Metallica - Kill 'Em All

אלו היו שנות השמונים של לוס אנג'לס. הגלאם מטאל, שהוא לא כזה מטאל, מדובר בכמה בחורים עם בגדים צמודים ושיער מנופח ששרו על בנות וסקס, היה בשיאו. המיינסטרים התייחס ללהקות מוטלי קרו, בון ג'ובי ופויזן שהיו לסנסציה חמה באותה תקופה. הם היו הרוק סטארס האולטימטיביים. תקליטיהם נמכרו כמו לחמניות חמות, והקליפים שלהם שודרו בתדירות גבוהה ב-MTV.

אך ממש ממש מתחת לשטח, בלי לשים לב, פעלה לה להקה שצפתה בבוז בתנועה המזויפת/פוזאיסטית. היא בהחלט לא סבלה את מה שהתרחש באל איי, ודרשה לשינוי מיידי. ללהקה הזו קראו מטאליקה. ומטאליקה הייתה התקווה הגדולה שהגיעה לדור ההדבנגרים של שנות השמונים.

המטרה העיקרית הייתה לנגן כמה שיותר מהר, כמה שיותר אגרסיבי, בלי חיקויים, ובלי פוזות. הלהקה לקחה את המטאל כשהיא מושפעת מהדור המקורי (בלאק סאבאת', לד זפלין, דיפ פרפל), ומהגל החדש של הרוק הכבד הבריטי (איירון מיידן, סקסון, דיימונד הד). בנוסף לקחה את החוצפה של ההארדקור פאנק, ואת המורכבות של הרוק הפרוגרסיבי ומיזגה אותם לתערובת חדשה של מטאל חדש ולא מוכר שהפך לאחד הסגנונות האהובים בז'אנר - ת'ראש מטאל. ולא מדובר כאן במתכת הזבל. זה מטאל שפשוט מצליף.

אז הכל התחיל בלוס אנג'לס ב-1981, כשמעריץ רוק כבד נלהב העונה לשם לארס אולריך, פרסם מודעה בעיתון מקומי ובה רשם כי הוא מחפש חבר'ה לנגן איתם מטאל. למעשה תחת מדור המטאל היו רק שני אנשים. אלה היו אולריך ובחור ביישן ושמו ג'יימס הטפילד.

לארס אולריך הגיע עם משפחתו מדנמרק לאמריקה, כשמטרתו העיקרית הייתה להפוך לשחקן טניס מקצועי כמו אבא שלו, אך ברגע שהגיע לאמריקה, רוק כבד היה כל מה שעניין אותו. הוא רכש תקליטים של להקות מטאל מבריטניה שהחלו לצבור פופולריות באותה תקופה. הוא זרק את מחבט הטניס, ואימץ את מקלות התופים, כשהחליט מה הוא רוצה להיות: מתופף בלהקת מטאל.

ג'יימס הטפילד היה ילד ביישן מאוד שגדל בבית למשפחה נוצרית אדוקה. הוריו היו נאמנים לדת, ואף על פי שחלו בסרטן, הם סירבו להשתמש בתרופות, כי שמו את מבטחם באל. אביו עזב בגיל 13, ואמו נפטרה בגיל 16. בתחושה שהוא מרגיש מבודד, כשכולם עוזבים אותו, הוא גילה את מוזיקת המטאל שעזרה לו לעבור את ימיו הקשים.

כשנפגשו השניים וג'ימג'מו להם ביחד, החליטו כי הם מקימים להקה וקוראים לה מטאליקה. הטפילד מגייס חבר ילדות בשם רון מק'גובני על הבס, וגיטריסט בשם לויד גרנט. הלהקה החדשה הקליטה דמו לשיר בשם Hit the Lights שנכלל באוסף של להקות מטאל חדשות וצעירות ביוזמתו של ידיד של אולריך, בריאן סגל.

השמועה מתחילה להתפזר, יש להקה חדשה שעושה רעש. גרנט עוזב, ומיד מוחלף בגיטריסט שראה את המודעה של מטאליקה בעיתון. לבחור קראו דייב מאסטיין. גיטריסט בחסד שהתקבל ללהקה ללא אודישן. הרביעייה החדשה הופיעה באזור, ויותר ויותר אנשים החלו לשמוע על התופעה החדשה שנקראה מטאליקה, בעיקר עם קלטת הדמו החדשה שלהם No Life 'Til Leather שהופצה בקרב המחתרת.

אך בעיות רבות היו בקרב החבר'ה. מאסטיין היה בנוסף, פרחח לא קטן כשהשתייה המרובה שלו הפכה אותו לbadass אלים במיוחד. במסיבה אחת בביתו של מק'גובני המופנם, שפך מאסטיין בירה על הבס של מק'גובני ללא ידיעתו של האחרון. כשהרים הבסיסט את הגיטרה שלו, התעופף לכל הרוחות. הוא זעם, וגירש את כולם כשהכריז כי הוא עוזב את הלהקה. לאחר מכן, ניגן בלהקה בשם Phantasm, ולבסוף סיים את הקריירה המוזיקלית שלו, וכיום הוא עובד במפעל.

בהופעה אחת שבה הטפילד ואולריך נכחו, הופיעה להקה בשם Trauma, שהגיטריסט שלה הטיל על השניים רושם רב. הבחור עשה הדבנגינג מטורף כל הלילה, והרביץ בסולואים מדהימים. כשהטפילד ספר את המיתרים, גילו השניים להפתעתם כי הגיטריסט היה למעשה בסיסט. בחור העונה לשם קליף ברטון, שהגיע מסן פרנסיסקו. הטפילד ואולריך לא היססו ולקחו את הבסיסט לשיחה כשאמרו לו כי הם רוצים אותו ללהקה. ברטון הסכים בתנאי שהלהקה תעזוב את לוס אנג'לס ותעבור לאזור סן פרנסיסקו. הם מיד הסכימו, כיוון שידעו כי הסצנה הגלאמית של LA לא מתאימה להם כלל, ועברו בשמחה. החזרות הנהלו בביתו של מנהל להקת Exodus, מייק וויטאקר.

הלהקה שכבר הפכה לשם ידוע עוד לפני שהוציאה בכלל אלבום, הייתה אמורה להקליט אלבום ראשון בחסותו של סיגל. אך האחרון לא יכל להרשות לעצמו לממן את הלהקה, כשהסכום היה גבוה במיוחד. אולריך לקח על עצמו את היוזמה, ויצר קשר עם ג'ון זאזולה (aka Johnny Z) שהיה מנהל חנות תקליטים בשם Rock 'n' Roll Heaven, ושמע על הלהקה עם הדמו No Life 'Til Leather. הוא האמין כי יש ללהקה הזו משהו להציע, ולקח אותם תחת חסותו כשהוא מקים את חברת Megaforce, בעקבות העובדה שכל חברות התקליטים סירבו לממן את הקלטות האלבום.


הנה אנחנו אז.

הלהקה הייתה מוכנה להקליט את אלבומה הראשון, אך היה עליה לעשות עוד דבר אחד. מאסטיין שתיין/נרקומן מטורף היה בדרך להרוס את הכל, בזמן שהוביל את עצמו להרס עצמי. החבר'ה היו צריכים להיפטר ממנו בדחיפות. בהמלצתו של וויטאקר (המנהל של Exodus זוכרים?), הגיטריסט קירק האמט נבחן לאודישן. האמט היה הגיטריסט של אקסודוס, ולמד אצל ג'ו סטריאני. הוא למד את השירים במהלך טיסתו לניו יורק.

באותו זמן, עם הגעתה של מטאליקה לניו יורק להקלטת האלבום, דבר ראשון בבוקר שעשו היה לפטר את מאסטיין. ב-11 בבוקר, מעירים אותו כשמודיעים לו כי הוא מחוץ ללהקה. הם גררו אותו לתחנת האוטובוס, ונסע במשך שלושת הימים הבאים חזרה ל-LA כשהוא זועם במיוחד, ומתכנן לנקום, כשהוא מקים להקה מתחרה ומפורסמת לא פחות - מגאדת'.

הלהקה בחנה את האמט ב-6 בערב שכהגיטריסט מגלה למצוא את החבר'ה ישנים, וכשהתעוררו, החלו לנגן. הם הבינו כי האמט הוא הבחור המתאים בהחלט. לפי מה שאמר, אף פעם לא אמרו לו שהוא קיבל את הג'וב, הוא פשוט נשאר למשך ה-30 שנים הבאות.


ותראו אותנו עכשיו...

הלהקה נפגשה בניו יורק עם פול קורצ'יו, שהפיק להם את האלבום, שעלה הון תועפות. האלבום עלה כל כך הרבה, שלזאזולה נראה כי הכסף בחשבון הבנק שלו אוזל. במשך שבוע שלם, הקליטה הלהקה 10 שירים קילרים באולפני Music America, שהביאו את הלהקה לתודעה כי יש לנו פה חבר'ה שהולכים לעשות רעש בזמן הקרוב.

בעקבות האילוצים הכלכליים שבהכנת האלבום, לא יכלה הלהקה לשכור לעצמה חדרים במלון, ונאלצה לישון בחדר חזרות ושמו Music Factory שם עוד להקת מטאל אנתרקס, הייתה עושה חזרות.

זה כבר לא סוד שמטאליקה תיכננו לקרוא לאלבומם הראשון Metal Up Your Ass, אך בעקבות הבוטות הכל כך גדולה, חברת התקליטים הטילה ווטו על כך, ומעניין לראות שג'וני Z דווקא הסכים שהלהקה תקרא לאלבום Kill 'Em All. שם שהיה מכוון לחברת התקליטים עצמה...

אז פותחים אלבום badass? בשיר badass כמובן. ככה פותחים אלבום בכורה. כשהלהקה מציגה את עצמה לפני הקהל, ומספרת כמה כיף זה להופיע לפני הקהל, כשהאורות נדלקים והקהל משתגע. Hit the Lights שהיה שיר לא גמור של הטפילד מתקופתו בלהקת Leather Charm, הושלם בעזרתו של אולריך, והתוצאה: פתיחה מושלמת, אגרסיבית, ורוק אנד רולית במיוחד שנמשכת ל-4 דקות שיהוו רק את קצה הקרחון. השיר הזה למעשה (שמתנגן בקצב של 160 פעימות לדקה) קנה את ללהקה את עולמה כשהופיע לראשונה באוסף המטאל של בריאן סיגל (ראו למעלה). אין ספק שHit the Lights הוא אחד הפתיחים הטובים ביותר שהיו באלבום כלשהו בהיסטוריית הרוק. אבל זו רק ההתחלה, ואנחנו ממשיכים...

הלהקה מראה את כישוריה בכתיבת יצירות אפיות עם המיני אפוס הפרוג ת'ראשי The Four Horsemen שכולל את כל הדברים הטובים ביותר שהיו במטאליקה אז. יצירה אפית שכוללת שינויים במקצבים, ריפים ופזמון קליטים שלא יוצאים מהראש, הברקות וירטואוזיות מבחינת רמת הנגינה, וטקסט אפל במיוחד העוסק בארבעת פרשי האפוקליפסה כפי שתואר בחזון יוחנן. אז נכון שבאמצע יש קטע שמזכיר יותר מדי את הלהיט של לינרד סקינרד, Sweet Home Alabama, בכל מקרה יש כבוד ללהקה שהייתה מוכנה לקחת על עצמה משימה מורכבת כמו זו שהייתה קשה במיוחד ללהקות מטאל. 7 דקות מצוינות במיוחד, שרק צריך לשמוע כדי להבין. דייב מאסטיין הוא למעשה חלק מכתיבת השיר, וכנקמה על שהעיפו אותו מהלהקה, הביא את אותו לחן שכתב עם מטאליקה למגאדת' כשהוא מגדיל את הטמפו, מוציא את קטע המעבר, ומשנה את הליריקה כשבמקרה של מאסטיין היא עוסקת בסקס בשירותים. הגרסה של מגאדת' הופיעה תחת השם Mechanix באלבום הבכורה של הלהקה, Killing is My Buisness, and Buisness is Good.

ואנחנו ממשיכים עם המצב הרוח הפרחחי והאנרגטי של הלהקה עם Motorbreath עוד שיר של הטפילד מתקופתו ב-Leather Charm, העוסק בחיים על הקצה. אז נכון מטאליקה לא היו באותה תקופה המודל לחיקוי הכי טוב מבחינת ההתנהגות (זה עלה להם רבות), אך הטקסט לא משנה בכלל עם לחן מפציץ ואגרסיבי המורכב מריף קליט במיוחד כפי שאמור להיות בכל שיר מטאל טוב, ובנוסף פזמון שפשוט גורם למאזין להצטרף בשירה (או במקרה של ג'יימס באותה תקופה - צעקה).

השיר הבא Jump in the Fire כולל את אחד מהריפים הטובים ביותר של הלהקה, עם שיר שכל כולו לא יישכח לכם בקלות. הבית, הפזמון הממגנט, האנרגיה הבלתי נגמרת, הסולואים המדהימים במהלך אקורדים שגם הוא קליט במיוחד. ככה כותבים שיר מטאל שהופך אחרי זה לסינגל. כי הוא באמת יצא כסינגל עם עטיפה שצוירה ע"י צייר ושמו לס אדוארדס שצייר במקור את הציור לספר ושמו Devils of D Days מאת גרהאם מסטרטון שיצא לאור ב-1978. השיר שנכתב ע"י הטפילד, אולריך, ומאסטיין, במטרה לכתוב שיר שיישמע כמו הלהיט של איירון מיידן שהיה פופולרי באותה תקופה, Run to the Hills.

ואז כשהטפילד אומר bass solo take one, כל הבמה של קליף. הבסיסט מראה למאזין את כישרונו שלא מוטל בספק, עם גיטרת בס שעברה אפקט דיסטורשן יחד עם דוושות wah wah. הקטע האינסטרומנטלי (Anasthesia) - Pulling Teeth הוא ברטון סולו. כנראה שהוא עשה עד כדי כך רושם על השניים בהופעה ההיא (dude that's a bass אמר הטפילד לאולריך כשקלט שברטון הוא הבסיסט). סך הכל אחלה סולו בס שמסתיים בסוף עם אולריך שמצטרף במקצב של 2/4, ומסיים את זה בסאונד שיוצא משליטה, ועובר לנאמבר הבא.

Whiplash (הסינגל הראשון מהאלבום) כמו Hit the Lights גם הוא ת'ראש רוק אנד רולי חזר במיוחד עם המילים המספרות למאזין: אנחנו מטאליקה! אתה מטאליקה! בהופעות כולם נותנים בהדבנגינג, ואדרנלין מתחיל לזרום. והמוזיקה אכן זורמת מעולה עם המילים, עם פזמון קליט במיוחד, שבסופו ג'יימס צועק את שם השיר (רגע בלתי נשכח בקרב מטאליסטים).

ואז מגיעה מטאליקה הפוליטית בשני השירים הבאים. הראשון מביניהם Phantom Lord, מתחיל במארש צבאי מאיים, שעובר לשאר השיר עם ריף ממכר, ובית קליט במיוחד, השיר הזה יחסית שונה משאר האלבום, כיוון שיוצא לטוויסט מעניין של חלק המורכב מגיטרה על אפקט clean, אך גם ברגעים הללו, מטאליקה נשמעת אכזרית ואגרסיבית. שליט הפנטום אמנם לא הפך לקלאסיקה כמו רוב שירי האלבום, אבל הוא אכן מותיר רושם טוב למטאליסט שמחפש אגרסיות ללא פשרות במוזיקה שלו, בעיקר כשהטפילד צורח בכל גרונו: "תיפלו על ברכיכם, לבואו של שליט הפנטום!"

הקטע הבא No Remorse הוא אחד השירים היותר טובים באלבום. קטע ת'ראש קלאסי שמתחיל, שמתחיל באנרגיות מטורפות בריף אגרסיבי עם סולו קצר מידיו המבורכות של האמט, ומשם עוברים לשיר עצמו, עם אחד מהפזמונים הטובים ביותר שמטאליקה כתבה, לצד מילים אכזריות ופסימיות במיוחד המתארות מלחמה ללא סוף, ללא רחמים, וללא תקווה. ככה יוצרים שיר ייאוש. הלהקה לא שוכחת לאתגר מדי פעם, ונכנסת למהלך אקורדים קליט ומדהים, שנשמע שמשהו טוב הולך להתפתח, ואכן משהו טוב באמת יוצא, עם יציאה לסולואים מרשימים שחותמים סופית על הוירטואוזיות של האמט. חוזרים לפזמון, כשהפעם לצד תופיו של אולריך, הטפילד צועק כמו מצביא ברברי: "לתקוף!". קטע המותיר צמרמורת, ובעצם מכין אותנו ליצירות הבאות של הלהקה שילכו באותו כיוון דרמטי. No Remorse הוא השיר המצוין להקדיש לאויב שלך, וחוץ מזה מדובר כאן באחד מהשירים הטובים ביותר של מטאליקה בכללי.

ואז מגיע ה-קטע אם לא ה. Seek and Destroy שהפך כבר להמנון בקרב המטאליסטים על כל מרכיביו. עם זה הריף שכבר כל ילד המנגן על גיטרה לומד אותו מתישהוא (שאגב הושפע משירם של דיימונד הד, Dead Reckoning), הפזמון שאותו כל מעריץ מכיר, הבית המרכזי של השיר המלווה בשירה אכזרית במיוחד של הטפילד, והסולואים הוירטואוזים של האמט, שנאמר כי נוספו בהשפעת שירם של סקסון, Princess of the Night. האמט טוען כי בתזמון 3:47, הוא פספס תו מסוים בסולו, כנראה מתוצאה של מיתר שנמתח יותר מדי. דבר על כך הוא מתנצל, לא נורא סולחים לו. המילים האכזריות לא פחות נכתבו על הרצון להרוג, אך לא בהכרח לעשות זאת. הטפילד לפעמים היה מתבדח ואומר כי השיר היה על ציד. אך בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר, השיר סומן כלא הולם ע"י הקרן iHeartMedia. על כל רבדיו, Seek & Destroy V הוא קלאסיקת מטאל ומטאליקה, כל חובב של הז'אנר מכיר אותו בעל פה, ומאז כתיבתו הלהקה מבצעת אותו בכל הופעה, למעשה מ-1982 ועד היום.

לסיום האלבום הזה מסיימת מטאליקה בשיר המהלל את המטאל ועוסק בסגנון החיים של מעריציו. Metal Milita גם הוא בשיתוף פעולה עם מאסטיין, הוא בחירה נכונה לסיים אלבום כל כך קשוח שהמילה "פאקינג" היא מינורית מדי. אף על פי שלא מדובר בשיר שהפך לפריט חובה בקטלוג של הלהקה, מדובר בסיום מוחץ לאלבום מוחץ שמסתיים בצלילים של צעידה צבאית מאיימת שכנראה אומרת: לא תוכל להרוג את המטאל. כולם מצטרפים למיליציית המטאל בסוף!

עם יציאתו של האלבום ב-5 ביולי 1983, מטאליקה השלימה סופית את תהליך ההכרה שלה בקרב המחתרת. כל אמריקה הכירה את הרביעייה הרועשת החדשה שסומנה על המפה כמיליציית מטאל כמו השיר הסוגר. האלבום שהופץ בהתחלה במספר מוגבל, הפך לרב מכר, והגיע למעמד של אלבום פלטינה. דבר שהציל את ג'וני Z מפשיטת רגל. בעקבות ההצלחה המאסיבית, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מוצלח במיוחד לצד להקת Raven הבריטית. שיער ארוך עד הכתפיים, המון בירות, המון כיף, המון מטאל והמון בירות. מטאליקה השתפרה מאלבום לאלבום, כשסגנון הת'ראש מטאל שהוצג כאן במלוא הדרו לראשונה, התפתח לכיוונים שונים והשפיע על הלהקות הבאות בז'אנר.

לסיכום, Kill 'Em All הוא לא האלבום הטוב ביותר של מטאליקה, אבל הוא כנראה החשוב ביותר לזרם הת'ראש מטאל. מדובר כאן באלבום קשוח ולא מתפשר, עם שירים קילרים מלאי אנרגיה חייתית ומטורפת שבאה מארבעה מתבגרים שפרקו את הזעם שלהם כלפי העולם, באלבום הזה. ארבעה חבר'ה שאוהבים לנגן מטאל שהתמזל מזלם וזכו להצלחה רבה, שהפכה את חברי הלהקה למולטי מיליונרים המופיעים בהופעות ענק, כשרבים מן השירים באלבום זה, מבוצעים עד היום. אפילו היום כמעט 30 שנה אחרי שיצא, האלבום עדיין רלוונטי, ומספק למעריצים החדשים שמתחילים להאזין לאלבום המון פורקן ואנרגיה מתפרצת. כל החבר'ה נותנים את הבסט שלהם בידיעה המרגשת כי זוהי ההקלטה הראשונה שלהם. הטפילד העד אז ביישן, מתגלה כסולן צווחני עם קול מאיים שהתפתח עם הזמן לקול ווקאלי מצוין, אולריך שהוא לא המתופף הטוב ביותר עלי אדמות, אך יש לוט את הדרייב והתשוקה לדבר שמחפים על זה בלי בעיה. ואם יש שני כוכבים מבחינת נגינה הרי אלו קירק האמט על הגיטרה, וקליף ברטון על הבס. האמט נותן לאורך כל האלבום סולואים אדירים לצד ריפים בלתי נשכחים, שקובעים כי כשרונו לא מוטל בספק. ברטון הוא ההנדריקס של הבס, כשמדי פעם מסרב לספק רקע לשתי הגיטרות ולפעמים נשמע גם הוא טוב מאוד במיקס. אין ספק שהאלבום הזה הוא נכס צאן מטאל, ואלבום בכורה מדהים שלמעשה היה רק קצה הקרחון. יש לו המון חוצפה, הוא לא שם על אף אחד, וסירב להיכנע לפוזות ולריקניות של הזרם המרכזי שפעל אז. מאז יצא, הסאונד שלו שופר כשהודפס מחדש בכמה גרסאות רימסטר. כיום המומלצת ביותר היא מ-2013 שיצאה ע"י חברת Blackend שהלהקה הקימה, אך גם הגרסאות הקודמות מציגות סאונד לא רע בכלל, המייצג נאמנה אלבום badass כמו זה. ובנוסף יש גם רצועות בונוס עם הקאברים המפורסמים של הלהקה ל-Am I Evil? של דיימונד הד ו-Blitzering של הלהקה בעלת אותו השם.

אז חברים, תתכוננו להתפרצות אנרגיה מלאת הדבנגינג עם האלבום - מטאליקה הורגים את כולם!