ריד והשולחן

טוב, הפוסט הזה הולך לעצבן הרבה מכם. כי זה הולך להיות על אלבום שניפץ טאבואים בקרב מאזינים רבים, מוציא את כולם מדעתם ועושה לכולם חיים קשים. ממבט אחד, מדובר באחד הפרויקטים הכי מעניינים שנעשו במוזיקת רוק ובכללי במוזיקה פופולרית. מעשה לא צפוי שהוליד תינוק מתוסבך שכולם אוהבים להשמיץ, להכפיש ובעיקרון לשכוח שהוא קיים בכלל. מעטים הם אלה שראו בו כיצירה ראויה וממש טובה. זה אלבום שעד היום גורם להרבה אנשים להחמיץ פנים, להיגעל ולהיכנס למצב תוקפני. מדובר ביצירה שמי שאוהב אותה מוחשב להיפסטר אינטלקטואל מאולץ שכנראה מתלהב יותר ממה שהוא גרם ובמילים פשוטות, אם להשתמש בציטוט של ארנולד שנברג: "אם זו אמנות, זה לא לכולם. אם זו לא אמנות, זה לכולם". זה היה אחד משיתופי הפעולה שהפיל את הלסתות של כולם. הוא יכל להיות שני דברים, או שיהיה מעולה ומפתיע מכמה שהוא נפלא, או שאולי היה עדיף לא לשתף פעולה ביחד. יש הרבה שיתופי פעולה מדהימים שכאלה. המלחין פיליפ גלאס עם ענק הסיטאר ראווי שנקר או חצוצרן הג'אז פרדי הבארד עם האוונגרדיסט אילהן מימרוגלו. אבל אף אחד, אף אחד, לא ציפה שלו ריד ומטאליקה יחברו ביחד למה שיתברר כאחד האלבומים המושמצים ביותר בהיסטוריה.

הנה הגענו לנושא. האלבום Lulu כבר 6 שנים שהוא קיים וממשיך לעשות למאזינים את המוות. בין אם משני המחנות. המטאליסטים במוש פיט עם החולצות של מטאליקה, לא מבינים מה לעזאזל הגיבורים שלהם שגם ככה אכזבו אותם הרבה פעמים עושים את הבולשיט הזה עם הזקן הזה שכל הזמן מדבר. המעריצים של לו ריד לא הבינו מה אמן ענק ואנטי מיינסטרים כמוהו שהשפיע על רבים והיה לנביא הפאנק והאלטרנטיב עושה עם המטאליסטים המיליונרים האלו שמופיעים כל לילה באצטדיון. אלה שאוהבים את שניהם, ניסו להבין לעומק מה עומד מאחורי השיתוף פעולה הזה. היו כאלה שאהבו והיו כאלה שהתאכזבו. אפשר להשמיץ את לולו, אפשר להתעלל, לסקול באבנים ולהגיד שמדובר בזבל אחד גדול, אבל אי אפשר להכחיש שהוא עשה הרבה מאוד רעש שהביא את כל המעורבים לכותרות. יחסי ציבור הוא בהחלט עשה וגם היום, נדמה שלמעריצים קשה לסלוח על הדבר שעוללו להם גיבוריהם.

למרות כל היצירות פאר שהשאירו מאחוריהם כולם, לולו מנצנץ לרבים ככישלון ענק שמשכיח את איך שמטאליקה שינו כיוון מהת'ראש מטאל אל הארד רוק ואפילו בלוז עם אלבומים כמו Load, הסתפרו קצוץ והלכו עם הזרם ואת איך שלו ריד הבריח את כל המאזינים שלו עם Metal Machine Music. אבל הגיע הזמן להתוודות, אני חושב שמדובר באלבום מאוד מעניין ולמי שימצא אותו מעניין גם יהנה ממנו. מי שאוהב מוזיקה אקספרימנטלית ירגיש בבית, מי שמגיע ממטאל ירגיש לא בנוח, אבל למרות שלולו כבר הפך לאלבום שיותר כיף לדבר עליו מאשר לשמוע אותו, זה גם די כיף ובנוסף מעורר מחשבה לשמוע אותו. אבל לפני שאני אדבר על האלבום, אנחנו חייבים להכיר את שני האמנים. בשביל להבין את האלבום הזה יותר טוב, צריך להכיר את כולם בסיפור.

מטאליקה, ענקית המטאל שהפכה לאהבתם של רבים. מהמטאליסטים מהגל המקורי של האייטיז ועד לבני ה13 שמסתובבים עם החולצות שלהם וחייבים לנגן את Fade to Black כל פעם שהם מביאים גיטרה לטיול השנתי. הם עברו הרבה מאוד והם זכורים איך גרמו לנו המאזינים אושר ענקי עם אלבומים שהראו לעולם מה זה ת'ראש מטאל והפכו לאלבומי חובה לכל מטאליסט שמכבד את עצמו. בכיתה ח' אהבתי להקשיב להם הרבה. הם היו משהו חדש בשבילי, אחרי הפרוג רוק בכיתה ז'. ולמשך תקופה ארוכה, הם היו ממש מושא להערצה שאהבתי להקשיב להם כמעט כל יום. היום, אני בתקופה שאני רחוק מאוד ממטאליקה. כל ההילולה שעושים מהם קצת קשה לי איתה ואני מרגיש שיותר מעניין אותי לגלות דברים אחרים, אבל אני לא שוכח איך החבר'ה האלה שימשו לי כפסקול מעולה בגיל 14 יחד עם מגאדת', איירון מיידן ועוד הרבה הרבה.

לו ריד כמו שהרבה פעמים ציינתי בבלוג הזה, הוא אחד האמנים הכי גדולים וגאונים שדרכו על הפלנטה הזו. מדובר באיש אמיץ, אוונגרדיסט, חתרן שתמיד מעניין וחוץ מזה גם עיצב לי הרבה מאוד את שנה שעברה בין אם הוולווט אנדרגראונד או בקריירת הסולו שלו. האמנות שלו הביאה לי משהו חדש. איך אפשר לעשות את זה בגדול כשאתה תוקע פידבקים של גיטרות, דרונים ושר על זונות, סמים, הצד הרקוב והמגעיל של האנושות ובעיקרון כל מה שמחריד. כשהאיש מת, הרבה הוקירו לו, כי הוא באמת סלל דרך לכל כך הרבה. מדיוויד בואי ועד סטיב רייך. אבל בעיקר גם זוכרים אותו עד היום, כאיש שידע לעצבן את כולם. מלבד אישיות אקסצנטרית ומתוסבכת, האיש הצליח ליצור אלבומים שעושים לכולם חיים קשים. זכור איך אחרי אלבום להיט כמו Transformer, ריד עשה לכולם דווקא ויצר את האלבום המופתי לא פחות Berlin, אבל בן אדם... מדכא... ברור שהדוגמה המובהקת היא Metal Machine Music אלבום שכולו שעה של רעש שסופית גרם לכולם לחשוב שהוא איבד את זה. והנה, במה שהתברר כיצירתו האחרונה, הוא שוב פעם הצליח לעצבן. את ריד אני מאוד אוהב, הוא שינה לי את התפיסה לגבי מוזיקה ועדיין יש לי עוד הרבה מה לחקור אצלו.

עכשיו, קחו את שניהם ביחד. אחרי אחד מהטקסים של היכל התהילה של הרוק אנד רול, החליטו לו ריד, ג'יימס הטפילד, לארס אולריך, קירק האמט ורוברט טרוחיו לחבור ביחד. האמט הודיע שזה לא הולך להיות "100% אלבום של מטאליקה". אף אחד לא ציפה שזה יהיה עד כדי כך לא מטילאקאי. זה למעשה מרגיש יותר כמו אלבום של לו ריד שמטאליקה משמשים בו נגנים מאשר שיתוף פעולה שווה. אז איך יכול להיות שמטאליקה היו דווקא בחירת ליבו של ריד? תחשבו מה היה קורה אם האלבום הזה היה מנוגן עם חבר'ה כמו סוואנס? להקה שהרבה יותר מתאימה להלך הרוח של ריד וגם מבחינת יחסי ציבור, מדובר בשני אמנים שמקסימום 50 איש הגיעו להופעות שלהם במועדונים קטנים. אבל זה מה שתמיד ידוע אצל ריד. אלמנט ההפתעה. הבחור הודה הרבה פעמים שהוא מאוד אוהב ומחובר למוזיקת המטאל. אבל מטאליסטים ישאלו את עצמם, מה הוא עושה פה? מי זה בכלל? בואו נודה בזה. חלק מכל הסערה שנוצרה סביב האלבום הזה, הייתה בגלל שמדובר באלבום שמטאליקה לקחו בו חלק.

אתה לא מצפה שהגיבורים שלך יעשו משהו משהו שלא רגיל להם. שוב פעם, אם זה היה swans או סוניק יות', כל הצדדים היו מרוצים. אבל כיוון שמדובר בסלבים כמו מטאליקה, זה גרר יחד עם אוהבי האוונגרד את המטאליסטים. אם זו הייתה להקה שמתאימה יותר לריד רוב הסיכויים שלא היו כל כך הרבה דיסלייקים לסרטון ביוטיוב על האלבום הזה. קחו לדוגמה שיתוף פעולה אחר בין אגדה ותיקה ללהקת מטאל. סקוט ווקר וSun O))) מדובר בשני צדדים שעד כמה שבאו מרקעים שונים, השיתוף פעולה נשמע הגיוני. שניהם מגיעים ממוזיקה ניסיונית, כל אחד במסגרת שונה. במקרה של ריד ומטאליקה לא ככה היה הדבר. עם ריד עושה כל דבר שלא קליט לאוזן, אז מטאליקה עושים את ההפך. עובדה שהם עד היום מופיעים באצטדיוני ענק. גם מעריצי ריד מחזקים את הסערה. כי הם לא יכולים להבין את השיתוף פעולה הזה. למה שאמן גדול ואנטי מסחרי כמו ריד ישתף פעולה עם מטאליקה? להקה שהרבה מייחסים אותה כדוגמה להרכב שבגד בעקרונותיו ועזב את הגישה האנטי מסחרית שלו כדי להיות חביבים על כולם. משני הצדדים הייתה הפתעה. אבל אי אפשר להגיד שרק רע יצא מהסיפור הזה.

כאמור, זה יותר אלבום של ריד שמטאליקה מלווים בו. לכן המטאליסטים לא יבינו למה הם פאקינג חוזרים על אותו ריף במשך 20 דקות? ומעריצי ריד גם הם יתעצבנו מהגיטרות של האמט. אבל שוב פעם מי שאוהב את שניהם, ילך לאחד משני המחנות. או שאוהבים אותו או ששונאים אותו. לולו זה אלבום קונספט. קונספט שהרבה יותר צפוי מריד מאשר למטאליקה. הסיפור, מתבסס על המחזה של האקספרסיוניסט הגרמני, פרנק ודקינד. האיש שכתב מחזות קשים ופרובוקטיים, יצר את הדמות של לולו שהופיעה בשני מחזות: "רוח האדמה" ו"תיבת פנדורה". שני המחזות הם בעצם מחזה אחד (ואגב יש גם את האופרה המדהימה של אלבן ברג על זה). ומה הם מספרים? את סיפורה של לולו. אישה מפתה מרקע מפוקפק שקשריה התבססו על גברים עם רקע חזק. עם בגידותיה שמתגלות, היא מדרדרת לזנות ועוני ומסיימת את חייה המרים בלונדון, כשג'ק המרטש רוצח אותה. סיפור כזה הוא הלחם והחמאה של ריד (גם העטיפה משרתת את זה יפה), אבל חדש מבחינה טקסטואלית למטאליקה. אז אם יש משהו מדהים באלבום הזה, זו דרך ההגשה של ריד.

במשך כל האלבום הזה, הוא כמעט ולא שר מילה. כל האלבום הזה הוא ספוקן וורד אקספרסיבי שאדם בן 69 כמו ריד גורם לך לצמרמורת ולרגשות המחורבנים ביותר שאפשר להעלות. אם יש שני רגעים מדהימים באלבום הזה, זה בפתיח של הדיסק הראשון ושל השני. Brandenburg Gate ו-Frustration. שני השירים האלה מביאים את ריד בשיא הזעם שלו, באקסטזה של הסיפור כשהוא מספר את הסיפור של הזונה שנפלה כל כך חזק ועכשיו נמצאת זרוקה ברחוב בשער הניצחון. ריד פותח את כל האלבום בנימה דווקא מאז'ורית. עם אקוסטית בודדה והקול בפעמים היחידות שהוא שר: "אני אחתוך את רגליי ופטמותיי"... פאק... יש הרבה גור באלבום הזה כמו שמצופה ממחזה גרמני מתחילת המאה ה-20. אבל זה חתיכת גור על ההתחלה. והאמת, עד כמה שמטאליקה נראים רחוקים מזה, אני מדמיין ממש את גרמניה האפלה בשחור לבן עם כל הדברים של התקופה. באוהאוס, הופעות הקברט האפלות, הציורים של שילה וקירשנר. ג'יזס, זה כזה טוב. ואז ברפטטיביות כולם מנגנים את הריף שוב ושוב ושוב, כשהטפילד שר small town girl וריד מטיח בנו את הסיפור ומגלם את לולו.

האמת, אני אודה שהקול של הטפילד מפריע לי. תמיד אהבתי אותו עם קול של ילד מחוצ'קן ועצבני בKill Em All ו-Ride the Lightning, ואני לא יודע. משהו בקול שלו מרגיש לא מתאים. בעיקר באחד הקטעים הכי פתטיים של האלבום. כן, הוא לא מושלם. אבל כאן זה פשוט לא מובן בשיט. מה לעזאזל הטפילד מתכוון שהוא צועק "אני השולחן"? כמה memes זה גרר ואף אחד לא באמת מבין. חוץ מזה, בואו נדבר גם על Frustration, השיר שמתוגבר בריף אדיר וכיפי כמו שמטאליקה יודעים כשאחרי כמה פעמים הם עוברים לטריטוריה של אמביינט אפל כשריד מגלם את אחד הגברים הכוחניים כשהוא אומר בקול כל כך אדיש שזה מצמרר: "אני כל כך רוצה לפגוע בך, תתחתני איתי, אני רוצה אותך כשאשתי". כל העסק נהיה יותר מטריד, אבסטרקטי ופסיכוטי ואני לא חושב שריד ומטאליקה אי פעם יצרו משהו כזה בקריירות שלהם.

בשביל דברים כאלה שווה לשמוע את האלבום הזה. החזרתיות יכולה לעצבן אנשים שלא רגילים לחזרתיות במוזיקה, למרות שזה אחד הדברים שאני הכי אוהב היום לשמוע במוזיקה, כי זה גורם להיכנס למצב של טראנס ולהבין לעומק יותר את השיר. יש משהו בזה. צריך הרבה מאוד האזנות לאלבום הזה, או להיכנס לדבר עם האזנה לוולווטס, לריד, לקראוטרוק, למינימליזם, לדרונים. אחרי זה, הכל יהיה הרבה יותר מובן. ובכל מקרה, אם ניקח ציטוט של עוד יהודי ניו יורקר, וודי אלן אמר: "אם אני רואה שהסרט האחרון שלי לא שבר קופות, אני יודע שעשיתי משהו נכון", ככה זה גם במקרה של ריד ומטאליקה. הם באמת עשו משהו נכון, הם גרמו לכולם לשמוט לסתות והצליחו להגיע לכותרות. וכשאנשים התעצבנו והייתה סערה שנמשכת עד היום, אנשים הסתקרנו והקשיבו כדי להבין מה כולם כל כך מתעצבנים מזה? מה אלבום אחד יכול כבר לגרום? על זה אני מעריך את כל המעורבים. מטאליקה קצת לפני שתחזור לטריטוריה המוכרת שלה עם האלבום Hardwired (שהאמת לא אהבתי, אבל כל מי שכן, נפלא), הראתה שהיא יכולה לחדש ולעניין, הם ניסו לעשות את זה בניינטיז, אבל זה לא התקבל כל כך טוב. גם עכשיו זה מתקבל בצורה אפילו יותר גרועה, אבל אי אפשר להגיד שזה לא מעניין.

ריד לפני שנפרד מן העולם שנתיים אחרי, הראה לעולם שהוא עדיין רלוונטי, עדיין חדשן, עדיין מעצבן אנשים, כשחלקם אוהבים מאוד את העצבים האלה. כשסיפרו לריד שמעריצי מטאליקה רוצים להתנקש בו על האלבום הזה, הוא אמר: "מה אכפת לי? אין לי מעריצים יותר מאז Metal Machine Music, עשיתי את זה בשביל הכיף". ריד עשה בית ספר לכולם באיך להשאיר את כולם מופתעים לפני שאתה הולך. לולו כרגע עדיין נשאר כמושא לבדיחה של מטאליסטים, אוונגרדיסטים, רוקרים בכללי ובעיקרון דוגמה לשנאה מאוד גדולה כלפי אלבום. אבל באמת, שמדובר באלבום ממש טוב. נכון, זה לא ידבר אל אלה שחשבו שהם הולכים לשמוע בלאסט ביטים וסולואים וירטואוזים, אבל פאק האווירה, הפסיכוטיות האפלה בכל זה, זה ממש מעניין. גם אלה שחשבו שהיה יותר עדיף לעשות את האלבום הזה עם הרכבים אחרים, בחיי תשמעו את מטאליקה מתנסים עם פידבקים ונויז! לאלה שהכירו ואהבו את מטאליקה לפני ריד ואחרי זה הפכו לסוגדי ריד (כמוני) זה נשמע מעולה וממש אדיר. האמט אשכרה מתנסה בלבנות soundscapes מאשר לתקוע עוד איזה מלא טאפינג (למרות שיש איזה סולו האמטי אחד). אני לא מכריח את אף אחד לשמוע, מפרספקטיבה אחת, זה נראה באמת כמו אלבום שהם יצרו בשביל עצמם, כשאין התחשבות בקהל. מי שחושב עדיין שמדובר בבושה וחרפה שלא הייתה צריכה לצאת לאוויר העולם, עדיף שלא יתקרב אל האלבום. זה מובן. אבל אנשים שמסקרן אותם לשמוע את אחד משיתופי הפעולה של שניים מהכוחות האדירים של המוזיקה הפופולרית, אני אומר לכם, אל תבואו עם ציפיות, אבל זה הולך להיות ממש מעניין.

אני חושב שבעוד כמה שנים מעכשיו, לולו יכול להיות שני דברים. 1. להישאר אלבום שיוצר פרובוקציה ותגובות שליליות ולהישאר לחתיכה מוזרה שרק אלה שיש מעליהם את הילת "הפוזרים בשביל האמנות העמוקה" ישמעו 2. להפוך לאלבום מוערך הרבה יותר כשמתחילים להבין את היופי האדיר שבו ולהפוך אותו לאחד האלבומים היותר מעניינים ששווים הקשבה לפחות פעם אחת. אני מאוד מקווה לאופציה השנייה, למרות שהעסק יותר מתוסבך מזה. אבל אני באמת מאמין, שהאלבום הזה יום יבוא ויהפוך לקלאסיקה מוערכת. כן. ממש ככה. בואי קרא לאלבום הזה יצירת חייו של ריד והוא אמר שבעוד מספר שנים, יבינו את האלבום הזה יותר טוב והוא יקבל יחס בדיוק כמו "ברלין". בואו לא נשכח שב-1984, כשמטאליקה הוציאו את Fade to Black, כל המטאליסטים חטפו את החלסטרה בגלל שלהקת מטאל משתמשת בגיטרה אקוסטית בשיר שלה. אז זה מה שהיה לי להגיד על האלבום הזה. תסקלו אותי, אבל אני באמת חושב שאם תגיעו לאלבום מנקודת מבט אחרת, לא תתאכזבו. תיהנו ותזכרו, אני השולחן! 

Metallica - Kill 'Em All

אלו היו שנות השמונים של לוס אנג'לס. הגלאם מטאל, שהוא לא כזה מטאל, מדובר בכמה בחורים עם בגדים צמודים ושיער מנופח ששרו על בנות וסקס, היה בשיאו. המיינסטרים התייחס ללהקות מוטלי קרו, בון ג'ובי ופויזן שהיו לסנסציה חמה באותה תקופה. הם היו הרוק סטארס האולטימטיביים. תקליטיהם נמכרו כמו לחמניות חמות, והקליפים שלהם שודרו בתדירות גבוהה ב-MTV.

אך ממש ממש מתחת לשטח, בלי לשים לב, פעלה לה להקה שצפתה בבוז בתנועה המזויפת/פוזאיסטית. היא בהחלט לא סבלה את מה שהתרחש באל איי, ודרשה לשינוי מיידי. ללהקה הזו קראו מטאליקה. ומטאליקה הייתה התקווה הגדולה שהגיעה לדור ההדבנגרים של שנות השמונים.

המטרה העיקרית הייתה לנגן כמה שיותר מהר, כמה שיותר אגרסיבי, בלי חיקויים, ובלי פוזות. הלהקה לקחה את המטאל כשהיא מושפעת מהדור המקורי (בלאק סאבאת', לד זפלין, דיפ פרפל), ומהגל החדש של הרוק הכבד הבריטי (איירון מיידן, סקסון, דיימונד הד). בנוסף לקחה את החוצפה של ההארדקור פאנק, ואת המורכבות של הרוק הפרוגרסיבי ומיזגה אותם לתערובת חדשה של מטאל חדש ולא מוכר שהפך לאחד הסגנונות האהובים בז'אנר - ת'ראש מטאל. ולא מדובר כאן במתכת הזבל. זה מטאל שפשוט מצליף.

אז הכל התחיל בלוס אנג'לס ב-1981, כשמעריץ רוק כבד נלהב העונה לשם לארס אולריך, פרסם מודעה בעיתון מקומי ובה רשם כי הוא מחפש חבר'ה לנגן איתם מטאל. למעשה תחת מדור המטאל היו רק שני אנשים. אלה היו אולריך ובחור ביישן ושמו ג'יימס הטפילד.

לארס אולריך הגיע עם משפחתו מדנמרק לאמריקה, כשמטרתו העיקרית הייתה להפוך לשחקן טניס מקצועי כמו אבא שלו, אך ברגע שהגיע לאמריקה, רוק כבד היה כל מה שעניין אותו. הוא רכש תקליטים של להקות מטאל מבריטניה שהחלו לצבור פופולריות באותה תקופה. הוא זרק את מחבט הטניס, ואימץ את מקלות התופים, כשהחליט מה הוא רוצה להיות: מתופף בלהקת מטאל.

ג'יימס הטפילד היה ילד ביישן מאוד שגדל בבית למשפחה נוצרית אדוקה. הוריו היו נאמנים לדת, ואף על פי שחלו בסרטן, הם סירבו להשתמש בתרופות, כי שמו את מבטחם באל. אביו עזב בגיל 13, ואמו נפטרה בגיל 16. בתחושה שהוא מרגיש מבודד, כשכולם עוזבים אותו, הוא גילה את מוזיקת המטאל שעזרה לו לעבור את ימיו הקשים.

כשנפגשו השניים וג'ימג'מו להם ביחד, החליטו כי הם מקימים להקה וקוראים לה מטאליקה. הטפילד מגייס חבר ילדות בשם רון מק'גובני על הבס, וגיטריסט בשם לויד גרנט. הלהקה החדשה הקליטה דמו לשיר בשם Hit the Lights שנכלל באוסף של להקות מטאל חדשות וצעירות ביוזמתו של ידיד של אולריך, בריאן סגל.

השמועה מתחילה להתפזר, יש להקה חדשה שעושה רעש. גרנט עוזב, ומיד מוחלף בגיטריסט שראה את המודעה של מטאליקה בעיתון. לבחור קראו דייב מאסטיין. גיטריסט בחסד שהתקבל ללהקה ללא אודישן. הרביעייה החדשה הופיעה באזור, ויותר ויותר אנשים החלו לשמוע על התופעה החדשה שנקראה מטאליקה, בעיקר עם קלטת הדמו החדשה שלהם No Life 'Til Leather שהופצה בקרב המחתרת.

אך בעיות רבות היו בקרב החבר'ה. מאסטיין היה בנוסף, פרחח לא קטן כשהשתייה המרובה שלו הפכה אותו לbadass אלים במיוחד. במסיבה אחת בביתו של מק'גובני המופנם, שפך מאסטיין בירה על הבס של מק'גובני ללא ידיעתו של האחרון. כשהרים הבסיסט את הגיטרה שלו, התעופף לכל הרוחות. הוא זעם, וגירש את כולם כשהכריז כי הוא עוזב את הלהקה. לאחר מכן, ניגן בלהקה בשם Phantasm, ולבסוף סיים את הקריירה המוזיקלית שלו, וכיום הוא עובד במפעל.

בהופעה אחת שבה הטפילד ואולריך נכחו, הופיעה להקה בשם Trauma, שהגיטריסט שלה הטיל על השניים רושם רב. הבחור עשה הדבנגינג מטורף כל הלילה, והרביץ בסולואים מדהימים. כשהטפילד ספר את המיתרים, גילו השניים להפתעתם כי הגיטריסט היה למעשה בסיסט. בחור העונה לשם קליף ברטון, שהגיע מסן פרנסיסקו. הטפילד ואולריך לא היססו ולקחו את הבסיסט לשיחה כשאמרו לו כי הם רוצים אותו ללהקה. ברטון הסכים בתנאי שהלהקה תעזוב את לוס אנג'לס ותעבור לאזור סן פרנסיסקו. הם מיד הסכימו, כיוון שידעו כי הסצנה הגלאמית של LA לא מתאימה להם כלל, ועברו בשמחה. החזרות הנהלו בביתו של מנהל להקת Exodus, מייק וויטאקר.

הלהקה שכבר הפכה לשם ידוע עוד לפני שהוציאה בכלל אלבום, הייתה אמורה להקליט אלבום ראשון בחסותו של סיגל. אך האחרון לא יכל להרשות לעצמו לממן את הלהקה, כשהסכום היה גבוה במיוחד. אולריך לקח על עצמו את היוזמה, ויצר קשר עם ג'ון זאזולה (aka Johnny Z) שהיה מנהל חנות תקליטים בשם Rock 'n' Roll Heaven, ושמע על הלהקה עם הדמו No Life 'Til Leather. הוא האמין כי יש ללהקה הזו משהו להציע, ולקח אותם תחת חסותו כשהוא מקים את חברת Megaforce, בעקבות העובדה שכל חברות התקליטים סירבו לממן את הקלטות האלבום.


הנה אנחנו אז.

הלהקה הייתה מוכנה להקליט את אלבומה הראשון, אך היה עליה לעשות עוד דבר אחד. מאסטיין שתיין/נרקומן מטורף היה בדרך להרוס את הכל, בזמן שהוביל את עצמו להרס עצמי. החבר'ה היו צריכים להיפטר ממנו בדחיפות. בהמלצתו של וויטאקר (המנהל של Exodus זוכרים?), הגיטריסט קירק האמט נבחן לאודישן. האמט היה הגיטריסט של אקסודוס, ולמד אצל ג'ו סטריאני. הוא למד את השירים במהלך טיסתו לניו יורק.

באותו זמן, עם הגעתה של מטאליקה לניו יורק להקלטת האלבום, דבר ראשון בבוקר שעשו היה לפטר את מאסטיין. ב-11 בבוקר, מעירים אותו כשמודיעים לו כי הוא מחוץ ללהקה. הם גררו אותו לתחנת האוטובוס, ונסע במשך שלושת הימים הבאים חזרה ל-LA כשהוא זועם במיוחד, ומתכנן לנקום, כשהוא מקים להקה מתחרה ומפורסמת לא פחות - מגאדת'.

הלהקה בחנה את האמט ב-6 בערב שכהגיטריסט מגלה למצוא את החבר'ה ישנים, וכשהתעוררו, החלו לנגן. הם הבינו כי האמט הוא הבחור המתאים בהחלט. לפי מה שאמר, אף פעם לא אמרו לו שהוא קיבל את הג'וב, הוא פשוט נשאר למשך ה-30 שנים הבאות.


ותראו אותנו עכשיו...

הלהקה נפגשה בניו יורק עם פול קורצ'יו, שהפיק להם את האלבום, שעלה הון תועפות. האלבום עלה כל כך הרבה, שלזאזולה נראה כי הכסף בחשבון הבנק שלו אוזל. במשך שבוע שלם, הקליטה הלהקה 10 שירים קילרים באולפני Music America, שהביאו את הלהקה לתודעה כי יש לנו פה חבר'ה שהולכים לעשות רעש בזמן הקרוב.

בעקבות האילוצים הכלכליים שבהכנת האלבום, לא יכלה הלהקה לשכור לעצמה חדרים במלון, ונאלצה לישון בחדר חזרות ושמו Music Factory שם עוד להקת מטאל אנתרקס, הייתה עושה חזרות.

זה כבר לא סוד שמטאליקה תיכננו לקרוא לאלבומם הראשון Metal Up Your Ass, אך בעקבות הבוטות הכל כך גדולה, חברת התקליטים הטילה ווטו על כך, ומעניין לראות שג'וני Z דווקא הסכים שהלהקה תקרא לאלבום Kill 'Em All. שם שהיה מכוון לחברת התקליטים עצמה...

אז פותחים אלבום badass? בשיר badass כמובן. ככה פותחים אלבום בכורה. כשהלהקה מציגה את עצמה לפני הקהל, ומספרת כמה כיף זה להופיע לפני הקהל, כשהאורות נדלקים והקהל משתגע. Hit the Lights שהיה שיר לא גמור של הטפילד מתקופתו בלהקת Leather Charm, הושלם בעזרתו של אולריך, והתוצאה: פתיחה מושלמת, אגרסיבית, ורוק אנד רולית במיוחד שנמשכת ל-4 דקות שיהוו רק את קצה הקרחון. השיר הזה למעשה (שמתנגן בקצב של 160 פעימות לדקה) קנה את ללהקה את עולמה כשהופיע לראשונה באוסף המטאל של בריאן סיגל (ראו למעלה). אין ספק שHit the Lights הוא אחד הפתיחים הטובים ביותר שהיו באלבום כלשהו בהיסטוריית הרוק. אבל זו רק ההתחלה, ואנחנו ממשיכים...

הלהקה מראה את כישוריה בכתיבת יצירות אפיות עם המיני אפוס הפרוג ת'ראשי The Four Horsemen שכולל את כל הדברים הטובים ביותר שהיו במטאליקה אז. יצירה אפית שכוללת שינויים במקצבים, ריפים ופזמון קליטים שלא יוצאים מהראש, הברקות וירטואוזיות מבחינת רמת הנגינה, וטקסט אפל במיוחד העוסק בארבעת פרשי האפוקליפסה כפי שתואר בחזון יוחנן. אז נכון שבאמצע יש קטע שמזכיר יותר מדי את הלהיט של לינרד סקינרד, Sweet Home Alabama, בכל מקרה יש כבוד ללהקה שהייתה מוכנה לקחת על עצמה משימה מורכבת כמו זו שהייתה קשה במיוחד ללהקות מטאל. 7 דקות מצוינות במיוחד, שרק צריך לשמוע כדי להבין. דייב מאסטיין הוא למעשה חלק מכתיבת השיר, וכנקמה על שהעיפו אותו מהלהקה, הביא את אותו לחן שכתב עם מטאליקה למגאדת' כשהוא מגדיל את הטמפו, מוציא את קטע המעבר, ומשנה את הליריקה כשבמקרה של מאסטיין היא עוסקת בסקס בשירותים. הגרסה של מגאדת' הופיעה תחת השם Mechanix באלבום הבכורה של הלהקה, Killing is My Buisness, and Buisness is Good.

ואנחנו ממשיכים עם המצב הרוח הפרחחי והאנרגטי של הלהקה עם Motorbreath עוד שיר של הטפילד מתקופתו ב-Leather Charm, העוסק בחיים על הקצה. אז נכון מטאליקה לא היו באותה תקופה המודל לחיקוי הכי טוב מבחינת ההתנהגות (זה עלה להם רבות), אך הטקסט לא משנה בכלל עם לחן מפציץ ואגרסיבי המורכב מריף קליט במיוחד כפי שאמור להיות בכל שיר מטאל טוב, ובנוסף פזמון שפשוט גורם למאזין להצטרף בשירה (או במקרה של ג'יימס באותה תקופה - צעקה).

השיר הבא Jump in the Fire כולל את אחד מהריפים הטובים ביותר של הלהקה, עם שיר שכל כולו לא יישכח לכם בקלות. הבית, הפזמון הממגנט, האנרגיה הבלתי נגמרת, הסולואים המדהימים במהלך אקורדים שגם הוא קליט במיוחד. ככה כותבים שיר מטאל שהופך אחרי זה לסינגל. כי הוא באמת יצא כסינגל עם עטיפה שצוירה ע"י צייר ושמו לס אדוארדס שצייר במקור את הציור לספר ושמו Devils of D Days מאת גרהאם מסטרטון שיצא לאור ב-1978. השיר שנכתב ע"י הטפילד, אולריך, ומאסטיין, במטרה לכתוב שיר שיישמע כמו הלהיט של איירון מיידן שהיה פופולרי באותה תקופה, Run to the Hills.

ואז כשהטפילד אומר bass solo take one, כל הבמה של קליף. הבסיסט מראה למאזין את כישרונו שלא מוטל בספק, עם גיטרת בס שעברה אפקט דיסטורשן יחד עם דוושות wah wah. הקטע האינסטרומנטלי (Anasthesia) - Pulling Teeth הוא ברטון סולו. כנראה שהוא עשה עד כדי כך רושם על השניים בהופעה ההיא (dude that's a bass אמר הטפילד לאולריך כשקלט שברטון הוא הבסיסט). סך הכל אחלה סולו בס שמסתיים בסוף עם אולריך שמצטרף במקצב של 2/4, ומסיים את זה בסאונד שיוצא משליטה, ועובר לנאמבר הבא.

Whiplash (הסינגל הראשון מהאלבום) כמו Hit the Lights גם הוא ת'ראש רוק אנד רולי חזר במיוחד עם המילים המספרות למאזין: אנחנו מטאליקה! אתה מטאליקה! בהופעות כולם נותנים בהדבנגינג, ואדרנלין מתחיל לזרום. והמוזיקה אכן זורמת מעולה עם המילים, עם פזמון קליט במיוחד, שבסופו ג'יימס צועק את שם השיר (רגע בלתי נשכח בקרב מטאליסטים).

ואז מגיעה מטאליקה הפוליטית בשני השירים הבאים. הראשון מביניהם Phantom Lord, מתחיל במארש צבאי מאיים, שעובר לשאר השיר עם ריף ממכר, ובית קליט במיוחד, השיר הזה יחסית שונה משאר האלבום, כיוון שיוצא לטוויסט מעניין של חלק המורכב מגיטרה על אפקט clean, אך גם ברגעים הללו, מטאליקה נשמעת אכזרית ואגרסיבית. שליט הפנטום אמנם לא הפך לקלאסיקה כמו רוב שירי האלבום, אבל הוא אכן מותיר רושם טוב למטאליסט שמחפש אגרסיות ללא פשרות במוזיקה שלו, בעיקר כשהטפילד צורח בכל גרונו: "תיפלו על ברכיכם, לבואו של שליט הפנטום!"

הקטע הבא No Remorse הוא אחד השירים היותר טובים באלבום. קטע ת'ראש קלאסי שמתחיל, שמתחיל באנרגיות מטורפות בריף אגרסיבי עם סולו קצר מידיו המבורכות של האמט, ומשם עוברים לשיר עצמו, עם אחד מהפזמונים הטובים ביותר שמטאליקה כתבה, לצד מילים אכזריות ופסימיות במיוחד המתארות מלחמה ללא סוף, ללא רחמים, וללא תקווה. ככה יוצרים שיר ייאוש. הלהקה לא שוכחת לאתגר מדי פעם, ונכנסת למהלך אקורדים קליט ומדהים, שנשמע שמשהו טוב הולך להתפתח, ואכן משהו טוב באמת יוצא, עם יציאה לסולואים מרשימים שחותמים סופית על הוירטואוזיות של האמט. חוזרים לפזמון, כשהפעם לצד תופיו של אולריך, הטפילד צועק כמו מצביא ברברי: "לתקוף!". קטע המותיר צמרמורת, ובעצם מכין אותנו ליצירות הבאות של הלהקה שילכו באותו כיוון דרמטי. No Remorse הוא השיר המצוין להקדיש לאויב שלך, וחוץ מזה מדובר כאן באחד מהשירים הטובים ביותר של מטאליקה בכללי.

ואז מגיע ה-קטע אם לא ה. Seek and Destroy שהפך כבר להמנון בקרב המטאליסטים על כל מרכיביו. עם זה הריף שכבר כל ילד המנגן על גיטרה לומד אותו מתישהוא (שאגב הושפע משירם של דיימונד הד, Dead Reckoning), הפזמון שאותו כל מעריץ מכיר, הבית המרכזי של השיר המלווה בשירה אכזרית במיוחד של הטפילד, והסולואים הוירטואוזים של האמט, שנאמר כי נוספו בהשפעת שירם של סקסון, Princess of the Night. האמט טוען כי בתזמון 3:47, הוא פספס תו מסוים בסולו, כנראה מתוצאה של מיתר שנמתח יותר מדי. דבר על כך הוא מתנצל, לא נורא סולחים לו. המילים האכזריות לא פחות נכתבו על הרצון להרוג, אך לא בהכרח לעשות זאת. הטפילד לפעמים היה מתבדח ואומר כי השיר היה על ציד. אך בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר, השיר סומן כלא הולם ע"י הקרן iHeartMedia. על כל רבדיו, Seek & Destroy V הוא קלאסיקת מטאל ומטאליקה, כל חובב של הז'אנר מכיר אותו בעל פה, ומאז כתיבתו הלהקה מבצעת אותו בכל הופעה, למעשה מ-1982 ועד היום.

לסיום האלבום הזה מסיימת מטאליקה בשיר המהלל את המטאל ועוסק בסגנון החיים של מעריציו. Metal Milita גם הוא בשיתוף פעולה עם מאסטיין, הוא בחירה נכונה לסיים אלבום כל כך קשוח שהמילה "פאקינג" היא מינורית מדי. אף על פי שלא מדובר בשיר שהפך לפריט חובה בקטלוג של הלהקה, מדובר בסיום מוחץ לאלבום מוחץ שמסתיים בצלילים של צעידה צבאית מאיימת שכנראה אומרת: לא תוכל להרוג את המטאל. כולם מצטרפים למיליציית המטאל בסוף!

עם יציאתו של האלבום ב-5 ביולי 1983, מטאליקה השלימה סופית את תהליך ההכרה שלה בקרב המחתרת. כל אמריקה הכירה את הרביעייה הרועשת החדשה שסומנה על המפה כמיליציית מטאל כמו השיר הסוגר. האלבום שהופץ בהתחלה במספר מוגבל, הפך לרב מכר, והגיע למעמד של אלבום פלטינה. דבר שהציל את ג'וני Z מפשיטת רגל. בעקבות ההצלחה המאסיבית, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מוצלח במיוחד לצד להקת Raven הבריטית. שיער ארוך עד הכתפיים, המון בירות, המון כיף, המון מטאל והמון בירות. מטאליקה השתפרה מאלבום לאלבום, כשסגנון הת'ראש מטאל שהוצג כאן במלוא הדרו לראשונה, התפתח לכיוונים שונים והשפיע על הלהקות הבאות בז'אנר.

לסיכום, Kill 'Em All הוא לא האלבום הטוב ביותר של מטאליקה, אבל הוא כנראה החשוב ביותר לזרם הת'ראש מטאל. מדובר כאן באלבום קשוח ולא מתפשר, עם שירים קילרים מלאי אנרגיה חייתית ומטורפת שבאה מארבעה מתבגרים שפרקו את הזעם שלהם כלפי העולם, באלבום הזה. ארבעה חבר'ה שאוהבים לנגן מטאל שהתמזל מזלם וזכו להצלחה רבה, שהפכה את חברי הלהקה למולטי מיליונרים המופיעים בהופעות ענק, כשרבים מן השירים באלבום זה, מבוצעים עד היום. אפילו היום כמעט 30 שנה אחרי שיצא, האלבום עדיין רלוונטי, ומספק למעריצים החדשים שמתחילים להאזין לאלבום המון פורקן ואנרגיה מתפרצת. כל החבר'ה נותנים את הבסט שלהם בידיעה המרגשת כי זוהי ההקלטה הראשונה שלהם. הטפילד העד אז ביישן, מתגלה כסולן צווחני עם קול מאיים שהתפתח עם הזמן לקול ווקאלי מצוין, אולריך שהוא לא המתופף הטוב ביותר עלי אדמות, אך יש לוט את הדרייב והתשוקה לדבר שמחפים על זה בלי בעיה. ואם יש שני כוכבים מבחינת נגינה הרי אלו קירק האמט על הגיטרה, וקליף ברטון על הבס. האמט נותן לאורך כל האלבום סולואים אדירים לצד ריפים בלתי נשכחים, שקובעים כי כשרונו לא מוטל בספק. ברטון הוא ההנדריקס של הבס, כשמדי פעם מסרב לספק רקע לשתי הגיטרות ולפעמים נשמע גם הוא טוב מאוד במיקס. אין ספק שהאלבום הזה הוא נכס צאן מטאל, ואלבום בכורה מדהים שלמעשה היה רק קצה הקרחון. יש לו המון חוצפה, הוא לא שם על אף אחד, וסירב להיכנע לפוזות ולריקניות של הזרם המרכזי שפעל אז. מאז יצא, הסאונד שלו שופר כשהודפס מחדש בכמה גרסאות רימסטר. כיום המומלצת ביותר היא מ-2013 שיצאה ע"י חברת Blackend שהלהקה הקימה, אך גם הגרסאות הקודמות מציגות סאונד לא רע בכלל, המייצג נאמנה אלבום badass כמו זה. ובנוסף יש גם רצועות בונוס עם הקאברים המפורסמים של הלהקה ל-Am I Evil? של דיימונד הד ו-Blitzering של הלהקה בעלת אותו השם.

אז חברים, תתכוננו להתפרצות אנרגיה מלאת הדבנגינג עם האלבום - מטאליקה הורגים את כולם!