שנת 2020 כבר פה לאיזה חודשיים. ואני לא יודע לגבי הגויים, אבל יצאו לנו כמה דברים חדשים וטובים. ככה כדי להחיות את הבלוג החי מת הזה. אז ניתן ככה בכיף שלוש המלצות לשלושה אלבומים חדשים ומעניינים מסגנונות שונים שש מה לומר. כנראה אולי שרובכם שמעתם עליהם. אבל, זה שווה בזמן אמת: כולם אלבומי בכורה, אבל אף אחד/ת מהחבר'ס פה צעיר/ה בסצנה.
עמרי סמדר - קולאז': מחווה אלקטרונית למוזיקה ישראלית על זמנית
מדינת ישראל קיימת פה ושם כבר 70 וקצת שנים. על הדרך, עם תכניות כושלות כמו כור היתוך, יצאה ריאקציה יפה שקוראים לה רב תרבותיות. זה לא רק אשכנזים שבאו מהגלות באירופה הקרה, גם אי שם מהמדבר והפיוטים מבית ר' שלום שבזי ועוד הרבה דברים. בישראל כבר מזמן ידועים בשילוב בין מזרח למערב. יש הכל. מוזיקה מזרחית, רוק, פופ. עמרי סמדר הדי ג'יי התל אביבי החליט לקחת על עצמו וואחד משימה. הוא אסף כמה קלאסיקות ישראליות ממיטב האמנים שהיו ויש פה במהלך ה-70 שנה האלה, ועדכן אותם אל תוך מציאות עכשווית של ריקודים במועדון. עם ביטים של four on the floor כיאה לאייטיז אבל בלי לטשטש ולזרוק את כל מה שלמקוריים היו להציע.
פתאום "צלצולי פעמונים" של אהובה זצ"ל שכבר נחרש בכל מקום, הפך ל-Fאנקי/אורבני בטירוף. ברי ו"עיר של קיץ" קיבלו בסים לפנים, יהודית רביץ מעולם לא נשמעה כזאתי מקפיצה וכיפית. לא אעשה עוד ספוילרים. הקולאז' של סמדר הוא אחת המחוות הכי יפות שהמוזיקה הישראלית ידעה בזמן האחרון. והיא הייתה צריכה ריפרש כזה. זה פשוט כיף. גיורגו מורודר בתל אביב מכרם התימנים ועד לדיזנגוף. הרמיקס הזה מעדכן את הקלאסיקות לתוך המאה ה-21 בעשור החדש, ואפשר לומר שגם למי שאין לו מושג מי זו שושנה דמארי היום, לא יכול שלא להזיז ת'עצמו. אפשר להשיג את זה בתקליט, כל מה שאני מבקש בחיים ש"נענע דיסק" כבר ישימו אותו על דיסק.
הזאבות - הארץ השטוחה
להיות כנה לא משתגע על האינדי בארץ. חלקו פועל תחת נוסחה ברורה. ויעני, אין מה לחדש. הזאבות פרצו לי לפיד בפייס ככה שזה היה בלתי אפשרי להתעלם מהן. אני לא יודע מה עושה לי את זה. יכול להיות שזה ההומור שמופיע בקליפים ובחלק מהשירים שלהן. גם רואים שהן ככה מחוברות וזה יפה כל כך. לא רואים "להקתיות" כזאת בזמנים כאלה. מי שבקטע של הפיקסיז, פי ג'יי הארווי וכאלה, יכול להתלהב מהעבריות פה. הרבה נוהגים להשוות ל"מכשפות", אני לא חושב. נראה לי שפשוט אוהבים לעשות עניין מזה שהן בנות. אבל בתכל'ס, כיף לחוות פורקן ולהשתגע קצת בין היתר בגלל שאין דברים כאלה בארץ מאז הניינטיז. מלא דיסטורשן שלא תפסיקו לעשות הדבנגינג. הטקסטים של יפעת בליסיאנו (שירה, גיטרה) גורמים קצת לפתוח עוד יותר את האוזן. השיר הכי טוב באלבום "אבא של שירה" גם מבחינת לחן וגם מילים, שם את השטויות בצד (שלא תחשבו יש הרבה דברים רציניים כאן) ויש פה איזה סיפור משונה. אהבה סטייל "אמריקן ביוטי"? הורות חסרה? אהבה אפלטונית? אני אמשיך לזרוק מושגים לנצח? והפזמון נשאר בראש לנצח.
בתכל'ס, אני מרגיש שזו להקה שעם החברות הן יישארו להרבה זמן. זו להקה שאני מרגיש שעדיין לא מיצתה את הפוטנציאל שלה לגמרי, אבל אם זה ממשיך ככה, הן בדרך. מאיפה אני יודע, אולי יהיו כיוונים מפתיעים. אבל עד אז, אפשר פשוט ליהנות מכל זה. יש סקא שמגיע משום מקום בשיר הנושא, יש שיר הלל לאנה אהרונוב ובתכל'ס הן יודעות לנגן. מוריס מביאה ליינים שנותנים עוד משהו יחד לריפים, רוני "סנייק" מפציצה וטליה ישי נותנת בס שהוא לא בדיוק ליווי פשוט לגיטרה. זה אלבום קצר, וחלק מהשירים נשארים איתך בתת מודע כשהולכים ברחוב. באמת כיף, יהיה לכם כנראה עוד יותר כיף בחינגה שהן עושות ב-25.2 בבארבי לחגוג את האלבום שיצא.
ברנע - תל אביב פרק א'
בנדר אני לא משוחד, על אף שהדי ג'יי/מפיק רן ברנע אח יקר. לאלבום הזה כבר היה טיזינג באוגוסט. המגזין של ברנע "הספוג", הפך ללייבל עצמאי שמוציא אחלה של דברים. אז קיבלנו שלושה סינגלים לפני האלבום המלא.
האלבום המלא לעומת זאת גדול מסכום חלקיו. אני לא משתגע על היפ הופ ישראלי (אנחנו חזקים בטראפ), אבל רן מביא פה אלבום ששואף לרמה הבינלאומית ועושה יפה.
האלבום קצר ומתומצת משלב כל מיני דברים מהאוס עד לטראפ, ספוקן וורד ואפילו בלדות עם אירוחים של כל מיני כוכבים מקומיים בזירה כמו דור3 וטדי נגוסה. ברנע אוהב-שונא את תל אביב. זה שיר הלל וגם ביקורת. הסמים, תרבות ההיפסטרים, הרצון לשאוף לחו"ל. כל אלה נושאים שמעסיקים בטקסטים וזה לא מטופל בקיטש וביעני" מגניבות. זה אמיתי.
זה אלבום שאפשר לקלוט ישר בשמיעה ראשונה. למי שאוהב את האלבומים של טיילר, ארל סווטשירט או וינס סטייפלס שמספרים סיפור, אז אפשר לראות איזה יופי נוצר פה בעברית. כי אחרי הכל, בצדק מבקשים פה להפסיק לחקות את אמריקה וליצור שפה משלנו. זה עובד יפה.
עוד מעט העשור הזה מסתיים. ועוד מעט השנה הזו מסתיימת. יש כמה אלבומים השנה הזו שאני יכול לספור בידיים שממש עשו לי את השנה. שניים מהם עליהם אני אדבר, נוצרו בשני הצדדים של האוקיינוס. כל אחד (או שניים) בשלו. מדובר בקומיקאים שמזוהים גם עם העניין המוזיקלי. אני חושב שחלקכם יודעים קצת על מה מדובר. בקיצור, לפני שנציג, אני רוצה להגיד שאני מאוד מאוד מאוד אוהב הומור במוזיקה. בכללי הומור זה טוב. אבל יש משהו במוזיקה עם הומור שמעלה אותה כמה דרגות למעלה. בהרבה פעמים, יותר מוצלח ממוזיקה "רצינית". אני מודה שאני אישית, הייתי לוקח דברים ברצינות תהומית פעם. לא שזה השתנה. טוב. זה כן בעצם. מודה ששחררתי קצת. וגם אני כותב שירים שטותיים שפשוט עושים טוב. ויש הרבה דוגמאות לאנשים שעשו את זה. זאפה הוא הדוגמה המובהקת לאחד שהעלה את ההומור במוזיקה לדרגה אמנותית. הרבה אמנים ידועים יותר וידועים פחות. אם אלה להקות אלטרנטיב כמו Ween או פריימוס, אנשים טובים כמו אל ינקוביק המוזר, קניה ווסט שמחליט לעשות שיר עם בית שכולו מורכב מהמילים "וופידי סקופ, סקופידי וופ".
ובין היתר, יש את הקומיקאים. אלה שלא מזוהים בעיקר עם הקריירה המוזיקלית שלהם, אבל עושים דברים טובים כשהם מכניסים דברים לא בדיוק אכילים בטקסטים במסגרת קורעת מצחוק בתוך שיר פשוט וקליל. אם זה ריקי ג'רוויס (ושווה לכם לצפות במוקומנטרי שלו Life on the Road המבוסס על דיוויד ברנט האגדי מ"המשרד"), או מונטי פייתון. גם אצלנו בארץ, יש סצנה מאוד חזקה של הדבר הנפלא הזה אם בלהקות כמו כוורת, הבילויים, הפסוליה של דייזי, בוא לבר, ויתרתי, האחים צברי, הטראפ של דודו פארוק או הרגאטון של ערוץ הכיבוד. ובין היתר, שוב אותם קומיקאים שיש להם שירים ממש טובים עם טקסטים כתובים מעולה שבא לך להשתין מרוב צחוק. ובין היתר יש את השניים האלה, רועי כפרי וטל טירנגל - שהתאחדו לגוש יצירתי בשם "שירי מרפסת". ועל האלבום הטרי שלהם מהשנה, אני אשמח לדבר.
אני דור ילידי תחילת המילניום. ולהיות כנה, באיזשהו שלב בחטיבה ועד היום, מלווים אותי הסרטונים שרועי וטל עשו במהלך השנים. לא משנה אם אלה היו שירים (כמו קלטת הילדים של נח ותירס סקסואל) או בסרטונים שלהם (כל הדברים של "ניצה ולחם" או "המחברת הסגורה" בשתי מילים - יצירת מופת). זה עיצב לי את הבגרות בתיכון ומן הסתם ממשיך בצבא (מי מכם מעז להודות שהוא לא קנה מילקי בזכות הפרסומות?) וגם לחברים שלי. עכשיו באה השאלה שזאפה שאל לפני 30 ומשהו שנה "האם הומור שייך למוזיקה?". כן. אבל מתי הרגע שאתה מתייחס ברצינות לכל הדבר הזה? "שירי מרפסת" המופע המשותף של שני התל אביביים הכה מתוקים האלה, התחיל לצבור תאוצה והפך להיות שלאגר ביוטיוב. זה מה שאני וחברים היו מנגנים כשהייתה לנו גיטרה. כשכולם היו עם שירי שלום חנוך בקומזיצים בלילה בסבנטיז, אנחנו שרנו גם את שלום, אבל בין היתר גם את "כן ניגשתי לעידו" ו"יש אנשים".
היופי הגדול בשירים האלה היה זה שהם היו שירי מדורה כאלה פשוטים וקטנים שהיית מראה לחברים שלך ביוטיוב ומחכה לפאנץ' ליין שבא באיזה אלמנט הפתעה או אלתורון קטן. אז כשחבר טוב מהצבא מספר לי שהם מוציאים אלבום חדש שמבוסס על אותם שירים שאהבנו בתיכון. תהיתי לעצמי - יעני רגיל כמו הגרסאות ביוטיוב? מי ידע. מה שבטוח כשראיתי את העטיפה של וניה היימן, הבנתי שזה הולך להיות משהו משהו. זה עולה לספוטיפיי, אני רואה את השירים המוכרים והאהובים שם פליי. הבנתי את הקונספט. השירים המצחיקים והפשוטים האלה הפכו להיות עם הפקה מהסרטים, מהודקת, אלקטרונית-פופית. וזו ה-בשורה שהביאה את העניין הברור - השירים האלה הם ממש טובים מוזיקלית, שזה יהיה תירוץ לא להתייחס לזה ברצינות כי קומיקאים עשו את זה. למען האמת, אני לא משתגע על הפקות גדולות.
חלק מהקסם של החוסר הפקה
אבל דווקא בשירים האלה, שהם היו לשיא הפשטות ופתאום הופכים למעצמת אסתטיקה בהפקה של כפרי (ו"כן ניגשתי לעידו" שהופיק ע"י מאסטרו שוזין), אתה מתחיל לצחוק יותר. פתאום, "יש אנשים" מגובה בהרמוניות קוליות מרשימות, "לילה שנשכח" הופך לחאפלה אלקטרונית, "אח משכמה" מגיע לקליימקס מבחינת הפקה שזה אלקטרו פופ מצוין, "ישראל" עם הרפרנס לBTO, "מיטל וקובי" שעושה שיפטים בסגנונות ועדיין נשמע אחיד, "סוזן בואי" מכניס אותנו עוד יותר לסיפור בכוונה עם החלפת ערוצי טלוויזיה עד שמגיעים לביצוע של סוזן בויל. כן יפים שלי. האלבום הזה נשמע פי אלף יותר טוב ממלא אלבומים רציניים שיצאו השנה. ואני מאוד רוצה את הדבר הזה על דיסק. "שירי מרפסת" הוא עדיין מה שכיף לנגן ולשמוע, אפילו יותר מבעבר. ההופעות מוכרות, ההורים שלי ואנשים שלא בהכרח אוהבים את ההומור יכולים ליהנות מזה. וזה מוכיח שהשירים עם הטקסטים המצחיקים יכולים להיות מורכבים ומעמיקים גם מבחינת המילים וגם מבחינת המוזיקה. זו הייתה הזווית הישראלית לגבי העניין.
עוזבים את רועי וטל ואת הארץ (שלא במצב טוב). ומגיעים לאמריקה. גם יהודי. אבל בוא נגיד שמבחינת הנונסנס של המתוקים שלנו מארץ ציון. הבחור הזה הולך עד הקיצון ועד הסוף. אריק אנדרה - קומיקאי, מנחה, המושיע של העידן הזה, ידוע בעיקר בזכות תכנית האירוח שלו שהיא פרודיה על הפורמט. אנדרה מותח את גבולות הפוליטיקלי קורקט של המאה ה-21, בז לה, יורק עליה, מטריל את האורחים שלו, אומר משהו על החברה המחורבנת שחיים בה היום ובאמת יוצר מה שנקרא - הומור אוונגרדי. הוא לא חוסך מאף אחד והבן אדם פשוט קאלט מהלך היום שכל איזה "איכותיסט" שמגדיר את עצמו אחד כזה. אומר שהוא צפה בדבר הזה שנקרא The Eric Andre Show. גם את הסדרה הזו, חברים שלי ואני אוהבים ומצטטים רגעים בלתי נשכחים ממנה. עכשיו, מי שיודע, אריק אנדרה הוא לא הבחור האבסטרקטי המוטרף על LSD שמנסים לעשות ממנו. סך הכל מדובר בבחור אפרו יהודי חביב, עם תואר מברקלי ושליטה על הבס. הבחור אוהב ג'אז, היפ הופ (רק הפרקים עם הראפרים שמתארחים אצלו בתכנית הם פרייסלס), פאנק ולמען האמת, מה לא. והוא לקח את כל האהבה שלו למוזיקה על כל גווניה וסופסוף החליט להוציא את המוב שלו בתור מוזיקאי.
עוד אחד מהאלבומים שהכי אהבתי השנה, למרות העובדה שהוא מאווווד בעייתי. כי עד כמה שאני אוהב אקפסרימנטים, אני חייב להודות שיש רגעים שהם טובים לdank, אבל מרגישים מבחינת אחידות שבחורנו לקח את זה רחוק מדי. קודם כל, הוא לא אריק אנדרה באלבום. קוראים לו Blarf (לקח לי איזה יום לחשוב על הכול ולקלוט שזה אריק), הוא מחופש לרונלד הליצן של מקדונלדס במה שנראה כמו הגרסה שלו מהגיהינום. ואז משיק את האלבום ביוטיוב ובbandcamp, תחת השם Cease & Desist. פחות מחצי שעה בה אנדרה מסמפל כ-ל דבר שקיים. פרוג איטלקי מהסבנטיז, טרופיקליה, פרי ג'אז, ספר אודיו של ביוגרפיה של אובמה, פאבליק אנמי, ביסטי בויז, ריצ'רד פריור ובעיקרון כמעט כל דבר ויוצר מהכול תבשיל עצום כזה שמרגיש כמו ראנץ' מטורף. כמו מאדליב על LSD, גורם לThe Avalanches להיראות כמו הקרפנטרז. הוא לא חושש מלעוות חלק מההקלטות או לתקוע אותם מה שגורם לצ'אק די מפאבליק אנמי להישמע כמו מחשב Windows XP שנתקף בווירוס סופני או לשים בסים כבדים אחושרמוטה על בוב דילן. מדובר באלבום אינסטרומנטלי לגמרי, בלי התפשרות (ואולי זה פוגע בו קצת). אם טיילר דה קריאייטור או ארל סווצ'רט היו מרפרפים עליו והיה עוד יותר חומר זה היה הופך להיות אחד האלבומים האהובים עליי.
אבל יש נקודה אחת סופר בעייתית שמגיעה באמצע האלבום וגורמת לך לסגוד מכמה שזה דאנק, אבל כמאזין גורם לך לחשוב שחוץ מכל הקטע הזה, אין באמת הרבה. ממש באמצע האלבום מגיע I Worship Satan. קטע נויז של 10 דקות. מרצבאו מאונן בשירותים או איך שלא תתארו את זה. גורם לך לרצות שיהיה לזה קליפ, גורם להעריך את כל הקטע הזה של "אני הולך להטריל את כוווולם". אבל אריק אנדרה, החלום האמריקאי האלטרנטיבי שלי אולי קצת הגזים פה, מעבר לכל הסימפוניית סימפולים המטורפת הזו, הקטע הזה קצת מוריד. אבל אני חוזר לעניין ששאר הקטעים בנויים פה כמו מדען מטורף שמחבר רקמות של חזיר וצ'ינצ'ילה ביד אמן. על הדרך, הוא גם הביא קליפים מטריפי שכל שנראים כמו המקבילה הוויזואלית של המוזיקה שווים גם מילים: עם עריכה מוטרפת וחסרת רסן שכוללת כל מיני אפקטים זולים וגם קטעים מסרטי פורנו עם פטישים שלא בדיוק היו אמורים לעבור במסננת המשפחתית של יוטיוב.
ככה אריק אנדרה הצליח להטריל אותנו שוב. חלקם יגידו שהוא מטורף. אחרים וגם אני יגידו שהוא עשה את אחד הדברים היותר טובים שיצאו בזמן האחרון. אבל זהו בעיקרון. Blarf (השם אגב מלהקה שאנדרה הקים בעבר) בעיקרון נעלם), האלבום יצא במהדורה מוגבלת של ויניל ומה שנותר אלה הקליפים והמוזיקה שהראתה שאין גבולות בלהתחמק מתשלום לאמנים על סימפול קטעים שלהם (כי עם כינוי כזה איך יתבעו אותך). Cease & Desist שנשמע כמו Paul's Botique על אסיד וקראק יחדיו, הוא באמת אחד הדברים היותר מקוריים שיצאו השנה ובזמן האחרון. הוא ממש לא מושלם, אבל הוא עושה בית ספר לכל המפיקים למיניהם. ומראה לכולם מאיפה משתין הבבון. אלה שני טייקים שונים לגמרי של קומיקאים שיצרו אלבומים שראויים להתייחסות מעבר לעובדה שהם "מוזיקה שנוצרה ע"י קומיקאים". אם הם קיימים בפורמט פיזי, הייתי אומר שתשיגו אותם, כי הם נראים טוב יחד עם כל הדברים הרציניים שלכם.
מתוך השואו של אריק, הייתי מת לאלבום נויז כזה ממנו שונא להיות יחצ"ן, אבל מוסיף פה תוצר אחרון של הקלטות עם חברים באמצע שבוע נופש בצבא. עוד איזה הומור מוזיקלי כזה:
התגייסתי בחורף. חורף זו התקופה האהובה עליי. אני מרגיש כל פעם שאני נטען מחדש בחורף, אחרי תקופה של יובש בקיץ. כל חורף הוא כמו ריטואל מקודש שלעבור אותו פשוט ממלא אותך בטונות של דופמין שאתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. ואני באמת לא ידעתי מה לעשות עם עצמי כי הפוסט היה צריך להתפרסם בכלל לפני שנה.
ואני מנסה לכפר פה כי אני היה לי איזה מחסום כתיבה בכל מה שקשור לכתיבה בבלוג הזה. אבל אני מתחיל שוב פעם. מנסה. חוויתי איזה מסע פיזי ומוזיקלי וכנראה גם רוחני שכשאני ניגש למחשב/נייד אני מרגיש שאני חייב לעשות את זה אחרת. ויכול להיות שכתבתי פה ושם על אהבה לחורף ומה אני עושה בה.
עכשיו מי ישמע איזה חורף יש פה במדינה שמצויה בשבר סורי אפריקאי ומי ישמע בתקופת המהפכה הסביבתית שנראה שאנחנו בדרך לאסון אקולוגי. כרגע אלה ימים חמים שמחשיכים מוקדם עם הזמן אבל כשאני כותב עכשיו, יש רוח אימתנית באבוע בוע אימתנית שקוראת עליי תיגר ועושה אותי עם שערות גוף סמורים.
וזה משהו שאני אוהב והתגעגעתי לזה. זה. ולמהירות האור של הברקים שעוברת ומנצחת במרתון מול מהירות הקול שמאחרת לבוא עם הרעם, לגשם ולנוף האפרורי היפיפה שנוצר (וגם הפוסטים הציניים שצומחים כמו פטריות ברגליים של "וואו כולכם מתלהבים כאילו ראיתם גשם פעם ראשונה"), להתרכבלות בחדר, ספרים טובים (רצוי בקט), סרטים טובים (רצוי שמש נצחית בראש צלול).
הכלורופלסט שסופסוף יוצא מהצמחים ומשחרר ריח ממסטל שידוע כ"ריח של גשם", יופי של מרקים וכל מיני חידושים במטבח, תה וכמובן, המוזיקה שכמו איזה דוב שמתעורר משנת החורף שלו אבל בנוגע לזה, הדיסקייה שלי מתעוררת מתרדמת הקיץ. והכל חוזר להיות מוקפא אחרי שהשמש הפשירה את הכל.
אז זה רדיוהד וKid A המאמי הלאומי, הסמית'ס, לאונרד כהן איך לא?, פיטר האמיל גם מתארח פה ושם, רוברט וויאט תמיד רצוי, ניק דרייק בכלל זה משהו. פה ושם גם בל וסבסטיאן, בורדס אוף קנדה באים לחאפלה. ביורק התווספה לי, גם אמביינט יהיה, ביל אוונס פה ושם, אביתר והאלבום הראשון יוציא הכל, ג'ון קייג' והיצירות הראשונות שלו לפסנתר. ואני חושב שגם קייט בוש אהובה מאוד (למרות שזה בכל עונה כמעט).
זה נדמה שהשיאים הגדולים שלי במסעות המוזיקליים שעברתי קרו בדר"כ בחורף. בכיתה ז', לא שמתי לב בזמנו אבל השיט הגדול היה לשמוע פרוג כמו חנון ולהקשיב לפיטר גבריאל מספר לי סיפורי פנטזיה סוריאליסטיים. בכיתה י', בתחילת 2016 זו הייתה תקופה מאוד מבורכת מבחינת משקעים.
וגם על הדרך, התחלתי לגלות שיש עוד דברים חוץ מפרוג וחוץ ממטאל והתחלתי לאהוב מוזיקה לא משנה מאיפה היא מגיעה. אני זוכר את הבום הגדול והקליק האחרון שנוצר ביני לבין האלבום המושלם של מר ניק קייב עם Skeleton Tree הטרגי.
אלבום האיוב שמתאר את התחושות והמחשבות של אב שקובר את בנו (ועכשיו עם החדש הו הו). הקליק הזה קרה אחרי אותה הופעה אגדית ומושלמת שלנצח אזכור כאחת הטובות ביותר שנכחתי בהן. כשקייב מכשף, לא עושה דאווינים ושולט בכולם כמו איזה puppetmaster. והוא עשה 7 מתוך ה8 שירים שמרכיבים את האלבום הזה שכמעט ולא זכרתי ממנו כלום בשמיעה ראשונה.
ואחרי אותו יום בנובמבר, התאהבתי באלבום וכמו איזה אקט סימבולי התחיל לרדת גשם יום למחרת והייתי חייב להקשיב. הרגע הזה עם המוזיקה השחורה משחור עם הנוף המלנכולי הרגיש כמו כפפה ליד. אבל ב2018, זה היה אחרת. בחורף ההוא, התגייסתי.
יכול להיות שזו הסיבה למה פתאום נהיה לי בלוק כזה. אבל התחיל פרק שונה בחיים - התגייסתי אי שם בחנוכה אחד כשגשם כבר היה די נורמה ונסעתי למקום הכי נהדר ללכת אליו בחורף. שבטה. המדבר הזה שבהתחלה היה די בסדר הפך לשומקום בלתי נסבל בעיניי. שנראה לי שכל מי שהיה ונמצא בחיל התותחנים יכול להזדהות.
בתכל'ס אני אומר שהמסלול שלי היה תקופה מאוד מהנה. השתנתי לטובה ואני חושב שבתכל'ס בקטעים כאלה צה"ל יודע לעשות לטובה מדי פעם. אבל היו רגעים שלא הבנתי מה אני עושה בחול טובעני ולא מריח עצים רטובים, למה אני בשמירות ולא קורא משהו, למה אני לא חווה גשם אמיתי? ולמה אני צריך לרדת לשטח ולא לשמוע רדיוהד?
ככה זה. זה עובר. אבל באותה תקופה בחורף למרות שדי נהניתי (למען האמת, הטירונות הייתה אוסף אפיזודות סטייל מלכוד 22 או אפילו משהו אחר בכיוון שקורעות מצחוק בכל פעם), הרגשתי שזה לא צריך להיות ככה. לא הבנתי מה אני עושה על מדים ולמה אני בכלל נמצא בשבטה. הרגשתי כמו פנחס שדה ב"חיים כמשל" שקראתי באותה תקופה כשאני מחפש ורוצה שלוות נפש. לא הקפצות ולא כלום, חלאס. עוד מעט אני מציין שנה מאז הגיוס.
ואני חוזר פחות או יותר מוזיקלית לאיך שהייתי באותה תקופה כשהזמן שלי כמלש"ב עמד להיגמר. באותה תקופה, היה לי קראש גדול. קראו וקוראים לה פי ג'יי הארווי. אני התאהבתי באישה הזו ובמה שהיא עשתה. היה נראה לי שאיזו רוקרית עם גיטרה חשמלית שאוהבת קפטן ביפהארט וג'יימס ג'ויס הולכת לעשות לי וואחד בומבילה אצלי בראש.
ובאמת. נסחפתי. Dry היה מושמע מלא פעמים אחרי חזרה מהעבודה, האנרגיות, המילים, הדיסטורשן, החזיר אותי לעשות הדבנגינג כמו בכיתה ח'. ובמהלך התקופה הזו גם, אמנם אהבתי את פולי אבל היה לי קשה למצוא את ה-אחד. מיהו ה"אחד"? האלבום ההוא שסופית מפיל אותך וגורם לך להגיד "אני פשוט אוהב את האמן/נית הזה/ו".
Rid of Me היה גם עם סאונד בנזונה (תודה אלביני אחיקר) אבל לא הרגשתי את אותה זרימה שהייתה בDry (משהו שאני ארגיש הרבה יותר מאוחר באלבום הזה), To Bring You My Love התעלה לי מעל הציפיות אבל עדיין היה נקי מדי, ולפעמים יש לי תחושה שעושים ממנו יותר מדי. אבל איפשהו כבר כשניצני החורף מתחילים להראות סימנים, התחלתי להקשיב לכבשה השחורה בקטלוג של הארווי.
הרי איך לא? יעני הכבשים השחורות תמיד מעניינות, תמיד מושכות, ולא משנה שיגידו שזה מתפלצף לאהוב את זה. חרא על מה שחושבים. זה עושה לי את זה. כמו הבחורות המתוסבכות בחיים או בסרטים שתמיד התאהבת בהן. כזה היה Is This Desire? ולא לקח הרבה זמן עד שאמרתי שהוא הכי קרוב ל"אחד" שלי. איך זה הגיע למצב שאחרי שלושה אלבומים מבוססי גיטרות שהראו שפי ג'יי הארווי היא דבורה הנביאה של הרוק נרול, היא עושה סוויץ' כמעט חד לטריפ הופ אפל, סאונד דאב כבד, בסים רועמים וביטים משונים?
תכל'ס הגיוני אחרי היסטוריה קצרה של הקריירה של פי ג'יי בתקווה בפסקה: הסטודנטית המופנמת לציור ששרה על כוס, זיונים ודם בתגבור דיסטורשן הופכת לסנסציה באלטרנטיב. והיא מקבלת הכרה ולאט לאט סוללת את דרכה למיינסטרים. היא עם טריו חזק ועוצמתי שמפציץ חזק וכאמור התקשורת מבינה שיש לה משהו שלא נעלם בזמן האחרון.
Dry יוצא ומקבל הצלחה די מכובדת. קורט קוביין שם אותו ברשימה היפה של ה50 אלבומים האהובים עליו. פי ג'יי והטריו שלה (סטיב ווהן מבסבס ורוב אליס מתופף ומגבה ווקאלית) ממשיכים עם הפקת האבא של הנויז פאנק ווטאבר אדון סטיב אלביני (נראה לי מיותר לציין כמה הוא עשה) שמוציא מהם יופי של סאונד עם Rid of Me. יש חילוקי דעות ופולי נפרדת מחבריה, מה שהופך אותה לאמנית סולו פרופר ועושה שינוי פאזה ממש לא אחרון.
פגישה עם מיק הארווי בספינה של הזרעים הרעים של ניק קייב וחזרה לעבודה עם חבר ילדות ג'ון פאריש מובילה לשיתוף פעולה מבורך שיימשך לעוד הרבה זמן ומוליד על הדרך את אחד האלבומים האהובים של הניינטיז - To Bring You My Love. היא נשית, מסוגננת, עם שמלה בצבע אדום דם סטייל דיוויד לינץ', פאה, ריסים וסאונד נקי יותר. ואפשר לומר שהיא פחות פרובוקטורית. היא הרבה יותר בוגרת.
לאט לאהיא כבר הופכת ליקירה של הMTV. מתאריינת, יש לה שני להיטים C'mon Billy וDown By the Water, פסטיבלים (כולל בחיפה), עניינים ועל הדרך - התהוותו של רומן לוהט מיתולוגי. וזה מחבר אותי לנקודה בה דיברתי על מר ניק קייב. האקס המיתולוגי. מה שבזמנו צוין על ידי המבקרים כהשפעה מוזיקלית מאוד דומיננטית, הפכה לאהבה בין שני האמנים הכי אפלים בסביבה.
וזה הוציא מהם הרבה טוב. גם מהחיובי וגם מהשלילי. מהחיובי ב-1996 - שנה שבה הוציאה אלבום עם ג'ון פאריש Dance at Louse Point, ניק והזרעים הוציאו את Murder Ballads, פולי תרמה את קולה בין היתר ל-Henry Lee שם. בכמה מילים, אחד ה-דואטים, שאלו את אבא שלי. הרומנטיקה תרמה למוזיקה. עד ש... פרידה. איפשהו ב-97, הזוג הזה שהיה מושלם מדי מכדי להמשיך לצאת יחד - נפרד.
קייב גילה שפולי לא יכלה עם בעיית הסמים שלו. אז לדבריו, "היא ויתרה עליי". לא משנה מי זרק את מי, שני הצדדים יצאו שבורים מהסיפור. ניק הוציא את אחד האלבומים הכי עצובים שלו The Boatman's Call. אלבום הפרידה שלו - רוב הזמן רק פסנתר ושירה שמנחמים אותך. זה היה הצד של קייב.
פולי נכנסה גם היא לדיכאון די עמוק. וזה גרם כאמור למעבר חד באמנות שלה. היא אמרה שהיא רצתה לכתוב יותר בשביל עצמה. השירים אישיים יותר. הטקסטים אפלים יותר. המוזיקה - זה סיפור אחר. הילדה שגדלה בכפר אנגלי וגדלה בבית על דילן, האולין וולף וביפהארט, יצרה אלבום כבד, אפל ויחסית מרוחק מגיטרות.
הסאונד הרבה יותר אלקטרוני ובעיקר טריפ הופי, בהשפעת מאסיב אטאק, טריקי (ששיתף איתה פעולה אחרי זה) ופלסטיקמן. לא אומר שזה סטייל Kid A שזה כמעט אלקטרוני פרופר. יש גיטרות, יש רוק. אבל גם כשיש, זה סאונד מאוד מלנכולי, מאוד מסוגר, לא מונע מאנרגיות בוסריות. רק מביטים בעטיפה ומבינים שמשהו שונה. זה לא הצילום שמנפץ לך את הפנים בRid of Me.
בצילום המושלם של מריה מוצ'נץ - פולי חוזרת למראה מקורי. בלי פאה. שיער מתולתל. ידיים שלובות במבט די קר, על גבי נוף פסטורלי אנגלי ובגוון קודר. כזה קודר שזה הבהיל את פולי אחרי שכתבה את שני השירים הראשונים לאלבום - My Beautiful Leah דיכאון עמוס בס על נערה שמחליטה להתאבד כי לא מצאה אהבה ו-No Girl No Sweet קליימקס של מישהי שהתאהבה במישהו שהגיע מגן עדן ומוסרת לו את כל כולה ונשמתה.
אלה השירים שהרכיבו את שאלת התשוקה של הארווי. בניגוד לאקס עם Murder Ballads שם רוב השירים על נשים ברובן נרצחו, הארווי גם שרה על נשים פשוט כאלה שמזלן לא צלח, שוליים של השוליים, או כאלה שהביאו על עצמן את הגורל המר. זו הייתה הפאזה הכי אפלה של פולי. מאז, היא לא חזרה על מה שעשתה פה ב-1998.
אבל זה לא שפולי חוזרת על עצמה בדרך כלל. כל הקריירה שלה היא משתנה ומתחדשת. בשבילה זה היה פייז מסוים. די דיכאוני, אבל כזה שמאוחר יותר אמרה על האלבום שהוא הכי אהוב עליה. ואין לי מה לומר לגבי זה חוץ מלהסכים איתה (למרות שאני עדיין מתחבט אם זה זה או Dry).
הסשנים כללו חברים טובים. מיק הארווי (שכחו מקשר משפחתי אין כזה) ופאריש נשארו מעבדים ומנגנים על כמה כלים. רוב אליס מימי הטריו העליזים חזר ושחקן חד פעמי בזירה - אריק דרו פלדמן. ביפהארטיסטים מוצהרים יודעים שהבן אדם אחראי על בס, קלידים ומלוטרון באלבומי האייטיז של הקפטן.
על ההפקה נשאר Flood, הצטרף גם Head ומריוס דיוריס בא והביא את פי ג'יי אל טריטוריית האלקטרוניקה שביקשה לחקור. לפני כל זה, היא הקליטה סקיצות על רשמקול עם שני ערוצים. ולקחה הפסקה. כי היא חשבה שהיא צריכה לתת ביטוי לפי ג'יי הבן אדם ולהניח קצת את פי ג'יי המוזיקאית. זה הוציא משהו אחר. זה כבר לא קונספט פרובוקטיבי, או הומור שחור מאוד אדג'י.
וזו הייתה עוד אחת מאותן בעיות שגרמו לפולי להיכנס לאותו ברוך שנכנסה אליו. זו לא רק הפרידה. זו גם התקשורת שהאמינה וגרמה לכך להתפרסם שפי ג'יי הארווי מתנהגת כמו השירים שלה. "כלבה מהגיהינום שלא מקבלת מספיק סקס ודם" כמו שפולי התבדחה. אבל זה מעצבן. תארו לכם כמה נורא שמצמידים אתכם לסטראוטיפ שאתם לא יכולים לברוח ממנו.
על הסט של האל הארטלי, שם פולי שיחקה אצלו בThe Book of Life
במקרה של פולי, העיתונאים הפכו אותה לפסיכופתית שמטביעה את הבת שלה בים ומאוננת עד כדי דימום. זה לא מה שהנערה מדורסט שבחרה דרך להביע את עצמה התכוונה. ב"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, יש פרק בו הסופר פונה אלינו ישירות ואומר שנמאס לו מהשאלות הרפטטיביות של "האם הדמויות של ספריך הן בעיקרון שיקוף שלך?"
זהו הקורא הרע. שהופך את הספרים הגדולים למטאפורה רכילותית על הסופרים. במקרה של פולי, התקשורת הייתה למאזינים הרעים. צדק זאפה בזמנו שעיתונאות מוזיקה נכתבת על ידי אנשים שלא יודעים לכתוב. תקופה די אפלה בחייה, בה היא חיה במרתף של ידידיה פאריש ומוצ'נץ. כל זה הוביל לIs This Desire? התופת וכור המצרף שבסוף יוביל את פולי ג'ין הארווי לתקופה חדשה, התחדשות אישית שבה היא מתמידה עד היום.
באלבום הזה, היא התחילה להביא את עצמה ולאו דווקא לשיר על נושא מסוים. יכול להיות שפולי מסתתרת בתוך כל הדמויות שהיא מדברת עליהם. והיא באמת הופתעה כאמור מכמה אפלה היא נהייתה כשהיא שמעה את מה שיצא לה בMy Beautiful Leah. בסים כבדים יותר מחורים שחורים, מלוטרון סהרורי פולי שרה ספק מדברת והשירה כאילו נמרחת. וכל זה עושה צמרמורת.
לי בעיקר זה עשה צמרמורת שבעוד לאה חיפשה אהבה, החודשים עוברים כשפי ג'יי אחרי כל תיבה "ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר". לי זה פשוט כל כך נכנס ישר בגלל שכמו שאמרתי התגייסתי בדצמבר. זה נשמע דבילי, אבל בחלק הזה בשיר הרגיש לי כמו התקופה הלחוצה הזו שכבר ידעת שזה קרב. משם, פולי מסיימת את כל זה בפתאומיות שמאז היא פחדה מעצמה בנוגע למה שהגיעה, עד כדי כך שכמעט שקלה לפרוש ממוזיקה כדי להתנדב באפריקה.
בסים כבדים ובחורות שמביאות על עצמן טרגדיה די דומיננטיים באלבום הזה. Joy, גם הוא עמוס בסים בתוך שיר דראם נ בייס מעוות במיוחד מספר על בחורה ושמה ג'וי, שבקטע אירוני, מעולם לא היה לה אושר. אז היא החליטה שעדיף לה להתעוור. נושאים כבדים למוזיקה כבדה ע"י גברת שהייתה במצב רוח מאוד כבד. הדוגמה הכי בולטת היא Electric Light. שיר מינימליסטי כולל רק ליין אחד על סינתי בס עמום, תופים ושירה של פולי שמתווספת לה עוד שכבה שהופכת את יקירתנו לסירנה מפחידה ממעמקי ים אפל.
עוד מהנושאים המעניינים באלבום, כנראה בהשפעת האקס המיתולוגי, הוא אימג'ים נוצריים שמופיעים בשלושה שירים. בשניים מהשירים היותר יפים מדובר על אדם וחווה (The Garden) וכפרה על חטאים (The River) ובאחד השירים הבולטים, The Wind. מאסטרפיס של הפקה. שיר טריפ הופ מאוד אווירתי. עמוס בבס קולי מגניבולי ובביטים קראנצ'יים, פלוס אפקטים פסיכדליים כשפולי שרה ולוחשת באופן מאוד מצמרר על קתרינה מאלכסנדריה.
קדושה מעונה ממצרים שהמירה את דתם של הרבה רומאים וניסתה למנוע את רדיפתם, נידונה למוות כשהיא הועלתה על גלגל עינויים. פולי משלבת את הסיפור הנוצרי, עם הכנסייה על שם קתרין ששוכנת על גבי גבעה במקום הולדתה דורסט. פולי מערבבת את הסיפור עם חוויות ילדותה ואולי גם מחשבותיה בתור ילדה. בשיר תוהה המספרת ומבקשת שיהיה לקתרין בעל. מנוגד לגמרי לקדושים שנמנעים מהעולם החומרי ומה שיש לו להציע. אבל פולי פשוט רוצה שיהיה לקדושה טוב. זו אחת מנקודות האור שיש באלבום הזה. ויש בהחלט כמה.
יכול להיות שזה מתקשר לאחד השירים הטובים והאניגמטיים באלבום Catherine. אחד האהובים עליי. תופים רוטטים, גיטרות מסוגרות וסינתסייזרים שמציירים נוף. למרות שקשה להבין את הכוונה בשיר. האם זו אותה קתרין הקדושה כי אם כן, מי זו Catherine de Barra? האם השיר שמייצג אובססיה וכעס כלפי אותה קתרין מסופר מדמות אותו הבעל הדמיוני שפולי קיוותה? האם זו אהבה לסבית? האם פולי פשוט מרגישה מאוכזבת מקתרינה הקדושה? האם מישהו יכול להסביר למה הפזמון כל כך מצמרר? Till the light shines on me? I damn to hell every second you breathe
אבל בכל מקרה, החלק השני של השיר שעובר למוד אחר לגמרי, מביא עוד יותר שאלות. הדובר/ת מביעים אהבה לקתרין והמוזיקה יותר מפוייסת, למרות שעדיין מלנכולית. והרגע הזה הוא מהאהובים עליי. Oh my Catherine שרה פולי בעדינות, בזמן שמתווסף אורגן כנסייתי, כמו הצילום של רון פריק בדוקואים שלו, שומעים בשיר את הנופים האינסופיים מתמשכים בצילום איטי. יכול להיות שזה רק אני, אבל זה באמת שיר יפיפה.
הרבה מאוד סימני שאלה מתעוררים באלבום הזה. אבל מהנקודות היותר ברורות היא הסינגל של האלבום. לא יודע כמה היט סינגל זה יצא. אבל A Perfect Day Elise הוא שיר מוחץ ויפיפה גם. פינה של רוק בתוך האלבום המאוד לא רוקי. זה לא גיטרות עם דיסטורשן כמו בגוד אולד דייז, אבל זה פשוט ממכר איזה פזמון. לא רע לשיר על בחור שחברה שלו גילתה שהוא התאבד.
אבל היי היי. אין פה כל הזמן רק דיכאון ועצב. אחרי הכל, יש באלבום הזה את אחד השירים הכי טובים שלו, The Sky Lit Up. בפחות משתי דקות, פולי מתארת יפה את פלאי השמיים וזה פוגע בך חזק עם הגיטרות הכבדות כמו רוח חזקה בטירוף שמקפיאה לך את הפנים. וכמובן, ה-שיר. הפייבוריט שלי. שפותח את כל הסאגה הזו.
עם השלושה האקורדים הנצחיים האלה, פולי מציגה את אנג'לין. זונה שמבקשת להתנער מהחטא העיקרי שלה - אהבה לכסף. ואמנם חוטפים וואחד דיכאון עם בית כמו:
אלוהים יקר החיים לא נחמדים אנשים נולדים ואז מתים.
אבל לפתע מתוך השחור, מגיח האור: אבל שמעתי שיש אושר לא נודע פתוח לרווחה כמו ורד
אנג'לין הדמות הטרגית, רוצה שינוי, אהבה אמיתית. וזה מתבטא בשיר הכי אנושי באלבום הזה. יש לו את האקורדים הכי טובים בעולם. אני מרגיש כאילו אני בנוף חורפי מושלם ומלנכולי כשאני שומע את זה. זה קנה אותי בפעם הראשונה כשהקשבתי לאלבום הזה. ואם יש דמות שאפשר להזדהות איתה זו אנג'לין. הכי אנושית ורוצה להגיע למשהו טוב. אבל זו רק ההתחלה. וכמו וודי אלן, ניזרק ישר לנקודת הסיום.
הקליימקס של האלבום מגיע לקראת הסוף No Girl No Sweet. הרוק והאלקטרוני מתנגשים. ביט שיכל להשתלב יפה במועדון וגיטרות כסחניות. פולי מציגה את הדמות המספרת. שמתאהבת בבחור שהגיע מגן עדן (תגובה לניק קייב?) ולוקחת קיצוני כשהיא אומרת לו שהיא רוצה לקחת אותו לראש שלה ולמסור את כל כולה אליו. ואז הקול של פולי עובר דיסטורשן ואי אפשר שלא להצטמרר. זה האמאמא של הקליימקס באלבום הזה והוא מותיר אתכם פצועים, פגועים מכל הויה דה לה רוזה של פי ג'יי הארווי.
ביורק אמרה על Homogenic שלה שאחרי Pluto האגרסיבי בטירוף מגיע השיר האחרון All Is Full of Love שהוא כמו הציפורים המצייצות אחרי סופה קשה. במקרה של התשוקה של פולי, No Girl No Sweet הוא הסופה הקשה שתוקפת אותך ואז בא שיר הנושא הסוגר. כמו שממה אחרי כאוס טוטאלי שלא נותר בה כלום. עד שמגיע הסינתי העל טבעי הזה ונשמע כמו קרן אור בודדה בתוך כלום.
כל הלהקה נשמעת כאילו הם היחידה בעולם. עם ריף גיטרה בודד וממכר, את כל הדיכאון הזה מסמכמת פולי בשאלה הברורה "האם זו תשוקה?" שמספיקה כדי להביא אותנו למצב טוב? מה עם כל התסבוכים שעלולים בתשוקה בין בני זוג? כל האלבום עמוס השאלות הזה מסתיים בשאלה שדי רלוונטית לשאול היום. 21 שנה אחרי שהאלבום יצא. עם הגיטרה הבודדה הזו, השיר מסתיים שוב באותו אפקט שמימי ומותיר אותנו כאילו נותרנו לבד. בלי קשר לנושא, אני זוכר איך השיר הזה היה תקוע לי בראש אחרי שנסעתי באוטובוס לשבטה על מדי א' לא מבין מה אני עושה עם עצמי. הפזמון פשוט התנגן לי בראש בגלל המוד. מה לעשות זה היה דיכי כזה.
אבל פולי הייתה בדיכי אמיתי. היא אמרה כאמור שה100 אחוז שהיא שמה מעצמה לאלבום הזה הוביל אותה למצב נפשי לא יציב. האלבום הזה שסגר לה את הניינטיז, היה תהליך הריפוי שלה שהוביל אותה למצב טוב יותר. כמה זמן אחר כך, היא הוציאה את Stories from the City, Stories from the Sea. האנטיתזה המוחלטת לאלבום הזה. שירי רוק כיפיים, קליטים, שמחים. מאז, Is This Desire? נותר ייחודי בנוף של פולי.
פייז
היא לא עשתה משהו כזה מאז, אבל היא תמיד לא חזרה על עצמה. ובכל זאת, היא מודה שהאלבום הזה היה הכי טוב שלה. לא נותר לי מלהסכים איתה. הוא עיצב לי את התקופה לפני הצבא, כשהתגייסתי שמעתי אותו. ואני חוזר אליו, אחרי שציינו לפני חודש 21 שנה, אחרי שנה שבה ניסיתי לכתוב את הפוסט הזה ולא ידעתי איך בציון 20 שנה וזה כיף לכתוב על אלבום כזה שמסמל תהליך של התחדשות בקונספט לעוס של שנה חדשה. ואחרי עוד מעט שנה שלא כתבתי פוסט.
אבל לא משנה, אני פה בשביל ציון של 21 שנה לאחד האלבומים שאני אוהב, זה מתאים גם לחורף הקרב. אז אם יש איזה יום גשום עמוס ברקים ורעמים, זו אחלה אופציה להקשיב לה.
אחד הטובים - דיוויד ביירן מארח את פי ג'יי כשהיא מבצעת שלושה שירים מהאלבום (הוא עוד היה טרי בזמנו)
בתחילת החודש הזה, ציינו יום הולדת שאולי נותן לי סיבה טובה לכתוב את הפוסט הזה שרציתי לכתוב עליו הרבה זמן. אני חושב שהרבה מאיתנו אוהבים את האנדרדוגס. אלה שנמצאים בצלם של החבר'ה הדומיננטיים. זה שלא חושבים עליו כראשון מאיזשהו קולקטיב. והנה אחד כזה. ב-3 לחודש, חגג 62 אחד הגיטריסטים הכי מקוריים שיחד עם הפרנטר שלו, יצרו את אחד הצלילים הכי ייחודיים שעיצבו את הניינטיז. זהו לי רנאלדו, 1/4 מתוך הלהקה הנהדרת ושמה סוניק יות' ז"ל. מהקמתה ועד פירוקה ב-2011, היה רנאלדו לאחראי על 50% יחד עם חברו ת'רסטון מור על צליל הגיטרה הנויזי, בלתי מתפשר, דיסהרמוני, צורם ואוונגרדי של הגיטרה. מי שעיצבו את הצליל של הסוף אייטיז-תחילת ניינטיז. בהתחלה עם הנו ווייב של ניו יורק, אחרי זה למהפכת הגראנג'-נויז של הניינטיז. השיתופיות בין השניים היא פשוט קדושה גדולה לרוק כשהשניים למדו מהאלילים הגדולים של האוונט רוק והפאנק והוציאו את הרוק והגיטרה מהקלישאות שלו. כמו מטענים חיוביים ושליליים, כמו גוגו ודידי במחזה הנצחי של סמואל בקט "מחכים לגודו", מור את רנאלדו קשורים אחד לשני, לא דומים אחד לשני בשום מובן, אבל הם פשוט מושלמים ביחד.
עכשיו הנה העניין. סוניק יות' הובנתה בעיקר על הצמד מור ואשתו לשעבר קים גורדון. הרביעייה שכללה את השניים, רנאלדו וסטיב שלי, קיבלה את הספוטלייט עם מור והבסיסטית הבלונדינית עם הפרצוף הקשוח, גורדון. מה לעשות שהשניים מושכים כל כך הרבה תשומת לב? אבל לכבוד היום הולדת, אני רוצה לדבר בעצם על מי שבעיניי היה החבר הכי מוכשר בין החבר'ה. ואני הולך לפרט על זה דרך העניין הבא. יש סיבות למה סוניק יות' היא אחת הלהקות הגדולות של תקופתן שגם היום בנוסף לענקיות רוק, הם מוזכרים גם הם על כל ההתנגדות לממסד והפאנק שבדבר. יש כמה סיבות:
1. החזון של הלהקה - החבר'ה האלה שיצאו מתוך סצנת האנדרגראונד של ניו יורק מלאת האלימות והטירוף של שנות השמונים, היו אינטלקטואלים ארטיסטיים שהראו שלא מדובר רק בעוד להקת פאנקיסטים שעושה רעש, מוציאה אלבום אחד ואומרת ביי. הלהקה שהוקמה אחרי שנפגשו מור ורנאלדו בהרכב הגיטריסטים של המלחין פורץ הדרך והמשפיע גלן ברנקה, הושתתה על רוח הפאנק האוונגרדית של רבים וטובים כמו הוולווט אנדרגראונד, הסטוג'ס, פאטי סמית' ורבים וטובים, אבל בו זמנית, היה מדובר באנשים שהקשיבו לג'ון קייג', לסטיב רייך, לשטוקהאוזן, לג'ון קולטריין, לרולנד קירק. השאפתנות האקספרימנטלית התערבלה באופן מצוין עם הגישה הבועטת של החבר'ה מה שיצר את האיזון הנפלא של להקה שהותאמה גם לפוגו במועדונים וגם לראש בבית.
2. הרעש - מן הסתם שאחד הדברים שעשו אותם ללהקה כל כך חלוצית ומשפיעה הוא השימוש שלהם בפידבקים, ברעש, במכות אכזריות על המיתרים עם מקלות תופים ושאר ירקות. זה לא שהם היו הראשונים. הוולווטס ולהקות כמו MC5 עשו את זה 20 שנה לפני הסוניקס. אבל הסוניקס הם אלה שקבעו את זה כנורמה מוחלטת. גם כשיצרו בצליל קצת יותר נגיש לא התפשרו על הנויז. מבקרים קטלו אותם על זה, אבל כל מי שרצה רעש בחיים שלו והיה בתקופה הזו, קיבל מנות מטורפות לורידים של פידבקים מחרישי אוזניים שתרמו לעניין 3. ה"להקתיות" - על זה כולם מדברים. וכולם יודעים ומתייחסים. מדובר בלהקה שכל חבריה היו מסונכרנים אחד עם השני, ידעו לנגן אחד עם השני ופשוט נשמעו כמו גוש אחד ויחיד שפועל בסימביוזה. אמרו את זה על פינק פלויד המוקדמת, אמרו את זה על גרייטפול דד, אמרו את זה על ההרכב החשמלי של מיילס דיוויס, זה תקף גם לסוניק יות'.
4. וזה דווקא עניין שלא הרבה לא מיוחס. החבר'ה האלה ידעו לכתוב גם שירים. נכון שלהקות כמו הפיקסיז עשו את זה טוב יותר, אבל הסוניקס הצטיינו בכתיבת שירים עם בית ופזמון ממש מתחת לכל שכבות הדיסטורשן והפידבקים. נכון. גורדון ומור היו צמד של כותבי שירים נהדרים כמו Teen Age Riot ו-Kool Thing וכו'. אבל אבל אבל. הקליבר בתחום בעיניי - הוא כמובן מר רנאלדו.
הנה הגעתי לעניין. רנאלדו הוא ה-סינגר/סונגרייטר. וזה לא בדיוק קל להתמקד באחד כזה שתמיד היה מאחורי הצמד המפורסם. רנאלדו הוא ה-אנדרדוג. גם בגיל 62, עדיין יש לו את הפנים האלה של גיק אמריקאי חולמני. מרוחק לגמרי מהזרקורים שהופנו למור וגורדון, אבל לא בדיוק גם מה"רינגו סטאריות" של שלי. מי שכונה ע"י גורדון כ"עוגן של הלהקה" באוטוביוגרפיה שלה (Girl in a Band), הביא את השירים הכי טובים בעיניי. נכון שהמוזיקה נולדה מתוך מאמץ קולקטיבי של הלהקה, אבל כמו אצל הביטלס, נראה שכל מי ששר את השיר קיבל את הקרדיט והפך אותו לשלו. לרנאלדו היו שירים שגם כללו את כל הנויז והאוונגרד הזה. אבל אלוהים הם כתובים כל כך טוב! גאדאמ יש לו פזמונים נהדרים שממש לא תשמעו ברדיו, אבל הם יכולים לעשות לכם את זה. ופה אני מגיע לאמרה העיקרית שלי בפוסט הזה. ההשוואה לביטלס בלתי נמנעת. כי לי רנאלדו הוא הג'ורג' האריסון לביטלס של סוניק יות'. שני החבר'ה ניגנו גיטרה בלהקות רוק ממש טובות ושניהם התחילו לפתח את כישרון הכתיבה שלהם עם האלבומים, כשבהתחלה התרומה ממש מינורית.
אצל האריסון זה היה ב-With the Beatles השני, אבל אצל רנאלדו זה קרה באלבום השלישי, EVOL שהחל להראות שמדובר בחבר'ה שיכולים לעשות מלודיות. וזה לא בדיוק מקרי. בתחילת דרכה, סוניק יות' הייתה אחת מלהקות הנו ווייב האנרכיסטיות עם סאונד אגרסיבי ומוטרף. רנאלדו הוא מעין סינגר-סונגרייטר שמשום מה מצא את עצמו בלהקת נויז רוק. וההשפעות שלו מראות על הכישרון. לצד דברים נהדרים ומעניינים כמו ג'ון פאהי ואורנט קולמן בין היתר ההשפעות הן גם לאונרד כהן, ג'וני מיטשל וכמובן איך לא - הביטלס עצמם. זה התחיל דווקא עם קטע ספוקן וורד אנרגטי עם הרבה התחרעות מקודשת ב-In the Kingdom #19, אבל לאט לאט, נראה שהגיטריסט הנוסף התבהר ככישרון נהדר. וזה בא לאט לאט. כל הקריירה של רנאדלו (גם הסולו) הייתה מעין להטוט בין נויז טהור לשירי פופ שכוללים אלמנטים של נויז. השיא הגדול נמצא בעיניי מן הסתם, באלבום המופת של הלהקה שמוכר עד היום כאחד שחייב להיות באוסף של חובב מוזיקה - Daydream Nation. מתוך 12 השירים שמרכיבים את האלבום, רנאלדו תרם 3 שירים.
אחד מהם הוא במקרה הטוב ביותר באלבום, Eric's Trip. ב-3 דקות פשוטות, רנאלדו מביא שיר פשוט טווובבב. אבל מה זה טוב. יש בו הכל. בתים קליטים, אקורדים פשוטים שעובדים מושלם, נויז גיטרות מתבקש וטקסט סוריאליסטי שלא מהעולם הזה. במקרה הזה, רנאלדו לקח השפעה מהמונולוג עמוס ה-LSD של אריק אמרסון בסרט של אנדי וורהול, Chelsea Girls. על הדרך, לרנאלדו יש גם קול ממש טוב בניגוד לשני חבריו שהצטיינו בעיקר בהתקפות ישירות למיקרופון. בנוסף עוד על הדרך, רנאלדו את מור מביאים וואחד של הרמוניה בין שתי הגיטרות הדיסהרמוניות שלהם, מה שמחזק את העניין שהשניים האלה בלתי נפרדים. ככה נשמעת להקה קילרית. על אף האלמנט האנרכיסטי-פאנקיסטי של הלהקה, החבר'ה פיתחו בהדרגתיות את הקטעים האלה בהופעות מה שיצר את העניין הכמעט פרוגי ביצירות של האלבום הזה. אבל פה דווקא יש לנו שיר מאוד פשוט. פשוט תקשיבו לזה. זה חתיכת טריפ. ואם כבר חתיכת טריפ, מה עם Hey Joni?
במה שנשמע כמו תענוג לחובבי ניימדרופינג, רנאלדו לוקח את הלהיט הנצחי Hey Joe ואת האישה הקדושה ושמה ג'וני מיטשל ומשלב אותם יחד לתוך התערובת הזו. השיר הזה הולך עוד יותר רחוק בכל הנוגע לכימיה בין חברי הלהקה ועם הטקסט ההזוי. הפיץ' הארמוניקס של רנאלדו את מור זה פשוט בית ספר לנגינה. מיטשל הגדולה הייתה השפעה על הסוניקס. ידוע שהסינגרית-סונגרייטרית ה"עדינה" השתמשה בכיווני גיטרה משונים ולא מקובלים שתרמו לצליל המיוחד. וגם את זה הם למדו ממנה. ורנאלדו יישם את זה נהדר והוא ממשיך ליצור מין אווירה סוריאליסטית ומוזרה של חזרה בזמן כשמסיים במשפט, it's 1962, it's 1963, it's 1957, it's 1961. המ.. באלבום יש גם Rain King שהאלמנט המנצח שבו נובע מהנויז שכמעט הופך לאלמנט הקצבי של השיר.
שני השירים מייצגים את האינדיבידואליות של רנאלדו שייחדה אותו משני הכותבים האחרים של הלהקה. מור וגורדון היו הרבה יותר ישירים-נגד ממסד-מדברים אל הכלל. רנאלדו מצא את עצמו בהתרחשויות סוריאליסטיות, בטריפים שלא נופלים מאלה של הביטניקים, בחלומות ובתהייה. רנאלדו הוא מעין ילד סיקסטיז בתוך נגן בניינטיז. וזה מה שיפה בו: החולמניות הזו, הגיקיות, הפנייה למסוימים. כל אלה תורמים ליופי של האיש לא פחות מהיותו נגן. בשאר האלבומים, תוכלו למצוא כמה רנאלדו הוא כותב מוכשר ונהדר, עד סופה של הלהקה ב-The Eternal. וגם בקריירת הסולו שלו ששווה את זה אפשר למצוא ממש שירי פופ יפיפיים ונוגים משולבים בנויז שעשה אותו לכל כך מיוחד.
באלבום שלו שיצא לפני שנה, Electric Trim כותב רנאלדו שירי פופ של ממש שמראים את ההשפעה שלו מניל יאנג, מיטשל וכל החבר'ס בעניין, אבל בדרך הבלתי מתפשרת-נויזית שמאפיינת אותו. לא מדובר בפריצת דרך כמו עם הלהקה, אבל יש פה פשוט שירים יפים שמראים שגם בגיל 62, אפשר לכתוב כמו בן 19. ובאיזשהו מובן לי נשאר במקום שונה. פשוט אפרד מכם בשיר מתוך Electric Trim שנקרא New Thing בו מדבר הגיטריסט פליט הניינטיז על הקושי להסתגל לטרנדים של פלאפונים, רשתות חברתיות ומכשירים ניידים וקלים לנשיאה כשבקליפ מסתובב הגיטריסט של להקת הניינטיז במחשב שנראה שיצא מאותו עשור ומושך את התשומת לב כאילו היה חייזר חולמני מפלנטה אחרת. ואולי רנאלדו באמת כזה? אגיד שזה מה שעושה אותו מיוחד? בין היתר. האם תהיה יותר התייחסות לאדון? אני מאוד מקווה. עד אז, נאחל לאיש מייזל טוב והרבה שנים של מוזיקה נפלאה. ונתראה בזמן הקרוב ילדים...
הזמנים קשים. הו קשים קשים. אני לא אפרט ואדבר כמה קשה זה לחיות במדינת ישראל בשנת 2017... בעצם אני כן! בימים אלו, החברה הישראלית די מפורקת מבחינה תרבותית. הבוהמה התל אביבית רותחת על ההחלטות של שרת התרבות, ככה שהסיכויים למצוא כתבה ובה יכללו זוג המילים "חופש הביטוי" גבוהים מאוד. אם זה בתיאטרון, באמנות, וכמובן גם במוזיקה. אני לא אביע את דעתי פה. זה בלוג מוזיקה לא פוליטיקה (למה לי פוליטיקה עכשיו, אח"כ ולאחר מכן?), לא בדיוק מעניין אותי לכתוב על למה צורם לי משני הצדדים. אבל חוץ מזה דברים נפלאים קורים ב-2017: גילוי מערכת שמש חדשה (למרות שההיי התקשורתי מוגזם מדי), קנדריק לאמאר מבריק עם DAMN, ריק ומורטי יוצאים עם עונה חדשה, ניקלואודיון מוציאים סרט חדש שמחזיר את הסדרה הגאונית "החיים המודרניים של רוקו" מן המתים וכשנראה שהסצנה התל אביבית סובלת רבות ממה שקורה, באים כמה טיפוסי low life אדירים ומביאים שמחה, אושר וגאגי לעולם. אלה הם הפסוליה של דייזי. תוכלו לחשוב עליהם כתוצאה מהמצב המתוח בין האמנים למשרד התרבות.
אבל מה זה משנה לעזאזל? הנה באים פה חבר'ה עם יכולות מוזיקליות אדירות, חוש הומור יוצא דופן וכמובן, מלא מלא עניין בסקס. הפסוליה שהוציאה את האלבום הראשון שלה ממש לא לפני הרבה זמן, "רוק פסיכוגאגי", מוכיח שהחבר'ה האלה באמת מוכשרים וגוררים כל כינוי קלישאתי שאפשר להגיד על להקות כמו הפסוליה: "הזוי", "פסיכי" בלה בלה בלה. בכל מקרה, הלהקה מלבד העובדה שנראה שהם מאוד חייתיים ומתוגברים באנרגיות, הם מוזיקאים בלי שום ספק. הדר לוי, איש הלחנים והגיטרות, יכול לשטות בכם שיש לו את סולואי הרוק נ רול הכיפיים, אבל הוא פונה לטריטוריות יותר אפלות, אורי פלומן איש "סלאפ" מכובד ועם מלא מלא גרוב, כנ"ל גם על המתופף (רק בלי הסלאפ) אבירם דוד וכמובן, יהלי "מבושי" שרון, אחראי על שירה, מבט שרמנטי ומטורף במיוחד וסקסופון אלט. אז יש לנו פה אשכנתוזים תל אביביים מאוד לא שגרתיים. גיטריסט מאוד משונה למרות שנשמע כל כך טוב לאוזניים, חטיבת קצב מאוד דומיננטית וסולן שלא בטוח אם מדובר בהתנהגות טבעית או תדלוק מחומרים שונים, יש לו כריזמה ענקית ונפלאה. תוסיפו את ניר הורוביץ הג'ורג' מרטין שלהם, שלמעשה הביא את הרעיון הנפלא והמעוות הזה למציאות ואנחנו חבים את גאגיגינו גם לו.
כשאני שמעתי אותם פעם ראשונה בזכות רכז המוזיקה במרכז החזרות שאני פועל בו, הפרצוף שלי בערך היה ל-4 דקות כמו זה של שרון בקליפ לשיר הנפלא שאני מקווה מאוד שיהיה אייקוני בקרוב, "גאגי בום בום". באותו רגע, שמחתי לדעת שיש הרכב ישראלי חדש עם מילים בשפת הקודש שעושה דברים כאלה. לחבר'ה פה שקוראים, אני אולי אוכל לפתות אתכם עם מה שאפשר לחשוב כששומעים את החבר'ה האלה: אם זה רד הוט צ'ילי פפרז, פיית' נו מור, מיסטר באנגל, אינפקציה, גם זאפה חייב להיות חלק מזה. מעין רוק Fאנקי עם ראפ ויציאות מאוד משונות ובלתי צפויות, שאם כל החבר'ה שהוזכרו פה עושים לכם את זה, אתם בהחלט חייבים לבדוק את הרוק הפסיכוגאגי. מה זה גאגי? ובכן, לפני זמן רב מאוד (אתמול), התכנסו חברי הלהקה ובזמן אחד תמים בשירותים, חוו חיזיון אדיר, בו ייצרו את התגובה לדברי שרת התרבות, כשהם שרים על הסם הגדול והבדיוני, גאגי, על הכל תוכלו לשמוע על כך בשיר "גאגי בום בום". מאז אותו יום, חברי הלהקה שרים בטקסיות על אותו ויטמין G אדיר וגדול ומהולל למשך כמעט כל האלבום.
אבל עכשיו ברצינות, יש סיבה למה הפסוליה של דייזי, הם חבר'ה מאוד מוכשרים מלבד כל הרעש, ההומור והגאגי שנמצא בסביבה. כששומעים את זה, זה מאוד צ'ילי פפרז. זה Fאנק טוב ומקפיץ עם דיסטורשן וראפינג מאוד אנרגטי, אבל הפסוליה מכניסים כל מיני טוויסטים מפתיעים כמו רגעים מסוימים שבהם המלודיה נעלמת לא טונאליות, אם זה בסולואי הגיטרה של הדר (שהלחין את כל האלבום), או ברגעים אחרים כמו בשיר הנפלא "מצעד הגאווה" שבו זמרות הרקע שרות כאילו הקטע נלקח משנברג או וארז. זו הגדולה המוזיקלית של החבר'ה האלה, כמו המילים שלהם, הם מאוד קליטים וכיפיים, אבל כשהם רוצים, הם יכולים לבלבל ולהגיע למקומות ששום להקת Fאנק רוק הייתה מגיעה. מדי פעם, יהלי גם שולף לו סקסופון אלט עם קווים מלודיים חכמים ואפילו טיפה התחרעות פרי ג'אזית בכמה קטעים (מסתבר שזה נורמלי, להקות עם סולן מטורף שיש לו סקסופון). ובנוגע ליהלי עצמו, הבחור כריזמה מהלכת, הוא לא שר ברוב הזמן, וממש כמו מסורת האמריקאית, הוא מרפרפ הרבה. בסגנון, יהלי יותר קרוב לטירוף הכובש והבלתי מרוסן של מייק פאטון מאשר למאגניבות של אנתוני קידיס. כל זה יחד עם המוזיקה המשונה לא פחות מהטקסטים, וחטיבת קצב פלומן את דוד שמחזיקה את הכל בגרוב טוב.
אולי בעוד שנים יגדירו את זה כרוק פסיכוגאגי בארץ, שדבר כזה כל כך משונה אצלה. וככה גם המילים. המילים עמוסות בשיטלואודס של בדיחות סקסיסטיות, הומור שחור וגס, יכולות לדבר אל החובבים מהסוג הזה. הדר ויהלי כתבו ביחד את המילים לאלבום, ועשו את כל מה שאי אפשר לצפות לו. כל זה בתוספת ההילולה לויטמין G הנחשק על ידי חברי הלהקה. בין אם זו סאטירה לאקטואליה הישראלית או סתם בדיחה טובה, הטקסטים מחזיקים לא פחות מהמוזיקה. מלא מלא זמן, שלא הייתה קלילות שכזו. אני יכול לחשוב רק על להקת "מצבכפית" שהצליחה לעשות טקסטים נפלאים עם מלא הומור בריא. בעידן שהלהקות הישראליות עוסקות במחאה עם גם הומור מצוין ובריא ("ויתרתי") או מילים סטלניות במיוחד ("בוא לבר"), באים הפסוליה ומוסיפים עוד גוון לקרקס המטורף התל אביבי הזה.
לחשוב מה יקרה כשהלהקה הזו תגיע לפרסום ותבוא תגובה ממשרד התרבות... מאוד קשה שלא לצחוק מהטקסטים או לפחות להישאר עם לסת פתוחה מרוב שוק. אם זה הפתיח Fucked Up שלמעשה ממצה לגמרי את הרוח של הלהקה, או סאטירה לגבי מצבים שונים בארץ, כמו הטקסט המדהים של "מצעד הגאווה", בו יהלי מבין שכדי להשיג בחורות הוא צריך להיות מאוד ליברלי ועל מה שקורה בהמשך. או "מצביעים ביבי מדברים על גאגי" שבו החבר'ה שמים סוף לדיון הפוליטי הכל כך מתיש ומעיק, כשכל מה שמעניין את יהלי זה איך להשיג בחורות במסגרת הבחירות. "פריז" שאומר את האמת המרה לגבי העיר הכל כך מפורסמת וכמובן, שיר הזרעונים, השיעור הכי טוב בביולוגיה שילדים בכיתה ט' יכולים לקבל.
הקליפ הלא פחות פרובוקטיבי, של השיר הכנראה הכי מפורסם בשיתוף עם הסצנה התל אביבית
הפסוליה היא המענה הנפלא לאלה שמחפשים ריגוש ברוק הישראלי, עם הומור יוצא דופן, ומוזיקה קצבית וקליטה אבל גם מעניינת, החבר'ה האלה עונים לכל מה שקרה השנה בנוגע לתרבות והמצב באמנות הישראלית. נדרשו חודשים רבים עד יולי, שהסיר יבעבע עד שתצא הפסוליה שתגרום לחלק להתענג על התבשיל המגעיל והנורא ולחלק למות מרוב סירחון. מה שכן, מזמן לא היו פרובוקטוריים שכאלה בארץ. אפשר להגיד סופסוף! הקיץ המיוזע מקבל פסקול מגעיל ומגניב במיוחד. החבר'ה האלה הם גם תענוג לחובבי טריוויה (ובדיחות גסות כבר אמרתי כן?) שפתאום קולטים בכמה שירים ציטוטים מהתרבות הפופולרית אם אלה הביטלס, או משינה או שוטי הנבואה. הכל כלול. גם גידי גוב והערב האבוד. החבר'ה האלה יוצרים מין עולם קטן שמוקדש לגאגי, עם אלוהים שמדי פעם בא ומטיף, כשיש חזרה על חלק ממשפטים בשירים, מעין אלבום קונספט שכזה. טוב, הנה, יש אלבום ישראלי שמלא זמן לא שמענו כזה. אם לא אהבתם, אני ממש מצטער אבל הגעתם לאחת הלהקות המלוכלכות עם הומור וולגרי ושנוי במחלוקת. אבל אם כן אהבתם, תנו לגאגי לעשות את שלו, ממה שחברי הלהקה אומרים.
הקדמה: זו לא בדיחה! אני באמת מתייחס לזה בשיא הרצינות האולטימטיבית. זה יהיה מעין מבט פסאודו נוסטלגי, אבל מספיק! בואו ניגש לעניין. מיועד בעיקר לילדי תחילת שנות 2000 כמוני.
בתור יליד 2000, אני שם לב לעולם שמשתנה, הטרנדים האינסופיים ולפעמים, גלישה לנוסטלגיה, שבמקרה הטוב יכולה להיות יפה, ובמקרה הרע, נראית זקנה. כבן אדם שמעדיף יותר להתמקד בכאן ועכשיו, אני עדיין אוהב מדי פעם להסתכל אחורה לדברים שאהבתי. אבל למעשה, אף פעם לא נטשתי את הדבר הספציפי הזה, ולמען האמת, הוא נשאר איתי צמוד מאז שהייתי ילד קצת יותר קטן. ובכן, כמו הרבה ילדי שנות ה-2000 כמוני, גדלתי על סדרת הטלוויזיה בובספוג מכנסמרובע. מה?! בחייאת, מה אתה רציני איתי? מה אתה דוחף לי את הספוג הזה עם החבר האידיוט שלו? טוב, זו הולכת להיות הסתכלות שונה לגבי הסדרה שעיצבה את חיי. היום, כשאני צופה בסדרה, קולטים פתאום את כל האמצעים החינוכיים בנוגע לתחומים שונים לצד הנונסנס הילדותי והאהוב שגורמים לך לחשוב "וואו"... מדובר בסדרה שעוד תהפוך לקאלט ותמשוך עוד הרבה צופים אני מקווה.
אבל למה אני בעצם מדבר על הסדרה? ובכן, קצת יחד עם השנים הראשונות כשהתחלתי להקשיב למוזיקה, התחלתי לשים לב לפסקול של הסדרה. לפתע, קלטתי את היופי העצום שמסתתר גם במוזיקה של הסדרה הזו. ממש ככה. בין אם בשירים שהתנגנו בפרקים, הפסקול ברקע או אפילו אלבומים שהוציאו חומרים מקוריים לגמרי (כן כן), היה בזה קסם ילדותי נאיבי ולצד זה, גם כתיבת שירים נהדרת, שלא הייתה מביישת את הביץ' בויז, אואזיס ואפילו טום וייטס (ועוד נגיע לזה). רוב השירים בסדרה הזו באזור הsunshine pop. שירי פופ רוק מלודיים מרוממים, שבהחלט עומדים בזכות עצמם ולא רק בתור פזמונים שתורמים להתפתחות הפרק. במהלך הפרקים, רוב הסיכויים שנתקלתם בשירים שתפסו לכם את האוזן, בין אם באמת משהו שנתקע בראש או איזה meme משעשע. אפשר לחשוב על כל כך הרבה דוגמאות: שיר המחנה, שיר הכיף. ממש מיני מערכונים שחבר'ה כמוני שרים בעל פה כמו מערכון של הגשש.
במהלך השנים, כמה להקות ואמנים בעצמם נתרמו לתרום שירים מקוריים משלהן לשיר או פרק. והרשימה נפלאה. בדרך כלל הרכבי אלטרנטיב עם רוח ילדותית כמו של הסדרה: הפליימינג ליפס, ווילקו, ween, אפילו טוויסטד סיסטר, מוטורהד ופנטרה. אבל אי פעם הסתכלנו בשירים האלה ממש עמוק, שראויים להיות משהו שיתנגן לנו על המערכת לא פחות מאלבום נפלא שאנחנו רגילים לשמוע ביומיום. אז כדי להקל על כל העניין, אני אסתכל על אלבומים שהוציאו ניקלודיאון במסגרת ההצלחה העצומה של הסדרה. בשניים מהם אתמקד. ואלה the yellow album ו-the best day ever.
האלבום הצהוב, הבנתם את הרפרנס. בכל מקרה, בואו ניכנס אל השירים ששם. בעיקרון, מדובר בדברים שאם היינו שומעים ברדיו, לא היו אומרים לנו הרבה. אבל בגלל העובדה שמדובר בשירים שעיצבו לחלקנו את הילדות יחד עם הפרקים עצמם, נותנים להם משמעות גדולה יותר. בואו נסתכל רגע על שירים נפלאים שהייתי מכניס לפלייליסט בלי בעיה. מרכזי במיוחד, Underwater Sun. שיר שהיה באחד הפרקים המיוחדים של הסדרה, שאותו שר לוקס אינטריור. הסולן המנוח של להקת הפאנק The Cramps. שיר סרף רוק יפיפה בנאיביות שלו. רוק ילדותי שכזה עם פזמון שאי אפשר שלא לשיר אותו, ולא לחלום על השמש התת מימית, ריחוק מכל הצרות היומיומיות, ולבלות את החיים בסביבה מימית יותר.
אפילו קטעים הומוריסטיים לחלוטין כמו Stadium Rave נשמעים כמו רייב נפלא שאפשר היה להשמיע במסיבה. או Gary's Song בלדה חמודה וקצרה עם פוטנציאל לסנטימנטליות. שאר השירים מוכרים במיוחד, וחבל יהיה להיכנס לעומק ולנתח אותם. זו לא המטרה. וכמובן, גולת הכותרת, Sweet Victory, מה שנשמע כמו חיקוי להמנון הנצחי של קווין, We Are the Champions, נשמע כמו שיר נפלא שעומד בזכות עצמו. הוא נשמע קיטשי. אבל הקיטש הזה רצוי ומכוון. בואו נסתכל גם על שירים אחרים שיכלו להיכנס לאלבום הזה כמו Very First Christmas to Me, האמת לא נשמע בסגנון חג המולד, שוב יפיפה ונאיבי, שספציפית אצלו יש מהלך אקורדים יפה במיוחד עם המודולציה לסולם מי מז'ור, הוי כמה נפלא, רק שמיעה תועיל עם זה.
כמובן, כמובן, כמובן, שלא נשכח גם להסתכל על האלבום עם הלהיט כנראה הכי מפורסם שיצא אי פעם מהסדרה, The Best Day Ever. הכל מתחיל לו לאחר שידור הפרק עם אותו השם, שכל כך הצליח ומשם זה עבר את גבולות המסך ומצא את עצמו מונצח בדיסק. טום קני, האיש והספוג, אשר מדבב את דמותו של בובספוג עד עצם היום הזה, יחד עם המפיק אנדי פיילי, שמאחוריו היסטוריה של הפקת סלבס כמו בריאן וילסון, החליטו שהם רוצים בעקבות הפרק, לכתוב מעין אלבום קונספט. אולי בהשפעת The Who Sell Out, האלבום מתנגן בעצם כמו תחנת רדיו דמיונית בשם WH20 בה משודרים שירים שאותן שרות הדמויות המרכזיות של הסדרה, יחד עם כל מיני הפסקות קטנות של פרסומות ואתנחתאות קומיות. הסגל שהתגייס לנגינה: חצי מהחבר'ה שניגנו במאסטרפיס הנצחי Pet Sounds, בריאן וילסון בכבודו ובעצמו שתרם קולות רקע, טוני ראמון מהראמונס, ג'יימס ברטון הגיטריסט של אלביס ועוד ועוד מספר שמות.
האלבום כולו מושפע בעיקר ממוזיקת פופ פסיכדלי של הסיקסטיז. שיר הנושא הוא ההמנון הגדול. ובאמת, נשמע כמו משהו שיכל להשתלב בלי בעיה בסיקסטיז העליזים. האורגן המתקתק, הפזמון הנפלא רק מראה על העובדה שיש פה כתיבת שירים נפלאה לא פחות, מכתיבת פרקים מוצלחים. אפשר לציין עוד שירים נפלאים וקליטים כמו Under My Rock, Employee of the Month. מלבד שיר הנושא, אף אחד מהשירים לא הופיע באף אחד מן הפרקים בסדרה. מדובר בשירים מקוריים לחלוטין בלי קשר לסדרה שסובבים סביב הדמויות והאפיון שלהן. אפשר רק להעריך את המאמץ הנפלא בלי להתרפק על שירים מן הסדרה, אלא לכתוב אלבום של ממש, שיכול לקבל יחס מכובד לא פחות מחלק מהמרצ'נדייז שיוצא בעקבות ההצלחה המאסיבית של הסדרה. שיר אחד ומיוחד, אני אשמח מאוד לציין והוא Fishin for Money אותו שר יוג'ין קראב. הבוס חובב הכסף. מדובר בשיר שנשמע כמו משהו שטום ווייטס היה עושה. ממש ככה. מין תערובת של שיר פיראטים לקברט אפל עם אווירה מאוד שיכורה. כבר השתכנעתם?
קני (מימין) ופיילי
במהלך השנים, נוספו עוד מספר שירים לא רעים בכלל עם העונות החדשות, כמו It's High Tide Time to Go on Tour ו-Never Give Up. שירים מתוך פרק שניסה לסקור מעין קריירה מוזיקלית קצרה שכזו. האחד שיר רוק אצטדיונים כיפי במיוחד והשני שמשום מה נשמע לי כמו משהו שהיה יכול להשתלב ב-Division Bell של הפלויד, כן עד כדי כך. ובכן, אני חושב שניסיתי להביא פה פרספקטיבה שונה לגבי אחת הסדרות הכל כך מבריקות שאי פעם שודרו על המסך. יש פה גם מוזיקה טובה, לא פחות מרגעים נפלאים וגדולים. אז מה אומרים, מוכנים ל-F.U.N.?
אני מאוד אשמח לחזור לז'אנרים שמלא זמן לא דיברתי עליהם ושלא מוקדש להם מספיק מקום בבלוג הזה. אנחנו פתוחים פה! אז אני אשמח רגע לדבר על מוזיקה אלקטרונית. בואו נדבר על אלקטרוניקה. הייתה תקופה שכשהייתי שומע את השם הייתי נגעל ומביע בגועל פנים "לא טוב". תמיד היה נדמה לי שזו מוזיקה רובוטית, חסרת חיים, חסרת רגש, לא אורגנית שלא מיועדת להיות אמנות. אבל אחרי זה נכנסה לי המוזיקה הקונקרטית לחיים, אז הגיעו להקות הקראוטרוק, אז בכלל הגיעו לי רדיוהד עם Kid A ו-Amnesiac, אז הגיע האמביינט, ה-IDM, והיום אני יכול להגיד שאני מעריץ גדול של אלקטרוניקה ואני מודה שטעיתי. אם זה פורטיסהד, אפקס טווין, מובי, בורדס אוף קנדה, מאסיב אטאק ועוד ועוד. אני אודה שהיום יותר מעניין אותי להקשיב לביטים, הרפטטיביות והטראנסים שיש מאשר ללהקה החדשה שעושה משהו עם הגיטרות שלה.
בכל מקרה, תמיד היה נדמה בקרב חובבי רוק, שמוזיקה אלקטרונית גורמת לסלידה של רבים מכך בגלל העובדה המרכזית שהיא חסרת רגש. אפשר להבין שזה ממש לא נכון. ואני רוצה להביא את ההוכחה שאפשר להפיק מוזיקה אלקטרונית חמה ומלאת רגש, עם אחד האלבומים המפורסמים ביותר שלכתוב על זה פה בבלוג לא יהיה כזה big statement. צמד נפלא ומדהים. שני חייזרים ילדותיים שבאו לכדור הארץ כדי להפוך את אותו לטוב יותר עם מה שהם יוצרים. מוזיקה מלודית שנשמעת מהחלל החיצון אבל גם מאוד באדמה, מאוד מתקשרת, מאוד כיפית. מושא אהבתם של רבים. ילדי ניינטיז, אוהבי מוזיקה על גווניה השונים, סטודנטים, אמנים, היפסטרים ועוד ועוד סטראוטיפים רבים. שני החייזרים האלה הם ז'אן בנואה דונקל וניקולה גודה. מכירים אותם יותר טוב עם השם AIR.
שני גיקים שלמדו אדריכלות ומתמטיקה באוניברסיטה שהחליטו להוציא את מה שיש להם, שהקליטו באולפן בפריז, מה שהפך לאחד לאלבומים הכי גדולים במוזיקה האלקטרונית ובכלל. אפשר להגיד שהם נשמעים כמו פופ פסיכדלי או משהו, אבל בחיי, באמת שלא אכפת לי. לא מעניין אותי אם אלקטרוני, או אם זה לא מספיק ממוחשב כמו אפקס טווין, אם זה דאונטמפו, צ'יל אאוט או אמביינט, זו מוזיקה כל כך יפה, שעיסוקים בתיוגים כל כך לא חשוב. Moon Safari הוא הספתח של AIR, ולמרות שמדובר רק באלבום הראשון, זה נראה שהכול מתחבר פה. כל האלמנטים מרוכזים לתוך יצירה מגובשת, אדירה והכי חשוב חסרת גיל. האלבום הזה נשמע רלוונטי גם היום, וחורף בלי האלבום הזה הוא לא שלם.
אפשר להגיד הרבה דברים על Moon Safari, אבל דבר אחד אי אפשר להכחיש. יכולת הכתיבה של דונקל את גודה. השניים יצרו פה מלודיות קליטות, פזמונים נפלאים שחלקם היו בגלגל"צ אפילו ומוזיקה שכל אחד יכול להתחבר אליה. לא משנה כמה אתה רוקר בכל רמ"ח איבריך שלא אוהב מוזיקה מסומפלת שנעשית ברובה על המחשב. עם עוד קצת עזרה מחבר'ה כשהחשובה מהם היא בת' בירש הזמרת בכמה מהשירים, הצליחו AIR לעשות היסטוריה. המוזיקה שלהם מתקשרת וארצית אבל גם אוורירית (הייתי חייב) ומרחפת. AIR הם שיר הערש המודרני. אבל אל תחשבו שמדובר במוזיקת מעליות מרדימה. הם הרבה יותר מזה.
בתקופה של שלושה חודשים ב-1997, התכנסו השניים להקליט את מה שהם כנראה ייזכרו איתו לעד. השניים פועלים ביחד כצמד צילי וגילי שפועל בצורה מושלמת, כשהתוצאה יפיפיה. איזה בן אדם לא יוקסם עם רצף האקורדים של הקטע הפותח La femme d'argent שנמשך ונמשך כשהחבר'ה מאלתרים עליו ולוקחים אותנו למקום אחר? וזו כל המטרה של האלבום הזה. לקחת אותנו למקומות אחרים, לשגר אותנו אל הלא נודע (Moon) בזמן שאנחנו עדיין נשארים באדמה, עם הרגליים על הארץ ונמצאים באטמוספירה (Safari). בין כל זה, אפשר פשוט להיות מאושרים עם חלק מהפזמונים הנפלאים שיש כאן. מרחף מרחף, אבל יש פה פשוט שירים טובים. במלוא מובן המילה. יש קטעים שאתה נמצא בעננים, יש קטעים שזה נשמע גדול מהחיים עם תזמורת גרנדיוזית (ומסומפלת) ויש פשוט רגעים שרק לעצום את העיניים ולנוח.
ל-AIR יש דנ"א מוזיקלי כמו רבים מאיתנו. פינק פלויד, פיליפ גאלס, קרפטוורק, ז'אן מישל ז'אר. הכל מתאחד לתוך התערובת הייחודית שלהם שאף אחד וגם הם עצמם לא הצליחו ליצור כמותה. עם הפתיחה האלמותית La femme d'argent, אי אפשר שלא להישבות ביופי, בקסם ובתמימות של החבר'ה האלה. ארבעה אקורדים שהחבר'ה מאלתרים על גביהם וכל זה נשמע יפה כל כך, אפשר ממש ללכת לאיבוד במרחב הזמן. וכן, זו כל המטרה של האלבום הזה. לזרוק אתכם מהמציאות הקרירה וממסגרת הזמן. וכשהאלבום הזה מתחיל להתנגן, לא באמת אכפת מה השעה עכשיו או באיזה שיר אנחנו. בעיקר לא עם סינגלים כמו Sexy Boy המאוד מסונתז אבל בו זמנית גם חולמני ומתוק במובן הכי טוב שאפשר לחשוב עליו ו-All I Need המונומנטלי והיפיפה שאותו בטוח שמעתם לפחות פעם אחת ברדיו.
גם עם קטעים מסוימים שפשוט יפים במחזוריות שלהם, Kelly Watch the Stars ו-Remember, קטעים כמו Tailsman שנשמע כמו פסקול לסרט הוליוודי, אבל זה ממש לא מה שהאלבום מכוון אליו. וקטעים חלומיים כמו New Star in the Sky, כל זה פועל כמכלול שלם ומושלם שמסתיים ומותיר אותנו המאזינים מסופקים. כשאנחנו סיימנו אנחנו תוהים לעצמנו, מה קרה בינתיים? איפה היינו? כי ב-43 דקות האלה, חיינו בגלקסיה שלווה ששייכת לכל אחד שראה אותה כפי שחשב. Moon Safari הוא מהאלבומים שהם בלי שאלה, חובה לשמוע לפחות פעם אחת בחיים. הוא נעים, הוא חמים בתקופה שבה יצאה הרבה מוזיקה מאוד טכנית, הוא חסר גיל והוא זורק אותנו החוצה אל מימד מקביל ואישי. משהו שקשה להגיד על אלבומים. יש ז'אנרים שהשם שלהם מותאם לאווירה שהם משדרים. ולכן, אני כן אסכים להגדרה הזו, אם כי אני מתכוון לאווירה שהיא משדרת ולא למסגרת שהז'אנר מייצג. צ'יל אאוט. האלבום הזה הוא ה-צ'יל אאוט, הוא האור הקטן שתמיד צץ כשהצלילים הראשונים שלו נשמעים. זה האלבום שהפך את AIR לכוכבים ומאז, למרות שהוציאו דברים נפלאים לא פחות. כמו Moon Safari, לא היה עוד. ואולי כנראה ככה עדיף. האלבום הזה הוא כוכב קטן בשמיים, קצת כמו מה שדה סנט אכזופרי כתב ב"נסיך הקטן", הוא חי בפלנטה הילדותית שלו שאין בה דאגות, מלאה יצירתיות ודמיון ושמורה רק למי שחי בה. מי שלא שמע את הפלא, בחייאת, טוסו בחללית של גודין ודונקל ובקרו בספארי שלהם בירח. אני מבטיח שלא תתאכזבו.
זה יום שישי, אני מדבר עם חברי הטוב אור (שכתב את הסקירה של Red הקרימזוני כאן), הוא אומר לי: "תגיד, שמעת על הבילויים?". וברוב טיפשותי, אני אומר: "בטח שאני מכיר, אוטו זבל!". והוא עונה לי: "עזוב אותך מאוטו זבל, שמע את שכול וכישלון". ואני מבטיח לשמוע. את הבילויים, מה-להקות האינדי הישראלי, כאמור הכרתי, כשהמתופף בהרכב שלי השמיע את ההיט סינגל הנונסנסי אבל ממכר (והוא עדיין ממכר), אוטו זבל. לא שמעתי כזה רוק בישראל. כזה ישראלי, אבל באותו זמן, גם מאוד אמריקאי רוק אנד רולי שכזה. בקיצור, היום "שכול וכישלון", הוא בעיניי אחד האלבומים הגדולים שיצאו אי פעם מהטריטוריה הקטנה הזו שנקראת ארץ ישראל (ואני לא היחיד), ואני שומע אותו בזמן האחרון בלופים.
אם גם אתם חדשים כמוני ללהקה הזו. בואו נעשה קצת סדר: מדובר בשני חבר'ה מוכשרים: נעם ענבר, סולן עם קול שקשה שלא לזהות, ובזמנו הלא פנוי בנוסף לשירה, הוא גם בסיסט. יחד איתו, הגיטריסט ימי ויסלר, מצליח לערבב בנגינה שלו סגנונות כאלה מערביים, עם קצת דברים מפה (בין אם כליזמר או מזרחי). זה היה ונשאר עד סוף ימי הלהקה (בתקווה ויאמר על איחוד נוסף), הגרעין של הבילויים. נגנים הגיעו ויצאו, כשענבר את ויסלר נשארו עומדים על תלם במשך שנות קיומה של הלהקה. אבל נשארו כמה חבר'ה שתמיד לקחו חלק ביצירות של השניים. על התופים, שלומי "כרובי" לביא, מאיה דוניץ, שהייתה הרבה זמן בסביבה על פסנתר והאמונד (כזה 70s!), וכמובן, יוני סילבר, הכישרון הזה שמנגן על כל כלי נגינה, שגורם לאוזניים שלי הנאה גדולה יותר מכל צליל של גיטרה או תוף (בעיקר, קלרנית בס וסקסופון).
אז ב-2003, הוציאו החבר'ה את האלבום הראשון שלהם, שהראה בארץ, מי אלה הבילויים. להקת רוק (גיטרה-בס-תופים) מוכשרת עם לחנים מעניינים ומילים עם אמירה, אבל בו זמנית, הם גם מצחיקים עם ההומור המשונה של החבר'ה. 4 שנים עוברות, והחבר'ה האלה סופסוף מוציאים את האלבום השני שלהם, וגם המאגנום אופוס שלהם. משהו בין אלבום קונספט, לאסופת שירים עם רעיון משותף, אבל מדובר בפיסה מגובשת, אקלקטית, כבדה בתכנים אבל גם מצחיקה, ומלאה רפרנסים שחובבי טריוויה, ימצאו כיף ודרך להעביר את זמנם הפנוי מדי.
אם אלבום הבכורה, היה אוסף של שירים כיפיים (וגם קצת מחאה), בפורמט של להקת רוק, עם הפתעות קטנות, שמסתיים בשיר ציני, "נפלא פה", אז הרי ש"שכול וכישלון", לוקח את "נפלא פה", כמה צעדים קדימה. אני אודה ואגיד, שבדר"כ שירי מחאה קצת מעצבנים אותי. לפעמים, נראה שאנשים נוהגים שלא לעשות כמו שמונתי פייטון שרו בסיום "בריאן כוכב עליון" האגדי: "always look on the bright side of life", וכולם מתמקדים ב"אין" ופחות ב"יש". ואם נהיה ספציפיים יותר, שירי מחאה בישראל, איבדו את האימפקט שלהם כשהמוזיקה קצבית ושמחה מדי, לי זה לא עושה. אבל הבילויים עושים את זה חזק. אני יכול אפילו להשוות את הליריקה הכבדה-הומוריסטית שלהם לגישת ה"in your face" של יענקל'ה רוטבליט, מהתמלילנים הכי טוב שארץ ישראל ידעה (וממשיך לבעוט).
הם שרים על נושאים כאובים וקשים אבל מעבירים את זה בצורה של הומור ביזארי ומשונה. לא, לא מדובר במין גרסה מוזיקלית לספרו המופתי של יוסף חיים ברנר ז"ל. אלא יותר דיון מוזיקלי בנושא היחסים בחברה הישראלית, המדינה שהולכת ומתרסקת לאט כמו מטוס (נגיע לזה). או כמו שנאמר ע"י החבר'ה עצמם: "ריקבון לאומי מול ריקבון אישי". אבל לא כל השירים נצמדים לנושא הזה, וכשהם רוצים לברוח לטריטוריה אחרת בטקסטים, הם עושים את זה מצוין. היום, האלבום מ-2007, קצת פחות רלוונטי, אבל רק קצת, חלקו עדיין בועט ומדבר גם בימינו. אפשר להגיד שהאלבום הזה הוא מעין "Dark Side of the Moon" הישראלי. רק פחות רצינות. הפסקול של מדינת ישראל בשנות האלפיים. אולי תגידו כי מדובר ב"מוזיקה של שמאלנים אשכנזים תל אביביים". אז... טוב, doesn't really matter.
אבל בואו נעזוב לרגע את הטקסטים, המוזיקה כאן מדהימה, ומדובר כאן באלבום אקלקטי, דבר נדיר בארצנו. כמו תמיד, אני כל הזמן מציין את העובדה שאני אוהב אלבומים שהם סלט של סגנונות. גם "שכול וכישלון" הוא אחד כזה. מהפתיח המצמרר והחזק "באב אל ואד 38/אי" שכולל ניחוח אוריינטלי/מזרחי מדברי שכזה, "חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד", שיר סטייל וודביל/ברודווי אמריקאי כיפי שכזה, "שוש אלמוזלינו" שגם הוא נשמע אמריקאי ברוח, אבל סטייל יותר ג'אז פיפטיזי שחור לבן שכזה, הלהיט של האלבום, "שגר פגר" הארד רוק כיפי שלא יוצא מהראש (ואני עדיין בתקופה של פנטיות כלפי השיר הזה) ושגם הפך אחרי זה לקאבר של שלומי שבן. פולק-קאנטרי ב"תנשב הרוח", שיר א לה דילן ב"קלון ב-G7", רוק כליזמרי כמו האלבום הראשון ב"שיר בחסות המועצה לפירות הדר", ועוד ועוד...
במשך 38 דקות ו-15 שניות, לוקחים אותנו דרך המטוס שמתרסק, אל המצעד, משם אל ניחום האבלים כשמסופר שלימון, מנדרינה, אשכול וקלמנטינה הם אחיו של התפוז. נפתח, באחד הפתיחים הכי טובים ששמעתי באלבום כלשהו, במקצב איטי ומזדחל, ענבר שובר את הקיר הרביעי ופונה אל המאזינים: "אני לא כאן כדי לבדר אתכם", i mean, וואו! לא אעשה לכם ספוילרים על מה שקורה בהמשך, אבל רגעים שפשוט חייבים לציין הם הפזמון פלוס העוד הערבי המזדחל למשל, עוד נקודה שתופיע הרבה מאוד באלבום, היא פרפרזות. כ90% מהאלבום הוא פרפרזות ליצירות ארצי ישראליות, אבל תראו איך החבר'ה פשוט לוקחים את המשפט המפורסם מ"המלט" השייקספירי ופשוט נותנים לו את הגוון שלהם:
להיות או לא להיות
זאת לא השאלה
השאלה היא עוף או בקר?
"באב אל ואד" הוא ההצהרה האולטימטיבית של האלבום, פתיח לא צפוי ומוזר, זה לא הולך להיות כיף כמו הפתיח "אני מקיא" לפני 4 שנים, למרות ההומור, זה נהיה יותר כבד, יותר קשה. "סע לאט" של אריק איינשטיין מקבל משמעות שונה. מדינת ישראל מושוות למטוס מתרסק, אין טייס, ואם לא רוצים להסתכל, אפשר לשים שקיות על הראש בשלל צבעים, ואוזניות עם שירים ישנים שתמיד עושים נעים. מילים לא יתארו מה שעובר בגוף כששומעים את השיר הזה.
אחרי השוק הזה שהפילו עלינו בהתחלה, מביאים לנו שיר כיפי, אחד הטובים באלבום, "חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד". שיר שנכתב במה שאני קורא לו ה"Free Four". כמו השיר הנפלא ההוא של פינק פלויד, גם השיר של הבילויים משתמש במנגינה כיפית, עליזה ושמחה, אבל בניגוד מגיע הטקסט המאוד מזעזע ונוקב. שרק כמה שורות אומרות הכל: "בעיר דימונה יש ילדה עם שני ראשים ושש ידיים, בעיר רמאללה יש תינוק שמת לפני שהוא נולד, אבל את חיליק מעניין יותר לראות את המצעד" וכמובן הבית האחרון: "ובסוף יש טנדר עם בלונים שמוביל את הגופות, כל כך זקופות, גופות יפות". לא צריך להיות מומחה בספרות, כדי להבין שמדובר בהתקפה אל אותם חבר'ה מיליטנטיים שלא באמת מעניין אותם במה שקורה, אלא גאים באוסף הנשקים הנרחב שמוצג במצעד. נעזוב את המילים (כי לפעמים זה יכול להיות מזעזע), והמוזיקה פשוט כיפית. כאמור, סטייל ברודוויי כיפי שכזה, עם בנג'ו, פסנתר ושירה מאוד ספונטנית. "חיליק" הוא אוקסימורון מבחינה מוזיקלית ולירית. המילים והמוזיקה לא הולכים ביחד, אבל נשמעים כל כך טוב ביחד. בין אם שמים לב לאחד מהם, "חיליק" הוא קטע גאוני, פאסודו משעשע, אבל מאוד מאוד נוקב, אבל who cares? זה כיפי!
אחרי כל השמחה האמריקנית הזו, אנחנו נלקחים לשנות החמישים, למועדונים אפופי עשן, עם אקורדי גיטרה ג'אזיים רגועים (וגאוניים יש לציין) עם שוש אלמוזלינו שהייתה צריכה להיות סגורה באיזה כד, כי יש בה משהו שמתאים בכד. כן, מילים ביזאריות וסוריאליסטיות ביותר, וזו לא תהיה הפעם האחרונה באלבום הזה. ואם זה לא מספיק, מתווספים כלי קשת מלנכוליים, שנדמה שהם לכאורה מצייתים למוד של השיר, אבל נשמע שהם חורגים מהסולם, משהו מטריד, מאוד אוונגרדי, וזה עושה את העסק למאוד מעניין, עד שלבסוף זה מסתיים פתור, בצורה יפה, וסוגר את הסיפור יפה, כשאנחנו ממשיכים ל"היט סינגל" של האלבום.
טוב, נכון "שגר פגר" יהפוך בסוף לשיר חרוש ומאוס, אבל תנו ליהנות. זה בכל זאת רוק בסיסי וכיפי, שמה שהכי מאפיין אותו הוא הטקסט הדאדאיסטי שלו. כאילו, מה? חיבור שמות, אסוציאציות, דימויים, חרוז כל שנייה, סוריאליזם משונה. למה בדיוק ימי ויסלר התכוון כשכתב על "ג'וזף הלר, הלן קלר, חוג תפירה בבית הכלא" או "מאזדה לנטיס, ננסי ברנדיס, איש נדל"ן בלב אטלנטיס"? שמץ של מושג אין לי. האמת, אני אוהב את זה ככה, וכמו הרבה דברים רבים, זה כמו שפרויד אמר: "לפעמים סיגר זה פשוט סיגר". לא צריך להיכנס לניתוחים מעיקים, ולנסות ולהתאמץ להבין, מה מדובר פה, אז למען בריאותכם הנפשית, תשתדלו לא לנתח את הליריקס. חוץ מזה, המוזיקה מדברת כאן, ושימו לב לתפקידי הגיטרה שם. ויסלר מבריק פה, לא תפקיד טיפוסי של שיר רוק פשוט.
ואז אחרי כל הכיף, מגיע "תנשב הרוח". אחד השירים היותר קשים, שלשמוע את המילים, מראה שהילדותיות והכיף של האלבום הראשון התפוגגה טיפה. שוב פעם, המוזיקה אמנם קליטה, עם ניחוח קאנטרי, המילים שוב פעם תופסות את תשומת הלב: "תישן ילד תישן, שאלות זה דבר מסוכן", ענבר לוקח את נקודת מבטו של אדם שמנסה להסביר לילד, שמה שהם עשו לצד השני היה מוצדק, מעין "סליחה שראית את זה, אבל היו לנו סיבות". כשמנסים להסתיר ולהשכיח ממנו את כל הזוועות, כשבסוף ישבו וישירו להם את "סובב לו פינג'ן". אם יש שיר שמבחינה מילולית, נכנס הכי חזק בנו המאזינים, זו הרוח..
ושוב פעם, אחרי שויסלר וענבר די התקיפו את המאזין בקטע המילולי, הם חוזרים בקלילות עם השיר הדילני, "קלון ב-G7". מין מחאה סאטירית כזו על היחס בין אשכנזים "שמאלנים" למזרחיים "ימנים". בפתיחה משונה במיוחד, כשמדברים בגרמנית, עוברים ללחן המגניב שמחזיר אותנו כמה שנים אחורה, לתקופת Bringing It All Back Home. ענבר מנסה להישמע כמו דילן, לא שבהצלחה (לאף אחד אין את הקול של דילן, לא משנה כמה ינסו לחקות אותו). הוא שר על הבחור התל אביבי השמאלן, שנותן למילואימניק הימני להיכנס ולהתארח בביתו. משם עניינים מתחילים להסתבך... אתם יכולים לקרוא את הטקסט, ולחשוב כאילו מדובר באיזשהו סיטקום ישראלי עם תל אביבי, ממוצע, חסר אונים, שלא הולך לו כלום בחיים. נדמה שהבילויים מבקרים את שני הצדדים, כל אחד עם הבאגים שלו. כאן, דווקא המוזיקה משתלבת מעולה עם המילים, בתחושה של "למה שום דבר לא מצליח לי?!", כל זה עטוף בהומור הכל כך ילדותי ואופייני לחבר'ה.
מכאן, הכיפיות נפסקת בשלב הזה באלבום לזמן מה, כי אנחנו מתקדמים לבלדות שמשאירות אותנו עם תחושה מוזרה. מ"עצות מאמא", שכאמור עוסקת באמא שמשכנעת את הבת שלה לא להביא ילד לעולם. הרי העולם הוא מקום נורא, והתינוק עלול להיפגע (חרוז!), אל תעשי את זה, שלא תגמרי כמוני. "שירו של האנץ" בלדת פסנתר יפה ודכאונית, בכלל רחוק שנות אור מאלבום הבכורה, והאמת, גם כאן מדובר בטקסט אניגמטי, שקשה לפצח, כשמה שכן יש לנו, זו מוזיקה נוגה ויפה. ואז, עם קצת חזרה לכיף, אבל עוד פעם בשיטת ה"Free Four", מדברים החבר'ה על ניחום אבלים ב"שיר בחסות המועצה לפירות הדר".
הנושא הכאוב של בנים שכולים, והמבוכה של הגעה לניחום אבלים, שלא יודעים מה להגיד אם "שלא תדעו עוד צער" או על עד כמה הבית יפה ומסודר. כל זה במנגינת רוק כליזמרי קצבי, סטייל אלבום הבכורה. ושתבינו, זה יחד עם טקסט קשה כמו זה. ממש כמו "שאול מופז", אתה לא קולט את המילים, את הזוועה, כשמתמקדים בכמה שיר טוב וקצבי זה. וככה אנחנו מגיעים לסוף הסיפור, כשכולם יושבים ומביאים הכל על השולחן, אבל אי אפשר לדבר בלי משהו כמה תה. מתחיל כשיר טיפוסי עם שירה של ענבר, ועובר אחרי זה לשירת צוותא סטייל שירי ארץ ישראל אריק איינטשיין, חווה אלברשטיין, ככה מסתיים המסע שהתחיל במטוס מתרסק, והסתיים במשהו כמו תה. ככה הסתיימו 38 דקות פוליטיות-סאטיריות-משמעותיות במיוחד, שלמאזין הישראלי קשה להתעלם.
האלבום שיצא ב-2007, כשבהפקה בניגוד לברי סחרוף שהפיק את הראשון, על הכיסא היה תמיר מוסקט (כן ההוא מהבלקן), קיבל ביקורות טובות ובצדק. נכון שבגלגל"צ, קצת קשה להשמיע שירים כמו "חיליק", בגלל התכנים המאוד מאוד קשים, והעובדה שלא תשמעו בדר"כ שיר וודביל מלהקה ישראלית בתחנה המפורסמת בארץ... אבל, נא לא אכפת. "שכול וכישלון" הציב רמה חדשה בקריירה של הבילויים. פחות הומור, קצת יותר כבדות ורצינות, אבל לא יותר מדי (רבאק, אי אפשר מדכא כל הזמן). ענבר וויסלר בעיניי (ועוד רבים אחרים) כאמור, הגיעו לשיא יצירתם. השילוב הזה בין בלדות מלנכוליות, אמריקניזציה מוזיקלית, שירים אקוסטיים+הקברט/כליזמר הרגיל אצל הלהקה, והסיפורים על (זהירות ספוילרים על הטקסטים שרובם סופרו) טנקים, מטוס מתרסק, מאזדה לאנטיס, רוברט קראמב "רצח" יצחק מודעי, כשהכל מוגש באדיבות ובגרוטסקיות רבה, הפכו את האלבום הדי קצר אבל מספק הזה ליצירת מופת, בסטנדרטים של אלבומים שלמים שנוצרו ע"י להקות גדולות יותר.
אני ממליץ לכל מי שלא הכיר את הבילויים, לבוא ולשמוע את הפלא של הצמד הזה. פייר, מי שלא רוצה להקשיב לטקסטים\ זה בסדר גמור (יש מספיק כאוס), שיקשיב למוזיקה, ובסוף, לא יוכל שלא להיכנס גם לעולם המעוות של הטקסטים. מהצמרמורת של באב אל ואד ועד הסיכום של משהו כמו תה. מדובר במין אלבום קונספט (אבל לא לגמרי), שמשלב באלגנטיות בין סוריאליזם, למלכת האמבטיה השנוי במחלוקת בארץ (כמו שנכתב בביקורת המצוינת ב"שרת העיוור" ז"ל), לפיקסיז. מי שאוהב את הטקסטים העבריים שלו עם אמירה, ועם מוזיקה מגוונת, ימצא את עצמו נהנה מהתוצאה הסופית, משנן בעל פה את הטקסט של באב אל ואד, שר את הפזמון בהתלהבות בשגר פגר, ועושה הדבנגינג משונה במיוחד לשיר בחסות המועצה לפירות הדר.
טוב, עכשיו כשדובר מספיק, בואו כנסו ותכירו את האלבום הנפלא הזה, הוא כאן בבנדקמפ
