"If the doors of preception were cleansed, everything will appear to man as it is: infinite" - ויליאם בלייק
משפט זה הצית את מוחו של בחור ושמו ג'ים מוריסון לתת שם חדש ללהקתו החדשה. הדלתות שהוקמו אי שם באזור שטוף השמש של קליפורניה ב-1965, יצאו עם אחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר שהעולם ידע אי פעם.
הדורס הייתה משהו משונה בעולם המוזיקה. הוקמו בשיא קיץ האהבה של שנות השישים, וביקרו את מלחמת וייטנאם בצורה קשה ונוקבת בניגוד לעמיתיהם, להקה ללא בסיסט, וסולן שהיה קצת יותר מפנים יפות.
אז איפה הכל התחיל? באוניברסיטת UCLA כששני סטודנטים לקולנוע ג'ים מוריסון וריי מנזרק נפגשו והחלו קשר מיוחד ביותר. מוריסון, בחור שהיה נראה שייעודו היה להיות משורר מאשר קולנוען, קרא בגיל 16 את כתביהם של ניטשה ובלייק, ובשנות השישים, הושפע מתנועת הביט. ריי מנזרק קלידן שהושפע בצורה מובהקת ממוזיקה קלאסית ומבלוז, הלך ללמוד משפטים, אך סבל מכל רגע, משם עבר ל-UCLA ללמוד קולנוע, ושם נפגשו השניים.
מנזרק ניגן יחד עם אחיו בלהקה בסטייל הביץ' בויז שנקראה Rick & the Ravens, ובסיום הלימודים, נפרדו דרכיהם של השניים, עד שבשנת 1965, נפגשו שוב במקרה בוניס ביץ' בלוס אנג'לס. מנזרק שאל את מוריסון מדוע הוא לא הלך לניו יורק כפי שאמר לו, השיב מוריסון כי החליט להישאר וכי הוא גר בגג של בית באזור. בנוסף, מוריסון סיפר למנזרק כי הוא כותב שירים, כיוון שיש לו בראש הופעת רוק אנד רול המתנגנת בראשו.
מנזרק שאל את מוריסון אם יוכל לשיר לו, הסולן משיב בהיסוס, אך שוכנע ע"י מנזרק שאמר לו: "קדימה ג'ים, בוב דילן לא זמר בכלל, והוא הדבר הכי חם שהולך". ג'ים שר שיר שנקרא Moonlight Drive. מנזרק היה המום, ובאותו רגע, החליטו השניים כי יקימו להקה.
אז ב-1965, נזרעו הזרעים הראשונים לדלתות, כשמוריסון נותן את השם, ובההרכב ג'ים מוריסון על השירה, ריי מנזרק על קלידים, אחיו של מנזרק ריק על הגיטרה וג'ים על מפוחית, ובנוסף מתופף בשם ג'ון דנסמור אשר הכיר את מנזרק מקורס מדיטציה.
דנסמור למד את כל מה שידע מתקליטי הג'אז הגדולים, בעיקר מג'ון קולטריין וצ'ארלס מינגוס. בעקבות זאת, שלט היטב במקצבים משתנים מעבר ל4/4. למתופף כבר היה ניסיון מלהקתו הקודמת The Psychedelic Rangers.
בנוסף הצטרפה גם הבסיסטית פאטי סאליבן, והלהקה הקליטה דמו בן שישה שירים שימצאו את עצמם בקרוב ברפרטואר של הדורס. אך באמצע 1965, שני אחיו של מנזרק וסאליבן חשבו כי הלהקה לא תגיע להישגים, לאחר שראו שדברים לא זזים, אז השלישייה עזבה, ודנסמור החליט להביא את חברו, רובי קריגר לעמדת הגיטרה.
קריגר היה חתיכת הפאזל האחרונה להשלמת ההרכב הידוע והמדהים של הלהקה. קריגר היה מושפע מבלוז ובנוסף גם ממוזיקת פלמנקו, אחת הסיבות למה אף פעם לא השתמש במפרט.
החיפוש אחר בסיסט נמשך כמה זמן, אך לא מצאו את הבחור המתאים. לפי דבריו של מנזרק: "עשינו אודישן עם בסיסט אחד ונשמענו כמו הרולינג סטונס, עשינו אודישן עם עוד בסיסט ונשמענו כמו האנימלס". לבסוף, מנזרק גילה את פסנתר הפנדר רודס עליו ניגן את תפקידי הבס, וכך הצליל המיוחד של הדורס הושלם.
הלהקה השיגה חוזה הקלטות נחשק מחברת קולומיביה רקורדס, אך בגלל שלא נמצא ללהקה מפיק, נפרדו דרכיהם, והלהקה המשיכה כשהיא מנגנת במועדון London Fog, ולאחר מכן הופכת ללהקת הבית של מועדון הWhisky a Go Go.
ג'ק הולצמן מנהל חברת אלקטרה שמע והלך לראות את הלהקה, בהמלצתו של ארתור לי, מנהיגה של להקת Love שהייתה לשם ידוע באותה תקופה. הולצמן שאהב לשמוע עצות מאמנים, הלך לראות את הדורס בWhisky ולא התרשם, אך הוא החליט ללכת לראות עוד הופעות, ועם הזמן שיש כאן משהו טוב, הוא החליט להחתים אותם, ובאותו זמן פוטרו מהמועדון לאחר שמוריסון הוסיף לאחד מהשירים The End, קטע שירה המתאר תסביך אדיפוס, ובעקבות זאת, מנהל המקום פיטר את הדלתות וכינה את ג'ים כ"ממזר חולני".
בקיץ 1966, במשך שבוע, הלהקה נכנסה לאולפני Sunset Studios בקליפורניה, שם הקליטו שירים נפלאים ומיוחדים לתקופה, שהרכיבו את אחד מאלבומי הרוק הפסיכדלי הטובים ביותר שיצאו. מנזרק אמר על האלבום עצמו כי זוהי להקת הדלתות מנגנת בWhisky a Go Go בצורה חיה באולפן.
סקס, LSD, רוק אנד רול, בלוז, ג'אז, פולק, ויליאם בלייק, תסביך אדיפוס, אלבמה, וויסקי, אהבה, מיסטיקה כל אלה נאגרים לתוך האלבום המדהים הזה. הקרדיט על השירים ניתן לכל חברי הלהקה, למרות שחבר אחד היה כותב שיר. על ההפקה נשכר פול רוטשילד, שיהיה מפיקם הנאמן לעוד 5 שנים, יחד עם טכנאי ההקלטה ברוס בוטניק.
האלבום נפתח בקצב בוסה נובה מקפיץ וקליט, ריי מצטרף עם הליין, קריגר אחריו ומוריסון מתחיל לשיר וואו הנה הקסם מתחיל... מאזינים בשנות השישים זכו לגלות קול של פרונטמן חדש ומדהים שלא הולך להישאר בעולם להרבה זמן. 2 דקות מפציצות במיוחד לפתיחת אלבום ראשון, עושה רק טוב, וממשיכים עם עוד שירים נפלאים. פיוז'ן, מתנגש עם הארד רוק ופסיכדליה, ויוצרים שיר אדיר שהוא רק קצה הקרחון למה שעומד לבוא. למי שמתעניין, יסתקרן לדעת שהריף של השיר נלקח משיר של פול באטרפלייד, "Shake Your Moneymaker" שיר במקור של אלמור ג'יימס. סולו האורגן הנפלא של מנזרק לקוח משירו של ריי צ'ארלס, "What I'd Say". כמו שמנזרק אמר: "היינו גונבים מכולם". זה לא משנה, ובאורח צפוי שיפורט בהמשך, השיר לא הצליח כסינגל, והגיע רק למקום 126 במצעד. לא נורא, הדורס יחזרו שוב למצעד כמנצחים.
מדוע לא הצליח? כיוון שמילות השיר כוללת את המשפט She gets high. באותה תקופה אם המילה הזו (high - סלנג להתמסטלות) נכללה בשיר, הוא לא היה מצליח כלל. זה היה כמו להגיד את מילת ה-F. בשביל זה ערכו את המילה החוצה, ולמעשה עד שנות התשעים השיר היה מתנגן כשמוריסון שר she gets.
ואז מגיע Soul Kitchen, שהוא אכן מלא Soul, אם זה ריף האורגן של מנזרק, הגיטרה המרחפת משהו של קריגר, הפזמון הכוחני עם מוריסון שמשתמש בגרונו ככלי נשק, וחוזר לקצת זורם ורחפני. כמובן למרות קלידי הבס של מנזרק, לבסוף נשכר בסיסט סשן בשם לארי נטשל (שאגב ניגן על קלידים ביצירת המופת של הביץ' בויז Pet Sounds) שיספק את הליינים הדרושים, והתוצאה עוד שיר נפלא מאלבום נפלא. השיר נכתב ע"י מוריסון על מסעדה שנקראה Olivia's בוניס ביץ'.
ואז מגיעה הבלדה הו הבלדה הזו The Crystal Ship. רק 2 דקות, מגיעה הלהקה בשיר נפלא ונוגה, עם שירתו של מוריסון שתוכל לכבוש כל לב. למעשה מוריסון ניסה לחקות את סגנון שירתו של סינטרה. הוא התלהב מן המיקרופון באולפן שהוא למעשה מאותו דגם שסינטרה השתמש. ההתחלה של השיר קשה להסביר, היא כובשת במיוחד, ולמעשה איתה שאר החברים הצליחו לפענח את הלחן של השיר. כיוון שמוריסון לא ידע לנגן בשום כלי, חברי הלהקה פיענחו את המנגינה באמצעות השירה. מוריסון כתב את השיר הזה לחברתו ממנה נפרד, מארי וורבלו. ושם השיר הושפע מפלטפורמת הולי, שהיא אסדת נפט השוכנת בחופי סנטה ברברה, קליפורניה. בלילה, האסדה מוארת כך שהיא נראית כמו ספינת קריסטלים, מראה שהשפיע על מוריסון בלילה בו בילה בחוף.
ממשיכים בקלילות עם השיר 20th Century Fox הבלוזי במיוחד העוסק באישה מיוחדת, אשר מושוות לתעשיית הקולנוע המפלצתית בעלת אותו השם. מוריסון כרגיל שר בצורה כובשת, ורובי מבריק על הגיטרה כשהוא חושף את הבלוז בצורה בוטה במיוחד.
באחד מהתקליטים באוסף של ריי נכלל ביצוע לאופרה עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני מאת ברטלוט ברכט וקורט וייל, באחד מהשירים שם היה שיר בשם Alabama Song, השיר היחיד באנגלית בתוך האופרה הגרמנית. הדורס התחילו לקחת את השיר ולעשות אותו בעיבוד שלהם. הקאבר שלהם כל כך מוצלח, שמעריצים באותה תקופה חשבו שמדובר בשיר מקורי שלהם. אך למעשה אפשר לשים לב להבדל כיוון שבשיר המקורי נכללת השורה: "well show us the way to the next little boy", אך מוריסון שינה את זה מ-boy ל-girl. השיר עצמו כל כך קליט ולא יוצא מהראש, כל פעם מחדש מוריסון מוכיח עד כמה הוא זמר מדהים במיוחד בשיר הזה, המנגינה המרכזית של האורגן מחזיקה למעשה את כל השיר. לפזמון, כל חברי הלהקה כולל רוטשילד המפיק שרו את המילים כמו מלחים שיכורים, וזה רק תורם לשיר. נסו אתם לשמוע ולא לשיר את זה.
ואז מגיע הלהיט ששינה את הדורס לנצח. Light My Fire השיר הראשון שקריגר כתב בחייו, הגיע לראש המצעדים לאחר שנערך מ-7 דקות ל-3 דקות מתומצתות (דבר שלא רצו חברי הלהקה). למעשה השיר הזה לא נמאס, וכיף לשמוע אותו כל פעם מחדש. אם זה ריף האורגן של מנזרק, שירתו הכובשת של מוריסון, והאלתור הארוך במיוחד, כשקריגר מביא השפעות אוריינטליות לסולו שלו. אף על פי שקריגר כתב את השיר, מוריסון עזר לו בכמה שורות, כשהאחרון הוסיף את השורה and our love become a funreal pyre. קריגר שאל את הסולן למה הוא תמיד מוסיף מוות בכל שיר? מוריסון השיב לו שזה יושב טוב, בדיעבד הגיטריסט הבין שזה נכון. למרות הצלחתו של השיר ולמעשה היותו השיר הכי מפורסם של הדורס, הוא עשה לא מעט בעיות, כשהלהקה קיבלה הזמנה להופעה הנחשקת במופע של אד סאליבן בה הביטלס הופיעו 4 שנים לפני כן. מפיקי התכנית ביקשו מהם לשנות את השורה girl we could have get much higher כשבמקום higher המילה תהיה better. הלהקה הסכימה, אך מוריסון לבסוף שר את השורה המקורית. סאליבן היה כל כך מזועזע שאפילו לא לחץ את ידם של חברי הלהקה.
ואז הלהקה מתחברת לשורשיה, הבלוז. השיר Back Door Man במקור של ווילי דיקסון, כולל שירה כריזמטית ואגרסיבית במיוחד מג'ים (או שמא ג'ימבו?). נוסחת בלוז 12 התיבות מקבלת כאן שדרוג פסיכדלי עם האורגן המהפנט של מנזרק.
I Looked at You הוא השיר הכי ביטלסי באלבום, כשהלהקה מבצעת שיר אהבה פשוט וקליט. לפעמים זה מה שצריך אחרי כל האווירה המשונה הזו, אבל זה לא אומר שזה נפסק כי אז מגיע אחד השירים המסתוריים ביותר שתשמעו אי פעם...
End of the Night הוא שלמות פסיכדלית של מסתורין ומיסטיקה, כשמוריסון שר ליריקה פילוסופית ומיוחדת במינה בהשפעת גיבורו התרבותי, ויליאם בלייק. למעשה מוריסון לוקח שורות משירו של בלייק Auguries of Innocence. יחד עם המילים, יש את המוזיקה המדהימה שפשוט גורמת לשכוח איפה אתה. אם זו הגיטרה המסטולית של קריגר, הקלידים המהפנטים של מנזרק, תיפופו הזהיר של דנסמור שנשמע לפעמים כמעט כמו טקס שבטי, הפזמון הבלתי נשכח, וכמובן שירתו המושלמת של מוריסון, שמגביה את קולו לקראת הסוף, ומציג את שיאו. למשך פחות מ-3 דקות, אנו בורחים אל סוף הלילה...
ואנו יורדים מגן העדן הפואטי בחזרה לאדמה, עם השיר Take it as it Comes, שגם הוא פשוט מאוד במבנהו וכולל מבנה פשוט עם פזמון קליט. אך זוהי רק הכנה לשיא האלבום - סופו.
The End וואו ה-יצירה המיסטית המושלמת, כשהלהקה מהפנטת אותנו למשך יותר מ-11 דקות. האפוס הדרמטי הזה, החל כשיר פרידה שמוריסון כתב לחברתו מארי וולברו (אותה אחת מ-Crystal Ship), אך פותח לפואמה מסתורית ואניגמטית במיוחד. ההשפעות המזרחיות של קריגר על הגיטרה מחזקים את האווירה הסוריאליסטית והמעורפלת, יחד עם תוף מרים מלחשש, קלידים החודרים באיטיות, ושירה מושלמת. מוריסון שר על הסוף. זהו הסוף, של כל דבר העומד. על הנחש הארוך, על הילדים המשוגעים ועל הרוצח. הקטע הפואטי המתאר תסביך אדיפוס נעשה ע"י מוריסון כשהחליט באחת ההופעות, להוסיף את הקטע הזה. באמצע האלתור מוריסון מתחיל לדבר. אף אחד בלהקה, לא יודע לאן הוא מוביל... ואז בבום מגיע הדבר שיזעזע את המאזין עד עמקי נשמתו, וכך הלהקה כולה מתפרעת כאילו חייה תלויים בזה, וחוזרים לאותו שקט מסתורי שאפף בהתחלה... זהו הסוף. זהו סופן של 44 דקות של קרקס סוריאליסטי ומשונה.
הקרקס הסוריאליסטי הזה, היה להצלחה אדירה, כשהאלבום נמכר כמו לחמניות חמות (20 מיליון עותקים), והלהקה יצאה לסיבוב הופעות מוצלח במיוחד. הרביעייה זכתה למעמד מכובד הקרוב לביטלס, ולמעשה האלבום הגיע למקום ה-2 כשרק סרג'נט פפר של הביטלס עולה עליו. רוב הזמן, ג'ים היה זה שמשך את תשומת הלב. מוריסון היה דמות כריזמטית ומושכת, כשכל המעריצים עושים את כל שביכולתם אפילו כדי רק לגעת בו. השלישייה לא אמרה דבר, גם אם לא חשה בנוח כשלא קיבלו את תשומת הלב. הסנסציה סביב ג'ים, תהפוך בקרוב לאויב הגדול, כשג'ים לאט לאט יהפוך למטורף חסר הגבולות אשר ידוע בשמו ג'ימבו, מה שיוביל אל מותו בגיל 27.
The Doors הוא אלבום רוק חשוב בקנה מידה היסטורי, וחשוב מאוד להתפתחותו של הרוק הפסיכדלי. יחד עם סרג'נט פפר, The Piper at the Gates of Dawn, Are You Experienced? ותקליטים רבים מהתקופה, הדורס הגדירו ועיצבו את הצליל של קיץ האהבה, אחד מהסמלים המובהקים לילדי הפרחים העליזים והמסוממים. שילוב בין פשטות למורכבות, בין שיר קליט לפואטיקה גבוהה. בין ריי צ'ארלס לויליאם בלייק. כל מי שרוצה לדעת מה רוק טוב צריך להכיר את האלבום הזה. צריך לזכור שזה גם אלבום בכורה. לא כל להקה מצליחה כל כך מהר הצלחה פנומנלית כמו של הדורס באלבומה הראשון. פשוט תביאו את האלבום לכל מי שסקרן, כך יגלו את הקסם של הדורס. את אותו צליל מהפנט שנוצר לפני 47 שנים, ועדיין ממשיך להפנט...
הנה האלבום בגרסתו הטובה ביותר, רימסטר משנת 2007 יחד עם רצועות בונוס הכוללות טייקים לשיר Moonlight Drive שמצא את מקומו באלבום הבא, ואת Indian Summer שייצא לאור רק ב-1970 - הדלתות
ואז מגיע הלהיט ששינה את הדורס לנצח. Light My Fire השיר הראשון שקריגר כתב בחייו, הגיע לראש המצעדים לאחר שנערך מ-7 דקות ל-3 דקות מתומצתות (דבר שלא רצו חברי הלהקה). למעשה השיר הזה לא נמאס, וכיף לשמוע אותו כל פעם מחדש. אם זה ריף האורגן של מנזרק, שירתו הכובשת של מוריסון, והאלתור הארוך במיוחד, כשקריגר מביא השפעות אוריינטליות לסולו שלו. אף על פי שקריגר כתב את השיר, מוריסון עזר לו בכמה שורות, כשהאחרון הוסיף את השורה and our love become a funreal pyre. קריגר שאל את הסולן למה הוא תמיד מוסיף מוות בכל שיר? מוריסון השיב לו שזה יושב טוב, בדיעבד הגיטריסט הבין שזה נכון. למרות הצלחתו של השיר ולמעשה היותו השיר הכי מפורסם של הדורס, הוא עשה לא מעט בעיות, כשהלהקה קיבלה הזמנה להופעה הנחשקת במופע של אד סאליבן בה הביטלס הופיעו 4 שנים לפני כן. מפיקי התכנית ביקשו מהם לשנות את השורה girl we could have get much higher כשבמקום higher המילה תהיה better. הלהקה הסכימה, אך מוריסון לבסוף שר את השורה המקורית. סאליבן היה כל כך מזועזע שאפילו לא לחץ את ידם של חברי הלהקה.
ואז הלהקה מתחברת לשורשיה, הבלוז. השיר Back Door Man במקור של ווילי דיקסון, כולל שירה כריזמטית ואגרסיבית במיוחד מג'ים (או שמא ג'ימבו?). נוסחת בלוז 12 התיבות מקבלת כאן שדרוג פסיכדלי עם האורגן המהפנט של מנזרק.
I Looked at You הוא השיר הכי ביטלסי באלבום, כשהלהקה מבצעת שיר אהבה פשוט וקליט. לפעמים זה מה שצריך אחרי כל האווירה המשונה הזו, אבל זה לא אומר שזה נפסק כי אז מגיע אחד השירים המסתוריים ביותר שתשמעו אי פעם...
End of the Night הוא שלמות פסיכדלית של מסתורין ומיסטיקה, כשמוריסון שר ליריקה פילוסופית ומיוחדת במינה בהשפעת גיבורו התרבותי, ויליאם בלייק. למעשה מוריסון לוקח שורות משירו של בלייק Auguries of Innocence. יחד עם המילים, יש את המוזיקה המדהימה שפשוט גורמת לשכוח איפה אתה. אם זו הגיטרה המסטולית של קריגר, הקלידים המהפנטים של מנזרק, תיפופו הזהיר של דנסמור שנשמע לפעמים כמעט כמו טקס שבטי, הפזמון הבלתי נשכח, וכמובן שירתו המושלמת של מוריסון, שמגביה את קולו לקראת הסוף, ומציג את שיאו. למשך פחות מ-3 דקות, אנו בורחים אל סוף הלילה...
ואנו יורדים מגן העדן הפואטי בחזרה לאדמה, עם השיר Take it as it Comes, שגם הוא פשוט מאוד במבנהו וכולל מבנה פשוט עם פזמון קליט. אך זוהי רק הכנה לשיא האלבום - סופו.
The End וואו ה-יצירה המיסטית המושלמת, כשהלהקה מהפנטת אותנו למשך יותר מ-11 דקות. האפוס הדרמטי הזה, החל כשיר פרידה שמוריסון כתב לחברתו מארי וולברו (אותה אחת מ-Crystal Ship), אך פותח לפואמה מסתורית ואניגמטית במיוחד. ההשפעות המזרחיות של קריגר על הגיטרה מחזקים את האווירה הסוריאליסטית והמעורפלת, יחד עם תוף מרים מלחשש, קלידים החודרים באיטיות, ושירה מושלמת. מוריסון שר על הסוף. זהו הסוף, של כל דבר העומד. על הנחש הארוך, על הילדים המשוגעים ועל הרוצח. הקטע הפואטי המתאר תסביך אדיפוס נעשה ע"י מוריסון כשהחליט באחת ההופעות, להוסיף את הקטע הזה. באמצע האלתור מוריסון מתחיל לדבר. אף אחד בלהקה, לא יודע לאן הוא מוביל... ואז בבום מגיע הדבר שיזעזע את המאזין עד עמקי נשמתו, וכך הלהקה כולה מתפרעת כאילו חייה תלויים בזה, וחוזרים לאותו שקט מסתורי שאפף בהתחלה... זהו הסוף. זהו סופן של 44 דקות של קרקס סוריאליסטי ומשונה.
הקרקס הסוריאליסטי הזה, היה להצלחה אדירה, כשהאלבום נמכר כמו לחמניות חמות (20 מיליון עותקים), והלהקה יצאה לסיבוב הופעות מוצלח במיוחד. הרביעייה זכתה למעמד מכובד הקרוב לביטלס, ולמעשה האלבום הגיע למקום ה-2 כשרק סרג'נט פפר של הביטלס עולה עליו. רוב הזמן, ג'ים היה זה שמשך את תשומת הלב. מוריסון היה דמות כריזמטית ומושכת, כשכל המעריצים עושים את כל שביכולתם אפילו כדי רק לגעת בו. השלישייה לא אמרה דבר, גם אם לא חשה בנוח כשלא קיבלו את תשומת הלב. הסנסציה סביב ג'ים, תהפוך בקרוב לאויב הגדול, כשג'ים לאט לאט יהפוך למטורף חסר הגבולות אשר ידוע בשמו ג'ימבו, מה שיוביל אל מותו בגיל 27.
The Doors הוא אלבום רוק חשוב בקנה מידה היסטורי, וחשוב מאוד להתפתחותו של הרוק הפסיכדלי. יחד עם סרג'נט פפר, The Piper at the Gates of Dawn, Are You Experienced? ותקליטים רבים מהתקופה, הדורס הגדירו ועיצבו את הצליל של קיץ האהבה, אחד מהסמלים המובהקים לילדי הפרחים העליזים והמסוממים. שילוב בין פשטות למורכבות, בין שיר קליט לפואטיקה גבוהה. בין ריי צ'ארלס לויליאם בלייק. כל מי שרוצה לדעת מה רוק טוב צריך להכיר את האלבום הזה. צריך לזכור שזה גם אלבום בכורה. לא כל להקה מצליחה כל כך מהר הצלחה פנומנלית כמו של הדורס באלבומה הראשון. פשוט תביאו את האלבום לכל מי שסקרן, כך יגלו את הקסם של הדורס. את אותו צליל מהפנט שנוצר לפני 47 שנים, ועדיין ממשיך להפנט...
הנה האלבום בגרסתו הטובה ביותר, רימסטר משנת 2007 יחד עם רצועות בונוס הכוללות טייקים לשיר Moonlight Drive שמצא את מקומו באלבום הבא, ואת Indian Summer שייצא לאור רק ב-1970 - הדלתות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה