Hits by Varèse

הפוסט הזה הוא מיוחד, הוא דיוקן לחלק גדול ועצום בDNA המוזיקלי שלי. מדובר בהשפעה גדולה שלא יודע איך הייתי מעביר את כיתה י' בלעדיה. לא מתפלצף, לא מתיימר, שום בולשיט. האוסף הזה, הוא פשוט השראה בלתי נגמרת. גם אחרי 20 שנה, אני עדיין לא אקלוט מה הולך שם לגמרי. כי זה מפתיע, זה בועט וזה עדיין חדשני לזמנו. ועכשיו הגיע הזמן לפתוח את זה כדי שנבין במה מדובר:
אדגר וארז (1883-1965) הוא המלחין הכי אנדרייטד של המאה ה-20.
בואו נודה בזה, זה נכון. בעוד גאונים נהדרים כמו סטרווינסקי, שנברג, מסיין, ליגטי, שטוקהאוזן וגם כאלה שבאו אחרי כמו גלאס ורייך זוכים להערכה מצד הממסד הקלאסי וכן גם מצעירים ברחבי העולם שלוקחים את ההשפעות האלה ליצירות שלהם. וארז לעומת זאת, בלי הרבה מידע עליו בספרי מוזיקולוגיה נשאר איזה מין מלחין הארדקור שמאוד משפיע, אבל לא - מדברים - עליו - מספיק. רוב הזמן הוא מקבל את הקרדיט בגלל שהוא היה האיידול של הגדול מכולם, פרנק זאפה. ופייר, אני מודה. גם אני מאלה שנדלקו על זאפה וישר הלכו לבדוק את וארז. ואני חושב שהרגשתי אולי את מה שזאפה סיפר שהרגיש. הרגשתי שמשהו חדש נפל עליי. היצירה המודרניסטית שפתחה אותי הייתה Stimmung של שטוקהאוזן, אבל עדיין הדרך עוד נמשכה. ידוע כמה אני משוגע על סטרווינסקי ופולחן האביב שלו, אבל בשמיעה ראשונה, לא הייתי ממוקד. ברגע ששמעתי את וארז, הרגשתי מהפכה בתוך תוכי. משהו חדש ומאוד מוזר, כל כך אכזרי, כל כך מפחיד, כל כך משונה, שאתה לא יודע איך לעכל את זה, אבל זה טוב.



אוי אלוהים זה פשוט היה לגלות טריטוריה חדשה. לא יודע איך להסביר את זה תיאורטית. אבל זה עשה לי את זה. זה הרגיש כמו יצירות קוביסטיות מפורקות, פואמות דאדא ביזאריות, מניפסטים וציורים פוטוריסטים דינמיים ומהפכניים, המצאות שאפתניות-ניסיוניות בפיזיקה, זוועות מלחמת עולם שנייה, מסתורין סוריאליסטי ששמור באונות המוח, סרטי אנימציה אקספרימנטליים, כל אלה מתאחדים ביחד לתוך איזו מעין סערת רגשות מעורבבים ביצירות של וארז. בפודקאסט הנהדר, מטאל וחיות אחרות בו שוחחתי עם האיש מאחורי הבלוג, דניס בוריקין על מוזיקה כבדה, סיפר דניס שוארז נשמע לו כמו סופת רעמים חזקה. עד אז לא חשבתי על זה ככה. וואו, כמה שזה נכון כל כך.



כמה טירוף. אלוהים, זה היה הפסקול שלי בכיתה י', כמו שסיפרתי הרבה בבלוג, זו הייתה השנה בה קרה ה"מפץ הגדול" שלי וכל דבר בא לי לידיים: פרי ג'אז, פאנק, היפ הופ, מוזיקה מזרחית, מוזיקה אלקטרונית, והאהבה למוזיקה קלאסית של המאה ה-20 הגיעה לשיאה. זו ממש לא מוזיקה "קלאסית" במובן העמוק. זו מוזיקה אוונגרדית, חדשנית, מבולגנת ומאורגנת בו זמנית, מה שוארז קרא לו "צליל מאורגן". צלילים כישויות המסתובבות ביקום שמסודרות באופן מסוים. שיאללה, לא יכולתי לשמוע את זה בפול ווליום בגלל הסירנות ביצירה שלו. בסוף 2015-תחילת 2016 זה היה הפסקול שלי: פולחן האביב, פיירו הסהרורי של שנברג והיצירות של וארז. נשמע כמו ילד צפונבון מניאק, אבל זה מה ששמעתי בביתי בשיכון. בעבודות למגמת גרפיקה, ציירתי לשמע היצירות האלו, לחבריי ללהקה השמעתי את זה, לחברים מהבית ספר השמעתי את זה, אין לי מושג איך הם עדיין מדברים איתי.

ולמה אני מספר את זה? כדי ככה לתת במה לאחד האלבומים שכל הזמן משפיעים עליי. אני חוזר אליו כל כמה זמן כמו מצייה (אם כבר פסח) כדי להשתגע מזה שוב. אז ככה. במשך תקופה, כפי שאפשר להבין מדבריו של זאפה, זה היה מסע צלב להשיג אלבום של וארז. עם הזמן, התחילו להופיע הקלטות בביצועים של תזמורות שונות ובניצוחם של גדולים כמו פייר בולז, עד שסופסוף קיבל המלחין הגאון את הספוטלייט שהיה צריך להיות לפני הרבה זמן. בניינטיז, ארגן המלחין צ'ן ון לצ'ונג, תלמידו של וארז ומנהל עזבונו את המחווה הגדולה ביותר שנעשתה למלחין מאז הקונצרט שארגן זאפה עשור לפני כן. ון לצ'ונג ארגן שתי תזמורות. אחת היא שם דבר בביצוע מוזיקה אוונגרדית-מודרנית: אנסמבל ASKO ותזמורת הקונצרטחבאו בניצוחו של ריקרדו שאיי. ב-1998, בשנתו הראשונה של שאיי כמנהל הקונצרטחבאו, הוקלטו כל יצירותיו הגמורות של המלחין המנוח. וגם, ון לצ'ונג הפתיע גם את המאזינים (אם יש) כשישנן גם הקלטות של טיוטות של יצירות של וארז שמעולם לא הושלמו, כשון לצ'ונג לוקח על עצמו את משימת ההשלמה.



תלמיד ומורו

עם סיום ההקלטות, יצא האלבום The Complete Works שכשמו כן הוא מאגד את כל יצירותיו של אדגר וארז. מהראשונות עד לאלה שנכתבו בארה"ב, מהיצירות התזמורתיות ועד לאלה שעשו מהפכה והביאו לוארז את התואר "אבי המוזיקה האלקטרונית". וזה בטח גורם לכם לתהות, למה לעזאזל למלחין כל כך פורה חדשן ואוונגרדיסט עד הסוף כמו וארז יש רק 10 יצירות בכל הרפרטואר שלו? טוב, התשובה נמצאת בשאלה. וארז היה כל כך חדשן, פוטוריסט ברוחו שכל יצירותיו שהולחנו לפני הגעתו של וארז לארה"ב, הושמדה ע"י המלחין. ככה שנשארו רק מהלך המחשבה של וארז את המודרני, הבועט, הפוטוריסטי, המדעי. בזמן האחרון, אני קולט יותר ויותר את האידאולוגיה של המלחין, גם הוא באיזשהו מובן, פוטוריסט בכל רמ"ח איבריו (והוא כן היה מודע למה שהלך שם באיטליה) ובדבריו: "המלחין בן זמננו מסרב למות!". כמה שהמשפט הזה הכרחי בכל תחום בחיים, כמה שזה משקף את וארז. המלחין, הוא איזה מין טסלה מוזיקלי שכזה. כמו המדען, עלה לארה"ב, ארץ האפשרויות והחלומות ושניהם, חושבים קדימה, במה שנראה בגדר מדע בדיוני אפל ובלתי אפשרי, הם הופכים יבשות, לא מובנים ע"י דורם ועושים הכל על מנת להוציא את החזון לפועל.





טסלה מת כשרבים מרעיונותיו הגדולים לא זכו להכרה כשאפילו הוא לא מקבל עליהם קרדיט (עד שהתברר כי הוא האיש), וארז מת עם מספר פרויקטים לא גמורים, כשעד היום, הוא לא זוכה למספיק הכרה למרות מעריצים מפורסמים כמו צ'ארלי פארקר, זאפה, לנון ומקרטני, רולנד קירק וג'ון זורן. חלק מהפרויקטים הלא גמורים הושלמו כאמור ע"י ון לצ'ונג תלמידו. ואחד מהם הוא הפתיח, Tuning Up. חבר'ס תאמינו לי, מוזיקה קלאסית לתזמורת מעולם לא הרחיקה גבולות כל כך כמו שוארז עשה את זה. אמנם זה פרויקט שלא הסתיים מעולם, אלה אחד הקבצים היפים והמרתקים ביותר של "צליל מאורגן" שוארז תמיד היטיב לתאר. הכאוס החופשי שמסודר ומאורגן בו זמנית מתבהר פה בחמש דקות קילריות לא פחות ולא יותר. מה שהתחיל בבקשה לוארז ליצור איזו מעין פרודיה/בדיחה לכיוון הכלים של התזמורת, נלקח ברצינות ע"י המלחין והפך לקטע מדהים ועוצמתי שזה מפחיד.

כשהייתי ילד, תמיד חשבתי שכיוון התזמורת יכל להיות יצירה לכל דבר, ואני חשבתי שיום אחד אני אעשה משהו כזה. אלוהים כמה הופתעתי, שמלחין צרפתי שחי באמריקה, עשה את הדבר הזה לפני. ואלוהים זה נעשה כל כך טוב. בתו לה מאוד חזק ועוצמתי, התזמורת מתפרעת באותה מידה שהיא מבצעת את התפקידים שלה. היצירה תופסת אותנו חזקת, מרפה, שוב תופסת אותנו בחוזקה, אנחנו לא מוכנים בכלל שמה שעומד לקרות. זה איזה מין תחושת Full Metal Jacketית כזו שאתה לא יודע מאיפה תבוא הירייה הבאה. השימוש בכלי הקשה נוכח כאן מאוד, ולמרות שלא מדובר ביצירה שנכתבה ע"י וארז בשלמותה, מדובר באחד הקטעים הכי גדולים באוסף הזה. עזבו גאוני, עזבו מהפכני, זה מפתיע ומעניין. וכך גם היצירה הבאה, שכבר כתבתי עליה פעם (לא בדיוק מרוצה הרבה מאיך שזה כתוב בדיעבד), אולי הידועה ביותר, Ameriques.

היצירה שנכתבה בעקבות הגעתו של וארז לניו יורק, היא מעין מחווה לרעשים של התפוח הגדול, עם סירנות המשטרה, הסאבוויי, להקות הביג בנד שהיו שם והרבה הרבה מאוד (אולי יותר מדי) השפעה מפולחן האביב. קרשנדואים מתגברים, אקורדים דיסוננטיים, סירנה מפתיעה וכלי הקשה משונים שמפיקים רעשים שקשה היה להאמין בזמנו שאפשר היה ליצור. אין הרבה לפרט על היצירה הזו מלבד העובדה שהיא פשוט מאסטרפיס של הלחנה ופריצת דרך גדולה. ואז מגיעה "פואמה אלקטרונית" עוד יצירה מהפכנית משנה עולמות ומכתיבה שינויים. היצירה הזו, מוזיקה קונקרטית שנוצרה לביתן פיליפס שתוכנן ע"י לה קורבוזיה ויאניס קסנאקיס, הושמעה ב-400 רמקולים שפוזרו בפנים ואתם יכולים לתאר לעצמכם איזו חווית מולטימדיה זו הייתה. רעשים מהיומיום מתארגנים ויוצרים קומפוזיציה משונה, מפחידה, מסקרנת, יש בה הגיון עד כמה שהיא נשמעת שרירותית. מה לא הייתי נותן כדי לחוות את החוויה שחוו האנשים בבריסל אז ב-1958 מפעמון כנסיה אימתני ומפחיד אל מה שנשמע כמו אפילו (לאוזניי) כמו מכונת פקס, מקהלה אופראית אפלה שמבליחה ושאר ירקות.

רק משלושת היצירות האלה ומבינים למה הרבה קלסיקאים מלומדים ישר בורחים מהמקום כששמו של וארז מוזכר. וארז בועט במורשת הקלאסית האהובה, עד כמה שהושפע ממנה. הוא יוצר דברים חדשים, שילובים שלא נשמעו. כמו לדוגמה, Nocturnal שמבוצע ע"י מיתרי הקול המופלאים של שרה לאונרד שמגלמת מעין מלאך קטן המאוים ע"י מקהלת הגברים של הפילהרמונית של פראג שמייצגים בקול הבס האימתני שלהם, איזה מין גורם מאיים, חזק ומפחיד, כמו העומדים לצאת למלחמה. וארז לפני הרבה מאוד מוזיקאים אהובים, משתמש בקול האנושי כמעין כלי נגינה. לא בדיוק "שירת הדיבור" של שנברג, אבל בו בזמן גם לא המנטרות של דאמו סוזוקי. עוד בעיטה מוחלטת עם הצגת הקול האנושי אחרת במסגרת יצירה אופראית. המהפכה לא מסתיימת, כשבדיסק השני אנחנו עדים לקראת הסוף, לשתי יצירות זכורות לטובה ברפרטואר של וארז.




Ionisation תהליך בו המטען החשמלי של יון/אטום או מולקולה משתנה בעקבות שחרור של אלקטרון אחד או יותר. זהו איזה כאוס מאורגן בטבע כשמשהו אחד משתנה בהתאם לתנאים שנכפו עליו. ככה וארז מתרגם את התהליך הזה ליצירה ל13 מקישנים כשהוא יוצר מארגן את הכלים בצורה מסוימת באופן פרפקציוניסטי כשאתה פשוט מותקף ע"י מטען גרעין בעל אנרגיה חשמלית גדולה. זו היצירה שזאפה קרא עליה בביקורת שתיארה אותה כ"ערבוביה של כלי הקשה ורעשים לא נעימים" ובעקבות זאת, חיפש אחרי תקליט של וארז במשך שנה. זו היצירה שנתנה נופח לכלי ההקשה במאה ה-20 במערב, עוד לפני שסטיב רייך נסע לאפריקה והלחין את Drumming, זו היצירה שהראתה שמלחינים קלאסיים יכולים להיות אגרסיביים עד הסוף וליצור יצירות עם ביצים. זו היצירה שמייצגת הכי הרבה את החזון הפוטוריסטי שמהלל את היציאה למלחמה, המכונה, המדע והרעש. המדע, המוזיקה והאמנות כולם משתלבים יחד לתוך יצירה אגרסיבית ומשונה אבל בו זמנית מסודרת ומאורגנת בהקפדה. מתופפים, זה נאמבר מעניין בשבילכם.

מאז שזאפה מצא את התקליט ההוא, קיבל למתנת יום הולדת ה-15, שיחת חוץ יקרה עם המלחין שלא היה בביתו באותו זמן, אך ענה לטינאייג'ר הנלהב ממוהאבי מאוחר יותר וסיפר לו על יצירה חדשה שעבד עליה בזמנו - Deserts. אולי ה-אפוס הגדול של המלחין. שילוב בין תזמורת לבין סרט הקלטה כשלעזרתו של המלחין בהקלטת הניסוי האלקטרוני, מתגייס עוד חלוץ אלקטרוניקה, פייר שפר. שטוקהאוזן אמר בדוקו על וארז שלאחרון לא היה את הידע הטכני ביצירת צלילים חדשניים ועתידניים, אבל תשוקה לא הייתה חסרה בכלל. Deserts הוא בעיני כל מה שתיארתי בנוגע למה שאני חש מלשמוע את וארז בתחילת הפוסט. הפתיחה היא אחד הרגעים המוזיקליים היפים ביותר. כשחליל הצד מנגן תו סול אחד ברור פעמיים יחד עם פעמון.

ומשם והלאה, אי אפשר לדעת. וזה בדיוק מה שחוו בביצוע הראשון של היצירה שנוגנה בין מוצרט לצ'ייקובסקי. כמו הרבה סקנדלים במאה ה-20, גם וארז גרם למהומה כשהיצירה הזו נוגנה. אף אוהב באך בן 60 לא ציפה לשמוע בקונצרט יצירה עם עומק פילוסופי מלאת דיסוננסים וצלילים ורעשים יומיומיים. כל זה מתחבר לתוך מגנום אופוס של שיטוט במרחבי הצליל של וארז, במדבריות רחבות של אקורדים, תווים, רעשים. הנה חלק ראשון מניתוח מוקפד ומבורך שנעשה ע"י מלחין בשם סמואל אנדרייב, מי שידוע בתור אחד שניתח את יצירות של קפטן ביפהארט, הנה אנדרייב חוזר למקורות של זאפה את ביפהארט ומסביר כקליבר על היצירה לא רק ברקע התיאורטי.

מציע לכם לצפות קצת כדי להרגיש ולא רק להבין את מה שהולך פה. וככה עם כמעט 2 דקות אחרונות של שוק, אנחנו לא מבינים מה עבר בשעתיים האלה. זו הייתה התקפה אגרסיבית ולא יאומנת שרק ברגעים מסוימים מצאנו שקט. וברשותכם, אני רוצה להקדיש את הפסקאות האחרונות של הפוסט הזה לשני ביצועים לאותה יצירה שמאז ששמעתי אותם פעם ראשונה, אני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

זה נשמע כמו תיאור פלצני ומחורבן, אבל אם עד כה איבדתי אתכם בנוגע לצלילים הדיסוננטיים של וארז, אני מקווה שתישארו לפחות לגן העדן הזה בצלילים - Un grand sommeil noir. יצירה שהולחנה ע"י וארז כשהיה סטודנט (כנראה התיעוד היחיד ליצירה של וארז לפני אמריקה) לטקסט של פול ורלן הגדול ופשוט - אין מילים. אם זו בגרסה התזמורתית שגורמת לך להרגיש כאילו הגעת לגן עדן, אבל לא כמו שחושבים עליו. אלא יותר כמו חוויה קוסמית כזו של שיטוט ביקום (כמעט קובריקי), במרחבי החלל האינסופיים, שפשוט לא נותר כלום מלבד להתרפק ולהתרגש.

אם עד כה דיברתי על מהפכות וחידושים, פה מדובר ברגש היפיפה והטהור ביותר שזוקק לתוך 4 דקות מסתוריות עם קולה היפיפה של מיריאל דלאנש. ככה מסתיים הדיסק הראשון, ביופי הטהור ביותר לדעתי שאי פעם נוצר ע"י אדם. כשאני שומע את כלי הנשיפה המתקרבים ומתגברים כמו סופת רעמים, אני מבין שאני במקום אחר. והדיסק השני, שמתחיל עם ביצוע הפסנתר, מציג פן אחר ליצירה. בודד יותר, ארצי יותר, מלנכולי הרבה יותר. ושם, אני עוד יותר מתמוגג, כששתי הגרסאות מתאחדות.... אני לא יכול לדבר יותר. מעולם לא תיארתי בכל כך אהבה יצירה כלשהי בבלוג הזה, אבל אני מפציר בכם. אם לא התחברתם בכלל לכל מה שנאמר פה, לפחות תשמעו את היצירה הזו. בשתי הגרסאות, כל אחת מהן היא עולם ומלואו. האחת טרגית, השנייה מלנכולית. הראשונה היא ריחוף והגעה אל מקומות נעלים, השנייה מסוגרת בתוך עצמה. זו הסיבה למה מוזיקה קיימת, זו הסיבה למה אמנות קיימת, זו הסיבה למה רגש קיים.

וזה רק חלק ממה שיש באוסף הנהדר הזה. וזה כל מה שהיה לי להגיד. עם אריזה יפה, שני דיסקים, עטיפה נהדרת שלקוחה מציור של לואיג'י רוסולו (פוטוריזם או לא?), אתם יכולים להגיד שיש לכם פה מוזיקה לכל החיים. אבל זו לא מוזיקה לשמוע עם שיעורי הבית. ריכוז מלא, פול הקשבה, לא בטוח אם תהיו בקטע, אבל אם נסחפתם, עשיתי את שלי. את הדיסק הזה יום יבוא ואשיג. העותק היחיד שהיה בדיסק סנטר,  נלקח ע"י חברי היקר ע' (אתה יודע טוב מאוד מי אתה) וסופסוף אוכל לחוות הכל. לקרוא את הליינר נוטס, להסתכל בעטיפה עוד יותר, הבנתי גם מאותו חבר יקר שיש גם איורים של וארז ככה שהחבילה משתלמת עוד יותר. כאמור, אין הרבה יצירות פה. אבל עזבו את הכמות, האיכות אנשים. האיכות. היום, אני פחות הבן 15-6 שהשתגע על מה שהלך בתזמורת ולא ידע שאפשר להלחין ככה, אבל היום שנתיים ככה אחרי, אולי קצת פחות עם הפרפרים בבטן לצערי, אני עדיין מתעמק בעניין. לא הרבה זכור לי בראש. זה פשוט נשאר שם אבסטרקטי, כאילו זה אזור שטיילתי בו הרבה, אבל אני לא זוכר משם הרבה עדיין. וכמה לא ברור, עדיין משפיע. זה הסיפור שלי על דיסוננסים בשיכון. חג שמח ילדים וילדות, תפחיתו בגלוטן, תודה שקראתם, תודה לוארז על הכל, ונתראה בפוסט הבא!

מלבנים, פיות ולופים

איך להגיד כל כך הרבה בממש מעט? משפט שמופיע הרבה בבלוג הזה. כדי להגיע לאותה מטרה, נראה שצריך הרבה מאוד ניסיון ומודעות. מינימליזם קיים בהרבה תחומים ומתבטא הרבה, אבל יש את העבודות שמצליחות להגיד משהו על הפרט והכלל. להביע מצב כלשהו שאי אפשר להתעלם ממנו והוא די חורה. אבל התרגום שהוא מקבל והופך ליצירת אמנות, הופך את המצב לנקודת הזדהות. על הקנבס, על הדף, על הטייפ. העניין של less is more הוא מבורך ומובן. אבל מתי מגיע הרגע שהוא מתמצה גם מעבר לתפיסה הזו ומשהו מובע שם. אז נחמד שחזרנו! טוב להיות. עוד מעט יהיה המשך ל"מדאדא לפאנק" מבטיח. סיבות שונות כמו לימודים וגם קשיים לגשת אל המחשב ולנסות להוציא משהו לבלוג. הרגשתי שצריך הפסקה גדולה. איזו אתנחתא ארוכה. ולאט לאט. התרעננתי, למדתי, הנחתי לזה ועכשיו אני חוזר. כיף לחזור. י"ב ממשיכה לה ויש כל מיני נושאים. ממשוואות לבגרות בעל פה באנגלית, לתנועות נהדרות שתמיד כיף ללמוד בתולדות האמנות. ובמהלך השנה, היו נושאים נהדרים: פוביזם, אקספרסיוניזם, מופשט, דאדא, סוריאליזם כשעצרנו באקספרסיוניזם מופשט עם חבר'ה כמו פולוק, ניומן, דה קונינג, רותקו.. או! בואו נדבר על רותקו, אם כבר דיברנו על העניין של להגיד הרבה במעט.

מארק רותקו. יהודי לטבי שעלה לארה"ב, חלק חשוב באסכולת ניו יורק. כאמור, אחד החלוצים של האקספרסיוניזם המופשט (למרות שהוא בעצמו סירב להשתייך לסגנון) ולא בדיוק הבן אדם הכי מאושר בעולם. רותקו, היהודי הניו יורקר, שעד 1960 היה אלמוני לחלוטין והתקיים מלימודי אמנות, הפך לפתע בין לילה לאמן מוערך וידוע. כמו סיפורי הצלחה רבים, גם רותקו בעצמו לא ידע איך להתמודד. פתאום הוא נהיה מוקד העניין. פתאום מזמינים ממנו ציורים למסעדות גורמה. כל זה היה קשה לצייר המאוד אישי ומתבודד. וזה היה מאוד מוזר שלפתע, המלנכוליה של רותקו שהתבטאה בציורים המאוד חלקים, נקיים שכללו מלבנים בצבעים שונים, הפכה לנחלת הכלל. רותקו לנצח ייזכר עם הציורים המינימליסטיים שלו. כשבשלל צבעים יצר קומפוזיציות של מלבנים. מה שנראה לחלק מאיתנו כ"קשקוש מפגר" הוא למעשה פתח לתוך נפשו העצובה והמדוכאת של רותקו. הציורים האלה מרגשים ביותר.

רותקו

במלבנים צבעוניים, כל אחד בגוונים שונים, רותקו גורם לך לחשוב על המתרחש. בנפשך שלך ועל העולם. זה נשמע מטופש, אבל כשצופים בציורים של רותקו מרגישים בתוך שדות הצבע האלה. ממש נטמעים בתוכם וזה לא בדיוק לה לה לנד. אותם ציורים, נתלו בחלל קטן כדי שאנחנו הצופים נרגיש שאנחנו נכנסים לתוך עולמו של הצייר. המחשבות על העולם, בעיותיו והנפש, ומי יודע אולי גם לצד החיובי מתעוררות ברגע שצופים בציורים של רותקו. ככה האינטלקטואל הצליח להביע את עצמו בלי להכביר במילים.

רותקו, מרכז לבן (1950)

והוא עשה את זה יפיפה, בשקט בשקט, בציורים מאוד שקטים. אבל בתוך כל השקט הזה, מתעורר רעש גדול בתוך הנפש. ולמרבה הצער, אותו רעש גדול בנפשו של רותקו נתן את אותותיו. למרות שרותקו היה צייר מוצלח וידוע וקיבל הזמנה לצייר ציורי קיר למסעדת גורמה, חש ברע בעובדה שעשירים החיים חיי מותרות יאכלו כשציוריו של הסוציאליסט ייתלו. רותקו רצה ש"כל בן זונה שיבוא לאכול שם, ירגיש רע כשהוא צופה בציורים האלה". אבל לבסוף הוא החזיר את המקדמה, ויתר על הסכום השמן והחליט להעביר את הציורים האלו לגלריית טייט בלונדון. ביום בו הועברו הציורים, רותקו שם קץ לחייו בגיל 66 כתוצאה מהדיכאון הבלתי נסבל.

רותקו, כתום וצהוב (1956)

עם השנים, אפשר היה לראות איך הציורים של רותקו מקבלים גוונים אפלים יותר שיוצרים תחושה הרבה יותר מטרידה, מלנכולית וטרגית. ומעבר לעניין האישי וסיפור חייו הטרגי של רותקו, אנחנו יכולים לראות איך הציורים הפשוטים האלה שלא עמוסים בפרטי פרטים, מדברים אלינו ועושים לנו חיים קשים. אבל כאמור, רותקו לוקח אותנו למסע. ובעיני, אני חושב שהוא הצליח לגרום לנו להתרגש ולאו דווקא לשקוע בדיכאון עמוק. אלא הכניס אותנו לעולם האישי שלנו, מלבד העולם שלו. רותקו אמר שכל מה שמעניין אותו הוא להביע את רגש האדם. והוא הצליח לעשות את זה בציורים הכי פשוטים בעולם. לא כולם מרגישים את מה שניסה להגיד, אבל אם יום אחד, תלכו למוזיאון ותראו קנבס שכולל מלבנים בצבעים שונים, תנו לו איזה רגע לצפות בו ואתם תהיו במקום אחר שלא חשבתם שיקרה כשצפיתם באותו ציור בפלאפון או במחשב.

רותקו, חלודה וכחול (1953)

רותקו הצליח להביע את עצמו ולהגיד הרבה על המצב העגום שלו ושל העולם בתקופתו בכל כך מעט מאוד פרטים. זה נותר רלוונטי עד היום וגם בלי קשר, השדות צבע האלו מושכים ביופי הפשוט שלהם שלא מנסה להרשים ומראה את הכל כטאבולה ראסה. יחסי ציבור נוראיים, אבל הנה המחווה שלי לרותקו על הפסנתר.

שנתיים אחרי שרותקו עזב את העולם כשהתאבד בסטודיו שלו, אי שם בניו יורק הוצג מחזה לא שגרתי במיוחד שנעשה ע"י מחזאי שהיה ידוע ככותב מחזות לא שגרתי במיוחד. המחזאי האירי סמואל בקט, לו אני שוב נותן במה, מציג ב-1972 בניו יורק, את המחזה הייחודי שלו Not I (לא אני). מדובר במחזה קצר משונה וקצת מפחיד אפשר להגיד, אבל במבט עמוק יותר גם מדובר במחזה מאוד מרגש ואפילו מצמרר. בקט, שדמויות מחזותיו תמיד היו בעלי מוגבלויות, בעלות מצב טרגי, חסרות ממשות פיזית או פשוט מתפקדות כגוף אחד, כתב מחזה בו הכוכב היחיד הוא.... פה של אישה.

בקט

אותו פה מדבר מהר משפטים סתומים שחוזרים על עצמם כמה פעמים במחזה. הפה שנראה אחוז טירוף, מדבר על מקרה שקרה לאישה המדברת כשהיא מסרבת לדבר על עצמה בגוף ראשון. בקט, אלוף המינימליזם בתיאטרון, הצליח להעביר תחושה בלתי מוסברת דרך פה שחוזר על משפטים סתומים וקטועים כשמדי פעם כשהפה מגיע למילה "היא", הוא מסרב להגיע לרגע בו הוא מדבר בגוף הראשון. אותה אישה חוותה אירוע טרגי שגרם לה לדבר בצורה הזו. זה אמנם נשמע שהפה מדבר הרבה מאוד ומהר מאוד, אבל גם פה, בקט במשפטים מסוימים ישירים ופשוטים, הצליח חלוץ האבסורד ליצור מצב מרגש ובלתי נתפס. אפילו אם לא קוראים את מה שנאמר, זה מרגיש שאנחנו מבינים את מה שקרה לדמות. בפעם הראשונה שצפיתי בעיבוד עם השחקנית בילי וייטלו, אחת מהשותפות המרכזיות משחקניו של בקט, אני כמעט בכיתי. לא הבנתי את המקרה עצמו, אבל ממספר המילים וממוטיב שחזר על עצמו במחזה, הבנתי שמדובר פה בסיפור לא פשוט, ולא רק בעוד איזה מחזה ניסיוני אוונגרדי פורץ דרך. גם בקט בשימוש בכמה שפחות פרטים - פה שמדבר מהר במשפטים החוזרים על עצמם מצליח להגיד הרבה מאוד וגורם אפילו לנגיעה במקומות העמוקים ביותר בנפש ומצליח לרגש במחזה הביזארי הזה.

עוזבים את בקט וחוזרים כמה שנים אחורה לפני הצגת המחזה ולפני התאבדותו של רותקו, אל אחד המלחינים האהובים עליי שעל היצירות האלו כתבתי בזמנו לפני שנתיים, אבל היום אני ניגש אליהן מפרספקטיבה שונה. שוב פעם חוזרים לניו יורק, 1965, עם עוד יהודי ושמו סטיב רייך. רייך, חלוץ המינימליזם במוזיקה יחד עם חבר'ה כמו פיליפ גלאס, טרי ריילי ולה מונטה יאנג, מקליט על הרשמקול שלו מטיף שחור בטיימס סקווייר שמדבר על המבול.

רייך

רייך בזמנו מלחין צעיר, לקח את ההקלטה של אותו מטיף ושמו האח וולטר ומשתמש במשפט אותו אמר "It's Gonna Rain" איתו שיחק באולפן כשיצר אפקט של דיליי, עד שהמשפט איבד ממשמעותו המקורית והפך למלודיה מובהקת על ידי קול אנושי יחיד. רייך לפני שעבר לפורמט מסורתי של תזמורת קלאסית, התחיל את הקריירה שלו ב-It's Gonna Rain. יצירה אלקטרונית אפוקליפטית שהצליחה להעביר את התחושה של סוף העולם הקרב (רייך אמר כי היצירה נוצרה בהשפעת משבר הטילים בקובה), כשקולו של האח וולטר בעצמו הופך לטיפות גשם עד שנוצר מבול כבד ויוצר תחושה מאוד מפחידה באותה חפירה מתמשכת על משפט.

שנה לאחר מכן, ב-1966, רייך יוצר יצירה נוספת שגם היא הפכה למכרעת בקריירה של המלחין וגם לסמל למאבק לזכויותיהם של השחורים בארה"ב. ב-1964, נרצחה אישה לבנה בעת מהומה, כשנעצרו שישה גברים שחורים במשפט שנקרא Harlem Six. אחד החשודים, דניאל האם, היה נער שחור שבדיעבד הסתבר שלא ביצע את הרצח, אך ישב בכלא על לא עוול בכפו, כשרייך לוקח הקלטה בה התראיין האם על תקופתו בכלא כשאמר כי היה צריך לדקור חבורה בגופו, כדי שהמשטרה תאמין כי הרביצו לו וכי הוא זקוק לטיפול רפואי. רייך זיהה בתוך הריאיון שהאם אומר את המשפט "come out to show them".

משפט שהייתה לו מלודיה מבלי שהמרואיין ידע בכלל. ישר רייך לקח את הקטע ושוב כמו עם האח וולטר, השתמש בהקלטה כשהוא יוצר דיליי (לו קרא פייזינג) ולאט לאט מילותיו של האם הופכות למין מעטפת צלילים ענקית. שוב, זה נשמע חופר, אבל רייך יצר פה את Come Out. קטע חשוב לא רק מבחינה מוזיקלית (השפעה על יוצרים כמו קפטן ביפהארט וכן על אמני היפ הופ), מדובר ביצירה מוזיקלית ראשונה שהביעה מחאה על המתרחש. לא הרבה פעמים, מלחיני אוונגרד בין אם היו באולפני מוזיקה קונקרטית והתנסו בצלילים או למדו במוסדות גבוהים לתיאוריה הביעו דעה לגבי המתרחש. רייך עשה את זה ואפילו אם זה נשמע חופר, הוא הצליח להגיד הרבה מאוד במשפט היחיד הזה שלאט לאט הופך למעין לופ פסיכדלי מטריד.

שלושת האמנים ויצירותיהם, הם דוגמאות נהדרות לאיך להגיד הרבה מאוד במעט מאוד. הרבה עושים את זה, אבל הנה דוגמה מושלמת לאיך נעשה העניין כשבמסגרתו, נאמר משהו. אישית, חברתית, נפשית, מחאתית. הכל מתחבר תחת העניין של less is more. במרווח של כמה שנים, יצרו החבר'ה משהו גדול מהחיים שאמנם ביטא את החיים עצמם, אבל נשאר הרבה מאוד גם אחרי מבלי קשר למניע ולמשמעות.

חייזר בלהקה

בתחילת החודש הזה, ציינו יום הולדת שאולי נותן לי סיבה טובה לכתוב את הפוסט הזה שרציתי לכתוב עליו הרבה זמן. אני חושב שהרבה מאיתנו אוהבים את האנדרדוגס. אלה שנמצאים בצלם של החבר'ה הדומיננטיים. זה שלא חושבים עליו כראשון מאיזשהו קולקטיב. והנה אחד כזה. ב-3 לחודש, חגג 62 אחד הגיטריסטים הכי מקוריים שיחד עם הפרנטר שלו, יצרו את אחד הצלילים הכי ייחודיים שעיצבו את הניינטיז. זהו לי רנאלדו, 1/4 מתוך הלהקה הנהדרת ושמה סוניק יות' ז"ל. מהקמתה ועד פירוקה ב-2011, היה רנאלדו לאחראי על 50% יחד עם חברו ת'רסטון מור על צליל הגיטרה הנויזי, בלתי מתפשר, דיסהרמוני, צורם ואוונגרדי של הגיטרה. מי שעיצבו את הצליל של הסוף אייטיז-תחילת ניינטיז. בהתחלה עם הנו ווייב של ניו יורק, אחרי זה למהפכת הגראנג'-נויז של הניינטיז. השיתופיות בין השניים היא פשוט קדושה גדולה לרוק כשהשניים למדו מהאלילים הגדולים של האוונט רוק והפאנק והוציאו את הרוק והגיטרה מהקלישאות שלו. כמו מטענים חיוביים ושליליים, כמו גוגו ודידי במחזה הנצחי של סמואל בקט "מחכים לגודו", מור את רנאלדו קשורים אחד לשני, לא דומים אחד לשני בשום מובן, אבל הם פשוט מושלמים ביחד.

עכשיו הנה העניין. סוניק יות' הובנתה בעיקר על הצמד מור ואשתו לשעבר קים גורדון. הרביעייה שכללה את השניים, רנאלדו וסטיב שלי, קיבלה את הספוטלייט עם מור והבסיסטית הבלונדינית עם הפרצוף הקשוח, גורדון. מה לעשות שהשניים מושכים כל כך הרבה תשומת לב? אבל לכבוד היום הולדת, אני רוצה לדבר בעצם על מי שבעיניי היה החבר הכי מוכשר בין החבר'ה. ואני הולך לפרט על זה דרך העניין הבא. יש סיבות למה סוניק יות' היא אחת הלהקות הגדולות של תקופתן שגם היום בנוסף לענקיות רוק, הם מוזכרים גם הם על כל ההתנגדות לממסד והפאנק שבדבר. יש כמה סיבות:

1. החזון של הלהקה - החבר'ה האלה שיצאו מתוך סצנת האנדרגראונד של ניו יורק מלאת האלימות והטירוף של שנות השמונים, היו אינטלקטואלים ארטיסטיים שהראו שלא מדובר רק בעוד להקת פאנקיסטים שעושה רעש, מוציאה אלבום אחד ואומרת ביי. הלהקה שהוקמה אחרי שנפגשו מור ורנאלדו בהרכב הגיטריסטים של המלחין פורץ הדרך והמשפיע גלן ברנקה, הושתתה על רוח הפאנק האוונגרדית של רבים וטובים כמו הוולווט אנדרגראונד, הסטוג'ס, פאטי סמית' ורבים וטובים, אבל בו זמנית, היה מדובר באנשים שהקשיבו לג'ון קייג', לסטיב רייך, לשטוקהאוזן, לג'ון קולטריין, לרולנד קירק. השאפתנות האקספרימנטלית התערבלה באופן מצוין עם הגישה הבועטת של החבר'ה מה שיצר את האיזון הנפלא של להקה שהותאמה גם לפוגו במועדונים וגם לראש בבית.

2. הרעש - מן הסתם שאחד הדברים שעשו אותם ללהקה כל כך חלוצית ומשפיעה הוא השימוש שלהם בפידבקים, ברעש, במכות אכזריות על המיתרים עם מקלות תופים ושאר ירקות. זה לא שהם היו הראשונים. הוולווטס ולהקות כמו MC5 עשו את זה 20 שנה לפני הסוניקס. אבל הסוניקס הם אלה שקבעו את זה כנורמה מוחלטת. גם כשיצרו בצליל קצת יותר נגיש לא התפשרו על הנויז. מבקרים קטלו אותם על זה, אבל כל מי שרצה רעש בחיים שלו והיה בתקופה הזו, קיבל מנות מטורפות לורידים של פידבקים מחרישי אוזניים שתרמו לעניין

3. ה"להקתיות" - על זה כולם מדברים. וכולם יודעים ומתייחסים. מדובר בלהקה שכל חבריה היו מסונכרנים אחד עם השני, ידעו לנגן אחד עם השני ופשוט נשמעו כמו גוש אחד ויחיד שפועל בסימביוזה. אמרו את זה על פינק פלויד המוקדמת, אמרו את זה על גרייטפול דד, אמרו את זה על ההרכב החשמלי של מיילס דיוויס, זה תקף גם לסוניק יות'.

4. וזה דווקא עניין שלא הרבה לא מיוחס. החבר'ה האלה ידעו לכתוב גם שירים. נכון שלהקות כמו הפיקסיז עשו את זה טוב יותר, אבל הסוניקס הצטיינו בכתיבת שירים עם בית ופזמון ממש מתחת לכל שכבות הדיסטורשן והפידבקים. נכון. גורדון ומור היו צמד של כותבי שירים נהדרים כמו Teen Age Riot ו-Kool Thing וכו'. אבל אבל אבל. הקליבר בתחום בעיניי - הוא כמובן מר רנאלדו.

הנה הגעתי לעניין. רנאלדו הוא ה-סינגר/סונגרייטר. וזה לא בדיוק קל להתמקד באחד כזה שתמיד היה מאחורי הצמד המפורסם. רנאלדו הוא ה-אנדרדוג. גם בגיל 62, עדיין יש לו את הפנים האלה של גיק אמריקאי חולמני. מרוחק לגמרי מהזרקורים שהופנו למור וגורדון, אבל לא בדיוק גם מה"רינגו סטאריות" של שלי. מי שכונה ע"י גורדון כ"עוגן של הלהקה" באוטוביוגרפיה שלה (Girl in a Band), הביא את השירים הכי טובים בעיניי. נכון שהמוזיקה נולדה מתוך מאמץ קולקטיבי של הלהקה, אבל כמו אצל הביטלס, נראה שכל מי ששר את השיר קיבל את הקרדיט והפך אותו לשלו. לרנאלדו היו שירים שגם כללו את כל הנויז והאוונגרד הזה. אבל אלוהים הם כתובים כל כך טוב! גאדאמ יש לו פזמונים נהדרים שממש לא תשמעו ברדיו, אבל הם יכולים לעשות לכם את זה. ופה אני מגיע לאמרה העיקרית שלי בפוסט הזה. ההשוואה לביטלס בלתי נמנעת. כי לי רנאלדו הוא הג'ורג' האריסון לביטלס של סוניק יות'. שני החבר'ה ניגנו גיטרה בלהקות רוק ממש טובות ושניהם התחילו לפתח את כישרון הכתיבה שלהם עם האלבומים, כשבהתחלה התרומה ממש מינורית.

אצל האריסון זה היה ב-With the Beatles השני, אבל אצל רנאלדו זה קרה באלבום השלישי, EVOL שהחל להראות שמדובר בחבר'ה שיכולים לעשות מלודיות. וזה לא בדיוק מקרי. בתחילת דרכה, סוניק יות' הייתה אחת מלהקות הנו ווייב האנרכיסטיות עם סאונד אגרסיבי ומוטרף. רנאלדו הוא מעין סינגר-סונגרייטר שמשום מה מצא את עצמו בלהקת נויז רוק. וההשפעות שלו מראות על הכישרון. לצד דברים נהדרים ומעניינים כמו ג'ון פאהי ואורנט קולמן בין היתר ההשפעות הן גם לאונרד כהן, ג'וני מיטשל וכמובן איך לא - הביטלס עצמם. זה התחיל דווקא עם קטע ספוקן וורד אנרגטי עם הרבה התחרעות מקודשת ב-In the Kingdom #19, אבל לאט לאט, נראה שהגיטריסט הנוסף התבהר ככישרון נהדר. וזה בא לאט לאט. כל הקריירה של רנאדלו (גם הסולו) הייתה מעין להטוט בין נויז טהור לשירי פופ שכוללים אלמנטים של נויז. השיא הגדול נמצא בעיניי מן הסתם, באלבום המופת של הלהקה שמוכר עד היום כאחד שחייב להיות באוסף של חובב מוזיקה - Daydream Nation. מתוך 12 השירים שמרכיבים את האלבום, רנאלדו תרם 3 שירים.

אחד מהם הוא במקרה הטוב ביותר באלבום, Eric's Trip. ב-3 דקות פשוטות, רנאלדו מביא שיר פשוט טווובבב. אבל מה זה טוב. יש בו הכל. בתים קליטים, אקורדים פשוטים שעובדים מושלם, נויז גיטרות מתבקש וטקסט סוריאליסטי שלא מהעולם הזה. במקרה הזה, רנאלדו לקח השפעה מהמונולוג עמוס ה-LSD של אריק אמרסון בסרט של אנדי וורהול, Chelsea Girls. על הדרך, לרנאלדו יש גם קול ממש טוב בניגוד לשני חבריו שהצטיינו בעיקר בהתקפות ישירות למיקרופון. בנוסף עוד על הדרך, רנאלדו את מור מביאים וואחד של הרמוניה בין שתי הגיטרות הדיסהרמוניות שלהם, מה שמחזק את העניין שהשניים האלה בלתי נפרדים. ככה נשמעת להקה קילרית. על אף האלמנט האנרכיסטי-פאנקיסטי של הלהקה, החבר'ה פיתחו בהדרגתיות את הקטעים האלה בהופעות מה שיצר את העניין הכמעט פרוגי ביצירות של האלבום הזה. אבל פה דווקא יש לנו שיר מאוד פשוט. פשוט תקשיבו לזה. זה חתיכת טריפ. ואם כבר חתיכת טריפ, מה עם Hey Joni?

במה שנשמע כמו תענוג לחובבי ניימדרופינג, רנאלדו לוקח את הלהיט הנצחי Hey Joe ואת האישה הקדושה ושמה ג'וני מיטשל ומשלב אותם יחד לתוך התערובת הזו. השיר הזה הולך עוד יותר רחוק בכל הנוגע לכימיה בין חברי הלהקה ועם הטקסט ההזוי. הפיץ' הארמוניקס של רנאלדו את מור זה פשוט בית ספר לנגינה. מיטשל הגדולה הייתה השפעה על הסוניקס. ידוע שהסינגרית-סונגרייטרית ה"עדינה" השתמשה בכיווני גיטרה משונים ולא מקובלים שתרמו לצליל המיוחד. וגם את זה הם למדו ממנה. ורנאלדו יישם את זה נהדר והוא ממשיך ליצור מין אווירה סוריאליסטית ומוזרה של חזרה בזמן כשמסיים במשפט, it's 1962, it's 1963, it's 1957, it's 1961. המ.. באלבום יש גם Rain King שהאלמנט המנצח שבו נובע מהנויז שכמעט הופך לאלמנט הקצבי של השיר.

שני השירים מייצגים את האינדיבידואליות של רנאלדו שייחדה אותו משני הכותבים האחרים של הלהקה. מור וגורדון היו הרבה יותר ישירים-נגד ממסד-מדברים אל הכלל. רנאלדו מצא את עצמו בהתרחשויות סוריאליסטיות, בטריפים שלא נופלים מאלה של הביטניקים, בחלומות ובתהייה. רנאלדו הוא מעין ילד סיקסטיז בתוך נגן בניינטיז. וזה מה שיפה בו: החולמניות הזו, הגיקיות, הפנייה למסוימים. כל אלה תורמים ליופי של האיש לא פחות מהיותו נגן. בשאר האלבומים, תוכלו למצוא כמה רנאלדו הוא כותב מוכשר ונהדר, עד סופה של הלהקה ב-The Eternal. וגם בקריירת הסולו שלו ששווה את זה אפשר למצוא ממש שירי פופ יפיפיים ונוגים משולבים בנויז שעשה אותו לכל כך מיוחד.

באלבום שלו שיצא לפני שנה, Electric Trim כותב רנאלדו שירי פופ של ממש שמראים את ההשפעה שלו מניל יאנג, מיטשל וכל החבר'ס בעניין, אבל בדרך הבלתי מתפשרת-נויזית שמאפיינת אותו. לא מדובר בפריצת דרך כמו עם הלהקה, אבל יש פה פשוט שירים יפים שמראים שגם בגיל 62, אפשר לכתוב כמו בן 19. ובאיזשהו מובן לי נשאר במקום שונה. פשוט אפרד מכם בשיר מתוך Electric Trim שנקרא New Thing בו מדבר הגיטריסט פליט הניינטיז על הקושי להסתגל לטרנדים של פלאפונים, רשתות חברתיות ומכשירים ניידים וקלים לנשיאה כשבקליפ מסתובב הגיטריסט של להקת הניינטיז במחשב שנראה שיצא מאותו עשור ומושך את התשומת לב כאילו היה חייזר חולמני מפלנטה אחרת. ואולי רנאלדו באמת כזה? אגיד שזה מה שעושה אותו מיוחד? בין היתר. האם תהיה יותר התייחסות לאדון? אני מאוד מקווה. עד אז, נאחל לאיש מייזל טוב והרבה שנים של מוזיקה נפלאה. ונתראה בזמן הקרוב ילדים...

מדאדא לפאנק, חלק 2 - דאדא מת. יחי דאדא. צרח.

ABCD - ראול האוסמן

המשכנו הלאה. ועכשיו, הגענו לתחילתה של תקופה, עמוסה ביצירתיות, בשיאים אמנותיים והיסטוריים שעיצבו את החברה והזמן לא פחות מהחברה והזמן עצמם. תקופה שהשיא שלה לדעתי התחיל מ-1916, אי שם בשוויץ עד אמצע שנות התשעים. שם אותה רוח פשוט לא חודשה או לבשה צורה אחרת, ונראה כי כולם מתחקים אחרי הצורות הללו, במקום לחדש וליצור את הדבר הבא עד אובדן משמעות מוחלט מאחורי המילה (ונדבר על זה בסדרה). אבל הנה. אנחנו בעיקרון מתחילים עכשיו את כל העניין. הפוטוריזם שדיברנו עליו בתחילת חודש הוא מעין ניצן ראשון לאמנות שתופסת צורה במסגרת החוסר מסגרת והיצר ההרסני. אבל שם היה ניסיון ליצור מסגרת חדשה. מבעיתה. חזון של עולם חדש ואפל שמובל ע"י הערכים הפשיסטיים שהאמינו בהם חברי הקבוצה. ואז, שנתיים פירוק הקבוצה, מגיע הדאדא. וזה היה כבר משהו אחר לגמרי. מפה, אפשר לומר שהשערים נפתחו. מהרגעים האלה שהאידאולוגיה פעלה בסימביוזה עם האמנות ולא אחד שגובר על השני.

וכל זה מתחיל לו אי שם בשיא מלחמת העולם הראשונה. כאמור, כל תנועה מהפכנית נוצרת מתוך זמנים מטורפים. ולדאדא בהחלט הייתה סיבה מוצדקת לצמוח בתקופתה. ב-1916. מלחמת העולם הראשונה בשיאה. מה שהתחיל כמתח בין מדינות אירופה והתפוצץ ברצח של  יורש העצר האוסטרו הונגרי, פרנץ פרדיננד ב-1914. משם - חמולה אחת גדולה. כל מדינות אירופה שרויות בקרבות עקובים מדם ולחימה למען מולדת נראה כמו ערך ששווה למות למענו. הפוטוריסטים שהיללו את האלימות והיציאה לקרב, קיבלו את מבוקשם ואירופה כאמור במלחמה עם עצמה. אבל בשיא המלחמה, קבוצת אמנים מסרבת להתגייס, וכולם בורחים ממדינותיהם אל מקום ניטרלי וחסר דאגות שמשאיר את עצמו מחוץ לעניין. ציריך, שוויץ. החבר'ה האלה מצאו את השקט שלהם בארץ האלפים והחלו לגשת לעניין. והנה בואו תכירו את הבחור ששם הכל על השולחן. מי שהביא את הדאדא לחיים במניפסט הראשון שלה וזה הוגו באל.


ז'אן ארפ - קולאז' המסודר ע"פ חוקי המקריות

באל, משורר, יחד עם מספר אמנים: טריסטאן צארה, מרסל ינקו, ז'אן ארפ, אשתו סופי טאובר ארפ ואשתו של באל, אמי הנינגס החלו ליצור סוג חדש של אמנות. משהו שלא נראה עוד קודם. באל היה אחד מהמייסדים של הקבוצה הזו, כשחלק גדול מהמייסדים מפיץ את הבשורה כשבראשם טריסטאן צארה שעורך מגזינים וכותב אלפי מניפסטים. ככה נוצרה קבוצה שאמרה "לכו לעזאזל!". למי זה היה מכוון? להגיון, למלחמות, להילולה למכונה ולמיליטנטיות ששלטה בלבם של האירופאים. הנה תקראו פה את דבריו של ז'אן ארפ שממצים את כל העניין פה:

"אדישים למשחטות מלחמת העולם, התמסרנו לאמנויות היפות. בעוד מרחוק רועמות סערות התותחים, עסקנו אנו בהדבקה, בדקלום, בחריזה, בשירה מקרב לב. חיפשנו אמנות אלמנטרית שתציל, כך חשבנו את בני האדם מן הטירוף המשתולל של התקופה. שאפנו לסדר חדש שיחזיר על כנו את האיזון בין השמיים לבין הגיהינום."

נשמע די היפי. אבל מדובר פה במשהו אחר לחלוטין. הדאדאיסטים בזו למלחמה, בזו למיליטנטיות ששלטה בלבם של האירופאים, בזו למכונות והכי חשוב - בזו להיגיון. תראו מה ההיגיון הביא. מכונות הרג משומנות, מלחמות, רצח, שפיכות דם. ממה שהדאדאיסטים ראו, ההיגיון כשל במטרתו לשמירה על הסדר. אז מה הפתרון? ניהיליזם. שום דבר עם משמעות. מספיק לחפש היגיון בכל דבר. כי כל מה שהיגיון הביא לנו זה הרס וחורבן. עכשיו - צריך להחריב את הסדר הקיים וליצור אחד חדש. בקולאז'ים שנראים תלושים מהמציאות, בסרטים שלא מובן מה לעזאזל הולך בהם, בטיפוגרפיות מטורפות ומוטרפות, בפסלים שהם בעצם פריטים מהיומיום, בשירים שהם פשוט ג'יבריש מוחלט ושמים דגש על הדרך והצלילים של המילים מאשר למשמעות. כל זה הרכיב את הפן היצירתי של הדאדא. הביזיון לכל מה שהיה מוכר עד אז ליצירת משהו חדש. דאדא היה נגד הכל. נגד מלחמות, נגד ההיגיון, נגד האמנות, נגד הנגד. דאדא הוא אנטי דאדא.


חתך עם סכין המטבח של הדאדא דרך תקופת הבטן בירה האחרונה התרבותית בויאמר גרמניה - האנה הוך

והנה בא הרצון להרוס הכל בשביל ליצור חדש. לפי ינקו, זה היה טבולה ראסה, כדי למחוק את כל התרבות הישנה שהדאדאיסטים האירופאים גדלו בה. הישן היה חולני וריקני. הסדר הישן כלל מיסוד של האמנות, מלחמות ושטויות של ביורוקרטיה, והיה נחוץ שתגיע קבוצה שתחריב את הכל ברעש. והם השתמשו בכלי נשק נהדר כדי להחריב את זה - קראו לו אבסורד. וכפי שאתם רואים מהקולאז'ים המשונים, מהפואמות המוזרות, כל הדאדאיסטים אוהבים את האבסורד, חיים אבסורד, נושמים אותו. וכך היה כשבאל ייסד בציריך את "קברט וולטר". מה שהיה בית קפה, נשכר ע"י הדאדאיסטים והפך למחזה של אבסורד, טירוף ויצירתיות. המקום בלילות הפך למקור פעילותה של תנועת הדאדא, עם ההופעות שומטות הלסת שהוצגו שם, שהסתיימו בדרך כלל ברעש גדול. זו הייתה סצנה חיה ופועמת. קבוצה של אמנים-ילדים שביקשו ליצור משהו חדש מתוך החרבה של הישן. אבל בניגוד לפוטוריזם שהיה לו חזון ברור למה יקרה אחרי הרס הישן, הדאדא ביקש בלגן לשם הבלגן. הו הו ובהחלט היה כזה ב-23 ביוני 1916.


קברט וולטר

הקברט שהיה מורגל לביזאריות שאפפה את הכל, נותר בשוק הגמור של הקהל כשבמועדון הקטן, הגיע הוגו באל לבמה לבוש בתחפושת משונה שיצר ינקו, שגרמה למשורר לעמוד דום והחל לקרוא את שירו "קרוואן הפילים". שיר פונטי לחלוטין וחסר משמעות שכלל הברות בג'יבריש שכאמור, הדרך והצלילים של המילים היו יותר מעניינים מאשר המשמעות שגם ככה לא הייתה. ברגע ההוא, נאמר כי התחוללה מהומה במקום והצופים מזועזעים למה שהם רואים מתחילים להרים מהומה שהנס ריכטר קרא לה "חלק מהעניין". אז הנה לכם ילדים, כשהסטוג'ס היו גורמים לפרובוקציות בסיקסטיז כשאיגי פופ היה צורח ורוקד כאחוז טירוף והותיר את הקהל חסר מילים, עשו את זה הדאדאיסטים באמנות שלהם ובשירים שלהם. דאדא היה הפאנק של זמנו. לא היה מדובר באנשים זועמים עם לבוש מאיים. אלא אמנים מטורפים עם תשוקה רבה שמסתתרים בתוך החליפות המהודרות. הנה סרטון קצר מצורף שלקוח מדוקו שנעשה על הדאדא. כל העניין מבוים. זה לא המופע האמיתי, אבל רק כדי להמחיש מה היה בקברט, תראו איזה יופי בטירוף המתוכנן הזה שזה מרגיש כמעט מפחיד שהחבר'ה המבצעים מאבדים את אנושיותם והופכים לאיזו אמנות מהלכת (ז'אן ארפ על הפסנתר).

"קרוואן הפילים" ובאל עם התחפושת איתה הקריא את השיר

החבר'ה יצרו אמנות חדשה, טריסטאן צארה הביא אותה לאוזני הקהל. צארה היה מנהל יחסי הציבור. אמרו שהוא חשב על שם הקבוצה כשתקע עיפרון במקום רנדומלי במילון, מאז המשיך לפרסם מניפסטים והביא את הpublicity הנחוץ. וכשיש אש, אנשים הולכים בעקבות העניין. לא נשכח איך צארה כתב "איך לכתוב שיר דאדאיסטי" כשאמר לקחת מאמר, לגזור ממנו מילים לשים אותן בכובע, לערבב את המילים, ולהוציא אותן כשמה שמתקבל הוא אוסף מילים שיוצר עניין בחוסר משמעות שלו. רק צריך לציין את ויליאם בורוז, דיוויד בואי ות'ום יורק שהלכו עם השיטה הזו ויש את אלה שעדיין מנסים. זה נשמע מאוד ילדותי, אבל זה היה כל העניין. הדאדאיסטים היו ילדים בתוך גוף של מבוגרים. הדאדאיסטים אפילו עשו תערוכות לאמנות של ילדים. האמירה הידועה שילדים הם בני אדם עם מוח מפותח ולא מקולקל בניגוד למבוגרים מוכיחה את עצמה. וכמו שאמרתי בפתיחה, אין יותר נכון מללמד ילדים על יצירתיות במוסדות חינוך כשהדאדאיסטים מהווים לדוגמה מרכזית. כדי להילחם בנורמה המשמימה. כמו שעשו במאה ה-20.


ראש מכני - ראול האוסמן

מאז פירוק התנועה בציריך, עם סגירת קברט וולטר (כי לא היה מספיק כסף והמשטרה המקומית ביקשה לסגור מועדונים אחרי 12. יותר פאנק מזה?), החלה התנועה להתפשט ברחבי העולם. כשהחברים המקוריים מקברט וולטר שנסגר כבר שימשו כשליחים להבאת בשורת הדאדא. ובמהרה, עם סיומה של תנועת הדאדא בשוויץ, קמה כבר אחרת בגרמניה. בהנובר וברלין. פה עניינים התחילו להתחמם. הקבוצות בגרמניה היו יותר פוליטיות, יותר קיצוניות והביאו גם חלק גדול מהאמנים ששמטו לא הרבה לסתות בזמנם. ויש להם מה להגיד על שאר העולם שמבחיל אותם. הרבה לפני שרדיוהד דיברו על הפחד מבדידות והניכור הטכנולוגי שנוצר בOK Computer, ראול האוסמן עשה את זה כבר כשיצר את הראש המכני, רוח זמננו. בובת ראש למדידת פאות נכריות שהודבקו אליה מספר אובייקטים שרובם בעלי יחידות מידה. האוסמן בא ב-1920, ומציב מראה לפני האדם במאה ה-20. מכני, מנוכר, חייב למדוד כל דבר עד לאיבוד מוחלט של אנושיות.


קורט שוויטרס - תמונה של גידולים מרחביים - תמונה עם שני כלבים

המציאות המנוכרת לא התקבלה ע"י הדאדאיסטים. הם נלחמו בה באמצעות עבודות שופעות הומור ואבסורד. אחד המרכזיים בגרמניה, היה בחור בהנובר ושמו קורט שוויטרס. עם כל הקבוצתיות שבעניין, שוויטרס הצליח ליצור את ה"מרץ". דאדא של איש אחד. בניגוד לאחרים, שוויטרס עבד ללא הפסקה כשהוציא כל זבל אפשרי שמצא ויצר ממנו קולאז'ים משונים. הוא לקח גם את הזבל הזה ויצר ממנו את המרצבאו. מבצר של דברים יומיומיים שהפכו לאיזה מין מקדש אבסורד שכזה. זה רק מחזק את העניין כשעשורים אחר כך, בחור יפני שמאס בנגינת מוזיקה מלודית החל לעשות נויז וקרא לעצמו "מרצבאו". שוויטרס בעיני הוא האמנים היותר מעניינים של הדאדא. איש מלא חיים ושופע הומור. מספיק לשמוע את הפואמות המשונות שהקליט  בעיקר Ursonate, כדי להבין עד כמה הבן אדם שפע יצירתיות. הוא לוקח את מה שבאל ייצר בקרוואן הפילים ולוקח את העניין כמה צעדים קדימה. הקול האנושי ככלי נגינה. מאוחר יותר, יעשו את זה רבים כמו דאמו סוזוקי ב-Can, יורק אצל רדיוהד, רוברט וויאט וגם אצלנו בארץ עם שולץ האיום. המחווה שבריאן אינו עשה לשוויטרס בשיר Kurt's Rejoinder היא רק קצה הקרחון של ההשפעה של שוויטרס בפרט והדאדא בכלל על כל מה שבא אחריו.

Ursonate - שוויטרס

על הדרך, הייתה גם תנועת דאדא בניו יורק. כשהפועלים בה הם פרנסיס פיקביה, מאן ריי ומרסל דושאן (שהוא בעצמו מין אמן עצמאי שפועל במעין סגנון אישי משלו. מרוחק גם מהדאדא.). דושאן שזעזע את עולם האמנות עם פסל "המזרקה" המפורסם שלו, חתם סופית את ההשפעה הגדולה של הדאדא על הכל. מאז, אינספור אמנים חיקו את העניין. חלקם פשוט המשיכו את הרוח הלאה אבל בצורה אחרת. דברים באמת חלחלו לתודעה האנושית, אחרי שפעילותם של הדאדאיסטים דעכה.


דושאן - המזרקה

ובאיזשהו מובן, אפשר לחשוב על זה שהדאדא מעולם לא מת במורשת שהותיר באנטי מורשת שלו: בחתרנות, בבעיטה בממסד. מאז אפשר להגיד שהדאדא תפסה צורה שמסרבת להיות צורה. חלק מהדאדאיסטים המקוריים הרגישו שובע מהניהיליזם ופרשו לחיים שקטים, חלקם הצטרפו לסוראליסטיים, חלקם המשיכו לפעול בדרך האנטי ממסדית שלהם. מרסל ינקו שעלה לארץ והתיישב בעין הוד דיבר בריאיון (וגם תודה לאל! אמן משפיע מדבר בשפתנו שלנו!) על הדאדא ועל איך הרוח נשארה בחזון האקספרימנטלי של האמנות, על הדאדאיסטים כאנשים שיודעים ליהנות מהחיים ועל השאלה של אמנות בקבוצה לעומת אינדיבידואליות מוחלטת (כמו ינקו ושוויטרס).

הדברים של ינקו לגבי אמנות ניסיונית נותרה נכונה. ההשראה המשיכה לשרור בקרב רבים. וזה נראה מובהק ביותר - אצל הסוריאליסטיים, אצל הפופ ארט, אצל סמואל בקט, אצל ג'ון קייג', אצל להקות הפוסט פאנק, אצל קפטן ביפהארט, אצל להקת פאוסט, אצל מונטי פייתון, אצל בריאן אינו, אצל דיוויד בואי, אצל פרנק זאפה שעוד הכריז על עצמו כדאדאיסט. הגאון המשופם שהיה ידוע בלא מעט מוזריות ופרובוקציות סיפר על גילוי הדאדא וכמה אושר זה הביא שיש שם למה שהוא עשה:

"בימים המוקדמים, לא ידעתי בכלל איך לקרוא לאמנות שעשיתי. אתם יכולים לדמיין כמה שמחתי כשגיליתי שלמישהו בארץ רחוקה היה את אותו רעיון וגם - שם קצר ונחמד לרעיון הזה"

דוקו נהדר על הדאדא מאת הלמוט הרבסט. שימו לב איך הדוקו בעצמו מוצג בצורה ביזארית ומשונה שתואמת את רוח הדאדא.

ושוב נותר לחשוב, מה היה קורה ללא הדאדא? שימו לב, כי הרבה השוואות נעשו פה לסצנות שקמו בחצי השני של המאה ה-20 לזו של הדאדא. האם מישהו היה מרים את הכפפה ללא הדאדא על מנת להשתחרר מהכבלים של האמנות הממוסדת כדי ליצור משהו חדש? האם למישהו היה את האומץ לנטוש את הכל למען האידאלים שלו שמורכבים מחוסר משמעות ושום כלום? האם אפשר לדמיין משהו כזה נעשה היום אצלנו במאה ה-21? כל אלה ואלה הן שאלות שהתשובה אליהן קשה, שכמו הדאדא עצמה - יש יותר שאלות מתשובות. ואולי פשוט ניוותר עם העניין של השאלות, נגיד תודה לדאדא ולא תודה לדאדא, דאדא תודה, תודה למי מה. דאדא זו דרך לעשות דברים אחרת. חסה. אני מבין. אוקיי. לסיום ניפרד עם הטוקינג הדס. עוד להקת סטודנטים לאמנות שלקחו שיר של הוגו באל Gadji beri bimbra והתאימו אותו לרוח התקופה של סוף סבנטיז ותחילת אייטיז (אפשר לחשוב על דיוויד ביירן כמעין דאדאיסט שכזה לא?). זה רק מראה שדאדא זה צעיר לנצח. לפני שנתיים, חגגנו 100 שנה להיווסדה של התנועה, ואין שום סימן של הזדקנות וחוסר רלוונטיות בימינו אנו. פשוט תזכרו את דבריו הנפלאים של צארה במניפסט שכתב ב-1918:

דאדא הוא חיידק בתול
דאדא מתנגד לחיי מותרות
דאדא
חברה אנונימית לניצול רעיונות
לדאדא 391 גישות וצבעים המשתנים בהתאם למינו של הנשיא
הוא משתנה - אומר הן - ובאותה העת אומר את ההפך - ללא
חשיבות - צורח - יוצא לדיג עם חכה
דאדא הוא זיקית השינוי המהיר והאינטרסנטי
דאדא מתנגד לעתיד
דאדא מת.
דאדא הוא אידיוט.
יחי דאדא.
דאדא איננו אסכולה ספרותית, צרח.

אין תשובה

מוזיקה היא בלי ספק, צורת האמנות הכי אהובה אי פעם. בואו נדבר דוגרי. יש משהו בעובדה שתוצאה של יצירה שנשמעת באבני בניין לא חומריים (צלילים, תווים, אקורדים וכו') שעושה את זה לכולם. המוזיקה היא אולי גם הפופולרית ביותר מבין כל הצורות. וככה נעשו במשך שנים, השוואות ליצירות אמנות מתחומים אחרים, שבגלל הקושי בלהבין אותן הפך אותן לאיזו מין יצירה מוזיקלית יותר מאשר בתחום שבו נוצרו (אמנות, ספרות וכו'). יש ספרים שבאמת אפשר לתאר אותם כמעין גרסה כתובה של יצירות מוזיקליות או ציורים ויזואליים. אלה ספרים שצריך להתייחס אליהם בצורה אחרת לגמרי ממה שאנחנו בדרך כלל חושבים על יצירות ספרותיות. אלה לא יצירות שמיועדות לכל אחד וחלק גדול מן הקוראים יגיד שמדובר בזיון שכל אינטלקטואלי או פשוט סתם דברים חסרי משמעות. אבל למה שמשהו חסר משמעות יזכה לעבודה מאומצת וקשה כדי שאותה יצירה שהיא so called חסרת אמירה או מסר תצא לאור? ואולי אנחנו פשוט לא מבינים את העניין.

אבל הנה הקטע. ממש לפני זמן קצר, סיימתי לקרוא ספר של אולי הדמות המרכזית בעולם התאטרון של המאה ה-20 - סמואל בקט. אוקיי. בקט הוא אחד שלא נשאר רק לקהל של מלומדים מאוקספורד. ההשפעה שלו על עולם התאטרון סופר חשובה, אבל יצירותיו האבסורדיות, המדכאות, אבל גם מצחיקות שלו הן לא בדיוק הדבר הראשון שיעלה לראש כשראיתם איזה מחזה. את "מחכים לגודו", המחזה הכי מפורסם שלו, כולם כבר מכירים. וגם מחזות אחרים כמו "סופמשחק" או "הטייפ האחרון של קראפ" ידועים לקהל המעריצים של בקט. עוד תחום שבו בקט התמחה במהלך הקריירה שלו, אבל לא זוכה להרבה שיח בקרב האוהבים של בקט - הוא כתיבת רומנים. יענו ממש ספר. ידועה ה"טרילוגיה" שלו (שבקט עצמו לא אהב שהיא מכונה ככה) של שלושת הספרים: "מולוי", "מאלון מת" ו"אלושם". אני אודה שאת הספרים האלה עוד לא קראתי אבל כן ידוע שמדובר בספרים סופר מאתגרים שכתובים בצורה מאוד משונה שקשה להבין מה הולך פה.

עוד ספר שעוד יותר מעורפל בעבודותיו של בקט, הקיצוני ביותר מכולם הוא How It Is. הספר הזה הוא אחד הקשים לקריאה מבין היצירות של בקט, מהנובלות של המאה ה-20 ובכללי, פשוט חתיכת אוונגרד קשה לפענוח. את How It Is סיימתי לקרוא לפני זמן קצר מכתיבת הפוסט הזה, ועליו אני הולך לדבר בגלל העובדה שמדובר בספר הכי מרגש שקראתי אי פעם. לא זה לא איזה קשקוש של "צריך להבין את זה". אני באמת מאמין בלב שלם, שכל אחד יכול לקרוא את הספר הזה, להיכנס אליו לאט לאט, וככל שמתקדמים יותר ויותר, קשה להישאר אדיש לעניין. רק בואו נתחיל קודם מהרקע, על הספר ושאר ירקות. בקט, אירי שחי בצרפת, כתב את הספר הזה בצרפתית ושמו המקורי - Comment c'est. העניין של בקט בכתיבה בשפה שהיא לא שפת האם שלו, היא אולי הסיבה המרכזית לטקסט הביזארי. בקט כתב את הספר בצרפתית, תרגם אותו לאנגלית ובכך יצא אחד הספרים הכי קשים לקריאה (ולא תורגם לעברית................ עדיין..).

ולמה? טוב. How It Is הוא למעשה ספר בלי עלילה ברורה. למען האמת, לא בטוח שיש לו עלילה. מדובר במעין מונולוג של דמות שזוחלת בבוץ בחושך מוחלט עם שק נשיאה ובו קופסת שימורים, כמה שנשמע הוא התנשפויותיו של הדובר. הספר עצמו כתוב בפסקאות בודדות, כמו טלגרמות. וכמו הפרק האחרון ב"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס (שבקט הושפע ממנו מאוד והכיר אותו לתקופה), אין סימני פיסוק. הכל כתוב חד וחלק, מה שמקשה מאוד על הקריאה. רבות מהדמיות של בקט חסרות ממשות פיזית. והדמות בספר הזה היא דוגמה מושלמת. אפשר לחשוב שהדמות הזו היא פשוט איזה מין קול בודד בתוך היקום של How It Is. הספר שמורכב משלושה חלקים, סוקר את הדמות והתנועה המתמדת שלה בבוץ. לאורך הספר, מוזכר השם "פים". ספק דמות, ספק דמות ספק קול מסוים בראשו של הדובר שבמהלך הספר, הפרקים סוקרים שלושה שלבים: "לפני פים", "עם פים" ו"אחרי פים".

כשניגשתי לקרוא את הספר בהתחלה, זו הייתה הדרך שעניינה אותי. כל דבר אקספרימנטלי-אוונגרד-ווטאבר משך אותי בכל מסגרת. ובספר הזה אהבתי את התחושה הסוג של רנדומלית, זה משונה, זה לא מובן בעליל וזה מעניין במסתוריות ובמימד האישי שלו. אבל לאט לאט, כשממשיכים לקרוא ונכנסים עמוק לספר, מגלים שמדובר בספר מאוד עצוב ומאוד מרגש. כשמתקדמים עם העמודים, המסר מתבהר בין כל המינימליזם המאוד נוקשה של הספר, במשפטים ובמילים שחוזרות על עצמן ולחלק יהיה קשה להישאר עם עין יבשה. בקט מעין אקזיסטנציאליסט, מציג לנו פה איזה מצב מסוים שעובר על בני האדם וככלל וכיחידים. הבדידות, והזחילה האינסופית לאלוהים יודע איפה בבוץ שלא נגמר. לפני אלפי שנים, דנטה כתב ב"קומדיה האלוהית" שלו על החוטאים שנאלצים לזחול בבוץ. במאה ה-20, בעולם שבו רבים חיים באמונה כי האלוהים אינו קיים וביניהם בקט, מציג לנו הסופר עולם שבו אין חוטאים. מדובר בזחילה אינסופית בבוץ כי ככה.

מארק שאגאל - בדידות

זה נשמע פילוסופי, זה נשמע מדכא, זה נשמע טחון לחלק, אבל יש סיבה למה בקט הוא אחד היוצרים הגדולים בספרות של המאה ה-20. לבקט יש סגנון ייחודי שכאמור מאופיין במינימליזם רפטטיבי, כמעט אוטיסטי שזה נשמע כמו יצירה מוזיקלית קצבית, המשפטים שחוזרים על עצמם נטמעים לנו בתודעה, ולאט לאט כמו איזה קרשנדו מתגבר במוזיקה כאמור, זה מתחיל לגדול לממדים עצומים שעדיף שאני לא ארחיב (זה מה שמקשה בלכתוב רשמים על ספר ועוד ספר כזה, לא נורא ממשיכים). מה שכן, אני כן חייב לומר שהעיניים לא היו יבשות לאחר מכן. משהו בלתי מובן ובלתי מוסבר קורה כשמסיימים לקרוא את How It Is. האמוציות נמצאות שם, קשה לדעת איך הן מתפרצות באיזשהו שלב בספר, אבל כשזה בא, זה בא. כמו שאמרתי, מתחת כל השכבה של משפטים שחוזרים על עצמם, קטעים משונים ובלתי מובנים מסתתר מסר עצוב בתוך כל העניין וכל מי שמקדיש את עצמו לקרוא את הספר, אוזר סבלנות ומבין את העניין - יוכל להרגיש את מה שהולך בתוך כל העניין הזה.

מי שמצפה להומור השחור הנהדר של "מחכים לגודו" יתאכזב פה. למרות הנטייה שלי לחוות אמנות שנוטה לצד ההומריסטי, גם אם זה בנוגע לנושאים רציניים (חוץ ממוזיקה), How It Is הוא אחת מיצירות האמנות הכי אמיתיות שחוויתי. בקט היה פסימיסט. זה סופר ידוע, הרעיונות שלו בנוגע לסתמיות החיים ידועים עם כל הצגת הנושא במסגרת השילוב בין הרצינות הקודרת להומור השחור והמצב האבסורדי. האבסורד נשאר בכתיבה ובמצב עצמו, והתוכן - כבד כבד בן אדם. לא אמליץ למי שלא רוצה חיים קשים את הספר הזה, אבל לכל מי שאוהב ספרות אוונגרדית, את כל הכתיבה המאתגרת, לא יתאכזב. בקט מתחיל לאט וזה מתגבר ומתעצם. אז לכל מי שמסוקרן ורוצה לדעת איך זה, אני ממליץ להתכונן טוב טוב למה שעומד להיראות לעיניים שלכם. חיים קלים לא יהיו, אבל בשביל האמנות והדרך היפיפיה שבקט משרטט את המציאות הזו, זה שווה את זה.

וככה עבר אתגר בלכתוב פוסט על ספר... וואו, אני מקווה שאהבתם את זה. והנה איזה בונוס קטנטן של עיבוד אנימציה לחלק האחרון (והכי כואב) של הספר. אני לא חושב שהקריינות מתאימה לעניין, אבל זה לגמרי משרת את המטרה.

מדאדא לפאנק, חלק 1 - העיר מתעוררת

העיר מתעוררת - אומברטו בוצ'וני

מתחילים בחקירת התלבשות היצר להרס למען חדש בסדרת ה"מדאדא לפאנק". את הסדרה הזו שתדלג מסקירות היסטוריות, לאידאולוגיות שונות ולתובנות שונות שנפיק מכל העניין, נתחיל לא מהדאדא. למרות שהדאדא היא תנועה מהפכנית, קוראת תיגר על הסדר הנורמטיבי וידועה בהישגיה ומאפייניה כבר 100 שנה, היא לא התנועה האמנותית שהתחילה את העניין. על העניין הזה לא דובר באותו פוסט על ההרס, אבל צריך לומר כי החבר'ה האלה הדגישו את עניין ההרס, דיברו עליו בהתלהבות ונאמר סגדו לעניין של הריסה מוחלטת של הישן למען יצירת החדש. והם ראו את החדש ודמיינו אותו בציורים שלהם, במניפסטים, במוזיקה שלהם, בפואמות שלהם הכל למען סגידה למכונה ובוז מוחלט לכל מה שמסמל עבר. אנחנו ב-1908, ומשורר בשם פיליפו תומאזו מארינטי כותב דברים קשים במיוחד ומעורר אנשים ליצור תנועה שעוקבת אחרי האמונה הזו. אותו מארינטי, בחור משופם בן 32, כאמור כותב על העתיד. והוא מדמיין אותו לא בדיוק כמו שרובנו דמיינו אותו. חלק ממה שהוא כותב:

"גשו הלום מבעירי שריפות על אצבעותיכם המפוחמות!... הציתו באש את מדפי הספריות! הסבו את זרם התעלות כדי להציף את מרפתי המוזיאונים!... היסחפו נא בזרם, תמונות עטורות הילה! לכם מיועדים המכושים והפטישים! נתצו את יסודות הערים הנערצות!"

אותו היפי יפה נפש, ממשיך לתאר בפואטיות את היצר ההרסני וקורא לצעירים הרעננים לפעול בדרך זו. רנסאנס, אקדמיות, מוזיאונים וספריות המהללים את העבר, נמאסתם! אלה היו הכוונות של מארינטי כשבסוף כתביו הוא מסכם ומסיק מסקנות כמו:

"אנו נהלל את המלחמה, ההיגיינה היחידה של העולם, מיליטריזם, פטריוטיזם, המחווה ההרסנית של מביאי החופש, הרעיונות היפים השווים למות עבורם, והבוז לנשים".

(תרגומה של ד"ר רות מרקוס)

מארינטי

ככה מארינטי מפרסם את המניפסט הפוטוריסטי ב-1909, כשהוא בן 33 ונולדת קבוצה חדשה: הפוטוריזם. בתקופתו של מארינטי, איטליה שהכיר הייתה שרויה בתוך העבר של עצמה. בזמן שהצרפתים, הגרמנים ורוב המדינות הצפון אירופאיות הביטו הלאה לקדמה, איטליה נשארה נאמנה לרנסאנס, לרומא העתיקה, לליאונרדו דה וינצ'י ולניקה מסמותרקי. את מארינטי, זה הבחיל. נשבר לו מזקנים מנטלית שמהללים את העבר ולא מתקדמים הלאה. מארינטי - משורר, אנרכיסט, פשיסט (ואולי אגיד, קצת לא שפוי בראשו) מביא אולי את התנועה האמנותית הראשונה במאה ה-20 עם אידאולוגיה מסוימת. בשיריו, הוא מתעלם מסימני פיסוק הרבה לפני קרואק, ויוצר טיפוגרפיה כאוטית, מבולבלת ומבלבלת, שוויזואלית מושכת את העין, אבל לקרוא את זה, זה כבר סיפור אחר. המכונה הייתה העיקר. לפי המניפסט, מארינטי מאמין כי מכונית חדשה ונוסעת עולה ביופייה על פסלים מונומנטליים כמו ניקה מסמותרקי. מה שמתחיל כניסיון למהפכה ספרותית, הופך לתנועה שלמה שפועלת בתחומים שונים כמו ציור, קולנוע, מוזיקה וצילום. והכל מושתת על האנרכיה.

אם נחשוב על זה, זה לא בדיוק מדויק. עמנואל קאנט הגדיר את האנרכיה כ"חוק וחופש ללא אלימות". הפוטוריסטים ברובם הושתתו כמו שראיתם במניפסט, על היצר האלים של הרס של הישן למען יצירת חדש. מארינטי וחברים אחרים מאוחר יותר, הצטרפו למפלגות פשיסטיות. כשמישהו מכנה את המלחמה כ"היגיינה היחידה של העולם", קשה להאמין שמדובר באנרכיה במובן הפוליטי-חברתי שלה. זו הייתה בעיקר אנרכיה תרבותית. הפיגור של איטליה משאר המדינות מבחינה טכנולוגית, צרמה לפוטוריסטים ועיקר מטרתם היה להביא את הקדמה. זה לא היה הרס לשם הרס, אלא הרס למען יצירת מציאות חדשה. יצר בער בפוטוריסטים ברצון לחדש ולהגיד על מצב הגסיסה באיטליה. וזה התבטא בציורים דינמיים שהציגו תנועה עם אלפי צורות, בשירים טיפוגרפיים שנשמעו בעצמם כמו מכונה משומנת במפעל, במוזיקת נויז שראתה כי הצלילים היומיומיים שהם הרי זמזומים, מכוניות, רעש תעשייתי - הם התזמורת של העתיד. כל אלה התאחדו ברעיונם של הפוטוריסטים. אם זה היה מארינטי, ואומברטו בוצ'וני וקארלו קארה ולואיג'י רוסולו וג'ינו סווריני וג'אקומו באלה.

במגבעות וחליפות - הפוטוריסטים בפריז. 

זו כן הייתה אנרכיה אמנותית והיא בעיקר ניזונה ממצבים חברתיים. את הכאוס באופן כללי, רוב הפוטוריסטים צרכו בהנאה. בכיתה י', בתקופה שסוריאליזם היה ה-דבר בשבילי, פתאום נחשף הציור המפורסם של קארלו קארה, "הלוויותו של האנרכיסט גאלי" לעיניים שלי בפעם הראשונה. יכולתי לדמיין בראש צלילים מצמררים של רעש קהל הומה שמפגין ברחובות למראה הכאוס בציור הזה. קארה שחזה באותה תהלוכת הלוויה של אנג'לו גאלי, אנרכיסט בדעותיו שנרצח ע"י המשטרה הופכת לאירוע פוליטי ולמאבק עם המשטרה, תרגם את הזוועה למה שנראה כמו חגיגה שלמה של הרס, ולמען האמת נראה שבשבילם הרס זה יופי. משהו ששווה למות בשבילו. מה לא יעשו תומכיו של אחד נגד מתנגדיו של אחר. הצבעים המעורבבים, הצורות החדות שמתחברות אחת לשנייה, העובדה שקשה לזהות מי זה מה. כל זה הוא רק קמצוץ מהאמנות של התנועה הזו שנקראת פוטוריזם. תסתכלו בציורים של בוצ'וני שמהלל את הקדמה כשהוא מכניס אותה כחודרת ו"פולשת" אל הנשים האיטלקיות בבגדים המסורתיים, בזמן שפועלים ממשיכים לעבוד בלי הפסקה. את באלה שיוצר מצב ויזואלי למהירות וקול כצורות משתנות בחלל שזזות באופן דינמי. את רוסולו שמדגיש את הדינמיות של המכונות, של אנשים, של מוזיקה באלפי צבעים ואלפי תנועות.

                                   הלוויתו של האנרכיסט גאלי - קארלו קארה

נראה שבתקופות שבהן מתרחשים מתחים מסוימים בעולם, הן בסיס להולדה של תנועה מסוימת. הפוטוריזם הושתת על המתח של לפני מלחמת העולם הראשונה. ואפשר לומר שמבחינתם, הם הציתו את האש להילחם. מכונות הרג משומנות היו לפיזה בשבילם. התיעוש, הקדמה כל אלה התערבבו ברצון הקדמון להילחם. תמיד היה משונה לי שקבוצה אוונגרדית כמו הפוטוריסטים קידמו ערכים כמו פשיזם, שנראה כמו האנטיתזה המוחלטת לקדמה. זו הפרובוקציה שהפוטוריסטים יצרו וגם היום אני חושב אם הייתה קבוצה שהייתה מושתת על אהבה לאלימות ותמיכה בפשיזם, גם הרבה רעש היה נעשה.

כל זה לא עמד בניגוד ליצירתיות של החבר'ה. נחזור לטיפוגרפיה האלימה של מארינטי. כמו איזה מכתב כופר, לפני שהדאדאיסטים עשו את זה בקולאז', לפני שהסקס פיסטולס הוציאו לאור את האלבום היחיד שלהם עם הפנזינים על העטיפה, בא מארינטי ויצר תנועה מתמדת על הדף. השפה כבר לא הייתה חשובה, זו הייתה האהבה לקדמה ולתנועה. 100+ שנה עברו והטכניקה הזו לא צברה אבק. פשוט תקשיבו להקלטה הזו של מארינטי ששמתי פה, כשהוא מקריא אחת מהפואמות שלו בכזו התלהבות ותשוקה ונשמע כמו פשיסט בנאום כשהוא מהלל ומחקה את המכונה. מפחיד ומעניין בו זמנית.

ונראה שאפילו אם היו רוצים, חברי הקבוצה היו הופכים לרובוטים. על אף הרגש המתפרץ שעומד בניגוד לקרות והטכניות של המכונה. ככה באו האדריכלים הפוטוריסטים שכמו מארינטי שאמר שאנשים גוססים מאבדים את הרלוונטיות, ככה הבניינים הפוטוריסטיים צריכים לעמוד על תילם, גם אחרי שהמתגוררים בהם הלכו לעולמם. האנשים הולכים, האמנות וההלך רוח נשארים. אפשר לומר את זה גם על המוזיקה הפוטוריסטית, שהיא היא למעשה - נקודת הפתיחה של כל מהפכת המוזיקה המודרנית במאה ה-20. רוסולו עזב את הציור, כדי להתמקד במוזיקה. וכמו קודמיו שכתבו מניפסטים מתחומים שונים כמו בוצ'וני ובאלה בנוגע לציור הפוטוריסטי וקראו לנטישה של האמנות האקדמאית, רוסולו עשה את השליחות שלו במוזיקה כשפרסם את "אמנות הרעש" ובו כתב על תזמורת העתיד - לא עוד תזמורת מסורתית שתנגן הרמוניה מסוימת. אלא רחשים, זמזומים, קולות, רעשים. כל אלה הם שירכיבו את התזמורת של העתיד. רוב היצירות שכתב רוסולו יחד עם אחיו אנטוניו לא שרדו, אבל הגישה המהפכנית נשמרה. במוזיקה של סטרווינסקי, במוזיקה הקונקרטית, בפאנק, בנויז, באלקטרוניקה, באינדסטריאל, כל אלה רק מראים כמה הפוטוריזם לא הזדקן בכלל מלבד אלה שיצרו אותו (הם קצת מתים).

הרעש כמו בציורים ובשירים, נכלל במוזיקה עם הכלי המשונה שנראה כאילו יצא מחללית בספר מדע בדיוני - Intonarumori שמו. כלי שהשמיע צלילים מכניים שפותח ע"י האחים רוסולו אמנם לא משומש ע"י מוזיקאים, אבל הרוח מושתתת אצל ג'ון קייג', סוניק יות' ות'רובינג גריסל. וזה ממשיך עד היום. מה שמוביל לשאלה, מה היה קורה ללא הפוטוריזם. תנועת "הגשר" בגרמניה למשל גם היא הייתה מהפכנית ופעלה מרגש נטו. אבל האם היינו מתקדמים ללא הילולי המכונה של הפוטוריסטים? האם מכוניות היו מתקדמות ומשתכללות לולא ציורי ההלל לדינמיות של העיר המתעוררת? האם הקולאז'ים של הדאדא היו תופסים צורה לולא השירה הטיפוגרפית של מארינטי, מוזיקת הפאנק והנויז בלי הרעיונות של רוסולו? וודאי שלא.

לואיג'י רוסולו - מוזיקה

לראשונה באמנות אולי, תנועה מסוימת תפסה צורה כקבוצה אמנותית עם אידאולוגיה מסוימת. אחר כך, יבואו תנועות שעליהן נדבר בפוסטים הבאים, הם לקחו את הקדמה, את הרצון לברוח ממה שהכרנו עד כה ליצירת חדש. את הפשיזם והיצר האלים פחות לקחו, אבל אותו יצר הרסני ובוער שמארינטי פירט עליו במניפסט הפוטוריסטי, נותר כמין עדות לאותה רוח של האנשים האלה. קצת משונה ומרתיע, שוב עם ציטוט מ-1984, במה שאורוול תיאר כ"WAR IS PEACE", אבל מסקרן לא פחות מהאמנות של החבר'ה האלה.

ג'אקומו באלה - מהירות + קול מופשטים

ואז ב-1914, מלחמת העולם הראשונה פרצה. אותם ערכים שרוב הפוטוריסטים דגלו בהם הגיעו לידי ביטוי, והחברים יצאו או היללו את היוצאים לקרב, והקבוצה התפרקה. שינויים התרחשו. מארינטי שנותר אנרכיסט נלהב, שינה חלק מדעותיו כמו את אותו הבוז לנשים שפירט לפני, בוצ'וני התגייס ונהרג בעת אימון, רוסולו עוד נטש את החבר'ה לפני כן כשראה שהם דובקים בפשיזם ונשאר בעיקר עם המהפכה האמנותית ואחרים הצטרפו למפלגות פשיסטיות. הפוטוריזם כקבוצה מהפכנית מתה, כגישה רדיקלית וחיה, זה נותר חי וקיים. הפוטוריזם שעיקרו הושתת על קדמה ומהירות כל הזמן אל העתיד, תפס צורה במקומות אחרים ואפשר להגיד שאולי הרכבי פאנק הכירו את כל העניין. עם הטיפוגרפיה האלימה ומוזיקת הנויז. הפוטוריזם הוא ניצן ראשון לאידאולוגיה באמנות. הדאדא שימשה כנקודת התחלה. אבל תחשבו מה היה קורה לולא הרדיקליים האיטלקיים האלה לא היו נפגשים וכותבים ויוצרים בהתאם לאמונתם?


ג'ינו סווריני - רקדנית בפיגאל

בפוסט הבא, נתמקד סופית בעניין של "דאדא לפאנק" אחרי ההיכרות עם הפוטוריסטים שהיו לניצן ראשון של כל העניין. 

ואיזה מין בונוס קטנטן - אני מצרף פה קטע נויז של אחת מהלהקות האהובות עליי הנרי קאו, מאלבומם In Praise of Learning. תמיד חשבתי שהלהקה הזו בגישה הרדיקלית שלה קצת התאימה להלך הרוח של הפוטוריסטים (אם הקשבתם לשיר שלהם - War אתם מבינים למה אני מתכוון). הטקסטים הרדיקליים, ההשתייכות לקבוצת "רוק באופוזיציה" והמוזיקה המתוסבכת שלפעמים קורסת אל תוך נויז טהור מזכיר בהרבה את אותה קבוצה. פשוט תשמעו את השניות האחרונות של הקטע הזה ותסתכלו על הציור של קארה ותגידו שזה לא מתאים.

עוד בעניין:
הפוטוריסטים ואני - מרית בן ישראל, מתוך הבלוג "עיר האושר"
המניפסט הפוטוריסטי - ירונימוס, הלשכה לטיפוגרפיה עברית

דראם נ' בייס, אבל אחרת

משונה מאוד. אדם נערץ ואהוב שעד אז היית רגיל לראות בויקיפדיה "נולד ב-" ולפתע בום! יש תאריך לידה ותאריך פטירה. פתאום הבן אדם שדיבר בראיונות כבר איננו. אז דווקא הפעם אני מרגיש צורך להקדיש פוסט להולגר צוקאיי וגם לג'אקי ליבזייט. חטיבת הקצב הבלתי מעורערת של Can. יש מלא סיבות למה Can היא אחת מהלהקות האהובות עליי אי פעם. צוקאיי את ליבזייט הם אחת מהסיבות המרכזיות. מעולם לא שמעתי בלהקת רוק חטיבת קצב שנשמעת יותר כמו מוזיקת טראנס אלקטרונית מאשר רוק נ רול. ליבזייט היה מכונת תופים אנושית ועדיין עם מלא רגש ומקוריות. צוקאיי היה המוציא לפועל המרכזי של החזון שאירמין שמידט (קלידים) חלם עליו. צוקאיי, תלמיד לשעבר של שטוקהאוזן, הבין שהוא לא צריך ליצור עוד אלקטרוניקה, מוזיקה קונקרטית וקולז'ים של סאונד כמו מורו. צוקאיי הכניס את כל זה לתוך הרוק הסופר ייחודי של Can. וככה נוצר השילוב הנדיר והכל כך מיוחד בין רוק, ג'אז, קלאסי ואלקטרוני עם גישה חתרנית ומהפכנית וכל האוונגרד הזה. אבל אני חושב שעל הגדולה של Can דיברו וידברו עוד הרבה. גם הקדשתי כמה פעמים ללהקה הזו עם שני ה-אלבומים שלה, Ege Bamyasi והאלבום החמישי האהוב עליי בכל הזמנים, Tago Mago (משעמם כל כך שנוצר טופ 10).

אני הולך לדבר על שני החבר'ה שעזבו אותנו באותה שנה דרך הקריירה של צוקאיי. נכון שנדמה שהם כבר אמרו הכל ושמעולם לא היו אישית קרובים אלינו מאוד, זה עדיין מבאס שאגדות כאלה הלכו, בעיקר אחרי התכנית למיני איחוד של הלהקה השנה. עם מותו של צוקאיי, גיליתי פתאום לא שבמפתיע שלבן אדם יש דברים מעולים לא פחות תחת השם שלו. רק צוקאיי עבד עם כל מי שיכל לחשוב עליו ובעיקר אלה שהושפעו ממנו רבות במסגרת Can. המורה הושפע לא פחות מהתלמידים ואפשר לשמוע בשיתופי הפעולה שלו עם ג'ה וובל (PiL), דיוויד סאליבן, דה אדג' ועוד ועוד. האיש שחרג מעבר לקראוטרוק וידע להמציא את עצמו מחדש במסגרת סגנונות שונים ומשונים: הוא הספיק לעשות קלאסי מודרני כמו מורו ורבו קרלהיינץ, הוא עשה גם פוסט ואנרכו פאנק, וגם אמביינט טכנו. אז אני אדבר על שלושה אלבומים של צוקאיי שהראו שהבסיסט/מפיק של Can יכול לעשות דברים נפלאים בעצמו.

נקפוץ ממש אחורה לשנת 1968, קצת אחרי ש-Can הוקמו וגם אולפן ה-Inner Space שבו צוקאיי, ליבזייט, שמידט, מייקל קארולי ז"ל, מלקולם מוני ודאמו סוזוקי הקליטו את המאסטרפיסס. בזמן ההוא, צוקאיי נכנס לאולפן עם מפיק בשם רולף דמרס להקליט אלבום שכל כולו מוזיקת אוונגרד ניסיונית בהשפעת שטוקהאוזן, פייר שפר וכל החבר'ה. חייב להודות, על האלבום הזה רציתי לכתוב הרבה זמן ואני מניח שבטיימינג הנורא אני אדבר עליו. Canaxis 5 הוא אלבום עם שני קטעים ארוכים. דרונים מתמשכים על גבי הקלטות שונות וממתקים אלקטרונים. צוקאיי לפני שפתח בקריירה, יוצר פה משהו מעניין. הוא לא מקורי בגלל העובדה שהוא מושפע מהמלחינים האלקטרוניים המהפכנים, אבל זה ממש מעניין לשמוע איך לפני שיצא מהפכן עם משהו משלו עם Can, צוקאיי מתנסה בקולאז' של סאונד. ב-Boat Woman Song נשמעת הקלטה של נשים וייאטנמיות שרות. זה משונה אבל זה די מעניין. זה אלבום מומלץ לאלה שרוצים עוד אחרי Can ולמי שאוהב מוזיקה קונקרטית-אקספרימנטלית יו ניים איט. הנה האלבום פלוס שני קטעים שלא יצאו במקור על הדיסק.

Canaxis 5 היה ניסוי מעניין. אבל הוא רק היה התחלה של קריירה ארוכה מאוד רצופה באלבומים טובים וטובים פחות. עכשיו אחרי 11 שנים של נגינה על הבס עם Can, צוקאיי החליט לגשת לקדמת הבמה. הוא למד מלא מלא כלים וב-1979, כש-Can כבר למעשה די התפוגגו, יצא צוקאיי מנצח באלבום האולי באמת ראשון שלו, Movies. על התופים לא אחר מג'אקי ששוב פעם ממחיש למה הוא היה אחד המתופפים הכי מקוריים ומיוחדים במאה ה-20. רחוק שנות אור מפולחן הסולואים של בונהם ומשינויי המקצבים הסופר תכופים של קארל פאלמר או ביל ברופורד, ג'אקי אף פעם לא נשמע כל כך Fאנקי מבעבר וזה היה ברור שעד כמה שהחבר'ה ב-Can לא בדיוק היו שמחים לפגוש אחד את השני (ויש סיפורים על זה שליבזייט רדף אחרי צוקאיי עם גרזן......), זה פשוט טבעי שהשניים האלה ייצרו ביחד והם עשו את זה הרבה. ב-Movies, צוקאיי נשמע שהולגר יקירנו רצה לצאת מכל האימאג' של המוזיקה האוונגרדית המסתורית של Can.

כמו רבים שהושפעו ממנו והוא הושפע מהם, צוקאיי רצה גם הוא לעשות פופ משונה ומעוות. כמו בריאן אינו, ג'ון קייל ודיוויד סאליבן, צוקאיי רצה לעשות פופ אוונגרדי. קליט אבל משהו מוזר וגם עם הומור. חברים וחברות, כשצופים בראיונות עם האיש הזה, רואים שמדובר בבן אדם צנוע, לבבי ועם חוש הומור בריא. אם יש קטע שהופך את Movies למנצח, זה ה"להיט" Cool in the Pool. קטע Fאנקי הומוריסטי שעושה טוב. תחשבו לכם שאחרי שאתם שומעים דברים כמו Tago Mago, פתאום מגיע הדבר הזה. כמעט רגאיי אפילו ועדיין, הבן אדם תוקע שמה משום מקום קרן יער או איזה סימפולים שנותנים לכל זה את הביזאריות שצריך. ואיך אפשר שלא להיות מוקסם מהשירה של צוקאיי. הבן אדם התחבא מאחורה מספיק זמן. הוא לא זמר ענק וגם לא פסיכופת או נסיין כמו מוני או סוזוקי. המבטא הגרמני הכבד שלו מעלה חיוך על הפנים, איך אפשר שלא להיות מוקסם מזה?! אם זה לא עשה לכם את זה, אין לכם לב!

Cool in the Pool הוא ה-שיר. בעיניי, מהשיאים הגדולים בקריירה של צוקאיי שהוא הראה שהוא יכול להיות סופר קליט ולא רק אוונגרדי ומוזר. זה הוכיח עד כמה הבן אדם הזה מגוון בקריירה שלו. אמנים כאלה צריכים להיות הכי מוערכים. בין היתר יש גם את Oh Lord, Give Us More Money שהוא בעצם כל הרכב הגרעין של Can. הקטע השלישי Persian Love גם מדהים בגלל העובדה שצוקאיי האירופאי התנסה במוזיקה מזרחית. ממש ממש עם סימפולים של זמר מסלסל. הג'אם Hollywood Symphony סוגר בטעם טוב וגם שם יש כל מיני קטעים מצחיקים, אבל אין מה לעשות בקטעים הקצרים, צוקאיי יצא מלך. למי שרוצה לגלות מעבר ל-Can, צריך לשמוע מה יש פה. שנתיים אחרי, צוקאיי מקליט עוד אלבום, מה שהוא מחשיב כאחד האלבומים שהוא הכי גאה בהם עם עטיפה נפלאה בשם On the Way to the Peak of Normal.

באלבום הזה נמצא גם קוני פלאנק. ה-מפיק, אולי הג'ורג' מרטין של כל סצנת הקראוט. צוקאיי אמר שלעבוד איתו הייתה כמו התגלות. באלבום הזה, צוקאיי עבר מהארט פופ לתוך מחוזות של ג'אמים Fאנקיים אלקטרוניים. באלבום הזה, כולם מנגנים ברפטטיביות. זו לא המאגניבות של סליי סטון, לא הסקסיות של ג'יימס בראון, לא הפסיכדליה של ג'ורג' קלינטון, בטח לא הג'אמים המוטרפים של מיילס. זה Fאנק אחר. אירופאי. כמעט כמו הטוקינג הדס. ב-Ode to Perfume הפותח, החבר'ה מנגנים Fאנק איטי בתוספת הפקת הקולז'ים המשונים של צוקאיי. או Two Bass Shuffle ששם צוקאיי מנגן בס אחרת מלבד הפריטות ב-Can שהיינו מורגלים אליהן. זו חיה אחרת. ועם השנים, צוקאיי יצר חיות משונות עם ג'אקי או עם אחרים. זו לא הייתה המסתוריות האפלה שאפפה את Can בתחילת הסבנטיז זה מה שהביסטי בויז קראו לו Da Funky shit.

אחרי זה, צוקאיי מתקדם הלאה. וכמו שאמרתי, ממציא את עצמו מחדש, לא מביט לאחור, משתף פעולה עם משפיעים ומושפעים ממנו. אני מודה אני רחוק מלהכיר את כל העבודות של הבן אדם, אבל השלישייה הזו היא ייצוג נפלא ומעניין של צוקאיי בתקופות שונות, באבולוציה ממוזיקה ניסיונית ושילובה במסגרת קליטה יותר. אחרי זה, הוא יעשה עוד דברים שונים ומי שרוצה להמליץ מוזמן. אישית, Movies הוא הבייבי של צוקאיי יחד עם הדברים שעשה עם Can. הראה שהוא יכול לעשות הרבה מעבר לקראוטרוק שמצפים ממנו. אני די הופתעתי לשמוע ואני די בטוח שגם אתם תחשבו ככה. לטוב ולרע. זו הייתה התקדמות הלאה ואולי הגיע הזמן שעכשיו, יכירו את הדברים שיש פה מעבר למה שידוע. כי זה כיף להיות ניסיוני וכו'. אבל לצאת מהקומפורט זון שלך ולעשות משהו אחר, זה כבר בראבו אחד גדול.

בפוסט הזה, אני מקווה שגם מי שלא שמע, יחקור קצת את מה שלבסיסט המשופם היה להציע וגם מעין סגירת מעגל עם המתופף האגדי. Can כבר לא יתאחדו. זה בטוח. ומצוקאיי, מצער לשמוע שלא יהיו עוד דברים, בתקופה שבה הוא רצה ליצור דברים חדשים אחרי מותה של אשתו. להתראות לחטיבת הקצב הכי מהודקת והכי קצבית ששמעתי אי פעם. ספק שיישמעו אי פעם כמוהם.

אטמוספרות ואודיסאות

לא צריך להיות קולנוען גדול כדי להבין שפסקול הסרט משפיע לא פחות מהסרט עצמו. השילוב הנפלא הזה בין וידאו לאודיו שמתייחדים לסצנות נצחיות וגאוניות. עכשיו, אם יש משהו יותר גאוני בעיניי בכתיבת פסקול לסרט, זה בחירת קטעי מוזיקה כתובים וידועים לסרט. זה אולי נשמע קצת "עצלני" מדי ככה לא לכתוב משהו מקורי ולשים קטעים של מישהו אחר. אבל תאמינו לי, זו עבודה לא פחות קשה לחשוב על קטע מוכר שעלול להפוך למשהו שונה לגמרי אחרי שנשמע בסצנה מסוימת. זו הגדולה בעיניי, לקחת משהו אחד ולהפוך אותו למשהו אחר. הרבה יצירות גדולות נוצרות ככה, ועובדה שהסרטים הגדולים הבלתי נשכחים כוללים שירים או יצירות שעיצבו את פסקול חיינו ועברו לעצב פסקול נוסף. אחד שהיה ידוע בשימוש הזה ובעיניי היה מאסטר בחיבור בין הוויזואלי למוזיקלי הוא סטנלי קובריק.

קטונתי כל כך שאני כזה קטן מלהציג ולהלל את העבודה של הבמאי האגדי. אבל מה שכן, אני כן רוצה לעסוק בבחירה אחת שלו. היא ידועה, אני בטוח שנאמר עליה הרבה, אבל לא מספיק בשבילי. אז כמובן שקובריק יצא מנצח כמעט בכל פעם שהתאים פסקול לסרטים שלו. אם זה "תפוז מכני" שהיה לי לפצצה ביום מאוד בהיר עם הסינתים העתידניים של וולטר (וכיום, וונדי) קרלוס, הסיום הבלתי נשכח ב"פול מטאל ג'קט" לצלילי הרולינג סטונס. אבל אולי הידועים ביותר כנראה, אלה שהפכו את הגאונות של קובריק לטריק ידוע ומוגדר בקולנוע, הם כמובן הפתיחה האלמותית של "כה אמר זרתוסטרא" של ריכרד שטראוס למראה השמש הזורחת וכמובן עם ריקוד החלליות ב"דנובה הכחולה" הבלתי נשכחת של יוהן שטראוס שהיו לחלק מהפסקול של האפוס הענק של קובריק, אודיסאה בחלל. שני הקטעים של שני השטראוסים, הפכו לכל כך אייקונים, גם כמעט 50 שנה אחרי שקובריק יכול להירשם כממציא הפטנט הזה שכבר מזמן הפך למעין מניירה שכולם מחקים.

יס! פאו בייבי פאו! קובריק

זוכרים? יופי! אני לא מתכוון לדבר על הקטעים האלה. מצטער אם קלקלתי. אבל אני מניח שאתם יודעים על מי אני מדבר. במהלך הסרט נשמעת מוזיקה לא זו של שטראוס, שהיא דיסוננסית, אפלה, קשה לעיכול ולאוזן ונשמעת כמו מין קרשנדו הולך ומתגבר ומותח כשנדמה שאנחנו אף פעם לא מגיעים לשיא ומשוטטים במרחבי היקום ללא סוף. וזה כמובן המלחין הגאון לא פחות, ג'רג' ליגטי. ליגטי, הוא אחד מהמלחינים היחידים במאה ה-20, שהפכו לידועים בקרב חבר'ה נוספים מלבד אוהבי מוזיקה קלאסית מודרנית שמרחיקים את החברה מאיתם. גם הוא חתיכת מהפכן גאון עם יצירות גאוניות ומדהימות כמו קובץ היצירות לפסנתר Musica ricercata, אחד מהדברים הכי יפים שהאוזניים שלי חוו ופואמה סימפונית ל100 מטרונומים. ניסוי מעניין שמכניס אנשים לאינסוף תהיות. למרות שליגטי בעיני הוא אחד המלחינים היותר אהובים עליי וגם מאלה שהכניסו מאזינים לשאלות מעבר למוזיקה והיצירות שלו עומדות בזכות עצמן, זו עובדה שהמוזיקה שלו הפכה לחלק בלתי נפרד מהסרטים של קובריק.

ליגטי וקובריק שני גאונים כל אחד בתחומו. אפשר להשוות אותם למלא גדולות (זהירות ניימדרופינג). מה שהם עשו בחייהם משתווים למה שעשו סטרווינסקי ושנברג למוזיקה, קנדינסקי ופיקאסו לאמנות, ג'ויס לספרות, לינץ' לקולנוע, איינשטיין לפיזיקה, גינסברג לשירה, חנוך לוין עם "מלכת אמבטיה" למדינת ישראל וסיינפלד עם פרק "ההתערבות" לטלוויזיה. שני גאונים מטלטלי עולמות ושוברי מסורות. על זה כבר דובר וידובר עד היום שבו כולנו נחווה את מה שקרה בסוף האודיסאה הקובריקית (בלי ספוילר כמובן). אבל אני מאוד מאוד אשמח לדבר פה על סצנת הפתיחה האמיתית של האודיסאה. לא בטוח אם זה ספוילר, אבל בכל מקרה, מסך שחור משחור. שלוש דקות של שחור משחור כשעם המסך השחור משחור מתנגנים גושים של אקורדים דיסוננטים מתמשכים, כמו שאיבה לתוך חור שחור כשהחלל לאט לאט מתעוות, כמו טריפ פסיכדלי אפל מאוד שבו אנחנו שומעים תזמורת שלמה ממשיכה וממשיכה לנגן דיסוננס ואף אחד לא יודע לאן זה מגיע.

מבין? ואז אני רוצה שיהיה כזה בום גדול כזה... ליגטי

זו אחת מסצנות הפתיחה הגדולות בסרט הזה, לא פחות מ"זרתוסטרא". וזו כנראה ה-יצירה של ליגטי שהפכה אותו לסלב שהוא, "אטמוספרות". מלבד הסרט, היצירה הזו הפכה ללא פחות גדולה מהחיים בזכות הגדולה של ליגטי והמקוריות ליצור משהו כל כך משונה בתקופה שהיה נראה שאי אפשר לחדש יותר בשום דבר. ליגטי היה מאלה שהבינו כי החידושים של סטרווינסקי, שנברג, ברג, וברן, וארז וברטוק הגיעו למיצוי. ליגטי רצה משהו אחר, הרבה מעבר למוזיקה. באותה תקופה, היו מלחינים עם רעיונות מעניינים גדולים שמשכו לא פחות אש. כמו יאניס קסנאקיס שלקח את רעיונות הפיזיקה והמתמטיקה לתוך המוזיקה שלו או פייר בולז שנקט בשיטה הסריאלית שהייתה משהו חדש באותה תקופה. אבל ליגטי היה אחר ובעיניי, אני חושב שהוא יצא המלחין הכי גדול במחצית השנייה של המאה ה-20. זה היה כבר מעבר למוזיקה.

ליגטי רצה ליצור ציור לא ויזואלי של צלילים, ליצור משטח נמתח של צלילים. התזמורת מנגנת אקורדים צורמים שנשמע כי הם נמשכים ונמתחים מין התעסקות כזו בחלל דמיוני וחציית גבול המוזיקה בעיניי. ליגטי הסביר את זה כ"מיקרופוליפוניה". משמע אומר, המוזיקה כוללת תפקידים שונים לגמרי, חלקם אולי נשמעים לא קשורים אחד לשני ומנוגנים סימולטנית. כלומר, כינור ינגן במקצב אחד בסולם אחד, הטובה תנגן משהו אחר לגמרי. וכל זה ביחד. כשחושבים על זה, זה עלול להיות מדומיין בראש כאוסף רנדומלי של צלילים של אחד שפשוט התעצל ותקע צלילים בלי שום קשר. אבל ליגטי בכלל לא היה כזה. היה לו בראש את ההתעסקות הזו עם הצלילים ומתיחה שלהם למה שאולי יכול להיקרא ענני צלילים. גם למתעבי קלאסי מודרני שלא יכולים לשמוע דיסוננס, לא יכולים שלא להסתקרן. ובכלל, אם אחד הבמאים הכי גדולים במאה ה-20 בוחר במוזיקה הזו לסרטים שלו, זה אומר משהו. גאון זיהה גאון נוסף. כמו שקובריק השתמש באפקטים מיוחדים שעליהם זכה, שנראה כמו מתיחת חלל הזמן והמרחב, ככה גם ליגטי עשה את זה. לא ויזואלית, אבל קובריק סיפק את זה.

שניהם מתחו את גבול היכולת של מה שאפשר לעשות. ליגטי גורם לתזמורת לא להישמע כמו תזמורת, יותר כמו מין אירוע על טבעי משונה. או אולי ככה נשמעות פלנטות אחרות. כבר קראתי פעם שהיו קוראים לזה אמביינט אפל אלקטרוני. שזה כל כך ממצה את זה בעיניי. פעם פנדרצקי קרא ל"קינה לקורבנות הירושמה" הבלתי נשכחת שלו כ"מוזיקה אלקטרונית המנוגנת ע"י כלים חיים". עד כמה שאני אוהב את פנדרצקי, אני חושב שליגטי הגשים את האמירה. רק שזו הייתה תזמורת שלמה. באיזשהו מובן, ליגטי גם יצר יצירה מינימליסטית. באמריקה כשעמדו לחשוב על הסגנון, אנשים ישבו והקשיבו לאטמוספרות של ליגטי. תחשבו על היצירות של סטיב רייך. מוזיקה ללא פיתוחים, שהיא מאוד מורכבת למרות העובדה שנשמע שהיא "לא מתקדמת לשום מקום". כזה גם ליגטי. ב-1961. כמה שנים לפני שהמינימליסטים באמריקה יהפכו את הקערה. כזו גדולה היצירה הזו, ככה היא גם מעוררת הרבה מאוד שאלות.

"Atmospheres זו יצירה נהדרת. טכניקת הלחנה המדומה לצביר ענק. זהו לא ניסוי, אלא יצירה כתובה באופן נפלא" - סטיב רייך

איך האוסף הצלילים הזה שנשמע כמו צבר אקורדים בלתי קשור הפך לכל כך מסקרן? מה קובריק רצה להגיד בפתיחה הזו? אני עדיין מאלה שאוהבים יותר את התפוז, כי אודיסאה זה משהו אחר. זה כבר מעבר לסרט. השעתיים האלה הם כמו ספר פילוסופי ארוך מאווודדד שכבר אפשר היה להתייאש ממנו שממוצה בזמן די קצר. ולמרות שקובריק אמר שזה מתאים לקונספט המסתורי, עדיין יש לי את השאלה למה על רקע שחור? למה אף אחד לא מדבר עליה חוץ מהפתיחה של שטראוס? האם זה עוד חלק מהמסר שקובריק מנסה להגיד על האדם, חייו והתפקיד שלו? כל מיני קשקושים אינטלקטואלים שאנחנו לא באמת רוצים בהם, אבל אנחנו לא יכולים שלא להתחבט ולשאול שאלות. ליגטי עצמו מאוד לא אהב שהמוזיקה שלו מופיעה בסרט שבין היתר כולל גם את היצירות של השטראוסים (זה גם נעשה בלי האישור שלו), אבל עובדה שמאז אותה פעם שאנשים בקולנוע שמעו את ה-3 דקות האניגמטיות, השניים הפכו לחלק בלתי נפרד (הניצוץ, עיניים עצומות לרווחה). חלקם אולי אמרו שזה משעמם ובלי שום משמעות מיוחדת, חלקם ממש הסתקרנו לא פחות וניסו להבין מה כוונת המשורר. אבל חשוב לדעת שלפעמים מה שנאמר זה מה שמתקבל. קובריק ראה באטמוספרות של ליגטי כאמצעי להשגת המטרה האניגמטית.

                                                                סצנת הפתיחה (+שטראוס)

יש בו תחושה חללית מאוד מפחידה. מין שיטוט בריק האינסופי. בחיי שהיצירה הזו יכלה להיות מותאמת גם לסרטי מדע בדיוני חדשים כמו "בין כוכבים" ו"להציל את מארק וואטני" (שנשמע באנגלית טוב יותר The Martian). אולי ככה נשמע פולסר? ומין תחושה כזו גורמת לך לחשוב שהשיא הגדול כמו סופרנובה קטלנית לא יגיע, כי זה ממשיך ונמתח, מין התעסקות עם המרחב המוזיקלי ועם אוזן המאזין, מה שמגביר את תחושות הפחד והלחץ. וואי כמו אני אוהב את זה. חלקכם יגיד שזה גאוני, חלקכם יגיד שזה צורם, את חלקכם אני לא מבין מה אתם עושים פה אם ידעתם שאתם לא אוהבים את מה שליגטי יצר. אבל הנה עובדה, אי אפשר להכחיש שזה מעניין. אם זו מוזיקה או לא, אנשים יתווכחו במשך עידנים. אבל אפילו בלי הסרט, למרות שגם ככה יש מסך שחור, אתם נלקחים למין שיטוט במקומות אפלים בתודעה, אולי בחלל עצמו, מרגיש שאותן אטמוספרות הן מין פסקול לפחד מבדידות בחלל האינסופי. בטח ככה הרגיש מייג'ור טום האגדי של בואי ב-Space Oddity כשנותר לבדו נטוש בחלל ומאבד קשר עם העולם. אז זה היה כמה זמן על שני גאונים שהעבודות שלהם הפכו לאחד. אחד לא יכול לחיות בלי השני. אבל למרות העובדה שקשה לדמיין את האודיסאה בלי המוזיקה של ליגטי. המוזיקה עצמה לבדה מוכיחה את עצמה לא פחות.

             בונוס קטנטן: סצנות מהסרט בסטייל פיקאסו יחד עם יצירה נוספת של ליגטי מהסרט. פשוט מדהים.