגל הראשון שלה, ובעקבות זאת יצאה לסיבוב הופעות עם החוויה של הנדריקס. דבר שהביא לקהל מעריצים חדש להרכב. אך בעקבות חזרתם מצרפת לאנגליה, נמנע מאלן האוסטרלי לחזור. הוא נשאר בצרפת, ושם הקים להקה אגדית נוספת, גונג.
הלהקה חזרה לאנגליה כשלישייה, והוציאה לאור ב-1968 את אלבומה הראשון, שהורכב משירים פסיכדליים עליזים כיאה לתקופה. הלהקה שוב יצאה לסיבוב הופעות מוצלח עם הנדריקס, כשעל הגיטרה מצטרף פליט להקת Dantalian's Chariot, אנדי סאמרס. בתקופת ההופעות בארצות הברית, איירס התעקש לפיטוריו של סאמרס, ואיירס עזב גם לאחר מכן. לקראת סוף 1968, סופט מאשין התפרקה. איירס הפך לאמן סולו מצליח, וסאמרס הפך בסוף שנות השבעים למולטי סטאר עם הפוליס.
ווייאט נשאר בארה"ב להקליט למען פתיחה בקריירת סולו. רטלדג' חזר לאנגליה וגם הוא לא חדל מעבודה כשהחל להלחין. אך בינואר 1969, המכונה הרכה חזרה לפעולה, עם עזרתו של מנהל ההופעות לשעבר יו הופר, שהפך לחבר להקה מן המניין כשאייש את עמדת הבס, הוציאה הלהקה את אלבומה השני Volume Two בספטמבר של אותה שנה, שהראה סימני בגרות של מעבר אל רוק פרוגרסיבי עם נגיעות פיוז'ן.
במאי, הלהקה הקליטה (אך ללא קרדיט) שני שירים באלבומו הראשון של מנהיגה לשעבר של פינק פלויד, סיד בארט, The Madcap Laughs. וב-1970, בהשפעת אלבומו המהפכני של מיילס דיוויס Bitches Brew, החליטה הלהקה לשנות כיוון אל ג'אז פיוז'ן אינסטרומנטלי, כשהטריו הופך לשביעייה עם התווספותם של ארבעה נגנים האחראים על כלי הנשיפה. לבסוף השביעייה הפכה לרביעייה, כשרק הסקסופוניסט אלטון דין (מהרכבו של הפסנתרן קית' טיפט) שורד את העזיבה.
עם הצטרפותו של דין, הוציאה את אלבומה כנראה הטוב ביותר, שלישי במספר, שהראה על נטישה כמעט מוחלטת של כל מה שאפיין אותה בעבר.
Third הראה את מעברה המהיר של הלהקה מימי המחתרת הפסיכדליים העליזים של UFO, אל מחוזות הפיוז'ן האקספרימנטליים, עם 4 רצועות בלבד. כל אחת מהן עוברת את מחסום ה-10 דקות, כשרק שיר אחד (Moon in June) כולל בתוכו ליריקה. כל הקומפוזיציות הארוכות הללו, מצביעות על השאפתנות והכישרון האילתורי של חברי הלהקה. זוהי גם ההתחלה של ריחוקו של וויאט משאר הלהקה, שהייתה מעוניינת בכיוון האינסטרומנטלי, בזמן שהסולן המתופף היה מעוניין לחזור אל הכיוון הקודם. זה מתבטא באלבום כשהקטע השלישי הוא למעשה וויאט סולו, בלי עזרה משום חבר להקה. הוא יעזוב לאחר האלבום הרביעי, שלאחר מכן יקים להקה נוספת Matching Mole, יהפוך לנכה, ויפתח בקריירת סולו מוצלחת.
כנראה בשל היצירות הארוכות, שבאותה תקופה, נאלץ האלבום לצאת ככפול בשל קשיים טכנולוגיים (צד ויניל אחד יכל להכיל 20 דקות לכל היותר). בנוסף בשל העומס הרב של החומר המוזיקלי, והניצול הרב של הטכניקות האולפניות שהיו חדשניות לתקופה, האלבום הכיל איכות סאונד לא טובה במיוחד, כשהיס (רעש חרישי) מרגיז נשמע בין הכלים. זה תוקן כמה שנים מאוחר יותר כשב-2007, יצא האלבום על דיסק עם איכות סאונד טובה ביותר שעשתה חסד עם האלבום הזה. בנוסף לדיסק הראשון שהכיל את כל 75 דקותיו של האלבום, נוסף גם דיסק בונוס אשר כלל ביצוע בהופעה חיה בפרומסף רויאל אלברט הול לרדיו ה-BBC בשביל לפתוח לתזמורת הסימפונית של הBBC. זוהי הייתה הפעם הראשונה שלהקת רוק-ג'אז מופיעה באירוע מכובד כמו הפרומס שהיה פסטיבל פופולרי של המוזיקה הקלאסית.
בנוסף לרביעייה, משתתפים לין דובסון שהיה בתקופת ההקלטה חבר להקה, ג'ימי הייסטינגס (אחיו של פאי הייסטינגס מקרוואן) תרם קצת מחלילו פה ושם, ניק אוונס מהרכבו של טיפט ונגן סשנים של קינג קרימזון על הטרומבון, וכנר הג'אז החופשי רב ספול שהיה חלק מהרכבו קצר הימים של וויאט, Amazing Band.
אז האלבום נפתח ב-5 דקות אוונגרדיות וגרוטסקיות במיוחד, עם Facelift. קטע על בסיס לחן של הופר, שהורכב מכמה הקלטות מהופעות מהשנים 1969-1970, מה שנותן לו את הסאונד הגס במיוחד. ההקלטות היו מ:
Fairfield Halls, קרוידון, הוקלט ב-4 לינואר, 1970
Mothers Club, בירמינגהם, הוקלט ב-11 לינואר, 1970
כמה הופעות משנת 1969, במסגרת פרויקט קצר ימים ושמו Spaced.
כאן נשמעת השאפתנות הג'אזית של הרביעייה כשבהתחלה מתפרעת לה על כליה, ולאחר 5 דקות, נכנסת הלהקה ללחן המרכזי כשהיא בונה את המתח באיטיות עם תופיו של וויאט, ומשם והלאה חברי הלהקה עושים כרצונם. רטלדג' מאלתר לאורך כמעט כל היצירה עם האורגן הבשרני שלו. בדקה העשירית, עוברים לחלק נוסף ומסתורי במיוחד, עם חליל צד המשוטט באפלת האורגן המהפנט. ועם הזמן, התופים חוזרים והמוטיב הראשי מתנגן עד הסוף כשהוא מושמע לאחור בלופ.
הקטע השני Slightly All the Time שמבוסס על לחן של רטלדג', מציג את המעבר לג'אז פיוז'ן בצורה מושלמת. עבודת כלי נשיפה המתואמת באופן מצוין עם שינוי מקצבים משונה. דין, הייסטינגס ואוונס הם הכוכבים המרכזיים ביצירה, רוב הבמה ניתנת להם. אם זה במוטיב המרכזי, ואם זה באלתורים. אז כל מי שאהב את התקופה הפסיכדלית של הלהקה, יצטרך לשנות כיוון, כי מדובר כאן במשהו אחר לגמרי.
עכשיו הקטע השלישי Moon in June הוא פשוט וואו. כנראה הקטע הכי מפורסם של סופט מאשין. זהו כנראה באמת הכי אהוב עליי מכל האלבום, ובכלל מהלהקה. מדובר כאן ביצירה הפרוגרסיבית האחרונה של הלהקה, לפני המעבר הסופי לג'אז פיוז'ן, רוב הזמן בגלל שהוא היחיד שכולל מילים. וויאט לא רצה לנטוש את הכיוון הרוקי-מושר מסוף שנות השישים. כשנתקל בהתנגדות מחברי הלהקה, החליט לקחת על עצמו את המשימה. חצי מתוך כל הקטע הזה הוא בעצם וויאט סולו. שום חבר להקה. המתופף והזמר מנגן גם על הבס, האורגן, והפסנתר. עם עזרה מחברו הכנר רב ספול שמגיע לקראת סוף הקטע. מתחיל בתור קטע נפלא עם שירה מושלמת של וויאט, שעובר לכיוונים שונים. וויאט לא שוכח את חוש ההומור מימים עברו, ומכניס לתוך הליריקס, משפטים משעשעים פה ושם, למשל כשהוא מכין אותנו לחלק הבא של השיר, שהוא ניגוד מוחלט למה שבא אחרי. כאן, כבר נכנסים כל החבר'ה. מדובר כאן בג'אז פסיכדלי מסטולי במיוחד, עם הכינור של ספול שמגיע וויאט מזמזם לו שירים של איירס ברקע (Singing a Song in the Morning ו-Hat Song). מדובר כאן ביצירת מופת לא מוערכת שלדעתי לא נופלת משאר אפוסי הפרוג הגדולים של שנות השבעים. היצירה עצמה לא בוצעה פעמים רבות בהופעות רק במקרים נדירים, בביצועים מקוצרים. וויאט ארז לבסוף את מערכת התופים ונפרד לשלום אחרי האלבום הרביעי, לאחר שהבין כי אין לו מה לחפש בלהקה יותר.
הקטע האחרון Out-Bloody-Rageous גם הוא של רטלדג', מתחיל בלופים משונים ומוזרים של האורגן, שנותנים תחושה סוריאליסטית ומוזרה לאורך הדקות הראשונות של היצירה שזה לדעתי אחלה בחירה, ולפתע, עוברת לקטע המרכזי מקפיץ במיוחד, עם חטיבת כלי הנשיפה במיטבה, יחד עם פסנתר ספונטני במיוחד של רטלדג' שנשמע קצת כאילו הושפע ממוזיקה לטינית. לאחר מכן, הלהקה מתפרעת לפי רצונה, כשרטלדג' מאלתר על האורגן שלו, עד שהלופים חוזרים לזמן קצר, ועוברים לחלק שונה לגמרי, עם נגינת פסנתר כשכלי הנשיפה מצטרפים, ומשם כשכל הלהקה מנגנת, דין מאלתר לו בסולו מלא פיל על הסקסופון שלו, ומשם חוזרים לסוריאליזם המוזיקלי של ההתחלה שמתפוגג לו בפייד אאוט איטי, וחותם 75 דקות מאתגרות ושאפתניות במיוחד.
האלבום עצמו סימן את סוף התקופה הרוקית בלהקה, ותחילת התקופה הג'אזית-אינסטרומנטלית שתימשך עד פירוקה בשנות השמונים. מעריציה ההיפים של הלהקה נטשו, הג'אזיסטים אימצו את המכונה הרכה כלהקה חדשה ומעניינת שעושה פה משהו טוב. הלהקה עשתה רושם כל כך טוב, שכפי שתואר בתחילת הביקורת, הוזמנה להופיע בפסטיבל הפרומס היוקרתי שכלל את מיטב היצירות הקלאסיות בביצוע חי של התזמורת. הפעם הראשונה ובה מוזיקה פופולרית נכללה גם בפסטיבל.
לסיכום, Third הוא לא לכל אחד. הוא מדבר בעיקר אל חובבי פרוג, ג'אז פיוז'ן ואוונגרד שאפתני. התקופה הפסיכדלית הסתיימה לטוב ולרע, מכאן סופט מאשין לא הביטה אחורה והמשיכה להוציאה אלבומי פיוז'ן עד סופה ב-1984. 4 קומפוזיציות ארוכות ושאפתניות במיוחד. כל אחת מהן מיוחדת בצורה שלה, ורק הקטע השלישי הוא הד מהתקופה הקודמת. אלו 75 דקות של מוזיקה ניסיונית ואוונגרדית שמושכת בעיקר אנשים המחפשים מוזיקה שונה. מי שבאמת יבוא עם ראש פתוח יצא מרוצה. Moon in June הייתה ונשארה הקומפוזיציה המפורסמת של הסופט, אך יש כאן משהו הרבה יותר שונה מזה. לאלה בינינו שאוהבים, מומלץ, אבל להגיע בראש פתוח כמו שאמרתי, כי תמצאו כאן משהו מעניין.
הנה האלבום להאזנה - סופט מאשין השלישי
הי ליעד, ביקורת טובה מאוד על אלבום שאני מאוד אוהב ואפילו כתבתי על moon in june בבלוג שלי, לכן אני חייב לתקן אותך- רק החצי הראשון של moon in june הוא וויאט סולו, בהמשך (אחרי תשע דקות כשהמילים נפסקות) נכנסים רטלדג' והופר (אבל לא אלטון דין), תקשיב לסולו הקלידים המעולה שאופייני מאוד מאוד לסאונד ולגישה של רטלדג', וויאט לא יכול היה לנגן את זה....
השבמחקלא זוכר למה לא עניתי לתגובה הזו ישר. אז תודה יוחאי על המחמאה וכמובן שתוקן. בכל מקרה, אני חושב על הסקירה הזו יחד עם כל שאר הסקירות מאותה תקופה, קצת כמו איך שאתה כתבת שאתה מרגיש לגבי trout בשרת העיוור. בכל מקרה תודה.
השבמחק