מסתתר בפסנתר

ביום שבו יגיע חורף אמיתי, אם יגיע השנה, זכרו להגיע לסדרת הפוסטים הזו. במהלך השנים שאני כבר מקשיב למוזיקה ברצינות, היה לי איזשהו קטע לאהוב את האלבומים האלה שהם יחסית נהיים מיוחדים בקטלוג של אמן. ברגע שמסתכלים ברשימת הנגנים ורק הם מופיעים. משהו בדבר האינטימי הזה של אלבום שנוצר לבד ללא שום עזרה ממישהו אחר, מעניק לך את התחושה הזו של שיחה בין אמן למאזין. כאילו רק זה המאזינ/ה לבד, מקשיבים למה שיש למי שמנגן או שר להגיד. בלי הפקה מצוחצחת, בלי נגנים עוזרים, פשוט הדבר הזה גולמי לבד. ואם נהיים יותר ספציפיים, יש את הפורמט המושלם הזה באלבומי ג'אז, שפסנתרנים מוציאים אלבום סולו שלהם. ללא הרכב. מחליטים לעשות מעשה ולנגן סטנדרטים או איזה משהו מקורי לבד. בלי הרכב מגבה. מה שנותן להם את האחריות על ההרמוניה ואפילו הקצב. הם מחזיקים את כל היצירה עצמה לבדם.

הייתי שמח להביא שלושה דוגמאות כאלה של פסנתרנים שנראה לי שזה מיותר להציג אותם. כל אחד מהם פיתח סגנון אישי משלו שהבדיל אותם מהשאר. מהאלה שמהרגע ששומעים קטע שלהם ואתה יודע טוב מאוד שרק אותו אחד ספציפי יכול לנגן ככה. שביום גשום אחד חורפי, אמן ויהיה אחד כזה. יש מלא דוגמאות שאפשר להביא: הקונצרט המפורסם של קית' ג'ארט בקלן, כשמינגוס עזב את הבס וניגן על פסנתר לבדו ועוד ניימדרופינג. אבל כשהגשם ככה ידפוק לכם על החלון כמו שוטר על הדלת, תדעו שיש לכם איזה פסקול טוב לרגעים האלה. אז אני אתחיל לא בדיוק בסדר כרונולוגי ואקפוץ ישר ל-1968 שבמשך חודש, ביל אוונס נכנס לאולפן ומקליט בפעם הראשונה, אלבום פסנתר נטו. בלי הטריו שלו, בלי הכפלות. רק הוא והפסנתר. ביל אוונס האיש הבודד הנצחי של הג'אז, תמיד היה סופר ייחודי עם השפה ההרמונית שלו שנשמעת כאילו דביסי וראוול מנגנים בבירדלנד.


אוונס


המנגינות שלו והנגינה שלו ייצגו איזה משהו מלנכולי, בודד, דירה ריקה, ציור של אדוארד הופר ובאיזשהו מובן, אוונס הפך להיות גורו פסנתרני הג'אז שהסגנון שלו הפך לסטראוטיפ של הדבר הזה שנקרא נגינת פסנתר בג'אז. אבל אוונס כמו במבה, יש רק אחד. מאחוריו כבר יותר מ-30 אלבומים. כיאה לטיפוס המופנם שהוא היה, הוא כותב במעין הקדמה להאזנה לאלבום שהוא תמיד אהב לנגן לבד באולפן, למרות שהוא מוזיקאי ג'אז שמתפרנס מהופעות חיות. אמנם, הוא עשה סוג של אלבומי סולו פסנתר כשהוא הקליט את Conversations with Myself. ניסוי די נועז של אוונס. הוא ניגן על הפסנתר והכפיל את עצמו (יעני אוברדאבינג) ככה שהתוצאה נשמעת עשירה ומשונה. אוונס מנגן באלבום ההוא מאוד שונה, כמעט חופשי. למרות שזה אלבום מאוד מיוחד ומעניין, זה לא באמת רק הוא והפסנתר. כאילו יש עוד שיבוטים של אוונס שמאלתרים יחד איתו. Alone לעומת זאת הוא למרות הכותרת המטעה, באמת לבד.

לא איזה מין פיצול אישיות באולפן, אלא רק הוא והפסנתר, מנגן סטנדרטים בפרשנות שרק הוא יכול לעשות. וזה מתחיל עם פתיחה כזאתי יפיפיה שאי אפשר שהלב לא יתפוגג למראה הגשם כשמתנגן לו Here's that Rainy Day. סטנדרט די ידוע וטחון שאוונס מנגן אותו, כאילו כתב אותו בעצמו. הרגע ההוא בו (זהירות זה אולי טיפה תיאוריה) הוא מתקדם בקלידים הנמוכים ממי לפה דיאז כל כך מרומם שמבינים שטוב שיש מוזיקה בעולם הזה. יפיפה גם Never Let Me Down שנמתח לעבר רבע שעה שבילי מביא את כל מה שהוא יודע ולוקח אותנו למקומות אחרים שכבר שוכחים מממד הזמן. קל ליפול בפח למאזינים שלא בדיוק מוכרים עם ג'אז ולחשוב את זה למוזיקת רקע לאיזו ארוחת ערב פנסית שמנסית, אבל כמו שביל כותב בעטיפה: "עצוב לראות שהמסורת הנפלאה של סולו פסנתר בג'אז נמצאת בסכנת הכחדה בשל גישתם של המאזינים הרואים בנגינה של פסנתרן יחיד, מוזיקת רקע לשיחה או לארוחת ערב". תעשו טובה. תקשיבו לזה בנסיעה, שבו לבד בחדר, רק שימו לב למוזיקה. יש לו מה להגיד. כמו שהוא סיכם את זה בצניעותו העצובה: "אני מקווה שלנגינה שלי יש מספיק ערך כדי לסחוף את המאזין ללא הסחות דעת אל התחושה המוזיקלית אליה שאפתי להגיע בהקלטות הללו".

מילים יפות כדורבנות. אולי בזמנו של אוונס מה שנקרא המסורת עמדה בפני סכנת הכחדה, אבל אם היה חי, יכול היה לנשום לרווחה שלא רק המורשת שלו השתרעה על פני כל פסנתרן שני בג'אז (וגם ריצ'ארד רייט ועוד רוקרים). אלא שהפסנתר היחיד הפך לפורמט שהוא מעבר למוזיקת רקע. והמסורת הזו, החלה הרבה לפני אוונס. באותו עשור. בתחילת הסיקסטיז, כשהגאון הגדול על הפסנתר, תלוניוס מונק, היה נחשב למוטרף שמנגן כאילו נפל מהירח. הוא הוביל הרכבים, הוציא אלבומים בקצב מטורף שהיה רגיל אצל ג'אזיסטים בכל מיני לייבלים. דווקא בלייבל קולומביה הענקית שהייתה למשכן למיילס דיוויס ועוד חבר'ס, מונק הקליט להם אלבום אחד. וזה היה אלבום סולו פסנתר. בזמן אמת, חשבו שהוא מאוד בינוני, בזמן אמת היו טמבלים. לא הבינו שמונק יכול לכתוב איזה משהו א טונאלי אבל גם לנגן איזה סטנדרט פשוט מלפני עידנים ולעשות אותו כזה כיף, שבא לך לשים את הקטעים האלה בתוך איזה מונולוג שוודי אלן חופר לך כל הזמן. Dinah שפותח את העניין מתמצת כמעט את כל האלבום שצריך רק להקשיב לו.


מונק

אפשר להבין את תמצית הנגינה של מונק מהביצוע הזה. יד שמאל הוא שומר על קצב ועושה ליין פשוט שחוזר על עצמו. ביד ימין, הוא מנגן על הגבוהים את המלודיה המרכזית. כמעט ואין sustain והוא פשוט מנגן כל כך פשוט ועושה דקונסטרוקציה של מוזיקה. כאילו ילד אוטיסט או מתופף ניגש לפסנתר ונתן לדמיון שלו להתפרע. גם בקטעים הקלאסיים והפשוטים האלה חברים. למי שהיה לו אולי עצוב או שליו מדי עם אוונס, יכול ללכת אל מונק ולהרגיש בניו יורק כמו שוודי אלן מתאר אותה. בשחור לבן, קסומה שכזו, נעלמה מהזמן. אבל מונק לא נעלם לי ממדף הדיסקים. בטח לא האלבום הזה. ורק כדי לסכם לגביו. הנה מה שילד היום הולדת היום טום וויטס, אומר על האלבום הזה ברשימה של 20 האלבומים האהובים עליו:

"מונק אמר: 'אין דבר כזה תו שגוי, זה קשור בעניין של כמה אתה החלטי לגביו'. הוא כמעט נשמע כמו ילד שלוקח שיעורי פסנתר. אני יכול להתחבר לזה כמו איך שאני התחלתי לנגן פסנתר, כי הוא היה מלחין מחדש את המנגינות תוך כדי שהוא ניגן אותן. זה היה כמו הבהרת הצליל, בגלל שיש איזה משהו מסתורי מסוים שעוטף מוזיקת ג'אז וכל סוג אחר של מוזיקה, עד שהוא מקבל חוקים והמוזיקה נשענת על אותם חוקים. זה כמו תצלום אווירי, שאומר לך שככה אנחנו עושים את זה. זה קורה גם במוזיקת עם. נסה לנגן עם להקת בלוגראס ולהציג רעיונות חדשים. שכח מזה. הם יסתכלו עליך כאילו את קומוניסט. ב-Solo Monk, הוא נשמע כאילו הוא מלחין תוך כדי נגינה, מרווח, מדובב אקורדים עם ענני תווים בלתי אפשריים. 'I Should Care' הורג אותי. התייחדות עם טוויסט. פסיעה, כנסייה, חבל קפיצה, ברטוק, מלודיות שנשרטו אל הפלסטר עם סכין. איקונוקלסט מובהק. Solo Monk מראה לך את המלודיות לא רק בלי בגדים, אלא גם בלי עור. זו מוזיקת אסטרונאוטים מבת'לם".

רק כדי להבהיר. אותה מסורת שאוונס בכה עליה שהיא נכחדת ממש לא כזו. אם היה חי, היה כל כך מאושר מלראות איך זה ממשיך וגודל והופך להיות לחובה בשביל כל פסנתרן ג'אז מקליט. ועכשיו לאיזו מין שבירת מסורת. לא שיש עוד כלי. אלא שהמוזיקה אחרת. שונה. דיסוננטית טיפה. כמו כבשה שחורה מבין השלושה. מר פול בליי. הקנדי שהיה אחד מאלה שהציתו את מהפכת הפרי ג'אז. מקליט ב-ECM המיתולוגית, אלבום סולו גם הוא. רק פסנתר. אבל בניגוד לאוונס ומונק שלוקחים סטנדרטים ומפרשים אותם בדרך שלהם. פול בליי מנגן קומפוזיציות מקוריות. משונות, לא מובנות על השמיעה הראשונה. אבל מסקרנות. Open, to Love שיצא ב-1973, כולל שונה משני האלבומים בכל דבר. העטיפה המינימליסטית בלי ציור של האמן, יצירות מקוריות לחלוטין. ובעיקר - רוב היצירות שלא נכתבו על ידו, אלא ע"י האקסיות שלו. מלבד שני קטעים, מי שאחראיות על הקטעים באלבום הן קרלה בליי - הפסנתרנית, המעבדת, המלחינה, הגאונה שמתעלמת מכל גבולות בין ז'אנרים ואנט פיקוק (שבתקופת ההקלטות הייתה עתידה להיות אקסית) - הזמרת שכשהיא פותחת את הפה שולחת את המסורת של שרה ווהן ואלה פיצ'רלד לעזאזל ושרה כאילו הגיעה ממאדים.


בליי

שתי הנשים שהיו לשותפות בחייו של בליי. מוזיקלית ואישית, הלחינו את הקטעים (כנראה שאחרי כל הגירושין, באמת פתוחים לאהבה) שנשמעים כמו הדברים של קייג' או ליגטי. אם ווייטס אמר שהמלודיות של מונק הן בלי בגדים ועור, אצל בליי הן כמו ישות רוחנית בלי צורה פיזית. זה לא אלבום קל במיוחד כמו השניים האחרים, אבל יש בו יופי אחר. חייזרי. כמו ציורים של רותקו או מלביץ' שמתפרסים בחלל הריק. כמו חלקיקים שמפעפעים להם, ככה התווים של בליי. זה אווירתי, אבל זה לא מה שירגיע אותך לחלוטין. זה אלבום מאוד מיוחד שהתגלה אי שם באוזן השלישית בעזרה מושלמת מצד הסגל, כשבכלל התכוונתי לחפש דיסקים של קרלה בליי. מוסר השכל ברור מהפוסט הזה: דברים שלא הולכים כמו שאתה רוצה בחנות מוזיקה או ספרים זה טוב. (אין לינק ביוטיוב. מומלץ לפנות לספוטיפיי הקרוב).

והנה. אלה שלושה אלבומים. האחד מהורהר ויפה בעצב שלו, השני עליז, קופצני ופועל לפי החוקים שלו, השלישי משונה ונמצא ביקום אחר. כל אחד מהם שווה האזנה. ואם לא, אז לכו להקשיב להרכבים שלמים של ג'אז. או לא ג'אז. אבל אם כן, למה לא? רק טוב יצא מזה ברוב הזמן.

בונוס: כנראה יצירת הסולו פסנתר הכי מפורסמת של אוונס. Peace Piece. בלי הרבה מילים: יופי יפיפה

הופעה של מונק על הפסנתר לבד בחמשת הקטעים הראשונים

3 שנים כבר מסורסרים

בבלוג הזה, יש רגעים שאני יכול להצדיק לעצמי את הפוסטים שאני כותב, שרובם נכתבים ככה סתם בלי סיבה. אבל לזה יש.. אתמול, לפני 3 שנים, אני לא הייתי בדיוק מודע לזה בזמן אמת, הוציא קונג פו קני, קיי דוט, הלא הוא קנדריק לאמאר את אולי האלבום הטוב ביותר של העשור הנוכחי, To Pimp a Butterfly. יצירה אפית, חוצה יבשות וסגנונות, בעלת אמירה חברתית ואישית קשה, ששינתה את כל המשחק לראפר מקומפטון. אותי האמת, זה סופר מרגש. זה כבר מצדיק את העניין לקרוא ליצירה הזו כאלבום מופת. יצירת מופת. משהו נצחי שנשאר אחרי הרבה מאוד זמן. עד אז, קנדריק, למרות שהתעסק בנושאים קשים, הוא עדיין היה אהוב בקרב מעריצי ההיפ הופ ומלא להיטי מסיבות. מאז 2012 כשהוציא את Good Kid M.A.A.D. City, קנדריק שמר על פרופיל נמוך. וכמו איזה צ'ולנט טוב, הוא נתן לפרויקט הבא להתבשל לאט. 3 שנים. עובד וסמלי לעכשיו. בתקופה הזו, לאמאר הקליט סקיצות, כתב ורסים, יצא לטיול שורשים באפריקה, הביא כמה חבר'ה לסשנים: ת'אנדרקט, פליינג לוטוס, קמאסי וושינגטון, אפילו ג'ורג' קלינטון(!) ועוד ועוד הרבה מאוד ראפרים, מוזיקאים ומפיקים מוכשרים כדי לשייף את כל המניפסט הזה של ה79 דקות.

אלבומים גדולים בדרך כלל הם אלה שמגדירים דורות. אלה שעיצבו את התקופה שלהם והשפיעו על הדורות שאחריהם (ובמקרה שלנו, אפילו על אלה שלפניהם). ואני יכול להגיד ש-TPAB הוא אחד כזה. בסיקסטיז היה את סרג'נט פפר, בסבנטיז היה את Dark Side of the Moon, בניינטיז זה היה OK Computer. האלבום של קדנריק הוא המעצב של הדור שלי. בתקופה שחלקנו חשבנו שאין מוזיקה טובה היום, חטפנו סתירה מצלצלת לפנים ששינתה לנו את הפרספקטיבה. ז'אנרים הפסיקו להיות מוגדרים לגבולות. פתאום בא בחור בן 27 מקומפטון, עם סיפור קלאסי של ראפר שבא מגיהינום עלי אדמות, אחרי הרבה מאוד party tunes, ומשלב בתוך ההיפ הופ שלו את הFאנק של ג'יימס בראון והג'אז של מיילס דיוויס והרבי הנקוק. הרבה אמרו שהיפ הופ הוא סגנון "נחות", לא הרפתקני, רדוד. האלבום הזה הביא את כל אוהבי הג'אז, הפיוז'ן, אפילו רוקרים הקשיבו. זה הרגיש שמאות שנים של מוזיקה שחורה נוצרה כדי להגיע אל האלבום הזה. מוזיקת מחאה חיה, מרגשת, כנה במסגרות שונות השתלבו לתוך אחד.

אבל בואו רגע נעזוב את השבחים והסופרלטיבים כדי להסביר גם למי שלא חווה, או חושב עדיין על היפ הופ כשירים על יריות בניגס, זיונים ומסיבות. לאמאר, שהתגלה על ע"י ד"ר דרה, גם הוא פליט קומפטון. אז, חבר בהרכב המפורסם N.W.A. הסמל המובהק לגנגסטה ראפ. לאחר מכן, אחד המפיקים המוערכים ביותר בעולם ההיפ הופ וצייד כשרונות. קנדריק אחרי EPs תחת השם K Dot שזכו לתשומת לב, החליט לאמאר להיות כנה ולהשתמש בשם שלו. ב-2011 הוציא את האלבום הראשון שלו Section 80. ויחסית לאלבום בכורה, הוא עשה את זה יפה. עם ביטים ופלואים קליטים, הוא דיבר על הרבה מאוד על הלב שלו. והאלבום הזה שמעולם לא יצא בפורמט פיזי, הביא לתודעה שיש פה ראפר לא רע בכלל. שנה אחרי זה, הוא מוציא אלבום שכבר מיקם אותו על המפה. Good Kid M.A.A.D. City. פה, קנדריק חפר עוד יותר עמוק. מלבד להיטי מסיבות כמו Bitch Don't Kill My Vibe ו-Swimming Pools, לאמאר מתעסק במקום שלו בין חבריו, הוריו וכמובן השכונה שלו. מעין מקום צמיחה גיהינומי שתמיד חזר אליו - קומפטון. קנדריק שבניגוד לאימאג' של הראפר הקשוח, היה תלמיד אינטליגנט שקיבל ציונים טובים וייצג את האנטיתזה לחבריו שהלכו לקרבות יריות ומצאו סיבה לריב על כל דבר וגם להורים שלו שגם הם היו מעורבים בתקריות פה ושם.

האלבום הזה שסיפר על התחושה הזרה והמשונה של להיות ילד טוב במקום מטורף שכל פעם, מישהו מת שם באיזה קרב גנגסטרים כאמור, הפך אותו לראפר הרבה יותר מפורסם. בלי שום אימאג' של עישון וויד, קנדריק הופך לסטאר כשהוא מלווה את קניה ווסט בטור שלו ב-2012-13. עם הזמן, קנדריק מתחיל לשאול שאלות לגבי הפרסום. ההצלחה המפחידה, התעשייה המסרסרת, תחושת האשמה לגבי חברים מתים, הרצון לברוח כמה שיותר מהר מקומפטון, התמקדות בשורשיו כאפרו אמריקאי, הפחד מהתמסחרות. כל אלה מתאחדים לתוך שאלת זהות-פחד. נראה לקנדריק יש כמו שכתוב בגמרא, "אגרת שלא נקראה". והוא מתחיל לעבוד על משהו חדש. בראש מתחיל להתבשל משהו. איזו מחווה גדולה לטופאק. המורה הרוחני של קנדריק. To Pimp a Caterpillar היה הכותרת המקורית כדי ליצור Tu-PAC כמעין ראשי תיבות. בזמן שזה בראש שלו, קנדריק כאמור, יוצא לטיול שורשים באפריקה. שאלות לגבי הזהות מתחילות להיענות כשקיי דוט מבקר בתא הכלא של נלסון מנדלה. זו הייתה תקופה שארה"ב הייתה שרויה בפרשיות נוראיות ובהן שוטרים לבנים שהרגישו מאוימים והרגו בשוגג נערים שחורים.

ברגע זה, הכל מתחבר. הזעם בעקבות הכאוס והגזענות שארה"ב עדיין שרויה בו (ועוד עדיין בתקופת אובמה), הפחד מהתמסחרות, רגשות אשם, דיכאון, כל אלה התחברו לתוך איזה מין מניפסט מודרני שכזה שבא להגיד משהו על המאה ה-21. מי שיגיד שמדובר באלבום שמדבר על כמה "גרועים ואכזרים הלבנים" מפספס את הקונטקסט. קנדריק אמנם מסתכל מנקודת המבט שלו כאדם שחור, אבל מדובר פה בניסיון להפיק לקחים מהיותנו חברה. בתקופת טראמפ, נראה שהכאוס מתגבר עוד יותר. המסר החברתי נותר חזק. הסיום מלא ההערכה העצמית ב-i הקליט והכיפי מוביל אותנו למעין סיום אופטימי של קבלה עצמית ושאנחנו נהיה בסדר. אבל האלבום מציג הרבה מאוד בעיות שמראות שאנחנו רחוקים מלהגשים את העניין ב-i. ב-For Free? האדיר, מבקר קנדריק את תעשיית המוזיקה ואת אמריקה הקפיטליסטית הלא היא דוד סאם הידוע. ב-u הוא מדבר על חוסר הערכה ושנאה עצמית בשל ייסורי מצפון שלא היה שם בשביל חברו שגסס ומת, בזמן שהוא היה בטור.

ב-Alright הוא מציג מצב שצריך להישאר מלאי תקווה לגבי העתיד עד כמה שמחורבן עד ליום שבו נגיע למצב המתואר ב-Complexion שמדבר על אחווה שחורה. לא משנה כמה אתה שחור, צריך לעמוד ביחד ולהישאר מאוחדים. האידיליה הזו נקטעת באנטיתזה The Blacker the Berry שמציג את המציאות הכואבת וההפוכה. בדיוק כמו ששבטים אפריקאים נהגו להילחם בזמנים קדומים, לא השתנה שום דבר כי בקומפטון, מישהו הרג את חברו כי הוא מקנא במה שלאחרון יש. ב-i הוא מציג את האנטיתזה ל-u בו כאמור, הוא מקבל את עצמו, אוהב את עצמו, ומפנים מכל המסע הארוך וכשהוא בא להביא את המסר שלו, מישהו בטעות נדחף ונגרמת מהומה בקהל כשהם רבים באמצע השיר. ב-Mortal Man, שואל קנדריק מה יקרה לבסוף והאם לקח יופק מכל העניין? מה יהיה עלינו הדור החדש שמושפע כל כך ממנהיגים רבים: משה, מנדלה, מרטין לות'ר קינג, מלקולם X, מייקל ג'קסון? ברגע השיא של האלבום כשהפואמה שנשמעה לכל אורך האלבום מוקראת ע"י קנדריק נשמע קולו המוקלט של טופאק. מורו הרוחני המת של לאמאר מדבר איתו דרך ראיון מוקלט.

בראיון הזה, טופאק מדבר על מצב בו הסדר החברתי יעורער וחוזה כי תהיה אנרכיה, כדי ליצור מצב חדש. וכשקנדריק שואל מה הולך להיות על דורו כמו ששאל במהלך השיר, מורו נעלם. התלמיד הצעיר נאלץ לסחוב על גבו את המתרחש והוא לא ייתן לחברת התקליטים לסרסר אותו: האמן. הפרפר מלהגיד את על לבו. וגם לא בעניין המוזיקלי שגם מגיעה לו התייחסות. אף אחד במוזיקת ההיפ הופ הרשה לעצמו להרחיב אופקים ולראות מעבר לביטים, להוק'ס ולפלואוס. תמיד היו אמנים שיצרו שילובים נהדרים וכן שינו במפה, אבל כשקנדריק לאמאר הגיע בשיא הצלחתו המסחרית של ההיפ הופ, כשטראפ מתחיל לתפוס תאוצה. בא הראפר מקומפטון ומדבר על השפעות מפאנקדליק, מסליי סטון, ממיילס דיוויס, מהרבי הנקוק. פרי ג'אז, Fאנק, ספוקן וורד, סול.

כל התערובת הזו של מוזיקה שחורה נכנסת. איזו מעין מחווה להיסטוריה ארוכה שקנדריק הוא גם חלק ממנה. ביגי, טופאק, מיילס, מינגוס, בראון, סטון, כולם נכנסים לתוך הדבר הזה. ואף אחד לא ציפה. מהרגע הזה, אני התאהבתי סופית בהיפ הופ. השילוב עם ג'אז היה הסיבה המרכזית שלי להגיע לאלבום ולהכיר את קני. אני יכול לתאר לעצמי מה מיילס היה חושב על האיש, ומן הסתם ישר היה קופץ לשיתוף פעולה איתו. בתחילת Mortal Man, אני ממש חושב כי אני שומע את הרוחות של מיילס וקולטריין, שני טיטאני הג'אז דרך החצוצרה והסקסופון. והנה לאחרונה, הנקוק אמר כי האלבום החדש שלו יכלול את לאמאר. הדורות מצטלבים ואני סופר סקרן למה שהולך לקרות.

שנה שלמה לקחה לי להרגיש ולהבין מה הולך פה. בשמיעות ראשונות, לא הבנתי מה לעזאזל הולך פה. עם הזמן, לאט לאט, ההבנה התבשלה. התחלתי לקרוא את הטקסטים, המוזיקה התחילה להיקלט במוח והבנתי שיש אמנים פרוגרסיביים היום, בעידן הזה שנראה שחידושים לא מופיעים בין לילה. קנדריק עיצב את התקופה הזו במאה ה-21. ראפרים רבים הלכו בעקבותיו, והעניין של להעז, לפרוץ דרכים, לטשטש גבולות במסגרת ההיפ הופ הפך לנורמה. נערים ברחבי העולם מושפעים מהאלבום הזה, אני והחברים שלי לא מפסיקים לדבר עליו כאילו היה איזה סרט פולחן או ספר ארוך ורחב יריעה. לנו בני העשרה, לא בדיוק היה איזה אמן להזדהות איתו ולהרגיש שזה רלוונטי לזמננו. ופתאום בא אלינו קונג פו קני והראה לנו מה קורה בארה"ב, אבל בו זמנית ביקש מאיתנו להסתכל על עצמנו כחברה. הקהל הישראלי אולי יכל להזדהות כשקנדריק התייחס לשואה במספר שירים, שאר העולם מזדהה בכל מקרה בשל הגזענות שעדיין נמשכת.

הדור שלו הושפע וגם הדור שלפניו. כשאובמה הכריז על How Much a Dollar Cost? (השיר עם מהלך האקורדים היפיפה בעולם) כשיר האהוב עליו של 2015, הבנו שמדובר פה במשהו מעבר למוזיקה (למרות שב-Hood Politics נשמעה ביקורת כלפיו). כשדיוויד בואי זצ"ל מורנו ורבנו דיבר כי הושפע מהאלבום הזה כשיצר את הרקוויאם שלו Blackstar, אלה שלא בדיוק הכירו את ההיפ הופ פתחו אוזניים. אני רצתי מיד בעקבות המורה הרוחני שלי כדי לגלות השפעה חדשה. מישהו חדש. מישהו שהוא למעשה מבקר החברה שלנו. שנתיים אחר כך, הוא יסתכל על עצמו ב-DAMN. אבל ההשפעה של TPAB מאז שיצא לפני 3 שנים. עדיין נותרת איתנה. מספוקן וורד עמוס בתיאורי גאווה שחורה, שילובים עם מנגינות פוסט בופ מאתגרות ומעניינות, התחרעויות פרי ג'אזיות מדי פעם, מקצבים קשוחים G-פאנקיים, שאוגדו יחדיו ליצירת מופת. ה-יצירה של דורנו כרגע. קנדריק דחף את ההיפ הופ אל עבר שאפתנות והרפתקנות אמנותית והתרחק מהנישה של אלבומי היפ הופ שנמרחים כמו מסטיק. פה כל שיר הוא סצנה אחרת. פה זה למעשה רלוונטי אלינו. כי למרות שאהבנו כשת'ום יורק שר על זה שכמעט הוא איבד את עצמו ונכנס לפחד, הרגשנו שכשקני אומר שהולך להיות בסדר שזה בול מותאם לזמנים שלנו.

The Fab Five

בשנה האחרונה, חל שינוי עצום בחיים המוזיקליים שלי. לפני שנתיים, הדליק אותי כל דבר שהוגדר תחת השמות "פרי ג'אז" או להלן "אוונגרד ג'אז". הרעיון של נגנים שפועלים בלי שום מגבלה של הרמוניה או קצב ממש הדליקה אותי. כל דבר אבל כל דבר שגרם לאנשים לאבד את זה מעומס הרעש והעוצמה נכנס לאוזניים שלי ונהניתי מכל דבר. אורנט קולמן, אלברט איילר, פיטר ברוצמן, קולטריין ומינגוס בתקופות המאוחרות, אריק דולפי, פרעה סנדרס, ג'ון זורן ועוד הרבה הרבה חבר'ה מוטרפים עם סאונד פסיכוטי ישבו אצלי על המחשב, הנייד או המערכת. כל זה ממש עשה לי את זה ובמשך תקופה ארוכה, סלדתי מג'אז "רגיל" בטענה ש"זה לא בועט מספיק". וכן, הפרי ג'אז כן השפיע על הרוח הבועטת של הרבה מאוד רוקיסטים. אם זה לו ריד, זאפה, הסטוג'ס, ביפהארט, סוניק יות', להקות הקראוטרוק ורבים אחרים. אבל פתאום לאט לאט, עם הזמן כשהתבגרתי, הבנתי פתאום לאט לאט שאני מחפש דברים אחרים בחיים שלי. אני עדיין אוהב את זה, אבל הייתי צריך משהו אחר ונזכרתי פתאום שאפשר לעשות את זה אחרת וזה נשמע מעניין.

פתאום חבר'ה אחרים התחילו להתנגן אצלי. אם זה היה ת'לוניוס מונק האדיר שפתאום הבנתי למה הוא כל כך גאון, גם לי מורגן באלבומו Search for the New Land הפתיע אותי ממש וגם האלבום של המאסטרו מק'קוי טיינר The Real Mccoy שממש שמט לי את הלסת. כששמעתי את כל החבר'ה האלה, היו לי את הפרפרים בבטן האלה שלא היו לי הרבה הרבה מאוד זמן בג'אז. ובאמת, בתקופה שמרגיש ששמעת הכל, פתאום בא משהו רענן. ונכון ששמעתי את זה כבר קודם בגאונות של אריק דולפי, זה הרגיש כמו האלבום של מורגן, חיפוש אחר יבשה חדשה. מה שבאמת קרה. אני מתחייב לכתוב על הדברים האלה. אבל הנה ההסבר המובהק ללמה היום אני אוהב את זה: זה השילוב המושלם בין המודאלי לאוונגרדי. אז אפשר להגיד שמעולם לא נטשתי את האוונגרד. כן חבר'ה, לפתע המושג "פוסט בופ" הובן לי במלוא מהותו. כל הקטע זה לעשות את זה אחרת, לעשות את זה חדשני ומשונה. אבל לא כמו מהפכת הבי בופ שכללה אקורד מוקטן שמשתנה בכל תיבה וזה לא היה כמו לנגן מחורע ומטורף כמו הפרי ג'אזיסטים ובטח לא לנגן כמו כל המודאליסטים המינימליסטיים שלקחו את הזמן והפסנתר הדהד אקורד למשך דקה. הרעיון היה לשלב בין כולם. וזה נשמע נהדר וזה נשמע מעולה. וזה מה שאני אוהב כרגע.

שוב ההקדמה הזו מובילה אותי לפוסט לא באמת מפתיע כשבפעם המי יודע כמה, אני שוב פעם חוזר להלל ולדבר על מיילס דיוויס. מי שכבר מכיר את הבלוג, יודע כמה אני אוהב את החצוצרן, מלחין, מנהיג, תככן, חדשן, גאון הזה וכמה פוסטים יש בנושא. ואיך בכל פעם, הוא היה צעד אחד לפני כולם כשהיה חלוץ במספר סגנונות. הפעם, הוא היה לאחד החלוצים בתחום הפוסט בופ. למיילס עד אז היה עבר עשיר ואקלקטי מוזיקלית כשכל תקופה הייתה מאופיינת בסגנון האחר. הוא כבר היה שם עם פרקר כשניגן חצוצרה בימים ההם והוא כבר פרץ דרך עם הג'אז המודאלי ברב המכר Kind of Blue. אבל הפוסט הזה לא הולך להיות מכוון לשבחים כלפי דיוויס לבד. בפוסט הזה, אני הולך לדבר על אחת התקופות הכי מעניינות, פוריות ונהדרות של מיילס, כשהוא גיבש סביבו נגנים ספצים וכל אחד קליבר בתחומו, ואפשר להגיד שזו לא הייתה להקה של איש אחד. שנים עברו מאז החמישייה הקודמת שלו שניגנה סטנדרטים ידועים והוציאו מספר אלבומים.

הפעם בסיקסטיז, מיילס גיבש ויצר את לא רק אחד ההרכבים הכי טובים בג'אז אי פעם, בעיניי, מדובר באחד ההרכבים הכי גדולים שהמוזיקה אי פעם ידעה. הרבה פעמים דובר פה על הרכבים מושלמים שפשוט שמעו אחד את השני כשהם ניגנו, והם יצרו מוזיקה בסימביוזה מושלמת, עד כדי כך שאי אפשר לדמיין את ההרכב בלי אחד שהיה חסר. פלויד המוקדמים, הרביעייה של קולטריין, Can. כל הקטע אצל החבר'ה האלה זה שהם סוג של ניגנו מאפס. הייתה תבנית מסוימת, אבל רוב הזמן היה מדובר באלתור ספונטני שאי אפשר לדעת מה ילך בו. ההבדל הגדול בהרכב הזה של מיילס זה שהיה מדובר בקומפוזיציות מורכבות ומתוחכמות שלא בהכרח התבססו על מינימליזם וספונטניות, אבל כן הייתה שם ספונטניות והו הו הם כן ידעו לנגן ביחד. אז כן ילדים, אני מציג לפניכם את החמישייה השנייה של מיילס דיוויס. אחד ה-הרכבים. בית ספר למוזיקה. צוות הספינה: וויין שורטר על הטנור, רון קרטר על הבס, הרבי הנקוק על הפסנתר וטוני ויליאמס על התופים (הילד היה בן 18 כשהצטרף!).

כל אחד מהחבר'ה האלה הוא פשוט שומט לסת אחד אחד. שורטר והמלודיות המסתוריות והחלקלקות שלו, הידיים הזריזות והמקפצות ממקום אחד לאחר של קרטר, ידי הזהב של הנקוק והנגינה הפסיכית, מלאת המקצבים המשתנים של ה"איך לעזאזל הוא עושה את זה" של ויליאמס. זה לא היה ההרכב של מיילס. זו הייתה להקה מושלמת לכל דבר שאם רצו, יכלו להוציא אלבומים תחת שם משותף. למען האמת, מיילס שגיבש את כל החבר'ה האלה היה במצב מחורבן באותו זמן. מי שראה את Miles Ahead שכתבתי עליו בעבר, מבין קצת את מה שעבר על מיילס באותה תקופה. הנישואים שלו לפרנסיס, הגברת על העטיפה של Someday My Prince Will Come, התפרקו והגיעו לסיומם. מיד מיילס חזר לשקוע בדיכאון ובקוקאין. המצב היה רע ולמרות שניגן מסביב לעולם והיה לשם דבר, לא נרשם חידוש בתקופה שלפני הגעתם של החבר'ה. לכן באותה תקופה, מיילס גייס את שורטר ששווה כמה מילים.

וויין שורטר שהיה למנהל המוזיקלי של שליחי הג'אז של ארט בלייקי, זוהה על ידי מיילס שתמיד במהלך כל הקריירה שלו דאג להקיף את עצמו בדם צעיר. וויין היה בן 30. מיילס היה גדול ממנו בשבע שנים כשהתחיל לבנות את החמישייה. מיילס ידע שיש משהו כישרוני בילד. הבן אדם כבר היה עם שם אצל בלייקי והזמן קרא לו להתקדם הלאה. שורטר היה בעיני מיילס כממשיך של קולטריין. וכשרואים את כמות הקטעים שוויין הלחין, אפשר היה לחשוב שהוא היה מנהיג ההרכב. זו הייתה תקופה סופר יצירתית, כי מיילס נתן לשאר החברים לבטא את עצמם ולהביא קטעים מקוריים שלהם. בכל ארבעת האלבומים של ההרכב הזה שעליהם אדבר, מיילס הלחין רק שני קטעים לבד(!) ושלושה אחרים בשיתוף עם קרטר או שורטר. המורה נתן לתלמידים להתפרע והתוצאה שמיימית. ככה נשמעת מוזיקה. מה זה משנה ג'אז, רוק, אמביינט, אייל גולן, מה זה משנה? זו פשוט הייתה מוזיקה אדירה. מוזיקה אלגנטית עם ביצים. כל הנגנים היו מוכשרים עד כאב והגאונות הגדולה של מיילס הייתה להקיף את עצמו בחבר'ה שצעירים ממנו בכמה שנים כי הוא הבין שכדי להתחדש צריך להיות ער לשינויים.

כשהייתי בשיעור אחד עם המורה שלי לגיטרה יוסי, מי שאגיד שהוא הרבה יותר ממורה לנגינה שלי, דיברנו על מיילס ואמרתי את הארבעה אלבומים החשובים שלו בעיניי. לאחר מכן, יוסי בחיוך ובטון דיבור שמעורר סקרנות אומר: "אלבומים טובים מה שאמרת, אבל אני אגיד לך, האלבומים הכי גדולים של מיילס אי פעם היו: E.S.P., Miles Smiles, Sorcerer ו-Nefertiti". את אף אחד מהאלבומים לא שמעתי עד אז. הייתי עמוק בתקופת הפיוז'ן. ומורי ורבי אמר לי כמה מדהימים האלבומים האלה. וכמה שהוא צדק. המרובע הקדוש הזה הוא חובה לאוהבי מוזיקה וברור שבפרט לחובבי ג'אז. ולפחות אחד מהם צריך להיות על מדף הדיסקים/תקליטים שלכם. כי זה מיילס אחר ממה שהכרנו. קצת אחרי שהוא מיצה את העניין במבנה ברור ולפני שהוא עמד לאבד הרבה מהקהל שלו עם מהפכת החשמל, יצרו פה החמישייה כמה מהאלבומים הטובים ביותר אי פעם. לשני האלבומים שבאו לאחר מכן לא היה את הקסם של הקודמים. זו הייתה כבר תקופה אחרת ומיילס היה כבר בדרך לדבר החדש. אבל זה כבר סיפור אחר.

אם לתאר את המוזיקה של ההרכב הזה. זה קצת כמו הקומפוזיציות המופשטות של קנדינסקי. העין קופצת לכל מקום וצבעים נשמעים בתוך צורות משונות ולא ברורות. עוד השוואה היא כמו במכניקת הקוונטים (לא שאני באמת מומחה בתחום. לא חושב שמישהו הוא כזה) כשבתנאים מסוימים אטומים או אלקטרונים פועלים כמו חלקיקים עם תהליך הפיזור. וככה היו החמישייה כמו אותם עצמים מיניאטוריים. בהתחלה מנגנים משהו מובן אבל לאט לאט, נעים ממקום למקום ואתה מאבד את עצמך בתוך כל העניין. אבל איזה כיף זה ללכת לאיבוד במקום שכזה. אם אולי בלבלתי קצת בתיאור, אני אדגיש שלא מדובר ברעש מחורע או בשיעמומון של מעליות. מדובר פה בחיה אחרת ולא מוכרת. שמאז לא נשמע עוד כמו זה. אולי רק האלבומים הגדולים של מונק הם באותו עניין פה.

זה השילוב המושלם בין מסגרת הרמונית מובנת לבין אלתור חופשי וגילויים של מקומות בלתי מוכרים עד אז. הנגנים היו ידועים ביכולת לנגן אחרת. אפילו מיילס שהיה ידוע בנגינה עם טון רך ועגול, פתאום נשמע פה על הגבול. וזה מאוד משונה מבחור שאמר על אריק דולפי ש"יום אחד אני אדרוך לו על הרגל, הוא פשוט נשמע נורא" ועל המוזיקה של ססיל טיילור "להגיד שאתה אוהב את המוזיקה הזו זה כמו ללכת לבית זונות". נראה שמיילס הפנים ולמד מחבר'ה מהדור שלו כמו מינגוס. לא שאני יודע שמיילס הודה כי טעה, אבל רוב הסיכויים שכן אחרי שבסבנטיז שומעים כבר שהוא התפרע עד הסוף. אבל בואו נחזור רגע לשנים 1965-1968. בארבע שנים האלה כאמור, יצאו ארבעה אלבומים גדולים, משונים שעד היום לשמוע אותם, מגלים משהו חדש שלא נשמע קודם.

השנה היא 1965, שנתיים אחרי שההרכב הוקם וצבר תאוצה, יוצא האלבום E.S.P. סופר מעניין לדעת איך המאזינים שהורגלו לשיגעונות של מיילס הגיבו אחרי ששמעו את האלבום הזה שהיה לאחד הארוכים עד אז בג'אז. וישר בלי שום שטויות, מציגים החבר'ה את מפגן הכוחות שלהם. קטע הנושא שהפך לאחד הידועים מאותה תקופה, עם המוטיב הסופר קליט שמוביל ישר לשורטר בפורפרונט עם הטנור שלו ומשם אפשר להבין מה מיילס מצא בו. ובכללי, מה אין פה? מצילות הבזק של ויליאמס, הנגינה הגדולה מהחיים של הנקוק בקטעים כמו Little One שמראים שגם ברגעים מסוימים הם ידעו לקחת פסק זמן (ובאמת בכל אלבום, יש איזה קטע אחד של פסק זמן מכל הסווינג המוטרף הזה). באותה תקופה, היה מדובר באחד האלבומים הכי ארוכים בג'אז, ואולי זו הסיבה שההרכב הפנים והבין שמצליחים לשמור עניין באלבומים של 40 דקות וקצת מקסימום. אבל בלי שום ספק, זו הייתה התחלה נהדרת. ולאט לאט, נראה שההרכב היה על הדרך הנכונה.

אם להודות, E.S.P. הוא הפחות אהוב עליי מבין ארבעה. אין ספק שהוא גדול, אבל שלושת האלבומים הבאים פשוט מראים כמה ההרכב הזה השתכלל, הושחז והתקדם עוד יותר. והנה 1966 וההרכב מוציא את Miles Smiles, מעבר למשחק מילים החמוד, יש פה מוזיקה פסיכית, הסינתזה בין ההארד בופ לאוונגרד מתבטאת בfull essence. וזה פשוט תענוג. רק תקשיבו ל-Orbits הפותח, שכל הזמן מתחמק מהאוזניים עד ששומעים אותו שוב ושוב והליין החמקמק והבלתי פתור נקלט. במשך כל הארבע דקות, קרטר מנגן walking bass מהירח והנקוק עושה פה וואחד צעד ואפילו לא מנגן אקורדים! בחלק מהאלבום, הפסנתרן המהולל לא משתמש בכלל ביד השמאלית ופשוט מנגן את המנגינה עצמה ביד ימין בלבד. לא הרבה שומעים את זה באלבום ג'אז באותה תקופה. וזה לא נגמר. מחצוצרת העמעם המלטפת של מיילס ב-Circle, החמישייה מפציצה במה שהוא אולי אחד ה-קטעים שההרכב הזה יצר. הקטע של שורטר Footprints שבוצע בעבר ע"י שורטר באחד מאלבומיו, מקבל פה ביצוע בלתי נתפס בעליל כשזה נדמה שהאיזון בין ליין רגוע וקצבי לנגינה על סטרואידים מתערערת.

ויליאמס וקרטר נוטעים מקצבים משתנים כשהם עוברים בין 4/4 פשוטים ל-12/8, והמצילות של טוני חוגגות ממקצב סווינג על סטרואידים אל מחוזות מדומינים שלא חשבנו שאפשר להגיע אליהם על המערכת והבס ליין הוווו הבס ליין הפשוט כל כך, המושלם כל כך, חמישה תווים שיוצרו בגן עדן ממוחו הקודח של שורטר, המוזיקה מדברת בעד עצמה. ולא נשכח גם את Freedom Jazz Dance שהביט שלו נושק לגבול הfאנק. למען האמת, הביט הזה נשמע זהה לזה שבסוף To Pimp a Butterfly של קנדריק לאמאר ב-Mortal Man... תשפטו בעצמכם... בכל מקרה, Miles Smiles הוא כבר התקדמות הלאה וההרכב הפך ליחידה קרבית מיומנת, כששורטר ממשיך להתבלט ויחד איתו, שאר החבר'ה מביאים עוד חומר מקורי כשמיילס נשאר בצל. שנה לאחר מכן, יוצאים שני אלבומים, שאקרא להם "אלבומי הפרופיל" בגלל העטיפות, כשהראשון מביניהם Sorcerer, שמט לי את הלסת לפני שנתיים. הרגשתי שגיליתי שוב פעם את מיילס דיוויס. לא חושב ששמעתי פעם משהו כזה. ביום חורפי של אחרי הקשבה לשני הדיסקים שקניתי של הוולווטס וOK Computer של רדיוהד, ניגשתי למחשב והקשבתי למכשף בפעם הראשונה.

להגיד שכושפתי יהיה קלישאה. בואו נגיד שאחרי זה הקשבתי לאלבום הזה שלוש פעמים באותו יום, כי לא האמנתי כמה מלודיות יכולות להיות כל כך חמקמקות ובלתי נקלטות על הפעם הראשונה. פשוט תקשיבו ל-Prince of Darkness שהעניק למיילס את הכינוי הכל כך הולם עוד לפני אוזי אוסבורן וניק קייב. החצוצרה של מיילס והסקסופון של שורטר מצטלבים ונשמעים כאחד. בליין סופר קליט, נשמע ששני כלי הנשיפה תלויים אחד בשני. הסקסופון של שורטר מעולם לא נשמע כל כך מסתורי. רוצים דוגמה? קחו את הקומפוזיציה של הנקוק, The Sorcerer שבאמת מכשפת ומהפנטת אותך כמו כל האלבום הזה. זה כנראה ה-אלבום של ההרכב הזה. החמישייה מעולם לא נשמעה פה כל כך חדה. מעניין לחשוב מה היה קורה אם מיילס לא היה שקוע בדיכאון והיה מנפיק גם קטעים מקוריים. כי בשלב הזה, האלבומים הורכבו מקטע שניים של הנקוק, אחד של ויליאמס וכל השאר של שורטר. מיילס כנראה שם את האגו שלו בצד ונתן לחבר'ה להתבטא עד הסוף. משהו סופר נדיר בדברי ימי הג'אז של שנות השישים כשהמאסטרים היו יוצרים אלבומי סולו לכל דבר. שוב, מדובר פה בלהקה דמוקרטית להפליא. שום להקת רוק או ג'אז הגיע לרמה כזו של נגינה משותפת. בסוף האלבום, מקבלים בונוס נחמד של הקלטה ישנה מ-1962, כששורטר ומיילס הם היחדים מההרכב שמנגנים לשירו של בוב דורוו, Nothing Like You, שגם הוא לכאורה שיר ג'אז פופ פשוט, נשמע בלתי קליט בפעם הראשונה.

וזה מה שיפה בהרכב הזה. רגעים שלא קורים בדרך כלל. שמעת אלבום. ומרוב העובדה, שבוער לך להבין מה היה פה, אתה שומע את זה שוב באותו יום. וכמו לכל דבר טוב כל כך עד כאב, יש סוף. וזה הגיע עם Nefertiti. עם הפרופיל של הפרצוף המהורהר של מיילס, יצר ההרכב את היצירה הגדולה האחרונה שלו. קטע הנושא הפך לשם דבר. ורק כדי להבין את הגדולה של ההרכב אחת ולתמיד, צריך רק לשמוע את הקטע הזה. במשך 7 דקות, שורטר ומיילס חוזרים על אותה מנגינה שוב ושוב ושוב, כשחטיבת הקצב והנקוק לאט לאט מתפרעים ונראה שכל הבלאנס מתערער. ועדיין עם כל הבלגן, זה נשמע מתוכנן ומסודר לחלוטין. וזו ידידי, באלפי סופרלטיבים, גדולתו של ההרכב הזה. האלבום הזה סימן כמה שלבים בקריירה של מיילס. מדובר באלבום האחרון בחייו שבו הכלים האקוסטיים נכחו בלבד. מהרגע הזה ואילך, מיילס כבר התחיל לרקוח מהפכה חדשה בראש שלו. זה מתבטא בשני האלבומים הבאים והאחרונים של ההרכב: Miles in the Sky ו-Filles de Kilimanjaro. בשני אלה, אנחנו שומעים איזה מין מיש מש לא ברור ושומעים שמדובר במעין אלבומי מעבר, מהפוסט בופ אל הפיוז'ן.

בשני האלבומים האלה, לא בדיוק נשמעה הגדולה של ההרכב שהרחבתי עליה ב8 פסקאות. קרטר והנקוק לא אהבו את כל החשמוליזצמיה הזו. ומיד אחרי שנה, נפרדו לשלום. אחרי זה מיילס כבר היה על הדרך הנכונה לפריצות דרך עם In a Silent Way ו-Bitches Brew שהפכו את מיילס (בצדק) לסופרסטאר גם להיפים המסטולים של סוף הסיקסטיז. ויליאמס ושורטר נשארו, והנקוק קלט שהוא גם אוהב את כל הקטע הזה. מכאן, זה כבר משהו אחר. אבל את ההרכב ההוא של שורטר, ויליאמס, קרטר, הנקוק ומיילס היה משהו חד פעמי שגם אחרי מאות שנים לא ישמע כמוהו אי פעם. למרבה המזל, תודה על היוטיוב שכולל בתוכו כמה הקלטות טובות מהופעות של ההרכב, שמראות שגם עם סטנדרטים לעוסים עד מיאוס כמו All of Me, מקבלים תפנית חדשה ובלתי צפויה כשהחמישייה מטפלת בעניין. אלבומי הופעה גם לא חסרים, מומלץ לבדוק, יש אלפי אלפים של הופעות מוקלטות מאותה תקופה של חמשת המופלאים. כן, הביטלס הם באמת ארבעת המופלאים ונכון שיש הרבה הרכבים שכללו חמישה אנשים שאני זוכר כגדולים ובפנתאון של אלים, אבל הפאב פייב שלי היא בטוח אותו הרכב שלכאורה היה שייך ללידר אחד עם ארבעה סיידמנים. בפועל היה מדובר בלהקה. אבל ממש להקה. והמוזיקה גדולה מהחיים. פאק, ממש גדולה מהחיים. תשאלו את רוברט גלספר...

שלוש שנים לבלוג - 50 ללא קולטריין

היום לפני שלוש שנים, בתקופה צוק איתנית, מתוך שעמום, ניגשתי לכתוב בלוג. אבל אתם אנשים נפלאים, גרמתם לתוצר הזה שנבע מתוך שעמום, לפרוח לממדי מפעל שעושה נפלא לראות שיש פידבקים חיוביים בצורה שאני לא מאמין שזה קורה. ידוע עד כמה זה לא מובן מאליו, אבל לא ידוע כמה אני אסיר תודה לכם אנשים נפלאים שכמותכם. באיזשהו מובן משונה שלא ידעתי עליו בכלל, מסתבר שהאיש אסיר התודה לא פחות, השקט, זקן השבט החכם, עזב את העולם לפני 50 שנה בגיל 40, ומובן שאני מדבר על ג'ון קולטריין האגדי. אני אהיה כנה. הוא לא היה המוזיקאי השלישי שתכננתי לכתוב עליו אחרי מוריסון ובארט, כיוון שלא ידעתי מזה. ואותו מוזיקאי נוסף שתכננתי לכתוב על יצירתו הוא לא הסקסופוניסט האלוהי. אבל, אני לא יכול שלא לכתוב על אחד האנשים הכי משפיעים עליי מוזיקלית. בטח כשמציינים 50 שנה לפטירתו. האיש שהפך את הסקסופון סופרן לפופולרי, שהביא הרבה נגנים צעירים באותה תקופה לתודעה והכרה, והאיש שהיה לו את האומץ לעזוב את הלייבל המבטיח אטלנטיק ומשם לעזוב ללייבל חדש ולא ידוע באותה תקופה, אימפולס! שם יעשה את יצירותיו הגדולות. יש לא מעט לדבר על מפעל החיים הקצר אבל מאוד פרודוקטיבי של האיש הזה מהעבודה אצל חבר'ה כמו מיילס ומונק, אל חלוציות בתחום הג'אז המודאלי ולבסוף לאימוץ הפרי ג'אז האוונגרדי-רוחני שלו.

זה אמנם נשמע קלישאתי עד מוות, אבל קולטריין הוא באמת המוזיקאי היחיד שאני יכול להגיד עליו שכשהוא נשף לפיה של הסקסופון, אלוהים נשף דרכו. דת זה לא נושא חזק אצלי, אבל רבים שאוהבים את קולטריין, בין אם אתאיסטים או דתיים, הופכים למאמינים. יש את הסיפור של מנהיג swans האגדי, מייקל ג'ירה שאמר שהוא חווה חוויה רוחנית כשהגיטרה בהופעה התחילה להדהד אקורד מהמגבר, ובאותו רגע כשהוא נשאל אם הוא מאמין באלוהים, אז הוא מתחיל ב"לא", אבל מיד אחרי שנזכר בתחושה ההיא שחווה, הוא לא כל כך בטוח. ככה זה בדיוק אצל קולטריין. משהו בנגינה שלו, בהנחיה שלו את ההרכב, באישיות האניגמטית שלו הופכות אותו למעין גורו אמת שלמען האמת, לא בטוח מה הוא מחפש, אבל הוא מוביל את הדרך בבטחה וגורם לדרך להיות מעניינת, הרפתקנית ולא צפויה. כזה היה קולטריין. בעיקר בשנים המאוחרות שלו.

בגלל שאני לא בקיא בתקופה המוקדמת שלו שהתחילה באלבום הראשון שהקליט כשעוד היה מלח, דרך Blue Train הנפלא לא פחות, ועד ל-Giant Steps שרק קטע הנושא שלו זה פוסט שלם, וכמובן My Favorite Things שהמילים עליו מיותרות. בואו נקפוץ באופן לא מפתיע, לשנותיו האחרונות של קולטריין. הרגע שבו עבר מעין התגלות רוחנית שכזו, ובעקבות זאת השתנו חייו. הוא נגמל מקוקאין, אפילו סיגריות לא עישן. ואת הרביעייה האגדית שלו, שכללה את מק'קוי טיינר על הפסנתר, ג'ימי גאריסון על הבס, אלווין ג'ונס על התופים והוא עצמו, הוביל אל הצלחה ותהילת עולם עם A Love Supreme הנצחי, שאפילו למי שלא בקיא בג'אז, בטוח שמע את האלבום הזה פעם אחת לפחות בחיים שלו. אבל על האלבום הזה נטחן כבר עד תום. ואני מרגיש שהוא כבר לא הפייבוריט שלי מהאיש. התואר הזה שייך ל-Meditations שתיעד רגע נדיר ומושלם שבו הרביעייה שכבר שייכת להיסטוריה ניגנה עם הפאזה החדשה של קולטריין, עם שני נגנים פרועים שלא יודעים מה זה פוליריתמיקה או מהלך I, II, V וקוראים להם פרעה סנדרס וראשיד עלי.

האלבום הזה שתיעד את מה שהתרחש בנפש של קולטריין באותה תקופה, הוא הישג נדיר וחד פעמי שספק רב אם אי פעם יהיה כמוהו. מדובר גם בעיניי באלבום הפרי ג'אז הכי מושלם. כי הוא פשוט מאורגן מעולה. הוא לא רועש ומחריש אוזניים כל הזמן. הוא יודע לרגע לנוח, להירגע, להוריד הילוך ולהיכנס למצב שלו, וברגע שהוא רוצה, הוא תוקף ללא רחמים, הוא מתפרץ והוא מעלה את המתח בשנייה. אבל הקהל של קולטריין באותה תקופה שאל "מה זה החרא הזה?" ונטש מיד את הסקסופוניסט המפורסם שבעיניהם איבד את זה. מלבד הקהל, גם טיינר וג'ונס לא יכלו לסבול את כל הרעש הזה ועזבו. קולטריין לא הביט לאחור מאז, ויצר אינספור אלבומים מהפכניים ואדירים, כשהוא יוצר את החמישייה האחרונה שלו. אחד ההרכבים המושמצים בתולדות הג'אז: קולטריין, גאריסון, סנדרס על הסקסופון, ועלי על התופים, כשעל הפסנתר תופסת את מקומו של טיינר, צעירה בשם אליס. אותה אליס אשר בחרה בג'ון כשותפה לחיים.

אז אפשר לדבר על כל כך הרבה מהתקופה הזו, לכתוב עליה בלוג שלם, אבל אני חושב שליום הגורלי הזה בו ג'ון הצטרף לאדונו, לא יתאים יותר מ-Expression. לולא המעמד המיוחד של האלבום הזה, ספק אם היה מקבל מקום כל כך חשוב. אבל Expression הוא לא סתם ביטוי. מדובר בפעם האחרונה שקולטריין נכנס לאולפן והקליט את נשיפותיו האחרונות. לא מדובר בכלל באלבום פרוע וחסר רסן כמו Meditations ו-Om. זה אלבום מאוד משונה, לא פחות אוונגרדי, אבל כמו שסיפרתי על אליס שהמשיכה מאיפה שבעלה הפסיק, האלבום הזה נשמע יותר מהרוהר, לא מאורגן, אבל גם לא רועש ומתפרע. יש בו קטעים שג'ון מתפרע ועלי מצטרף אליו בכיף, אבל ברוב הזמן, קולטריין מאוד רגוע בנגינה שלו. יש קטע אחד שהוא אפילו מנגן על חליל צד(!). הפעם היחידה שזכינו לשמוע אותו נושף על הכלי הזה.

אבל חוץ מהעובדה שמדובר בשירת הברבור של הבן אדם, זה גם אלבום יפיפה ומיוחד במינו בדיסקוגרפיה של טריין. ארבעה קטעים. מי שבעיניי הכוכבת כאן, היא אליס כמובן. נגינת הפסנתר שלה מאוד אימפרסיוניסטית, נכנסת במקומות הנכונים. ותמיד מסתורית. אחרי האלבום הזה, היא תפתח את הנוסחה של האוונגרד ג'אז רוחני הזה למקומות רחוקים יותר. אבל פה זו ההתחלה. מפסנתרנית צעירה שהיה קשה להיכנס לנעליים גדולות, אל גורואית מכובדת בעצמה שגם היא הגיעה אל שערי שמיים במוזיקה שלה. אבל זה לא אומר שכל השאר לא ראויים למקום כבוד. עלי סופסוף גם מנגן עם נברשות וכמו ילד קטן שמבטיחים לו סוכרייה אם הוא יתנהג יפה, ככה גם עלי מחכה לרגע הנכון, וכשהוא רוצה הוא מתפרץ. לאלבום הזה יש רגעים נפלאים שמצדיקים את העובדה שקולטריין היה שליח האלוהים. אם זה הפתיח הקצר Ogunde שבאמת נשמע כמו שערי גן עדן בסולם דו דיאז. יש פה מקום ברור, עדיין מבינים מה הולך כאן. גם To Be עם הפיקולו של סנדרס והחליל צד של קולטריין (שקיבל מהוריו של אריק דולפי לאחר מותו של האחרון) נפלא בהססנות וההרהור שלו. Offering שחוזר אל הנפש השרועה בהרהורים עם הטירוף הנפלא של החבר'ה.

אבל הרגע שבו גם הבן אדם עם הלב הכי קר שעומד בפני ההתקפות הסנטימנטליות הגדולות ביותר, לא יכול שלא להתרגש, הוא הקטע האחרון שנושא את שם האלבום. והוא הוא, הפעם האחרונה שג'ון קולטריין הקליט בחייו. שירת ברבור כיאה לאדם גדול בחייו שתמיד חידש והביט קדימה. לפי קולטריין, האל נתגלה אליו ואמר לו את היום המדויק בו ימות. ונדמה שכאילו כששומעים את הביטוי האחרון של קולטריין, זה נשמע שהוא ידע שזו הולכת להיות הפעם האחרונה. קולטריין וההרכב נעים פה ממנגינות מובנות וברורות לתוך מסעות אל הנגינה והאלתורים האבסטרקטיים. אפשר אולי לחשוב על הקטע הזה כסיכום החיים והקריירה העשירים של קולטריין.

מפתיחה מלכותית עם שינויי אקורדים ברורים כמו פעם, אל תוך גיחה לטריטוריה מעניינת, שם נמצא סולו הפסנתר של אליס, אחד מהסולואים הכי מדהימים ששמעתי. מנגנת בחסד, מנגנת ברקע אקורדים כנראה מוקטנים שהאוזן לא בדיוק תזהה ישר, וזה נשמע מעניין משונה כל כך. קולטריין על אף היותו מנהיג הרכב מפורסם, אהב לתת במה לנגנים שלו. בעיקר לצנועים ביותר. בעיקר לגאריסון עם סולואי בס ארוכים של רבע שעה, ופה הוא נותן לאשתו שהתחילה להתפתח, והיא מנגנת סולו שומט לסתות. אולי הסולו הזה מסמל את תחילת הבלבול של קולטריין והמצב של בין פטיש לסדן. בין המודאלי, המוכר והאהוב שפיתח קודם לבין הפרי ג'אז הפרוע והמוטרף שעמד לצעוד בו. ואכן, קולטריין מסמל את המעבר הדרמטי כשהוא חוזר יחד עם פרעה להשתולל ולהתפרע.

שניהם נלחמים, שניהם נשמעים כמו שיעור אחרון של מורה לתלמיד בפעם האחרונה. עלי לא מתפרע לגמרי, אבל מרשה לעצמו להתפרע תוך כדי שהוא מנגן במסגרת ברורה. הם ממשיכים ככה עד לסוף. הו הסוף. הרגע שבו קולטריין מסיים בפעם האחרונה. בנקישת מצילה ובתו פה אחד בודד ודומיננטי שמסיים 22 שנים פוריות מלאות נגינה אקספרסיבית ומרגשת, שינויי סגנונות והודיה לאל הגדול. אחרי שהקטע הזה הוקלט במרץ 1967, הסוף ידוע מראש. 4 חודשים לאחר מכן, קולטריין נפח את נשמתו והצטרף לבורא אותו כל כך אהב.

כשהוא בן 40 ומותיר אחריו אישה, בן, מלא חומרים שלא יצאו לאור ומורשת נצחית של אגדה חד פעמית שאחד כמוהו, לא ידרוך עוד על אדמת כדור הארץ. קולטריין אהב לתת לאלבומים שלו בתקופה הזו, שמות עם משמעות רוחנית המבטאת היבט בנפש האנושית. Expression הוא לא במובן הכללי, אלא במובן האישי. קולטריין מתבטא בפעם האחרונה, לפני שיעזוב את העולם ויותיר במוזיקאים רבים מלא השראה. מאליס מאשתו ועד להקות אלטרנטיב באנדרגראונד, קולטריין השפיע על כולם עם הביטוי שלו שלבש אינספור צורות במהלך השנים. הוא עצמו כמו משה. הוביל את עמו המוזיקלי לארץ המובטחת, וקיבל את גורלו כי לא יזכה לראות איך רבים מושפעים ממנו עד עצם היום הזה. מעניין מה היה קורה עם קולטריין היה עדיין חי, כי הוא נפטר בשיא התקופה היצירתית של ילדי הפרחים. אולי היה עושה פסיכדליה? אולי היה מפתח את הפיוז'ן של מיילס? או שהיה מנגן עם הנדריקס מקבילת הגיטרה של קולטריין. זה שוב פעם, לא נדע. אבל אולי אי שם קולטריין מנהל עכשיו איזה משהו למעלה כשנושא את כולם לשירה להלל את האל.

זה היה ניסיון קצת מאולתר ולא בדיוק מקצועי, לכתוב על גדולתו של קולטריין והפעם האחרונה בה העולם שמע אותו. תודה ענקית לאיש המושלם הזה שבאמת ובאמיתי האמין בכוח על טבעי מלמעלה שנתן לו כוח ליצור יצירות מופת גדולות. תודה ג'ון. תודה לכם שקראתם את פוסט חגיגת ה-3 שנים לבלוג. שוב תודה על שאתם קוראים ומשיבים ומתדיינים. ומחר, נגיע אל המוזיקאי השלישי שעליו למעשה התכוונתי לדבר, אבל בעקבות העובדה שגיליתי שהיום זה היום, אז אותו אחד יסיים את הסדרה הזו כרביעי והאחרון והמאוד חביב עליי.

מבי בופ לדו בופ

"וינטון הוא נגן טוב. הוא באמת טוב, ואני לא רוצה להיכנס לריב, אבל כל סגנון ההגשה שלו, המראה שלו, המיתוסים, הם טיפשיים. מה הוא מתעסק עם העבר? קליבר ברמתו צריך להבין שזה נגמר. העבר מת. הג'אז מת. כל הקונטקסט השתנה." - מיילס דיוויס על וינטון מרסליס

אחד הקשיים הגדולים של אמן ובחיים בכללי, זה התגובות על החידושים. מילא קשה להמציא את עצמך מחדש. עכשיו, כשיש לך משהו חדש להגיד, מי יבוא לראות או לשמוע במה מדובר? רוב האנשים לא אוהבים לצאת מאזור הנוחות. ואם זה קורה, דינם של החדשנים הוא די ברור: שבחים מקיר לקיר, הכתרה לגדולה, והבטחת תהילת עולם או בוז, אדישות, טענה שהבן אדם איבד את זה, ומבקשים להתרפק על העבר של אותו אדם. זה עדיין קורה. אנשים נרתעים מחידושים. בעיקר אם הם מבן אדם שתמיד חידש כל ימי חייו ואף פעם לא דרך במקום+אופי מאוד קשה ובלתי מובן.

והנה זה ככה הסיפור של נסיך האופל, מהגאונים הגדולים שדרכו על האדמה, מי שהייתי מקדיש לו בלוג שלם, וכנראה שזה יקרה כשמספר הפוסטים עליו יגבר על הנושאים האחרים. אתם יודעים שאני מדבר על מיילס דיוויס. מהאיידולים הגדולים שלי, מוכר כאחד ממוזיקאי הג'אז הגדולים, אבל תמיד התעצבן והתנער מתיוגים שמצמידים לו המבקרים. בשבילו הג'אז מת. די. הלאה. התקדמנו. ההיסטוריה הקצרה שלו בכמה שורות: מיילס שהיה חצוצרן נחשב לאחד מגדולי המוזיקאים של המאה ה-20, כשסירב לחזור על עצמו, ותמיד היה שם כשהייתה מהפכה מוזיקלית: הקול ג'אז, ההארד בופ, הזרם השלישי, הג'אז המודאלי, הפוסט בופ, הפיוז'ן, הפופ ג'אז. כל אלה בין אם היה לממציא או אחד החלוצים, הוא תמיד היה שם. עד מותו, מיילס דאג להישאר מעודכן, לראות מה הטרנדים ומה הדבר החדש. ככה הוא תמיד הושפע מכל מה שבא: מוזיקה אפריקאית, Fאנק, רוק, הנדריקס, מוזיקה קלאסית מודרנית, אלקטרוניקה, ג'יימס בראון, סליי סטון, שטוקהאוזן, פרינס.

"השיט שלו היה אחד הדברים הכי מרגשים ששמעתי ב-1982" - דיוויס על פרינס

שתבינו, בתקופות מאוחרות כמו בסבנטיז והלאה, מיילס כבר נחשב לאיש חשוב, שהישגיו עומדים לפניו. שם גדול. אבל ההצלחה, לא הפכה אותו לאגדה שנחה על זרי הדפנה. להפך, ככל שהוא התבגר, הוא אף פעם לא באמת "הזדקן". הוא תמיד חיפש לחדש ולהביא את הדבר הבא למרות שחבר'ה בגיל שלו כבר מזמן היו מוחשבים כגומרים את הסוס. אבל זה לא תמיד התקבל בברכה. כשמיילס הוציא את המאסטרפיס שלו Bitches Brew (שכתבתי עליו כבר, והיום כשאני מסתכל על הפוסט הזה, בלשון המעטה אני לא מרוצה), המבקרים הרימו גבה. מה זה החרא הזה?! שאלו רבים כשהאיש שיצר את Kind of Blue יצר תבשיל שאי אפשר לדעת איך אוכלים אותו. עם הזמן, התקופה והאלבום הזה התקבלו בברכה. אבל עדיין, רבים מחשיבים אותו כטיפוס מוזר, פתאט שעבר את זמנו. הם לא הבינו שהם לא מיילס דיוויס.

בעוד Bitches Brew היום נחשב ליצירת מופת עטורת שבחים, שהמוניטין שלה מוצדק לחלוטין, אלבומים כמו האלבום האחרון בחייו, Doo-Bop עדיין נתקל בג'אזיסטים רבים שמחמיצים פנים וקוראים לזה זבל מוחלט. ניקח עוד אינדיבידואליסט חדשן של ימינו שבהחלט אפשר למצוא דמיון בינו לבין מיילס, זה קנדריק לאמאר. הבחור שכבר מזמן מוכר כראפר הגדול של ימינו, הוציא ב-2015, אלבום קשה, מורכב, עמוס בהשפעות מג'אז בין היתר ממיילס ובעל מסר קשה על החברה המודרנית במאה ה-21. כש-To Pimp a Butterfly יצא, לקנדריק היו כבר שני אלבומים מאחוריו. עם צליל מסחרי, להיטים גדולים שמכבודם במקומם. פתאום הוא מביא את האלבום בן ה-79 דקות הזה שמשלב ג'אז בתוך ההיפ הופ. למרות שזה נשמע כמו יצירה קשה לעיכול, האלבום ישר הפך למצליח, יותר מכל דבר שעשה עד אז, והפך אותו לסופר סטאר סלב עם מעמד בלתי מעורער. קנדריק מכובד ומצליח עד היום, עם השילוב שלו של ג'אז בתוך ההיפ הופ.

מיילס לעומת זאת, 20+ שנה מאז שיצא Doo-Bop שהובן בדיעבד כשירת הברבור שלו, עד היום נחשב בקרב חלק מהקהל שלו כמשוגע זקן, תמהוני שאף אחד לא מבין, והיצירה שלו ששילבה את ההיפ הופ בתוך הג'אז, לא זוכה בדיוק למקום של כבוד. חדשנות שנתקלה בהרמות גבה לא הייתה דבר חדש אצל מיילס. מספיק לדבר על התקופה לפני הפרישה הזמנית שלו ב-1973-1975, או כשיצר אלבומים כמו Tutu שהיווה סיבה לרבים לרתיעה מג'אז של האייטיז. אבל דו בופ, זה סיפור אחר לגמרי. מיילס היה אחד הראשונים מהדור הוותיק להבין שהיפ הופ זו אמנות גבוהה לא פחות מג'אז, ובכל זאת הוא נתקל בזלזול ואדישות משני הצדדים. ואני שואל: למה?! מה הבעיה?! איזו סיבה יש לסלוד מהאלבום הזה בגועל? ג'אזיסטים אטמו אוזניים וחובבי היפ הופ לא בדיוק הבינו וגם הם לא היו אוהדים. מיילס יצר פה ערבוביה מעניינת וכיפית של שני סגנונות אדירים של מוזיקה שחורה, Fאנקי, גרובי, עמוק ומגניב. בעיקר מגניב. לא היה את זה הרבה אצל הג'אזיסטים שהיו עסוקים בעומק. אני לא מבין איך מיילס, לא זוכה להערצה עם צליל הדו בופ. מיותר לציין שגדולי הראפרים, חלוצי ההיפ הופ אהבו ג'אז, לקחו אותו כשהשפעה, וסימפלו רבות מהגדולים שבתחום, ביניהם מיילס. 

"אגדה זה אדם זקן עם מקל הליכה שידוע בזכות מה שעשה בעבר. אני עדיין עושה את זה" - מיילס דיוויס

מדובר פה באחד הניסיונות היחידים של מוזיקאי ג'אז לשלב היפ הופ במוזיקה שלו. כשהאלבום יצא ב-1992, שנה אחרי שמיילס עזב את העולם, לא הרבה קיבלו את הפרידה בצורה ראויה. הרבה מבקרים היו אדישים, הקהל לא אהב, ומדובר פה באחד הפספוסים הבלתי מובנים בקריירה בת ה-5 עשורים של דיוויס. עזבו את אלה מהדור הישן שלא הבינו שהם חיים בעבר וכבר מזמן הפסיקו לעקוב אחרי ההתפתחויות של מיילס. משונה יותר התגובות של חובבי ההיפ הופ על האלבום הזה. הנה יש פה אדם שנחשב לאחד מהאבות של הסגנון, שכל החבר'ה בשכונה גדלו על המוזיקה שלו ויוצר פה משהו חדש ומהפכני במעטפת של הסגנון. משום מה, הביקורות היו עיונות. גם אחרי שקיבל ביקורת טובה מDown Beat וזכה בגראמי.

אבל למיילס, וזו הגדולה שלו זה לא הזיז בשיט. לא היה אכפת לו אם אוהבים את זה או לא. 50 שנה אחרי שהיה חלק ממהפכת הבי בופ עם פארקר וגילספי, הוא המציא את הדו בופ. החידוש האחרון שלו. למרות שמדובר בשירת ברבור, אי אפשר לחשוב על זה כיצירה עצובה ומלנכולית, עם כל העומס של הביטים הסופר מקפיצים, הסימפולים, והרפרופים. זה אלבום קשוח ומגניב. הוא באמת נשמע קול וכיפי גם אחרי 20 שנה. ועדיין אחרי 20 שנה, אף אחד מוותיקי הג'אז, לא חשב להתנסות גם בהיפ הופ (אולי הרבי הנקוק ורון קרטר באיזשהו מובן). רק חבר'ה חדשים וצעירים פועלים במתכונת הזו וזה יוצא מעולה. ובכל זאת, עם מותו של מיילס, תם לו עידן בו אחד המוזיקאים הגדולים שאף פעם לא הביט אחורה עזב, והותיר את עולם הג'אז מבולבל בתוך עצמו, ועד היום, למעט מקרים אחדים, נראה שעם חסרונם של גדולים כמו מיילס וקולטריין, הג'אז דורך במקום. וזה מה שמיילס תמיד חמק ממנו. פשוט תצפו בסרטון הנפלא שמצורף פה סטייל Blank on Blank שבו מיילס מדבר בהתלהבות יתרה על זה שמה שהיה היה ונגמר.

הוא בהחלט דבק באמרה הזו. ג'אז מת. אפשר לראות את החשיבה הזו במהלך הקריירה שלו, כשעוד בשנים האחרונות של הסבנטיז לפני הפרישה שלו, כמעט כל הנגנים לא באו בכלל מעולם הג'אז. וככל שהוא התקדם יותר ונחשף לסגנונות שונים יותר, הוא דבק ברעיון של שיתופי פעולה עם חבר'ה שלא באים מהמגרש שלו. ככה גם בדו בופ. למיילס היו חברים מגוונים מעולמות שונים. אחד מהם היה ראסל סימונס. חובבי ההיפ הופ ביניכם, יודעים שמדובר פה באגדה - 50% מענקית התקליטים בתחום, דף ג'אם. השנה הייתה 1991, מיילס היה בן 64. אבל זה ממש לא מנע ממנו להתאהב בצליל ההיפ הופ, וזה ממש לא הפך אותו ליותר שלו. להפך. מיילס ביקש מסימונס מישהו שיעבוד איתו על הפרויקט החדש שלו. מיילס חיפש מפיק צעיר שיעזור לו להעביר את אווירת הרחוב הניו יורקית שהוא כיוון אליה. והוא קיבל את התשובה: אוסטן הארווי ג'וניור aka איזי מו בי.

לחובבי הג'אז זה אולי לא יגיד הרבה, אבל חובבי ההיפ הופ, יודעים שהאיש אחראי על הפקות של יצירות מופת גדולות של הז'אנר. מספיק שאציין כמה דוגמאות: Ready to Die של ביגי ו-It's a Big Daddy Thing של ביג דאדי קיין הם חלק מהרפרטואר של האיש. מיילס, הזקן החכם לקח בן אדם שצעיר ממנו בכמה עשורים, כדי שיעזור לו ליצור את האווירה הקשוחה של הרחובות. אז בבית של דיוויס שהיה בו אולפן, הקליטו החבר'ה את הקטעים, כשהחלונות היו פתוחים, ככה שרחובות ניו יורק נספגו לתוך ההקלטה. מיילס הביא את הרעיונות, מו בי עזר לו והביא את הביטים, מיילס ניגן את החצוצרה עם העמעם הסופר מוכר שלו, ומו בי רפרפ פה ושם. בלי שום הרכב חי. זו הייתה המהפכה החדשה ובדיעבד האחרונה של מיילס. עוד לפני שסיימו להקליט, מיילס נפטר בגיל 65 מסיבוך של דלקת ריאות. חברת התקליטים רצתה להוציא את מה שנשאר, ומו בי שהוסיף דברים אחרונים, הוציא את אסופת הקטעים כאלבום האחרון של מיילס. קשה להבין איך אפשר לא להתלהב מהאלבום, אם אתה לא חובב של שני הז'אנרים. נכון, הוא לא מושלם. הקטעים מרגישים נמרחים, ויכל להיות שהיה אפשר לפתח את הרעיונות ולהוסיף נגנים חיים. אבל הביטים מקפיצים, יש שמה שירים נפלאים וקליטים, תחושה Fאנקית, ואי אפשר לא להעלות חיוך על הפנים בצחוק, כשמו בי מרפרפ בסטייל: "יו בואו ותקשיבו פה לגבר איתי מיילס. הוא מוזיקאי כזה גדול יו". נשמע פתאטי לאוזניים מסוימות, אבל אני תמיד מוצא את זה כגדולה שיש בה את האפקט הקומי. אבל מיילס תמיד ידע שהוא גאון. והוא תמיד אמר את זה באגו חסר בושה.

With ma man Miles

"עכשיו לבחורים האלה יש בעיות. אני מתכוון, אני מזמין סשן, מודיע להם, וחצי מהם לא מגיע. למה אני צריך להתעסק עם הבלגן הזה? יכולת למצוא אותי מסתובב ומחפש את המתופף זרוק מסומם באיזשהו מקום, הבסיסט תמיד הולך רק רחוק מדי בבר ולא מצליח לעמוד על הרגליים, ובינתיים הסקסופוניסט מישכן את הכלי שלו. אלו הימים הישנים, איך שאני זוכר אותם, ואני לא צריך את החרא הזה. כל המבקרים מדברים על מיילס ובירד, איזה גדולים הם היו, בזמן שאנחנו היינו מכורים להרואין, מנגנים חצי טון מתחת. היום אני נכנס לאולפן, יש את המכונת תופים, רק באם-בום, 24 שעות ביממה אם אתה רוצה. רוצה לעצור? תלחץ על הכפתור. סינתסייזרים? אני אוהב אותם. אתה רוצה סמבה? יש לך את זה. רוצה משהו אנגלי? יש לך את זה. ככה אתה יכול לחצות איזה גבול שאתה רוצה" - מיילס דיוויס

הגדולה של האלבום הזה, מתבטאת בשיר הכי נפלא באלבום שאולי בעצם ממצה את האלבום כולו - The Doo Bop Song. אם לא לשמוע את האלבום, לפחות רק את השיר הזה. מיילס מאלתר על החצוצרה, מו בי מרפרפ בקצב, ולופ של פסנתר מתנגן ברקע עם ביט מדבק, יש פזמון, ואי אפשר שלא להניע את הראש. כשחושבים על זה ככה, אפשר להסתכל על זה משתי פרספקטיבות: מה לעזאזל?! זה הבן אדם שעשה את So What?! מה זה החרא הזה?! ראפ זה בולשיט! זה ניגה ניגה ויריות! או שאפשר פשוט להירגע, להקשיב לביטים, לשמוע כמה קול האלבום הזה ולא במובן של cool jazz אלא מגניב ורגוע. מיילס מעולם לא נשמע cool כל כך בקריירה שלו. אני אודה, גם אני כשהתחלתי לגלות ג'אז, גיליתי על האלבום הזה וביטלתי אותו בזלזול עוד לפני ששמעתי אותו, בגלל שהכיל היפ הופ. עם הזמן, כאמור, נשבתי בקסם של הביטים, של האווירה, של הhood. ונתפסתי גם על האלבום הזה, כשאני פתאום חוזר לאלבום ומבין את החזון של מיילס. ג'אז והיפ הופ הם שני עולמות מורכבים ועשירים, ונחמד רגע לצאת מסטראוטיפים ולשמוע את זה בכיף. אבל אולי לא מדובר בשני עולמות נפרדים. אני אשתמש בציטוט משירם הפותח של א טרייב קולד גווסט האגדיים באלבום המופת שלהם, The Low End Theory:

אז בימים שהייתי מתבגר

ולפני שהיה לי מעמד וביפר

תוכל למצוא את המשורר האבסטרקטי מקשיב להיפ הופ

אבא שלי אמר שזה הזכיר לו בי בופ

אמרתי: "ובכן, אבא אתה לא יודע שדברים הולכים במעגלים

כמו שבובי בראון מרקיד כמו מייקל"

המשפט הזה שQ Tip אומר, אולי ממצה את איך שצריך להסתכל על Doo-Bop. ההיפ הופ לא יצא מג'אז, זה חלק מהאבולוציה של מוזיקה שחורה. זה כמו ששנברג תמיד אמר שהוא אף פעם לא שבר מסורת, ולמעשה רק המשיך את באך. ההיפ הופ אמנם ייחודי ועומד בזכות עצמו, אבל הוא בכל זאת תהליך של התפתחות של הג'אז. כמו החתול של שרדינגר. ההיפ הופ הוא סגנון חדש ועדכני והוא גם בעצם חלק מאבולוציה המקושרת לעבר. אז למה לא ליהנות אם מדובר בבני משפחה? למה לא להישבות בקצב בקטעים סופר גרוביים כמו Chocolate Chip או High Speed Chase? למה לא פשוט להקשיב למוזיקה ולהיפטר מסטראוטיפים לגבי ג'אז והיפ הופ. זו לא מוזיקת מעליות וזו לא מוזיקת גנגסטרים. זו סימבוזיה נפלאה בין שני ז'אנרים שאולי נראים רחוקים וכל כך לא קשורים, אבל אתם לא מבינים כמה הם משותפים.

אבל אולי יש תקווה שאנשים יתחילו לגלות מחדש את צליל הדו בופ. זה נראה ככה לאט לאט. כשמו בי נשאל בראיון על האלבום, בנוגע לתגובות, הוא אמר כי נתקל בתגובות כמו "וואו בן אדם, עשית את Doo Bop אלבום אדיר!" כשהוא חושב לעצמו: "איפה היית לפני 10 שנים?". ובחייאת, זה אלבום אחרון של אחד האנשים הגדולים שהמוזיקה, האמנות והאנושות אי פעם ידעו. זו לא שירת ברבור סוחטת דמעות. מדובר פה באדם שאמנם היה זקן פיזית, אבל אף פעם לא היה בנפשו כזה. זו הייתה עוד מהפכה שהכתיב נסיך האופל, שבילה במשך 5 עשורים בלעשות את מה שהוא יודע לעשות. להרים גבות, להיות לא מובן, לחלק מעריצים למחנות, ליצור רעידות אדמה אמנותיות. אבל זה היה רק חלק מהסטייל. בשביל מיילס מוזיקה וחיים היו בנוגע לסטייל. ובאמת, מיילס מבריק פה במה שהביסטי בויז יכנו כ"סטייל החדש". אי אפשר שלא להישאב למה שיש פה. זה פאקינג גרובי. אם אתה חובב ג'אז, הסיכויים לאהוב את האלבום נמוכים, הם גדלים קצת יותר אם אתה חובב היפ הופ. אבל אם מדובר באהבה גדולה לשני העולמות, חוויה מצפה לכם. והרבה חבר'ה למדו מהחוויה הזו. בין אם רוברט גלאספר או אריקה באדו ועוד רשימה של שמות, מיילס השפיע עליהם דרך צליל הדו בופ בין אם הם מודעים או לא.

אפשר לתהות מה היה קורה אם מיילס לא היה עוזב את העולם בטרם עת. בלי שום ספק הוא היה קופץ על שלל הסגנונות החדשים שהיו בסצנה. הטריפ הופ, הג'אנגל. מעניין לחשוב ככה. אבל אם חושבים על זה, כל הסגנונות האלו וגם אם מדובר בטריטוריות שונות לגמרי, מיילס נמצא שם ברוחו. עם החצוצרה האפלולית, משקפי השמש. הפרסונה המשונה. כל אלה הם רק חלק מהמורכבות הזו שנקראת מיילס דיוויס. ולא אכפת לו אם אתם לא אוהבים את מה שהוא עושה. הוא הלך עם החזון עד הסוף. והחזון הושרה על כולם. מלהקות קראוטרוק ועד קנדריק לאמאר. מי שלא אהב, כל טוב. מי שכן, מצא את עצמו מושפע, ומחדש הרבה בזכות המהפכות של האיש ביניהן הדו בופ. כי כמו שנסיך האופל היה אומר: "קודם אנגן לך את זה, אחר כך אגיד לך מה זה".

עוד כתבה שכתבתי על האלבום במגזין האינטרנטי הנפלא "הספוג"

הרומן שלי עם ג'וני, חלק א'

הסרט ההוא של וודי אלן, שעשיתי פרפרזה על הכותרת שלו, תיאר את מערכת היחסים המורכבת והמשונה של אלווי סינגר (וודי אלן) לבין אנני (דיאן קיטון). לא חושב שצריך להגיד שמדובר באחד הסרטים הכי גדולים שיצאו אי פעם, כי זה ידוע. בכל מקרה, מלבד הצחוקים, ההפתעות שהופכות את הסרט הזה לכל כך גדול מהחיים (זהירות יכול להיות שמדובר בספוילרים), אפשר גם לשים לב לעובדה שאהבה היא לא דבר פשוט. האמת, מלאה בכל כך הרבה תהפוכות ודרמות מאשר כל הסיפורי סינדרלה שמאכילים אותנו. אפשר לראות את זה כשאנני עוברת תהליך של שינוי באישיות, מהחמודה שאלווי מצא חן בעיניה שנתפסה כמעין חסרת עומק אל אישה דעתנית, הרבה יותר חכמה מבעבר ופחות תלותית. זה גרם לקשיים ביחסים בין אלווי ואנני עד הפרידה. אז למה אני בעצם משווה את זה לג'וני מיטשל? אז בואו נתחיל, את מיטשל אני גם הכרתי כמו 99% מאוכלוסיית העולם עם Blue. אחד האלבומים הסופר אישיים ונוגים שקיימים. אני אודה אני מעריך ואוהב את האלבום, אבל לא נפלתי או סוקרנתי. זה היה יפיפה. אבל זו לא הייתה הנוגות היפיפיה ששבתה אותי אצל חבר'ה כמו לאונרד כהן, ניק דרייק או טים באקלי.

את Blue ואת התקופה המוקדמת של הפולק הפשוט והנוגה של נערה עם אקוסטית וקול יפיפה, אני יכול לחשוב כמו אנני המוקדמת. אני אוהב את זה, אבל זה לא מספיק. האמת, יכול להיות שוודי רצה בכוונה להראות איך רמת ההנאה של השניים יורדת, ככל שהזמן עובר ויש שינוי באישיות של אנני. אצלי זה להפך, אני יותר ויותר מתאהב בדברים של מיטשל, כשהיא התקדמה יותר ויותר והמוזיקה שלה נכנסה למקומות עמוקים יותר, ניסיוניים יותר. נראה לי יצאתי מספיק דברן שטותי מהפסקאות האלה. ובואו נעמיק בזה עוד יותר. אז למה אני עושה את ההשוואה הזו? כי היום אני רוצה לדבר על אלבום של ג'וני שאני מאוד אוהב. מדובר באחד האלבומים הכי אנדרייטד בקטלוג שלה, ואחד האלבומים הכי אנדרייטד בכל הזמנים. אבל בשמיעה הראשונה, ישר התאהבתי בו. כן. ממש ככה. יש כמה אלבומים שהתאהבתי בהם כמו Trout Mask Replica או Pink Moon. אבל פה, זו הייתה אהבה משמיעה ראשונה. מדובר במעין כבשה שחורה, אפילו בתקופת הג'אז פולק של מיטשל (שכמעט והתפתיתי להקדיש פוסט שלם לתקופה הזו, עד שהבנתי שאני אוהב את האלבום הזה יותר מדי) וזה האלבום עם השם המאוד מובן, Don Juan's Reckless Daughter מ-1977.

זה אלבום מאוד משונה ומוזר. הוא מעורר הרבה יותר שאלות מתשובות. הוא משדר מצב רוח הרבה יותר שונה מהדברים האחרים של ג'וני. אם Song for a Seagull שפתח את הקריירה של מיטשל היה מאוד אופטימי ויפיפה, ו-Blue הציג סינגר סונגרייטרית מאוד שברירית, אז בתקופת הג'אז זה התחיל להשתנות. זה התחיל מהאלבום הראשון של התקופה הזו ששמעתי, The Hissing of Summer Lawns, מדהים, מזכיר יותר יום טיפוסי בניו יורק, מזכיר לי כשהייתי בא עם אמא לימי עבודה כשהייתי באזור גיל 8 בימי חורף קרים ורעננים. זה פולק יותר עירוני, פחות הסטראוטיפ של נוף טבע ירוק ופסטורלי, ויותר תחושה של טיול לאור יום מעונן בעיר. Don Juan היה גם כזה, אבל הוא אפילו הלך לעוד מקומות שונים ומשונים שקשה להבין איך הגענו מכאן לשם. מאותו יום מעונן בעיר אל האומות הראשונות של קנדה, משם ישר אל אפריקה הקצבית ובסוף לאותה תחושה פסטורלית נוגה שמסיימת את הכל בטעם טוב.

היסטוריה קצרה: מיטשל כבר הספיקה לעשות כמה דברים בתקופה הזו של 1975-1977: הוציאה שני אלבומים שספגו חזק את השפעות הג'אז: Hissing ו-Hejira, התמכרה להרואין, שיתפה פעולה עם הליגה של הגדולים מסצנת הפיוז'ן. חלק גדול מWeather Report ניגן איתה: וויין שורטר וג'אקו פאסטוריוס לקחו חלק מרכזי באלבומים האלה. וככה לאט לאט, אחרי ארבעה אלבומים, החוזה עם הלייבל Asylum, שם הרשתה לעצמה להיות יותר חופשיה מוזיקלית עמד להסתיים. אז לסיום בטעם טוב, הלכה מיטשל על הכל. Don Juan היה מעין פרידה מהלייבל, ושמה מיטשל הרשתה לעצמה להיות עוד יותר חופשיה. ובאמת, יש משהו מושלם באלבום הזה. המושלמות הזו שאני אוהב בהרבה אלבומים: וזו החוסר שלמות. זה לא אלבום עקבי. ממש ממש לא. זה אלבום כפול שמתחיל באלתורים וכיווני גיטרות, אקלקטי מאוד שמתחיל עם התערובת היפה הזו של פולק וג'אז ומשם לאקסטזה של קצב מתמשך מאפריקה. בזמנו, האלבום זכה להרבה מאוד ביקורות מעורבות. לא הרבה מחמיאות. קשה היה לאנשים להבין שהבלונדינית היפה עם שמלת קיץ, רצתה להתקדם הלאה ועכשיו היא יותר בוגרת. אבל ככל שהיא יותר התבגרה, ההרפתקנות שלה גברה.

מה הולך ג'וני?

גם היום, למרות שיש לאלבום הזה יותר הערכה, הוא איכשהו עדיין נדחק בין השוליים. גם היום, לא הרבה אנשים ישימו אותו כאחד הפייבוריטים שלהם. אבל יש אחת, יכול להיות שאתם מכירים, ביורק קוראים לה, שמה את האלבום הזה כאחד האהובים עליה בכל הזמנים. זה מאוד ביורקי לשים את אחד האלבומים הכי אנדרייטד של אחת המוזיקאיות הכי גדולות ומוערכות שיש (בכל מקרה, היא שמה גם את Drukqs של אפקס טווין). אבל ביורק, מי שהביאה את השוליים למיינסטרים זיהתה את הקסם של האלבום הזה. למרות שגם היום, מדובר במפלצת בסטנדרטים של מיטשל, ושל אלבומי פולק בכללי, יש פה רגעים יפים ומדהימים שפשוט עושים תחושה בבטן. בואו נתחיל מהעובדה שהבן אדם המרכזי שעושה את האלבום הזה לא פחות ממיטשל, הוא פאסטוריוס. נכון, קריירת הסולו שלו, Weather Report, אבל אני באמת חושב שהנגינה שלו באלבום הזה היא מההישגים שלו. והסאונד אוח הסאונד המושלם הזה של הפרטלס בס. פשוט תשמעו את הפתיח Cotton Avenue שיש לו את הליין הכל כך קול של פאסטוריוס כשהוא מחליק על הבס.

ככה משדרת קוטון אנחנו עוברים בין מקומות שונים. שיר כמו Talk to Me לא יכול שלא להעלות חיוך, שמלבד הלחן הכיף והקול הנוגה של מיטשל כמו פעם, היא פתאום לוקחת לכיוונים קומיים, הכל כדי שהגבר שלה ידבר איתה, היא אפילו הולכת רחוק כשהיא אומרת: "נוכל לדבר על ישו או היטלר". וואו. מאיזה סינגר סונגרייטר שמעתם דבר כזה. זו מעין נואשות אבל יש הרבה קלילות וכיף בסיפור. אבל אולי, כנראה השיא של האלבום הזה, נמצא בצד השני, שם מיטשל הלכה עם האקספרימנטליות עד הסוף: Paprika Plains. אחד הדברים היותר מעניינים ששמעתי. יצירה של 16 דקות, שמיטשל מדברת על תסכולם של אנשי האומות של קנדה. מיטשל מתחברת לשורשים של מולדתה, נוגעת בנושאים של חוסר תקווה, אלכוהוליזם. היא שרה דרך קולו של אדם מאותה קבוצה, אבל לאט לאט אותו אדם, גולש מהתסכול לתחושה חלומית משונה, זכרונות ילדות ופצצת אטום. משונה, אבל מסקרן. וגם המוזיקה מסקרנת. מיטשל מנגנת על הפסנתר ושרה יחד עם תזמורת שמגבה אותה. אבל זה נדמה שהיא לא מנגנת לחן ברור. היא מאלתרת על הפסנתר. זה ספונטני, זה לא צפוי, אי אפשר לדעת איך זה יסתיים, ואני אוהב את זה. התזמורת גם לוקחת למקומות יפים ושונים, ובאיזשהו רגע, הג'אזיסטים מצטרפים. זה הרגע שהצביע על מיטשל כגאון. אני כל כך אוהב את התחושה הזו שלא בדיוק יודעים לאן הולכים, אבל מיטשל מובילה בביטחון.

אנחנו נכנסים עוד יותר הארדקור, כשמיטשל מובילה ונותנת את הבמה לכל החבר'ה באולפן בצמד הקטעים The Tenth World ו-Dreamland ששמה עזבנו לגמרי את המערב. כל החבר'ה עוברים לכלי הקשה. שומעים שהם נהנו באולפן, שומעים שהיה כיף. והכיף הזה עובר גם אלינו. הרגע הזה שקנדה נפגשה עם אפריקה. ב-Dreamland, אחד השירים שכן הפכו לחובה למעריצי מיטשל, ג'וני שרה יחד עם מלכת הFאנק, צ'אקה קאן שחוזרת למקורות ושרה צ'אנטים אפריקאיים סופר אותנטיים. הקיצר, חגיגה. אי אפשר לעבור על הכמעט שעה של האלבום המדהים הזה. זה הישג חד פעמי מדהים בקריירה של מיטשל, אפילו בתקופת הג'אז שלה, היא לא הגיעה לדבר כזה. אלבום שישר תפס אותי על השמיעה הראשונה ובקלות הופך לאחד מהפייבוריטים שלי. אולי אני היפסטר, אולי אני אליטיסט, אבל דבר אחד בטוח: העטיפה גאונית. לא תשמעו אלבום עם עטיפה שהזמרת היוצרת שלו מצולמת בפוטומונטאז' כשבאחת מהדמויות, היא מוצגת כהיפסטר אפרו אמריקאי? וואלה, מתאים לה באופן מדהים. מיטשל קראה לו האלטר אגו שלה. קוראים לו אר נובו. אולי פחות אייקוני משאר הדמויות. אבל כן. אר נובו הוא מה שזיגי היה לבואי או מה שנאדיר היה להאמיל. כל אחד מהם ייצג סגנון מסוים. אם זיגי היה הסמל של בואי לגלאם, ונאדיר היה הסמל של האמיל לפאנק, אז אר נובו היה הסמל של מיטשל לפולק ג'אז האקספרימנטלי שלה. לא מדובר באלבום סופר קשה ובלתי שמיע. זו בכל זאת אותה אחת שכתבה את Little Green.

מה שכן, הוא יותר הרפתקני. הוא הפתעה לכל מי שחושב בראש על יפיפיה בשמלת קיץ שכתבה שירים נוגים וסופר אישיים כשעולה השם ג'וני מיטשל. זה אלבום הרפתקני, כיפי, מעניין, מסקרן. ועוד ועוד תיאורים שלא באמת עוזרים עד ששומעים את זה באמת. כן, הוא מאוד משונה ולא בדיוק מחזיר אתכם עם תשובות, קצת כמו השם שלו. האם מיטשל מתייחסת לעצמה כבת של זקן השבט החכם מהספר של קסטנדה? מי יודע? זה חלק מהמסתוריות של האלבום. כן. ממש אנדרדוגי האלבום הזה. סופר סטארית כמו מיטשל הלכה יותר רחוק מעמיתיה, כמו שטים באקלי בסוף שילב ג'אז ואוונגרד במוזיקה שלו, או דילן שעבר בסוף לרוק נ רול חשמלי, מיטשל עשתה את הביג וואו שלה. על הדרך השפיעה על חבר'ה שקשה אולי לתאר שתשפיע עליהם. אבל זה היופי של מיטשל לחצות עולמות ויבשות כמו האלבום הזה. אותו אלבום, גרם לאחד, צ'ארלס מינגוס, לטלפן לזמרת הקנדית המפורסמת, כדי לעבוד איתה על פרויקט, שהפך לאחרון שלו. הבת של דון חואן הרשימה אותו, אבל זה סיפור אחר שיבוא בפוסט הבא בנושא על ג'וני.

תודה לכם שהייתם בכל מקרה, תודה לג'וני ומאחלים לה המשך חיים ארוכים. בשנים האחרונות, הבריאות שלה התדרדרה, ומאז שפרשה סופית ב-2007, לא נראה שנראתה בציבור. בין אם קאמבק או לא, רק שתהיה בריאה.

השטן במיסיסיפי, גרסת הג'אז

זהו אחד מימי שבת. באחת מהשיחות הרבות, ידידתי מיקה שולחת לי קישור ונראית בו עטיפת אלבום. צבע כחול בגוון שאפשר לקרוא לו Kind of Blue. יש שם בחור עם הפסנתר והכיתוב "well, i should have...". למען האמת, לא בדיוק התלהבתי. חשבתי איזה עוד אחד שחושב שהוא חי בפיפטיז ועושה איזה אלבום ג'אז מודרני שחב למקורות ולשורשים. אבל האזנתי, במשך ההאזנה, דווקא מצאתי את עצמי, חובב הצדדים הפרועים של הג'אז על כל סוגיו, נהנה מאוד מהמנגינות שהיו שם. אין פה חידוש, אבל דווקא שווה לתת פה מילה על זה. אני לא האמנתי שאלבום ג'אז, שלמרבה הצער, כבר מזמן לא מחדש, שנוצר ב-2015, יכול לעשות לי משהו. וכן, אני מקווה שכשאני כותב את השורות הללו, אולי תאהבו גם אתם את מה שיש פה: אלבומו של מר ג'ון בנג'מין, "well, i should have...".

הארי ג'ון בנג'מין, למי שמכיר ובקיא בסצנת הג'אז המודרני, הוא פסנתרן די ידוע בקרב מי שמעודכן במה שקורה בג'אז כיום. מדובר באחד מידי הזהב בפסנתר הג'אז. ההשפעות מאלילים כמו מק'קוי טיינר והרבי הנקוק ניכרות, אבל לצד כל אלו, הוא גם מכניס את הגוון האישי שלו. הוא למד תחת המאסטר הגדול, סר דיוק אלינגטון בשנותיו האחרונות. ומאז, בנג'מין היה פה ושם עם כמה מהגדולים. הוא ניגן באייטיז עם מיילס באלבומיו האחרונים, אחרי זה הוא המשיך לנגן עם חבר'ה כמו וינטון מרסליס. וכבר, הבינו כי יש פה משהו מיוחד על הקלידים. הסגנון של בנג'מין מאוד איטי, מאוד שלו, מאוד cool ואני חושב שהוא באמת מכניס למוד מסוים, ניו יורק של הפיפטיז בשעות לילה מאוחרות. ממש נשמע כמו הסטריאוטיפ של הג'אז, אבל בחיי כמה שזה נפלא.

בשנת 2015, אחרי קרוב ל-30 שנה שהיה פעיל כסיידמן, כנגן אצל אחרים, החליט סופסוף לאזור אומץ ולהקליט אלבום משלו. ההפתעה הגדולה היא, שהלייבל Sub Pop, ה-חברה של כל אוהבי הגראנג', החליטה להחתים את פסנתרן הג'אז ולהוציא את אלבומו הראשון, well, i should have... והתוצאה, אלבום יפה שמראה את החיבור של בנג'מין לז'אנר, וכשהוא מניח את ידיו על הקלידים, הוא לוקח אותנו למקומות אחרים, משהו יפיפה, שלא משנה שזה לא מחדש. זה משהו שמורו הגדול המנוח אלינגטון, היה מתגאה בו. אלבום קול ג'אז לשמו, כמו העטיפה עם כמה מנגינות שנצרבות בראש, כשכל המעורבים הם נגנים מושחזים בסצנה העכשווית של הג'אז. במשך 8 קטעים, כשאף אחד מהם עובר את ה-6 דקות, מביא בנג'מין קטעים נפלאים שהלחין שפשוט עושים טוב לאוזן.

אני הופתעתי שבכלל אהבתי את זה. בדרך כלל, אני נוהג להירתע מג'אז עכשווי שחוזר על עצמו, כמו שנסיך האופל, הגדול מכולם, מיילס דיוויס היה אומר על כל ממשיכי דרכו כשהוא כבר לקח את הג'אז למקומות אחרים. אבל האמת, שפה אחטא ואודה, שמדובר באלבום יפיפה שכאמור, לא מחדש, אבל בחיי שהכל פה כל כך יפה. כנראה, שלפעמים יש דברים שלא משתנים. ויש עוד פינה חמה לסגנון הישן והטוב. ובנג'מין מלמד אותנו את זה. זה שיעור חשוב שאומר כי אפשר מדי פעם לנוח בשורשים, ולא תמיד צריך לחדש ולעשות ביג וואו גדול. זה פשוט, גם לאלה שלא אוהבים ג'אז וטוענים שהם לא מבינים את זה, יוכלו להיכנס לדבר הזה בקלות. אני מקווה שגם אתם תצללו בקסם.

ועכשיו - האמת!

כל מה שכתבתי פה, היה בולשיט טהור. בנ'גמין הוא לא פסנתרן, לא למד אצל אלינגטון, לא ניגן עם המי ומי, ולא נעליים. מדובר בקומיקאי שאולי חלקכם יכירו בתור המדבב של קארל, הקופאי בפאמילי גאי. בנוסף, האיש הוא גם קולן של דמויות בהרבה מאוד תכניות אנימציה שחלקכם אולי יכיר: Bob's Burger למשל שבו הוא מדבב את הדמות הראשית. בקיצור, בנג'מין החליט להקליט אלבום. הטרול המושלם, הבדיחה המושלמת. הוא החליט להקליט אלבום ג'אז, כשהוא מנגן על הפסנתר. יש רק בעיה אחת קטנה... בנג'מין לא יודע לנגן בכלל פסנתר. בטח שלא סגנון ג'אז. הבן אדם בור מוחלט בכל מה שקשור לנגינה. ולא סתם, האלבום הזה נקרא Well... I Should Have כשמעל המשפט הכל כך מסתורי הזה ישנה כוכבית, אשר מפנה אותנו לתחתית ושם רשום *Learned How to Play the Piano. הוא הקליט את האלבום עם כמה נגני ג'אז אמיתיים ומוכשרים: סקוט קריצר (סקסופון), דיוויד פינק (קונטרבס) וג'ונתן פרץ (תופים). אז מה לעזאזל בנג'מין עושה אתם שואלים?

הוא מנגן על הפסנתר. ולמען האמת, זו לא נגינת פסנתר. זו לא הנגינה המשונה של ת'לוניוס מונק, בטח שלא כמו האוונגרד של ססיל טיילור. בנג'מין פשוט לא יודע לנגן. כלום! והוא פשוט מאלתר, בלי שהוא מבין מה הוא עושה. וזה מה שהרבה יקראו לזה: "נורא!", "מה לעזאזל!", "הוא פאקינג סתם לוחץ על הפסנתר!". והאמת הגדולה גבירותיי ורבותיי, אני אוהב את זה. עכשיו רוב הסיכויים שתיכנסו לחשיבה של: "אוף, הוא שוב פעם משבח כל דבר שנשמע לא קונבנציונלי, כי זה שובר גבולות ונשמע בלתי מסורתי. עכשיו זה כבר לא מצחיק! הבן אדם לא יודע לנגן בשיט!". ובכן, נכון. מצד אחד, אני באמת חושב שזה מעניין להתגרות במוסכמות הז'אנר, שכבר מזמן דורך במקום כשרק גיבורים מודרניים כמו ג'ון זורן יכולים להוציא אותו מזה, אבל מצד שני, אני חושב שזו אחת הבדיחות המוצלחות והמצחיקות שנעשו במוזיקה ולאחרונה.

מאזיני הג'אז שסוגדים למיילס, לאלינגטון, לפארקר, לגילספי, למקס רואץ' כנראה ימצאו את זה כבדיחה לא מצחיקה. אוהבי הג'אז האוונגרדי ימצאו את זה כמשהו מעניין ובצדק. ומתעבי הג'אז, שמכריזים כל הזמן שהם לא מבינים את זה, יצחקו ויאהבו את הבדיחה הזו. באיזשהו מובן, אני חושב שבנג'מין מלבד הבדיחה המאוד נפלאה הזו, גם הביא משהו אחר. במשך שנים, אנשים רבים טענו ואמרו כי ג'אז זו מוזיקה תמהונית ובלתי מתקשרת שנועדה למספר אנשים, או מוזיקת מעליות, או רעש בלתי ברור. כשרוב הזמן אנשים בודדים כמוני ימצאו את היופי במוזיקה הזו. אבל בנג'מין כנראה רצה לקחת את האמרה הזו ברצינות וזו יכולה להיות אמירה לאותם מתעבי ג'אז, הוא עונה להם בתשובה הכי ברורה. "חשבתם שבג'אז לא יודעים לנגן? הנה מישהו שבאמת לא יודע לנגן!". זו אולי המכה הכי מצחיקה שאותם חבר'ה אי פעם חטפו. גם אוהבי הג'אז המסורתי יחטפו בומבה כשיגלו מה הבן אדם הזה עושה. הוא מחריב! מה זה השטויות האלה? אבל האמת, מלבד בדיחה טובה, אני חושב שמדובר פה, במשהו ממש מעניין להקשיב. במשך שנים, היו נגנים רבים בעיקר בפרי ג'אז, שהוציאו את הכלים שלהם מהקונבנציות שלהם והביאו אותו לנגינה שגרמה לג'אזיסטים רבים להרים גבה: אורנט קולמן, אלברט איילר ואפילו ברוק עם הגאון הפסיכי, קפטן ביפהארט, שלמעשה תמיד ניגן באלבומיו הגדולים על כלי נשיפה כשהוא לא יודע למעשה כלום.

אבל אצל ביפהארט, זה נשמע מעולה. אז לחובבי האוונגרד וגם לאלה שרואים את חצי הכוס המלאה, מאוד יתעניינו לשמוע מה שהבן אדם עשה פה. הוא לא יודע לנגן, אבל זה נשמע מעניין. רוב הסיכויים, שכוונת המשורר לא הייתה בכלל "להיות עמוק", אבל באמת שמדובר פה בחציית גבול בג'אז. והפעם, אלה לא היו נגנים מושחזים שפשוט לא רצו לנגן כמו שהיה נהוג, מדובר פה בבן אדם שאין לו שום רקע בכלי, וזה לא משהו שהיה נפוץ עד כה בג'אז. בנג'מין אולי מלמד אותנו שיעור שבו אפשר להבין שגם הטמבלים המוחלטים ביותר שלא יודעים כלום על כלי, יכולים ליצור דבר מעניין. ההוכחה המצוינת מגיעה כבר בחלק הראשון של יצירת הנושא של האלבום, שנשמעת בהתחלה כמו סווינג מגניב כשכולם יודעים מה הם עושים, חוץ מבנג'מין שפשוט מחנטרש על הפסנתר במלוא מובן המילה. למעשה, אתם יודעים מה? אולי כדאי שניתן לבנג'מין להסביר על האלבום בסרטון הזה:

זה באמת אלבומים מהנה לפרקים. עם כל מיני יציאות מצחיקות כמו הפתיח Deal with the Devil שהוא למעשה מערכון בו בנג'מין מנסה למכור את נשמתו לשטן כדי שידע לנגן ומה שקורה בהמשך... בנוסף, גם Soft Jazzercise שלוקח את בדיחת סטריאוטיפ הג'אז עד הסוף, וכמובן כמובן, בנג'מין נאמן למסורת ומסיים כמו כל אלבום ג'אז מעולה ואיכותי, בשיר ראפ רוק של דקה וחצי בשם Amy's Song כשסופית מובן לכולם, שהכל היה פשוט בדיחה טובה. אני ממליץ על האלבום הזה למספר קהלים: החבר'ה שרוצים להתבדח ומביאים את האלבום הזה לכמה חברים. לי זה עבד, וזה בהחלט היה מצחיק. גם לאנשים העמוקים, שמוצאים עניין בכל דבר גם אם מדובר בחנטרוש, יאהבו את מה שיש כאן. ובמיוחד במיוחד בשבילכם, מתעבי הג'אז, שמבינים שמישהו לקח את האמרה שלהם ברצינות. בנג'מין עשה את הטרול המושלם, עשה על כולנו את המתיחה הכי טובה שהייתה במוזיקה. אז או שתיקחו את זה כבדיחה טובה, או שתראו בזה כזבל גמור שלא תחזרו לשמוע בחיים, זו בחירה שלכם. אבל תנו שמיעה. זה באמת משהו מעניין. הנה האלבום בבנדקמפ.

קולטריין בארץ הפלאות. עשור ללא אליס.

היום, לפני 10 שנים, הלכה לעולמה אחת מהנשמות הכי גדולות שעולם המוזיקה אי פעם ידע. אישה שהקדישה את עצמה לרוחניות, שלווה תמיד, ניסיונית, בלתי מתפשרת, פורצת דרך, מלחינה בחסד, ובכל זאת היא ידועה בעיקר כאשתו של. אני מדבר כמובן על הגברת אליס קולטריין. אחת המוזיקאיות הכי אהובות עליי אי פעם. וכמו עם ג'ניס ג'ופלין ברוק ואהובה עוזרי במוזיקה המזרחית, אליס שלטה והפכה לאחת מהכוחות המרכזיים בז'אנר הכל כך מאופיין ע"י גברים - ג'אז. אבל אליס הייתה הרבה יותר מזה. לא עניין אותה בלוז, פנטטוני, I II V, וכל הדברים האלה שלומדים בברקלי. אליס לקחה את הג'אז למקום אחר. יותר ניסיוני, יותר רוחני, והראתה שאם רוצים לעשות אוונגרד, לא צריך להיות רועשים ופסיכוטיים בצליל. מדובר בעיניי בכוח מרכזי ועצום שזכינו שתהלך על האדמה הזו. גאונה מוזיקלית שאוי באסה, עם כל הטוב שבדבר, התחתנה עם איזה אחד, ג'ון קולטריין, ועד היום, נודעת בעיקר בשל העובדה כי היא כאמור: אשתו של.

אז כולנו מכירים ואוהבים את ג'ון. כל ג'אזיסט ואוהב מוזיקה בכללי שמכבד את עצמו, מכיר, יודע, מעריך וגם אוהב את היצירה של האיש האדיר הזה. אבל האם אי פעם שמעתם את אשתו? אליס לקחה את הכיוון של בעלה לאחר מותו הטראגי ב-1967, יותר רחוק. תקופת האוונגרד ג'אז הרוחני שנפתחה עם היצירה האלוהית  A Love Supreme, ונסגרה בסוף הקריירה של ג'ון, נמשכה ע"י אליס, אבל היא לקחה את זה למקום אחר. כשהיא הרעישה, היא עשתה את זה ביג טיים. אבל ברוב הזמן, היא הייתה מאוד מסתורית, מאוד שאנטי באנטי (ממש לא דבר רע אגב), אקסטזה מערפלת חושים מהמזרח שהופכת להזיה פסיכדלית. בהזדמנות הזו, אני אשמח לסקור קצת מהדברים המדהימים שאליס עשתה, ולתת איזה introduction למי שעדיין לא מכיר ולא יודע מה יש מעבר לג'ון, ליצירה של מי שנחשבת בעיניי כאחת המוזיקאיות הגדולות שהג'אז ובכללי המוזיקה אי פעם ידעו - והיא אפילו פעלה באופן שונה, כשהיא כמעט יוצאת מהטריטוריה של הג'אז. רחוק שנות אור מהצליל של צ'רלי פרקר, דיזי גילספי, וגם של בעלה בתקופתו המוקדמת. נטוע יותר אצל ראווי שנקר. אבל לפני זה, ביוגרפיה קצרה.


אז.. באה לפה הרבה?

נולדה ב-1937 בדטרויט כאליס מקלאוד, ניגנה על פסנתר ונחשפה למוזיקה הקלאסית ולג'אז ע"י מורה - באד פאוול האחד והיחיד. היא ניגנה במועדון בלו נוט לתקופה מסוימת, עם הרכבים שונים. בשנות השישים, פגשה את קולטריין שהתאהב בפסנתרנית שהייתה צעירה ממנו בעשור. השניים נישאו ב-1965. שנה זו הייתה שנה משמעותית מאוד לג'ון שגילה את מחוזות הפרי ג'אז והחליט סופית כי זה הכיוון שהוא רוצה ללכת. אחרי הצלחה ענקית עם love supreme שיכלה להבטיח לקולטריין מנוחה על זרי הדפנה, קולטריין שינה כיוון, הוסיף שני נגנים חדשים להרכב המפורסם והמוערך שלו (מקוי טיינר בפסנתר, אלווין ג'ונס בתופים, ג'ימי גאריסון על הבס, כששני החדשים הם פרעה סנדרס על סקסופון וראשיד עלי על התופים). התקופה שנפתחת באחד ה-אלבומים: Meditations גורמת להרבה אנשים (וגם טיינר וג'ונס היו ביניהם) לחשוב שג'ון ירד מהפסים. טיינר וג'ונס הבינו שזהו זה ועזבו. קולטריין מצרף את אליס להרכב, וכך מתחילה התקופה האחרונה בקריירה של קולטריין.

ב-1967, ג'ון נפטר בגיל 40, ואליס שהפכה לאלמנה (ובנוסף גם איבוד אחיה למחצה בתאונת דרכים), צללה עמוק עמוק בתורות המזרח הרחוק ולתרבות ההודית. ובנוסף, אימצה את הנבל, כלי שאף אחד לא חשב להכניס לג'אז והפכה אותו לאחד הכלים המרכזיים במוזיקה שלה. היא אוספת את חברי ההרכב האחרון של טריין ומקליטה אלבומים מצוינים שיצאו תחת Impulse! (לייבל הבית של משפחת קולטריין) שנדבר עליהם עוד מעט, לקראת סוף שנות השבעים, אליס נעלמת מן הציבור, משנה את שמה לטוריאסנגיטנדה, מושפעת עמוקות מגורואים, ומתמסרת לרוחניות. היא חזרה לעניין הציבור כשחזרה להקליט בשנות האלפיים, וב-2007, עזבה את עולמנו בעקבות כשל בנשימה. ועדיין, רוחה שורה על מוזיקאים עד היום, והשפעתה נשארת לעד.

2007. הייתי אז צוציק קטן בכיתה ב' שלא היה לו מושג בכלום. עשר שנים אחרי אני כותב פוסט על האישה המדהימה הזו שעולם המוזיקה היה קצת שונה בלעדיה. המוזיקה ההודית חבה לביטלס וגם לאליס על החדרתה לתוך המערב. כשהביטלס מכניסים את זה בקונטקסט של רוק. אליס מכניסה את זה בתוך ג'אז שלא נשמע כמו ג'אז. זה מערפל, זה מרחף, לפעמים כשצריך זה יכול להיות רועש, הקיצר - אין כמו אליס. אז בואו ונדבר על אלבומים מתחילת הקריירה שלה שכנראה מסמלים בעיניי כולם את השיאים שלה - יצירות מופת אחת אחת, אז בואו נתחיל:

1968 - A Monastic Trio
ב-1968, שנה לאחר מותו של בעלה המפורסם, אוספת אליס את חברי ההרכב האחרון של ג'ון להקלטת אלבום שלה במרץ 1967. פרעה סנדרס על כלי נשיפה, ג'ימי גאריסון על הבס, ראשיד עלי על התופים (וגם בן ריילי), כשהיא על הפסנתר. וכמו שגם נראה בעטיפה, היא מחליטה ללמוד ולנגן על נבל. כלי סופר זניח בג'אז עד אותה תקופה: ככה האישה הזו שברה גבולות. האלבום הזה בעיניי הוא מיוחד מאוד בקטלוג של אליס. מאוד שונה, וקרוב להיות מהאהובים עליי שלה. המוזיקה עדיין לא עמוק בתוך הודו וכל השאנטיות עדיין לא שם. המוזיקה היא אוונגרדית. אבל לא אוונגרד רועש וחסר גבולות. המוזיקה פה מסתורית, מהורהרת, אליס מביאה אקורדים מודאליים חלומיים שכאלה, סנדרס אפילו נשמע מלודי ולא רוצח את הסקסופון כל הזמן כמו שהיה עושה עם מר קולטריין, עלי ממשיך עם התיפוף הכמעט שבטי שלו, אבל יותר שקט, יותר רגוע, קשוב לשאר, והנבל של אליס - פשוט חלום. פתיחה מצוינת לקריירה, לא מושלם וזה מה שיפה בו, מסתורי ולמי שרוצה להבין שג'אז לא צריך להיות אקורדים משתנים בכל תיבה עם סולואי סקסופון וירטואוזים: אז זה יעניין.

Hutington Ashram Monastery - 1969
האלבום הזה הוא עוד שלב בהתפתחות של אליס כאמנית עצמאית, אל עבר פיתוח הצליל הייחודי שלה. יחד עם רון קרטר ועלי, מנגנת השלישייה הזו עוד קטעים מהורהרים, ניסוניים ומסתוריים ברוח האלבום הקודם, עם הנבל שנותן את התחושה הout of here בתוך המוזיקה. כולם נמשכים אל תוך הג'אם, ונכנסים עמוק מאוד לקטע. בעיניי, מדובר באלבום טוב שמעניין לשמוע אותו כדי להבין מה היה לפני האלבומים הגדולים. למי שנכנס למוזיקה של אליס חזק, ורוצה קצת עוד, ישמח לראות מה יש פה כאן.

Ptah, the El Daoud - 1970
או! או! כאן אנחנו מתחילים להתקדם יותר. אחרי שני האלבומים המאוד מעניינים, הסאונד של אליס בעיניי ובעיניי רבים, מתחיל להתגבש. עם פרעה שעדיין נשאר נאמן בהקלטות של אליס, נשמע פה בוגר - עד כמה שזה נשמע לא הגיוני, הוא מנגן כאן אשכרה מלודיה של ממש! והאמת שכן, עד כמה שזה יישמע מוזר, היצירות כאן נשמעות מאוד מובנות. יש כיוון. מבינים לאיפה זה הולך. זה עדיין רחוק ממה שיאפיין את אליס, אבל מדובר באלבום ג'אז ממש טוב. זה עדיין משהו שונה לגמרי, אבל ממש מעניין לשמוע את אליס רגע לפני. מדובר באלבום שיש לו צליל קצת יותר נורמלי ומסורתי, אבל זה לא הופך אותו לפחות טוב. זה אלבום מומלץ שכולל פשוט מוזיקה טובה. לפני שאנחנו נכנסים לכאוס, אז נותנים לנו אווירה רוחנית אבל עדיין לא מרחפת. ככה נשמעים גיבורי הפרי ג'אז בקונטקסט ממש לא חופשי לגמרי וחסר גבולות.

Journey in Satchidananda - 1971
ה-אלבום שלה. הדרך הכי טובה להכיר את האישה הזו. בשלב הזה, אליס צללה סופית לתוך המוזיקה ההודית. וזה די ברור, כי בנוסף להרכב הג'אז של כלי נשיפה, בס, סקסופון, פסנתר (ונבל כמובן) נוסף לתוך ההרכב נגנית טמבורה, כלי הודי קצת כמו סיטאר שהכניס עוד צבע למוזיקה, ואווירה שאנטית שדיברנו עליה כל כך הרבה. וגם נגן עוד באחד מהקטעים(!). זה אלבום מופת בעיניי, ואני לא היחיד שחושב ככה. הג'אז הרוחני ברמה אחרת לגמרי. פשוט... וואו.. רק מלשמוע את הקטע הראשון עם ליין הטמבורה הרפטטיבי ומבינים מה מדובר. אם לא לשמוע את האלבום, אז לפחות רק את קטע הנושא. האלבום הזה בעצם מרכז את כל גדולתה של אליס לתוך 37 דקות. ככה אני הכרתי את אליס (והו זו הייתה אחלה היכרות) אז כל מי שרוצה להכיר את הקוסמוס המוזיקלי/רוחני הקדוש הזה, שיתחיל כאן.

Universal Consciousness - 1971
שנה אחרי Journey השאנטי, מגיע האלבום הזה שעושה בדיוק את ההפך הגמור. הפעם אליס הלכה אפילו יותר רחוק. קצת עוזבים את המחוזות ההודיים אל עבר מוזיקה קלאסית מודרנית אוונגרדית א טונאלית ומה לא? שלא תחשבו, עדיין יש כאן קטעים צ'יליים בטירוף, אבל האלבום הזה בעל סאונד רועש יותר, פרוע יותר, אליס הלכה הפעם באמת על מה שנקרא - FREE jazz. אחד מהגורמים לזה, הוא השימוש שלה באורגן. ורבותיי, האורגן הזה נשמע ממש מחוץ לפלנטה הזו. לאוזניים לא מנוסות אולי צורם, אבל איך קראו לצליל הזה - רינגטוני. זה מחזק את התחושה הפסיכדלית עוד יותר, ומגביר את האווירה הכל כך נועזת (שאני כל כך אוהב באלבום). מי שלא התחבר לצד השאנטי של גברת קולטריין, ואוהב כשעור התוף שלו חווה משהו - ישמח מאוד לשמוע את אליס בוורסיה רוחנית אבל יותר קיצונית, יותר אבסטרקטית, קצת פחות מרחפת (כיוון שהיא חוזרת אליו בהמשך האלבום) - זה המקום.

World Galaxy - 1972
קולטריין לא מפסיקה. ב-1972, מוציאה אלבום נוסף שמיוחד בעיקר בזכות שני הקטעים: הפותח והסוגר. בשניהם, אליס לוקחת קטעים של בעלה שהפכו לסטנדרטים כל כך ידועים ומוכרים שכל ג'אזיסט מפזם לו מתוך שינה או בהליכה ברחוב (My Favorite Things ו-Love Supreme). אליס לוקחת את שני הקטעים האלה למקומות שונים לגמרי. הרבה יותר כאוטיים, יותר רועשים, שרויים בתוך מסע סוער במיוחד של הנפש. וכמה שהמסע הזה שווה את זה. למשך האלבום, מתוגברת אליס בתזמורת מפחידה שחורגת מהטונאליות, ועושה את כל זה למעניין הרבה יותר. אליס לוקחת אותנו לגלקסיה מוזיקלית מסתורית שאי אפשר לדעת מה יש בה. עוד אחת מההברקות שחורגות לגמרי מג'אז כמו שאנחנו מכירים אותו להשפעות אחרות לגמרי.

Lord of Lords - 1973
בהמשך לקו של World Galaxy, גם זה אלבום מאוד לא ג'אזי. אליס שוב פעם הולכת לכיוונים אחרים. הרבה יותר קלאסי מודרני, התזמורת מקבלת נפח גדול כשכל המסע הזה נהיה דרמטי הרבה יותר. באלבום הפרידה שלה מ-Impulse!, מסיימת אליס תקופה בלייבל עם עוד אלבום נפלא ונועז שמציג את חזונה של אחת מהמוחות המבריקים של המוזיקה. אחד הקטעים היותר מעניינים כאן הוא הפרשנות של אליס לקטע מהמאסטרפיס של סטרווינסקי, Firebird. ככה קולטריין מציגה מחווה יפה ומעוררת כבוד להשפעותיה, כשגאונה נותנת פרספקטיבה משלה לגאון אחר.

Illuminations - 1974
האלבום האחרון ברשימה הזו, הוא דווקא שיתוף פעולה ממש מעניין. קולטריין יחד עם עוד אדם רוחני במיוחד, נגן בחסד, ותלמיד רוחני של הקולטריינים: קרלוס סנטנה. בסגנון שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים אצל הגיטריסט, נכנסים השניים אל מוד ממש רוחני. אליס דווקא תרמה רק קטע אחד, וקרלוס לא בדיוק ניגן כמו קרלוס. זהו אחד משיתופי הפעולה המאוד מעניינים האלה, ששני אמנים מעולמות שונים מאוד, אבל לא לגמרי, חוברים ביחד לשיתוף פעולה מעניין במיוחד. זה יוצא ממש מוצלח, די ניסיוני, אבל ממש מעניין. מי שיצפה לשמוע מהסגנון הטוב של סנטנה, יצטרך להפנים כי מדובר פה במשהו שונה לגמרי. גם למאזיני אליס, זה קצת יהיה משהו אחר, אבל האם זה שווה את זה? כן.

אז... כן. זה הניסיון שלי להכיר לכם את העבודה המופלאה של אליס קולטריין. מה שהיא עשתה עוד לא נעשה, ועד כמה היא משפיעה? טוב תשאלו את אחת הלהקות הכי טובות כיום בעיניי, Sun O))), צמד המטאליסטים האוונגרדיים שיצר את אחת המחוות היפות ביותר לאישיות כלשהי אי פעם. הקטע Alice מאלבום המופת של החבר'ה, Dimensions & Monoliths שיצא שנתיים אחרי עזיבתה של קולטריין, מראה את ההשפעה של אחת מהמוחות הכי גדולים שאי פעם היו בג'אז ובמוזיקה. ב-16 דקות שמתפרסות על גבי יצירת נוף סאונד מינימליסטי ודרמטי שאחרי זה מתפתח לאט לאט וחושף את הצליל הקולטרייני עם הנבל הכל כך אליסי, שפשוט עושה מחווה יפה לאגדה הזו, שלא יכלה לבקש יותר טוב מזה.

אז תודה אליס על מוזיקה נפלאה שתמיד יודעת להבריח אותנו למקומות אחרים ושלווים יותר. זו מוזיקה שגם בעוד 20 שנה תיקלט ותשפיע על הרבה מאוד. תודה שקראתם, מקווה שאהבתם, נתראה בפוסט הבא! ואחרי כל הדבר הזה, לכו לשמוע אליס. היא לא אשתו של. היא הרבה יותר מזה. הרבההההה הרבה יותר מזה.

להיות פשוט כמו באך

ב-1972, אחת מהשנים הכי טובות של המוזיקה, הבסיסט/פסנתרן/מנהיג/מלחין/אחד האנשים הגאונים אבל היותר מפחידים שחיו על כדור הארץ, צ'ארלס מינגוס, הפתיע את עולם הג'אז בקאמבק יפייפה ומרגש. 6 שנים שלא עשה כלום, לא הוציא שום דבר חדש, ונשאר באפלה. למה? הסיבה טרגית ועצובה ביותר, שלקחה את אחד הכישרונות שעולם הג'אז, ובכללי, עולם המוזיקה אי פעם ידע. הנשפן ה"צרצר", חלוץ וחדשן, אריק דולפי, נפטר מסוכרת בגיל 36, והיו לו הרבה תכניות לעתיד... לפני שעזב את העולם, הוא ניגן בשישייה של מינגוס. אחד ההרכבים הכי גדולים ומושחזים בהיסטוריית המוזיקה. במהלך הטור באירופה, הסימנים התחילו להיראות, כשבחלק מההופעות, היה הסקסופוניסט מתעלף, כשכולם חשבו שהבחור היה מסומם. זה כמובן, היה ממש לא נכון, ונבע מדעות קדומות חשוכות. דולפי לא חש בטוב, וידע שאם הוא ימשיך בטור, זה לא ייגמר טוב. כשהודיע למינגוס, הלידר שכנע את הסיידמן המוכשר שלו, להישאר בהרכב לעוד קצת זמן. דולפי הסכים. הוא נפטר ב-29 ביוני 1964, והותיר אחריו מספר הישגים מועטים כסולואיסט, כשהגדול ביותר, הוא המאסטרפיס, Out to Lunch! מינגוס שאהב את דולפי בכל ליבו (וגם קרא לבן שלו על שמו), היה שבור ממותו וכנראה היה בטוח, שהוא אשם בגורלו. כאמור, הוא הפסיק ליצור. ונראה היה כי הקריירה העשירה של אחד מעילית הג'אז הגיעה לסיומה.

ואז, בסבנטיז, כשהוא נשוי (בפעם המי יודע כמה) לסו, מי שהיום אחראית להנצחת המורשת של בעלה, חזר פתאום האיש, הביא את הבס, וחזר בגדול. ב-1970, הוציא אלבום שהקליט עם הנגנים מהשישייה האגדית, ושנה אח"כ, הוציא פרויקט מושקע וגדול של לחנים שהתאים יחד לתזמורת. מינגוס עבר להלחין בסגנון הזרם השלישי (שילוב של קלאסי וג'אז). סגנון שמיילס המציא ב-1964. אבל, הפרויקט הגדול, שבאמת סימן שמינגוס חזר, המאגנום אופוס שלו בעיניי (וגם הוא יסכים עם זה), אחד האלבומים הכי מושקעים שנעשו, השילוב הזה בין ביג בנד לאוונגרד יחד עם החדשנות של המלחינים הקלאסיים של המאה, ובקיצור, אחד האלבומים הכי אהובים עליי אי פעם: Let My Children Hear Music.

הכותרת אומרת הכל. מינגוס כנראה כבר החל החל להיות חולה, והרגיש שזמנו קצוב בעולם (7 שנים לאחר מכן, עזב גם הוא את העולם), ורצה להשאיר את המורשת שלו לילדיו, למעריצים, ובכללי לעתיד, כדי להפיץ את המסר שמוזיקה זה דבר קדוש. אחד מסוגי האמנות האלוהיים ביותר. מוזיקה זו מתנה. ומינגוס קיבל את המתנה איך ליצור אחת כזו, עם המלודיות היפות, הגרוביות, המרגשות, העצובות, ההומוריסטיות, ועוד, ועוד ועוד... מינגוס, with a little help from his friends, יצר אלבום גדול מהחיים, גרנדיוזי, חדשני, ופשוט שלשמוע אותו זה חוויה. לא סתם מינגוס תיאר את האלבום הזה כ"האלבום הכי טוב שאי פעם עשיתי".

בתהליך של שלושה חודשים ב-1971, מינגוס, יחד עם עוד אגדה בעולם הג'אז, תאו מסרו על ההפקה, ומספר גדול של מתזמרים ומנצחים, הוציא לאור מינגוס את המאסטרפיס שלו. מינגוס, שהיה ידוע כאחד שאהב חידושים, בירך את השינויים בעולם הג'אז כשהוא התקדם לעבר הפרי ג'אז. הוא צפה לאורנט עתיד מבטיח, והיה אחד מגיבורי הג'אז המודרני, שקיבלו את החידוש הזה, כשהרבה מאוד אנשים פשוט החמיצו פרצוף, והצהירו שאותם חבר'ה פשוט הורסים את הג'אז ויוצרים: "אנטי ג'אז" או יותר קיצוני, "אנטי מוזיקה". את מינגוס זה דווקא עניין, וכאן הוא שילב בין האוונגרד למלודיות ולעיבודים הכתובים. התזמורת הגדולה מנגנת תו אחרי תו כמו שמינגוס הלחין, אבל כשמגיע הזמן, הם מגיעים לקריעת עור תוף. אבל לא מדובר באלבום עם שהוא 90% מוטרף. מדובר בשילוב היפייפה בין מוזיקה קלאסית, ג'אז ואוונגרד. מינגוס היה מלחין בחסד, והאלבום הזה, הוא דוגמה מצוינת למה הוא צריך לשבת בפנתאון של גאוני המאה ה-20, יחד עם סטרווינסקי, ברטוק ושנברג.

במשך 59 וחצי דקות, אתם נחשפים לאחד מהחזונות היפים ביותר של אחד המוחות המבריקים שעולם המוזיקה אי פעם ידע. כן! 59 וחצי דקות!, לא רגיל לאלבום ג'אז, בדיוק כמו זמן העבודה שלקח לאלבום הזה (3 חודשים, כשבדר"כ אלבום ג'אז מוקלט בכמה ימים או אפילו שעות!). ג'אזיסט בסבנטיז מסתכל על רשימת הרצועות בגב העטיפה, וחושב לעצמו: "מה לעזאזל?! 6 רצועות (7 על דיסק), וכל אחד נמשך עובר את ה-8 דקות?! מה זה פה, פרוג?!" כל מי ששמע קצת מינגוס, יודע שהוא יצר דברים נפלאים, אבל כאן, באלבום שהוא אמנם חשוב מאוד, אבל לא ראיתי שהוא מקבל את ההתייחסות שמגיעה לו, הוא יצר מלודיות יפות שמערבות את מה שהבן אדם הרגיש באותה תקופה. באוטוביוגרפיה שלו, הוא אמר שהוא שלושה אנשים בתוך גוף אחד. יכול להיות שהמסה שלו אמרה הכל... אבל! המוזיקה של מינגוס היא באמת רבת פנים, אקלקטית ומשנה מצבי רוח, סכיזופרנית, אבל נגישה וקליטה. מינגוס היה האמנות שלו, כל פעם באלבום הזה מתגלים רבדים שונים. קצת קשה לומר שיש פה קטעים חלשים שלא ראויים להתייחסות גדולה, כי כל אחד מהם גדול בזכות עצמו.

אבל כשאתם שומעים את קטע הפתיחה, אתם חושבים שהגעתם לגן עדן. פתיחה אלוהית, שמראה ש-Mingus is back! ביג טיים. רגע שאני לא יכול לתאר לכם בכלל. הבחור פשוט ידע איך איך לגרום לך להרגיש את זה. וזה מתחיל במתח, כשכלי הנשיפה מנגנים את המוטיב המרכזי, ולאט לאט ברקע הם עולים חצי טון, כשנדמה שמגיעים לשיא הדרמה, ואז מגיע הקטע העיקרי, לאורך כל הקטע עם השם המאוד קצר, The Shoes of the Fisherman's Wife Are Some Jiveass Slippers. מינגוס מכניס אותך לסערה מלודית, כשאותו מוטיב מהתחלה, מתנגן בהילוך מהר, וברקע החבר'ה משתגעים בצורה שגורמת לאותם חלוצי הפרי להתגאות. מינגוס היה אוונגרדיסט בכל נשמתו בשנים האלה, וזה כנראה האלבום הכי מטורף שמינגוס יצר. הוא לא יצר ג'אמים פסיכוטיים של אלתורים קורעי עור תוף כמו איילר. הוא ידע איך לשלב בין השניים, ובקטע הזה, הוא עשה את זה בצורה הכי גדולה. הלחנה של תותח, ופשוט מוזיקה לכל החיים. אם לא אהבתם את האלבום, ואתם לא יכולים לשמוע אותו, לפחות תשמעו את The Shoes למשך שארית חייכם, ותסמכו עליי, לא תתאכזבו.

אבל כל האלבום הזה הוא חוויה. מסע מוזיקלי מעניין, שלוקח אתכם אל שנותיו האחרונות של המלחין הגאון, ודרך הפרסונות שלו. Adagio Ma Non Troppo (שמבוסס על אלתור שניגן מינגוס על הפסנתר במסגרת האלבום שלו Mingus Plays Piano) היותר לירי, ורגוע, אבל גם הוא מלכותי ויפייפה מהתו הראשון ועד הסוף, יש גם קצת הומור (שלמינגוס היה הרבה) עם Don't Be Afraid, The Clown He's Afraid Too, קצת הישענות נוסטלגית על אותו אלבום גדול The Clown, שגם כמו אותה יצירה של האלבום האחרון, גם הקטע השלישי מ-Children, מלווה במארש קרקסי מצחיק וקליט שכזה. אחד הרגעים הגדולים של האלבום הזה בנוסף ל-Shoes, הוא עוד אפיק בן 10 דקות ושמו Hobo Ho. בהתחלה כשכולם משתגעים, נכנס הטנור הסקסי של ג'יימס מודי בליין קליט שכזה, שמסתיים כל פעם בהתפרצות א טונאלית שנברגית כזו של כל הביג בנד/תזמורת. במשך כל הקטע אתם מרגישים את הנפש המתוסבכת של מינגוס. התזמורת שנאבקת, שינויי מקצבים, כאוס מאורגן מדהים שכזה. כל מי שאוהב (כמוני) כשעור התוף שלו נקרע, אבל גם חווה התרגשות עצומה מטירוף שכזה, חייב לשמוע את Hobo Ho, אם אמרתי שהאלבום הזה הוא מין ביג בנד אקספרימנטלי שכזה, אז הקטע הזה מייצג את זה הכי טוב.


שאר הקטעים גם הם מעולים בזכות עצמם. ולזרוק עליהם שבחים זה אמנם פשוט, אבל זה נדרש (להתעלם מהקטעים באלבום הזה זה נורא). קטע אחד יפה שנוסף לאלבום כשיצא על דיסק בניינטיז, הוא Taurus (מה שמינגוס באמת היה). קצר וקולע, משלב בין הסווינג/ביג בנד האמריקאי של שנות ה-50 יחד עם המורשת הקלאסית של אירופה, לא מצא את עצמו בתקליט כנראה בגלל מגבלות טכניות של הויניל (20 דקות+ בכל צד), אבל טוב שחזר. שני הקטעים האחרונים, הם היותר מצמררים, היותר מפחידים, שמראים את הצד האפל של מינגוס. תתארו לכם שבאלבום ג'אז, אתם פתאום מוצאים קטע כמו The Chill of Death, קטע א טונאלי מפחיד ואפל, עם פואמה שמוקראת בקול ספוקן וורד עמוק ומפחיד (כנראה מינגוס) שעוסק במוות, זה נראה שמינגוס פשוט ידע שזה יבוא עליו בסוף. ואז, לסיום, הקטע שהקדיש לסו, The I of Hurricane Sue. צלילי רוח שורקת מפחידה פותחים את האפוס שגם הוא לא עושה חשבון, וישר עובר לקטע אנרגטי ומעולה, שמראה עד כמה האיש ידע ליצור מוזיקה, וככה מסתיימת כמעט שעה של מוזיקה נפלאה, מושלמת, שהחזירה את אחד מגאוני המלחינים במאה ה-20 לפרונט.

מינגוס יצא מנצח בתחילת 1972, כשהוציא את האלבום. הוא קיבל שבחים, חזר לתודעה, ואפילו היה מועמד לגראמי ב-1973. עם היצירה הזו, זה נדמה שהוא הלחין אותה, כדי שאחרי זה יוכל לומר: "עכשיו אני יכול למות בשקט...". אבל לא ככה היה. כי הבחור חזר לעבוד בקצב מטורף כמו שהיה עושה בסיקסטיז. למרות שהיו אלבומים לפניו, Let My Children Hear Music\ הוא נקודת הקאמבק של מינגוס. הוא הוציא אלבומי אולפן והופעה (חלקם מעולים, חלקם פחות). אבל מה שבטוח הוא החזיר לעצמו את המוניטין עם המאסטרפיס הזה.

זה אחד האלבומים שייצגו עוד שלב בשילוב הזה בין תזמורת גדולה להרכב הקטן של ג'אז. מאלינגטון אל העבודות של מיילס עם גיל אוונס, משם אל אחד האלבומים הכי קשים שנוצרו אי פעם, Escalator Over the Hill, יצירת המופת המסורבלת והמתוסבכת של קרלה בליי. אבל האלבום של מינגוס שיצא שנה אח"כ, הגדיר בצורה הכי יפה את הקונספט הזה של ביג בנד ניסיוני. מינגוס לא הגיע להישג הזה שוב, וגם מוזיקאים אחרים לא. אין כמו האלבום הזה, לא היה, וכנראה שגם לא יהיה. זו פשוט נקודת אור גדולה ומנצנצת, שנשארה לנצח כהיכל נצחי ויפייפה מכל האלבומים של מינגוס. הבחור בעיניי, נתן את המחווה הכי יפה לדולפי, איש שידע דבר או שניים (ויותר) על מוזיקה קלאסית, והכניס את החדשנות של סטרווינסקי וברטוק לתוך המוזיקה שלו. אלבום שלא ידוע כ"כ, שגם הוא ניסיון יפייפה בזרם השלישי, הוא אחד האלבומים הראשונים של דולפי Out There, שמינגוס מנהיג ההרכב, אהב את הסיידמן שלו מאוד, ועזר לו בפרויקט הזה.

אבל, זה ה-פרויקט. מילים לא יתארו את מה שתרגישו כשתשמעו את המוזיקה הזו. מרגיש קצת שכל הסקירה הייתה השתפכות אינסופית של האלבום הזה. אבל אני באמת אוהב אותו. עם כל הכבוד לסטנדרטים הפופולריים ב-Ah Um, הביג בנד האוונגרדי המצליח יותר ב-The Black Saint and the Sinner Lady, היופי החד פעמי של Mingus Plays Piano, הספונטניות של אלבומים כמו Oh Yeah ו-Charles Mingus Presents Charles Mingus. אני הכי אוהב את Let My Children. ב-1972, כשכולם היו בהייפ של פרוג רוק, מטאל, גלאם, פיוז'ן, בא מינגוס ויוצר את הפרוגרסיב ג'אז שלו. תערובת ייחודית שלא נשמעה בתולדות הזרם השלישי. זה האלבום שגרם למינגוס האדם האקסצנטרי והקשה  שכבר גסס לשלוח מכתב למעבד סיי ג'ונסון שבו הוא הביע תודה והערכה על שעזר לו לסיים את האלבום הכי טוב שלו. האלבום הזה באמת הביא לו שקט, כשבעיניו, הוא חשב שהגיע לשיא. ואין לי עוד מה להגיד, חוץ מלהסכים איתו.

בהרצאה שהייתי בה של הגיטריסט יוסי סאסי (אחד הגיטריסטים האהובים עליי ואיש נפלא בכללי), אמר לי ולחברים שהמטרה שלו זה ליצור מוזיקה מורכבת שאנשים לא יצטרכו לשבור עליה את הראש. זה הזכיר את אחד הציטוטים הכי מפורסמים של מינגוס: "כל אחד יכול להיות מורכב, אבל להיות מורכב כמו באך, זה האתגר". מינגוס הצליח להביא מוזיקה מורכבת, שגם אפשר ליהנות ממנה, וגם אפשר לשים לב לשינוי המקצב המגניב הזה ולהיות מודהם לאורך כל ההאזנה.

זה אלבום חובה בעיניי לכל חובב מוזיקה באשר הוא, זה must have בבית. אם נתקלתם באלבום עם העטיפה הקנדיסקית שלו, דעו שזה מאסטרפיס, תשמעו, ואולי גם הילדים יאהבו. צ'ארלס מינגוס - Let My Children Hear Music