Hits by Varèse

הפוסט הזה הוא מיוחד, הוא דיוקן לחלק גדול ועצום בDNA המוזיקלי שלי. מדובר בהשפעה גדולה שלא יודע איך הייתי מעביר את כיתה י' בלעדיה. לא מתפלצף, לא מתיימר, שום בולשיט. האוסף הזה, הוא פשוט השראה בלתי נגמרת. גם אחרי 20 שנה, אני עדיין לא אקלוט מה הולך שם לגמרי. כי זה מפתיע, זה בועט וזה עדיין חדשני לזמנו. ועכשיו הגיע הזמן לפתוח את זה כדי שנבין במה מדובר:
אדגר וארז (1883-1965) הוא המלחין הכי אנדרייטד של המאה ה-20.
בואו נודה בזה, זה נכון. בעוד גאונים נהדרים כמו סטרווינסקי, שנברג, מסיין, ליגטי, שטוקהאוזן וגם כאלה שבאו אחרי כמו גלאס ורייך זוכים להערכה מצד הממסד הקלאסי וכן גם מצעירים ברחבי העולם שלוקחים את ההשפעות האלה ליצירות שלהם. וארז לעומת זאת, בלי הרבה מידע עליו בספרי מוזיקולוגיה נשאר איזה מין מלחין הארדקור שמאוד משפיע, אבל לא - מדברים - עליו - מספיק. רוב הזמן הוא מקבל את הקרדיט בגלל שהוא היה האיידול של הגדול מכולם, פרנק זאפה. ופייר, אני מודה. גם אני מאלה שנדלקו על זאפה וישר הלכו לבדוק את וארז. ואני חושב שהרגשתי אולי את מה שזאפה סיפר שהרגיש. הרגשתי שמשהו חדש נפל עליי. היצירה המודרניסטית שפתחה אותי הייתה Stimmung של שטוקהאוזן, אבל עדיין הדרך עוד נמשכה. ידוע כמה אני משוגע על סטרווינסקי ופולחן האביב שלו, אבל בשמיעה ראשונה, לא הייתי ממוקד. ברגע ששמעתי את וארז, הרגשתי מהפכה בתוך תוכי. משהו חדש ומאוד מוזר, כל כך אכזרי, כל כך מפחיד, כל כך משונה, שאתה לא יודע איך לעכל את זה, אבל זה טוב.



אוי אלוהים זה פשוט היה לגלות טריטוריה חדשה. לא יודע איך להסביר את זה תיאורטית. אבל זה עשה לי את זה. זה הרגיש כמו יצירות קוביסטיות מפורקות, פואמות דאדא ביזאריות, מניפסטים וציורים פוטוריסטים דינמיים ומהפכניים, המצאות שאפתניות-ניסיוניות בפיזיקה, זוועות מלחמת עולם שנייה, מסתורין סוריאליסטי ששמור באונות המוח, סרטי אנימציה אקספרימנטליים, כל אלה מתאחדים ביחד לתוך איזו מעין סערת רגשות מעורבבים ביצירות של וארז. בפודקאסט הנהדר, מטאל וחיות אחרות בו שוחחתי עם האיש מאחורי הבלוג, דניס בוריקין על מוזיקה כבדה, סיפר דניס שוארז נשמע לו כמו סופת רעמים חזקה. עד אז לא חשבתי על זה ככה. וואו, כמה שזה נכון כל כך.



כמה טירוף. אלוהים, זה היה הפסקול שלי בכיתה י', כמו שסיפרתי הרבה בבלוג, זו הייתה השנה בה קרה ה"מפץ הגדול" שלי וכל דבר בא לי לידיים: פרי ג'אז, פאנק, היפ הופ, מוזיקה מזרחית, מוזיקה אלקטרונית, והאהבה למוזיקה קלאסית של המאה ה-20 הגיעה לשיאה. זו ממש לא מוזיקה "קלאסית" במובן העמוק. זו מוזיקה אוונגרדית, חדשנית, מבולגנת ומאורגנת בו זמנית, מה שוארז קרא לו "צליל מאורגן". צלילים כישויות המסתובבות ביקום שמסודרות באופן מסוים. שיאללה, לא יכולתי לשמוע את זה בפול ווליום בגלל הסירנות ביצירה שלו. בסוף 2015-תחילת 2016 זה היה הפסקול שלי: פולחן האביב, פיירו הסהרורי של שנברג והיצירות של וארז. נשמע כמו ילד צפונבון מניאק, אבל זה מה ששמעתי בביתי בשיכון. בעבודות למגמת גרפיקה, ציירתי לשמע היצירות האלו, לחבריי ללהקה השמעתי את זה, לחברים מהבית ספר השמעתי את זה, אין לי מושג איך הם עדיין מדברים איתי.

ולמה אני מספר את זה? כדי ככה לתת במה לאחד האלבומים שכל הזמן משפיעים עליי. אני חוזר אליו כל כמה זמן כמו מצייה (אם כבר פסח) כדי להשתגע מזה שוב. אז ככה. במשך תקופה, כפי שאפשר להבין מדבריו של זאפה, זה היה מסע צלב להשיג אלבום של וארז. עם הזמן, התחילו להופיע הקלטות בביצועים של תזמורות שונות ובניצוחם של גדולים כמו פייר בולז, עד שסופסוף קיבל המלחין הגאון את הספוטלייט שהיה צריך להיות לפני הרבה זמן. בניינטיז, ארגן המלחין צ'ן ון לצ'ונג, תלמידו של וארז ומנהל עזבונו את המחווה הגדולה ביותר שנעשתה למלחין מאז הקונצרט שארגן זאפה עשור לפני כן. ון לצ'ונג ארגן שתי תזמורות. אחת היא שם דבר בביצוע מוזיקה אוונגרדית-מודרנית: אנסמבל ASKO ותזמורת הקונצרטחבאו בניצוחו של ריקרדו שאיי. ב-1998, בשנתו הראשונה של שאיי כמנהל הקונצרטחבאו, הוקלטו כל יצירותיו הגמורות של המלחין המנוח. וגם, ון לצ'ונג הפתיע גם את המאזינים (אם יש) כשישנן גם הקלטות של טיוטות של יצירות של וארז שמעולם לא הושלמו, כשון לצ'ונג לוקח על עצמו את משימת ההשלמה.



תלמיד ומורו

עם סיום ההקלטות, יצא האלבום The Complete Works שכשמו כן הוא מאגד את כל יצירותיו של אדגר וארז. מהראשונות עד לאלה שנכתבו בארה"ב, מהיצירות התזמורתיות ועד לאלה שעשו מהפכה והביאו לוארז את התואר "אבי המוזיקה האלקטרונית". וזה בטח גורם לכם לתהות, למה לעזאזל למלחין כל כך פורה חדשן ואוונגרדיסט עד הסוף כמו וארז יש רק 10 יצירות בכל הרפרטואר שלו? טוב, התשובה נמצאת בשאלה. וארז היה כל כך חדשן, פוטוריסט ברוחו שכל יצירותיו שהולחנו לפני הגעתו של וארז לארה"ב, הושמדה ע"י המלחין. ככה שנשארו רק מהלך המחשבה של וארז את המודרני, הבועט, הפוטוריסטי, המדעי. בזמן האחרון, אני קולט יותר ויותר את האידאולוגיה של המלחין, גם הוא באיזשהו מובן, פוטוריסט בכל רמ"ח איבריו (והוא כן היה מודע למה שהלך שם באיטליה) ובדבריו: "המלחין בן זמננו מסרב למות!". כמה שהמשפט הזה הכרחי בכל תחום בחיים, כמה שזה משקף את וארז. המלחין, הוא איזה מין טסלה מוזיקלי שכזה. כמו המדען, עלה לארה"ב, ארץ האפשרויות והחלומות ושניהם, חושבים קדימה, במה שנראה בגדר מדע בדיוני אפל ובלתי אפשרי, הם הופכים יבשות, לא מובנים ע"י דורם ועושים הכל על מנת להוציא את החזון לפועל.





טסלה מת כשרבים מרעיונותיו הגדולים לא זכו להכרה כשאפילו הוא לא מקבל עליהם קרדיט (עד שהתברר כי הוא האיש), וארז מת עם מספר פרויקטים לא גמורים, כשעד היום, הוא לא זוכה למספיק הכרה למרות מעריצים מפורסמים כמו צ'ארלי פארקר, זאפה, לנון ומקרטני, רולנד קירק וג'ון זורן. חלק מהפרויקטים הלא גמורים הושלמו כאמור ע"י ון לצ'ונג תלמידו. ואחד מהם הוא הפתיח, Tuning Up. חבר'ס תאמינו לי, מוזיקה קלאסית לתזמורת מעולם לא הרחיקה גבולות כל כך כמו שוארז עשה את זה. אמנם זה פרויקט שלא הסתיים מעולם, אלה אחד הקבצים היפים והמרתקים ביותר של "צליל מאורגן" שוארז תמיד היטיב לתאר. הכאוס החופשי שמסודר ומאורגן בו זמנית מתבהר פה בחמש דקות קילריות לא פחות ולא יותר. מה שהתחיל בבקשה לוארז ליצור איזו מעין פרודיה/בדיחה לכיוון הכלים של התזמורת, נלקח ברצינות ע"י המלחין והפך לקטע מדהים ועוצמתי שזה מפחיד.

כשהייתי ילד, תמיד חשבתי שכיוון התזמורת יכל להיות יצירה לכל דבר, ואני חשבתי שיום אחד אני אעשה משהו כזה. אלוהים כמה הופתעתי, שמלחין צרפתי שחי באמריקה, עשה את הדבר הזה לפני. ואלוהים זה נעשה כל כך טוב. בתו לה מאוד חזק ועוצמתי, התזמורת מתפרעת באותה מידה שהיא מבצעת את התפקידים שלה. היצירה תופסת אותנו חזקת, מרפה, שוב תופסת אותנו בחוזקה, אנחנו לא מוכנים בכלל שמה שעומד לקרות. זה איזה מין תחושת Full Metal Jacketית כזו שאתה לא יודע מאיפה תבוא הירייה הבאה. השימוש בכלי הקשה נוכח כאן מאוד, ולמרות שלא מדובר ביצירה שנכתבה ע"י וארז בשלמותה, מדובר באחד הקטעים הכי גדולים באוסף הזה. עזבו גאוני, עזבו מהפכני, זה מפתיע ומעניין. וכך גם היצירה הבאה, שכבר כתבתי עליה פעם (לא בדיוק מרוצה הרבה מאיך שזה כתוב בדיעבד), אולי הידועה ביותר, Ameriques.

היצירה שנכתבה בעקבות הגעתו של וארז לניו יורק, היא מעין מחווה לרעשים של התפוח הגדול, עם סירנות המשטרה, הסאבוויי, להקות הביג בנד שהיו שם והרבה הרבה מאוד (אולי יותר מדי) השפעה מפולחן האביב. קרשנדואים מתגברים, אקורדים דיסוננטיים, סירנה מפתיעה וכלי הקשה משונים שמפיקים רעשים שקשה היה להאמין בזמנו שאפשר היה ליצור. אין הרבה לפרט על היצירה הזו מלבד העובדה שהיא פשוט מאסטרפיס של הלחנה ופריצת דרך גדולה. ואז מגיעה "פואמה אלקטרונית" עוד יצירה מהפכנית משנה עולמות ומכתיבה שינויים. היצירה הזו, מוזיקה קונקרטית שנוצרה לביתן פיליפס שתוכנן ע"י לה קורבוזיה ויאניס קסנאקיס, הושמעה ב-400 רמקולים שפוזרו בפנים ואתם יכולים לתאר לעצמכם איזו חווית מולטימדיה זו הייתה. רעשים מהיומיום מתארגנים ויוצרים קומפוזיציה משונה, מפחידה, מסקרנת, יש בה הגיון עד כמה שהיא נשמעת שרירותית. מה לא הייתי נותן כדי לחוות את החוויה שחוו האנשים בבריסל אז ב-1958 מפעמון כנסיה אימתני ומפחיד אל מה שנשמע כמו אפילו (לאוזניי) כמו מכונת פקס, מקהלה אופראית אפלה שמבליחה ושאר ירקות.

רק משלושת היצירות האלה ומבינים למה הרבה קלסיקאים מלומדים ישר בורחים מהמקום כששמו של וארז מוזכר. וארז בועט במורשת הקלאסית האהובה, עד כמה שהושפע ממנה. הוא יוצר דברים חדשים, שילובים שלא נשמעו. כמו לדוגמה, Nocturnal שמבוצע ע"י מיתרי הקול המופלאים של שרה לאונרד שמגלמת מעין מלאך קטן המאוים ע"י מקהלת הגברים של הפילהרמונית של פראג שמייצגים בקול הבס האימתני שלהם, איזה מין גורם מאיים, חזק ומפחיד, כמו העומדים לצאת למלחמה. וארז לפני הרבה מאוד מוזיקאים אהובים, משתמש בקול האנושי כמעין כלי נגינה. לא בדיוק "שירת הדיבור" של שנברג, אבל בו בזמן גם לא המנטרות של דאמו סוזוקי. עוד בעיטה מוחלטת עם הצגת הקול האנושי אחרת במסגרת יצירה אופראית. המהפכה לא מסתיימת, כשבדיסק השני אנחנו עדים לקראת הסוף, לשתי יצירות זכורות לטובה ברפרטואר של וארז.




Ionisation תהליך בו המטען החשמלי של יון/אטום או מולקולה משתנה בעקבות שחרור של אלקטרון אחד או יותר. זהו איזה כאוס מאורגן בטבע כשמשהו אחד משתנה בהתאם לתנאים שנכפו עליו. ככה וארז מתרגם את התהליך הזה ליצירה ל13 מקישנים כשהוא יוצר מארגן את הכלים בצורה מסוימת באופן פרפקציוניסטי כשאתה פשוט מותקף ע"י מטען גרעין בעל אנרגיה חשמלית גדולה. זו היצירה שזאפה קרא עליה בביקורת שתיארה אותה כ"ערבוביה של כלי הקשה ורעשים לא נעימים" ובעקבות זאת, חיפש אחרי תקליט של וארז במשך שנה. זו היצירה שנתנה נופח לכלי ההקשה במאה ה-20 במערב, עוד לפני שסטיב רייך נסע לאפריקה והלחין את Drumming, זו היצירה שהראתה שמלחינים קלאסיים יכולים להיות אגרסיביים עד הסוף וליצור יצירות עם ביצים. זו היצירה שמייצגת הכי הרבה את החזון הפוטוריסטי שמהלל את היציאה למלחמה, המכונה, המדע והרעש. המדע, המוזיקה והאמנות כולם משתלבים יחד לתוך יצירה אגרסיבית ומשונה אבל בו זמנית מסודרת ומאורגנת בהקפדה. מתופפים, זה נאמבר מעניין בשבילכם.

מאז שזאפה מצא את התקליט ההוא, קיבל למתנת יום הולדת ה-15, שיחת חוץ יקרה עם המלחין שלא היה בביתו באותו זמן, אך ענה לטינאייג'ר הנלהב ממוהאבי מאוחר יותר וסיפר לו על יצירה חדשה שעבד עליה בזמנו - Deserts. אולי ה-אפוס הגדול של המלחין. שילוב בין תזמורת לבין סרט הקלטה כשלעזרתו של המלחין בהקלטת הניסוי האלקטרוני, מתגייס עוד חלוץ אלקטרוניקה, פייר שפר. שטוקהאוזן אמר בדוקו על וארז שלאחרון לא היה את הידע הטכני ביצירת צלילים חדשניים ועתידניים, אבל תשוקה לא הייתה חסרה בכלל. Deserts הוא בעיני כל מה שתיארתי בנוגע למה שאני חש מלשמוע את וארז בתחילת הפוסט. הפתיחה היא אחד הרגעים המוזיקליים היפים ביותר. כשחליל הצד מנגן תו סול אחד ברור פעמיים יחד עם פעמון.

ומשם והלאה, אי אפשר לדעת. וזה בדיוק מה שחוו בביצוע הראשון של היצירה שנוגנה בין מוצרט לצ'ייקובסקי. כמו הרבה סקנדלים במאה ה-20, גם וארז גרם למהומה כשהיצירה הזו נוגנה. אף אוהב באך בן 60 לא ציפה לשמוע בקונצרט יצירה עם עומק פילוסופי מלאת דיסוננסים וצלילים ורעשים יומיומיים. כל זה מתחבר לתוך מגנום אופוס של שיטוט במרחבי הצליל של וארז, במדבריות רחבות של אקורדים, תווים, רעשים. הנה חלק ראשון מניתוח מוקפד ומבורך שנעשה ע"י מלחין בשם סמואל אנדרייב, מי שידוע בתור אחד שניתח את יצירות של קפטן ביפהארט, הנה אנדרייב חוזר למקורות של זאפה את ביפהארט ומסביר כקליבר על היצירה לא רק ברקע התיאורטי.

מציע לכם לצפות קצת כדי להרגיש ולא רק להבין את מה שהולך פה. וככה עם כמעט 2 דקות אחרונות של שוק, אנחנו לא מבינים מה עבר בשעתיים האלה. זו הייתה התקפה אגרסיבית ולא יאומנת שרק ברגעים מסוימים מצאנו שקט. וברשותכם, אני רוצה להקדיש את הפסקאות האחרונות של הפוסט הזה לשני ביצועים לאותה יצירה שמאז ששמעתי אותם פעם ראשונה, אני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

זה נשמע כמו תיאור פלצני ומחורבן, אבל אם עד כה איבדתי אתכם בנוגע לצלילים הדיסוננטיים של וארז, אני מקווה שתישארו לפחות לגן העדן הזה בצלילים - Un grand sommeil noir. יצירה שהולחנה ע"י וארז כשהיה סטודנט (כנראה התיעוד היחיד ליצירה של וארז לפני אמריקה) לטקסט של פול ורלן הגדול ופשוט - אין מילים. אם זו בגרסה התזמורתית שגורמת לך להרגיש כאילו הגעת לגן עדן, אבל לא כמו שחושבים עליו. אלא יותר כמו חוויה קוסמית כזו של שיטוט ביקום (כמעט קובריקי), במרחבי החלל האינסופיים, שפשוט לא נותר כלום מלבד להתרפק ולהתרגש.

אם עד כה דיברתי על מהפכות וחידושים, פה מדובר ברגש היפיפה והטהור ביותר שזוקק לתוך 4 דקות מסתוריות עם קולה היפיפה של מיריאל דלאנש. ככה מסתיים הדיסק הראשון, ביופי הטהור ביותר לדעתי שאי פעם נוצר ע"י אדם. כשאני שומע את כלי הנשיפה המתקרבים ומתגברים כמו סופת רעמים, אני מבין שאני במקום אחר. והדיסק השני, שמתחיל עם ביצוע הפסנתר, מציג פן אחר ליצירה. בודד יותר, ארצי יותר, מלנכולי הרבה יותר. ושם, אני עוד יותר מתמוגג, כששתי הגרסאות מתאחדות.... אני לא יכול לדבר יותר. מעולם לא תיארתי בכל כך אהבה יצירה כלשהי בבלוג הזה, אבל אני מפציר בכם. אם לא התחברתם בכלל לכל מה שנאמר פה, לפחות תשמעו את היצירה הזו. בשתי הגרסאות, כל אחת מהן היא עולם ומלואו. האחת טרגית, השנייה מלנכולית. הראשונה היא ריחוף והגעה אל מקומות נעלים, השנייה מסוגרת בתוך עצמה. זו הסיבה למה מוזיקה קיימת, זו הסיבה למה אמנות קיימת, זו הסיבה למה רגש קיים.

וזה רק חלק ממה שיש באוסף הנהדר הזה. וזה כל מה שהיה לי להגיד. עם אריזה יפה, שני דיסקים, עטיפה נהדרת שלקוחה מציור של לואיג'י רוסולו (פוטוריזם או לא?), אתם יכולים להגיד שיש לכם פה מוזיקה לכל החיים. אבל זו לא מוזיקה לשמוע עם שיעורי הבית. ריכוז מלא, פול הקשבה, לא בטוח אם תהיו בקטע, אבל אם נסחפתם, עשיתי את שלי. את הדיסק הזה יום יבוא ואשיג. העותק היחיד שהיה בדיסק סנטר,  נלקח ע"י חברי היקר ע' (אתה יודע טוב מאוד מי אתה) וסופסוף אוכל לחוות הכל. לקרוא את הליינר נוטס, להסתכל בעטיפה עוד יותר, הבנתי גם מאותו חבר יקר שיש גם איורים של וארז ככה שהחבילה משתלמת עוד יותר. כאמור, אין הרבה יצירות פה. אבל עזבו את הכמות, האיכות אנשים. האיכות. היום, אני פחות הבן 15-6 שהשתגע על מה שהלך בתזמורת ולא ידע שאפשר להלחין ככה, אבל היום שנתיים ככה אחרי, אולי קצת פחות עם הפרפרים בבטן לצערי, אני עדיין מתעמק בעניין. לא הרבה זכור לי בראש. זה פשוט נשאר שם אבסטרקטי, כאילו זה אזור שטיילתי בו הרבה, אבל אני לא זוכר משם הרבה עדיין. וכמה לא ברור, עדיין משפיע. זה הסיפור שלי על דיסוננסים בשיכון. חג שמח ילדים וילדות, תפחיתו בגלוטן, תודה שקראתם, תודה לוארז על הכל, ונתראה בפוסט הבא!

עשויים מפלסטיק כבר 50 שנה!

התקופה האחרונה מאוד מתוחה. ארה"ב 2017, נשיא חדש שהקשר שלו לפוליטיקה, הוא כמו הקשר בין אלחנדרו חודורבסקי להוליווד מנהל את העולם ורבים חוששים כי הוא עומד להביא על הפלנטה וואחד מכה. תאגיד חדש משתלט על כלי התקשורת ומרתיח רבים, עם מפולג שמתווכח עם עצמו כשרבים פונים למחנות שונים ומסרבים לקבל דעה של רעהו, והכי נורא, דבר שקרה במשך מאות אלפי שנים עדיין ממשיך כאילו דבר לא השתנה: אנשים שמבלים ערבים שלמים עם סוכני ביטוח. כיוון שאני לא עוסק בפוליטיקה בבלוג הזה ובטח לא בחיים (זה סתם מבאס), וכי סתם בא לי להיות אקטואלי, אני בא וניגש אל האלבום של המלחין, גיטריסט, יוצר סרטים, אקטיביסט, מבקר חריף של השמרנות בסביבתו, גאון אדיר, פרנק זאפה יחד עם להקתו הנצחית בתקופתה היצירתית הטובה ביותר בעיניי: אמהות ההמצאה, Absolutley Free שיצא היום לפני 50 שנה. וכמו שאתם מבינים, 50 שנה עברו, והאלבום עדיין נשמע רלוונטי לתקופתו.

זאפה אחד האנשים הגדולים ביותר בעיניי, מלבד העובדה שהיה אחד המוזיקאים הגדולים ביותר ביקום, היה גם הולך עם המסרים שלו עד הסוף. הוא שנא את תרבות הנגד של ילדי הפרחים, אבל גם לא סבל בנוסף את דור השמרנים האמריקאי. במהלך הקריירה שלו, אפשר גם לרשום את אותה פעם בה הוא נלחם בצנזורה בשנות השמונים. אבל לפני כן, כשהוא היה לא בדיוק צעיר שמנסה לפרוץ בגדול, אלא בחור שמצליח לגרום לפרובוקציות ולהשאיר מאזינים ברחבי העולם מחולקים: או שאוהבים אותו או שמתעבים אותו. זאפה חרג מעבר למוזיקה. אמנים כאלה שאני כל כך אוהב, אפשר לספור על יד אחת: הביטלס, פינק פלויד, בואי, דילן, מאיר אריאל. וגם זאפה בתוך הרשימה הזו. קשה ליצור אלבומים שיהיו רלוונטיים גם לעוד 50 שנה, אבל זאפה המנוח מצליח מזמן להישאר רלוונטי בעיקר לתקופה היום. אפשר לתאר לעצמנו מה היה אומר על טראמפ, על הילרי, על אופן ההתנהלות שלנו במדינה. זה יכל להיות מעניין.

אבל Absolutley Free נשמע כאילו נכתב לתקופה כזו. כשעומדים לחגוג 50 למה שבעיניי ובעיניי רבים נחשב לאלבום החשוב בהיסטוריה, סרג'נט פפר (לא אני לא חושב שהוא הכי טוב של הביטלס ובעולם, אבל הוא באמת עשה פה חתיכת שינוי), קודם כל נחגוג לאלבום שאני חושב שהוא לא פחות חשוב. כי כשהביטלס אמנם התחילו להתפתח ככותבים אבל עדיין נשארו בצד האופטימי, כשעיצבו את קיץ האהבה, זאפה השתמש בניהיליזם, במחאה ביקורתית נוקבת, בסאטירה, בקולאז'ים של סאונד, ונעזר בחבריו המטורפים ששימשו לו ככלי מושלם להעביר את הגרוטסקיות שתמיד רצה. ב-1966, האמהות יצאו גדולים עם Freak Out! שעוד לפני סרג'נט פפר הוציא את הרוק נ רול מהמגבלות שלו (ובין היתר השפיע על צמד אלמונים, לנון את מקרטני) ששם היה אפשר לשמוע ברור מאוד בחלק מהשירים ביקורת על הממשל האמריקני, תרבות הזבל האמריקנית והדור השמרן מפלסטיק.

הפעם כאן, ב-1967, פחות משבוע לפני שסרג'נט פפר יצא, הוא הביא שוק שוב על כולם באלבום הכי פוליטי ונוקב שלו באותה תקופה. כשבעוד שנה הוא יבקר את דור הפרחים, כאן הוא ביקר את הדור השמרן. אותם אנשי פלסטיק שמנהלים את המדינה וזוכים להערצה מרובוטים חסרי חשיבה ומודעות עצמית שעוקבים אחריהם בעיוורון. את זאפה זה עצבן מאוד ב-1967, ונראה שזה לא בדיוק השתנה ב-2017. במשך 43 דקות, אתם תיכנסו לתוך האידאולוגיה של הגאון המשופם המיוצגת ע"י חבריו הפסיכיים: רוי אסטרדה (בס, שירה בפלצטו גבוה מאוד והיום בכלא), ג'ימי קארל בלאק (קצת לפני שהיה האינדיאני בחבורה על התופים), ריי קולינס (הקול של החבר'ה), בחור בשם ג'ים פילדר שניגן רק באלבום הזה בכל הדיסקוגרפיה של זאפה (גיטרה ופסנתר) כשמתווספים חבר'ה סופר חשובים לא פחות: דון פרסטון (המפלצת והקלידים), ביל מונדי (תופים) ובאנק גארדנר שנראה אז כמו בן 60 על כלי הנשיפה. כשזאפה מנצח על כולם בקרקס האנטי שמרני הזה. חרחורים, קולות של טיפוסי low life פריקים שהחברה העדיפה להתרחק מהם, סקס עם דלעת ועוד ועוד ועוד....


גאון בחשיבה

ואיך אפשר שלא לפתוח ביקורת על אמריקה עם אחד הפתיחים הטובים ביותר לאלבום? Plastic People שנכנס בגרנדיוזיות עם תוף סנר מכובד וזאפה מכריז: "גבירותיי ורבותיי, נשיא ארה"ב!". השיר הזה הוא אחד השיאים של האלבום ועוד לא התחלנו. במה שנשמע כמו חוסר תיאום בין החבר'ה, עם האובר פלצטו של אסטרדה כשהחבר'ה מספרים על אנשי הפלסטיק. בממשלה ובחברה. בתקופת שלטונו של ג'ונסון, זאפה ב-1967, כותב דברים שאף אחד לא העז לכתוב בזמנו: "קחו יום חופש ותסתובבו בחוץ, תראו איך הנאצים מנהלים לכם את העיירה". שורה אחת מיני רבות במהלך כל האלבום שהותירו אנשים ואפשר להגיד שגם היום עם פה פעור. ההמנון של אמריקה האלטרנטיבית של האנשים שמסרבים להיות בחברת הפלסטיק, עם פזמון שלא יוצא מהראש בקלות עם כל הטירוף והניהיליזם שהולך בתוך כל ה-3 דקות האלה. זאפה מציג פה את החברה כמו שהיא בלי שום ייפויים. דור של דבילים שנותנים לעריצים לנהל להם את החיים. פאק, כמעט כל אחד בפייסבוק העלה אחרי שנודע שטראמפ נבחר את השיר הזה. אבל אנחנו לא הפסקנו פה.

במשך האלבום זאפה ממשיך לעקוץ ולעשות מחוות. מצטט בין היתר את "לואי לואי" של צ'אק ברי שזאפה אהב להתעלל כמעט בכל הופעה, את גיבורו הגדול של (והאמת של כולנו) סטרווינסקי ואפילו גם את הולסט, או בציניות מכוונת את "God Bless America" של אירווינג ברלין. אם זה בפרודיה שוב על שירי אהבה מטופשים עם Duke of Prunes ומשם ל"להיט" של האלבום Call Any Vegetable (עם שירת יודל יפיפיה במיוחד) שמסוכם לאחר אינסטרומנטל ג'אם נפלא במיוחד (Invocation & Ritual Dance of the Young Pumpkin) בזה שעלינו בני אדם להפסיק להיות מוטרדים במה להגיד לחברינו הירקות. פשוט להגיד על כל מה שמטריד אותנו. הירקות הם אולי מטאפורה על הממשל האמריקני שלא רואה התנגדות כלשהי. ועל כן זאפה קורא לכך כשהכל מסתיים בתגובת הדלעת, אחד הרגעים המצחיקים ביותר באלבום ששווה לחוות.

מוטיב חברת הפלסטיק ממשיך להתבטא בשיר שכנראה זאפה ייחס את אמריקה כולה, Uncle Ernie's Farm. דוד ארני מנהל חווה שבה כל האנשים עשויים מפלסטיק וכשהם נשרפים, הם נמסים ומסריחים. אבל בגלל שאי אפשר להיות ביקורתיים כל הזמן, כל החבר'ה חוזרים לשיר על סוזי קרימצ'יז. דמות קאלטית בקרב חובבי זאפה. אחד השירים היותר קליטים וכיפיים (וברור שאסטרדה מתבטא יפה ממיתרי קולו). אבל החזרה לחווה של ארני מהירה מתמיד עם ה-שיא של האלבום. אם Plastic People היה רק ההתחלה, אז היצירה בת ה-7 דקות, Brown Shoes Don't Make It מסכמת הכל ונותנת סטירה לכולם בפנים. בעיקר לחבר'ה בבית הלבן. חוץ מהטקסטים הסופר נוקבים וההומור הסופר שחור (רגע מצחיק במיוחד מגיע לקראת אמצע היצירה), המוזיקה כאן עדיין נשמעת מקדימה את זמנה. הרבה ז'אנרים שמספיקים לקריירות שלמות נדחסים לתוך 7 דקות שאי אפשר לדעת מה קורה בכלל. מבלוז רוק מגניב ומחוספס לתוך מוזיקה קלאסית מודרנית של המאה ה-20 בהשפעת האליל הגדול של זאפה, אדגר וארז, פופ טיפשי, ועוד ועוד ביחד עם קולות משונים, ביקורת חברתית כשזה מסתיים בסיום האלבום ההו כה קרקסי, America Drinks and Goes Home.


חתיכים ביותר

בפרודיה על מוזיקת ג'אז קלילה בבר, נשמע שכל אמריקה נכנסת לבר. צלילי קופת כסף (הרבה לפני פינק פלויד), דיבורים דיבורים, צעקות של אישה כשאנחנו מבינים: נו, אנחנו חיים בחברה טיפשית, אנשים עיוורים, היי בוב מה נשמע? מה שלום הילדים? נחמד לראות אותך. כנראה שזאפה ניסה להראות לנו שטמטום הוא בנורמה. זו לא דיסטופיה דרמטית והרואית שמסתיימת בכישלון הגיבור, אלא מציאות קיימת שאנשים מביעים לה אדישות. אין גיבורים, כולם טמבלים, וכל מה שנותר הוא לעשות צחוק מכל המצב. ככה היה וככה יהיה, והיום במאה ה-21, כנראה שלא הרבה השתנה.

זאפה הגיע לכאן באותה תקופה לשיא הסאטירה שלו. ביקורת על השלטונות, על החברה, על התרבות הזולה של אמריקה. אפילו בהוצאה המחודשת של האלבום, הוסיפו שני שירים: Big Leg Emma ו-Why Dont'cha Do Me Right שלמרות שלא היו סאטירה מכוונת, הוגדרו ע"י זאפה כ"ניסיון לייצר מוזיקה מטומטמת כדי למשוך בני נוער מטומטמים". בזמנו, היה קשה לי לקלוט את האלבום, הוא לא היה ביזארי ופסיכי אבל הולך בקלות בכל זאת כמו Freak Out! ו-We're Only In It for the Money, בטח שלא בתקופות שאחרי ששם המוזיקה תהיה יותר מסודרת ומאורגנת. אבל המסר נותר חד. גם היום, קשה לי לקלוט את האלבום בקלות, אבל אני ממשיך לספוג, אני מאוד אוהב, יש שירים ו"מיני מערכונים" שתקועים לי עוד בראש. זאפה אולי צפה את זה שהיום ב-50 שנה ליציאת האלבום, אנחנו נחווה בדיוק את אותו הדבר. ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה. היא פשוט דורכת במקום. על מסר כזה חזק שבזמנו היה חתיכת ביג וואו וכנראה שגם היום, שווה להקשיב פעם אחת, לצחוק, ללמוד, להבין. אפילו עזבו את כל הפוליטיקה והביקורת. זה גם עוד אחד מהאלבומים הסופר כיפיים ומצחיקים האלה שלא נופלים להגדרה של "בדיחה" אלא כאמנות רצינית לכל דבר. אבל בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהמסר של Absolutley Free. כמו ספרים של אורוול, הוא נשאר רלוונטי גם היום. וכנראה שימשיך להיות כזה. בינתיים, אני אנעל לי נעליים חומות, אקרא לכל ירק ואוכל שזיפים, כשאתם תחוו את המניפסט הליברלי-אנטי שמרני-אנטי בולשיט-הומוריסטי הזה.

נכון מאוד, נחש המסקרה! מהיר ובולבוסי!

"נכון מאוד! נחש המסקרה! מהיר ובולבוסי!" - קפטן ביפהארט מתוך Trout Mask Replica, 1969

מה לעזאזל?.... כשאתם רואים את המשפט הזה, זה נשמע במקרה הטוב, כמו ילד בן 6 שמנסה לכתוב שירה, ובמקרה העוד יותר טוב, כמו בחור בן 28 עם מוח יצירתי ומעוות שקיבל את כל הזמן, החופש והכסף לעשות אלבום. מי שיודע על מי אני מדבר וגם הוא חושב כמוני וכמו רבים שהוא אחד מהאנשים הכי גאונים שרגלם אי פעם דרכה על אדמת כדור הארץ, מוזמן להמשיך לקרוא את הסקירה הזו. מי שיודע על מי אני מדבר, ומה שעולה לו לראש זה "אוי לא! רק לא הוא! רק לא הוא! אוי זה זוועתי!" ורק מהעלאת שמו אל הסקירה מביע פחד ורתיעה, מוזמן לצאת ולסגור מיד את הכרטיסייה של הבלוג הזה.

הוא אמריקאי, הוא מטורף, הוא גאון, הוא קצת קשה להבנה, הוא היה גם צייר מעניין, ושמו היה דון ואן וליט. אבל אנחנו מכירים אותו יותר בתור קפטן ביפהארט. הבחור שבעצמו אמר שהוא לא מבין כלום בנוגע למוזיקה שיצר כמה מהיצירות הגדולות והמשפיעות ביותר במאה ה-20. תשאלו את כל מי שבא לכם. ג'ון ליידון, טום וויטס, פי ג'יי הארווי, מאט גריינינג, וזה לא נגמר... והיום, נדבר על אחד האלבומים הכי גדולים ומשפיעים שהוציא, מה שנחשב למאגנום אופוס שלו, שעבד עליו במשך 7-8 חודשים בתנאי מחייה גרועים, עם החבר'ה היחידים שהבינו את החזון שלו, ועם עוד איזה גאון אחד שהוא וביפהארט מכירים מאז התיכון, פרנק זאפה. דמות מאוד חשובה בהבנת ביפהארט ואת האלבום הנ"ל, Trout Mask Replica.


"תעתיק מסכת דג השמך" (הנה זה, לעולם אל תנסו לתרגם את שם האלבום הזה בחייכם שוב) הוא אלבום כפול, שתודה רבה נדחס אל דיסק אחד בעידן המודרני, ובואו נגיד שמדובר במשהו מאוד מעניין. הבלוז מהגיהינום של האולין וולף, הא טונאליות של איגור סטרווינסקי, סטיב רייך, מיילס דיוויס, האקראיות של ג'ון קייג, הביזאריות של דאלי. כל אלה נדחסים לתוך אחד האלבומים הכי מדהימים/זוועתיים שתשמעו אי פעם בחייכם. למי שלא שמע אי פעם את ביפהארט... איך נתאר לכם את הפלא הזה? תחשבו על בחור שהקול שלו הוא שילוב בין מסור חשמלי לנייר זכוכית חלוד, שתי גיטרות שכל אחת מהן מנגנת משהו אחר, כאילו אחד מנגן בmagic band של ביפהארט, והשני חושב שהוא מנגן בלהקה אחרת ונמצא באטמוספרה אחרת. המתופף מנגן בצורה שלא בדיוק תוכלו לרקוד לפי הקצב, וגם מדי פעם כמה כלי נשיפה צווחניים. אבל בואו ניכנס רגע ונכיר את שאר השמות המעורבים.

"זה היה אלבום כפול, הוא עלה 7 דולר, הרבה מאוד, אבל השם של פרנק זאפה היה עליו, אז קניתי אותו.  לקחתי אותו הביתה, שמתי אותו, וחשבתי שזה הדרעק הכי נוראי ששמעתי בחיים. הם אפילו לא מנסים! אמרתי, הם פשוט מנגנים בצורה אקראית!" - מאט גריינינג, היוצר של משפחת סימפסון, 1991

תכירו את להקת הקסם של קפטן ביפהארט: דרמבו (aka ג'ון פרנץ'), המתופף ומי שהצליח לתרגם את החזון של ביפהארט לתווים, אנטנה ג'ימי סמנס (aka ג'ף קוטון) וזוט הורן רולו (aka ביל הרקלרוד) על הגיטרות, רוקט מורטון (aka מארק בוסטון) על הבס ו....נחש המסקרה! (aka ויקטור היידן, הבן דוד של ביפהארט) על קלרינט בס. אלה החבר'ה שבמשך אותה תקופה של 7-8 חודשים, חיו בקומונה, תחת שלטונו של ביפהארט המטורף (שבסוף באמת אובחן כחולה בסכיזופרניה פרנואידית), בבית שכור בלוס אנג'לס, כשאין להם איך למלא את הבטן. פרנץ' סיפר שהוא חי במשך חודש על פולי סויה ביום. פעם אחת, חברי הלהקה אפילו נעצרו על גניבת אוכל במכולת (כשזאפה בסוף שחרר אותם בערבות). ובואו נגיד שגם תקריות אלימות, לא היה חסר. מלבד כל זה, גם לא היה להם חוזה. אף אחד לא רצה להחתים אותם. לביפהארט ולמג'יק באנד שלו הייתה היסטוריה קצרה של החתמות ועזיבות של חברות תקליטים.



הם הוחתמו ע"י חברת A&M, אבל מיד נזרקו בגלל שלא יצא מהם שום להיט (בטח לכו תצפו שאיינשטיין יתמוך בתורת הקוונטים). הם הוחתמו ע"י בודהה רקורדס, ועזבו מיד אחרי האלבום הראשון (והנפלא) שלהם Safe As Milk, לאחר שהסתבר שהחברה החלה להחתים אמנים שהגיעו מהbubblegum pop. ז'אנר שבשביל ביפהארט וחבריו לא היה מקום. לבסוף, כמו תמיד הגיע ה-איש, מר זאפה שגילה את כולם. אליס קופר, טים באקלי, סטיב ואי. בואו לא נשכח, שגם זאפה וביפהארט היו חברים טובים מאז התיכון, וזאפה הוא זה שהביא לדון את הכינוי ועודד אותו להפוך למוזיקאי. באותה תקופה, זאפה עם ההרכב הראשון של הmothers, כבר הקים שני לייבלים. Straight ו-Reprise. הוא החתים את החבר'ה, ומשם המשיכו את העבודה על האלבום.

כל השירים (מלבד שניים שנכתבו עוד בדצמבר 1967 ועוד אחד ב-1968) נכתבו ע"י ביפהארט בסשן של 8 שעות. הכל החל כשחבר של ביפהארט, מפיק מתחיל ושמו גארי מרקר (הבסיסט בחלק משירי האלבום). מרקר השמיע לביפהארט קטע שבו הוא לקח סרטי הקלטה שונים וחיבר אותם כדי שיישמעו מחוברים יחד, למרות שהגיעו ממקורות שונים. כשביפהארט שמע את זה, הוא אמר בהתרגשות: "זה מה שאני רוצה!". היה פוסט שכתבתי על אחד האלבומים האהובים עליי אי פעם, Kid A של רדיוהד, ובו נכתב על החייזר השמימי הזה, ת'ום יורק שהזמין פסנתר לביתו כדי להלחין שירים חדשים. בניגוד לגיטרה, הוא ידע רק מספר אקורדים, אבל הוא אמר: "ככל שאתה פחות יודע על הכלי, זה יותר מרגש".

ונחזור לביפהארט. הוא הלחין את כל השירים על הפסנתר, כלי שעד אז, הוא לא נגע בו מעולם. קצת כמו השיטה של קייג' להלחנת מוזיקה מקרית, ביפהארט ישב במשך שעות, עד שמצא מהלך מלודי שאהב או איזה מקצב. פרנץ' כאמור היה זה שעזר לביפהארט לתרגם את מה שהוא עשה לתווים שיביא לשאר החבר'ה. לפעמים היה שורק לו את התפקידים, עד שבסוף היה מפסיק ואומר לו: "אתה יודע מה לעשות". ביפהארט היה קונטרול פריק. הוא ניגן בכל הכלים מבלי לגעת בהם. זה מה שקורה כשנותנים לבחור את כל החופש האמנותי לעשות מה שבא לו. זאפה ידע שאם ביפהארט רוצה ליצור את החזון האולטימטיבי שלו, הוא השתדל להתערב כמה שפחות ולסתום את הפה שלו במשך התקופה, גם אם בעיניו חלק מהדברים לא היו בסדר.


BFF, זאפה וביפהארט

ביפהארט היה ילד שתקוע בתוך גוף של מבוגר. אי אפשר היה להסביר לו דברים מבחינה טכנית. הוא לא הבין בזה כלום. הוא רצה את כל הדברים שיתנהלו בדיוק כמו שהוא רוצה. הוא ידע שהוא הולך לעשות היסטוריה ולשנות הכל. הוא היה מין גרסת רוק נ רול של מלחין קלאסי התובע מהמשתתפים ביצירתו לעשות את הדברים בדיוק כפי שהתכוון המשורר. ולפעמים הבקשות נראו כל כך לא הגיוניות. אבל כאמור, זאפה עשה כדברי חברו. ואם זה אומר לכסות את מערכת התופים בקרטונים, או להקליט את תפקידי השירה ללא אוזניות. אומרים שבדר"כ, לילדים יש את המוח הכי מבריק, ומבוגרים הם ילדים שהתקלקלו. ביפהארט מעולם לא התקלקל, מעולם לא התגבר, וזה מה שהיה כל כך טוב בו. כמו פיזיקאי צעיר ששובר את מה שעמיתיו הסכימו, ככה היה ביפהארט. מעין מדען מטורף, שמהצד נראה שמה שהוא עושה קצת מוזר, אבל הוא כל כך בטוח במה שהוא עושה, ויודע שמה שהוא הולך לעשות ישנה הכל... יחד עם שאר חברי הלהקה, השתתפו בהקלטה חבר ושמו דאג מון על האקוסטית בקטע המאולתר לחלוטין China Pig, וגם כל חברי הmothers של זאפה (כמעט). חברי הmothers שרוב רובם, היו גם פסיכיים וweirdoes לא פחות מביפהארט, חיבבו את הקפטן וכמו שהאינדיאני שבחבורה ג'ימי קארל בלאק אמר: "פרנק טוב! אבל ביפהארט הוא הדבר האמיתי....".

"אני חושב שאם איזה מפיק מקצועי ומפורסם היה מפיק את האלבום הזה, היו מספר מקרי התאבדויות" - פרנק זאפה, 1991

וכך במשך 6 שעות של בלוס אנג'לס (+עוד כמה שירים שהוקלטו כמה חודשים לפני) במרץ 1969, הוקלט מה שיהפוך לאחד ה-אלבומים אם לא ה. שילוב ביזארי ובלתי אפשרי בין בלוז, פרי ג'אז, אוונגרד, מודרניזם, עם מילים שנשמעות כמו הציורים של ביפהארט, ובקיצור, הטירוף היפה של קפטן ביפהארט. לפני כמה פוסטים, דיברתי על שיתוף הפעולה בין לו ריד לדיוויד בואי. שני גאונים, מלכים בתחום של הגלאם, שבשיתוף פעולה יצרו אלבום מופתי ונפלא. במקרה של זאפה וביפהארט, מלכי האוונגרד שהיו חברים עוד מהתיכון, זה היה הקטע של ביפהארט. זאפה היה בענייניו שלו במוזיקה שלו. אצל ביפהארט, הוא השתדל כמה שפחות לדבר, כדי לעזור לחברו ליצור את המאסטרפיס שלו ובהצלחה.

"אבל חשבתי לעצמי, אבל פרנק זאפה הפיק את זה, אולי אני צריך להקשיב לזה עוד פעם. וחשבתי לעצמי: זה נשמע נורא, אבל הם מתכוונים שזה יישמע ככה." - מאט גריינינג, היוצר של פיוצ'רמה, 1991

אי אפשר לעבור אחד אחד על פאקינג 28 קטעים, זה לא אנושי! זה לא נורמלי! אבל מישהו אמר שיהיה פה משהו נורמלי? בכל מקרה, כל האלבום הזה הוא יצירה אחת שנמשכת. להקשיב לכמה שירים זה חטא נוראי! אבל עדיין, אני יכול לספור שירים שצרובים לי בראש ושאני מאוד נהנה מהם. Frownland הפותח, הוא אחד הקטעים הפותחים הכי טובים בכל אלבום. בבום, הלהקה מכניסה אותך לטירוף שלהם, ואתה מבין שאתה לא הולך לרקוד ולעשות sing along, בעיקר אחרי שאתה שומע את הקול של ביפהארט. עוד שירים נפלאים הם Dachau Blues, Ella Guru, ועוד שיר אחד Moonlight on Vermot. במהלך התקופה, פרנץ' סיפר שהם היו מקשיבים להרבה יצירות מודרניסטיות, אחת מהן הייתה Come Out. יצירה גאונית של המינימליסט סטיב רייך, שכללה הקלטה של בחור שחור שסיפר שכשנתקף מסיבות גזעניות, הוא היה צריך לפצוע את עצמו כדי להראות לשוטרים על מנת לקבל עזרה. "come out to show them". המשפט הזה שחוזר על עצמו מיליוני פעמים בטכניקת הפייזינג (למי שמעוניין, יש את הפוסט שכתבתי על רייך), השפיע מאוד על ביפהארט שכלל את המשפט בסוף Moonlight, זה יושב ממש טוב, זה קליט, וזה כיפי (כמו שאר האלבום הזה).



עוד קטעים נהדרים שאני מאוד אוהב באלבום הזה, הם ההתפרציות הקומיות/סוריאליסטיות כששם החבר'ה באמת משתגעים. לדוגמה, Pena. איך נקרא לזה? 2 דקות דאדאיסטיות במיוחד. מילים ביזאריות שאותן מקריא הבן דוד של ביפהארט, היידן (נחש המסקרה) עם הפתיחה הכל כך מפורסמת: "fast and bulbous" כשזאפה עצמו מגיב: "that's right the mascara snake! fast and bulbous!". מכאן, עניינים מתחילים להסתבך, כי בכל הקקופוניה האדירה הזו, היידן מקריא את המילים בקול של בובספוג על קראק, כשביפהארט צועק לו בקול הכל כך משונה שלו. Hair Pie שבו ביפהארט משתעשע לו עם הסקסופון (כלי שהוא מעולם לא ידע לנגן עליו),  The Blimp שכולל את כל הmothers של זאפה (אך ללא קרדיט) ובו ביפהארט מוקלט מטלפון רגיל כשהוא מדבר בפאניקה אל פרנק על הצפלין שמתקרב, Pachuco Cadaver שהוא אחד השירים הקליטים (אבל קליט אצל ביפהארט, כן?) והכיפיים באלבום או Hobo Chang Ba, שאני לא יודע אם ביפהארט שר בטירוף הרגיל שלו או שהוא מנסה לחקות זמר רגאיי, זה נשמע מעולה. אבל מספיק, אתם צריכים לשמוע את האלבום הזה בעצמכם, אם שנאתם אותו בשמיעה הראשונה, אני מבטיח לכם, בשמיעות הבאות אתם תחבבו ואפילו תאהבו ותסגדו לאלבום הזה, ובכללי לביפהארט. כמו שההוא אמר:

"ובשמיעה השלישית או הרביעית, זה התחיל להתחבב עליי. בשמיעה החמישית או השישית, אני אהבתי את זה. בשמיעה השביעית או השמינית, אני חשבתי שזה האלבום הכי טוב שאי פעם נעשה, ואני עדיין חושב ככה." - מאט גריינינג, יוצר "חיים בגיהינום", 1991


צייר מוכשר ומעניין כבר אמרנו?

גריינינג בגיל 15 באותה תקופה, היה אחד מהיחידים בארה"ב שאהבו את האלבום הזה. שאר אמריקה לא חשבה ככה, והאלבום לא הגיע אפילו למצעדים. באנגליה שהייתה יותר פתוחה דווקא, האלבום מצא את עצמו במקום ה-21 במשך שבוע. לא רע בכלל. למעשה, האנגלים מאוד אהבו את מה שהלך באמריקה. האוונגרד שם סקרן אותם, ולא פלא שאחרי עשורים, הרבה מוזיקאים, בין אם ניו וויב, פרוג או פוסט פאנק ציינו את האלבום הזה כשהשפעה גדולה עליהם. ג'ון ליידון, לכאורה ג'וני רוטן הפרחח מהסקס פיסטולס, התגלה כסולן האינטליגנט של פאבליק אימאג' לימיטד שאוהב מגוון רחב של מוזיקה, וכמו שהוא אמר:

"כששמעתי את האלבום הזה לראשונה, אני צחקתי במשך כל הזמן"

כמו חברו זאפה, ביפהארט היה אמנותי אבל גם מצחיק, ככה שזו עוד סיבה טובה בשבילכם ללכת ולשמוע את האלבום הזה. היום, בעידן בו אנחנו מקדשים את הביזאריות, ואוהבים פחות תיאטרליות, ביפהארט זוכה להכרה בקרב רבים, ולמרות שהוא די cult, אמנים גדולים ולא רק במוזיקה, ציינו את האלבום הזה כאחד האהובים עליהם. אין לי עוד מה להגיד מלבד להסכים איתם. זה האלבום האהוב עליי של ביפהארט, שבעיניי מסכם מי הוא אותו דון ואן וליט הצייר/מוזיקאי המטורף. כששמעתי אותו לראשונה, הייתי כבר מאחורי המון חוויות עם מלחיני קלאסי מודרני, זאפה, פרי ג'אז ועוד ועוד... זה ממש עניין אותי, ואמרתי לעצמי שאני צריך לשמוע אותו בעוד כמה חודשים שוב. באותן שמיעות, משהו קרה. כאילו, זה לא הרגיש אותו דבר, מספר שמיעות לקחו עד שבסוף נכנסתי לאלבום, והיום אני מצהיר שזו אחת מיצירות המופת הגדולות אי פעם.


עוד מעריץ של ביפהארט

כמו פול מקרטני עם Sgt Pepper, ובריאן וילסון עם Pet Sounds, ביפהארט היה נחוש להראות לעולם, שמוזיקה פופולרית יכולה להיות אמנותית מאוד. והוא הגיע למטרה עם Trout Mask Replica. אלבום שבעיניי לא נופל משני האלבומים שהוזכרו קודם ומגיע לאותה רמה. זה הראה שאתה יכול להיות מורכב, גם אם אתה בור מוחלט במוזיקה, אתה יכול לעשות הכל, עם מוח יצירתי ובגישה של "הכל אפשרי" (נשמע קיטשי אבל נכון). האלבומים שבאו אחרי היו גם נפלאים, אבל אין, לא היה ולא יהיה כמו Trout Mask Replica, זה שיא הביזאריות, סוריאליזם, דאדא, הומור, וכיף מרוכזים לתוך שעה ו-19 דקות.

בשנת 1917, יצר מרסל דושאן את יצירת המופת שלו, "המזרקה". פסל "רדי מייד" (יענו חומר מן המוכן) שבעצם היה משתנה הפוכה, שעליה דושאן רשם את השנה בצירוף לכיתוב, R. Mutt. כשהיא הוצגה במוזיאון לראשונה, אנשים הזדעזעו ולא הבינו מה זה הזלזול הזה במסורת היפה של אלפי שנים של אמנות? דושאן בעט במוסכמות והראה לעולם שהכל יכול להיות אמנות. ולמרות שלכאורה מדובר בדבר פשוט מהיומיום שכולנו מכירים ומשתמשים בו, זו יצירה מורכבת שאומרת כל כך הרבה, שגורמת לצופה לשאול: "מהי אמנות? מה ראוי להיות אמנות?" שהשפיעה על כל כך הרבה אמנים במאה ה-20, וההשפעה שלה נשארת עד היום, גם מחוץ לאמנות פלסטית. 52 שנים לאחר מכן, קפטן ביפהארט יצר את "המזרקה" שלו. מבט חטוף בעטיפה אמר הכל (בעיצוב מעצב העטיפות של זאפה, קאל שנקל). יצירה שבהתחלה הייתה בלתי מובנת, לא קונבנציונלית, עם תחושה של "מה לעזאזל שמעתי עכשיו?! זה נורא!". שנים אחר כך, כמו אצל דושאן, גם היצירה הזו קיבלה את הכבוד המגיע לה, ונחשבת לעד היום כאחד האלבומים הכי משפיעים וגדולים שנוצרו. כמעט כל רשימה של top albums of all time שתראו חייבת לכלול בתוכה את האלבום הזה. זו "המזרקה" של המוזיקה הפופולרית. לכאורה פשוט, טיפשי, "גם אני יכולתי לעשות את זה".  אבל כמו שיאיר ניצני אמר:
א. בבקשה קדימה תעשה
ב. עשו את זה לפניך


נחמד, לא?

מלבד כל האמנותיות, והפריצות דרך, זה אלבום כיפי ומצחיק. תמיד כיף לשמוע אותו כל פעם מחדש. תמיד מגלים משהו חדש באלבום הזה, עם אלבום כמו זה, לא יימאס עליכם אף פעם. ולסיום:

"דיונון שאוכל בצק בשקית ניילון הוא מהיר ובולבוסי מבין אותי?" - קפטן ביפהארט מתוך Trout Mask Replica, 1969

ועכשיו מי שרוצה לקנות את האלבום (כמוני) צריך לדעת שלמרבה הצער, זה האלבום היחיד בקטלוג של ביפהארט שלא עבר תהליך רימסטר בשנות האלפיים כמו ששאר האלבומים עברו, ולכן די נדיר למצוא את האלבום הזה (דווקא את האלבום הזה, הכי ידוע שלו). באמאזון, אפשר לקנות משומשים וחדשים אבל במחירים מעוררי שבץ, ובכל מקרה הנה האלבום ביוטיוב במלואו. תהנו... קפטן ביפהארט - Trout Mask Replica

The Mothers of Invention - We're Only in It for the Money

פרנק זאפה היה ונשאר גאון, שעבד ללא הפסקה עד יום מותו, ומעולם לא פחד לשחות פרות קדושות במהלך הקריירה שלו.

ב-1968, החל לעבוד על פרויקט חדש עם להקתו "אמהות ההמצאה", שהיה אמור להיות פסקול לסרט שצילם בשם Uncle Meat המתעד את חזרות הלהקה (הסרט עצמו יצא רק ב-1987) שהניב לבסוף ארבעה אלבומים חשובים בקטלוג הזאפאי: We're Only in it for the Money, Lumby Gravy, Cruising Robin &  the Jets וכמובן - Uncle Meat. ארבעת האלבומים האלה שיצאו בתקופה שבין 1967-1969, היו פרויקט של זאפה שקיבלו את השם הכל כך מתאים: "No Commercial Potential".

אנו נעסוק בשני מביניהם, שהוא יצירה גאונית ומהפכנית ממוחו הקודח של זאפה. אי אפשר לתייג את זה. הבחור הזה יצר ז'אנר משלו. הוא לוקח את הרוק, הבלוז, הג'אז, דוו וופ שגדל עליו בשנות ה-50, מוזיקה קלאסית מודרנית, אוונגרד, מוזיק קונקרט, והמון טירוף והומור שחור. גם אלה שיגידו כי זאפה הוא מטורף חסר שפיות, שהמוזיקה שלו היא כלום מלבד אוסף רנדומלי של רעשים, לא יוכלו להגיד כי אלבום זה הוא לא גאוני. יש בו רגעים זכורים וקליטים לצד הטירוף הנורמטיבי אצל פרנקי.

אחרי אלבום הסולו הראשון שלו Lumpy Gravy שיצא ב-1967, שהיה יצירה קלאסית מודרנית עם מוסיקת גלישה, המון קולות משונים ומה לא? חזר זאפה לאמהות, בשביל ליצור את האלבום הבא.

במהלך הקלטת האלבום, ריי קולינס אחד מסולני הלהקה, עזב את הלהקה לפני שנסעה להקליט בניו יורק. הוא יחזור לאחר מכן, באלבום המחווה/פרודיה של זאפה לדו וופ Cruising with Ruben & the Jets שייצא עוד באותה שנה (1968). הלהקה נסעה להקליט בלוס אנג'לס ובניו יורק, את האלבום, כשזאפה על כיסא המפיק עם שיגעונותיו הרגילים כשהוא מכניס אפקטים מוזרים, לופים, ושלל ירקות נכנסו באולפן.

בזמן שזאפה וחבריו עבדו על יצירתם, הביטלס הוציאו את אלבומם המוערך, Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, שהיה אלבום מופת שזכה לשבחים מצד המבקרים ומהמעריצים. ארבעת המופלאים הצליחה ליצור יצירה מעוררת כבוד שכללה שימוש מהפכני באולפן, שימוש בנושא מרכזי (אלבום קונספט) ועוד ועוד... זאפה לא הבין את המהומה, ובראיון לעיתון, הסביר כי הביטלס לא כנים ביצירתם, ומטרתם היחידה היא להרוויח כסף על חשבון מהפכת ילדי הפרחים שהתחוללה בעיצומו של קיץ האהבה. הוא טען ש: "הם רק בעסק הזה בשביל הכסף".

הביטלס העריכו את זאפה, בעיקר לנון ומקרטני, וציינו כי אלבומם הראשון של האמהות Freak Out! היה אלבום שהשפיע עליהם במיוחד, כשמקרטני קורא לסרג'נט פפר כ"Freak Out שלנו". העובדה שזאפה תיעב את היצירה החדשה של הביטלס, ולקח את הקונספט של האלבום לכיוון ביקורת סאטירית על ילדי הפרחים, היא די ביזארית אם מסתכלים על זה. אבל כשנכנסים אל הדמות המשונה של פרנקי, מבינים.


Peace & Love? what is that bullshit?



זאפה לא הבין מה לעזאזל החבר'ה הצעירים האלה עושים? משתמשים בסמים פסיכדליים, נוסעים למקומות הפופולריים באמריקה לתסבוכות, מקימים להקות רוק פסיכדלי, עוד מהומות, עוד הפגנות, שוטרים יורים בצעירים. פרנקי לא חשש לדבר על זה ברור במיוחד באלבום.

הוא כתב מילים נוקבות במיוחד, המוזיקה זרמה במוחו כמו מים, הוא ישב באולפן כשהוא עורך, משנה, ומתפרע בחדר ההפקה עם הלופים והקולאז'ים הכה מזוהים איתו. הוא הביא כמה מחבריו המפורסמים אריק קלפטון, רוד סטיוארט וטים באקלי שידברו קצת (רק הראשון נכלל באלבום), שכר מעבד תזמורתי (סיד שארפ), האיץ בחבריו ללהקה בעבודה עם חזרות רבות, עד שהחומר ייצא מושלם. זאפה היה פרפקציוניסט שעבד על כל פרט קטן, בשביל תוצאה מושלמת, וboy הצליח לו.

אז מי בלהקה? ג'ימי קארל בלאק (האינדיאני שבחבורה זוכרים?), רוי אסטרדה (בס), דון פרסטון (פרש), ועוד ועוד חברים. קרי קלגרן טכנאי הסאונד באולפן התבקש ללחוש כמה דברים משונים, בזמן שזאפה הקליט אותו בלי ידיעתו (בקטע השלישי הוא אומר כי הוולווט אנדרגראונד הם גרועים כמו להקתו של פרנק). כמובן שחברת התקליטים נאלצה לאזן אותו קצת, כשביקשו ממנו להוריד שורה באחד השירים Mother People כיוון שהייתה נוקבת מדי, כמובן שזאפה לא וויתר על זה לגמרי, וכלל את השורה כשהוא משמיע את ההקלטה לאחור בקטע הקצר Hot Poop.

39 דקות של סאטירה מוזרה ומטורפת על קיץ האהבה, התשובה ל"סרג'נט פפר", יש לנו את קלפטון בהתחלה ששואל Are You Hung Up?, ממשיכים למסע מוזר במיוחד, עם שירי פופ אותם זאפה תיעב ועיוות אותם לסגנון שלו, קצת דו וופ, המון לופים. יצירה שלמה, שלפי זאפה לא משנה אם תיקח את סרט ההקלטה, תגזור אותו, ותדביק אותו שוב בסדר שונה, האלבום עדיין יישמע הגיוני, וזה נכון.

לעטיפת האלבום הפרודית, שגם היא תשובה לסרג'נט פפר, צולמה ע"י קל שנקל, וכוללת עיצוב דומה לעטיפה המפורסמת של סרג'נט פפר, רק שזאפה חשב על משהו אחר, הוא החליט על הפרודיה, כששינה את השמיים הכחולים הרגועים, לשמי סערה. הוא וחברי הלהקה הצטלמו בשמלות כשזאפה עצמו מופיע בקוקיות יחד עם זקנו ושפמו. ג'ימי הנדריקס חברו הטוב של זאפה, הצטלם לעטיפה שעלתה לא פחות מ-4000 דולר! זאפה טלפן למקרטני, בנוגע לאישור להוצאת העטיפה. מקרטני השיב כי אלו עניינים של המנהלים העסקיים, זאפה השיב כי האמנים אמורים להגיד למנהלים מה לעשות. בעקבות זאת, חברת Capitol התנגדה להוציא את האלבום בעטיפה הזו, והוצאת האלבום נדחתה ל-3 חודשים, והאלבום יצא ב-3 במרץ 1968, עם עטיפה שונה המציגה את פרצופיהם המשונים של חברי הלהקה כשהעטיפה המקורית נמצאת בתוך העטיפה הפנימית, בשל חשש כי אולי עלולים לתבוע בשל ענייני זכויות יוצרים וכו'. החלטה שעצבנה את זאפה במיוחד. עטיפה זו נשארה עד שנות השמונים, כשהמקור קיבל את הכבוד, ויצא לאור כפי שתוכנן.


הנה העטיפה שהוצגה כשהאלבום יצא.

39 דקותיו של "אנחנו בעסק רק בשביל הכסף" מציגות את הזאפה מאניה בשיאה. זהו אלבום מטורף, מצחיק במיוחד, ומוזר. אין ספק בכך. קשה להתחיל את ההיכרות עם הגאון באמצעות האלבום הזה, למרות שיש בו מלודיות זכורות. רצוי להתחיל עם אלבומים נגישים יותר כמו יצירת המופת המפורסמת, Hot Rats שיצאה שנה מאוחר יותר. זאפה לא חדל לעבוד עד יום מותו, הוא הוציא מספר רב של אלבומים בשנה אחת, ובכל אלבום הציג לעולם את חזונו. באלבום זה אנו נחשפים לגאונות משונה במיוחד, המורכבת מכמה פרחחי פרחים, גרעפסים, דו וופ, רוק אנד רול טוב, וכל הירקות שמצפים מזאפה. לכל אחד, רק מי שרוצה להיות בעסק הזה, צריך להיות פתוח ובלי ציפיות כלשהן למשהו נורמלי. אין דבר כזה נורמלי אצל זאפה.

והנה הטירוף להאזנה מקווים שתהנו hi boys and girls i'm jimmy carl black and i'm the indian of the group - פרנק זאפה ואמהות ההמצאה - אנחנו בזה רק בגלל הכסף