The Fab Five

בשנה האחרונה, חל שינוי עצום בחיים המוזיקליים שלי. לפני שנתיים, הדליק אותי כל דבר שהוגדר תחת השמות "פרי ג'אז" או להלן "אוונגרד ג'אז". הרעיון של נגנים שפועלים בלי שום מגבלה של הרמוניה או קצב ממש הדליקה אותי. כל דבר אבל כל דבר שגרם לאנשים לאבד את זה מעומס הרעש והעוצמה נכנס לאוזניים שלי ונהניתי מכל דבר. אורנט קולמן, אלברט איילר, פיטר ברוצמן, קולטריין ומינגוס בתקופות המאוחרות, אריק דולפי, פרעה סנדרס, ג'ון זורן ועוד הרבה הרבה חבר'ה מוטרפים עם סאונד פסיכוטי ישבו אצלי על המחשב, הנייד או המערכת. כל זה ממש עשה לי את זה ובמשך תקופה ארוכה, סלדתי מג'אז "רגיל" בטענה ש"זה לא בועט מספיק". וכן, הפרי ג'אז כן השפיע על הרוח הבועטת של הרבה מאוד רוקיסטים. אם זה לו ריד, זאפה, הסטוג'ס, ביפהארט, סוניק יות', להקות הקראוטרוק ורבים אחרים. אבל פתאום לאט לאט, עם הזמן כשהתבגרתי, הבנתי פתאום לאט לאט שאני מחפש דברים אחרים בחיים שלי. אני עדיין אוהב את זה, אבל הייתי צריך משהו אחר ונזכרתי פתאום שאפשר לעשות את זה אחרת וזה נשמע מעניין.

פתאום חבר'ה אחרים התחילו להתנגן אצלי. אם זה היה ת'לוניוס מונק האדיר שפתאום הבנתי למה הוא כל כך גאון, גם לי מורגן באלבומו Search for the New Land הפתיע אותי ממש וגם האלבום של המאסטרו מק'קוי טיינר The Real Mccoy שממש שמט לי את הלסת. כששמעתי את כל החבר'ה האלה, היו לי את הפרפרים בבטן האלה שלא היו לי הרבה הרבה מאוד זמן בג'אז. ובאמת, בתקופה שמרגיש ששמעת הכל, פתאום בא משהו רענן. ונכון ששמעתי את זה כבר קודם בגאונות של אריק דולפי, זה הרגיש כמו האלבום של מורגן, חיפוש אחר יבשה חדשה. מה שבאמת קרה. אני מתחייב לכתוב על הדברים האלה. אבל הנה ההסבר המובהק ללמה היום אני אוהב את זה: זה השילוב המושלם בין המודאלי לאוונגרדי. אז אפשר להגיד שמעולם לא נטשתי את האוונגרד. כן חבר'ה, לפתע המושג "פוסט בופ" הובן לי במלוא מהותו. כל הקטע זה לעשות את זה אחרת, לעשות את זה חדשני ומשונה. אבל לא כמו מהפכת הבי בופ שכללה אקורד מוקטן שמשתנה בכל תיבה וזה לא היה כמו לנגן מחורע ומטורף כמו הפרי ג'אזיסטים ובטח לא לנגן כמו כל המודאליסטים המינימליסטיים שלקחו את הזמן והפסנתר הדהד אקורד למשך דקה. הרעיון היה לשלב בין כולם. וזה נשמע נהדר וזה נשמע מעולה. וזה מה שאני אוהב כרגע.

שוב ההקדמה הזו מובילה אותי לפוסט לא באמת מפתיע כשבפעם המי יודע כמה, אני שוב פעם חוזר להלל ולדבר על מיילס דיוויס. מי שכבר מכיר את הבלוג, יודע כמה אני אוהב את החצוצרן, מלחין, מנהיג, תככן, חדשן, גאון הזה וכמה פוסטים יש בנושא. ואיך בכל פעם, הוא היה צעד אחד לפני כולם כשהיה חלוץ במספר סגנונות. הפעם, הוא היה לאחד החלוצים בתחום הפוסט בופ. למיילס עד אז היה עבר עשיר ואקלקטי מוזיקלית כשכל תקופה הייתה מאופיינת בסגנון האחר. הוא כבר היה שם עם פרקר כשניגן חצוצרה בימים ההם והוא כבר פרץ דרך עם הג'אז המודאלי ברב המכר Kind of Blue. אבל הפוסט הזה לא הולך להיות מכוון לשבחים כלפי דיוויס לבד. בפוסט הזה, אני הולך לדבר על אחת התקופות הכי מעניינות, פוריות ונהדרות של מיילס, כשהוא גיבש סביבו נגנים ספצים וכל אחד קליבר בתחומו, ואפשר להגיד שזו לא הייתה להקה של איש אחד. שנים עברו מאז החמישייה הקודמת שלו שניגנה סטנדרטים ידועים והוציאו מספר אלבומים.

הפעם בסיקסטיז, מיילס גיבש ויצר את לא רק אחד ההרכבים הכי טובים בג'אז אי פעם, בעיניי, מדובר באחד ההרכבים הכי גדולים שהמוזיקה אי פעם ידעה. הרבה פעמים דובר פה על הרכבים מושלמים שפשוט שמעו אחד את השני כשהם ניגנו, והם יצרו מוזיקה בסימביוזה מושלמת, עד כדי כך שאי אפשר לדמיין את ההרכב בלי אחד שהיה חסר. פלויד המוקדמים, הרביעייה של קולטריין, Can. כל הקטע אצל החבר'ה האלה זה שהם סוג של ניגנו מאפס. הייתה תבנית מסוימת, אבל רוב הזמן היה מדובר באלתור ספונטני שאי אפשר לדעת מה ילך בו. ההבדל הגדול בהרכב הזה של מיילס זה שהיה מדובר בקומפוזיציות מורכבות ומתוחכמות שלא בהכרח התבססו על מינימליזם וספונטניות, אבל כן הייתה שם ספונטניות והו הו הם כן ידעו לנגן ביחד. אז כן ילדים, אני מציג לפניכם את החמישייה השנייה של מיילס דיוויס. אחד ה-הרכבים. בית ספר למוזיקה. צוות הספינה: וויין שורטר על הטנור, רון קרטר על הבס, הרבי הנקוק על הפסנתר וטוני ויליאמס על התופים (הילד היה בן 18 כשהצטרף!).

כל אחד מהחבר'ה האלה הוא פשוט שומט לסת אחד אחד. שורטר והמלודיות המסתוריות והחלקלקות שלו, הידיים הזריזות והמקפצות ממקום אחד לאחר של קרטר, ידי הזהב של הנקוק והנגינה הפסיכית, מלאת המקצבים המשתנים של ה"איך לעזאזל הוא עושה את זה" של ויליאמס. זה לא היה ההרכב של מיילס. זו הייתה להקה מושלמת לכל דבר שאם רצו, יכלו להוציא אלבומים תחת שם משותף. למען האמת, מיילס שגיבש את כל החבר'ה האלה היה במצב מחורבן באותו זמן. מי שראה את Miles Ahead שכתבתי עליו בעבר, מבין קצת את מה שעבר על מיילס באותה תקופה. הנישואים שלו לפרנסיס, הגברת על העטיפה של Someday My Prince Will Come, התפרקו והגיעו לסיומם. מיד מיילס חזר לשקוע בדיכאון ובקוקאין. המצב היה רע ולמרות שניגן מסביב לעולם והיה לשם דבר, לא נרשם חידוש בתקופה שלפני הגעתם של החבר'ה. לכן באותה תקופה, מיילס גייס את שורטר ששווה כמה מילים.

וויין שורטר שהיה למנהל המוזיקלי של שליחי הג'אז של ארט בלייקי, זוהה על ידי מיילס שתמיד במהלך כל הקריירה שלו דאג להקיף את עצמו בדם צעיר. וויין היה בן 30. מיילס היה גדול ממנו בשבע שנים כשהתחיל לבנות את החמישייה. מיילס ידע שיש משהו כישרוני בילד. הבן אדם כבר היה עם שם אצל בלייקי והזמן קרא לו להתקדם הלאה. שורטר היה בעיני מיילס כממשיך של קולטריין. וכשרואים את כמות הקטעים שוויין הלחין, אפשר היה לחשוב שהוא היה מנהיג ההרכב. זו הייתה תקופה סופר יצירתית, כי מיילס נתן לשאר החברים לבטא את עצמם ולהביא קטעים מקוריים שלהם. בכל ארבעת האלבומים של ההרכב הזה שעליהם אדבר, מיילס הלחין רק שני קטעים לבד(!) ושלושה אחרים בשיתוף עם קרטר או שורטר. המורה נתן לתלמידים להתפרע והתוצאה שמיימית. ככה נשמעת מוזיקה. מה זה משנה ג'אז, רוק, אמביינט, אייל גולן, מה זה משנה? זו פשוט הייתה מוזיקה אדירה. מוזיקה אלגנטית עם ביצים. כל הנגנים היו מוכשרים עד כאב והגאונות הגדולה של מיילס הייתה להקיף את עצמו בחבר'ה שצעירים ממנו בכמה שנים כי הוא הבין שכדי להתחדש צריך להיות ער לשינויים.

כשהייתי בשיעור אחד עם המורה שלי לגיטרה יוסי, מי שאגיד שהוא הרבה יותר ממורה לנגינה שלי, דיברנו על מיילס ואמרתי את הארבעה אלבומים החשובים שלו בעיניי. לאחר מכן, יוסי בחיוך ובטון דיבור שמעורר סקרנות אומר: "אלבומים טובים מה שאמרת, אבל אני אגיד לך, האלבומים הכי גדולים של מיילס אי פעם היו: E.S.P., Miles Smiles, Sorcerer ו-Nefertiti". את אף אחד מהאלבומים לא שמעתי עד אז. הייתי עמוק בתקופת הפיוז'ן. ומורי ורבי אמר לי כמה מדהימים האלבומים האלה. וכמה שהוא צדק. המרובע הקדוש הזה הוא חובה לאוהבי מוזיקה וברור שבפרט לחובבי ג'אז. ולפחות אחד מהם צריך להיות על מדף הדיסקים/תקליטים שלכם. כי זה מיילס אחר ממה שהכרנו. קצת אחרי שהוא מיצה את העניין במבנה ברור ולפני שהוא עמד לאבד הרבה מהקהל שלו עם מהפכת החשמל, יצרו פה החמישייה כמה מהאלבומים הטובים ביותר אי פעם. לשני האלבומים שבאו לאחר מכן לא היה את הקסם של הקודמים. זו הייתה כבר תקופה אחרת ומיילס היה כבר בדרך לדבר החדש. אבל זה כבר סיפור אחר.

אם לתאר את המוזיקה של ההרכב הזה. זה קצת כמו הקומפוזיציות המופשטות של קנדינסקי. העין קופצת לכל מקום וצבעים נשמעים בתוך צורות משונות ולא ברורות. עוד השוואה היא כמו במכניקת הקוונטים (לא שאני באמת מומחה בתחום. לא חושב שמישהו הוא כזה) כשבתנאים מסוימים אטומים או אלקטרונים פועלים כמו חלקיקים עם תהליך הפיזור. וככה היו החמישייה כמו אותם עצמים מיניאטוריים. בהתחלה מנגנים משהו מובן אבל לאט לאט, נעים ממקום למקום ואתה מאבד את עצמך בתוך כל העניין. אבל איזה כיף זה ללכת לאיבוד במקום שכזה. אם אולי בלבלתי קצת בתיאור, אני אדגיש שלא מדובר ברעש מחורע או בשיעמומון של מעליות. מדובר פה בחיה אחרת ולא מוכרת. שמאז לא נשמע עוד כמו זה. אולי רק האלבומים הגדולים של מונק הם באותו עניין פה.

זה השילוב המושלם בין מסגרת הרמונית מובנת לבין אלתור חופשי וגילויים של מקומות בלתי מוכרים עד אז. הנגנים היו ידועים ביכולת לנגן אחרת. אפילו מיילס שהיה ידוע בנגינה עם טון רך ועגול, פתאום נשמע פה על הגבול. וזה מאוד משונה מבחור שאמר על אריק דולפי ש"יום אחד אני אדרוך לו על הרגל, הוא פשוט נשמע נורא" ועל המוזיקה של ססיל טיילור "להגיד שאתה אוהב את המוזיקה הזו זה כמו ללכת לבית זונות". נראה שמיילס הפנים ולמד מחבר'ה מהדור שלו כמו מינגוס. לא שאני יודע שמיילס הודה כי טעה, אבל רוב הסיכויים שכן אחרי שבסבנטיז שומעים כבר שהוא התפרע עד הסוף. אבל בואו נחזור רגע לשנים 1965-1968. בארבע שנים האלה כאמור, יצאו ארבעה אלבומים גדולים, משונים שעד היום לשמוע אותם, מגלים משהו חדש שלא נשמע קודם.

השנה היא 1965, שנתיים אחרי שההרכב הוקם וצבר תאוצה, יוצא האלבום E.S.P. סופר מעניין לדעת איך המאזינים שהורגלו לשיגעונות של מיילס הגיבו אחרי ששמעו את האלבום הזה שהיה לאחד הארוכים עד אז בג'אז. וישר בלי שום שטויות, מציגים החבר'ה את מפגן הכוחות שלהם. קטע הנושא שהפך לאחד הידועים מאותה תקופה, עם המוטיב הסופר קליט שמוביל ישר לשורטר בפורפרונט עם הטנור שלו ומשם אפשר להבין מה מיילס מצא בו. ובכללי, מה אין פה? מצילות הבזק של ויליאמס, הנגינה הגדולה מהחיים של הנקוק בקטעים כמו Little One שמראים שגם ברגעים מסוימים הם ידעו לקחת פסק זמן (ובאמת בכל אלבום, יש איזה קטע אחד של פסק זמן מכל הסווינג המוטרף הזה). באותה תקופה, היה מדובר באחד האלבומים הכי ארוכים בג'אז, ואולי זו הסיבה שההרכב הפנים והבין שמצליחים לשמור עניין באלבומים של 40 דקות וקצת מקסימום. אבל בלי שום ספק, זו הייתה התחלה נהדרת. ולאט לאט, נראה שההרכב היה על הדרך הנכונה.

אם להודות, E.S.P. הוא הפחות אהוב עליי מבין ארבעה. אין ספק שהוא גדול, אבל שלושת האלבומים הבאים פשוט מראים כמה ההרכב הזה השתכלל, הושחז והתקדם עוד יותר. והנה 1966 וההרכב מוציא את Miles Smiles, מעבר למשחק מילים החמוד, יש פה מוזיקה פסיכית, הסינתזה בין ההארד בופ לאוונגרד מתבטאת בfull essence. וזה פשוט תענוג. רק תקשיבו ל-Orbits הפותח, שכל הזמן מתחמק מהאוזניים עד ששומעים אותו שוב ושוב והליין החמקמק והבלתי פתור נקלט. במשך כל הארבע דקות, קרטר מנגן walking bass מהירח והנקוק עושה פה וואחד צעד ואפילו לא מנגן אקורדים! בחלק מהאלבום, הפסנתרן המהולל לא משתמש בכלל ביד השמאלית ופשוט מנגן את המנגינה עצמה ביד ימין בלבד. לא הרבה שומעים את זה באלבום ג'אז באותה תקופה. וזה לא נגמר. מחצוצרת העמעם המלטפת של מיילס ב-Circle, החמישייה מפציצה במה שהוא אולי אחד ה-קטעים שההרכב הזה יצר. הקטע של שורטר Footprints שבוצע בעבר ע"י שורטר באחד מאלבומיו, מקבל פה ביצוע בלתי נתפס בעליל כשזה נדמה שהאיזון בין ליין רגוע וקצבי לנגינה על סטרואידים מתערערת.

ויליאמס וקרטר נוטעים מקצבים משתנים כשהם עוברים בין 4/4 פשוטים ל-12/8, והמצילות של טוני חוגגות ממקצב סווינג על סטרואידים אל מחוזות מדומינים שלא חשבנו שאפשר להגיע אליהם על המערכת והבס ליין הוווו הבס ליין הפשוט כל כך, המושלם כל כך, חמישה תווים שיוצרו בגן עדן ממוחו הקודח של שורטר, המוזיקה מדברת בעד עצמה. ולא נשכח גם את Freedom Jazz Dance שהביט שלו נושק לגבול הfאנק. למען האמת, הביט הזה נשמע זהה לזה שבסוף To Pimp a Butterfly של קנדריק לאמאר ב-Mortal Man... תשפטו בעצמכם... בכל מקרה, Miles Smiles הוא כבר התקדמות הלאה וההרכב הפך ליחידה קרבית מיומנת, כששורטר ממשיך להתבלט ויחד איתו, שאר החבר'ה מביאים עוד חומר מקורי כשמיילס נשאר בצל. שנה לאחר מכן, יוצאים שני אלבומים, שאקרא להם "אלבומי הפרופיל" בגלל העטיפות, כשהראשון מביניהם Sorcerer, שמט לי את הלסת לפני שנתיים. הרגשתי שגיליתי שוב פעם את מיילס דיוויס. לא חושב ששמעתי פעם משהו כזה. ביום חורפי של אחרי הקשבה לשני הדיסקים שקניתי של הוולווטס וOK Computer של רדיוהד, ניגשתי למחשב והקשבתי למכשף בפעם הראשונה.

להגיד שכושפתי יהיה קלישאה. בואו נגיד שאחרי זה הקשבתי לאלבום הזה שלוש פעמים באותו יום, כי לא האמנתי כמה מלודיות יכולות להיות כל כך חמקמקות ובלתי נקלטות על הפעם הראשונה. פשוט תקשיבו ל-Prince of Darkness שהעניק למיילס את הכינוי הכל כך הולם עוד לפני אוזי אוסבורן וניק קייב. החצוצרה של מיילס והסקסופון של שורטר מצטלבים ונשמעים כאחד. בליין סופר קליט, נשמע ששני כלי הנשיפה תלויים אחד בשני. הסקסופון של שורטר מעולם לא נשמע כל כך מסתורי. רוצים דוגמה? קחו את הקומפוזיציה של הנקוק, The Sorcerer שבאמת מכשפת ומהפנטת אותך כמו כל האלבום הזה. זה כנראה ה-אלבום של ההרכב הזה. החמישייה מעולם לא נשמעה פה כל כך חדה. מעניין לחשוב מה היה קורה אם מיילס לא היה שקוע בדיכאון והיה מנפיק גם קטעים מקוריים. כי בשלב הזה, האלבומים הורכבו מקטע שניים של הנקוק, אחד של ויליאמס וכל השאר של שורטר. מיילס כנראה שם את האגו שלו בצד ונתן לחבר'ה להתבטא עד הסוף. משהו סופר נדיר בדברי ימי הג'אז של שנות השישים כשהמאסטרים היו יוצרים אלבומי סולו לכל דבר. שוב, מדובר פה בלהקה דמוקרטית להפליא. שום להקת רוק או ג'אז הגיע לרמה כזו של נגינה משותפת. בסוף האלבום, מקבלים בונוס נחמד של הקלטה ישנה מ-1962, כששורטר ומיילס הם היחדים מההרכב שמנגנים לשירו של בוב דורוו, Nothing Like You, שגם הוא לכאורה שיר ג'אז פופ פשוט, נשמע בלתי קליט בפעם הראשונה.

וזה מה שיפה בהרכב הזה. רגעים שלא קורים בדרך כלל. שמעת אלבום. ומרוב העובדה, שבוער לך להבין מה היה פה, אתה שומע את זה שוב באותו יום. וכמו לכל דבר טוב כל כך עד כאב, יש סוף. וזה הגיע עם Nefertiti. עם הפרופיל של הפרצוף המהורהר של מיילס, יצר ההרכב את היצירה הגדולה האחרונה שלו. קטע הנושא הפך לשם דבר. ורק כדי להבין את הגדולה של ההרכב אחת ולתמיד, צריך רק לשמוע את הקטע הזה. במשך 7 דקות, שורטר ומיילס חוזרים על אותה מנגינה שוב ושוב ושוב, כשחטיבת הקצב והנקוק לאט לאט מתפרעים ונראה שכל הבלאנס מתערער. ועדיין עם כל הבלגן, זה נשמע מתוכנן ומסודר לחלוטין. וזו ידידי, באלפי סופרלטיבים, גדולתו של ההרכב הזה. האלבום הזה סימן כמה שלבים בקריירה של מיילס. מדובר באלבום האחרון בחייו שבו הכלים האקוסטיים נכחו בלבד. מהרגע הזה ואילך, מיילס כבר התחיל לרקוח מהפכה חדשה בראש שלו. זה מתבטא בשני האלבומים הבאים והאחרונים של ההרכב: Miles in the Sky ו-Filles de Kilimanjaro. בשני אלה, אנחנו שומעים איזה מין מיש מש לא ברור ושומעים שמדובר במעין אלבומי מעבר, מהפוסט בופ אל הפיוז'ן.

בשני האלבומים האלה, לא בדיוק נשמעה הגדולה של ההרכב שהרחבתי עליה ב8 פסקאות. קרטר והנקוק לא אהבו את כל החשמוליזצמיה הזו. ומיד אחרי שנה, נפרדו לשלום. אחרי זה מיילס כבר היה על הדרך הנכונה לפריצות דרך עם In a Silent Way ו-Bitches Brew שהפכו את מיילס (בצדק) לסופרסטאר גם להיפים המסטולים של סוף הסיקסטיז. ויליאמס ושורטר נשארו, והנקוק קלט שהוא גם אוהב את כל הקטע הזה. מכאן, זה כבר משהו אחר. אבל את ההרכב ההוא של שורטר, ויליאמס, קרטר, הנקוק ומיילס היה משהו חד פעמי שגם אחרי מאות שנים לא ישמע כמוהו אי פעם. למרבה המזל, תודה על היוטיוב שכולל בתוכו כמה הקלטות טובות מהופעות של ההרכב, שמראות שגם עם סטנדרטים לעוסים עד מיאוס כמו All of Me, מקבלים תפנית חדשה ובלתי צפויה כשהחמישייה מטפלת בעניין. אלבומי הופעה גם לא חסרים, מומלץ לבדוק, יש אלפי אלפים של הופעות מוקלטות מאותה תקופה של חמשת המופלאים. כן, הביטלס הם באמת ארבעת המופלאים ונכון שיש הרבה הרכבים שכללו חמישה אנשים שאני זוכר כגדולים ובפנתאון של אלים, אבל הפאב פייב שלי היא בטוח אותו הרכב שלכאורה היה שייך ללידר אחד עם ארבעה סיידמנים. בפועל היה מדובר בלהקה. אבל ממש להקה. והמוזיקה גדולה מהחיים. פאק, ממש גדולה מהחיים. תשאלו את רוברט גלספר...

מבי בופ לדו בופ

"וינטון הוא נגן טוב. הוא באמת טוב, ואני לא רוצה להיכנס לריב, אבל כל סגנון ההגשה שלו, המראה שלו, המיתוסים, הם טיפשיים. מה הוא מתעסק עם העבר? קליבר ברמתו צריך להבין שזה נגמר. העבר מת. הג'אז מת. כל הקונטקסט השתנה." - מיילס דיוויס על וינטון מרסליס

אחד הקשיים הגדולים של אמן ובחיים בכללי, זה התגובות על החידושים. מילא קשה להמציא את עצמך מחדש. עכשיו, כשיש לך משהו חדש להגיד, מי יבוא לראות או לשמוע במה מדובר? רוב האנשים לא אוהבים לצאת מאזור הנוחות. ואם זה קורה, דינם של החדשנים הוא די ברור: שבחים מקיר לקיר, הכתרה לגדולה, והבטחת תהילת עולם או בוז, אדישות, טענה שהבן אדם איבד את זה, ומבקשים להתרפק על העבר של אותו אדם. זה עדיין קורה. אנשים נרתעים מחידושים. בעיקר אם הם מבן אדם שתמיד חידש כל ימי חייו ואף פעם לא דרך במקום+אופי מאוד קשה ובלתי מובן.

והנה זה ככה הסיפור של נסיך האופל, מהגאונים הגדולים שדרכו על האדמה, מי שהייתי מקדיש לו בלוג שלם, וכנראה שזה יקרה כשמספר הפוסטים עליו יגבר על הנושאים האחרים. אתם יודעים שאני מדבר על מיילס דיוויס. מהאיידולים הגדולים שלי, מוכר כאחד ממוזיקאי הג'אז הגדולים, אבל תמיד התעצבן והתנער מתיוגים שמצמידים לו המבקרים. בשבילו הג'אז מת. די. הלאה. התקדמנו. ההיסטוריה הקצרה שלו בכמה שורות: מיילס שהיה חצוצרן נחשב לאחד מגדולי המוזיקאים של המאה ה-20, כשסירב לחזור על עצמו, ותמיד היה שם כשהייתה מהפכה מוזיקלית: הקול ג'אז, ההארד בופ, הזרם השלישי, הג'אז המודאלי, הפוסט בופ, הפיוז'ן, הפופ ג'אז. כל אלה בין אם היה לממציא או אחד החלוצים, הוא תמיד היה שם. עד מותו, מיילס דאג להישאר מעודכן, לראות מה הטרנדים ומה הדבר החדש. ככה הוא תמיד הושפע מכל מה שבא: מוזיקה אפריקאית, Fאנק, רוק, הנדריקס, מוזיקה קלאסית מודרנית, אלקטרוניקה, ג'יימס בראון, סליי סטון, שטוקהאוזן, פרינס.

"השיט שלו היה אחד הדברים הכי מרגשים ששמעתי ב-1982" - דיוויס על פרינס

שתבינו, בתקופות מאוחרות כמו בסבנטיז והלאה, מיילס כבר נחשב לאיש חשוב, שהישגיו עומדים לפניו. שם גדול. אבל ההצלחה, לא הפכה אותו לאגדה שנחה על זרי הדפנה. להפך, ככל שהוא התבגר, הוא אף פעם לא באמת "הזדקן". הוא תמיד חיפש לחדש ולהביא את הדבר הבא למרות שחבר'ה בגיל שלו כבר מזמן היו מוחשבים כגומרים את הסוס. אבל זה לא תמיד התקבל בברכה. כשמיילס הוציא את המאסטרפיס שלו Bitches Brew (שכתבתי עליו כבר, והיום כשאני מסתכל על הפוסט הזה, בלשון המעטה אני לא מרוצה), המבקרים הרימו גבה. מה זה החרא הזה?! שאלו רבים כשהאיש שיצר את Kind of Blue יצר תבשיל שאי אפשר לדעת איך אוכלים אותו. עם הזמן, התקופה והאלבום הזה התקבלו בברכה. אבל עדיין, רבים מחשיבים אותו כטיפוס מוזר, פתאט שעבר את זמנו. הם לא הבינו שהם לא מיילס דיוויס.

בעוד Bitches Brew היום נחשב ליצירת מופת עטורת שבחים, שהמוניטין שלה מוצדק לחלוטין, אלבומים כמו האלבום האחרון בחייו, Doo-Bop עדיין נתקל בג'אזיסטים רבים שמחמיצים פנים וקוראים לזה זבל מוחלט. ניקח עוד אינדיבידואליסט חדשן של ימינו שבהחלט אפשר למצוא דמיון בינו לבין מיילס, זה קנדריק לאמאר. הבחור שכבר מזמן מוכר כראפר הגדול של ימינו, הוציא ב-2015, אלבום קשה, מורכב, עמוס בהשפעות מג'אז בין היתר ממיילס ובעל מסר קשה על החברה המודרנית במאה ה-21. כש-To Pimp a Butterfly יצא, לקנדריק היו כבר שני אלבומים מאחוריו. עם צליל מסחרי, להיטים גדולים שמכבודם במקומם. פתאום הוא מביא את האלבום בן ה-79 דקות הזה שמשלב ג'אז בתוך ההיפ הופ. למרות שזה נשמע כמו יצירה קשה לעיכול, האלבום ישר הפך למצליח, יותר מכל דבר שעשה עד אז, והפך אותו לסופר סטאר סלב עם מעמד בלתי מעורער. קנדריק מכובד ומצליח עד היום, עם השילוב שלו של ג'אז בתוך ההיפ הופ.

מיילס לעומת זאת, 20+ שנה מאז שיצא Doo-Bop שהובן בדיעבד כשירת הברבור שלו, עד היום נחשב בקרב חלק מהקהל שלו כמשוגע זקן, תמהוני שאף אחד לא מבין, והיצירה שלו ששילבה את ההיפ הופ בתוך הג'אז, לא זוכה בדיוק למקום של כבוד. חדשנות שנתקלה בהרמות גבה לא הייתה דבר חדש אצל מיילס. מספיק לדבר על התקופה לפני הפרישה הזמנית שלו ב-1973-1975, או כשיצר אלבומים כמו Tutu שהיווה סיבה לרבים לרתיעה מג'אז של האייטיז. אבל דו בופ, זה סיפור אחר לגמרי. מיילס היה אחד הראשונים מהדור הוותיק להבין שהיפ הופ זו אמנות גבוהה לא פחות מג'אז, ובכל זאת הוא נתקל בזלזול ואדישות משני הצדדים. ואני שואל: למה?! מה הבעיה?! איזו סיבה יש לסלוד מהאלבום הזה בגועל? ג'אזיסטים אטמו אוזניים וחובבי היפ הופ לא בדיוק הבינו וגם הם לא היו אוהדים. מיילס יצר פה ערבוביה מעניינת וכיפית של שני סגנונות אדירים של מוזיקה שחורה, Fאנקי, גרובי, עמוק ומגניב. בעיקר מגניב. לא היה את זה הרבה אצל הג'אזיסטים שהיו עסוקים בעומק. אני לא מבין איך מיילס, לא זוכה להערצה עם צליל הדו בופ. מיותר לציין שגדולי הראפרים, חלוצי ההיפ הופ אהבו ג'אז, לקחו אותו כשהשפעה, וסימפלו רבות מהגדולים שבתחום, ביניהם מיילס. 

"אגדה זה אדם זקן עם מקל הליכה שידוע בזכות מה שעשה בעבר. אני עדיין עושה את זה" - מיילס דיוויס

מדובר פה באחד הניסיונות היחידים של מוזיקאי ג'אז לשלב היפ הופ במוזיקה שלו. כשהאלבום יצא ב-1992, שנה אחרי שמיילס עזב את העולם, לא הרבה קיבלו את הפרידה בצורה ראויה. הרבה מבקרים היו אדישים, הקהל לא אהב, ומדובר פה באחד הפספוסים הבלתי מובנים בקריירה בת ה-5 עשורים של דיוויס. עזבו את אלה מהדור הישן שלא הבינו שהם חיים בעבר וכבר מזמן הפסיקו לעקוב אחרי ההתפתחויות של מיילס. משונה יותר התגובות של חובבי ההיפ הופ על האלבום הזה. הנה יש פה אדם שנחשב לאחד מהאבות של הסגנון, שכל החבר'ה בשכונה גדלו על המוזיקה שלו ויוצר פה משהו חדש ומהפכני במעטפת של הסגנון. משום מה, הביקורות היו עיונות. גם אחרי שקיבל ביקורת טובה מDown Beat וזכה בגראמי.

אבל למיילס, וזו הגדולה שלו זה לא הזיז בשיט. לא היה אכפת לו אם אוהבים את זה או לא. 50 שנה אחרי שהיה חלק ממהפכת הבי בופ עם פארקר וגילספי, הוא המציא את הדו בופ. החידוש האחרון שלו. למרות שמדובר בשירת ברבור, אי אפשר לחשוב על זה כיצירה עצובה ומלנכולית, עם כל העומס של הביטים הסופר מקפיצים, הסימפולים, והרפרופים. זה אלבום קשוח ומגניב. הוא באמת נשמע קול וכיפי גם אחרי 20 שנה. ועדיין אחרי 20 שנה, אף אחד מוותיקי הג'אז, לא חשב להתנסות גם בהיפ הופ (אולי הרבי הנקוק ורון קרטר באיזשהו מובן). רק חבר'ה חדשים וצעירים פועלים במתכונת הזו וזה יוצא מעולה. ובכל זאת, עם מותו של מיילס, תם לו עידן בו אחד המוזיקאים הגדולים שאף פעם לא הביט אחורה עזב, והותיר את עולם הג'אז מבולבל בתוך עצמו, ועד היום, למעט מקרים אחדים, נראה שעם חסרונם של גדולים כמו מיילס וקולטריין, הג'אז דורך במקום. וזה מה שמיילס תמיד חמק ממנו. פשוט תצפו בסרטון הנפלא שמצורף פה סטייל Blank on Blank שבו מיילס מדבר בהתלהבות יתרה על זה שמה שהיה היה ונגמר.

הוא בהחלט דבק באמרה הזו. ג'אז מת. אפשר לראות את החשיבה הזו במהלך הקריירה שלו, כשעוד בשנים האחרונות של הסבנטיז לפני הפרישה שלו, כמעט כל הנגנים לא באו בכלל מעולם הג'אז. וככל שהוא התקדם יותר ונחשף לסגנונות שונים יותר, הוא דבק ברעיון של שיתופי פעולה עם חבר'ה שלא באים מהמגרש שלו. ככה גם בדו בופ. למיילס היו חברים מגוונים מעולמות שונים. אחד מהם היה ראסל סימונס. חובבי ההיפ הופ ביניכם, יודעים שמדובר פה באגדה - 50% מענקית התקליטים בתחום, דף ג'אם. השנה הייתה 1991, מיילס היה בן 64. אבל זה ממש לא מנע ממנו להתאהב בצליל ההיפ הופ, וזה ממש לא הפך אותו ליותר שלו. להפך. מיילס ביקש מסימונס מישהו שיעבוד איתו על הפרויקט החדש שלו. מיילס חיפש מפיק צעיר שיעזור לו להעביר את אווירת הרחוב הניו יורקית שהוא כיוון אליה. והוא קיבל את התשובה: אוסטן הארווי ג'וניור aka איזי מו בי.

לחובבי הג'אז זה אולי לא יגיד הרבה, אבל חובבי ההיפ הופ, יודעים שהאיש אחראי על הפקות של יצירות מופת גדולות של הז'אנר. מספיק שאציין כמה דוגמאות: Ready to Die של ביגי ו-It's a Big Daddy Thing של ביג דאדי קיין הם חלק מהרפרטואר של האיש. מיילס, הזקן החכם לקח בן אדם שצעיר ממנו בכמה עשורים, כדי שיעזור לו ליצור את האווירה הקשוחה של הרחובות. אז בבית של דיוויס שהיה בו אולפן, הקליטו החבר'ה את הקטעים, כשהחלונות היו פתוחים, ככה שרחובות ניו יורק נספגו לתוך ההקלטה. מיילס הביא את הרעיונות, מו בי עזר לו והביא את הביטים, מיילס ניגן את החצוצרה עם העמעם הסופר מוכר שלו, ומו בי רפרפ פה ושם. בלי שום הרכב חי. זו הייתה המהפכה החדשה ובדיעבד האחרונה של מיילס. עוד לפני שסיימו להקליט, מיילס נפטר בגיל 65 מסיבוך של דלקת ריאות. חברת התקליטים רצתה להוציא את מה שנשאר, ומו בי שהוסיף דברים אחרונים, הוציא את אסופת הקטעים כאלבום האחרון של מיילס. קשה להבין איך אפשר לא להתלהב מהאלבום, אם אתה לא חובב של שני הז'אנרים. נכון, הוא לא מושלם. הקטעים מרגישים נמרחים, ויכל להיות שהיה אפשר לפתח את הרעיונות ולהוסיף נגנים חיים. אבל הביטים מקפיצים, יש שמה שירים נפלאים וקליטים, תחושה Fאנקית, ואי אפשר לא להעלות חיוך על הפנים בצחוק, כשמו בי מרפרפ בסטייל: "יו בואו ותקשיבו פה לגבר איתי מיילס. הוא מוזיקאי כזה גדול יו". נשמע פתאטי לאוזניים מסוימות, אבל אני תמיד מוצא את זה כגדולה שיש בה את האפקט הקומי. אבל מיילס תמיד ידע שהוא גאון. והוא תמיד אמר את זה באגו חסר בושה.

With ma man Miles

"עכשיו לבחורים האלה יש בעיות. אני מתכוון, אני מזמין סשן, מודיע להם, וחצי מהם לא מגיע. למה אני צריך להתעסק עם הבלגן הזה? יכולת למצוא אותי מסתובב ומחפש את המתופף זרוק מסומם באיזשהו מקום, הבסיסט תמיד הולך רק רחוק מדי בבר ולא מצליח לעמוד על הרגליים, ובינתיים הסקסופוניסט מישכן את הכלי שלו. אלו הימים הישנים, איך שאני זוכר אותם, ואני לא צריך את החרא הזה. כל המבקרים מדברים על מיילס ובירד, איזה גדולים הם היו, בזמן שאנחנו היינו מכורים להרואין, מנגנים חצי טון מתחת. היום אני נכנס לאולפן, יש את המכונת תופים, רק באם-בום, 24 שעות ביממה אם אתה רוצה. רוצה לעצור? תלחץ על הכפתור. סינתסייזרים? אני אוהב אותם. אתה רוצה סמבה? יש לך את זה. רוצה משהו אנגלי? יש לך את זה. ככה אתה יכול לחצות איזה גבול שאתה רוצה" - מיילס דיוויס

הגדולה של האלבום הזה, מתבטאת בשיר הכי נפלא באלבום שאולי בעצם ממצה את האלבום כולו - The Doo Bop Song. אם לא לשמוע את האלבום, לפחות רק את השיר הזה. מיילס מאלתר על החצוצרה, מו בי מרפרפ בקצב, ולופ של פסנתר מתנגן ברקע עם ביט מדבק, יש פזמון, ואי אפשר שלא להניע את הראש. כשחושבים על זה ככה, אפשר להסתכל על זה משתי פרספקטיבות: מה לעזאזל?! זה הבן אדם שעשה את So What?! מה זה החרא הזה?! ראפ זה בולשיט! זה ניגה ניגה ויריות! או שאפשר פשוט להירגע, להקשיב לביטים, לשמוע כמה קול האלבום הזה ולא במובן של cool jazz אלא מגניב ורגוע. מיילס מעולם לא נשמע cool כל כך בקריירה שלו. אני אודה, גם אני כשהתחלתי לגלות ג'אז, גיליתי על האלבום הזה וביטלתי אותו בזלזול עוד לפני ששמעתי אותו, בגלל שהכיל היפ הופ. עם הזמן, כאמור, נשבתי בקסם של הביטים, של האווירה, של הhood. ונתפסתי גם על האלבום הזה, כשאני פתאום חוזר לאלבום ומבין את החזון של מיילס. ג'אז והיפ הופ הם שני עולמות מורכבים ועשירים, ונחמד רגע לצאת מסטראוטיפים ולשמוע את זה בכיף. אבל אולי לא מדובר בשני עולמות נפרדים. אני אשתמש בציטוט משירם הפותח של א טרייב קולד גווסט האגדיים באלבום המופת שלהם, The Low End Theory:

אז בימים שהייתי מתבגר

ולפני שהיה לי מעמד וביפר

תוכל למצוא את המשורר האבסטרקטי מקשיב להיפ הופ

אבא שלי אמר שזה הזכיר לו בי בופ

אמרתי: "ובכן, אבא אתה לא יודע שדברים הולכים במעגלים

כמו שבובי בראון מרקיד כמו מייקל"

המשפט הזה שQ Tip אומר, אולי ממצה את איך שצריך להסתכל על Doo-Bop. ההיפ הופ לא יצא מג'אז, זה חלק מהאבולוציה של מוזיקה שחורה. זה כמו ששנברג תמיד אמר שהוא אף פעם לא שבר מסורת, ולמעשה רק המשיך את באך. ההיפ הופ אמנם ייחודי ועומד בזכות עצמו, אבל הוא בכל זאת תהליך של התפתחות של הג'אז. כמו החתול של שרדינגר. ההיפ הופ הוא סגנון חדש ועדכני והוא גם בעצם חלק מאבולוציה המקושרת לעבר. אז למה לא ליהנות אם מדובר בבני משפחה? למה לא להישבות בקצב בקטעים סופר גרוביים כמו Chocolate Chip או High Speed Chase? למה לא פשוט להקשיב למוזיקה ולהיפטר מסטראוטיפים לגבי ג'אז והיפ הופ. זו לא מוזיקת מעליות וזו לא מוזיקת גנגסטרים. זו סימבוזיה נפלאה בין שני ז'אנרים שאולי נראים רחוקים וכל כך לא קשורים, אבל אתם לא מבינים כמה הם משותפים.

אבל אולי יש תקווה שאנשים יתחילו לגלות מחדש את צליל הדו בופ. זה נראה ככה לאט לאט. כשמו בי נשאל בראיון על האלבום, בנוגע לתגובות, הוא אמר כי נתקל בתגובות כמו "וואו בן אדם, עשית את Doo Bop אלבום אדיר!" כשהוא חושב לעצמו: "איפה היית לפני 10 שנים?". ובחייאת, זה אלבום אחרון של אחד האנשים הגדולים שהמוזיקה, האמנות והאנושות אי פעם ידעו. זו לא שירת ברבור סוחטת דמעות. מדובר פה באדם שאמנם היה זקן פיזית, אבל אף פעם לא היה בנפשו כזה. זו הייתה עוד מהפכה שהכתיב נסיך האופל, שבילה במשך 5 עשורים בלעשות את מה שהוא יודע לעשות. להרים גבות, להיות לא מובן, לחלק מעריצים למחנות, ליצור רעידות אדמה אמנותיות. אבל זה היה רק חלק מהסטייל. בשביל מיילס מוזיקה וחיים היו בנוגע לסטייל. ובאמת, מיילס מבריק פה במה שהביסטי בויז יכנו כ"סטייל החדש". אי אפשר שלא להישאב למה שיש פה. זה פאקינג גרובי. אם אתה חובב ג'אז, הסיכויים לאהוב את האלבום נמוכים, הם גדלים קצת יותר אם אתה חובב היפ הופ. אבל אם מדובר באהבה גדולה לשני העולמות, חוויה מצפה לכם. והרבה חבר'ה למדו מהחוויה הזו. בין אם רוברט גלאספר או אריקה באדו ועוד רשימה של שמות, מיילס השפיע עליהם דרך צליל הדו בופ בין אם הם מודעים או לא.

אפשר לתהות מה היה קורה אם מיילס לא היה עוזב את העולם בטרם עת. בלי שום ספק הוא היה קופץ על שלל הסגנונות החדשים שהיו בסצנה. הטריפ הופ, הג'אנגל. מעניין לחשוב ככה. אבל אם חושבים על זה, כל הסגנונות האלו וגם אם מדובר בטריטוריות שונות לגמרי, מיילס נמצא שם ברוחו. עם החצוצרה האפלולית, משקפי השמש. הפרסונה המשונה. כל אלה הם רק חלק מהמורכבות הזו שנקראת מיילס דיוויס. ולא אכפת לו אם אתם לא אוהבים את מה שהוא עושה. הוא הלך עם החזון עד הסוף. והחזון הושרה על כולם. מלהקות קראוטרוק ועד קנדריק לאמאר. מי שלא אהב, כל טוב. מי שכן, מצא את עצמו מושפע, ומחדש הרבה בזכות המהפכות של האיש ביניהן הדו בופ. כי כמו שנסיך האופל היה אומר: "קודם אנגן לך את זה, אחר כך אגיד לך מה זה".

עוד כתבה שכתבתי על האלבום במגזין האינטרנטי הנפלא "הספוג"

Don't Call It Jazz man... It's Social Music...

כשהודיעו ב-2015, שדון צ'דל, הסטאר מסרטי מרוול (זוכרים את איירון פטריוטיק?), הולך לעשות סרט על אחד האנשים הכי גאונים שדרכו על אדמת כדור הארץ, ואחד המוזיקאים האהובים עליי, מיילס דיוויס, הייתי סקרן. וגם די שמחתי, סוף סוף יעשו סרט אוטוביוגרפי על מוזיקאי גאון, שכל מיני צופים שלא שמעו על השם מעולם, יתחילו לבדוק על מי זה מיילס, מה הוא עשה, מי הוא היה וכו' וכו'... כמו ג'אזיסטים רבים, גם אני הייתי עם שאלות רבות: איך הולכים להציג את מיילס? האם זה יתמקד בכל סיפור חייו? האם יכניסו גם את קולטריין, ביל אוונס ועוד המון נגני על שבעברם היו סיידמנים של נסיך האופל? והשאלה הכי חשובה: האם הוא באמת יגרום לאנשים שיכול להיות שלא שמעו ג'אז ואפילו שנאו ג'אז, ייכנסו לאינטרנט וישמעו איזה Kind of Blue או Bitches Brew?

התשובה לשאלה האחרונה היא: כן. אבל! ופה הדגש גדול מאוד, זה לא סרט על מיילס. זה פשוט תסריט הוליוודי דמיוני, שמיילס הוא הדמות הראשית בו+התייחסות לחייו בסיקסטיז עם הנישואים הכושלים שלו לרקדנית פרנסיס טיילור (כן ההיא שמופיעה על העטיפה של Someday My Prince Will Come). אל תחשבו שמדובר בסרט אוטוביוגרפי שנצמד לסיפור חייו של האיש. בעיניי, זה רק ניסיון מוצלח להכיר קהל חדש למוזיקה של מיילס. כי בכל מקרה, אחד המלחינים הכי משפיעים במאה ה-20, שההשפעה שלו על פרינס, פינק פלויד, סנטנה, רדיוהד, רד הוט צ'ילי פפרז וסטיב רייך לא מוטלת בספק. אבל, אם מתעלמים מהעובדה הזו, זה ממש סרט נחמד לצפות בו, שבמקרה כולל גם את נסיך האופל. אני לא מבקר קולנוע, ולא מתיימר להיות, אבל אני אנסה להביא סקירה קטנה על הסרט אולי הכי חשוב שנעשה על ג'אז.

תקציר קטן בלי ספוילרים: הסרט מתמקד במיילס בתקופה של הקאמבק שלו. כידוע לנו, ב-1975, הוא היה חולה, ג'אנקי, חסר השראה, מכור למין, ונראה שהחצוצרן שפעל למעלה משלושים שנה, היה צריך time out. בסרט, צ'דל (שאגב משחק את מיילס מעולה, כן הוא נשמע כמוהו עם הקול היבש שלו), לוקח אותנו אל התקופה שאחרי החמש שנים של ההפסקה. אל הסיפור נכנס כתב אירי מהרולינג סטון (שמשחק אותו יואן מק'קרוגר, כן כן אובי וואן בטרילוגיה המקדימה) שנשלח לראיין את המאסטר בנוגע לקאמבק שלו. דברים מסתבכים כשהקלטה של מיילס שכללה מוזיקה חדשה, מבוקשת ע"י המנהלים של קולמוביה רקורדס המיתולגיים, שמנסים להשיג את הטייפ כדי לקבל את המרשרשים, אבל מיילס מסרב כשהוא מבקש את המרשרשים בתמורה.

הקלטת נגנבת ע"י חצוצרן צעיר שמנסה להצליח בסצנה יחד עם המנהל המפיונר שלו, שע"י הגניבה מנסה להשיג את תשומת הלב של מיילס. במהלך הסרט, מיילס חוזר פתאום לעבר, לנישואים הכושלים שלו לפרנסיס הרקדנית המוכשרת, שוויתרה על הקריירה שלה, על מנת להישאר ולתמוך במיילס. עד כאן, מפה תמשיכו לראות. זה יהיה מעניין. בואו נסתכל על כמה נקודות: הצגת האישיות של מיילס. זה כבר לא סוד, ויש ביוגרפיות ודוקואים שסקרו את זה: מיילס היה גאון אקסצנטרי. סכסכן, איש קשה, מסתורי, לא שם על אף אחד. בסרט, צ'דל נצמד לדמות האפלה שלו ועשה את זה מעולה, אבל הלו, עד כמה שידוע לי, מיילס לא היה איש אלים. ומראים את זה הרבה בסרט. נכון שהאיש אהב לעסוק באגרוף בזמנו החופשי (לא סתם הוא עשה פסקול לדוקו שעסק במתאגרף ג'ק ג'ונסון), אבל להרביץ ולאיים, man that wasn't miles...


מיילס ודון, תשוו בעצמכם..

מצד שני, האופי החדשני שלו של "עשיתי את זה מזמן, זה כבר היסטוריה", אופי שאנשים מעטים כמו דיוויד בואי ופאבלו פיקאסו החזיקו בו, מיוצג באופן שיכול להיות שהיה מרוצה ממנו (מצד שני, אי אפשר לדעת ממה הוא היה מרוצה). סצנה יפה מאוד היא בבית של מיילס, כשברדיו הוא שומע את הקטע החרוש ביותר שיצר אי פעם: "So What" מהמאסטרפיס שהפך בשביל הרבה אנשים ל"אלבום הג'אז הראשון שלי", ולאחר מכן מתקשר לתחנה, ומפתיע את השדרן. מיילס מפציר ומתעקש על העובדה כי Kind of Blue הוא רק עוד אלבום בדיסקוגרפיה שלו, ומדובר בהיסטוריה, ממש לא מאסטרפיס בעיניו. כמובן שיש גם את תחילת הסרט, שכוללת את האיש בראיון, עם משקפי השמש שלו והסיגריה כשהוא אומר למראיין: "Don't call it Jazz man, it's a made up word, i don't like it, call it social music", המשפט שבעיניי אולי מראה בצורה הכי טובה: מי זה מיילס האמן.

כאמור, העלילה די מומצאת והוליוודית. ואם זה אומר הוליוודית זה אומר גם אקשן. אבל כבר מזמן ידוע, שבשביל סרט טוב, צריך עוד מלבד מכות, יריות וכו'... כאן אני רוצה להתמקד בתקופת חייו של מיילס, שכן מבוססת על סיפורו האמיתי. ומדובר כאן על הסיקסטיז ועל נישואיו הכושלים עם פרנסיס (אמייצי קורינלדי שזכתה בפרס על התפקיד הזה). במהלך הסרט, מיילס באמצע כל הבלגן שסביבו, מתמלא חרטות ומחשבות, ומתגלה כאדם אחר מלבד פרסונת הגאון המשונה. גם במהלך הסרט, נראה כי נקשר קשר בין מיילס לכתב מהרולינג סטון, כשהוא נפתח לפניו ומלמד אותו קצת אגרוף. נחמד. מעניין. מעין "היום שלי עם מיילס דיוויס" כזה. אחד מהסיפורים הידועים היותר בחייו של מיילס, הפך בסוף לחלק מהסרט. אותו ערב בbirdland, שהוכה ע"י שוטר לבן, שאמר לו "keep moving", כאילו אנחנו עדיין בשדות הכותנה של מיסיסיפי, ולבסוף כשמיילס משתחרר ממעצר וחולצתו מוכתמת בדם.


צ'דל בתור מיילס מודל סבנטיז

יש קצת אקשן בחייו של מיילס, והוא לא מועט. עכשיו נדבר על נקודה מאוד מאוד אבל מאוד קריטית ומאוד חשובה בסרט כמו זה: הפסקול. מתחילת הסרט כשמתנגנת מנגינה מאלבום הלייב המפורסם Agharta, ומשם הליכה אחורה וקדימה אל תקופות שונות בחייו של מיילס. צ'דל אמר בראיון על הסרט, שהוא לא רצה להיתקע בתקופה אחת. והוא כל כך צודק. המוזיקה שלו רב גונית, מפוצלת, כמו מיילס, מתוסבכת במיוחד. ויש רגעים בסרט, שהיא מתאימה במיוחד לרגעי אקשן (פשוט תשמעו את Black Satin מ-On the Corner שמתנגן באחת מהסצנות היותר אקשניות). הצופים זוכים לשמוע קצת ממיילס: מ-Kind of Blue, אל Sketches of Spain, משם אל Agharta כאמור ול-We Want Miles. בחירה מצוינת בקטעים נפלאים ומדהימים, שמשרתים בהחלט כפסקול לסרט. וכמובן, יש גם את המוזיקה של רורבט גלספר, תלמיד רוחני גדול של מיילס, הלחין קטעי סול ג'אז והיפ הופ לסרט, רגע אחד מצוין וכיפי, הוא בסיום הסרט בקרדיטים, כשפתאום מביאים שיר ושמו Gone 2015, שמרפרפים על מיילס הגבר. אחלה קטע, קצת משונה, אבל מסיים את הסרט מצוין.

לשאר הנגנים שניגנו עם מיילס במהלך חייו, לא קיבלו הרבה תשומת לב. בסצנות קצרות, רואים את מיילס/צ'דל עובד עם שני האוונסים: גיל וביל. התמקדות בחמישייה השנייה של מיילס, כשאף אחד מהם לא דומה לאנשים בשיט. אבל, ופה אבל גדול! השיא של הסרט, הוא כנראה הרגע היפה והמדהים הזה, כששני חבר'ה מחייו של מיילס, באים לג'אם אחד קצרצר וכיפי עם דון על החצוצרה כמיילס, ועם גלספר+עוד כמה נגנים: וכן מדובר בוויין שורטר והרבי הנקוק. פאקינג שורטר והנקוק האמיתיים. מדהים לראות איך הדור המקורי משתלב ומנגן עם התלמידים, הדור החדש, זה פשוט יפייפה, ומדובר במחווה יפה למיילס (מה שכן, מהלעזאזל הז'קט שצ'דל לובש שם?).



במשך שנים, סרטים רבים נעשו על מוזיקאים וסיפור חייהם, לא בדיוק נצמד למקור, אבל הצליח להכיר קהל חדש שלא היה לו מושג מי היה האמן שראו על המסך. דוגמה מצוינת היא מ-1991, כשבחור ושמו ואל קילמר, גילם את הסולן הנצחי של הדורס, ג'ים מוריסון, כשחבר הלהקה, ריי מנזרק, מתלונן כי הסרט לא נצמד בכלל למקור, ומבוסס על מיתוסים שנקשרו סביב הסיפור של הלהקה. כאחד שאוהב את הדורס מכיתה ו', אני גם מודה, שהסרט נחמד, אבל לא בדיוק זה (הדוקו בקריינות של ג'וני דפ הוא הכי מומלץ, וגם מנזרק המנוח מסכים על כך), אבל אי אפשר להכחיש את האימפקט שהיה לו על קהל הצופים, שלא היה לו מושג מי זה ג'ים מוריסון, ולא שמע את Light My Fire.

אותו דבר עם מיילס. יכול להיות שצ'דל בכוונה יצר עלילה מומצאת, עם התייחסות לפרק חיים ספציפי של מיילס. הרי קצת קשה להביא קהל לסרט על מוזיקאי כשאין בו הרבה אקשן. למוריסון ההרסני שנשרף בשיא הקריירה שלו, היה מספיק אקשן בחייו. מיילס, שהיה קצת יותר שפוי ממנו, קיבל פה מין זווית חדשה גם של כאיש קשה, שכשמעצבנים אותו, הו הו לא כדאי להתעסק איתו. בכל מקרה, אני חושב שמעריצי מיילס יהנו מהסרט, נכון שהוא לא קשור בשיט לחיים האמתיים של  האיש, אבל עדיין מדובר בניסיון יפה של לקרב את הממונים למי שנחשב כאחד המוזיקאים המשפיעים במאה ה-20.

האיש שלא עניין אותו לגבי ג'אז, וכל נוסחה חדשה שהמציא, הוא ישר נטש אותה, כשהוא היה צעד לפני. קול ג'אז, ג'אז מודאלי, הזרם השלישי, ג'אז פיוז'ן, ג'אז ראפ, וכנראה עוד שפספסתי. רוב הז'אנרים האלה הם פרי המצאותיו של מיילס. בין אם היה הממציא, או היה אחד מהאבות המייסדים. הוא מקבל ייצוג יפה בקטע של הפרסונה של החדשן, אבל לא מדובר בסרט שרוצה לשחזר את חייו של האמן. כמו שעשו על רבים. הסרט שנולד כרעיון במהלך אודישנים לסרט על מוחמד עלי, הוא סרט אוטוביוגרפי שונה ממיני רבים של סרטים שעושים על אישים, שרובם כוללים הרבה דרמה, קשיים, ודמות שעל מנת להגיע להצלחה, מתמודדת עם קשיים.

מיילס מיוצג כאיש מגניב, מסתורי, שלא שם על אף אחד, לא הרבה מציגים ככה אישים בקולנוע. בעיניי, זה באמת סרט הממצה ומראה מה זה ג'אז. ג'אז, זה לצאת מטריטוריה של ג'אז. זה כבר לא הופך לג'אז. זו מוזיקה, שלא נצמדת להגדרות. בדיוק מה שמיילס, המוזיקאי הכי חשוב בז'אנר כיוון אליו. ולא Whiplash. סרט שבהתחלה התלהבתי ממנו, אבל בצפיות חוזרות, הבנתי שאני לא בדיוק אוהב. כי הוא מציג בדיוק את מה שג'אז הוא לא. ז'אנר נוקשה, שכדי להיות הכי טוב בו, אתה צריך לחטוף חרא כדי להגיע לפסגה. זה ממש לא נכון. חוץ מזה, לדבר רק על צ'ארלי פארקר ופילי ג'ו ג'ונס, זו לא חכמה גדולה, ונראה שאנשים התלהבו מהצעקות שג'י ג'י סימונס נתן שם.

Miles Ahead הוא סרט ג'אז יותר מעניין, פחות חד גוני, ויותר מגניב, כמו מיילס עצמו. העלילה הוליוודית, אבל עדיין מעניין וכיף לראות מה אפשר לעשות עם איש גאון אחד בקולנוע. צ'דל שמוכר בעיקר כחבר של איירון מן, מביא פה משהו אחר. זה סרט על איש מעניין, מסתורי, שתמיד ידע לסחוף את כולם יחד איתו, גם אם הרבה פעמים, הוא חטף הרבה ביקורות על זה. אני ממליץ לראות את הסרט, רק בשביל הכיף. ומי שאף פעם לא שמע על השם מיילס דיוויס, ולא שמע ג'אז. זו הזדמנות מצוינת להכיר. אבל וואלה, מצד שני: DON'T CALL IT JAZZ MAN, IT'S SOCIAL MUSIC...

תהנו, ותודה ליוסי יפרח שהביא לי קובץ לצפייה בסרט, אחרי חודשים שממש ציפיתי לראות את זה (:
טריילר: https://www.youtube.com/watch?v=ssfTNCTVT5U

Miles Davis - Kind of Blue

אני באמת צריך להציג את האלבום הזה? באמת צריך תצוגה מיוחדת לאחד האלבומים המשפיעים שנעשו אי פעם? ובכן... כן צריך, למי שרוצה להכיר את הג'אז, ולהבין כמה נפלא הז'אנר הזה. זה די ידוע שעולם הג'אז והמוזיקה בכללי לא נראה אותו דבר בכלל, מאז אותו יום, 17 באוגוסט 1959, בו הוציא מיילס דיוויס את יצירת המופת שלו, Kind of Blue.

האלבום הזה הוא חובה לכל חובב מוזיקה, ובטח שלחובב ג'אז. אם אף פעם לא שמעתם את Kind of Blue, מיד רדו למטה ותלחצו על הקישור לשמיעת האלבום. מאז ועד היום, הקומפוזיציות שבו הפכו להיות פופולריות בקרב ג'אזיסטים, ולמעשה מדובר כאן באלבום הג'אז הנמכר ביותר אי פעם. המלודיות הקליטות והזכורות שלו, שמנוגנים בקצב קבוע, שקל להצטרף אליו, בתוספת אלתורים מצד כל הנגנים, נשמעים נפלא גם היום, 56 שנים אחרי שיצא.

מה הופך אותו לכל כך מהפכני? ובכן באותה תקופה, הסגנון המרכזי בג'אז, ששלט במועדונים של אותה תקופה, היה הביבופ, החלוצים: צ'רלי פרקר, דיזי גילספי, תלוניוס מונק, מקס רואץ' ועוד... הבי בופ זנח את הקונספט קודם של הג'אז (סווינג עם גודמן והחבר'ה), שהיו בעיקר כדי לבדר ולנענע את הקהל. מנגינות פשוטות וקליטות שאפשר לרקוד להן, fuck it. הרעיון היה לנגן אקורד כל תיבה, ולאלתר בנגינה שיוצאת מחוץ לנורמה, פה זה מוזיקה למען המוזיקה

מיילס גם היה חלק מהתנועה הזו, בהתחלה כשולייה לציפור החצר צ'רלי פרקר, ובהמשך כמנהיג הרכב ידוע בזכות עצמו. מיילס עבר מספר שינויים. כמו פיקאסו שכל הזמן עבר לצייר בסגנונות שונים לגמרי, כשאת חלקם הוא המציא בעצמו, מיילס התקדם בהתאם לתקופה. אחרי תקופת הקול ג'אז, וההארד בופ, וההתנסויות עם הזרם השלישי, אותו יצר יחד עם חבר טוב ושותף לעבודה בזמן הקרוב, המלחין הקנדי גיל אוונס, החליט מיילס לשנות כיוון.

so far היה הארד בופ. עם יצירות מופת כמו 'Round About Midnight. הוא אסף סביבו חבר'ה שנחשבים היום למוזיקאים מן השורה הראשונה בג'אז עוד לפני שהעולם בכלל שמע עליהם (קולטריין למשל). וכמו תמיד, למיילס נמאס. חלאס עם זה, עשיתי, היה נחמד. בואו נביא משהו חדש.

ב-2 במרץ 1959, אסף סביבו מיילס מספר נגנים: ג'ון קולטריין על סקסופון טנור (מאסטר ומוזיקאי אדיר בעתיד), לצידו על האלט, קנונבול אדרלי, פול צ'יימברס על קונטרבס, ג'ימי קוב על התופים, ועל הפסנתר, ביל אוונס, הלבנבן שבחבורה. יחד, השישייה הקליטה 3 קטעים, שיהוו את הצד הראשון של יצירת המופת. חודש אחרי, החבר'ה נפגשים שוב, גומרים את האלבום עם שני הקטעים האחרונים שמהווים את הצד השני. שני הסשנים, הוקלטו באולפני Columbia 30th Street Studio בניו יורק, איפה שהוקלטו יצירות מופת רבות, שמלבד מיילס, גם נכנסו לאולפן הפלוידיסטים להקליט את החומה. על ההפקה, תיאו מסרו (איש חשוב שאחראי על הפקת מספר ע-נ-ק של אלבומי מופת בג'אז) ואירבינג טאונסנד.

וכך נוצרה יצירת מופת. הסשנים עברו חלק ויפה. בכמה טייקים למספר קטעים, ויצא מושלם. מדהים כמה שלמות יכולה להיווצר בזמן קצר. הרעיון של מיילס, בלי לעשות את זה מורכב, לעשות את זה לאט, לעשות את זה חלק, לתת לנשום, לתת מרווחים... לא ממהרים לשום מקום... פשוט נגן את זה... לא זה לא רוק פסיכדלי או ספייס רוק, מדובר כאן בג'אז מודאלי.

מיילס פיתח את הסגנון עוד בMilestones שיצא שנה קודם, אבל כאן, זה ה-מודאל במ' הידיעה. מיילס שהושפע ממינמליזם, הבין שלא צריך להעמיס כל כך הרבה. less is more, וכמה שהוא צדק. קוב המתופף והיחיד שנמצא איתנו היום (שייזכה לחיים ארוכים, אמן!) אמר: "it must have been made in heaven!". כנראה שגן העדן לא כל כך רחוק אחרי הכל. לא סתם האלבום הוכנס אל ספריית איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי המכובדת.



מיילס כתב את מהלכי האקורדים כמה שעות לפני הסשנים, הנגנים הבינו, ועל גבי זה נתנו ליצירתיות שלהם להתבטא באלתורים. וכך אנו נכנסים אל אמריקה הישנה והטובה של שנות החמישים, סרט כיפי בשחור לבן, אבל לא עם ביג בנד רחב ופרנק סינטרה מזמר. זה משהו אחר. האלבום נפתח באחת מהסטנדרטים שהפכו להכי ידועים אי פעם, כל פעם אם מישהו ירצה לג'מג'ם זה או זה או Chameleon של איזה הרבי אחד... הפתיחה אחת האהובות עליי אי פעם, פשוטה כל כך כמו השם של הקטע (נשמע כמו משהו שמיילס היה אומר בקול היבש שלו), So What נכנס בצניעות עם ביל שמאלתר משהו על הפסנתר, הוא מפסיק, ואז צ'יימברס מתאפס על הליין שלו, ובאנג! זה מגיע. דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו, פאם! באם! בקצב אחיד, ובשני אקורדים שמשנים סולם אחרי כמה פעמים, המאזין כבר נכנס לסיפור, הוא מבין, והוא נמשך בקלות (לא יכול להיות שזה לא תפס אתכם על הפעם הראשונה). ואז כל אחד מגיע עם הסולו שלו לפי הסדר הבא: מיילס, קולטריין, אדרלי ואוונס. עם יש מישהו שהכי הבריק בסולו שלו, זה קולטריין כמובן. אחד המוזיקאים הכי גאונים בשבילי, ונגן בחסד שלפעמים היה נשמע כאילו אלוהים נושף לתוך הפיה. קל מאוד לזהות שזה קולטריין בסולו. הוא מתאמץ, הוא נשמע נלחם גם בקטע שלא צריך להילחם בו, ויש לו passion. עוד קטע כיפי הוא הדיאלוג שאוונס עם הפסנתר המגיב לחבריו שמגיבים לו ביחד. וכך לאט לאט, הקטע מתפוגג לו, ומסתיים. פתיח מצוין. כמה שניות של שקט, ואנחנו כבר בקטע השני.

כולם מכירים את תבנית בלוז 12 התיבות. אבל כשמיילס והחבר'ה עושים את זה, זה נשמע קצת שונה. בהתחלה די רדום ומשעמם, אבל אז מבינים אחרי כמה פעמים. החבר'ה מנגנים את הליין הקליט שכולם מכירים, אבל מסיימים אותו בדרך משונה שרק צועקת "תפתרו אותי" עם תו שחורג בחצי טון למעלה. זה מוזר, אבל מאוד מעניין. במשך כל הזמן שהקטע מתנגן, יש תחושה טובה. מרגישים כאילו נכנסים לניו יורק בשחור לבן, עם מועדוני הג'אז, הקולנוע, הברים הפתוחים בשעות המאוחרות, והשקט העירוני. הסולואיסט המצטיין בקטע בשבילי, הוא הפסנתרן. ולא זה לא ביל. בקטע הזה, היחיד באלבום, גייס מיילס את הפסנתרן ווינטון קלי, עליו החצוצרן אמר, כי יש לו את הבלוז, ואכן כן. Freddie Freeloader הוא קטע בלוז ג'אז כיפי שקשה להוציא אותו מהראש, וכמו כל קטעי האלבום, להקשיב לו כל פעם מחדש זה חוויה כיפית. שם הקטע אגב נקרא על שם בחור בסצנה פרדי שמו, שהיה מנסה ברוב הפעמים, לראות את גדולי הג'אז מנגנים בלי לשלם (Freeloader זה כינוי לבחור שרוצה להתחמק מתשלום).

אחרי הקצביות ששני הקטעים הראשונים הביאו, אנחנו מורידים הילוך, ונכנסים לאתנחתא מרגיעה של 5 דקות ב-Blue in Green. קטע שנכתב ע"י אוונס (למרות שקרדיט ניתן גם למיילס), ופשוט יפייפה. הוא לא מנסה להרשים, הוא לא מתכוון להכניס לקצב (כנראה בגלל זה, החשבתי אותו לרדום בהאזנות הראשונות). זה ממש כמו לחזור הביתה, אחרי יום עבודה ניו יורקי קשה, ורק לשים את המחט על התקליט, והתמונה מושלמת. פשוט כמו ציור של פיקאסו מהתקופה הכחולה והמלנכולית שלו, מיילס וחבריו מציירים תמונה שלמה בגווני כחול (וירוק). מה שעושה את הקטע הזה, זה מיילס עם סאונד החצוצרה המיוחד שלו, שנוצר עם עמעם, איתו אפשר לחבר את החצוצרה, וליצור את הצליל הכל כך מושלם הזה. קצת כמו דיוויד גילמור, מיילס הוא לא וירטואוז על הכלי שלו, אבל יש לו feel. והקטע הזה מצדיק את מה שאני אומר. קוב סיפר כי הוא לא ידע מה לעשות בקטע הזה (סיוט של כל מתופף!) ומיילס אמר לו, פשוט תשפשף את הנברשות על התוף הסנר, ושומעים את זה טוב מאוד. אגב, אוונס ביקש ממיילס לקבל את הקרדיט על הקטע, וכתגובה, מיילס רשם לו צ'ק של 25 דולר... הצד הראשון הסתיים בשקט חרישי, ואנחנו חוזרים לקצב, כשהופכים את התקליט.


רגע, אבל לא היה גיטריסט בתקליט!

הצד השני נפתח במתח שמלווה אותנו לאורך כל הקטע. All Blues הוא בלוז (מן הסתם) ב-6/8, שמתחיל עם שני קלידי הפסנתר שמתנגנים, ואדרלי וקולטריין מנגנים ליין שמצטלב עם אוונס, וכבר מבינים שנוצר משהו מעניין. מיילס מצטרף עם העמעם, ונוצר המוטיב המושלם, שיחזור מספר פעמים בקטע הזה. מכאן, החבר'ה מאלתרים כרצונם, ואנחנו כבר קרובים לסוף.

האלבום נסגר בעוד בלדה רגועה שממשיכה את הקו של Blue in Green. מיילס וחבריו נפרדים ומקפלים את הציוד עם Flamenco Sketches שחוזר לסצנה של אחרי יום עבודה קשה בניו יורק. גם הוא נכתב יחד עם אוונס. שוב מיילס עם העמעם, כולם נרגעים, בלי אקורדים, רק מספר מהלכים הרמוניים. זה הקטע היחיד באלבום, שהחברים ניגנו אותו בטייק אחד. ואותו טייק, הוא זה שאנו מכירים כיום. כך מסתיימות להן 45 דקות של מוזיקה נהדרת, שלא יוצאת מהראש, פשוטה אבל אלמותית.

האלבום יצא בקיץ 1959, וכפי שנאמר למעלה, שום דבר כבר לא היה אותו דבר. לא בשביל מיילס, לא לג'אז, ולא למוזיקה. האלבום מיד התקבל בברכה, המאזינים אהבו, המבקרים שיבחו, והאלבום הזה עד היום משפיע על מאזינים חדשים שנחשפים לז'אנר הזה. האלבום כבר הוכתר כיצירת מופת, ומיילס יצא מנצח לעומת עמיתיו בז'אנר. 1959 הייתה שנה פורייה לג'אז, כשאלבומי מופת רבים יצאו ושינו את פני הג'אז, ביניהם מיילס, שכנראה זכה להכי הרבה הצלחה, אחרי אותו אלבום, שוב פעם מיילס לא הביט לאחור.

אחרי שעבר תקרית בה שוטר הכה אותו כשאמר לו "keep moving" כשהוא בסך הכל הגיע כדי לתת הופעה במועדון הbirdland, והיה במעצר למספר שעות, מיילס נפרד מההרכב, חזר לעבוד עם אוונס למאסטרפיס הבא שלו Sketches of Spain, והמשיך לחדש, להמציא ולהפתיע את העולם.

שנים אחר כך, כשהוא כבר אחרי מהפכת הפיוז'ן שלו, מיילס כבר לא מייחס חשיבות למה שמעריציו מכנים כשיא יצירתו. הוא אמר בראיון, שהוא כבר לא מקשיב למה שעשה אז, והוא מתקדם הלאה. זה בשבילי מראה כמה מיילס היה אדיר, ולא סתם בשבילי אחד מגדולי המוזיקאים של ה-20. בחור שלא מרגיש מאוים מן הזמן, ומתחדש כל פעם.

לסיכום, Kind of Blue, הוא יצירת מופת לא רק בג'אז, אלא במוזיקה בכלל. פלא חד פעמי שמאז מיילס לא עשה כמוהו שוב, וגם לא היה מעוניין לעשות עוד אחד כזה (וטוב שכך), רוב הקטעים בו הפכו לסטנדרטים ידועים שמוזיקאים צעירים מנגנים אותם, ועם העובדה שהם לא מנסים לא להרשים ולא עמוסים, הם מצליחים להרשים כל כך הרבה. מאז יצא, הוא השפיע על מאזינים רבים שחלקם הפכו למוזיקאים גדולים וידועים. מי לא? פינק פלויד, דייב ברובק, רדיוהד, הראפר Q Tip והרשימה עוד ארוכה. הנגנים שניגנו באלבום הזה, הושפעו ממיילס, והתפתחו בעצמם כשהם מגיעים להישגים כמו קולטריין ב-My Favourite Things שהמשיך את המסורת המודאלית. מיילס אחרי זה, פיתח ויצר סגנונות חדשים, ולא הביט לאחור, לכן זה נשאר הישג נדיר ואלמותי שזכור לטובה. עם האלבום הזה, הכרתי את הג'אז, עם האלבום הזה ההיכרות שלי התחילה, אחרי זה התפתחתי לז'אנרים יותר קיצוניים כמו פיוז'ן וג'אז חופשי, אבל אני לא שוכח את האלבום הזה, ומחשיב אותו (איך לא?) לאחד הגדולים.

פשוט תשמעו ותהנו... מיילס דיוויס - Kind of Blue


"אלו לא התווים שאתה מנגן. אלו התווים שאתה לא מנגן..." - מיילס דיוויס 

Miles Davis - Bitches Brew

בשנת 1970, התרחש המפץ הגדול ששינה את הג'אז והרוק לנצח. מיילס דיוויס היה לאחד ממוזיקאי הג'אז הטובים ביותר של התקופה, ואף פעם לא דרך במקום, כשהוא מסרב לנגן את אותה נוסחה, ובתוך כמה שנים, המציא משהו חדש סגנון אחר סגנון: קול ג'אז, ג'אז מודאלי, הזרם השלישי ועוד הרבה... החצוצרן יליד 1928, שראה את השינויים בחברה, בתרבויות וכמובן באופנות המוזיקליות והתאים את עצמו לתקופה. לא סתם פסנתרן הג'אז הנודע דיוק אלינגטון קרא לו "הפיקאסו של הג'אז". בשנת 1955, הוא יצא מנצח עם המאסטרפיס Kind of Blue שנחשב עד היום לשיא יצירתו, ונחשב באותה תקופה לפסגת יצירתו.

אך במחצית השנייה של המאה ה-20, לקראת סוף שנות השישים, מיילס ראה כיצד החליפות המהודרות וההופעות במועדונים קטנים ננטשים לטובת מוזיקה פסיכדלית וfunk קצביים ונסיוניים במיוחד כשהשולטים הם הביטלס, פינק פלויד, המי, סליי ומשפחת סטון, ג'ימי הנדריקס, ועוד רבים... מיילס שהיה אז בשנות הארבעים לחייו, התחבר למוזיקה החדשה של הצעירים, בעיקר בזכות בת זוגתו החדשה באותה תקופה, בטי דיוויס, אמנית פ'אנק שהציגה למיילס את עולם הרוק עם ג'ימי הנדריקס וSly and the Family Stone. גם מפגש אחד עם ג'ימי הנדריקס, הצית בו את השאיפה לשלב ג'אז ורוק. הוא הבין שהוא צריך לשלב כלים חשמליים לצד כלים אקוסטיים.

מיילס החל את המלאכה בשנת 1968, עם האלבום Filles de Kilimanjaro, שזרע את הזרעים הראשונים לג'אז פיוז'ן. אולם הוא נתקע בהתנגדות מצד הבסיסט רון קרטר והקלידן הרבי הנקוק שסירבו לזרום עם החידוש, ועזבו את ההרכב. זה לא מנע ממנו להמשיך. אף על פי שהקדימו את מיילס עם הרעיון של שילוב כלים חשמליים עם ההרכב של הסקסופוניסט המוערך קאנונבול אדרלי, כשהפסנתרן הצעיר של אדרלי, ג'ו זאווינול השתמש בפסנתר חשמלי, מיילס הוא זה שאחראי על החזון המלא של השילוב של ג'אז עם רוק.

המהפכה המשיכה, כשמיילס לקח נגנים צעירים מבטיחים כמו ג'ון מקלפלין, צ'יק קוריאה ועוד, ויצר איתם את הדבר הבא, In a Silent Way, שהלך עוד יותר רחוק עם השילוב של מוזיקה חללית פסיכדלית והודית בג'אז. האלבום כלל שני קטעים הכוללים גיטרה חשמלית ופסנתר חשמלי.

אך המפץ הגדול התרחש אי שם ב-1969, כשהחצוצרן החליט ללכת עם החזון כשהוא בורא עולם חדש. מה הוא עשה?, לוקח 12 נגנים ויוצר הרכב חדשני שלא נראה כמותו בעולם הג'אז: שלושה קלידנים, שני מתופפים, מקישן, גיטריסט, סקסופוניסט, שני בסיסטים ומה לא...

הוא לקח איתו את כל הנגנים הצעירים המבטיחים שלבסוף הצליחו בזכות עצמם לאחר שלמדו מעבודתו של דיוויס, ג'ון מקלפלין על הגיטרה החשמלית, צ'יק קוריאה, ג'ו זאווינול, והרבי הנקוק שחזר בו והבין כי מיילס יוצר כאן משהו טוב. כל השלושה על פסנתר חשמלי ופסנתר אקוסטי, דייב הולנד על הקונטרבס, הארווי ברוקס על גיטרת בס, וויין שורטר על סקסופון הטנור, בילי קובהם על התופים, ארייטו מוריירה על כלי ההקשה, ועוד רבים...

אז זה מה שמיילס עשה - ב19 באוגוסט של אותה שנה, הזמין את הנגנים לאולפני קולומביה, היה לו משהו בראש, אז הוא נתן הוראות בנוגע למהלכי אקורדים, המקצב, ועל בסיס ההנחיות הללו, החלו לאלתר כולם באופן חופשי לפי רצונם, באלבום עצמו אפשר לשמוע בקטעים בהם הכלים נחלשים, את מיילס מורה על הנגנים אם האצבעות וכשהוא מדבר אל מישהו מסוים באיזשהו שלב, יוזם לתפארת מוזיקת הג'אז. הוא נתן לחטיבת הקצב על הבמה ורוב הזמן המקצבים וההרמוניה נשענים על רוק, funk וR&B, צעד נוסף להתפתחות הפיוז'ן.

אבל מיילס היה חכם. בחלק מהסשנים, לא ידעו המוסיקאים אם הם מוקלטים או לא. ולכן רוב הזמן מה שיצא זה מה היה, לאחר כמה קטעים שהאילתורים אליהם נמשכו למעלה מ-10 דקות, סיימו החבר'ה את העבודה וכולם הלכו הביתה.

לאחר מכן מיילס החל לעבוד עם עוד איש שהקרדיט בשבילו על יצירת הפיוז'ן הוא גדול וחשוב מאוד. תיאו מסרו שהיה המפיק של מיילס משנותיו המוקדמות, והפיק את תקליטי הג'אז הגדולים עם תלוניוס מונק וצ'ארלס מינגוס. מסרו למד והושפע מתנועת המוזיק קונקרט האוונגרדית, שנולדה בצרפת של מלחמת העולם השנייה כשהרעיון המרכזי סביב ז'אנר זה הוא לקחת צלילים מהיומיום, ולהפוך אותם למוזיקה. אז בהשפעת אמנים כמו הביטלס ופינק פלויד, דיוויס ומסרו החלו להשתמש באולפן ככלי נגינה בעצמו, כשהם מוסיפים לקלחת אפקטים אלקטרוניים כמו לופים, השהיות, אפקטי הד, ושלל ירקות הלקוחים מן המוסיקה האלקטרונית, וכך נוצר הסגנון החדש והמשונה שנקרא ג'אז פיוז'ן.


ששש... הגאון עובד על משהו חדש. סוד...

התוצאה: האלבום הכפול Bitches Brew שיצא באפריל 1970, כשהרבה חובבי ג'אז הרימו גבה בשל החידוש וחלקם טענו כי מיילס הגזים ובגד בצליל הג'אז כשהוא משלב אותו עם רוק. זה לא מנע מהבחור להמשיך ולפעול. לעומת זאת, חובבי ג'אז נוספים חשבו כי דיוויס התעלה על עצמו ויצר משהו חדש ונפלא. רוקרים שלא היו מודעים לג'אזיסט, הפכו את החצוצרן למקור הערצתם, כשראו את החידוש המוזיקלי.

אפילו העטיפה הסוריאליסטית א-לה דאלי, הייתה פורצת דרך, כיוון שציורים ססגוניים כמו אלה, לא הופיעו בדרך כלל על אלבומי ג'אז. מתי קלוורין בנו של אדריכל משכן הכנסת, יוסף קלוורין, יצר כאן ציור מדהים ומעניין שמקדם את העניין של יחסים שווים בין שחורים ולבנים כשבעטיפה משולב השחור והלבן לצד אלמנטים פסיכדליים נוספים. אני נמשכתי והקשבתי לראשונה לאלבום הזה רק בגלל עטיפתו.

אף על פי שכל הקטעים מעניינים לשמיעה, החלק הראוי לשבח הגדול ביותר, הוא כמובן החלק הראשון מתוך האלבום הכפול הארוך הזה שכולל שני קטעים ארוכים במיוחד: Pharoah's Dance על פי לחן של זאווינול, שמשכו 20 דקות. וקטע הנושא שמשכו 27 דקות שלמות, הכוללות את החידושים וה"טירוף" של מיילס לחדש וליצור דבר חדש ולא מוכר. אחד הקטעים הגדולים של האלבום, הוא עם החצוצרה המהדהדת במוטיב החוזר של יצירת הנושא, כשהנגנים מגיעים משום מקום בבום גדול.

נכון שיש קטעים נוספים מדהימים כמו Spanish Key אשר כפי ששמו אומר משתמש באלמנטים ממוזיקה ספרדית, או Sanctuary על פי לחנו של שורטר (שאגב מתחיל עם אלתור של מיילס וקוריאה על בסיס השיר I Fall in Love Too Easily). אבל רוב הזמן, זה החלק הראשון של התקליט המורכב הזה, שעושה בשבילי את האלבום.

האלבום עצמו, כפי שנאמר קודם זכה לשבחים מצד רוקרים שלא הכירו ואף שנאו ג'אז, ופתאום החלו לאמץ את הכוכב העולה. כשאפילו קיבל את ההזמנה המכובדת להופיע בפסטיבל הידוע Isle of Wight בבריטניה ב-1970. מיילס היה משהו שונה והביא איתו משהו חדש שנוגן לצד האמנים הנוספים בפסטיבל כמו ג'וני מיטשל, ג'טרו טול, הדורז ואמרסון, לייק ופאלמר. האלבום המורכב והקשה לעיכול הזה, קיבל את התואר של אלבום זהב, כשמכר מיליוני עותקים כשיצא, ואפילו זכה בפרס גראמי ב-1971 על אנסמבל הג'אז הגדול ביותר באלבום.

זה לא אומר, שמיילס הפסיק ונח על זרי הדפנה לאחר ההישג המשמעותי, הוא המשיך לעבוד בלי סוף כשרצונו ליצור פיוז'ן שונה גובר. הוא שילב רוק עם ג'אז, מוזיקה אלקטרונית, הודית ומה לא.

חשוב לציין כי רבים מהנגנים בBitches Brew, אזרו אומץ להקים הרכבים משלהם, ויצאו מנצחים עם הרכבים חדשים ששיכללו את הנוסחה המהפכנית של מיילס. מקלפלין וקובהם הקימו את להקת המהווישנו אורקסטרה, קוריאה הקים את Return to Forever, זאווינול ושורטר הקימו את Weather Report, והנקוק המשיך עם הכיוון של אלבום זה, כשהוא נותן לfunk להתבטא בחופשיות.

Bitches Brew חיזק את מעמדו עם השנים, והפך עם הזמן לתואר מכובד כראשון בג'אז רוק, פיוז'ן, אוונגרד ג'אז וכו'... הוא ממשיך להשפיע על מוזיקאים רבים אפילו מחוץ לתחום הג'אז. לא מאמינים? תשאלו את ת'ום יורק ורדיוהד שרצו להישמע בשיר Subbterrean Alien Homesick מ-OK Computer המהפכני, כמו הסאונד החדשני של מיילס באלבום זה. זו רק דוגמה אחת.

ב-1998, החליטה קולומביה להוציא לאור קופסה מהודרת הכוללת את האלבום עצמו, יחד עם כל הסשנים שנעשו לאלבום. קופסה זו מומלצת בעיקר למעריצים שרופים וחוקרים שרוצים עוד מהמוזיקאי החדשני שהלך לעולמו ב-1991.

אני עצמי שהתחלתי עם הג'אז עם מיילס כשהקשבתי והתאהבתי בKind of Blue לאחר תקופה ארוכה ברוק. אבל כשאני מעיין בדירוג של המגזין הנודע הרולינג סטון של 500 האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים, נתקלתי בעטיפה משונה ומוזרה שאמנם הייתי מורגל לכאלה בדרך כלל מאלבומי רוק פסיכדלי ומתקדם, אבל לא ראיתי משהו כזה אף פעם. הסקרנות אחזה בי וחיפשתי בויקפדיה. אלבום כפול? יצירות של 10 דקות ומעלה?, פסיכדלי?, אוונגרדי?, רוקי?, עטיפה מדהימה? חייב לשמוע את זה.

וכמו כל מאזין שפוי, לא הצלחתי להתחבר ולהבין את תבשיל הכלבות המוזר של מיילס. הלכתי לאיבוד בתוך מה שנראה כמו כאוס מוזיקלי וחסר הבנה, אך עם מספר האזנות חוזרות כמו כל יצירה ענקית, התמונה התחילה להתבהר והבנתי שאני מאזין ליצירת מופת.

לסיכום, Bitches Brew הוא אלבום מהפכני וחשוב בעולם המוזיקה. הוא שילב שני סגנונות שעד אז נראו מנוגדים למדי, רוק וג'אז. האלבום עצמו קשה מאוד להאזנה רצופה, ויכול להוציא את הסבלנות מן המאזין המאופק ביותר. זה קשה מאוד להבין את חזונו של מיילס בהקשבה הראשונה לקלחת המוזרה הזו, ואז אחרי כמה האזנות חוזרות, אתה מבין. מומלץ בחום, ולא רק בגלל העטיפה. (: