אין תשובה

מוזיקה היא בלי ספק, צורת האמנות הכי אהובה אי פעם. בואו נדבר דוגרי. יש משהו בעובדה שתוצאה של יצירה שנשמעת באבני בניין לא חומריים (צלילים, תווים, אקורדים וכו') שעושה את זה לכולם. המוזיקה היא אולי גם הפופולרית ביותר מבין כל הצורות. וככה נעשו במשך שנים, השוואות ליצירות אמנות מתחומים אחרים, שבגלל הקושי בלהבין אותן הפך אותן לאיזו מין יצירה מוזיקלית יותר מאשר בתחום שבו נוצרו (אמנות, ספרות וכו'). יש ספרים שבאמת אפשר לתאר אותם כמעין גרסה כתובה של יצירות מוזיקליות או ציורים ויזואליים. אלה ספרים שצריך להתייחס אליהם בצורה אחרת לגמרי ממה שאנחנו בדרך כלל חושבים על יצירות ספרותיות. אלה לא יצירות שמיועדות לכל אחד וחלק גדול מן הקוראים יגיד שמדובר בזיון שכל אינטלקטואלי או פשוט סתם דברים חסרי משמעות. אבל למה שמשהו חסר משמעות יזכה לעבודה מאומצת וקשה כדי שאותה יצירה שהיא so called חסרת אמירה או מסר תצא לאור? ואולי אנחנו פשוט לא מבינים את העניין.

אבל הנה הקטע. ממש לפני זמן קצר, סיימתי לקרוא ספר של אולי הדמות המרכזית בעולם התאטרון של המאה ה-20 - סמואל בקט. אוקיי. בקט הוא אחד שלא נשאר רק לקהל של מלומדים מאוקספורד. ההשפעה שלו על עולם התאטרון סופר חשובה, אבל יצירותיו האבסורדיות, המדכאות, אבל גם מצחיקות שלו הן לא בדיוק הדבר הראשון שיעלה לראש כשראיתם איזה מחזה. את "מחכים לגודו", המחזה הכי מפורסם שלו, כולם כבר מכירים. וגם מחזות אחרים כמו "סופמשחק" או "הטייפ האחרון של קראפ" ידועים לקהל המעריצים של בקט. עוד תחום שבו בקט התמחה במהלך הקריירה שלו, אבל לא זוכה להרבה שיח בקרב האוהבים של בקט - הוא כתיבת רומנים. יענו ממש ספר. ידועה ה"טרילוגיה" שלו (שבקט עצמו לא אהב שהיא מכונה ככה) של שלושת הספרים: "מולוי", "מאלון מת" ו"אלושם". אני אודה שאת הספרים האלה עוד לא קראתי אבל כן ידוע שמדובר בספרים סופר מאתגרים שכתובים בצורה מאוד משונה שקשה להבין מה הולך פה.

עוד ספר שעוד יותר מעורפל בעבודותיו של בקט, הקיצוני ביותר מכולם הוא How It Is. הספר הזה הוא אחד הקשים לקריאה מבין היצירות של בקט, מהנובלות של המאה ה-20 ובכללי, פשוט חתיכת אוונגרד קשה לפענוח. את How It Is סיימתי לקרוא לפני זמן קצר מכתיבת הפוסט הזה, ועליו אני הולך לדבר בגלל העובדה שמדובר בספר הכי מרגש שקראתי אי פעם. לא זה לא איזה קשקוש של "צריך להבין את זה". אני באמת מאמין בלב שלם, שכל אחד יכול לקרוא את הספר הזה, להיכנס אליו לאט לאט, וככל שמתקדמים יותר ויותר, קשה להישאר אדיש לעניין. רק בואו נתחיל קודם מהרקע, על הספר ושאר ירקות. בקט, אירי שחי בצרפת, כתב את הספר הזה בצרפתית ושמו המקורי - Comment c'est. העניין של בקט בכתיבה בשפה שהיא לא שפת האם שלו, היא אולי הסיבה המרכזית לטקסט הביזארי. בקט כתב את הספר בצרפתית, תרגם אותו לאנגלית ובכך יצא אחד הספרים הכי קשים לקריאה (ולא תורגם לעברית................ עדיין..).

ולמה? טוב. How It Is הוא למעשה ספר בלי עלילה ברורה. למען האמת, לא בטוח שיש לו עלילה. מדובר במעין מונולוג של דמות שזוחלת בבוץ בחושך מוחלט עם שק נשיאה ובו קופסת שימורים, כמה שנשמע הוא התנשפויותיו של הדובר. הספר עצמו כתוב בפסקאות בודדות, כמו טלגרמות. וכמו הפרק האחרון ב"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס (שבקט הושפע ממנו מאוד והכיר אותו לתקופה), אין סימני פיסוק. הכל כתוב חד וחלק, מה שמקשה מאוד על הקריאה. רבות מהדמיות של בקט חסרות ממשות פיזית. והדמות בספר הזה היא דוגמה מושלמת. אפשר לחשוב שהדמות הזו היא פשוט איזה מין קול בודד בתוך היקום של How It Is. הספר שמורכב משלושה חלקים, סוקר את הדמות והתנועה המתמדת שלה בבוץ. לאורך הספר, מוזכר השם "פים". ספק דמות, ספק דמות ספק קול מסוים בראשו של הדובר שבמהלך הספר, הפרקים סוקרים שלושה שלבים: "לפני פים", "עם פים" ו"אחרי פים".

כשניגשתי לקרוא את הספר בהתחלה, זו הייתה הדרך שעניינה אותי. כל דבר אקספרימנטלי-אוונגרד-ווטאבר משך אותי בכל מסגרת. ובספר הזה אהבתי את התחושה הסוג של רנדומלית, זה משונה, זה לא מובן בעליל וזה מעניין במסתוריות ובמימד האישי שלו. אבל לאט לאט, כשממשיכים לקרוא ונכנסים עמוק לספר, מגלים שמדובר בספר מאוד עצוב ומאוד מרגש. כשמתקדמים עם העמודים, המסר מתבהר בין כל המינימליזם המאוד נוקשה של הספר, במשפטים ובמילים שחוזרות על עצמן ולחלק יהיה קשה להישאר עם עין יבשה. בקט מעין אקזיסטנציאליסט, מציג לנו פה איזה מצב מסוים שעובר על בני האדם וככלל וכיחידים. הבדידות, והזחילה האינסופית לאלוהים יודע איפה בבוץ שלא נגמר. לפני אלפי שנים, דנטה כתב ב"קומדיה האלוהית" שלו על החוטאים שנאלצים לזחול בבוץ. במאה ה-20, בעולם שבו רבים חיים באמונה כי האלוהים אינו קיים וביניהם בקט, מציג לנו הסופר עולם שבו אין חוטאים. מדובר בזחילה אינסופית בבוץ כי ככה.

מארק שאגאל - בדידות

זה נשמע פילוסופי, זה נשמע מדכא, זה נשמע טחון לחלק, אבל יש סיבה למה בקט הוא אחד היוצרים הגדולים בספרות של המאה ה-20. לבקט יש סגנון ייחודי שכאמור מאופיין במינימליזם רפטטיבי, כמעט אוטיסטי שזה נשמע כמו יצירה מוזיקלית קצבית, המשפטים שחוזרים על עצמם נטמעים לנו בתודעה, ולאט לאט כמו איזה קרשנדו מתגבר במוזיקה כאמור, זה מתחיל לגדול לממדים עצומים שעדיף שאני לא ארחיב (זה מה שמקשה בלכתוב רשמים על ספר ועוד ספר כזה, לא נורא ממשיכים). מה שכן, אני כן חייב לומר שהעיניים לא היו יבשות לאחר מכן. משהו בלתי מובן ובלתי מוסבר קורה כשמסיימים לקרוא את How It Is. האמוציות נמצאות שם, קשה לדעת איך הן מתפרצות באיזשהו שלב בספר, אבל כשזה בא, זה בא. כמו שאמרתי, מתחת כל השכבה של משפטים שחוזרים על עצמם, קטעים משונים ובלתי מובנים מסתתר מסר עצוב בתוך כל העניין וכל מי שמקדיש את עצמו לקרוא את הספר, אוזר סבלנות ומבין את העניין - יוכל להרגיש את מה שהולך בתוך כל העניין הזה.

מי שמצפה להומור השחור הנהדר של "מחכים לגודו" יתאכזב פה. למרות הנטייה שלי לחוות אמנות שנוטה לצד ההומריסטי, גם אם זה בנוגע לנושאים רציניים (חוץ ממוזיקה), How It Is הוא אחת מיצירות האמנות הכי אמיתיות שחוויתי. בקט היה פסימיסט. זה סופר ידוע, הרעיונות שלו בנוגע לסתמיות החיים ידועים עם כל הצגת הנושא במסגרת השילוב בין הרצינות הקודרת להומור השחור והמצב האבסורדי. האבסורד נשאר בכתיבה ובמצב עצמו, והתוכן - כבד כבד בן אדם. לא אמליץ למי שלא רוצה חיים קשים את הספר הזה, אבל לכל מי שאוהב ספרות אוונגרדית, את כל הכתיבה המאתגרת, לא יתאכזב. בקט מתחיל לאט וזה מתגבר ומתעצם. אז לכל מי שמסוקרן ורוצה לדעת איך זה, אני ממליץ להתכונן טוב טוב למה שעומד להיראות לעיניים שלכם. חיים קלים לא יהיו, אבל בשביל האמנות והדרך היפיפיה שבקט משרטט את המציאות הזו, זה שווה את זה.

וככה עבר אתגר בלכתוב פוסט על ספר... וואו, אני מקווה שאהבתם את זה. והנה איזה בונוס קטנטן של עיבוד אנימציה לחלק האחרון (והכי כואב) של הספר. אני לא חושב שהקריינות מתאימה לעניין, אבל זה לגמרי משרת את המטרה.

רא"ל כהן

אני אעשה הפסקה רגע עם ה"מדאדא לפאנק". עוד פעם השטות הקבועה שלי לברוח מהנושא שהבטחתי לעצמי להתעמק בו, כי צצו לי עוד נושאים שפתאום בוער לי לכתוב עליהם. אשתדל להקדיש לסדרה את הזמן כתיבה שלה ולהגיע לתקופת הדאדא שאנחנו מייחלים לה מאוד. בזמן הזה, צפיתי בסרטים וסדרות, קראתי ספרים ושירים והקשבתי למוזיקה ישנה וחדשה, ומשום מה, פתאום, out of the blue, אני פתאום חזרתי ללאונרד כהן. מיותר שאציג את החשיבות של המשורר-זמר-מאסטר הרגשות הזה על העולם, וכמה הוא השפיע עליי כמו הרבה מאוד (מקורי שכמותי) בעולם הזה ואיזה יופי איך בכיתה י"א, שנה שעברה, בתקופת הבגרויות, באה תקופה של גיל התבגרות קלאסית. ומה לא יותר קלאסי מלהעביר את התקופה הזו עם Songs of Leonard Cohen ו-Songs of Love and Hate? אוח י"א..... מספיק עם הנוסטלגיה ובואו נעבור למה שבא אחרי טרילוגיית ה-Songs, שלה כאמור הקשבתי במשך שנה ובעיקר לשניים שתיארתי (Songs from a Room לא באמת תפס אותי חזק כמו השניים האלו, אולי זה ישתנה). ואז אחרי שנה, יותר בוגר ואחרי אותה תקופה קלאסית, אני מגיע לאלבום הראשון שבא מיד אחרי כל טרילוגיית ה"שירים" של כהן - New Skin for the Old Ceremony.

אני חוזר לאלבום הזה כמה פעמים מדי פעם ומתחבר אליו יותר ויותר. כי בואו נודה בזה. אם טרילוגיית השירים מיועדת לכל היושבים בפוך בחורף, לנערות שנשבות בקסם של לאונרד ולאותם חבר'ה כמוני שבילו את התקופות של גיל ההתבגרות בלהקשיב לאלבומים האלה - הרי שהעור החדש לטקס הישן הוא הרבה יותר בוגר, מגיע אחרי שבכית מספיק וישבת בחושך מספיק זמן עם שלושת האלבומים הקודמים. השם של האלבום הזה בעיני, מסביר כל כך טוב את השלב שכהן היה בקריירה שלו ובחייו. כפי שידוע, לאונרד לא הצליח הרבה באותה תקופה. מאז שירים נצחיים כמו Suzanne ו-So Long Marriane, ששבו את הלבבות של כל כך הרבה אנשים (ואם לא, אז אין לכם לב), כהן זכה להערכת המבקרים, אבל הוא לא ראה הרבה כסף בכל העניין. אחרי זה הגיעה שנת 1971 שראתה את היציאה של האלבום השלישי ועדיין חושב שזה האלבום הכי טוב של כהן, Songs of Love and Hate שתפס אותו בתקופה שבה הוא היה בדאון טוטאלי והיה מסוכסך עם הסובבים אותו, הנשים בחייו ועם עצמו. תקופת הדיכי עברה כשכהן תפס את עצמו ועבר אולי כנראה את אחת החוויות הכי מטלטלות בחייו - מלחמת יום כיפור.

אתה יודע שאתה יהודי טוב כשאתה מניח את רגליך היחפות על השולחן

כהן, יהודי טוב מבית טוב, מחליט לעזוב הכל, בשביל להיות בצוות ההווי והבידור שניגן לחיילים שלחמו באחת המלחמות הקשות ביותר שמדינת ישראל ידעה. יחד עם מתי כספי, הוא ישן בשק"ש עם כל החיילים, ופתאום אולי מה שיוביל לכהן שיכתוב על נושאים כלליים יותר מעתה והלאה, יחד עם המלנכוליה האישית, הנשים והחיפוש העצמי - זה נשמע שכהן הושפע עמוקות מהמלחמה. הוא חזר הביתה עם המראות שראה, ותרגם אותם לכמה מהשירים הטובים ביותר שאליעזר (בשמו הכשר) כתב אי פעם. על הדרך, הוא גם מוסיף פרספקטיבה חדשה לגבי הנשים בחייו, על החיים שלפתע לוקחים מפנה שהופך אותם לצפויים ובלתי נסבלים. כהן של 1971, הרבה יותר שונה מזה של 1974. כהן הראשון היה הרבה יותר מלנכולי, מכונס בתוך עצמו, מדוכא ומסוכסך עם הסביבה ועם עצמו. הוא מוציא את העצב והזעם שלו בשירים הדוקרים והכואבים שלו שכוללים אמוציות כל כך גדולות וברורות.

כהן השני, שנתיים אחרי שירי האהבה ושנאה, מבין שכל הדיכי הזה עבר ושייך לעבר, הוא מבין שיש דברים אחרים שמפריעים לשלווה שלו ועליהם הוא מכוון את החצים, ואם אי פעם יש לך את התחושה שאתה מרגיש חרא ובא לך לסיים עם זה, אז פשוט תחיה עם זה! ביג דיל! לפחות זה מה שאני מרגיש בשירים. חלק מהשירים פה מציגים כהן אחר בנוגע למערכות יחסים, הוא הופך אותן למעין מחזה ציני, אולי קצת מצחיק, אבל בעיקרון הבעל ואישה כל כך מרוחקים אחד מהשנייה שפשוט אולי עדיף לסיים את זה ולא - וואלה נדפקת. כולכם וודאי זוכרים את הרגע ההוא בסיינפלד, שלפתע קרמר בשיא ההתנהגות האופיינית לו, מזהיר את ג'רי מנישואין בידיעה שמדובר בכניסה לעולם שאי אפשר לחזור ממנו ומשם והלאה - נדפקת וקלטת איך דפקת את החיים האלה כל כך. ובכן, יש לי את התחושה שכהן מפרט על דבריו של קרמר באלבום הזה. אני אוהב את הכהן של New Skin. הוא באמת לבש פה עור חדש, הוא שר על דברים שבדרך כלל מורידים מצב רוח, אבל הפעם בחיוך ערמומי עם חוש הומור שחור שאולי כנראה גם רומז לפרודיה על כהן עצמו כפי שהוא כינה את עצמו בדוקו הנהדר Bird on a Wire: "בואו ותקשיבו ללאונרד כהן ששר את שירי הייאוש שלו!".

כהן בוחן מחדש את מערכות היחסים שלו, המשמעותיות והפחות משמעותיות (ונדבר על אחת כזו) ובין היתר, על הדברים היותר כלליים כמו אותן מלחמות זוועתיות בין אחד למשנהו שבסוף גורם לך לשאול ולפנות בתפילה כל כך ידועה - מי לאש ומי למים? אבל אנחנו רצים מהר מדי. בואו נדבר רגע על המוזיקה שגם היא עור חדש לטקס הישן. הטקס הישן של כהן ששמענו באלבומים הקודמים שלו, היה מורכב מהטרבודור עם הגיטרה הקלאסית והקול העמוק שלו, ואולי מדי פעם זמרות ליווי ותזמורת. שירים מאוד אישיים, חלקם מלטפים, חלקם פחות. עם השירים באלבום הזה, אתה הולך איתם. הטקס הישן של המשורר עם הגיטרה הקלאסית לובש עור חדש של ליווי של להקה מלאה, יענו ממש עם גיטרה חשמלית, בס, תופים. זה לא פרופר רוק (משהו שלאונרד לא היה בקריירה שלו), אבל מדובר בהתנסות חדשה לאיש וכנראה יגיע הקרדיט למפיק ג'ון ליזר. אחרי שלושת האלבומים הראשונים עם הפקה מאוד מינימליסטית כשאת השניים האחרונים מפיק בוב ג'ונסטון (שם ששמעתם פעם או פעמיים אם אתם אוהבים את האלבומים של דילן וסיימון וגרפונקל בין היתר), ליזר מכניס פה כלים שלא הופיעו הרבה אצל כהן, וגם (וממש לא בפעם האחרונה, כי כהן ייקח אותם איתו לאורך הדרך) - כלים עממיים כמו מנדולינה, כינורות ושאר ירקות.

אז הנה, יש לנו פה וואחד שינוי לכהן יקירנו. ומה עם השירים? נשאר רגש בכל העניין? באבוע בוע מרגש. ולפעמים, לא צריך לחטוף צמרמורת כדי להתרגש. לפעמים צריך פשוט לשיר את הפזמון הקליט ולהתלהב מכל הארמזים שכהן - המשורר שהעריץ את לורקה והפך למוזיקאי בשביל הבנות, שתל פה. הנה בשיר הפותח Is This What You Wanted, כהן ישר פונה לאהובתו לשעבר במעין קברט קאנטרי ציני שכזה וכהן שמשווה אותו ואת האקסית לשלל דימויים ומטאפורות. בין ההבטחה שהשחר מביא לבוקר שאחרי, בין מרלון ברנדו לסטיב מקווין, בין הזונה של בבל לבין רין טין טין המפורסם. ועם כל זה כהן פשוט מטיח את כל ההאשמות וכל הפאשלות שיצאו במערכות היחסים - זה מה שרצית? שכשנהיה יחד באותו חדר, תתפזר התחושה המביכה של אירועי העבר? כהן עד אז, התייחס לנשים כמעין דמויות מיתולוגיות מסתוריות ונערצות. ופה, הוא פשוט מתייחס אליהן כבני אדם ומביט אליהן עין בעין, עם הרבה ביטחון בניגוד לאלבום הקודם - ומוציא את כל מה שיש לו. מערכות יחסים עם סלביות כמו ניקו הגיעו לרגע הזה שבו ניקו תסיים לפי דבריה את ה"הזדיינות עם יהודים", כמו שסיפרה כשיצאה עם כהן ועם עוד יהודי כשר - לו ריד.

זמן רב עבר מאז כהן שכב עם ג'ניס ג'ופלין האגדית במלון צ'לסי המפורסם. ארבע שנים אחרי שנמצאה מתה, כהן מוציא את אחד השירים היפים שלו אי פעם בעיניי, ובשבילי גם אלה שמשקפים מערכות יחסים ללא משמעות. Chelsea Hotel #2 מלבד הפואטיות היפיפה שכהן תמיד ניחן בה כשהוא כותב גם על סקס ללא משמעות, יש פה כמה ממהלכי האקורדים היפים ביותר ששמעתי. כבר דיברתי פעם כמה התלהבתי מ-The Master Song במנגינה שלו שלא רציתי שייגמר אף פעם, אבל במלון צ'לסי זה אחר. השמיעה מדברת בעד עצמה, השיר הזה מציב לפנינו מראה. כמה פעמים חלקכם שאלתם את עצמכם: "האם היא/הוא ידברו איתי? מה זה היה חד פעמי? מה יהיה אחרי מה שהיה והאם נדבר שוב?" וכל מיני סרטים. כהן מציב עובדה אולי באחת מהשורות הכי חזקות ששמעתי אי פעם בשיר כלשהו, במילים האחרונות:

I remember you well in the Chelsea Hotel

That's all, I don't think of it very often

בום... וואו... איך כהן פירט במשך שלוש דקות על אותו מפגש פיזי רגעי, ומסיים הכל באמרה "זה הכל, אני לא מקדיש לזה הרבה מחשבה". כהן הבהיר שאותו סקס בזמן שהלימוזינות חיכו היה חסר משמעות. ושום דבר לא באמת השפיע אישית על כהן, כשנשמע על מותה של ג'ניס, שהפכה למעין קדושה נצחית עם מותה המוקדם. כהן המשיך הלאה, על אף המוות המצער של דמות משפיעה של זמנה, כהן פשוט אומר: זה כל מה שהיה וזהו. כשאני שומע את השיר אני חושב על המשפט הנצחי בסרט "הבוגר" כשדסטין הופמן הצעיר אומר "סקס זה כמו לחיצת ידיים". לא האמנתם? הנה צ'לסי הוטל 2 כאן כדי להצדיק את האמרה הזו.

לא מקדיש הרבה מחשבה. ג'ופלין.

על הדרך, כהן גם מתחיל לדבר על יחסיו על אלוהים בלהיט הנצחי "Lover, Lover, Lover", ולפני שנתמקד בצד האוניברסלי של האלבום, הוא ממשיך להיכנס חזק בעניין מערכת היחסים. אותו בחור ששר בכזו אהבה פואטית על מריאן אהובתו לפני כמה שנים, שר בשיר בלוז עם אקורדים כל כך טובים שאולי שמעתם אותם שוב ושוב במספר שירים. טובים יותר ופחות (מישהו אמר ג'יין בורדו? סליחה למי שאוהב):

למה את לא מנסה בלעדיו?

למה את לא מנסה לחיות לבד?

את באמת צריכה את הידיים שלו בשביל התשוקה שלך?

את באמת צריכה את לבו לכסך?

אאוץ'. כל כך פסימי, מאוד מריר, אבל כל כך טוב באיך שהמוזיקה מכסה את זה. כהן מציב לנו וואחד מראה כל כך חשובה בעיניי - אתם לא צריכים מישהו כדי להרגיש מיוחדים. רבאק, נסו פעם אחת לבד. וכל היופי בכהן - זה שהוא לא עושה את זה לרגע אחד שזה נשמע זול ותלוש. ככה זה כשאתה עובר מאישה לאישה ולא מתחתן לעולם.

אבל בואו נתמקד עכשיו במה שמלחמת יום כיפור עשתה לכהן. כשהוא מנגן בשתי הופעות סולד אאוט בירושלים ותל אביב, הוא יוצא מהבועה שהיה בה קודם, ועוזב את חיי המוזיקאי בטור, אל טור לא נורמלי במלחמה יחד עם כאמור מתי כספי, אושיק לוי ורבים אחרים כשהוא חי בתנאי שטח סופר בלתי רגילים כשאתה קנדי שרגיל להסתובב ברחבי העולם - אבל עשה את זה כמו גדול. כהן, שנאמר פעם שביקר גם הוא את איך שמדינת ישראל פועלת, ראה בעצמו איך הכל התרחש והבין שזה הרבה יותר ממה שבדרך כלל היה נהוג לחשוב. כהן הבין והפנים את העניין שישראל הייתה שרויה בתקופה קשה, והוא היה שם לרומם את רוחם הגם ככה ירודה של החיילים. עד אז, "סיפורו של יצחק" מ-Songs from a Room היה השיר האנטי מלחמתי היחיד שלו שדיבר על זה שהיום בנים מוקרבים ואין מלאך ששולח יד להצילם כמו בסיפור התנכ"י. הפעם באלבום הזה, כהן מתעסק באותן מלחמות עקובות מדם כשיום כיפור הוא המניע לכך. ב-There Is a War, הוא שר על מלחמה בין הטוב לרע, בין אלה שאומרים שיש מלחמה לבין אלה שלא. וכהן שדברים שונים הסיחו את דעתו בקלות, לא שם לב שיש מלחמה לדבריו בשיר.

ב-Field Commander Cohen מלבד הלחן הכל כך נפלא ומדהים, מביא כהן סיפור משונה על מרגל ששם LSD בקוקטיילים במפגשים בין דיפלומטים. המ... בזמן שהוא במלחמה, כהן כותב את השיר על הצבא, על התחושה הזו שאתה בטור כשאתה מנהיג ונמצא עם אנשים בנסיבות כאלה ואחרות. מי ציפה שהזמר הקנדי המצליח יעזוב הכל כדי להתנדב לרומם את המורל של חיילים שנלחמו במצרים וסוריה? זה היה מפקד השטח כהן. האיש הטוב ביותר שלנו. ולאחר שהסתיימה החוויה הזו, הוא מביע את כל מה שעבר אולי באחד הרגעים הכי יפים בקריירה שלו, כשהוא לוקח את תפילת "ונתנה תוקף" שנאמרת ביום כיפור ומביא את אחד השירים היפים ביותר שנכתבו: Who By Fire?

האקורדים עצמם מסתוריים לא פחות מהפיוט הזה. אני חושב ששמעתי אותו לראשונה בעברית ולקרוא את המילים היה דבר מאוד מצמרר. מי לאש ומי למים? מי בחרב ומי בחיה? מי ברעב? ומי בצמא? כל אלה די הפחידו ילד בן 9 או משהו, ובאיזשהו מובן סגרתי מעגל עם הגרסה הנצחית של כהן. בגיל 17, אתה מבין שהעולם הזה לא קל במיוחד, ובמלחמות כמו יום כיפור, לא היה בטוח מי היה נדון באש ומי במים. התעלומה המסתורית של הגורל לכל אחד מומחשת בסיום המוחץ, הכינורות המתחזקים, המאוד ברורים שנותנים את הטון, תמיד גורם לך לחשוב כשאתה מקשיב לזה. אני לא בקיא בדת, והיא לא מופיעה בחיי היומיום, וגם כהן עצמו עם כל יהדותו שלא היה דתי אדוק, אבל כשWho by Fire מתנגן, מרגישים שמדובר בתפילה מודרנית. הטקס הישן ותיק היומין שמושר בראש בשנה ויום כיפור, לובש עור חדש של שיר פולק מערבי באלבום משנות השבעים. יש יותר יהודי מזה? כן. אבל כשחושבים על זה, אין יותר יהודי מכהן ומארק שאגאל.

ככה סינגר-סונגרייטר שדיבר הרבה על הנשים האהובות והמסתוריות, מפולות השלגים והציפור על התיל - מציג לנו מראה לפנינו. כהן שמתחשבן עם עצמו - מביא את זה גם אלינו, ועל הדרך מתחשבן גם עם האנושות, עם המבקרים (A Singer Must Die) וכמובן, גם מציין כמה מערכות היחסים יכולות להיות נוראיות כשב-I Tried to Leave You, כהן מגיע לפתרון בהתאבדות. לפני שיצר שירים הרבה יותר מרוממים, הוא הביא לנו 37 דקות ציניות במיוחד. שירי הייאוש הפכו לאיזה מין מציאות נורמטיבית כזו של גיהינום נורמטיבי. הנשים מסיימות הכל בצורה מכוערת, יש מלחמה בין כל דבר ובכללי, לא יודעים כבר מה לעשות, אז שרים שיר קלטי מהמאה ה-15 כמו Greensleeves שכהן מתעלל בו בשירה מאומצת ובמילים סופר יפיפיות כמו:

שרתי את שיריי וסיפרתי את שקריי, רק כדי לשכב בין ירכייך.

עד כדי כך הגענו, הנחמה הזו שבסקס הייתה מאוד דומיננטית בתקופה הזו של כהן, לפני שיתבגר עוד יותר, וילבש צורות אחרות ויסתכל בצורה טיפה יותר אופטימית על העולם. אבל עד אז, אנחנו פשוט נהנינו מהארסיות שכהן המיט על הכל. ולא כזה אכזרי, הוא עשה את זה בקלילות שהייתה אופיינית בדרך כלל.

האלבום הזה הצליח והעלה את הפופולריות של כהן. האפלה של שירי אהבה ושנאה הוחלפה בציניות הביקורתית של העור החדש. ונראה שכהן היה בדרך הלאה, ממשיך לחפש את עצמו עד יומו האחרון. אחרי האלבום הזה, משום מה הוצמד אליו פיל ספקטור לאלבום הבא שהוכח כפלופ (אחרי עוד אלבום שהיה אמור להיות גם הוא Songs ונגנז בסוף). אבל האלבום הזה נותר רלוונטי עדיין, וכל מה שנותר להגיד זה תודה ללאונרד שלרגע אחד הציג לנו גיהינום שבניגוד למה שנהוג לחשוב, נראה דווקא מאוד דומה לחיים היומיומיים שלנו. ואין מה להתבאס, אין מה לאכול סרטים. פשוט תחיו כרגיל, מה שכן, תיזהרו ממערכות יחסים כובלות, כי בסוף תידפקו. 

יאללה, נתראה פעם הבאה בחלק הבא של "מדאדא לפאנק" בתקווה שאזכור להמשיך את הסדרה הזו, תודה לכם, ותודה ללאונרד יקירנו.

מדאדא לפאנק, חלק 1 - העיר מתעוררת

העיר מתעוררת - אומברטו בוצ'וני

מתחילים בחקירת התלבשות היצר להרס למען חדש בסדרת ה"מדאדא לפאנק". את הסדרה הזו שתדלג מסקירות היסטוריות, לאידאולוגיות שונות ולתובנות שונות שנפיק מכל העניין, נתחיל לא מהדאדא. למרות שהדאדא היא תנועה מהפכנית, קוראת תיגר על הסדר הנורמטיבי וידועה בהישגיה ומאפייניה כבר 100 שנה, היא לא התנועה האמנותית שהתחילה את העניין. על העניין הזה לא דובר באותו פוסט על ההרס, אבל צריך לומר כי החבר'ה האלה הדגישו את עניין ההרס, דיברו עליו בהתלהבות ונאמר סגדו לעניין של הריסה מוחלטת של הישן למען יצירת החדש. והם ראו את החדש ודמיינו אותו בציורים שלהם, במניפסטים, במוזיקה שלהם, בפואמות שלהם הכל למען סגידה למכונה ובוז מוחלט לכל מה שמסמל עבר. אנחנו ב-1908, ומשורר בשם פיליפו תומאזו מארינטי כותב דברים קשים במיוחד ומעורר אנשים ליצור תנועה שעוקבת אחרי האמונה הזו. אותו מארינטי, בחור משופם בן 32, כאמור כותב על העתיד. והוא מדמיין אותו לא בדיוק כמו שרובנו דמיינו אותו. חלק ממה שהוא כותב:

"גשו הלום מבעירי שריפות על אצבעותיכם המפוחמות!... הציתו באש את מדפי הספריות! הסבו את זרם התעלות כדי להציף את מרפתי המוזיאונים!... היסחפו נא בזרם, תמונות עטורות הילה! לכם מיועדים המכושים והפטישים! נתצו את יסודות הערים הנערצות!"

אותו היפי יפה נפש, ממשיך לתאר בפואטיות את היצר ההרסני וקורא לצעירים הרעננים לפעול בדרך זו. רנסאנס, אקדמיות, מוזיאונים וספריות המהללים את העבר, נמאסתם! אלה היו הכוונות של מארינטי כשבסוף כתביו הוא מסכם ומסיק מסקנות כמו:

"אנו נהלל את המלחמה, ההיגיינה היחידה של העולם, מיליטריזם, פטריוטיזם, המחווה ההרסנית של מביאי החופש, הרעיונות היפים השווים למות עבורם, והבוז לנשים".

(תרגומה של ד"ר רות מרקוס)

מארינטי

ככה מארינטי מפרסם את המניפסט הפוטוריסטי ב-1909, כשהוא בן 33 ונולדת קבוצה חדשה: הפוטוריזם. בתקופתו של מארינטי, איטליה שהכיר הייתה שרויה בתוך העבר של עצמה. בזמן שהצרפתים, הגרמנים ורוב המדינות הצפון אירופאיות הביטו הלאה לקדמה, איטליה נשארה נאמנה לרנסאנס, לרומא העתיקה, לליאונרדו דה וינצ'י ולניקה מסמותרקי. את מארינטי, זה הבחיל. נשבר לו מזקנים מנטלית שמהללים את העבר ולא מתקדמים הלאה. מארינטי - משורר, אנרכיסט, פשיסט (ואולי אגיד, קצת לא שפוי בראשו) מביא אולי את התנועה האמנותית הראשונה במאה ה-20 עם אידאולוגיה מסוימת. בשיריו, הוא מתעלם מסימני פיסוק הרבה לפני קרואק, ויוצר טיפוגרפיה כאוטית, מבולבלת ומבלבלת, שוויזואלית מושכת את העין, אבל לקרוא את זה, זה כבר סיפור אחר. המכונה הייתה העיקר. לפי המניפסט, מארינטי מאמין כי מכונית חדשה ונוסעת עולה ביופייה על פסלים מונומנטליים כמו ניקה מסמותרקי. מה שמתחיל כניסיון למהפכה ספרותית, הופך לתנועה שלמה שפועלת בתחומים שונים כמו ציור, קולנוע, מוזיקה וצילום. והכל מושתת על האנרכיה.

אם נחשוב על זה, זה לא בדיוק מדויק. עמנואל קאנט הגדיר את האנרכיה כ"חוק וחופש ללא אלימות". הפוטוריסטים ברובם הושתתו כמו שראיתם במניפסט, על היצר האלים של הרס של הישן למען יצירת חדש. מארינטי וחברים אחרים מאוחר יותר, הצטרפו למפלגות פשיסטיות. כשמישהו מכנה את המלחמה כ"היגיינה היחידה של העולם", קשה להאמין שמדובר באנרכיה במובן הפוליטי-חברתי שלה. זו הייתה בעיקר אנרכיה תרבותית. הפיגור של איטליה משאר המדינות מבחינה טכנולוגית, צרמה לפוטוריסטים ועיקר מטרתם היה להביא את הקדמה. זה לא היה הרס לשם הרס, אלא הרס למען יצירת מציאות חדשה. יצר בער בפוטוריסטים ברצון לחדש ולהגיד על מצב הגסיסה באיטליה. וזה התבטא בציורים דינמיים שהציגו תנועה עם אלפי צורות, בשירים טיפוגרפיים שנשמעו בעצמם כמו מכונה משומנת במפעל, במוזיקת נויז שראתה כי הצלילים היומיומיים שהם הרי זמזומים, מכוניות, רעש תעשייתי - הם התזמורת של העתיד. כל אלה התאחדו ברעיונם של הפוטוריסטים. אם זה היה מארינטי, ואומברטו בוצ'וני וקארלו קארה ולואיג'י רוסולו וג'ינו סווריני וג'אקומו באלה.

במגבעות וחליפות - הפוטוריסטים בפריז. 

זו כן הייתה אנרכיה אמנותית והיא בעיקר ניזונה ממצבים חברתיים. את הכאוס באופן כללי, רוב הפוטוריסטים צרכו בהנאה. בכיתה י', בתקופה שסוריאליזם היה ה-דבר בשבילי, פתאום נחשף הציור המפורסם של קארלו קארה, "הלוויותו של האנרכיסט גאלי" לעיניים שלי בפעם הראשונה. יכולתי לדמיין בראש צלילים מצמררים של רעש קהל הומה שמפגין ברחובות למראה הכאוס בציור הזה. קארה שחזה באותה תהלוכת הלוויה של אנג'לו גאלי, אנרכיסט בדעותיו שנרצח ע"י המשטרה הופכת לאירוע פוליטי ולמאבק עם המשטרה, תרגם את הזוועה למה שנראה כמו חגיגה שלמה של הרס, ולמען האמת נראה שבשבילם הרס זה יופי. משהו ששווה למות בשבילו. מה לא יעשו תומכיו של אחד נגד מתנגדיו של אחר. הצבעים המעורבבים, הצורות החדות שמתחברות אחת לשנייה, העובדה שקשה לזהות מי זה מה. כל זה הוא רק קמצוץ מהאמנות של התנועה הזו שנקראת פוטוריזם. תסתכלו בציורים של בוצ'וני שמהלל את הקדמה כשהוא מכניס אותה כחודרת ו"פולשת" אל הנשים האיטלקיות בבגדים המסורתיים, בזמן שפועלים ממשיכים לעבוד בלי הפסקה. את באלה שיוצר מצב ויזואלי למהירות וקול כצורות משתנות בחלל שזזות באופן דינמי. את רוסולו שמדגיש את הדינמיות של המכונות, של אנשים, של מוזיקה באלפי צבעים ואלפי תנועות.

                                   הלוויתו של האנרכיסט גאלי - קארלו קארה

נראה שבתקופות שבהן מתרחשים מתחים מסוימים בעולם, הן בסיס להולדה של תנועה מסוימת. הפוטוריזם הושתת על המתח של לפני מלחמת העולם הראשונה. ואפשר לומר שמבחינתם, הם הציתו את האש להילחם. מכונות הרג משומנות היו לפיזה בשבילם. התיעוש, הקדמה כל אלה התערבבו ברצון הקדמון להילחם. תמיד היה משונה לי שקבוצה אוונגרדית כמו הפוטוריסטים קידמו ערכים כמו פשיזם, שנראה כמו האנטיתזה המוחלטת לקדמה. זו הפרובוקציה שהפוטוריסטים יצרו וגם היום אני חושב אם הייתה קבוצה שהייתה מושתת על אהבה לאלימות ותמיכה בפשיזם, גם הרבה רעש היה נעשה.

כל זה לא עמד בניגוד ליצירתיות של החבר'ה. נחזור לטיפוגרפיה האלימה של מארינטי. כמו איזה מכתב כופר, לפני שהדאדאיסטים עשו את זה בקולאז', לפני שהסקס פיסטולס הוציאו לאור את האלבום היחיד שלהם עם הפנזינים על העטיפה, בא מארינטי ויצר תנועה מתמדת על הדף. השפה כבר לא הייתה חשובה, זו הייתה האהבה לקדמה ולתנועה. 100+ שנה עברו והטכניקה הזו לא צברה אבק. פשוט תקשיבו להקלטה הזו של מארינטי ששמתי פה, כשהוא מקריא אחת מהפואמות שלו בכזו התלהבות ותשוקה ונשמע כמו פשיסט בנאום כשהוא מהלל ומחקה את המכונה. מפחיד ומעניין בו זמנית.

ונראה שאפילו אם היו רוצים, חברי הקבוצה היו הופכים לרובוטים. על אף הרגש המתפרץ שעומד בניגוד לקרות והטכניות של המכונה. ככה באו האדריכלים הפוטוריסטים שכמו מארינטי שאמר שאנשים גוססים מאבדים את הרלוונטיות, ככה הבניינים הפוטוריסטיים צריכים לעמוד על תילם, גם אחרי שהמתגוררים בהם הלכו לעולמם. האנשים הולכים, האמנות וההלך רוח נשארים. אפשר לומר את זה גם על המוזיקה הפוטוריסטית, שהיא היא למעשה - נקודת הפתיחה של כל מהפכת המוזיקה המודרנית במאה ה-20. רוסולו עזב את הציור, כדי להתמקד במוזיקה. וכמו קודמיו שכתבו מניפסטים מתחומים שונים כמו בוצ'וני ובאלה בנוגע לציור הפוטוריסטי וקראו לנטישה של האמנות האקדמאית, רוסולו עשה את השליחות שלו במוזיקה כשפרסם את "אמנות הרעש" ובו כתב על תזמורת העתיד - לא עוד תזמורת מסורתית שתנגן הרמוניה מסוימת. אלא רחשים, זמזומים, קולות, רעשים. כל אלה הם שירכיבו את התזמורת של העתיד. רוב היצירות שכתב רוסולו יחד עם אחיו אנטוניו לא שרדו, אבל הגישה המהפכנית נשמרה. במוזיקה של סטרווינסקי, במוזיקה הקונקרטית, בפאנק, בנויז, באלקטרוניקה, באינדסטריאל, כל אלה רק מראים כמה הפוטוריזם לא הזדקן בכלל מלבד אלה שיצרו אותו (הם קצת מתים).

הרעש כמו בציורים ובשירים, נכלל במוזיקה עם הכלי המשונה שנראה כאילו יצא מחללית בספר מדע בדיוני - Intonarumori שמו. כלי שהשמיע צלילים מכניים שפותח ע"י האחים רוסולו אמנם לא משומש ע"י מוזיקאים, אבל הרוח מושתתת אצל ג'ון קייג', סוניק יות' ות'רובינג גריסל. וזה ממשיך עד היום. מה שמוביל לשאלה, מה היה קורה ללא הפוטוריזם. תנועת "הגשר" בגרמניה למשל גם היא הייתה מהפכנית ופעלה מרגש נטו. אבל האם היינו מתקדמים ללא הילולי המכונה של הפוטוריסטים? האם מכוניות היו מתקדמות ומשתכללות לולא ציורי ההלל לדינמיות של העיר המתעוררת? האם הקולאז'ים של הדאדא היו תופסים צורה לולא השירה הטיפוגרפית של מארינטי, מוזיקת הפאנק והנויז בלי הרעיונות של רוסולו? וודאי שלא.

לואיג'י רוסולו - מוזיקה

לראשונה באמנות אולי, תנועה מסוימת תפסה צורה כקבוצה אמנותית עם אידאולוגיה מסוימת. אחר כך, יבואו תנועות שעליהן נדבר בפוסטים הבאים, הם לקחו את הקדמה, את הרצון לברוח ממה שהכרנו עד כה ליצירת חדש. את הפשיזם והיצר האלים פחות לקחו, אבל אותו יצר הרסני ובוער שמארינטי פירט עליו במניפסט הפוטוריסטי, נותר כמין עדות לאותה רוח של האנשים האלה. קצת משונה ומרתיע, שוב עם ציטוט מ-1984, במה שאורוול תיאר כ"WAR IS PEACE", אבל מסקרן לא פחות מהאמנות של החבר'ה האלה.

ג'אקומו באלה - מהירות + קול מופשטים

ואז ב-1914, מלחמת העולם הראשונה פרצה. אותם ערכים שרוב הפוטוריסטים דגלו בהם הגיעו לידי ביטוי, והחברים יצאו או היללו את היוצאים לקרב, והקבוצה התפרקה. שינויים התרחשו. מארינטי שנותר אנרכיסט נלהב, שינה חלק מדעותיו כמו את אותו הבוז לנשים שפירט לפני, בוצ'וני התגייס ונהרג בעת אימון, רוסולו עוד נטש את החבר'ה לפני כן כשראה שהם דובקים בפשיזם ונשאר בעיקר עם המהפכה האמנותית ואחרים הצטרפו למפלגות פשיסטיות. הפוטוריזם כקבוצה מהפכנית מתה, כגישה רדיקלית וחיה, זה נותר חי וקיים. הפוטוריזם שעיקרו הושתת על קדמה ומהירות כל הזמן אל העתיד, תפס צורה במקומות אחרים ואפשר להגיד שאולי הרכבי פאנק הכירו את כל העניין. עם הטיפוגרפיה האלימה ומוזיקת הנויז. הפוטוריזם הוא ניצן ראשון לאידאולוגיה באמנות. הדאדא שימשה כנקודת התחלה. אבל תחשבו מה היה קורה לולא הרדיקליים האיטלקיים האלה לא היו נפגשים וכותבים ויוצרים בהתאם לאמונתם?


ג'ינו סווריני - רקדנית בפיגאל

בפוסט הבא, נתמקד סופית בעניין של "דאדא לפאנק" אחרי ההיכרות עם הפוטוריסטים שהיו לניצן ראשון של כל העניין. 

ואיזה מין בונוס קטנטן - אני מצרף פה קטע נויז של אחת מהלהקות האהובות עליי הנרי קאו, מאלבומם In Praise of Learning. תמיד חשבתי שהלהקה הזו בגישה הרדיקלית שלה קצת התאימה להלך הרוח של הפוטוריסטים (אם הקשבתם לשיר שלהם - War אתם מבינים למה אני מתכוון). הטקסטים הרדיקליים, ההשתייכות לקבוצת "רוק באופוזיציה" והמוזיקה המתוסבכת שלפעמים קורסת אל תוך נויז טהור מזכיר בהרבה את אותה קבוצה. פשוט תשמעו את השניות האחרונות של הקטע הזה ותסתכלו על הציור של קארה ותגידו שזה לא מתאים.

עוד בעניין:
הפוטוריסטים ואני - מרית בן ישראל, מתוך הבלוג "עיר האושר"
המניפסט הפוטוריסטי - ירונימוס, הלשכה לטיפוגרפיה עברית

מדאדא לפאנק

זמנים אלה הם זמנים מטורפים. שום ספק שנראה בעולם שמצבים משונים מתרחשים כל הזמן, כל יום משהו חדש. בזמנים מטורפים כאלה, אעדיף להתמסר לאמנות. אבל היופי הגדול באמנות הוא שהיא לא רק נועדה לשם האמנות. אמנות קיימת גם כדי להגיד משהו על מצבים מסוימים, מצבים קיימים והיופי העוד יותר גדול, הוא שגם אחרי 100 שנה, היא איכשהו נשארת עדיין רלוונטית, כי בפועל נדמה שיש איזושהי מחזוריות בהיסטוריה האנושית. אולי לא בדיוק היסטוריה אנושית. בהכל. תהליכים בטבע, דת. נדמה שבגלל הלופ שחל על ההיסטוריה מביא לרלוונטיות של יצירות גם אחרי הרבה זמן אחרי שיצאו. אותן יצירות אמנות מלבד הסקרנות שהן מעוררות וההנאה שאנחנו מנפיקים מהן, הן אומרות משהו. ולפעמים אותה אמרה לובשת צורות שונות עם הזמן, האידאולוגיה שונה, אבל המסר נשאר. ולכן אם תרצו, נמשיך לעסוק באותו הרס שדיברתי עליו שוב ושוב ונראה שאני לא מרפה מהעניין, אבל זה יהיה קצת יותר עמוק מבעבר ויתחיל להיכנס מהצדדים (בתקווה).

אז לכן, בעקבות זאת, אני אעשה סדרת פוסטים בזמן הקרוב שתיקרא מ"דאדא לפאנק" (מאמר באותו השם שאני אמליץ לכם לקרוא נמצא כאן). שתי התנועות הללו, כל אחת מיוחדת בדרך שלה כש50 שנה מפרידות בין השתיים מצאו את הפתרון בהרס הקודם למען יצירת חדש. למען האמת, זה יהיה אירוני להגיד שלדאדא היה פתרון. אי אפשר להכחיש ששתי התנועות האלה היה משהו להציע הרבה יותר מהאמנות עצמה. הבדל השנים בין הוגו באל לג'ון ליידון מאוד גדול, אבל שניהם היו מעין נביאים כל אחד בדורו והמשותף ביניהם - הרצון להרוס כל אחד בדרכו שלו, כדי להגיע לאותו מצב שהם ניסו ליצור. שתי התנועות צמחו מתוך תקופה קשה. אם זו הייתה מלחמת העולם הראשונה שהצמיחה את הדאדא והקושי הכלכלי בבריטניה בעיקר שהצמיח את הפאנק. בין השתיים, היה עוד הרבה מה להגיד לגבי הרס מוחלט.

הדבר היחיד שאפשר להגיד שרוב הזמן למרות שדובר רבות על הרס פיזי, המטרה שהושגה הייתה מעין ערעור הסדר הקיים. בין אם שתי התנועות השיגו את מטרותיהן, הן כן השפיעו ושינו דברים. אמנותית ואידאולוגית. מלבד העובדה הזו, היה מדובר באנשים י-צ-י-ר-ת-י-י-ם. הם לא יצרו בדרך המכובדת (הדאדאיסטים יצרו אמנות שנראתה באותה תקופה כ"נמוכה" עם קולאז'ים ופואמות פונטיות, והפאנקיסטים לא הצטיינו בוירטואוזיות על הכלים שלהם), אבל הם כן הראו שאפשר אחרת. לא צריך לצייר כמו דה וינצ'י ולא צריך לנגן כאילו היית ב-ELP (עם כל האהבה אליהם). אלה היו סטנדרטים אחרים. שגם היום, הם ייחודיים וכל מי שבוחר בדרך הזו, מגלה נפלאות. ה-DIY הפך מאז לשיטה פופולרית שמיושמת על ידי רבים ואם יש שיעורים שצריך ללמד ילדים על יצירתיות, בעיניי לתנועות האלה מקום מכובד בשיעורים האלה. השאלה היא: במה אנחנו מסיקים מאותן תנועות ומה שביניהן. מלבד הערך היצירתי, מהו מוסר ההשכל שאפשר ללמוד (אם היה כזה) ואיך אנחנו ממשיכים ומתקנים את המצב כדי ליצור עולם טוב יותר. הדאדא התבססו על הניהיליזם, הפאנק דגל באנרכיה.

תנועות רבות דגלו בערכים הללו והתוצאות שונות. בסדרת פוסטים זו, אנסה להציג את הערכים האידאולוגיים, האמנות, התרבות, מה שאנחנו לוקחים לנו מאותן תנועות, מאותן תקופות ואיך זה מתבטא בזמנים האלה שגם היום, כמו בתקופות ההן, נדמה שמתחים מסוימים בין גורמים משפיעים בכל מקום. אבל לפני שאנחנו נוגעים בדאדא או בפאנק, אני אנסה להתמקד בתנועות קודמות שדגלו בערכים דומים. היו שראו בהרבה מאותם אנשים כחריגים, מטורפים בשל החריגה מהנורמה. אבל אפשר לומר שכולם: הדאדאיסטים, הפאנקיסטים, הפוטוריסטים, הביטניקים, כולם האמינו באמת שיש להוציאה לאור ע"י ערעור מה שהכרנו עד אז. ואולי זו הבעיה, כי גם היום, נראה כי אנחנו מפחדים מהבלתי מוכר, מהאמת האחרת, כמו שכל החבר'ה האלה הציעו לעשות כשכתבו את המניפסטים שלהם, הקריאו את שיריהם, פרסמו את ספריהם, ניגנו את יצירותיהם היה לזה משהו מעבר. אם אתם זורמים, אנחנו הולכים לצלול לכל העניין ולנסות לראות (וזה יישמע פלצני), אם היה איזשהו סדר והגיון בכל הכאוס והאבסורד שהציעו האנשים האלה. נישאר עם השאלה הזו באוויר, כשאסיים בציטוט הסופר ידוע של אורוול מ-1984: "יש אמת ויש אי אמת, ומי שדבק באמת, אפילו כנגד העולם כולו, אינו מטורף".

The Fab Five

בשנה האחרונה, חל שינוי עצום בחיים המוזיקליים שלי. לפני שנתיים, הדליק אותי כל דבר שהוגדר תחת השמות "פרי ג'אז" או להלן "אוונגרד ג'אז". הרעיון של נגנים שפועלים בלי שום מגבלה של הרמוניה או קצב ממש הדליקה אותי. כל דבר אבל כל דבר שגרם לאנשים לאבד את זה מעומס הרעש והעוצמה נכנס לאוזניים שלי ונהניתי מכל דבר. אורנט קולמן, אלברט איילר, פיטר ברוצמן, קולטריין ומינגוס בתקופות המאוחרות, אריק דולפי, פרעה סנדרס, ג'ון זורן ועוד הרבה הרבה חבר'ה מוטרפים עם סאונד פסיכוטי ישבו אצלי על המחשב, הנייד או המערכת. כל זה ממש עשה לי את זה ובמשך תקופה ארוכה, סלדתי מג'אז "רגיל" בטענה ש"זה לא בועט מספיק". וכן, הפרי ג'אז כן השפיע על הרוח הבועטת של הרבה מאוד רוקיסטים. אם זה לו ריד, זאפה, הסטוג'ס, ביפהארט, סוניק יות', להקות הקראוטרוק ורבים אחרים. אבל פתאום לאט לאט, עם הזמן כשהתבגרתי, הבנתי פתאום לאט לאט שאני מחפש דברים אחרים בחיים שלי. אני עדיין אוהב את זה, אבל הייתי צריך משהו אחר ונזכרתי פתאום שאפשר לעשות את זה אחרת וזה נשמע מעניין.

פתאום חבר'ה אחרים התחילו להתנגן אצלי. אם זה היה ת'לוניוס מונק האדיר שפתאום הבנתי למה הוא כל כך גאון, גם לי מורגן באלבומו Search for the New Land הפתיע אותי ממש וגם האלבום של המאסטרו מק'קוי טיינר The Real Mccoy שממש שמט לי את הלסת. כששמעתי את כל החבר'ה האלה, היו לי את הפרפרים בבטן האלה שלא היו לי הרבה הרבה מאוד זמן בג'אז. ובאמת, בתקופה שמרגיש ששמעת הכל, פתאום בא משהו רענן. ונכון ששמעתי את זה כבר קודם בגאונות של אריק דולפי, זה הרגיש כמו האלבום של מורגן, חיפוש אחר יבשה חדשה. מה שבאמת קרה. אני מתחייב לכתוב על הדברים האלה. אבל הנה ההסבר המובהק ללמה היום אני אוהב את זה: זה השילוב המושלם בין המודאלי לאוונגרדי. אז אפשר להגיד שמעולם לא נטשתי את האוונגרד. כן חבר'ה, לפתע המושג "פוסט בופ" הובן לי במלוא מהותו. כל הקטע זה לעשות את זה אחרת, לעשות את זה חדשני ומשונה. אבל לא כמו מהפכת הבי בופ שכללה אקורד מוקטן שמשתנה בכל תיבה וזה לא היה כמו לנגן מחורע ומטורף כמו הפרי ג'אזיסטים ובטח לא לנגן כמו כל המודאליסטים המינימליסטיים שלקחו את הזמן והפסנתר הדהד אקורד למשך דקה. הרעיון היה לשלב בין כולם. וזה נשמע נהדר וזה נשמע מעולה. וזה מה שאני אוהב כרגע.

שוב ההקדמה הזו מובילה אותי לפוסט לא באמת מפתיע כשבפעם המי יודע כמה, אני שוב פעם חוזר להלל ולדבר על מיילס דיוויס. מי שכבר מכיר את הבלוג, יודע כמה אני אוהב את החצוצרן, מלחין, מנהיג, תככן, חדשן, גאון הזה וכמה פוסטים יש בנושא. ואיך בכל פעם, הוא היה צעד אחד לפני כולם כשהיה חלוץ במספר סגנונות. הפעם, הוא היה לאחד החלוצים בתחום הפוסט בופ. למיילס עד אז היה עבר עשיר ואקלקטי מוזיקלית כשכל תקופה הייתה מאופיינת בסגנון האחר. הוא כבר היה שם עם פרקר כשניגן חצוצרה בימים ההם והוא כבר פרץ דרך עם הג'אז המודאלי ברב המכר Kind of Blue. אבל הפוסט הזה לא הולך להיות מכוון לשבחים כלפי דיוויס לבד. בפוסט הזה, אני הולך לדבר על אחת התקופות הכי מעניינות, פוריות ונהדרות של מיילס, כשהוא גיבש סביבו נגנים ספצים וכל אחד קליבר בתחומו, ואפשר להגיד שזו לא הייתה להקה של איש אחד. שנים עברו מאז החמישייה הקודמת שלו שניגנה סטנדרטים ידועים והוציאו מספר אלבומים.

הפעם בסיקסטיז, מיילס גיבש ויצר את לא רק אחד ההרכבים הכי טובים בג'אז אי פעם, בעיניי, מדובר באחד ההרכבים הכי גדולים שהמוזיקה אי פעם ידעה. הרבה פעמים דובר פה על הרכבים מושלמים שפשוט שמעו אחד את השני כשהם ניגנו, והם יצרו מוזיקה בסימביוזה מושלמת, עד כדי כך שאי אפשר לדמיין את ההרכב בלי אחד שהיה חסר. פלויד המוקדמים, הרביעייה של קולטריין, Can. כל הקטע אצל החבר'ה האלה זה שהם סוג של ניגנו מאפס. הייתה תבנית מסוימת, אבל רוב הזמן היה מדובר באלתור ספונטני שאי אפשר לדעת מה ילך בו. ההבדל הגדול בהרכב הזה של מיילס זה שהיה מדובר בקומפוזיציות מורכבות ומתוחכמות שלא בהכרח התבססו על מינימליזם וספונטניות, אבל כן הייתה שם ספונטניות והו הו הם כן ידעו לנגן ביחד. אז כן ילדים, אני מציג לפניכם את החמישייה השנייה של מיילס דיוויס. אחד ה-הרכבים. בית ספר למוזיקה. צוות הספינה: וויין שורטר על הטנור, רון קרטר על הבס, הרבי הנקוק על הפסנתר וטוני ויליאמס על התופים (הילד היה בן 18 כשהצטרף!).

כל אחד מהחבר'ה האלה הוא פשוט שומט לסת אחד אחד. שורטר והמלודיות המסתוריות והחלקלקות שלו, הידיים הזריזות והמקפצות ממקום אחד לאחר של קרטר, ידי הזהב של הנקוק והנגינה הפסיכית, מלאת המקצבים המשתנים של ה"איך לעזאזל הוא עושה את זה" של ויליאמס. זה לא היה ההרכב של מיילס. זו הייתה להקה מושלמת לכל דבר שאם רצו, יכלו להוציא אלבומים תחת שם משותף. למען האמת, מיילס שגיבש את כל החבר'ה האלה היה במצב מחורבן באותו זמן. מי שראה את Miles Ahead שכתבתי עליו בעבר, מבין קצת את מה שעבר על מיילס באותה תקופה. הנישואים שלו לפרנסיס, הגברת על העטיפה של Someday My Prince Will Come, התפרקו והגיעו לסיומם. מיד מיילס חזר לשקוע בדיכאון ובקוקאין. המצב היה רע ולמרות שניגן מסביב לעולם והיה לשם דבר, לא נרשם חידוש בתקופה שלפני הגעתם של החבר'ה. לכן באותה תקופה, מיילס גייס את שורטר ששווה כמה מילים.

וויין שורטר שהיה למנהל המוזיקלי של שליחי הג'אז של ארט בלייקי, זוהה על ידי מיילס שתמיד במהלך כל הקריירה שלו דאג להקיף את עצמו בדם צעיר. וויין היה בן 30. מיילס היה גדול ממנו בשבע שנים כשהתחיל לבנות את החמישייה. מיילס ידע שיש משהו כישרוני בילד. הבן אדם כבר היה עם שם אצל בלייקי והזמן קרא לו להתקדם הלאה. שורטר היה בעיני מיילס כממשיך של קולטריין. וכשרואים את כמות הקטעים שוויין הלחין, אפשר היה לחשוב שהוא היה מנהיג ההרכב. זו הייתה תקופה סופר יצירתית, כי מיילס נתן לשאר החברים לבטא את עצמם ולהביא קטעים מקוריים שלהם. בכל ארבעת האלבומים של ההרכב הזה שעליהם אדבר, מיילס הלחין רק שני קטעים לבד(!) ושלושה אחרים בשיתוף עם קרטר או שורטר. המורה נתן לתלמידים להתפרע והתוצאה שמיימית. ככה נשמעת מוזיקה. מה זה משנה ג'אז, רוק, אמביינט, אייל גולן, מה זה משנה? זו פשוט הייתה מוזיקה אדירה. מוזיקה אלגנטית עם ביצים. כל הנגנים היו מוכשרים עד כאב והגאונות הגדולה של מיילס הייתה להקיף את עצמו בחבר'ה שצעירים ממנו בכמה שנים כי הוא הבין שכדי להתחדש צריך להיות ער לשינויים.

כשהייתי בשיעור אחד עם המורה שלי לגיטרה יוסי, מי שאגיד שהוא הרבה יותר ממורה לנגינה שלי, דיברנו על מיילס ואמרתי את הארבעה אלבומים החשובים שלו בעיניי. לאחר מכן, יוסי בחיוך ובטון דיבור שמעורר סקרנות אומר: "אלבומים טובים מה שאמרת, אבל אני אגיד לך, האלבומים הכי גדולים של מיילס אי פעם היו: E.S.P., Miles Smiles, Sorcerer ו-Nefertiti". את אף אחד מהאלבומים לא שמעתי עד אז. הייתי עמוק בתקופת הפיוז'ן. ומורי ורבי אמר לי כמה מדהימים האלבומים האלה. וכמה שהוא צדק. המרובע הקדוש הזה הוא חובה לאוהבי מוזיקה וברור שבפרט לחובבי ג'אז. ולפחות אחד מהם צריך להיות על מדף הדיסקים/תקליטים שלכם. כי זה מיילס אחר ממה שהכרנו. קצת אחרי שהוא מיצה את העניין במבנה ברור ולפני שהוא עמד לאבד הרבה מהקהל שלו עם מהפכת החשמל, יצרו פה החמישייה כמה מהאלבומים הטובים ביותר אי פעם. לשני האלבומים שבאו לאחר מכן לא היה את הקסם של הקודמים. זו הייתה כבר תקופה אחרת ומיילס היה כבר בדרך לדבר החדש. אבל זה כבר סיפור אחר.

אם לתאר את המוזיקה של ההרכב הזה. זה קצת כמו הקומפוזיציות המופשטות של קנדינסקי. העין קופצת לכל מקום וצבעים נשמעים בתוך צורות משונות ולא ברורות. עוד השוואה היא כמו במכניקת הקוונטים (לא שאני באמת מומחה בתחום. לא חושב שמישהו הוא כזה) כשבתנאים מסוימים אטומים או אלקטרונים פועלים כמו חלקיקים עם תהליך הפיזור. וככה היו החמישייה כמו אותם עצמים מיניאטוריים. בהתחלה מנגנים משהו מובן אבל לאט לאט, נעים ממקום למקום ואתה מאבד את עצמך בתוך כל העניין. אבל איזה כיף זה ללכת לאיבוד במקום שכזה. אם אולי בלבלתי קצת בתיאור, אני אדגיש שלא מדובר ברעש מחורע או בשיעמומון של מעליות. מדובר פה בחיה אחרת ולא מוכרת. שמאז לא נשמע עוד כמו זה. אולי רק האלבומים הגדולים של מונק הם באותו עניין פה.

זה השילוב המושלם בין מסגרת הרמונית מובנת לבין אלתור חופשי וגילויים של מקומות בלתי מוכרים עד אז. הנגנים היו ידועים ביכולת לנגן אחרת. אפילו מיילס שהיה ידוע בנגינה עם טון רך ועגול, פתאום נשמע פה על הגבול. וזה מאוד משונה מבחור שאמר על אריק דולפי ש"יום אחד אני אדרוך לו על הרגל, הוא פשוט נשמע נורא" ועל המוזיקה של ססיל טיילור "להגיד שאתה אוהב את המוזיקה הזו זה כמו ללכת לבית זונות". נראה שמיילס הפנים ולמד מחבר'ה מהדור שלו כמו מינגוס. לא שאני יודע שמיילס הודה כי טעה, אבל רוב הסיכויים שכן אחרי שבסבנטיז שומעים כבר שהוא התפרע עד הסוף. אבל בואו נחזור רגע לשנים 1965-1968. בארבע שנים האלה כאמור, יצאו ארבעה אלבומים גדולים, משונים שעד היום לשמוע אותם, מגלים משהו חדש שלא נשמע קודם.

השנה היא 1965, שנתיים אחרי שההרכב הוקם וצבר תאוצה, יוצא האלבום E.S.P. סופר מעניין לדעת איך המאזינים שהורגלו לשיגעונות של מיילס הגיבו אחרי ששמעו את האלבום הזה שהיה לאחד הארוכים עד אז בג'אז. וישר בלי שום שטויות, מציגים החבר'ה את מפגן הכוחות שלהם. קטע הנושא שהפך לאחד הידועים מאותה תקופה, עם המוטיב הסופר קליט שמוביל ישר לשורטר בפורפרונט עם הטנור שלו ומשם אפשר להבין מה מיילס מצא בו. ובכללי, מה אין פה? מצילות הבזק של ויליאמס, הנגינה הגדולה מהחיים של הנקוק בקטעים כמו Little One שמראים שגם ברגעים מסוימים הם ידעו לקחת פסק זמן (ובאמת בכל אלבום, יש איזה קטע אחד של פסק זמן מכל הסווינג המוטרף הזה). באותה תקופה, היה מדובר באחד האלבומים הכי ארוכים בג'אז, ואולי זו הסיבה שההרכב הפנים והבין שמצליחים לשמור עניין באלבומים של 40 דקות וקצת מקסימום. אבל בלי שום ספק, זו הייתה התחלה נהדרת. ולאט לאט, נראה שההרכב היה על הדרך הנכונה.

אם להודות, E.S.P. הוא הפחות אהוב עליי מבין ארבעה. אין ספק שהוא גדול, אבל שלושת האלבומים הבאים פשוט מראים כמה ההרכב הזה השתכלל, הושחז והתקדם עוד יותר. והנה 1966 וההרכב מוציא את Miles Smiles, מעבר למשחק מילים החמוד, יש פה מוזיקה פסיכית, הסינתזה בין ההארד בופ לאוונגרד מתבטאת בfull essence. וזה פשוט תענוג. רק תקשיבו ל-Orbits הפותח, שכל הזמן מתחמק מהאוזניים עד ששומעים אותו שוב ושוב והליין החמקמק והבלתי פתור נקלט. במשך כל הארבע דקות, קרטר מנגן walking bass מהירח והנקוק עושה פה וואחד צעד ואפילו לא מנגן אקורדים! בחלק מהאלבום, הפסנתרן המהולל לא משתמש בכלל ביד השמאלית ופשוט מנגן את המנגינה עצמה ביד ימין בלבד. לא הרבה שומעים את זה באלבום ג'אז באותה תקופה. וזה לא נגמר. מחצוצרת העמעם המלטפת של מיילס ב-Circle, החמישייה מפציצה במה שהוא אולי אחד ה-קטעים שההרכב הזה יצר. הקטע של שורטר Footprints שבוצע בעבר ע"י שורטר באחד מאלבומיו, מקבל פה ביצוע בלתי נתפס בעליל כשזה נדמה שהאיזון בין ליין רגוע וקצבי לנגינה על סטרואידים מתערערת.

ויליאמס וקרטר נוטעים מקצבים משתנים כשהם עוברים בין 4/4 פשוטים ל-12/8, והמצילות של טוני חוגגות ממקצב סווינג על סטרואידים אל מחוזות מדומינים שלא חשבנו שאפשר להגיע אליהם על המערכת והבס ליין הוווו הבס ליין הפשוט כל כך, המושלם כל כך, חמישה תווים שיוצרו בגן עדן ממוחו הקודח של שורטר, המוזיקה מדברת בעד עצמה. ולא נשכח גם את Freedom Jazz Dance שהביט שלו נושק לגבול הfאנק. למען האמת, הביט הזה נשמע זהה לזה שבסוף To Pimp a Butterfly של קנדריק לאמאר ב-Mortal Man... תשפטו בעצמכם... בכל מקרה, Miles Smiles הוא כבר התקדמות הלאה וההרכב הפך ליחידה קרבית מיומנת, כששורטר ממשיך להתבלט ויחד איתו, שאר החבר'ה מביאים עוד חומר מקורי כשמיילס נשאר בצל. שנה לאחר מכן, יוצאים שני אלבומים, שאקרא להם "אלבומי הפרופיל" בגלל העטיפות, כשהראשון מביניהם Sorcerer, שמט לי את הלסת לפני שנתיים. הרגשתי שגיליתי שוב פעם את מיילס דיוויס. לא חושב ששמעתי פעם משהו כזה. ביום חורפי של אחרי הקשבה לשני הדיסקים שקניתי של הוולווטס וOK Computer של רדיוהד, ניגשתי למחשב והקשבתי למכשף בפעם הראשונה.

להגיד שכושפתי יהיה קלישאה. בואו נגיד שאחרי זה הקשבתי לאלבום הזה שלוש פעמים באותו יום, כי לא האמנתי כמה מלודיות יכולות להיות כל כך חמקמקות ובלתי נקלטות על הפעם הראשונה. פשוט תקשיבו ל-Prince of Darkness שהעניק למיילס את הכינוי הכל כך הולם עוד לפני אוזי אוסבורן וניק קייב. החצוצרה של מיילס והסקסופון של שורטר מצטלבים ונשמעים כאחד. בליין סופר קליט, נשמע ששני כלי הנשיפה תלויים אחד בשני. הסקסופון של שורטר מעולם לא נשמע כל כך מסתורי. רוצים דוגמה? קחו את הקומפוזיציה של הנקוק, The Sorcerer שבאמת מכשפת ומהפנטת אותך כמו כל האלבום הזה. זה כנראה ה-אלבום של ההרכב הזה. החמישייה מעולם לא נשמעה פה כל כך חדה. מעניין לחשוב מה היה קורה אם מיילס לא היה שקוע בדיכאון והיה מנפיק גם קטעים מקוריים. כי בשלב הזה, האלבומים הורכבו מקטע שניים של הנקוק, אחד של ויליאמס וכל השאר של שורטר. מיילס כנראה שם את האגו שלו בצד ונתן לחבר'ה להתבטא עד הסוף. משהו סופר נדיר בדברי ימי הג'אז של שנות השישים כשהמאסטרים היו יוצרים אלבומי סולו לכל דבר. שוב, מדובר פה בלהקה דמוקרטית להפליא. שום להקת רוק או ג'אז הגיע לרמה כזו של נגינה משותפת. בסוף האלבום, מקבלים בונוס נחמד של הקלטה ישנה מ-1962, כששורטר ומיילס הם היחדים מההרכב שמנגנים לשירו של בוב דורוו, Nothing Like You, שגם הוא לכאורה שיר ג'אז פופ פשוט, נשמע בלתי קליט בפעם הראשונה.

וזה מה שיפה בהרכב הזה. רגעים שלא קורים בדרך כלל. שמעת אלבום. ומרוב העובדה, שבוער לך להבין מה היה פה, אתה שומע את זה שוב באותו יום. וכמו לכל דבר טוב כל כך עד כאב, יש סוף. וזה הגיע עם Nefertiti. עם הפרופיל של הפרצוף המהורהר של מיילס, יצר ההרכב את היצירה הגדולה האחרונה שלו. קטע הנושא הפך לשם דבר. ורק כדי להבין את הגדולה של ההרכב אחת ולתמיד, צריך רק לשמוע את הקטע הזה. במשך 7 דקות, שורטר ומיילס חוזרים על אותה מנגינה שוב ושוב ושוב, כשחטיבת הקצב והנקוק לאט לאט מתפרעים ונראה שכל הבלאנס מתערער. ועדיין עם כל הבלגן, זה נשמע מתוכנן ומסודר לחלוטין. וזו ידידי, באלפי סופרלטיבים, גדולתו של ההרכב הזה. האלבום הזה סימן כמה שלבים בקריירה של מיילס. מדובר באלבום האחרון בחייו שבו הכלים האקוסטיים נכחו בלבד. מהרגע הזה ואילך, מיילס כבר התחיל לרקוח מהפכה חדשה בראש שלו. זה מתבטא בשני האלבומים הבאים והאחרונים של ההרכב: Miles in the Sky ו-Filles de Kilimanjaro. בשני אלה, אנחנו שומעים איזה מין מיש מש לא ברור ושומעים שמדובר במעין אלבומי מעבר, מהפוסט בופ אל הפיוז'ן.

בשני האלבומים האלה, לא בדיוק נשמעה הגדולה של ההרכב שהרחבתי עליה ב8 פסקאות. קרטר והנקוק לא אהבו את כל החשמוליזצמיה הזו. ומיד אחרי שנה, נפרדו לשלום. אחרי זה מיילס כבר היה על הדרך הנכונה לפריצות דרך עם In a Silent Way ו-Bitches Brew שהפכו את מיילס (בצדק) לסופרסטאר גם להיפים המסטולים של סוף הסיקסטיז. ויליאמס ושורטר נשארו, והנקוק קלט שהוא גם אוהב את כל הקטע הזה. מכאן, זה כבר משהו אחר. אבל את ההרכב ההוא של שורטר, ויליאמס, קרטר, הנקוק ומיילס היה משהו חד פעמי שגם אחרי מאות שנים לא ישמע כמוהו אי פעם. למרבה המזל, תודה על היוטיוב שכולל בתוכו כמה הקלטות טובות מהופעות של ההרכב, שמראות שגם עם סטנדרטים לעוסים עד מיאוס כמו All of Me, מקבלים תפנית חדשה ובלתי צפויה כשהחמישייה מטפלת בעניין. אלבומי הופעה גם לא חסרים, מומלץ לבדוק, יש אלפי אלפים של הופעות מוקלטות מאותה תקופה של חמשת המופלאים. כן, הביטלס הם באמת ארבעת המופלאים ונכון שיש הרבה הרכבים שכללו חמישה אנשים שאני זוכר כגדולים ובפנתאון של אלים, אבל הפאב פייב שלי היא בטוח אותו הרכב שלכאורה היה שייך ללידר אחד עם ארבעה סיידמנים. בפועל היה מדובר בלהקה. אבל ממש להקה. והמוזיקה גדולה מהחיים. פאק, ממש גדולה מהחיים. תשאלו את רוברט גלספר...

האידיוט, המהמר והפציפיסט

הנה מגיעה לה עוד שנה שבה וודי אלן מוציא סרט חדש המבקרים והמעריצים נחלקים לשתי מחנות: אוהבים ושונאים. "גלגל ענק" כבר מלא באינספור ביקורות ונראה שהבמאי האגדי ממשיך לשגשג על אף ההזדקנות, ההאשמות והמבקרים הלא כל כך אמפתיים. מה לי יש להגיד לגבי זה? לא הרבה. פייר, ממה שראיתי, אני לא משתגע בכלל מהסרטים שלו שבאו אחרי "אנני". זוכר שצפיתי ב"מנהטן" ופשוט רוב הזמן לא הייתה לי את ההתלהבות. זה הרגיש שוודי קצת החזיק מעצמו יותר מדי שם. אולי אני לא מת על סרטים מדכאים, אבל מהרגע שאלן חשב שהוא איזה אינגמר ברגמן, היה הרגע שאיבדתי אותו. נכון, היו סרטים נהדרים כמו "זליג". אבל רוב הזמן, אני לא מוצא את עצמי מתחבר לדברים האלה. ברור אני מהאלה שחושבים שוודי עשה את זה ביג טיים בסבנטיז. כמו שאמרתי, השילוב בין האינטלקטואליות הבכיינית ניו יורקרית של אלן להומור על כל סוגיו, יצר יצירות אמנות גדולות שכל מי ש"מאונן שכלית" כמו שאמר אלן ב"רומן שלי עם אנני", חייב לעצמו את הסרטים האלה.

"גלגל ענק" לפחות עד הסרט הבא שכנראה יגרום לפרובוקציות, הוא הזדמנות נהדרת לרכב על ההייפ, כי וואלה משעמם לי. אבל חוץ מזה, כשהייתי מסתכל וקורא את הדברים שנכתבו על וודי בעברית, הרבה שבחים על הסרטים שלו. בדירוגי הסרטים שלו, בביוגרפיות עליו מהללים את הסרטים הגדולים: "בננות", "ישנוני", "אנני" והרשימה נמשכת. אבל הדבר שהכי צרם לי בכל הכתבות והרשימות שראיתי, זה שאף אחד לא התמקד במה שאני חושב שהוא הסרט הכי טוב שאלן יצר בכל הקריירה הארוכה שלו שמתפרשת כבר למעלה מ-50 שנה. סרט שצריך לקבל הרבה, אבל הרבה יותר ממה שמדברים עליו בדרך כלל. סרט שמאז שצפיתי בו, לא הפסקתי לדבר כמו ילדה קטנה על הגדולה של אלן. ב-1975, הסרט "אהבה ומלחמה" יצא לאקרנים. 42 שנה לאחר מכן, צפיתי בסרט ככה לפני פורים וחשבתי ש"אנני" היה הדבר הטוב ביותר שראיתי בזמן האחרון, אבל אז הגיע בוריס גרושנקו והביא את העלילה האותנטית שהתרחשה במאה ה-19, אבל גם שם, אלן הכניס את האינטלקטואל הבכיין לתוך המציאות הרוסית בתקופת נפוליאון, לקח את דוסטויבסקי, את טולסטי, את אייזנשטיין מכבד אותם ובו זמנית צוחק עליהם, מראה שכל הדרמה ההירואית שעיטרה סיפורי גבורה רבים בהיסטוריה האנושית היא מגוחכת לא פחות מחלקים מסוימים בניו ג'רזי.

"אהבה ומלחמה" אבל אם בא לכם לצאת ממש מדויקים אז "אהבה ומוות" כמו שנקרא באנגלית, הוא נקודת המעבר בין "ישנוני" ל"רומן שלי עם אנני". כל שלושת הסרטים האלה מציגים רעיונות שונים, העלילות מתרחשות בתקופות שונות (האחד בעתיד, השני בעבר והשלישי בהווה), אבל הכל מתבצע באותה המסגרת הוודי אלנית. שלושת הסרטים האלה באו אליי כמו פצצה ביום בהיר, אחרי הרבה מאוד זמן מלא שעמום כי לא מצאתי הומור עם מחשבה מאז מונטי פייתון. וכן. זה וודי. באחד הראיונות שנתן הוא אמר כי הוא אוהב יותר דרמות מאשר קומדיות, כי דרמה קורעת אותך לשניים וקומדיה מוציאה אותך חייכן, קליל ובלי מחשבות. אבל סליחה אדון אלן, פה אתה טועה. האיש יצר קומדיות שהיו הרבה יותר מקומדיות, הן הוציאו אותך עם מחשבות פילוסופיות שונות על הדברים הכי טיפשיים וקטנים עד לנושאים חשובים שעד היום סובבים אותנו: שלטונות טוטליטריים, מערכות יחסים, סקס, מוות והיקום המתפשט.

עלילה בחצי פסקה. אלן מגלם את בוריס דימיטרוביץ' גרושנקו, יליד רוסיה בתקופת נפוליאון שמאוהב בבת דודה (מדרגה שנייה) שלו סוניה (דיאן קיטון בתפקיד הכי טוב שלה בסרטים של אלן) נאלץ לצאת למלחמה נגד הצרפתים, על אף העובדה שהוא פציפיסט (וגם די פחדן). במהלך הסרט, גרושנקו שרוי במחשבות על המוות, תוהה לגבי אהבה וכל זה במבט הומוריסטי-ציני שמי שמכיר את וודי, לא יכול שלא לצחוק גם אחרי 4 פעמים של צפייה. אלן בזמנו, החשיב את הסרט למצחיק ביותר שלו באותו זמן. וזה נכון גם להיום, על אף הקשיים הבלתי נסבלים. הסרט (למרבה האירוניה), צולם בצרפת וגם בהונגריה, רחוק מהקומפורט זון של אלן, ניו יורק. והתוצאה מאחורי הקלעים: חגיגה. לא מספיק שהרבה מהצוות לא הסתדר אחד עם השני ובעיקר עם אלן, יחד עם כל זה, אלן התמודד עם הרבה מאוד כיף: מזג אוויר קשה, הרעלת מזון, פגיעות פיזיות ושאר ירקות. הרבה אומרים שיצירות אמנות גדולות לא יוצאות כשהחיים דבש. טוב... הסרט הזה מצדיק את זה. כי הכל עבד שם.

הנופים הפסטורליים והמבנים העתיקים שהתאימו לאווירה של הסרט. שתי הדמויות הראשיות שמהוות קונטרה אחת לשנייה ואלן וקיטון עושים את זה נהדר. קיטון שבסרט הקודם והעתידי שיחקה דמויות שהוצגו כדי שטוחות, סוף סוף מקבלת את סוניה, דמות הרבה יותר עמוקה ועם זאת מהווה קונטרה לפחדנות של בוריס עם ייצוג כל העניין של ההילולה של גיבורי מלחמה, דת ומוסריות. הפסקול הנהדר של פרוקופייב, גדול מלחיני רוסיה שאולי קצת הפך את אלן לסוג של קובריק עם השימוש ביצירות קיימות בסרטים, מה שנתן לזה משמעות שונה לגמרי. ברמה הטכנית, אפשר להגיד, אין תלונות. לצוות כנראה יש הרבה, אבל אנחנו הצופים, באבוע בוע זכינו. ומה עוד יצא לנו מזה? הרבה תובנות שונות, כי הסרט הזה, הוא סאטירה מבריקה שרלוונטית גם להיום.

לא פחות מ"בננות", "אהבה ומלחמה" ביקר, לעג וצחק על פולחן גיבורי המלחמה, על היציאות למלחמות על שטויות של כובשים, על הדת והשאלה לקיום האלוהים, כל אלה הופיעו ומופיעים פה אצל אלן, אבל בו בזמן שאנחנו חשבנו, גם צחקנו. די הרבה. אם זה היה הספלסטיק, או ההומור הניו יורקרי-ציני הרגיל של אלן, או כשהבמאי מחליט לעשות פרודיה על כל גדולי הספרות הרוסית וגם על גיבורו הגדול ברגמן. הכל מתאחד לאחד הסרטים הכי טובים שתראו אי פעם. אחרי כל הצחוקים שבפאשלות שקורות משטויות ולפני שאלן ישקע עמוק עמוק בתוך התסכול האישי שלו ויתחיל להתעמק בנושאים שדיבר עליהם בצורה יותר רצינית, יצא מנצח בסרט הזה שלא מוערך מספיק. אולי יגידו שהוא אולי לא כזה רציני, ושהוא מיועד לקהל שלא רוצה לחשוב הרבה, אבל עם כל הכבוד. יש מחשבה והרבה. לא פחות מ"אנני".

ומלבד כל זה, כמו שאלן תמיד ידע לעשות, הוא יצר אווירה. והוא הכניס אותנו אליה טוב טוב. עם הפסקול, השחקנים, עם הרפרנסים ועם כל המיתוסים הגבריים שעליהם אלן היטיב כל כך לתקוף מכל הצדדים ולעשות roast יפה יפה באמצעות הפאנצ'ים שלו. וזה לא רק ברוסיה, אם זה באמריקה, או אצלנו עם הנכונות להילחם שכל עם מהלל למען מטרה מסוימת, אלן האינדיבידואליסט שואל "למה?" והלמה הזה מתבטא בכל ה81 דקות שבהן הגענו מנקודה אחת לנקודה אחרת באופן די ברור. בניגוד ל"בננות", שבשלב מסוים לא הצלחת להבין איך הגעת מקטע אחד לאחר, אלן הפיק את הלקחים ויצר סרט לינארי (אחרי זה הוא יפציץ בגאונות שבחוסר לינאריות ב"אנני"), אחיד שאם אוסיף עוד מילה אחת, הפכתי רשמית לfangirl טיפוסי.

אז ברגע הזה אשתוק. ואתן לוודי לדבר. רק תתכוננו, זו לא קומדיה כזו פשוטה. יחד עם "אנני", יחד עם סרטים של מונטי פייתון וה"ביג לבובסקי", "אהבה ומלחמה" צריך להיות שם למעלה יחד עם כל החבר'ה האלה עם היכולת שלו לשים מראה לפני בני האדם הפטריוטים והמיליטנטיים ומראה את הפרצוף האמיתי שלהם. אבל חוץ מכל הקשקושים האינטלקטואליים האלה, כמו שאני אומר על הרבה דברים טובים, זה פשוט סרט כיפי. אבל ממש כיף לצפות. עם כל הפילוסופיה שבדבר, אל תשכחו לצחוק ילדים. ואני, שפשוט יצאתי לא הכי מקצועי בעולם בפוסט הזה, פשוט אגיד נתראה בפעם הבאה, אני כנראה אלך לצפות בסרט עוד פעם.

תערוכת הזוועה (הגרסה האוסטרלית)

אני רגע חוזר לקונספט ההרס ולכל כתיבת הסקירות על המוזיקה. ובאמת, אי אפשר שלא לחשוב על זה בתקופה האחרונה. אז כן, דיברתי על הרס לפני כמה זמן, האם הוא טוב? האם חיוני? האם נחוץ ומוביל לדברים טובים בניגוד למה שחושבים עליו? טוב. הנה להקה שתוכיח את העובדה כי הרס לפעמים יכול להישמע נהדר. אז שבוע שעבר, ראיתי והתרגשתי יחד עם רבים מכם מנסיך האופל. לא מדובר באוזי ולא מדובר במיילס. ניקולס אדוארד קייב ריגש את כולנו במנורה במשך יומיים. אני שהייתי ביום השני יכול לומר שהיו שם מראות שלא אשכח לעולם. מעולם לא ראיתי דברים כאלה אי פעם בהופעה, בין אם של אמנים מקומיים או ענקים. קייב כישף את כולנו, הפנט לחלוטין ועשה שוק פעם אחר פעם. בלי דאווינים, בלי הרבה רעש, נראה טיפ טופ ולא מדבר הרבה, בעיקר כמו איזה מין דמות שהיינו רוצים שיהיה חלק מחיינו. אותו אחד שמביא אותנו לשפיות עם הבלדות האפלות והנצחיות שלו, שמובילות אותנו אל זרועותיו, כשאנחנו מרשים לעצמנו להתייפח ואולי מדי פעם כי מותר, לצייר את אותו האיש היצירתי הזה כאיידול שאנו זקוקים לו.

ההופעה הזו הובילה אותי להרבה מסקנות והרבה מחשבות, אבל בו בזמן, גם עוד לפני ההופעה, בעיצומה של ההתרגשות, אני מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב לתקופה כל כך אכזרית, כל כך רועשת, מגעילה ומלוכלכת שאי אפשר שלא להתפעל, לחטוף צמרמורת ולהתאהב בחרא הזה. החרא העמוק הזה שאף אחד לא הצליח להביא אותו אי פעם כמו שהובא באייטיז. עכשיו שתבינו: אני מת על ניק קייב עם הפסנתר והBad Seeds, אלבומים כמו The Good Son עושים לי את זה וSkeleton Tree האחרון לאט לאט מקבל אצלי מקום יותר גדול כשאני חושב שמדובר באחד האלבומים שאני אוהב מאוד. אבל עם כל זה, אין אין אין אין אין אין אין אין כמו התקופה האגרסיבית, הכאוטית והאקספרסיבית של קייב בתחילת הקריירה שלו. כבר כתבתי פעם על אלבום הבכורה הנצחי שלו כאן ועל כמה שלא נעשה דבר כזה ביקום שוב אפילו ע"י קייב עצמו. טוב, בואו אפילו נחזור עוד יותר אחורה אל תקופה עוד יותר אגרסיבית, עוד יותר מטורפת וכאוטית שהיה בטוח שקייב הולך לסיים את זה וכנראה שלא היינו רואים אותו על הבמה לפני שבוע, אלא יותר בסרטונים ביוטיוב בידיעה שבויקיפדיה היה מכף שהיה מפריד בין שני תאריכים.

אני כמובן מדבר על הבירת'דיי פארטי (The Birthday Party) הנהדרים שנכתב עליהם ממש מעט פה ושם בשפה הזו. ואני רוצה גם להוסיף מהפרספקטיבה שלי, כי למרות שהייתה לי התחושה שאולי כבר דובר הכל, אני מרגיש כל הזמן שאני חייב להוציא את זה. אז למי שלא מכיר, לפני הBad Seeds, לפני הWeeping Songs למיניהם, קייב לא היה ראש הקבוצה, אלא חלק מתוך הרכב שיתופי שבו זמנית התבסס על מתח, אלימות עד כדי שנאה משותפת אחד לשני ובין אדם לעצמו שעד היום אפשר לשאול איך לעזאזל יצאו מזה חיים. קייב, לא בחליפה שחורה ונעליים מצוחצחות, היה נער מתוסבך שהוציא את כל התסכול, הכאב, הטירוף שיכולת לחשוב עליו בעולם. אמרו על ניק דרייק הנהדר שהיה מוציא את כל העצב בעולם בשקט בשקט, אז קייב היה מוציא את כל הזעם בעולם בהרבה רעש. סליחה, הוא הקיא את נשמתו למוות מרוב העובדה שהוא היה קורע את מיתרי הקול שלו, הרבה לפני שריגש אלפים בשירים הנוגים שלו שעיצבו פסקולים שלמים.



אבל עם כל הכבוד זה לא היה רק קייב. בלהקה הזו יכולתם למצוא גם את מיק הארווי, חברו של קייב שליווה אותו שנים גם אחרי הפארטי וידע לנגן על מגוון של כלים. אבל הגיטרה הייתה הבית שלו. עם מראה מאופק של ילד טוב, היה קשה לחשוב שמדובר בבחור שמנגן בלהקת פוסט פאנק אוסטרלית. יחד היה גם את טרייסי פו. הבסיסט עם הצליל הכל כך בשרני וטוב הזה שנראה כמו כוכב פורנו עם השפם האייקוני, מכנסי העור, כובע הקאובוי והמגפיים תוסיפו לפו את המשלים לו בחטיבת הקצב, פיל קאלברט, מתופף שגם אם המקלות היו נופלים לו באמצע הנגינה הוא היה ממשיך כמו גדול. הרביעייה שהקימה את הלהקה The Boys Next Door, הופכת להיות היא באמת, רק אחרי שגיטריסט נוסף מצטרף ללהקה ומשנה אותה סופית. רולנד ס. הווארד. נראה כאילו יצא מציור של אגון שילה (ונגיע לזה) עם סיגריה בפה ופרצוף משונה ובעיקר, סאונד אכזרי ודוקרני בנגינת גיטרה. מדובר במי שאני מחשיב לאחד הגיטריסטים הכי מקוריים והאהובים עליי. יחד תרכיבו וקיבלתם להקה שמבוססת על אנטרופיה, על כאוס, על אלימות וכל הג'אז הזה.



אפשר להגיד שהיה שם השפעות של ג'אז. בעיקר על הצד החופשי שלו. אבל הפארטי היו בעיקרם להקת פוסט פאנק. אבל עם כל הכבוד, היא סוג של כמו מה שגראוצ'ו מרקס אמר כ"חוסר מוכנות לקבל את עצמי כחבר במועדון שירצה לקבל אותי". הפארטי למרות השיוך שלהם לפוסט פאנק, סגנון מעניין ואקלקטי שבורך בלהקות מדהימות מסוגים שונים: PiL, ג'וי דיוויז'ן, סוואנס, פר אובו, טוקינג הדס ועוד ועוד, היה להם את הסאונד הייחודי שלהם. ופה אני מגיע לרגע שאני חושב שמתאר את הסאונד של הלהקה בצורה הכי טובה. הלהקה הזו נשמעת כמו המקבילה לתנועת האקספרסיוניזם הגרמני. ממש ככה. לא רק שהווארד נראה כמו איזו דמות מהדיוקנאות של שילה, כל הלהקה נשמעה כמו הציורים האקספרסיביים חסרי המנוח של חבר'ה כמו שילה, קירשנר ושאר חברי תנועת "הגשר" בתחילת המאה ה-20 בגרמניה. הגיטרות של הווארד את הארווי צובעות את הקנבס בצבעים גסים עם טביעות יד חזקות. לא סתם הלהקה הזו עברה לברלין בשנים האחרונות שלה. כי המקרה של הפארטי מצער מאוד. הלהקה פעלה בתקופה בה האגרסיות בפאנק פינו את מקומן לניו ווייב. אבל הפארטי עשו את זה אחרת. הם חיו את המוזיקה שלהם. הסמים, האלימות, העוני, הדימום בהופעות, כל אלה התאחדו לתוך איזה מין מד לחץ שבאיזושהי נקודה, הכל היה צריך להתפוצץ. וזה קרה בזמן קצר כשהקליטו החבר'ה מספר קטן של אלבומי אולפן.



עכשיו הנה הווידוי שלי: אף פעם לא שמעתי את אלבומי האולפן של הפארטי בשלמותם. מצטער, זה לא עושה לי את זה, אחרי שאתה שומע את אלבום ההופעה שלהם שיצא ב-1999, הרבה אחרי שהלהקה התפרקה, Live 1981-82, מבינים שבאולפן מדובר בלהקה מרוסנת שלא יכולה להתפרץ ולתקוף כמו בהופעות. על האלבום הזה נכתב פעם, אבל אני אשמח גם לשפוך את מה שאני מרגיש כשאני מקשיב לצלילי הגיטרה הצורמים, לנויז המתפרע, לטירוף המתפרץ והקיא והחרא, הזוועות שמתפרצות בתוך הפאנק בלוז הגותי הזה (למה אני מגדיר רבאק?!). היו זמנים שהייתי חושב בתמימות ש-Made in Japan של הפרפלים הוא אלבום הלייב הכי טוב בעולם. אבל האנרגיות האפלות, השטניות של קייב, הווארד, הארווי, פו וקאלברט פתאום מצאו את מקומן אצלי ככה לפני שנתיים. והצילומים בהופעות שלהם..... אלוהים זה כל כך א-כ-ז-ר-י! קייב כבר אז הקפיד על מראה טיפ טופ, אבל בו זמנית גם מלא גועל ושחור משחור אפפו את המראה שלו עם התסרוקת האייטיזית, המראה המטופח של הארווי שנראה לא קשור ללהקה, המראה המחריד א-לה שילה של האוורד והזיונים של פו את הבס שלו, כל אלה מתאחדים למה שקרא לו ג'. ג. באלארד: Atrocity Exhibition. באבוע בוע Atrocity. יסלחו לי ג'וי דיוויז'ן ודני בראון שעשו שיר ואלבום נהדרים כל אחד בהתאמה, אבל הפארטי באמת עשו פה תערוכת זוועות מרשימה. קופסאות מלאות בלכלוך, הדוניזם מופרע ושנאה תמידית, רוק נ רול לא כמו שהוא אמור להיות, חזיונות אפוקליפטיים תנ"כיים בשילוב עם תיאורים גרפיים שמסתכמים בקטע הכואב והמפחיד של הפארטי She's Hit:

She's Hit every little bit
And she won't get up

וכך גם אנחנו. 17 שירים מרכיבים את האלבום הזה רובם מהאלבומים הגדולים של הלהקה, Prayers on Fire ו-Junkyard. כאמור מתקופה אינטנסיבית משלושה מדינות שונות ובשני הרכבים שונים. כמעט כל שיר מתקיף אותך בצמרמורת, באיזה מין יצר הרסני, בטירוף זמני כזה. לא מדובר באיזה זעם חולף של טינאייג'רים מחוצ'קנים. זו זעקה מתוך חרא עמוק בו טבעו חבר'ה צעירים שלא מצאו את עצמם. לא בביתם באוסטרליה, לא בבריטניה וכשהגיעו לברלין, זה כבר התפוצץ. כל שיר ושיר מצליף באכזריות ואפשר רק להתפעל כמה כוח ואנרגיות דמוניות היו ללהקה הזו. הצרחות של קייב, הנגינה המשונה של הווארד שניגן תווים ברורים בצורה עקומה עד לניוז מחריש אוזניים והבס הדומיננטי של פו. 5 השירים הראשונים באלבום הזה כמו ב"תפוז מכני" של קובריק, מכים אותך בתדהמה אחד אחרי השני. Junkyard אולי ה-שיר של הפארטי פותח את המסע הצלב של הפארטי בהופעה בלונדון, כשריף תמידי ונצחי נשאר ומתנגן ברפטטיביות ובדיוק כשבו זמנית חלק מהחבר'ה מרשים לעצמם להרוס את הסדר הקיים עם רעשי רקע שהאוזניים לא שוכחות. אי אפשר שלא להזדעזע מהנביחות של קייב ב-Junkyard, בהתקפה של חטיבת הקצב של פו את קאלברט בעוד סוג של "להיט", Zoo Music Girl, בריף העקום והמעוות ב-Dim Locator.

זה לא ייאמן שלהקה מתבססת בכזו זוהמה ושורדת כמו גדולה, ובעיקר ברגע שבו מגיע קטע הספוקן וורד האפוקליפטי A Dead Song, אי אפשר שלא לחטוף צמרמורת ולצלול לתוך הכאוס כשקייב צורח אחוז טירוף, כמו נביא זעם This is the end brother, like this is the really living end. זה ממשיך לתוך הגיהינום כשקייב נשמע כמו שד ב-King Ink, יחד עם ריף קליט ואכזרי ונראה בכל פעם שכשהחבר'ה מנגנים מצוין ב"כיעור" שלהם, משהו הולך להתפוצץ שם. שנה עוברת, דברים משתנים. קאלברט מועף מהלהקה, הארווי תופס את מקומו, הלהקה מנגנת בברמן, גרמניה ונשמע שמה שהיה בלונדון זה כלום לעומת הזעם והרעל שזורם להם בוורידים. ב-Pleasure Heads Must Burn, החבר'ה כבר שוכחים ממלודיה ומאקורדים ובונים את הכל סביב הקצב, עד כדי כך שהגיטרות נשמעות כמו כלי הקשה. ב-The Friend Catcher, קייב משמיע קולות של חמור ומפחיד את כולם יחד עם עוד מנגינה עקומה שכבר מראה שהגענו עמוק עמוק לגיהינום. אפשר לומר שהפארטי היו עוד גרסה מוזיקלית לגיהינום. אם טום ווייטס ב-Bone Machine הוא השטן וב-Magog של פיטר האמיל זה נשמע כמו הירידה לשאול כמו שדנטה תיאר, אצל הפארטי זה נשמע כמו סדום ועמורה רגע לפני שהיא נמחקת מהמפה.

עם שירים כמו Six Inch Gold Blade אנחנו קולטים שהפארטי מחזיקים פה משהו טוב עם הבס ליין הכל כך בלתי נשכח של פו ועד לסוף שנשמע כמו השקט שאחרי הסערה, אבל בו זמנית, נשמע ששרידים מהסערה עדיין לא סיימו פה. She's Hit במארש הלוויתי קבוע ובס ליין שנשמע שמייצג את כל מה שרקוב בעולם, קייב מסיים את הכל ושר ומייצג את המצב שלנו המאזינים, הוכנו הותקפנו מכל הכיוונים. התקפה סדיסטית וקצת מזוכיסטית משני הצדדים שמשאירה אותנו שוכבים על הרצפה, קפואים, מפוחדים ולא מבינים מה לעזאזל עבר עלינו. מה שיכל להיות סוף של אלבום הופעה Killer מפנה את המקום לעוד קטע אחד אחרון. קאבר לסטוג'ס. מלכי האגרסיות. קשה לדמיין את כל הפאנק מתקיים בלי איגי וחבריו, ופה הפארטי בהופעה באתונה בקאבר לשיר הנושא מאלבומם הטוב ביותר של הסטוג'ס Fun House, מתעללים קייב, הווארד, הארווי ופו בכל השיר עד כדי כך שאי אפשר לזהות שמדובר בשיר של הסטוג'ס עם איכות ההקלטה המחורבנת, והעובדה שהפארטי נשמעים קצת לא בפוקוס. מבינים איך לאט לאט העסק מתפרק, מה שיוצר אצלי רגשות אמביוולנטיים לגבי הקאבר הזה. מצד אחד, מה הם דופקים לנו את זה אחרי כל הויה דה לה רוזה המדהימה הזו? מצד שני, מה יותר פאנק ואנרכיסטי מאיכות הקלטה של משהו שנשמע כאילו הוקלט מפלאפון nokia מתקופת האבן? זה מגעיל, זה נהדר וזה מכה אותך.

וזהו שקט... ועדיין קשה לעכל מה עבר פה. זה היה בלוז? זה היה נויז? אלה היו שירים בכלל? על מה הם שרים? מה האמלט עושה יחד עם ניק החשפן? מלא שאלות, ועם כל השאלות האלה, חוזר הרצון לשמוע את זה עוד פעם. 16 שנים מפרידות בין הוולווט אנדרגראונד שהקליטו את מתקפת הנויז ב-Heroin לבין משיכות המכחול האקספרסיביות של הפארטי בShe's Hit בהופעה בגרמניה. 16 שנים של מה שהתפתח מאותה חיה. והחיה גדלה למימדים עצומים. מהפרי ג'אז של אורנט ואיילר, לרוק נ רול של צ'אק ברי אל הסאונד המחורבן של הוולווטס, אל הצרחות של איגי, האנרגיות של בואי, האנרכיה של ג'וני רוטן והפואטיות של פאטי סמית' אל תערוכת זוועה נהדרת שרק גורמת לך להרגיש את החיים של קייב שהיו קופסה מלאה בלכלוך, לחוות שוב ושוב את אותו הסוף שקייב דיבר עליו בשיר המת, להשתגע ולאבד את זה כשצועקים אל המיקרופון "שחררו את העטלפים", אבל איך אפשר שלא לשיר את הפזמון הנצחי שלבש צורות רבות משירי שאנסון נוגים ועד לחגיגת הזוועה של הפארטי עם "honey honey honey honey honey honey kiss meeeeeeee"? הכל נמצא פה, מהמהפכנות של "הגשר" ועד אווירת המועדונים האפלים של האייטיז.

30 פלוס שנה עברו. פו והווארד מתים, קאלברט מזמן לא נראה לציבור, הארווי עזב את קייב שפקד לפני שבוע את מנורה והוכיח שוב למה הוא אחד הזמרים הכי מרגשים אי פעם. אבל אל תתנו לעצמכם לשכוח, שלפני כמה זמן מותר להוציא עצבים ואגרסיות, כי כמו שאמרתי בפוסט הקודם, זה הכרחי ואנושי. ויש משהו יותר אנושי מלצרוח שאתה המלך?