קינג קרימזון היא אחת מלהקות הרוק החדשניות, המקוריות והמשונות ביותר שעולם הרוק ידע. בהנהגת רוברט פריפ, שנהג להחליף כל הרכב באלבום, והמשיך ליצור קלחת חדשה ומשונה בכל אלבום. הפעם באלבום הזה Lizard שיצא ב-1970, הלהקה שינתה כיוון, ששינה את הרוק המתקדם שוב.
לאחר In the Wake of Poseidon שיצא במאי 1970, גרג לייק סולנה המוכשר שגם היה על עמדת הבס, עזב את ההרכב בזעם לאחר שצפה בלהקה שנשלטה ע"י פריפ ותמלילן הלהקה, פיטר סינפילד, ללא נתינת קרדיט לו, הוא כבר היה בדרכו להקים את הסופרגרופ שישנה את פני העולם עם אמרסון, לייק ופאלמר (ELP). אך, גם בתקופת הקלטת האלבום ההוא, שררו מתחים בין הבסיסט והסולן לבין השליטים. להקה לא הייתה באלבום הזה. מייקל ג'יילס מתופפה לשעבר של הלהקה, היה בעצם נגן אורח ולא חבר להקה. לייק רק שר, כשאחיו של ג'יילס, פיטר על הבס.
לאחר עזיבתו של לייק, פריפ וסינפילד החלו לחפש הרכב חדש. מל קולינס הנשפן של הלהקה (חליל, סקסופון) הסתדר טוב מאוד עם השניים מאז ניגן איתם בPoseidon. הוא השתחרר מן החוזה של להקתו הקודמת סירקס, והפך לחבר להקה רשמי.
החיפוש הבא היה אחר בסיסט. פריפ ניסה לגייס את פיטר ג'יילס, חברו מתקופת ג'יילס, ג'יילס ופריפ העליזה, שניגן גם הוא באלבום הקודם, אך לאחר שדרש מן ההנהלה סכום גבוה יותר, ההצעה נדחתה, והוא חזר לעבוד במחשבים.
פריפ בתסכולו, פנה אל חברו מימי הבית ספר, גורדון האסקל, שבאותה תקופה ניסה את מזלו בתעשיית המוזיקה, כשהוא מנסה ללא הצלחה לכתוב להיט שיכבוש את הרדיו. הבחור היה בלהקות שונות כמו הShy Limbs, וגם בלהקתו של מנפראד מאן עד שהאחרון הקים את להקתו המוצלחת משנות השבעים. האסקל גם שר באלבום הקודם בבלדה הנוגה, Cadence and Cascade. הוא שנא את המוזיקה של קרימזון, והסכים לשיר בשביל תרומה נאה של כסף.
פריפ עצמו, חשב שהאסקל לא היה זמר, קולו לא היה קול של זמר. הוא נאלץ לצרף אותו לסגל, לאחר שלא מצא נגן מתאים. האסקל עצמו שבא מרקע של מוטאון ומוזיקת נשמה, לא מצא את חיבתו אל המוזיקה החדשה שנאלץ לנגן.
האחרון להצטרף היה אנדרו מק'קלוך, אשר נודע בכינויו אנדי, שהכיר את פריפ מהשכונה בה גדל, וחלק חדר עם קית' אמרסון, כשהאחרון המליץ לפריפ לקחתו.
והנה ההרכב החדש נוצר. אך בשביל להוסיף לצליל את הדבר שישלים את החזון של פריפ, גייסו קרימזון את פסנתרן הג'אז החופשי קית' טיפט שניגן גם הוא באלבום הקודם, יחד עם חלק מהרכבו Centipede, כשהמצטרפים הם רובין מילר על האבוב, מארק צ'ריג על הקורנית, וניק אוונס על הטרומבון.
החומר המוזיקלי של הלהקה באותה תקופה, הושפע מג'אז, בהשפעת אלבומיו המהפכניים של מיילס דיוויס כמו Sketches of Spain ו-Bitches Brew. הנגינה הייתה חופשית יותר מבחינת האלתורים. האווירה הייתה קצת יותר אפלה, אם לא מיסטית וקרקסית מדי פעם. לאחר שפריפ וסינפילד סיימו את כתיבת החומר, החלו החברים להקליט.
ההקלטות היו מלוות בקשיים ובמריבות, בעיקר בין פריפ להאסקל, שנדמה שחתול שחור עבר לידם, אחרי שנות חברות בבית הספר כילדים. האסקל לא סבל את החומר. הוא פשוט רצה לסיים את זה עם כסף בכיס, והתווכח עם פריפ מדי פעם בנוגע לדברים מסוימים, לאחר שהאחרון הוציא אותו מדעתו.
החברים לא חשו בנוח, וגם הנגנים האורחים, לא נהנו מן האווירה שסררה בלהקה. החבר'ה שהתרגלו לנגינה באווירה קלילה וחופשית בהרכבי ג'אז, נכנסו לתוך עבודה אינסטנסיבית וקשה בלהקת רוק שאפתנית במיוחד. הם הקליטו את תפקידיהם, כשהם עם אוזניות ובהן המוזיקה שהלהקה הקליטה.
אך בין כל המריבות, הוויכוחים והאווירה הלחוצה, פרצה לה מוזיקה מדהימה ומקורית באחד מאלבומיה הטובים והמיוחדים ביותר של קינג קרימזון, ששינו את פני הרוק המתקדם, לאחר שהלהקה החליטה לבקר במחוזות הג'אז והפיוז'ן. דבר שאותו עשתה גם באלבומיה הקודמים, אך לא בצורה מובהקת במיוחד כמו באלבום הזה.
Cirkus הקטע הפותח את האלבום, כשמו כן הוא קרקסי ומטורף במיוחד. מתחיל במנגינה חולמנית עם שירתו של האקסל, ומיד מגיע לריף מלוטרון וסקסופון משוגע במיוחד. מכאן הלהקה משתגעת ועושה כרצונה, כשכולם מבריקים על כליהם, ופריפ בעיקר מבריק על הגיטרה האקוסטית, בסגנון שלא נשמע הרבה בגיטרה זו. המלוטרון מושלם ומגיע במקומות שהוא זקוק, האפקטים הפסיכדליים נוספים לקלחת, וקולו של האסקל, למרות ששנא את המוזיקה, מתאים נפלא לשיר ובכלל לאלבום. זוהי הפינה לציין על קולו של האסקל, שהוא אמנם לא זמר לפי ההגדרה הרגילה. יש לו קול מוזר במיוחד, שמתאים נפלא לסגנון האלבום באותה תקופה, הוא אמנם יכול להרגיז מאזינים כמו שאפשר להתרגז מאוזי אוסבורן עם בלאק סאבאת', אך הוא נשמע מצוין כאן לדעתי, ולא חסרים אנשים שאוהבים את קולו המתועד בפעם היחידה כאן. בכל מקרה, חזרה לCirkus, שש דקות של טירוף חולמני עם מילים הזויות על קרקס, כשהלהקה מסיימת בצורה לא נורמטיבית בכלל.
עוברים ל-Indoor Games ההומוריסטי, שמתחיל בצורה קצת יותר שפויה, עם מנגינת סקסופון קליטה במיוחד, עם שיר שנשמע כמו רוק קלאסי שהתערבב עם ג'אז חופשי. בנוסף יש לציין את הפזמון הקליט שנתפס אצל המאזין חזק ביותר, אך לאחר מכן, עוברת הלהקה לקטע חלומי, שמכאן עוברת לאלתור חופשי ומוזר במיוחד, כשכולם מאלתרים בצורה חופשית, וראוי לציון, הסולו המשוגע של קולינס על הסקסופון, הלהקה חוזרת לשיר עצמו, ומסיימת עם צחוקו של האסקל, שקרא את מילותיו של סינפילד המבקרות קפיטלזים בצורה משעשעת, מצא אותן מגוחכות, ולא יכל להתאפק כשצחק ולא הצליח לסיים את המשפט hey ho. האקסל עצמו לא צחק כששמע את זה.
השיר הבא Happy Family, הוא כנראה המשוגע והמטורף ביותר של האלבום הזה. סינפילד בוחר לספר על התפרקותם של הביטלס בצורה משונה ומקורית, כשכל הלהקה מאלתרת לפי רצונה, וכל אחד משתגע על הכלי שלו, בעיקר כנופיית ג'אז של טיפט. השיר עצמו משעשע במיוחד, ומורכב משיר מגניב עם שירה צפרדעית של האסקל.
הלהקה מסיימת, ועוברת רגע למחוזות הכפריים והפסטורליים עם הבלדה הנוגה בת 2 הדקות, Lady of the Dancing Water, זוהי פשוט בלדה יפייפיה, עם שירה ביישנית של האקסל, נגינה מושלמת של פריפ על האקוסטית וקולינס על חליל הצד הנוגה שלו. זהו שיר יפה כל כך שיושב לצד השירים הדומים של הלהקה כמו I Talk to the Wind ו-Cadence and Cascade. כנראה הדקות השפויות ביותר של האלבום.
לסיום הלהקה מסיימת עם האפוס הסוגר הנושא את שם האלבום, אחת מהיצירות המיוחדות שהלהקה יצרה אי פעם בתולדותיה. לאורך 23 דקות, הלהקה משנה מצבי רוח בין רגעים חולמניים, מנגינות קליטות, וטירוף אוונגרדי במיוחד. המילים של סינפילד, מתארות קרב ימי בייניימי בסטייל שר הטבעות, וזוכות למימוש מלא מצד הלהקה, פה ושם מגיחה הלהקה אל עבר המוזיקה הקלאסית הקאמרית, עם הבולרו שנשמע באופן חשוד כמעט כמו הבולרו המפורסם של ראוול. אורח מיוחד ביצירה זו, הוא סולנה המדהים של יס, ג'ון אנדרסון, שהגיע כתוצאה מתסכולו של פריפ מהאסקל שהיה בשבילו זמר נורא. אנדרסון משרת נאמנה את היצירה, בחלקה הראשון שמתחיל בצורה מאוד מסתורית, שפריפ עוזר לחיזוק זאת, עם הגיטרה שלו. לאחר מכן, אנדרסון שר בפזמון קליט במיוחד, במה שנשמע כמו משהו שיכול להיות להיט (מחיאות כפיים מה אפשר עוד להגיד?). האקסל שר רק לקראת הסוף בצורה שקטה, עד כדי כך שקשה לשמוע אותו. ואז הלהקה עוברת לטירוף חסר גבולות המתאר את הקרב האכזר, שמסתיים בקינה אלמותית, עם טימפאני ובס מאיימים, כשפריפ מנסר את הדממה המפחידה, ולסיום האלבום, מסיימים פריפ וחבריו את הגראנד פינאלה עם קטע פסיכדלי סהרורי שמחזיר את המאזין למציאות לאחר 42 וחצי דקות של מוזיקה מיוחדת במינה.
יומיים לאחר השלמת האלבום, הלהקה התכוננה לסיבוב ההופעות הקרב, אך האסקל אמר את האמירה ששברה את הכל. באחת החזרות, אמר כי הוא אינו יכול לשיר את הסולם המקורי של הקלאסיקה הקרימזונית, 21st Century Schizoid Man, וביקש לרדת בסולם, פריפ התרגז וסירב, לאחר וויכוח מכוער במיוחד, האסקל הודיע כי נמאס לו ופרש, כשהוא מותיר את הלהקה ללא זמר ובסיסט, ההודעה יצאה למגזין הנחשב מלודי מייקר שהאסקל עזב. סיבוב ההופעות בוטל.
מק'קלאוך, שראה כיצד הלהקה מתפרקת, הבין כי הגיע זמנו לעזוב, ונפרד לשלום. הוא עבר לנגן בלהקה שהתפרסמה לא פחות עם Greenslade, אך כיום הוא עוסק ביאכטות.
האסקל שעזב את קרימזון בזעם, ניסה שוב את מזלו ללא הצלחה, והטריפה אותו העובדה שלהקתו של חברו מצליחה, כשהוא אינו מצליח. נשלל ממנו הקרדיט באלבום, וסבל שנים רבות מעוני בלתי נסבל. עד שבשנת 2001, הפך לכוכב ברדיו כפי שרצה, עם להיט חג המולד How Wonderful You Are, שהפך אותו מתפרן למוזיקאי מצליח, לאחר שנים של חוסר הצלחה. כיום, הוא חי רחוק מאור הזרקורים.
כשהאלבום יצא, מבקרים רבים קטלו אותו כשהם לא מסוגלים לבלוע את התבשיל החדש של קרימזון, אך עם הזמן חיזק את המוניטין שלו, כשקיבל שבחים ממעריצים ומבקרים, אך פריפ עצמו לא מסוגל להתמודד עם מה שעשה, הוא מכנה את האלבום כבלתי ניתן לשמיעה, ולא גאה כיום במה שעשה עם חבריו.
כשאני שמעתי את האלבום לראשונה, התחברתי לכמה קטעים, ולא איבדתי את עצמי בתוך האלתורים, אך לא הבנתי אותו לגמרי. רק לאחר כמה שמיעות חוזרות, הבנתי שאני שומע גאונות, ועכשיו הכל מובן. האלבום הזה הוא אלבום שקל לקלוט אותו. הוא פשוט צריך כמה שמיעות עד להבנה מוחלטת, כי עם הכאוס האוונגרדי שמתרחש שם, קשה להבין אותו לגמרי בפעם הראשונה.
חוץ מהעובדה שזה אלבום מדהים, קשה להתעלם מן העטיפה הססגונית והמדהימה שצוירה בסגנון ימי הביניים מידיו של גיני באריס, שהמחיש בצורה ויזואלית את כל השירים, כשכל הנושאים מופיעים באותיות המתארות את שם האלבום והלהקה. עם תחפשו תוכלו לראות את ג'ון, פול, ג'ורג', רינגו ו... יוקו מסתתרים באות I. כרגיל, גם כאן מצליחה קרימזון ליצור עטיפה בלתי נשכחת ומיוחדת לצד אלבומיה, ובמיוחד באלבום זה, שנראה כמו ספר אגדות לילדים כשנפתח.
מכאן, פריפ וסינפילד, גייסו את אנדי וואלאס ובוז בארל, והמסע נמשך.
האלבום הכי שלהם אצלי בדיסקוגרפיה... שמעתי אותו מאות פעמים מאז הוא הובא אלי מ"בית התקליט" בעפולה ב 1981 בהיותי בכיתה י"א.. הביקורת שלך מצויינת אגב. נראה לי שאני הולך להקשיב לאלבום הזה ממש עכשיו....
השבמחק