הגאות באה

אני לא מאמין שאני כותב בכלל את השורות האלו. בחיים, אף פעם, אף פעם. לא תיארתי לעצמי שאני אכתוב אי פעם על הדבר הבא. אולי ביקום מקביל, אבל דאמיט וואו כנראה שזה השפיע חזק. אז הנה פתיחה שאולי תבהיר קצת את העניינים. ידוע עד כמה לא אהבתי היפ הופ בעבר ונפתחתי והתאהבתי בצליל. ידוע איך פעם היה קשה לי עם היפ הופ מודרני עכשווי עם כל הטראפ הזה. גם זה עבר ונתפסתי. ידוע מאוד עד כמה אני לא חסיד של היפ הופ ישראלי. ברוק זה עוד עובד, אבל כמישהו מרפרפ בעברית זה תמיד נשמע לי מצחיק ואני לא יכול שלא לצחוק מדי פעם. אבל השנה, האוזניים שלי נפתחו הכי חזק שאפשר והראש לא האמין. אנשים, בחיים לא חשבתי שאני אומר את זה, אבל "שפל וגאות" האלבום החדש של נצ'י נצ' aka רביד פלוטניק, הוא אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו השנה במדינה הזו. אוקיי, הבלוג הזה סופית מרגיש קצת מוזר. כאילו התחלתי לאכול משהו שפעם לא אהבתי ועכשיו אני אוכל אותו daily. אבל הנה. זה זה. האלבום הזה עשה את זה ואני בחיים לא הייתי חושב שהיה עושה את זה.

בעבר הרחוק, לפני מלא מלא שנים, כשהייתי בכיתה י', לפני שנתיים. הייתי ממש אנטי ראפ ישראלי. עדיין, יש כמה מהם שאני פשוט לא יכול לשמוע כי זה נשמע לי עם יותר מדי דאווינים. אזור י"א, התחלתי לגלות שיש דברים טובים בעברית כשמדובר בהיפ הופ. אם זה למשל סגול 59. את נצ'י נצ' הייתה תקופה שלא סבלתי לשמוע אותו. השירים עם כל ה"וואלה אני הולך לעשות פה מהפכה יה", הרגאיי-ראפ שתמיד היה נשמע לי מעצבן. אחרי זה התרככתי קצת, אבל בכל מקרה, סירבתי לשמוע מה שיש לפלוטניק להציע. ההרכב שאני חבר בו חימם אותו לפני שנתיים, אבל עדיין זה לא היה זה. בכלל. כשהייתי שומע את הלהיט הגלגל"צי "הכל יהיה בסדר" עם קפה שחור חזק, ישר החמצתי פנים. עד היום. עד אז חשבתי שנצ'י נצ' הוא ראפר שכמה חבר'ה בשכבה אוהבים לשים בפול ווליום וכולם מתלהבים ממנו. אבל השנה, זה קרה גם לי.

קודם כל, העטיפה. ויזואלית נדלקתי ישר. המינימליזם של סירה בודדה על גבי רקע לבן משך אותי, אבל דעות קודמות שלי קצת מנעו ממני. ככה שלושה חודשים מאז שהאלבום יצא אני פשוט לא נוגע בו. ואז החלטתי שהגיע הזמן לשים סוף סוף את החשש והסקפטיות בצד ואולי להבין על מה כל הבלגן ולמה כל החבר'ה משתגעים יותר מבעבר. וברגע של השניות הראשונות של האלבום, הבנתי שזה משהו אחר לגמרי. הבן אדם לקח קטע מראיון עם המורה הרוחני שלי ושל רבים (וגם של נצ'י כמו ששומעים באלבום הזה וגם בקודמים, ועוד נדבר על זה), אהוד בנאי. לאט לאט, התחיל להיכנס הביט והמנגינה הגיעה. הבנתי שזה ממש לא צועק "אני יודע שהכול יהיה בסדר". להפך, זה לא אלבום שאומר שיהיה בסדר. שפל וגאות הוא אלבום קודר, אפל אבל עם נקודות אור קטנות. המוזיקה והמילים שונות לגמרי ממה שעד אז נצ'י עשה ובכלל, בהיפ הופ הישראלי העכשווי, כרגע אין שום דבר שנשמע כמו שפל וגאות. אבל הדבר הכי חשוב באלבום הזה, זה שזו פעם ראשונה שאנחנו שומעים אלבום של רביד פלוטניק ולא של נצ'י נצ'. כששומעים את האלבום אחרי ששומעים את הדברים הקודמים, מבינים שזה לא הראפר הקול שכולם מכירים. זה רביד פלוטניק בfull esence שלו. בדיוק מי שהוא, אחרי המסיבה. וזה לא הולך להיות כיף.



שפל גאות נשמע כמו התחלה חדשה לפלוטניק. משהו כמו מותו של נצ'י נצ' שמוביל ללידה מחדש של רביד פלוטניק. השינוי עצום. המוזיקה הרבה פחות קלילה. המילים עוד יותר לא עושות חשבון. זה תהליך התבגרות של פלוטניק שעד אז היה יוצא מכל בוקסה של ילד בן 16. כמו כל אלבום שהופך לגדול, פלוטניק מביא רפרנסים לגיבורי תרבות ומתייחס למקורות שונים שמרכיבים את המניפסט שסוקר את החברה הישראלית בשנת 2017. בואו נגיד שהאלבום הזה הוא הפסקול המתאים לשנה הנוכחית. הנושאים קשים: הפוליטיקאים המאכזבים, החברה המנוכרת, השתעבדות החברה לטכנולוגיה ולקדמה המודרנית, חוסר הערכה עצמית, הקושי שבמערכות יחסים. כל אלה מתייחדים לאלבום מאוד כואב, מתוסכל מההווה הנוכחי ולא עושה דאווינים, בלי שום אגו והילולה עצמית. פלוטניק לא מזיין את השכל ומביא לנו דוגרי את האמת בפנים. זה בעיקר נשמע בחלק הכי טוב של האלבום בעיניי, חמשת השירים הפותחים מ"לפעמים" ועד ל"פאנצ'ים" מתקיפים את המאזין. אני מאוד אוהב את זה. שיר אחרי שיר, פלוטניק מכניס חזק ולא מרחם. זה נדמה שנמאס לו להיות הבחור שמושמע ברדיו כל הזמן.

אבל בואו נדבר גם על המוזיקה שהיא נפלאה לא פחות וגם היא מסמלת שלב חדש בקריירה של פלוטניק. לא רגאיי ועומס של מצילות טראפ. המוזיקה הרבה יותר מלנכולית, הביטים קליטים ונקלטים, חזקים ודומיננטיים. מדי פעם מגיחים כל מיני שטיחי צלילים משונים שכמעט גובלים באמביינט. בואו נודה, עכשיו כשפלוטניק די ידוע בציבור הוא יכול לשתף פעולה עם מי שבא לו. אז יש לנו את המפיק שלו מימי פרודוקס. יחד יש לנו כמה חבר'ה ידועים ואהובים ושיתופי פעולה מפתיעים: דודו טסה (שהלחין את הלהיט של האלבום "כל הזמן הזה"), איציק פצצתי, מיכאל כהן מכהן@מושון והכי מפתיע מכולם: אבישי כהן. כן כן שמעתם נכון. בסיסט הג'אז הוותיק שניגן עם צ'יק קוריאה ויצא מנצח עם קריירת סולו מצליחה מנגן באלבום הזה של הראפר מפתח תקווה.

כמו הסלבים הגדולים קנדריק לאמאר וקניה ווסט, פלוטניק מתרחק מהזירה הידועה של ההיפ הופ. בשיר הכי טוב באלבום בשבילי, הפתיח "לפעמים" מטיח את הקונספט הכללי של האלבום עם ביט חזק וקלידים אמביינטיים שכאלה. פלוטניק לא מרחם ושוחט פרות קדושות ומשתמש באמרות ידועות והופך אותן לגמרי ("ארץ הקודש ארץ זבת חלב ודבש עבדים מפנטזים על הסופ"ש"). וכאמור, הוא לא מרחם כשבלהיט הגדול של האלבום "כל הזמן הזה" עם הלחן של דודו טסה. פלוטניק מצמרר ובכלל עושה מהפכה בהיפ הופ הישראלי. השיר שעוסק במערכת יחסים לא מושר מנקודת המבט של פלוטניק, אלא מזו של האקסית שלו. מדובר בצמרמורת שמראה עד כמה האהבה היא ממש לא פשוטה ויכולה להכות חזק. פלוטניק מדבר על אמו המנוחה שנפטרה מסרטן, על עישון כדי להשכיח מהבעיות. "זוכר התקפי חרדה ולילות לבנים שחשבתי שאני משתגעת" מטיח פלוטניק במילותיה של האקסית. פלוטניק מצביע על הבעיה של חוסר ביטחון וקנאות ומציג את זה as is. פלוטניק עובר מהאישי לכללי ובחזרה.

שפל וגאות עוסק בחברה הישראלית ובקשיים האישיים. האלבום הזה ממשיך בעיני במובן מסוים את יצירת המופת הגדולה שיצאה 30 שנה לפני כן. כשאהוד בנאי יצא עם אלבום הבכורה "אהוד בנאי והפליטים" אחד האלבומים הכי מדהימים שיצאו בארץ ובכלל, הוא הביא אוסף שירים זועם, קודר ומלנכולי על החברה הישראלית באייטיז. 30 שנה אחרי ונראה שפלוטניק ממשיך את המסר של מורו הרוחני. פה אני מתמקד בעיניי בנקודה חשובה מאוד באלבום, שלמעשה היא הסיבה המרכזית שלי לשמיעת האלבום. ואלה קטעי הראיונות של בנאי. בנאי משמש כמעין חוט מקשר בין הקונספט של השירים. הדברים שהוא אומר בראיונות, גדלים לממדי שירים בדמות פלוטניק. אם זה מקום הזמר והעיסוק שלו באקטואליה, השנאה השוררת בחברה הישראלית, המסע הבלתי נגמר והמתיש של אמן הרוצה לחדש ובו זמנית צריך לרצות את הקהל. בנאי הוא מורה הצללים של האלבום הזה. פלוטניק מראה עליו כהשפעה הגדולה שלו. הרגע היפיפה ביותר באלבום היא בסופו כשבנאי נשמע וסוגר את האלבום במילים על פלוטניק. מרגיש כמו סגירת מעגל. המורה שמשבח את התלמיד. מין מסע שאמנם ברמה החברתית נותר לא ברור, אבל מבחינת פלוטניק הפך לנקודת ציון עם מילותיו של בנאי שסוגרות את האלבום.

אבל זה לא נגמר עם בנאי. עוד נקודה חשובה נמצאת בנושא המודרנה ושעבוד החברה לטכנולוגיה בשירים כמו "עגל הזהב" (ובואו לא נשכח שגם ב"פליטים" של בנאי יש שיר עם אותו שם) ו"מודרני" שלא עושים חשבון ומראים איך החברה נהרסה והפכה למנוכרת עם הופעה של סמארטפונים, פייסבוק, ווצאפ כל הכלים שנועדו לשלוט בנו. את המסר הזה חזה לפני 22 שנה, הנביא הגדול, הגדול מכולם מאיר אריאל, באחד האלבומים הכי חריגים וקשים שיצאו במדינת ישראל, "רישומי פחם". לא רק שפלוטניק ממשיך את הקו של בנאי והפליטים, הוא גם מראה למאזינים שמאיר, הליצן המשתומם צדק כשאמר בפתיח המצמרר שלו "חיית הברזל" שלבסוף נהיה עבדים לטכנולוגיה. נשבח אותה ונשכח את עצמנו כמו שעשו בני ישראל כשיצרו את עגל הזהב. ככה פלוטניק מצדיק את שני גיבוריו, שתי דמויות גדולות בתרבות הישראלית. בנאי דיבר על הקשיים החברתיים ומאיר דיבר על העתיד הקודר שהסתבר כנכון עוד בניינטיז.

מובן ממה שכתוב שהאלבום לא מניח כמעט לרגע. פלוטניק לוקח סממני תרבות ידועים והופך אותם לשלו. ככה הוא הופך את השיר האייקוני של חווה אלברשטיין "שיר ארץ" לחלק מהקונספט של שפל וגאות ורותם אותו למען המטרה. ככה פלוטניק מצטט את ברי סחרוף, שב"ק ס', נינה סימון, אפילו פינק פלויד מאוזכרים עם dark side of the moon. כל אלה מתייחדים לאחד האלבומים הגדולים שיצאו השנה, וממה שנראה ואני בטוח בזה, האלבום יהפוך לקלאסיקה ישראלית. אבל שוב, כמו הרבה אלבומים גדולים, הוא לא מושלם. פה זה הקטע שבו אני קצת ממעיט בשבחים. מצטער אם חלק לא יסכימו, אבל שיר כמו "כפרה שלי" פשוט נכנס לי בקטע לא טוב ופוגע בקונספט. נשמע כמו משהו שאולי היה נכנס לאלבומים הקודמים, אבל הוא פשוט נמצא שם בלי קשר ושוב פעם, גולש לקלילות. דווקא אהבתי שכבד. אבל זה מה שיפה פה. פלוטניק מתבגר. הוא מתנסה, הוא טועה והוא נאמן לעצמו ואומר הכל. בכל מקרה, אין מה לעשות. שפל וגאות הוכיח את עצמו כאחד מהאלבומים הגדולים שיצאו השנה בארץ. המסר שלו רלוונטי והפך את פלוטניק מראפר אהוב למעין פילוסוף. אותו פילוסוף נמצא עכשיו בתהליך יצירתי מעניין. לאט לאט, פלוטניק משתנה ועוד מעט עומד לגבש את עצמו. עד אז, למרות שאולי חלקכם קצת אנטי. אני מבטיח לכם שבו ותקשיבו למה שיש לרביד לומר. משהו כזה במדינה, לא היה הרבה זמן.

The Great GAG in the Sky

הזמנים קשים. הו קשים קשים. אני לא אפרט ואדבר כמה קשה זה לחיות במדינת ישראל בשנת 2017... בעצם אני כן! בימים אלו, החברה הישראלית די מפורקת מבחינה תרבותית. הבוהמה התל אביבית רותחת על ההחלטות של שרת התרבות, ככה שהסיכויים למצוא כתבה ובה יכללו זוג המילים "חופש הביטוי" גבוהים מאוד. אם זה בתיאטרון, באמנות, וכמובן גם במוזיקה. אני לא אביע את דעתי פה. זה בלוג מוזיקה לא פוליטיקה (למה לי פוליטיקה עכשיו, אח"כ ולאחר מכן?), לא בדיוק מעניין אותי לכתוב על למה צורם לי משני הצדדים. אבל חוץ מזה דברים נפלאים קורים ב-2017: גילוי מערכת שמש חדשה (למרות שההיי התקשורתי מוגזם מדי), קנדריק לאמאר מבריק עם DAMN, ריק ומורטי יוצאים עם עונה חדשה, ניקלואודיון מוציאים סרט חדש שמחזיר את הסדרה הגאונית "החיים המודרניים של רוקו" מן המתים וכשנראה שהסצנה התל אביבית סובלת רבות ממה שקורה, באים כמה טיפוסי low life אדירים ומביאים שמחה, אושר וגאגי לעולם. אלה הם הפסוליה של דייזי. תוכלו לחשוב עליהם כתוצאה מהמצב המתוח בין האמנים למשרד התרבות.

אבל מה זה משנה לעזאזל? הנה באים פה חבר'ה עם יכולות מוזיקליות אדירות, חוש הומור יוצא דופן וכמובן, מלא מלא עניין בסקס. הפסוליה שהוציאה את האלבום הראשון שלה ממש לא לפני הרבה זמן, "רוק פסיכוגאגי", מוכיח שהחבר'ה האלה באמת מוכשרים וגוררים כל כינוי קלישאתי שאפשר להגיד על להקות כמו הפסוליה: "הזוי", "פסיכי" בלה בלה בלה. בכל מקרה, הלהקה מלבד העובדה שנראה שהם מאוד חייתיים ומתוגברים באנרגיות, הם מוזיקאים בלי שום ספק. הדר לוי, איש הלחנים והגיטרות, יכול לשטות בכם שיש לו את סולואי הרוק נ רול הכיפיים, אבל הוא פונה לטריטוריות יותר אפלות, אורי פלומן איש "סלאפ" מכובד ועם מלא מלא גרוב, כנ"ל גם על המתופף (רק בלי הסלאפ) אבירם דוד וכמובן, יהלי "מבושי" שרון, אחראי על שירה, מבט שרמנטי ומטורף במיוחד וסקסופון אלט. אז יש לנו פה אשכנתוזים תל אביביים מאוד לא שגרתיים. גיטריסט מאוד משונה למרות שנשמע כל כך טוב לאוזניים, חטיבת קצב מאוד דומיננטית וסולן שלא בטוח אם מדובר בהתנהגות טבעית או תדלוק מחומרים שונים, יש לו כריזמה ענקית ונפלאה. תוסיפו את ניר הורוביץ הג'ורג' מרטין שלהם, שלמעשה הביא את הרעיון הנפלא והמעוות הזה למציאות ואנחנו חבים את גאגיגינו גם לו.



כשאני שמעתי אותם פעם ראשונה בזכות רכז המוזיקה במרכז החזרות שאני פועל בו, הפרצוף שלי בערך היה ל-4 דקות כמו זה של שרון בקליפ לשיר הנפלא שאני מקווה מאוד שיהיה אייקוני בקרוב, "גאגי בום בום". באותו רגע, שמחתי לדעת שיש הרכב ישראלי חדש עם מילים בשפת הקודש שעושה דברים כאלה. לחבר'ה פה שקוראים, אני אולי אוכל לפתות אתכם עם מה שאפשר לחשוב כששומעים את החבר'ה האלה: אם זה רד הוט צ'ילי פפרז, פיית' נו מור, מיסטר באנגל, אינפקציה, גם זאפה חייב להיות חלק מזה. מעין רוק Fאנקי עם ראפ ויציאות מאוד משונות ובלתי צפויות, שאם כל החבר'ה שהוזכרו פה עושים לכם את זה, אתם בהחלט חייבים לבדוק את הרוק הפסיכוגאגי. מה זה גאגי? ובכן, לפני זמן רב מאוד (אתמול), התכנסו חברי הלהקה ובזמן אחד תמים בשירותים, חוו חיזיון אדיר, בו ייצרו את התגובה לדברי שרת התרבות, כשהם שרים על הסם הגדול והבדיוני, גאגי, על הכל תוכלו לשמוע על כך בשיר "גאגי בום בום". מאז אותו יום, חברי הלהקה שרים בטקסיות על אותו ויטמין G אדיר וגדול ומהולל למשך כמעט כל האלבום.

אבל עכשיו ברצינות, יש סיבה למה הפסוליה של דייזי, הם חבר'ה מאוד מוכשרים מלבד כל הרעש, ההומור והגאגי שנמצא בסביבה. כששומעים את זה, זה מאוד צ'ילי פפרז. זה Fאנק טוב ומקפיץ עם דיסטורשן וראפינג מאוד אנרגטי, אבל הפסוליה מכניסים כל מיני טוויסטים מפתיעים כמו רגעים מסוימים שבהם המלודיה נעלמת לא טונאליות, אם זה בסולואי הגיטרה של הדר (שהלחין את כל האלבום), או ברגעים אחרים כמו בשיר הנפלא "מצעד הגאווה" שבו זמרות הרקע שרות כאילו הקטע נלקח משנברג או וארז. זו הגדולה המוזיקלית של החבר'ה האלה, כמו המילים שלהם, הם מאוד קליטים וכיפיים, אבל כשהם רוצים, הם יכולים לבלבל ולהגיע למקומות ששום להקת Fאנק רוק הייתה מגיעה. מדי פעם, יהלי גם שולף לו סקסופון אלט עם קווים מלודיים חכמים ואפילו טיפה התחרעות פרי ג'אזית בכמה קטעים (מסתבר שזה נורמלי, להקות עם סולן מטורף שיש לו סקסופון). ובנוגע ליהלי עצמו, הבחור כריזמה מהלכת, הוא לא שר ברוב הזמן, וממש כמו מסורת האמריקאית, הוא מרפרפ הרבה. בסגנון, יהלי יותר קרוב לטירוף הכובש והבלתי מרוסן של מייק פאטון מאשר למאגניבות של אנתוני קידיס. כל זה יחד עם המוזיקה המשונה לא פחות מהטקסטים, וחטיבת קצב פלומן את דוד שמחזיקה את הכל בגרוב טוב.

אולי בעוד שנים יגדירו את זה כרוק פסיכוגאגי בארץ, שדבר כזה כל כך משונה אצלה. וככה גם המילים. המילים עמוסות בשיטלואודס של בדיחות סקסיסטיות, הומור שחור וגס, יכולות לדבר אל החובבים מהסוג הזה. הדר ויהלי כתבו ביחד את המילים לאלבום, ועשו את כל מה שאי אפשר לצפות לו. כל זה בתוספת ההילולה לויטמין G הנחשק על ידי חברי הלהקה. בין אם זו סאטירה לאקטואליה הישראלית או סתם בדיחה טובה, הטקסטים מחזיקים לא פחות מהמוזיקה. מלא מלא זמן, שלא הייתה קלילות שכזו. אני יכול לחשוב רק על להקת "מצבכפית" שהצליחה לעשות טקסטים נפלאים עם מלא הומור בריא. בעידן שהלהקות הישראליות עוסקות במחאה עם גם הומור מצוין ובריא ("ויתרתי") או מילים סטלניות במיוחד ("בוא לבר"), באים הפסוליה ומוסיפים עוד גוון לקרקס המטורף התל אביבי הזה.

לחשוב מה יקרה כשהלהקה הזו תגיע לפרסום ותבוא תגובה ממשרד התרבות... מאוד קשה שלא לצחוק מהטקסטים או לפחות להישאר עם לסת פתוחה מרוב שוק. אם זה הפתיח Fucked Up שלמעשה ממצה לגמרי את הרוח של הלהקה, או סאטירה לגבי מצבים שונים בארץ, כמו הטקסט המדהים של "מצעד הגאווה", בו יהלי מבין שכדי להשיג בחורות הוא צריך להיות מאוד ליברלי ועל מה שקורה בהמשך. או "מצביעים ביבי מדברים על גאגי" שבו החבר'ה שמים סוף לדיון הפוליטי הכל כך מתיש ומעיק, כשכל מה שמעניין את יהלי זה איך להשיג בחורות במסגרת הבחירות. "פריז" שאומר את האמת המרה לגבי העיר הכל כך מפורסמת וכמובן, שיר הזרעונים, השיעור הכי טוב בביולוגיה שילדים בכיתה ט' יכולים לקבל.

                 הקליפ הלא פחות פרובוקטיבי, של השיר הכנראה הכי מפורסם בשיתוף עם הסצנה התל אביבית

הפסוליה היא המענה הנפלא לאלה שמחפשים ריגוש ברוק הישראלי, עם הומור יוצא דופן, ומוזיקה קצבית וקליטה אבל גם מעניינת, החבר'ה האלה עונים לכל מה שקרה השנה בנוגע לתרבות והמצב באמנות הישראלית. נדרשו חודשים רבים עד יולי, שהסיר יבעבע עד שתצא הפסוליה שתגרום לחלק להתענג על התבשיל המגעיל והנורא ולחלק למות מרוב סירחון. מה שכן, מזמן לא היו פרובוקטוריים שכאלה בארץ. אפשר להגיד סופסוף! הקיץ המיוזע מקבל פסקול מגעיל ומגניב במיוחד. החבר'ה האלה הם גם תענוג לחובבי טריוויה (ובדיחות גסות כבר אמרתי כן?) שפתאום קולטים בכמה שירים ציטוטים מהתרבות הפופולרית אם אלה הביטלס, או משינה או שוטי הנבואה. הכל כלול. גם גידי גוב והערב האבוד. החבר'ה האלה יוצרים מין עולם קטן שמוקדש לגאגי, עם אלוהים שמדי פעם בא ומטיף, כשיש חזרה על חלק ממשפטים בשירים, מעין אלבום קונספט שכזה. טוב, הנה, יש אלבום ישראלי שמלא זמן לא שמענו כזה. אם לא אהבתם, אני ממש מצטער אבל הגעתם לאחת הלהקות המלוכלכות עם הומור וולגרי ושנוי במחלוקת. אבל אם כן אהבתם, תנו לגאגי לעשות את שלו, ממה שחברי הלהקה אומרים.

(כל הזכויות שמורות למר גאגי)

(סתם)

אז הנה. הגענו לסיום הסדרה המשונה של "נפילי יולי". מוזיקאים אדירים שאני הכי אוהב ומוקיר שהשפיעו ומשפיעים עליי בתקופות שונות בחיים. אבל הפעם, אנחנו עוזבים את המערב לגמרי. בעיכוב קל, עם הגילוי על העובדה כי קולטריין נפטר אתמול לפני כחמישים שנה. אז באופן ספונטני, הטרילוגיה הפכה לרביעייה. אז חווינו את הטריפ הסוריאליסטי של מוריסון, וחווינו את הטריפ היותר מסוכן ומקולקל של סיד בארט, אחרי זה עלינו השמימה עם קולטריין, אבל עכשיו, אני מחזיר אתכם חזרה לאדמה, וגם מוציא אתכם מהטריטוריה הזו של ארה"ב-בריטניה. אנחנו חוזרים לארץ, כדי לסגור את כל הסדרה הזו, עם אחד ה-דמויות בתרבות הישראלית, פיגורה אניגמטית, משונה, תמהונית, שגם היום עם ביוגרפיה שלמה שנכתבה עליו, נדמה שאנחנו עדיין לא מבינים אותו. ולא נדבר פה על דברים שמימיים, התרסקות נפשית או פולחנים. אנחנו נדבר על שיר שלמרות שנכתב לפני 30+ שנה, הוא מרגיש אקטואלי ולגמרי מתאים לתקופה הנוכחית. פתיחה פסאודו דרמטית בעוד 3, 2, 1:

אז היום, לפני 18 שנים, עזב בטרם עת, בעיניי (ולמרות שנראה שאני אומר את זה על כל אחד, אני לא) אחד הגאונים הגדולים שהילכו על פני אדמת הארץ. משורר שאמנם שר וניגן, אבל הכלי שבו היה וירטואוז, היה התמליל. השפה הייתה פשוט טבעית אצלו בפה. היה נראה שהבן אדם מכיר כל מילה אפשרית בעברית ואולי היום, יכל לשמש כחוברת הכנה מהלכת לפסיכומטרי. כנראה ניחשתם, הליצן המשתומם, נביא הזעם, טיפש חכם, מאיר אריאל. את מאיר גיליתי השנה, ובקלות נסחפתי לאמנות ולא פחות לאישיות האקסצנטרית והתימהונית שלו. הקטע שמאיר תמיד היה שם בחיים שלי, אם זה מההורים שלי, או בבית ספר. אבל אף פעם לא חשבתי שאחד הגיבורים הגדולים שלי, השפעה גדולה לא פחות מהאמריקאים/אירופאים האלה, יהיה קיבוצניק ממשמרות. למאיר נחשפתי למעשה השנה, והוא עיצב לי את רוב כיתה י"א. לא יודע למה, פשוט נשבתי בקסם. אבל זה לקח לאט לאט. הרבה הרבה מאוד זמן זה לקח, עד שלבסוף, שמעתי את כל הדיסקוגרפיה, קראתי כל המילים וקראתי את הביוגרפיה הנפלאה מאת נסים קלדרון את עודד זהבי.

וזה מרגיש טוב שעם כל העובדה שיש לך כל מיני גיבורים מתחומים שונים בעולם: ארה"ב, אנגליה, צרפת, גרמניה, רוסיה, אירלנד, זה כיף שיש איזשהו גיבור מהבית שבעיניי עומד בסטנדרטים של כל הגויs האלה. אז את מאיר הכרתי מהאלבום השלישי והנפלא שלו, "ירוקות". האלבום שמסיים את הטרילוגיה ששמות האלבומים שלה יצרו משפט שלם ("שירי חג ומועד ונופל", "וגלוי עיניים..." וכמובן "ירוקות"). זה אלבום שלקח שוב פעם: הרבה, הרבה, הרבה, הרבה מאוד זמן להתחבר אליו, להרגיש אותו ואז להבין אותו. היו שמה שירים שלמישהו כמוני שאהב מוזיקה פרועה וספונטנית, היה קשה להיכנס ישר. אבל כמו דילן שגם הוא הפך לאיידול שלי, הייתי צריך להתחיל מהמילים לא מהמוזיקה. המילים שלו היו כמו מוזיקה פרועה, כמו איזה ציור אבסטרקטי או תיאוריה מוטרפת בפיזיקה. עד היום, למרות שמאיר הפך לגיבור תרבות ישראלי לאחר מותו הסופר מיותר, עדיין אנשים מתקשים לעכל את מה שהוא כתב. מה לעזאזל הוא כותב על בן אדם שנופל מעץ אשכוליות אחד, על זונה שמשתינה ומחרבנת על כל הקהל או מזכרת למאוננים?

אבל זה היופי הגדול במאיר. לגאונים בדרך כלל נוהגים לייחס פרסונה של מכובדים, מנומסים מהתרבות ה"גבוהה". אבל למעשה, מדובר בבולשיט. גאונים יכולים להיות אנשים משונים ומטורפים עם השפה הכי פשוטה ו"ירודה". אם זה טיכו ברהה האסטרונום שידע לעשות חיים משוגעים מלבד התצפיות החשובות שלו בתקופה שלא היה טלסקופ, אם אלה יוצרים כמו ג'יימס ג'ויס, הנרי מילר, סמואל בקט או הביטניקים באמריקה שלא הזיז להם שהם כותבים בשפת סלנג פשוטה. כזה היה גם מאיר. אלה אנשים שגם אחרי אלף שנים, תוכל להבין ולהתחבר איתם. ופה אני נכנס לניסיון לנתח את היצירה האחרונה בסדרה הזו. אז כמו שאמרתי, היה קשה להיכנס ל"ירוקות" על ההתחלה, אבל היו שם כמה שירים שתפסו אותי מבחינה מוזיקלית או לירית. אם זה "מדרש יונתי", הארד רוק ישראלי מדהים שפשוט עושה לי את זה משתי הבחינות, "נשל הנחש" שמן הסתם כבר קיבל את מעמדו, אבל קיבל אצלי מעמד אחר מאשר השיר ששמעתי בקורס קיץ בשל"ח בכיתה ח'-ט'. וכמובן, היה שם את ה-קטע. שלו אקדיש את הפוסט הזה. 9 דקות משונות מאוד. מבחינה מוזיקלית לא היה שם משהו שומט לסת. אבל המילים. פאק. אני לא האמנתי שכתבו דברים כאלה בארץ. עד היום, הטקסט הזה נשאר יצירה נדירה בספרות הישראלית. כן אפשר לקרוא לזה ככה. וזהו "מה חדש במדע".

מדובר במסה ביקורתית שבוחנת את המדע המודרני וגם על המדע המדומה. אחד הטקסטים הכי קשים להבנה של מאיר, ובכללי אחד הטקסטים המשונים ביותר שנכתבו בארץ. בזמנו, התלהבתי ממש מהשיר שמישהו ממש מתייחס למדע כנושא בשיר שלו. לא משהו טיפוסי כאן. ואולי יש פה שבח לתחום. אחרי זה הבנתי, שמדובר בהפך טוטאלי. מאיר כמו קולטריין, היה מאמין גדול (ואני כבר מאמצע השנה, מתכנן פוסט על הדמיון ביניהם בקטע האמונה), ונראה שהוא משמיץ את המדע המודרני ואולי גם ביקורת על המדע המדומה. מאיר לוקח מספר תחומים כמו אקולוגיה, מתייחס לתורות שונות ומשמיץ אותן. אבל לא משמיץ לגמרי. הוא לא פוסל אותן. אבל מרגיש שיש משהו לא בסדר בכל ההטפה הזו למדע ולתיאוריות. עכשיו יהיה פה משהו חדש בבלוג, כי זה כבר נכנס לפילוסופיה. ולכן אנסה לתת זווית מבט אחרת לקטע עם דבריו של הפילוסוף הגדול קרל פופר בנוגע להשערות והפרכות.

עכשיו זה ממש נהיה אינטלקטואלי בגרוש. פופר אחד מגדולי הפילוסופים של המאה ה-20 שעסק בעיקר בפילוסופיה של המדע, פרסם את מאמרו "מדע: השערות והפרכות", אחד המסמכים שהיו מכת שוק באותה תקופה. הוא הגיע להרבה מאוד מסקנות במהלך הזה, אבל אם נדבר דוגרי מבלי להיכנס לזה עמוק מדי (למרות שזה תמיד רצוי ותוכלו לקרוא את המאמר כאן) - תיאוריה הינה מדעית אם ניתן להפריך אותה. זה הבוטום ליין של הדבר. כרגע לא ברור איך זה מתקשר לטקסט של מאיר. האמת גם אני לא מבין, אבל אנסה לחבר בין עולמות מדהימים ושונים: מוזיקה, פילוסופיה, מדע, ספרות. זה אולי הולך להיות הפוסט הכי ארוך/מסובך שכתבתי. אבל בשביל דברים כאלה שווה לכתוב בלוג. אז לחלק הראשון של הטקסט של מאיר:

על פי מדעי הטבע 
האדם כלול בטבע 
אם כלול האדם בטבע - 
כלולים כל מעשיו. 
יוצא שעל פי המדע 
טבעי הוא מעשה האדם 
אף פרי מעשה האדם 
טבעי הוא לכל פרטיו. 

שני התולעת, קור העכביש, 
ליחת השבלול, יערת הדבש - 
כפרחים מפלסטיק, כדשא סינטטי 
הנמשכים ברצף ממח ברנש 

קני נמלים, מאורות שועלים, 
מעונות אריות, שריוני צבים - 
כממגורות חיטה, כמעונות עובדים 
כתשלובת נסרכת מאנשים. 

כקליפת אגוז, כחרצן אפרסק, 
כבית שורשים, כשלכת עלים - 
כן סירה בים, חתיכת אורניום, 
חנות תשמישים, ירחוני נשים... 

הכל טבעי! הכל אותו דבר! 
הכל חוקים וחומר, תהליך ומוצר 
האדם זה רק חי שפולט קו ישר 
קולט רעיון וכופל מספר. 

אם כן מה הוא "מלאכותי"? "מלאכותי" להלכה 
זה כל דבר שנעשתה בו מלאכה 
אך אינו בניגוד ל"טבעי", כמקובל 
במילון, בתשבץ, או בדרך כלל... 

אמנם לפעמים שומעים דיבור 
על חזרה אל הטבע ועל ניכור 
אך הטבע זה אנחנו, זאת יש לזכור, 
על פי המדע אין לאן לחזור... 

אבל אם בכל זאת מרגישים הבדל 
בין צחוק מעושה וצחוק מתגלגל 
אז ברוך השם תודה לאל. 


קרל פופר

שום כלי נגינה, רק מאיר והקול שלו כשהוא פותח את ההרצאה הזו - פה אין יחס למדע הידוע והמוכר שמתבסס על דבריהם של אנשים במשך שנים ולא על דעתו עצמו של אריאל. אלא הטבע. מאיר מתייחס לטבע כשולט. הרי הטבע מעל האדם והוא הקובע - ומאיר כן אומר שלפי הטבע, האדם כלול בו. לאחר מכן, מאיר מציב את האדם במרכז. אם האדם נמצא בטבע, אז מן הסתם שמעשיו של האדם יהיו חלק מן הטבע ("כלולים כל מעשיו"). בשורות האחרונות של הבית הראשון, מאיר כנראה מתייחס היבט פילוסופי כשאומר כי על פי המדע טבעי הוא מעשה האדם. הכוונה ב"מדע" פה היא מדע הנפש וההתנהגות האנושית. על פי דברי אנשים, ההתנהגות האנושית היא חלק מטבע. אבל ידוע שלא מדובר בטבע הקובע, אלא טבע האדם שהוא קובע את "הטבעיות" שבהתנהגותו. זו הייתה למעשה הקדמה - בטבע האדם לחקות את הטבע עצמו.

ובמהלך כמה בתים, מאיר מביא דוגמאות בהן האדם מעתיק מן הטבע: יערת הדבש כפרחים מפלסטיק, מעונות אריות כמעונות עובדים. הבית החמישי לאחר מכן, מציג את הלגלוג של מאיר כלפי המדע. הוא אומר בדיוק את דבריהם של אנשי המדע, אבל שר את זה בציניות. הכל טבעי! האדם הוא חומר! הוא כופל! הוא חושב! מאיר מציג את זה כאמרת ברזל. אלה העובדות, אל תתווכחו. דווקא מדע, שידוע כתחום שיודע מקרים רבים של ניסוי ותעייה, הופך לתחום מסוגר שדבריו ברורים ואסור לשנותם. מזכיר קצת את מה שחושבים על דת בחלק מקבוצות שונות. פה אני מביא את הרפרנס לפופר שפה מאיר "עוזר" לפילוסוף ומראה כי זה מדובר במדע מדומה. אם אי אפשר להפריך, הרי זו אינה תיאוריה מדעית. אם אלה המתיימרים להיות מדענים מציגים את דבריהם כמדע, ולא ניתן להפריך בטענה ש"הכל טבעי", ובכן ליידיס אנד ג'נטלמן, לפי פופר, זהו אינו מדע!

השיר בנוי מבחינה מוזיקלית בצורה שמותאמת לטקסט. כפי שמאיר מסכם כמו שיסכם תמיד. במהלך החלקים של השיר, מאיר גולש למעין ניהיליזם אם אפשר לקרוא לזה ככה, כשהוא אומר נו אם לפחות מרגישים הבדל, ברוך השם. מאיר מצהיר על אמונה, ואחרי כל ההתקפות כלפי אנשי המדע המודרני, הוא משתמש בהיגיון אישי: כל עוד אתם מבינים ויודעים בכוחות עצמכם, אז תודה לאל. מאיר מציג את האל כמי שנתן לאדם את התבונה השכלית, אחרת הוא לא היה מסיים ב"ברוך השם, תודה לאל" את החלק. ואנחנו עוברים לחלק הבא.

ועוד על פי המדעים 
נוצרו העולם והחיים 
בשל נסיבות ותנאים 
שנתהוו מן הסתם. 
מן הסתם, מה זאת אומרת? 
שהתרחשו בשרשרת 
שלא מתחילה או נגמרת 
אקראית, מאז ומעולם... 

סתם שוטטו להם כמה חוקים, 
כמה חוקי טבע חצי זרוקים, 
- איך הם הגיעו לכאן בכלל? - 
סתם שוטטו להם בחלל. 

והנה עולה ממש לקראתם 
עוד קבוצת חוקי טבע, גם כן סתם, 
ואם כבר אז כבר התחברו הקבוצות 
והיו פיצוצים ושלל ניצוצות. 

... כך סתם פגש חלבון את חלבון 
בחום היפה, באור הנכון 
ומהם יצא חלבון עם כשרון... 
והתכשיט כבר יודע לעשות חשבון! 
(סתם) 

ואני מסתובב לי מלא כוונות, 
מלא תכניות, עתיר תרבויות, 
מלא חשיבות, שואף משמעות - 
ואומרים לי שכל זה מן הסתמיות... 

קצת מעליב, מאוד מעציב, 
על סתם אני לא הייתי שם כל כך הרבה תקציב! 
ועוד עם סרח העודף, זוהמת השארית, 
נידופת קרינה עם אימת האחרית... 

כן יש בעולם הזה סתם וסתם 
וסתם וסתם שהראש נסתם 
ונתקע במרקע של איזה מדען, אפס, ממלמל 
"אם ירצה השם" - ועוד סתם מתנצל... 

אך כל עוד בעולם יש עיקר וטפל 
ויש עוד כוח להבחין בהבדל - 
אז ברוך השם תודה לאל. 


פה הגענו לחלק שאולי ממצה את כל הקונספט של השיר, והוא ממונע מן המילה סתם. מאיר נותן פה חתיכת ביקורת עכשיו כשהוא שוב אומר את מה שנאמר במדע אבל מלגלגל בשימוש במילה "סתם". הוא לא מבין למה מתייחסים לשרשרת אירועים כמשהו אקראי שקרה ככה סתם. חוקי טבע, הסיבה למה דברים מתרחשים פשוט שוטטו להם בחלל הפתוח, וככה סתם התנגשו ויצרו את אותם חוקים שלא ניתן לערער עליהם. פה לא מדובר בתיאוריה שאפשר להגיד עליה לפי פופר שהיא אינה מדעית, אלא כחוקי הטבע עצמם. אי אפשר להפריך אותם - הם חוקים ברורים. אבל מה שמאיר הישראלי הממונע מרגש ומכוח המילה (עתיר תרבויות) לא מבין למה הכל פשוט נובע מסתם. זה הבית שגורם לתהות איך מאיר בדיוק הגיע לראות את המדע בצורה כזו כחוקים שלא מערערים עליהם.

המדע ממה שנראה פה לא ממונע מסיבה או תכלית. הוא פשוט קורא סתם, ולא מערערים על זה. שוב פעם, הצדקה לדבריו של פופר. מאיר לא מבין כלל למה הכל אקראי, ומציג מעין משל נונסנסי על איך חלבון וחלבון נפגשו סתם. ג'יזס אפילו לדאגלס אדמס, היו סיבות לדברים מוזרים שהתרחשו ב"מדריך לטרמפיסט לגלקסיה" הגאוני שלו. ושוב, למרות שהנושא גורם לו תחושה משונה והוא אינו מבין למה הכל פשוט סתם, מאיר חוזר להיגיון הבריא, זו מנטליות הכי הכי ישראלית: תשמע אם אתה יודע להבדיל בין עיקר לטפל, אז ברוך השם הכל טוב. נדמה כאילו מאיר פשוט מביע את הרעיון של "איש איש באמונתו יחיה" - אתם תאמינו לכל הסתם שלכם, כל עוד אנשים יודעים להבחין בהבדל, אז תודה לאל. אבל לא כאן הסתיים החלק. מיד אחרי ה"תודה לאל", מאיר מסיים את החלק השני באופן חריג, מביא טקסט ולחן בלתי קשורים בעליל ותוקע את זה פתאום מיד לאחר סיום החלק.

עד מתי אהובתי ניגרת עוד ניגרת על סלע הלב 
מתי כבר תימס האבן תימס האבן ויפרוץ כאב... כאב...

את החלק הזה אני עד היום לא מבין. קטונתי. האם מאיר מקשר את הטקסט שנשמע כמו שיר כואב לאהובה לנושא של המדע המודרני? אם למישהו יש רעיון כלשהו, יתקבל בברכה. מדובר באניגמה משונה שחדרה לה ככה לתוך הרצאה כזו, כמו איך שג'טרו טאל תקעו סיפור (מדהים) על ארנב שאיבד את משקפיו בתוך אלבום קונספט שעוסק בחיים שאחרי המוות. אבל מיד ניגש לחלק האחרון.

אומרים גם שהמדעים 
עוד מעט קט והם מגיעים 
לפענוח סוד החיים 
וכל סודות היקום. 
אבל על קו האינסוף 
הם יעמלו לקלוף ולקלוף, 
בלי הרף לחצוב ולחשוף, 
והנקודה, היכן היא תקום? 

כמה ספרות אחרי הפסיק, 
כמה שנות אור שופך עוד חלקיק, 
קרן תשלח, תפתח עדשה, 
ליד הניגלה - סתומה חדשה... 

תאיץ במחשב, עודך מגשש 
וכל דבר ביד ממשש. 
אז עד איפה אתה יודע, עד היכן אתה מבין, 
עד לאן אתה רואה - ומשם אתה מאמין... 

גם אם לא תודה, חסר ענווה 
תראה לאן תקעת את האהבה: 
מצמיד אלקטרודות, אפילו מזמין 
שתגלניות להרצות בוועידות למין! 

האדם חץ שלוח אל לב החידה 
אשר משתוקקת להיוודע. 
ריבואות נקבים מנסים, מנסים, 
אבל רק דרך נקב אחד נכנסים... 

והמדע הוא רק נקב אחד מרבים 
חותר וחופר ניצוצות ושבבים. 
אך כשלהוכיח איננו יכול - 
אז בכח הוא הולך את הרוח לכבול... 

האמנם יצא האדם מן הקוף? 
מתי כבר ואיזה יצור הוא מעצמו ישלוף? 
דרך אגב, לא רואים כאן אדם שיתן 
כבוד כלשהו לאיזה קוף מזדקן... 

אבל אם אתה עדיין מתפעל 
איך הולך על חבל איננו נופל - 
אז ברוך השם, תודה לאל, 
ברוך השם, תודה לאל. 

מאיר מסכם את כל הסיפור באופן שמבינים טוב יותר את תפקידו של המדע בעולם, ומאיר סיכם את זה בצורה הכי טובה. מאיר לא מלגלג למדע בכללותו כמו שאמרתי קודם, אלא לאותם אנשי מדע. פה הוא מציג את אותם אנשים כסיבה להפיכתו של המדע כתורה שאסור לשנותה. זה כמובן עומד בניגוד למה שהמדע מייצג במקור. התחום אשר מתבסס על השערות ואישושים הופך למשהו קבוע שמעטים מערערים עליו. אבל למעשה, המדע הוא רק אמת אחת מיני רבות (והמדע הוא אמנם נקב אחד מרבים) שלמעשה מוביל את האדם להבנת מה שאדמס קרא לזה במדריך שלו - החיים, היקום וכל השאר. מאיר מראה כי המדע הוא לא אמת אחת ויחידה.

הוא תחום נפלא להבנת הדברים בסביבה, אבל ישנם עוד תחומים רבים שיכולים לספק לנו כלים. אותם מדענים ש"בכח הולכים את הרוח לכבול" יעשו כל דבר כדי להוכיח את צדקתם ויבטלו כל דבר שהוא לא בהכרח "מדעי" עם הסבר מוכח. להסבר הזה נעזרתי בפוסט הנהדר של אורן פרבר, מהבלוג "מדע ושאר רוח", שם פרבר מסכם ומשווה את הממסד המדעי כיום, לממסד הדתי בו המדע נלחם בעבר. המדע שנלחם נגד צרות אופקים, ונגד אמת אחת, הפך לאחד כזה. ככה מאיר השתמש בתורת האבולוציה של דרווין, ולמעשה מערער עליה כמו שהוא כותב: "האמנם יצר אדם מן הקוף? מתי כבר ואיזה יצור מעצמו ישלוף?". מאיר שואל: אם לפי האבולוציה, הכל מתפתח בהדרגתיות ואם אנחנו התפתחות של הקוף, למה עד היום לא התפתחנו למשהו אחר. אבל אף לא מערער את התאוריה שמחזיקה כבר מאות שנים. מדענים אוהבים לראות שהם צודקים.

פה מאיר למעשה סותר את פופר כיוון שהאחרון הסיק באחת ממסקנותיו כי תיאוריה מדעית טובה היא זו האוסרת על התרחשות דברים מסוימים. מאיר אומר כי לא יכול להיות שהאמת היא אחת ויחידה, ולמעשה מאיר "עובר" מהצד של פופר לצד של עוד אדם גאון שלמעשה סתר את דברי פופר, ההיסטוריון/פילוסוף - תומאס קון. קון שהיה היסטוריון ופילוסוף הושפע מאוד מפופר, והתעסק גם הוא בפילוסופיה של מדע. בשורה התחתונה, מה שהוא אמר: בני אדם עוסקים במחקר תקני בתוך פרדיגמה נתונה. וכדי לעשות את זה יותר הגיוני - פרדיגמה מדובר במערכת של דפוסים וחוקים מקובלים השולטים בתחומים מדעיים. ופה מאיר לצדו של קון בקטע הזה. כולם פועלים על פי פרדיגמות אבל לאף אחד אין את הביצים לערער על הפרדיגמות כמו שהיה בקרב אנשי מדע. זו כנראה ה-אמירה של כל ההרצאה הזו - המדע היום ממונע מפרדיגמות ולא פועל מתוך ערעור דברים אחרים כמו שהיה בעבר ובכך תוקע את התחום. בנוסף אין אמת אחת ויחידה, עלינו ללמוד מכמה שיותר מקורות, כי יהיה קשה יותר למצוא את ה-אמת אם מסתמכים רק על אמת אחת.


תומאס קון

ושוב ובפעם האחרונה, במה שנראה כאילו מאיר מרים ידיים לגבי המצב של המדע המודרני, וגולש לסיטואציה לא קשורה. העיקר שאתם מתפעלים מהדברים הפשוטים. אם אתם מתפעלים מאיך הולך על חבל דק נשאר ולא נופל ממנו, אז ברוך השם. וככה מאיר מסיים את אחת המסות המעניינות ביותר שנחשבו במקום הקטן הזה. מאיר היה ונשאר כבשה שחורה בקרב הכותבים בארץ. אולי מבחינת הנונסנס והכתיבה המאוד משונה הוא יכול להיות בשורה אחת עם דוד אבידן ויונה וולך, אבל מאיר היה החוט החסר בין נתן אלתרמן ובוב דילן, ולמרות שמוזיקאי גדול הוא לא היה, לחנים מדהימים היו לו, וטקסטים מעוררי השראה בהחלט היו לו. מקווה שבאיזשהו יום, כשיבואו מדענים אחרים, יתחילו לערער כמו שעשו בימים שמדענים היו מכונות משומנות של תיאוריות והשערות. עד אז, זה היה הניסיון הקלוקל שלי לנתח את אחד הטקסטים הקשים ביותר שנכתבו בשפה העברית. אני מקווה שאהבתם. עד אז תודה למאיר, יהי זכרו ברוך ותודה לכם קוראים מדהימים! עכשיו סיימתי פה את הרביעייה. עכשיו די להתעסק במתים. זה מטריד כל העסק הזה. נתמקד ברדיוהד לא? אבל מי שמעוניין, יוכל לבוא היום לקיבוץ משמרות לערב לזכר מורשתו של אריאל כמו בכל יום שנה למותו.

השקט שאחרי הסערה, או למה אני כל כך אוהב את אהוד בנאי

לפני כמה ימים, מי שאני מחשיב לאחד האמנים הכי גדולים במוזיקה הישראלית, ולמעשה הראשון שמהמקום הזה אהבתי להקשיב למוזיקה שלו, חגג יום הולדת. לא אחר מאהוד בנאי. מעין ביטניק ארצישראלי שכזה, נווד ירושלמי שמצא את עצמו בלונדון. מחפש את עצמו כבר קרוב ל-30 שנה ותמיד לשמוע את המוזיקה שלו עדיין עושה לי טוב. ב-2011, כשיצא אז "רסיסי לילה" הדליקו אותי שמה כמה מהשירים. מאז, אני הקשבתי לו באופן רפיטטיבי, ובאותה תקופה היו לי שני מושאי הערצה. הביטלס ובנאי. ההופעה שלו שראיתי בצרעה בגיל 12 עם ההורים, הייתה להופעה המשמעותית הראשונה שראיתי. לשאר הבנאים (מאיר, אביתר, בוב) נחשפתי שנים לאחר מכן. אין ספק, משפחת בנאי היא שושלת של אמנים שישראל מתבססת עליה, אבל אין כמו אהוד. רק אהוד יכול לחבר בין בוב דילן, ניק דרייק, אלן גינזברג לבין הקיבוץ, מאיר אריאל ושלמה קרליבך. גם היום בתקופות שאני נמצא הרחק מהטריטוריה הזו, אני אוהב לחזור לאהוד. הוא מין נווד חכם כזה שאפשר ללמוד ממנו הרבה מאוד. ואני משתדל ללמוד ממנו. גם היום, אחרי החזרה שלו בתשובה, הוא ממשיך להוציא דברים נפלאים (למשל "אש קטנה" שיצא לפני שנתיים). למרות ששיאו נמצא בתחילת הקריירה.

וכשהוא היה בתחילת הקריירה, הוא היה אחר. ציני, כועס, זועם, בשיא החיפוש שלו. וזה כמובן, מתבטא באלבום הבכורה שלו, "אהוד בנאי והפליטים". בעיניי, אחד מהאלבומים הגדולים שיצאו במדינה. זה נדמה שבאייטיז, החלה להיות מגמה של אמני רוק ישראליים שעושים דברים מאוד קשוחים שכאלה. ובנאי, אחרי שנים של חיפוש עצמי בתור נגן רחוב בלונדון, גנן, פועל בניין, רואדי, רועה צאן, הבין שכמו הקודמים במשפחה שלו, גם הוא יהיה מוזיקאי. האלבום הזה היה חתיכת בום במה שהיה באותה תקופה בארץ. אף אחד לא כתב דברים כל כך נוקבים וקשים בנוגע להתנהלות החברה הישראלית ועל הבעיות שמתחוללות בה. אם זה קיפוח העדה האתיופית בארץ (עבודה שחורה) או שגרת חייהם של הפועלים הפלסטיניים בארץ (ערבב את הטיח), בנאי גם דאג להיכנס אל עמקי נפשו עם שירים כמו "זמנך עבר" ו"דם". כל האלבום הזה הוא יצירת מופת. אבל היום, אני ארצה לדבר מהאלבום הזה, על שיר פחות מוכר ממנו, גם שיר ממש לא מוכר של בנאי, כזה שלא יושמע באותה מידה כמו "יוצא לאור" או "בלוז כנעני". אבל אני תמיד אהבתי אותו מהפעם הראשונה וכנראה זה השיר הכי אהוב עליי של בנאי.

כבר כמה פעמים, כתבתי בבלוג, על כמה אני אוהב את העיסוק בדברים הקטנים. בסיטואציות הכי פשוטות בעולם, איך אפשר לעשות אמנות גדולה מדברים קטנים. וכן, כשיצאתי למחנה מוזיקה לפני שנה, ביצענו עיבוד לשיר מהאלבום שהחזיר אותי לאותו גיל, "עגל הזהב". אני פתאום נזכרתי למה כל כך אהבתי את בנאי. ואז, בגיל 16, פתאום התברר לי יותר טוב כל האלבום הזה. את הדיסק קניתי ב-20 שקל לפני עידנים בשוק שהיה בראשון לציון. והקשבתי, אבל היה קשה להבין. עדיין הייתי עמוק בדברים האחרונים שהוא עשה. כשחזרתי הביתה מהמחנה, שמתי את הדיסק, ואז הבנתי סופית כמה אדיר אהוד. ועכשיו מגיע השיר שאני ארצה לדבר עליו. ולא, לא מדובר בכלל ב"עגל הזהב", כי מיד אחריו מגיע "פועל במה".

זה העיסוק בדברים הקטנים שאני אוהב בשירים, אני מבין לאחרונה שאני מחפש את הפשוט הזה, הגיבורים הפשוטים בסיפור. אני בתקופה שיותר מעניין אותי לקרוא על היום בחייו של ליאופולד בלום במאסטרפיס של ג'יימס ג'ויס "יוליסס" ועל הסיפורים שמספר ויליאם בורוז במעין יומן מסע שלו, "ג'אנקי". ובשיר הזה, שיר מאוד ישראלי, אבל איכשהו גם מנותק מהתחום הישראלי ובנוסף, מרגיש שיש ניתוק מהמציאות. זה בעיקרון, שיר פולק כזה. שאתה יכול לשיר בלילה במדורה, לבד, אבל בתוך השיר מסתתר מעין אפקט של פעמון שהופך את הכל ליותר פסיכדלי. וכנראה, בנאי מספר פה על החוויה שלו כפועל במה באותה תקופה, איך משעות של חוסר שינה, בשעות המאוחרות, הוא מתחיל להזות ולשמוע דברים משונים בתוך כל השקט של אחרי הסערה. וכשהוא מספר את זה, זה נשמע כמו נובלה קצרה ומדהימה בשלוש דקות.

הקהל התפזר, הנגנים נבלעו במונית
יוסף, שאול ואני מקפלים את הבמה אל תוך המשאית
השקט של אחרי הסערה
יורד על האולם ועל הבמה
יוסף סופר את הפנסים, שאול ואני מקפלים את הבדים
שורה של ארגזים מסודרים בקו ישר
בראש מהדהד המופע שהיה, שנגמר
כשנגמור להעמיס, נצא לדרך
השחר מתחיל לעלות
יוסף עם הקוניאק מתחיל לדבר שטויות
הוא אומר שנמאס לו הלילה, הפחד והכביש השחור
ושמחר בשלוש, יוצאים לעוד הופעה בחצות
צומת קסטינה חשוך ואדיש, כל העולם ישן רק אנחנו על הכביש
ואני נמרח על הכבלים מאחור
שומע איך שאול צועק על יוסף "איך 'תה נוהג יא שיכור?!"
עכשיו שאול שר "צל עץ תמר" לאור ירח
ויוסף מחליף מהלך, מקלל וגונח

כל כך פשוט. כל כך מובן. כל אחד יכול להבין, אבל לא כל אחד יכול להתחבר. אהוד על הזמן שלו כפועל במה צעיר. כל יום הוא מרים במות ומקפל אותן. כל לילה, כולם ישנים, הם היחידים שנוסעים. אהוד, שאול טיפוס עצבני שמוצא את השקט שלו בלשיר את זוהר ארגוב לאור ירח (משמעות כפולה, שם השיר פלוס הסיטואציה עצמה משתלבים ביחד) יחד עם יוסף, השיכור, הזרוק, שנרגע עם בקבוקי הקוניאק שלו. ורק אהוד, מרוחק מהמנטליות של השניים. נרדם מאחור, חולם לו. כל לילה זה פשוט, השקט שאחרי הסערה. אהוד מראה כאן את הגיבורים מאחורי ההופעות. הדברים הראשונים שיעלו לנו בראש בנוגע להופעה, מתוארים בכמה מילים. הקהל נוסע, המוזיקאים נוסעים גם הם. כולם יוצאים לנוח אחרי מופע טוב שהם ראו. רק פועלי הבמה נשארים, יש להם עוד עבודה לעשות. הרואדיז הפשוטים, אלה שעושים את העבודה השחורה, הם אלה שגורמים לכל זה לקרות. הם הגיבורים הלא מושרים. ואהוד שר על אותם גיבורים לא מושרים.

אבל כל יום, הם מסיימים אותו דבר. המוזיקאים יוצאים עם הרעש של הקהל המריע, פועלי הבמה יוצאים בשקט. אני משום מה תמיד מדמיין את אותן שלושת דמויות מקפלות ציוד אחרי הופעה בקיבוץ יטבתה. כשם לבסוף נוסעים על הכביש השקט. רק המשאית שלהם נמצאת על הכביש. יוסף ושאול עסוקים בתלונות, בקוניאק, בזוהר ארגוב, מקללים. רק אהוד נרדם וחולם. והפעמון הזה שמגיח מדי פעם בשיר הופך את החוויה הישראלית הזו למעין מיני טריפ פסיכדלי שכזה שנוצר ע"י פועל הבמה לשעבר שהפך למוזיקאי. אחרי כל הזעם המתפרץ של האלבום. עם הסיפור של משה ועגל הזהב, עם הזוועות באמסטרדם, עם החלום בו חזר לימי התיכון, בנאי מנמיך לסוף את מד הרגשות והאמביוולנטיות שלו ונפרד מהמאזינים בשקט. אין כעס כלשהו. רק הזיה משונה של אחרי החוויה הארצית שהייתה. דבר כזה, אהוד לא עשה עוד במהלך הקריירה שלו, וכנראה שבאמת "פועל במה", נותר כפינה נדירה ברפרטואר של בנאי. בין העיסוקים בתנ"ך, במצב בארץ, במסעות החיפוש העצמי שלו, נמצא השיר הזה כמין סיפור קצר שמתאר את שגרת חייו הקודמת של אהוד. זה משהו שכיף לספר ונשארים מרותקים לזה. פולק פסיכדלי צברי שלא היה כמותו. ככה בנאי סיים את אחד האלבומים הגדולים שיצאו בארץ. באקורד D אחד ופשוט. ועד כמה שמדובר במשהו שנראה כמעט שולי, זה יוצא גדול מהחיים.

תודה לאהוד ומזל טוב ותודה לכם! נתראה פעם הבאה וחג שמח חוץ מזה.

פחד על האי המרוחק יחד עם ג'ים קארי

ברוכים הבאים לעולם השמח של אריאל איטרבוים. אלבומו Third was the Bird II מוזר ויפייפה בו זמנית כמו השם שלו. כולם יודעים עד כמה יש לי אהבה והערכה למוזיקה ובכללי לאמנות אקספרימנטלית. וואלה, אריאל עשה פה משהו ממש מעניין, שכדאי לכם לשמוע ולחוות. פרוג, פסיכדליה, מוזיקת משחקי מחשב מפוקסלים, מוזיקה קונקרטית, פופ, פולק, הכל מתחבר ומשתלב במיקס המשונה הזה, שגורם לך להסתקרן ולהישאר ערני לדבר הבא. זה מאחד האלבומים האלה שאתה נהנה לשיר את הקטע הספציפי הזה, וזה עושה לך טוב, אבל בו זמנית, גם מטיל אותך עם פרצוף של "הולי שיט, מה זה היה עכשיו?!". את האלבום הזה שהכרתי מחברו של אריאל, גם הוא עשה אלבום נפלא, עודד סטרייגולד (שמנגן בשיר האחרון באלבום), אני ממליץ גם לכם אנשים לשמוע. למה?

הוא פשוט יפה בנאיביות שלו. הוא שולח אותך לזמנים ששכחת מזמן. הוא עשיר ברעיונות מעניינים ובדמיון עשיר ובריא. אני חושב שזאפה היה מתגאה בדבר הזה. ולא רק בגלל הביזאריות שבו, אלא גם בגלל ההשקעה. כי לא מדובר באלבום של חלטורות. הבן אדם אשכרה ישב וכתב את המלודיות שחלקן מתוסבכות בטירוף. ממה שרשום בבנדקמפ של אריאל, האלבום הזה נכתב לאחר תקופה ארוכה. אם תסתכלו על הדיסקוגרפיה שם בצד, תראו ששלוש שנים עברו מאז יצא אלבום חדש. הרבה רעיונות, רגשות וסגנונות נזרקו לתוך האלבום בן ה-5 קטעים הזה (נכון ש-5 קטעים באלבום זה ה-דבר?) כמו שגם נכתב בבנדקמפ. והאמת, זה מסע ממש ממש כיפי שאני חושב שלא תתאכזבו.

תסתכלו רגע על העטיפה. נכון שזה נראה כמו החדר החלומי שתמיד רציתם בגיל 8? אני יודע שאני חושב שכן. ככה בעיקרון מרגיש האלבום הזה. סוריאליזם טריפי ילדותי ומוזר. אבל שוב פעם, ואני לא יכול להדגיש עד כמה זה חשוב: ככל שיותר מוזר, כל העסק נהיה הרבה יותר מעניין. ביטלס פוגשים זאפה, יושבים לקפה עם פאוסט, משחקים בפוקימון במחשב הווינדוס 6 שלך עם דאלי. נכון שזה נשמע נהדר? עכשיו זה אמנם נשמע די מתלהב ופנאטי בצורה דבילית. אבל אני לא חושב ששמעתי משהו כל כך טוב שנוצר כאן בארץ. אני אמנם כותב בעקבות העובדה שאריאל ביקש ממני לכתוב על האלבום בבלוג הזה, אבל כמו שקראתי פעם בסקירה ב"מטאליסט", אני אמנם משוחד אבל האוזניים שלי ממש לא.

יש משהו קסום באלבום הזה בעיניי. המילים הדאדיסטיות הכל כך לא קשורות, הנויז שבא פתאום משום מקום, הקטעים שפתאום אתה חושב שהגעת לסיקסטיז בחברת ילדי הפרחים, משהו שהתגעגעתי אליו. אני חושב שזה יכול היה להיות הפסקול לילדות שלי אפילו. זה מסע אחד הזוי וכיפי, שאתה צריך להקשיב כדי להימשך אליו בצורה הכי טובה.

בואו ניתן לכם רגע דוגמה עם השיר הפותח, Say What. ריף פשוט וחמוד של גיטרה קלאסית, ואז יש שירה על מין מערכת יחסים שכזו. ואז... בום! חגיגה של שינויי מקצבים, גיטרה מזייפת בכוונה, משם חזרה לאותו מיני שיר, משם אל קטע פסנתר משונה ומעניין שכזה, משם לאחד הקטעים הכי מעניינים באלבום הזה בעיניי: קולאז' מוזיקה קונקרטית יאניס קסנאקיסאי שכזה, ומשם אל כאמור פופ פסיכדלי אופטימי וקליט כזה שלוקח אותך למקומות טובים ומשחרר אותך מלחץ. כל זה חוזר בסוף לאותו שיר חמוד וקטנטן שהתחיל את כל זה. מבולבלים? כבר רוצים להקשיב לאלבום? אם כן, אני מבטיח לכם שאתם יוצאים למסע נפלא והזוי שלא תצאו ממנו מאוכזבים.

אני לא אסקור פה את כל הקטעים, כי חבל פה להרוס את תחושת הjourney שתהיה לכם במהלך ההאזנה לקצת יותר מחצי שעה הזו. בשכונה, עם ג'ים קארי, באי מרוחק, כל הסיטואציות שמעולם לא חשבתם עליהן פשוט יתפוצצו ביצירות הבאות שמרכיבות את האלבום הזה. יש הרבה אלבומים אקפסרימנטליים שיכולים לעצבן פרוגרים שרגילים ואוהבים מוזיקה כתובה מראש, כשכל התווים במקום, ואין מקום לדמיון חופשי, כי הדמיון מתבטא ביצירה עצמה. אני יכול להגיד לכם חברים, שהאלבום הזה נותן את שניהם ועושה את זה נ-פ-ל-א. יש פה שינויי מקצבים, מלודיות א טונאליות ג'נטל ג'ייאנטיות קשות לשירה, ובנוסף לכל אלה יש גם הומור שבו אריאל פתאום מקריא במבטא בריטי מונטי פייתוני בקטע השלישי, או שהוא מספר על החוויות שלו עם ג'ים קארי מלווה בבנג'ו חמוד. +סימפולים מפאמילי גיא, ביטלס, קינג קרימזון, גוסטב הולסט, הקיצר מסיבה.

אני לא אכביר במילים, כי מכאן אתם צריכים להקשיב בעצמכם לאלבום. סצנת האינדי בארץ עשירה ומלאה, והנה עוד דוגמה ללמה שווה לחפש מתחת לפני השטח את הדברים הגדולים קטנים האלה שיוצרים אצלנו כאן. פשוט קחו אזניות ואיזה בוקר מואר אחד ויפייפה או אפילו בחורף גשום, קחו את עצמכם לתוך המסע היפייפה הזה עם כל החברים שלכם, לא כולל את סטיב. מבטיח לכם, אם תבואו עם ראש פתוח לא תתאכזבו. יש לי תחושה שהאלבום הזה, של עודד, ושל רבים שאולי עוד לא הכרתי, יהפכו לאלבומי קאלט בעוד כמה שנים, וכולנו נוכל להיזכר איך זה היה רק סתם משהו שנוצר בשביל הכיף.
הנה האלבום. תהנו לכם.

עוף או בקר?

זה יום שישי, אני מדבר עם חברי הטוב אור (שכתב את הסקירה של Red הקרימזוני כאן), הוא אומר לי: "תגיד, שמעת על הבילויים?". וברוב טיפשותי, אני אומר: "בטח שאני מכיר, אוטו זבל!". והוא עונה לי: "עזוב אותך מאוטו זבל, שמע את שכול וכישלון". ואני מבטיח לשמוע. את הבילויים, מה-להקות האינדי הישראלי, כאמור הכרתי, כשהמתופף בהרכב שלי השמיע את ההיט סינגל הנונסנסי אבל ממכר (והוא עדיין ממכר), אוטו זבל. לא שמעתי כזה רוק בישראל. כזה ישראלי, אבל באותו זמן, גם מאוד אמריקאי רוק אנד רולי שכזה. בקיצור, היום "שכול וכישלון", הוא בעיניי אחד האלבומים הגדולים שיצאו אי פעם מהטריטוריה הקטנה הזו שנקראת ארץ ישראל (ואני לא היחיד), ואני שומע אותו בזמן האחרון בלופים.

אם גם אתם חדשים כמוני ללהקה הזו. בואו נעשה קצת סדר: מדובר בשני חבר'ה מוכשרים: נעם ענבר, סולן עם קול שקשה שלא לזהות, ובזמנו הלא פנוי בנוסף לשירה, הוא גם בסיסט. יחד איתו, הגיטריסט ימי ויסלר, מצליח לערבב בנגינה שלו סגנונות כאלה מערביים, עם קצת דברים מפה (בין אם כליזמר או מזרחי). זה היה ונשאר עד סוף ימי הלהקה (בתקווה ויאמר על איחוד נוסף), הגרעין של הבילויים. נגנים הגיעו ויצאו, כשענבר את ויסלר נשארו עומדים על תלם במשך שנות קיומה של הלהקה. אבל נשארו כמה חבר'ה שתמיד לקחו חלק ביצירות של השניים. על התופים, שלומי "כרובי" לביא, מאיה דוניץ, שהייתה הרבה זמן בסביבה על פסנתר והאמונד (כזה 70s!), וכמובן, יוני סילבר, הכישרון הזה שמנגן על כל כלי נגינה, שגורם לאוזניים שלי הנאה גדולה יותר מכל צליל של גיטרה או תוף (בעיקר, קלרנית בס וסקסופון).

אז ב-2003, הוציאו החבר'ה את האלבום הראשון שלהם, שהראה בארץ, מי אלה הבילויים. להקת רוק (גיטרה-בס-תופים) מוכשרת עם לחנים מעניינים ומילים עם אמירה, אבל בו זמנית, הם גם מצחיקים עם ההומור המשונה של החבר'ה. 4 שנים עוברות, והחבר'ה האלה סופסוף מוציאים את האלבום השני שלהם, וגם המאגנום אופוס שלהם. משהו בין אלבום קונספט, לאסופת שירים עם רעיון משותף, אבל מדובר בפיסה מגובשת, אקלקטית, כבדה בתכנים אבל גם מצחיקה, ומלאה רפרנסים שחובבי טריוויה, ימצאו כיף ודרך להעביר את זמנם הפנוי מדי.

אם אלבום הבכורה, היה אוסף של שירים כיפיים (וגם קצת מחאה), בפורמט של להקת רוק, עם הפתעות קטנות, שמסתיים בשיר ציני, "נפלא פה", אז הרי ש"שכול וכישלון", לוקח את "נפלא פה", כמה צעדים קדימה. אני אודה ואגיד, שבדר"כ שירי מחאה קצת מעצבנים אותי. לפעמים, נראה שאנשים נוהגים שלא לעשות כמו שמונתי פייטון שרו בסיום "בריאן כוכב עליון" האגדי: "always look on the bright side of life", וכולם מתמקדים ב"אין" ופחות ב"יש". ואם נהיה ספציפיים יותר, שירי מחאה בישראל, איבדו את האימפקט שלהם כשהמוזיקה קצבית ושמחה מדי, לי זה לא עושה. אבל הבילויים עושים את זה חזק. אני יכול אפילו להשוות את הליריקה הכבדה-הומוריסטית שלהם לגישת ה"in your face" של יענקל'ה רוטבליט, מהתמלילנים הכי טוב שארץ ישראל ידעה (וממשיך לבעוט).

הם שרים על נושאים כאובים וקשים אבל מעבירים את זה בצורה של הומור ביזארי ומשונה. לא, לא מדובר במין גרסה מוזיקלית לספרו המופתי של יוסף חיים ברנר ז"ל. אלא יותר דיון מוזיקלי בנושא היחסים בחברה הישראלית, המדינה שהולכת ומתרסקת לאט כמו מטוס (נגיע לזה). או כמו שנאמר ע"י החבר'ה עצמם: "ריקבון לאומי מול ריקבון אישי". אבל לא כל השירים נצמדים לנושא הזה, וכשהם רוצים לברוח לטריטוריה אחרת בטקסטים, הם עושים את זה מצוין. היום, האלבום מ-2007, קצת פחות רלוונטי, אבל רק קצת, חלקו עדיין בועט ומדבר גם בימינו. אפשר להגיד שהאלבום הזה הוא מעין "Dark Side of the Moon" הישראלי. רק פחות רצינות. הפסקול של מדינת ישראל בשנות האלפיים. אולי תגידו כי מדובר ב"מוזיקה של שמאלנים אשכנזים תל אביביים". אז... טוב, doesn't really matter.

אבל בואו נעזוב לרגע את הטקסטים, המוזיקה כאן מדהימה, ומדובר כאן באלבום אקלקטי, דבר נדיר בארצנו. כמו תמיד, אני כל הזמן מציין את העובדה שאני אוהב אלבומים שהם סלט של סגנונות. גם "שכול וכישלון" הוא אחד כזה. מהפתיח המצמרר והחזק "באב אל ואד 38/אי" שכולל ניחוח אוריינטלי/מזרחי מדברי שכזה, "חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד", שיר סטייל וודביל/ברודווי אמריקאי כיפי שכזה, "שוש אלמוזלינו" שגם הוא נשמע אמריקאי ברוח, אבל סטייל יותר ג'אז פיפטיזי שחור לבן שכזה, הלהיט של האלבום, "שגר פגר" הארד רוק כיפי שלא יוצא מהראש (ואני עדיין בתקופה של פנטיות כלפי השיר הזה) ושגם הפך אחרי זה לקאבר של שלומי שבן. פולק-קאנטרי ב"תנשב הרוח", שיר א לה דילן ב"קלון ב-G7", רוק כליזמרי כמו האלבום הראשון ב"שיר בחסות המועצה לפירות הדר", ועוד ועוד...

במשך 38 דקות ו-15 שניות, לוקחים אותנו דרך המטוס שמתרסק, אל המצעד, משם אל ניחום האבלים כשמסופר שלימון, מנדרינה, אשכול וקלמנטינה הם אחיו של התפוז. נפתח, באחד הפתיחים הכי טובים ששמעתי באלבום כלשהו, במקצב איטי ומזדחל, ענבר שובר את הקיר הרביעי ופונה אל המאזינים: "אני לא כאן כדי לבדר אתכם", i mean, וואו! לא אעשה לכם ספוילרים על מה שקורה בהמשך, אבל רגעים שפשוט חייבים לציין הם הפזמון פלוס העוד הערבי המזדחל למשל, עוד נקודה שתופיע הרבה מאוד באלבום, היא פרפרזות. כ90% מהאלבום הוא פרפרזות ליצירות ארצי ישראליות, אבל תראו איך החבר'ה פשוט לוקחים את המשפט המפורסם מ"המלט" השייקספירי ופשוט נותנים לו את הגוון שלהם:

להיות או לא להיות

זאת לא השאלה

השאלה היא עוף או בקר?

"באב אל ואד" הוא ההצהרה האולטימטיבית של האלבום, פתיח לא צפוי ומוזר, זה לא הולך להיות כיף כמו הפתיח "אני מקיא" לפני 4 שנים, למרות ההומור, זה נהיה יותר כבד, יותר קשה. "סע לאט" של אריק איינשטיין מקבל משמעות שונה. מדינת ישראל מושוות למטוס מתרסק, אין טייס, ואם לא רוצים להסתכל, אפשר לשים שקיות על הראש בשלל צבעים, ואוזניות עם שירים ישנים שתמיד עושים נעים. מילים לא יתארו מה שעובר בגוף כששומעים את השיר הזה.

אחרי השוק הזה שהפילו עלינו בהתחלה, מביאים לנו שיר כיפי, אחד הטובים באלבום, "חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד". שיר שנכתב במה שאני קורא לו ה"Free Four". כמו השיר הנפלא ההוא של פינק פלויד, גם השיר של הבילויים משתמש במנגינה כיפית, עליזה ושמחה, אבל בניגוד מגיע הטקסט המאוד מזעזע ונוקב. שרק כמה שורות אומרות הכל: "בעיר דימונה יש ילדה עם שני ראשים ושש ידיים, בעיר רמאללה יש תינוק שמת לפני שהוא נולד, אבל את חיליק מעניין יותר לראות את המצעד" וכמובן הבית האחרון: "ובסוף יש טנדר עם בלונים שמוביל את הגופות, כל כך זקופות, גופות יפות". לא צריך להיות מומחה בספרות, כדי להבין שמדובר בהתקפה אל אותם חבר'ה מיליטנטיים שלא באמת מעניין אותם במה שקורה, אלא גאים באוסף הנשקים הנרחב שמוצג במצעד. נעזוב את המילים (כי לפעמים זה יכול להיות מזעזע), והמוזיקה פשוט כיפית. כאמור, סטייל ברודוויי כיפי שכזה, עם בנג'ו, פסנתר ושירה מאוד ספונטנית. "חיליק" הוא אוקסימורון מבחינה מוזיקלית ולירית. המילים והמוזיקה לא הולכים ביחד, אבל נשמעים כל כך טוב ביחד. בין אם שמים לב לאחד מהם, "חיליק" הוא קטע גאוני, פאסודו משעשע, אבל מאוד מאוד נוקב, אבל who cares? זה כיפי!

אחרי כל השמחה האמריקנית הזו, אנחנו נלקחים לשנות החמישים, למועדונים אפופי עשן, עם אקורדי גיטרה ג'אזיים רגועים (וגאוניים יש לציין) עם שוש אלמוזלינו שהייתה צריכה להיות סגורה באיזה כד, כי יש בה משהו שמתאים בכד. כן, מילים ביזאריות וסוריאליסטיות ביותר, וזו לא תהיה הפעם האחרונה באלבום הזה. ואם זה לא מספיק, מתווספים כלי קשת מלנכוליים, שנדמה שהם לכאורה מצייתים למוד של השיר, אבל נשמע שהם חורגים מהסולם, משהו מטריד, מאוד אוונגרדי, וזה עושה את העסק למאוד מעניין, עד שלבסוף זה מסתיים פתור, בצורה יפה, וסוגר את הסיפור יפה, כשאנחנו ממשיכים ל"היט סינגל" של האלבום.

טוב, נכון "שגר פגר" יהפוך בסוף לשיר חרוש ומאוס, אבל תנו ליהנות. זה בכל זאת רוק בסיסי וכיפי, שמה שהכי מאפיין אותו הוא הטקסט הדאדאיסטי שלו. כאילו, מה? חיבור שמות, אסוציאציות, דימויים, חרוז כל שנייה, סוריאליזם משונה. למה בדיוק ימי ויסלר התכוון כשכתב על "ג'וזף הלר, הלן קלר, חוג תפירה בבית הכלא" או "מאזדה לנטיס, ננסי ברנדיס, איש נדל"ן בלב אטלנטיס"? שמץ של מושג אין לי. האמת, אני אוהב את זה ככה, וכמו הרבה דברים רבים, זה כמו שפרויד אמר: "לפעמים סיגר זה פשוט סיגר". לא צריך להיכנס לניתוחים מעיקים, ולנסות ולהתאמץ להבין, מה מדובר פה, אז למען בריאותכם הנפשית, תשתדלו לא לנתח את הליריקס. חוץ מזה, המוזיקה מדברת כאן, ושימו לב לתפקידי הגיטרה שם. ויסלר מבריק פה, לא תפקיד טיפוסי של שיר רוק פשוט.

ואז אחרי כל הכיף, מגיע "תנשב הרוח". אחד השירים היותר קשים, שלשמוע את המילים, מראה שהילדותיות והכיף של האלבום הראשון התפוגגה טיפה. שוב פעם, המוזיקה אמנם קליטה, עם ניחוח קאנטרי, המילים שוב פעם תופסות את תשומת הלב: "תישן ילד תישן, שאלות זה דבר מסוכן", ענבר לוקח את נקודת מבטו של אדם שמנסה להסביר לילד, שמה שהם עשו לצד השני היה מוצדק, מעין "סליחה שראית את זה, אבל היו לנו סיבות". כשמנסים להסתיר ולהשכיח ממנו את כל הזוועות, כשבסוף ישבו וישירו להם את "סובב לו פינג'ן". אם יש שיר שמבחינה מילולית, נכנס הכי חזק בנו המאזינים, זו הרוח..

ושוב פעם, אחרי שויסלר וענבר די התקיפו את המאזין בקטע המילולי, הם חוזרים בקלילות עם השיר הדילני, "קלון ב-G7". מין מחאה סאטירית כזו על היחס בין אשכנזים "שמאלנים" למזרחיים "ימנים". בפתיחה משונה במיוחד, כשמדברים בגרמנית, עוברים ללחן המגניב שמחזיר אותנו כמה שנים אחורה, לתקופת Bringing It All Back Home. ענבר מנסה להישמע כמו דילן, לא שבהצלחה (לאף אחד אין את הקול של דילן, לא משנה כמה ינסו לחקות אותו). הוא שר על הבחור התל אביבי השמאלן, שנותן למילואימניק הימני להיכנס ולהתארח בביתו. משם עניינים מתחילים להסתבך... אתם יכולים לקרוא את הטקסט, ולחשוב כאילו מדובר באיזשהו סיטקום ישראלי עם תל אביבי, ממוצע, חסר אונים, שלא הולך לו כלום בחיים. נדמה שהבילויים מבקרים את שני הצדדים, כל אחד עם הבאגים שלו. כאן, דווקא המוזיקה משתלבת מעולה עם המילים, בתחושה של "למה שום דבר לא מצליח לי?!", כל זה עטוף בהומור הכל כך ילדותי ואופייני לחבר'ה.

מכאן, הכיפיות נפסקת בשלב הזה באלבום לזמן מה, כי אנחנו מתקדמים לבלדות שמשאירות אותנו עם תחושה מוזרה. מ"עצות מאמא", שכאמור עוסקת באמא שמשכנעת את הבת שלה לא להביא ילד לעולם. הרי העולם הוא מקום נורא, והתינוק עלול להיפגע (חרוז!), אל תעשי את זה, שלא תגמרי כמוני. "שירו של האנץ" בלדת פסנתר יפה ודכאונית, בכלל רחוק שנות אור מאלבום הבכורה, והאמת, גם כאן מדובר בטקסט אניגמטי, שקשה לפצח, כשמה שכן יש לנו, זו מוזיקה נוגה ויפה. ואז, עם קצת חזרה לכיף, אבל עוד פעם בשיטת ה"Free Four", מדברים החבר'ה על ניחום אבלים ב"שיר בחסות המועצה לפירות הדר".

הנושא הכאוב של בנים שכולים, והמבוכה של הגעה לניחום אבלים, שלא יודעים מה להגיד אם "שלא תדעו עוד צער" או על עד כמה הבית יפה ומסודר. כל זה במנגינת רוק כליזמרי קצבי, סטייל אלבום הבכורה. ושתבינו, זה יחד עם טקסט קשה כמו זה. ממש כמו "שאול מופז", אתה לא קולט את המילים, את הזוועה, כשמתמקדים בכמה שיר טוב וקצבי זה. וככה אנחנו מגיעים לסוף הסיפור, כשכולם יושבים ומביאים הכל על השולחן, אבל אי אפשר לדבר בלי משהו כמה תה. מתחיל כשיר טיפוסי עם שירה של ענבר, ועובר אחרי זה לשירת צוותא סטייל שירי ארץ ישראל אריק איינטשיין, חווה אלברשטיין, ככה מסתיים המסע שהתחיל במטוס מתרסק, והסתיים במשהו כמו תה. ככה הסתיימו 38 דקות פוליטיות-סאטיריות-משמעותיות במיוחד, שלמאזין הישראלי קשה להתעלם.

האלבום שיצא ב-2007, כשבהפקה בניגוד לברי סחרוף שהפיק את הראשון, על הכיסא היה תמיר מוסקט (כן ההוא מהבלקן), קיבל ביקורות טובות ובצדק. נכון שבגלגל"צ, קצת קשה להשמיע שירים כמו "חיליק", בגלל התכנים המאוד מאוד קשים, והעובדה שלא תשמעו בדר"כ שיר וודביל מלהקה ישראלית בתחנה המפורסמת בארץ... אבל, נא לא אכפת. "שכול וכישלון" הציב רמה חדשה בקריירה של הבילויים. פחות הומור, קצת יותר כבדות ורצינות, אבל לא יותר מדי (רבאק, אי אפשר מדכא כל הזמן). ענבר וויסלר בעיניי (ועוד רבים אחרים) כאמור, הגיעו לשיא יצירתם. השילוב הזה בין בלדות מלנכוליות, אמריקניזציה מוזיקלית, שירים אקוסטיים+הקברט/כליזמר הרגיל אצל הלהקה, והסיפורים על (זהירות ספוילרים על הטקסטים שרובם סופרו) טנקים, מטוס מתרסק, מאזדה לאנטיס, רוברט קראמב "רצח" יצחק מודעי, כשהכל מוגש באדיבות ובגרוטסקיות רבה, הפכו את האלבום הדי קצר אבל מספק הזה ליצירת מופת, בסטנדרטים של אלבומים שלמים שנוצרו ע"י להקות גדולות יותר.

אני ממליץ לכל מי שלא הכיר את הבילויים, לבוא ולשמוע את הפלא של הצמד הזה. פייר, מי שלא רוצה להקשיב לטקסטים\ זה בסדר גמור (יש מספיק כאוס), שיקשיב למוזיקה, ובסוף, לא יוכל שלא להיכנס גם לעולם המעוות של הטקסטים. מהצמרמורת של באב אל ואד ועד הסיכום של משהו כמו תה. מדובר במין אלבום קונספט (אבל לא לגמרי), שמשלב באלגנטיות בין סוריאליזם, למלכת האמבטיה השנוי במחלוקת בארץ (כמו שנכתב בביקורת המצוינת ב"שרת העיוור" ז"ל), לפיקסיז. מי שאוהב את הטקסטים העבריים שלו עם אמירה, ועם מוזיקה מגוונת, ימצא את עצמו נהנה מהתוצאה הסופית, משנן בעל פה את הטקסט של באב אל ואד, שר את הפזמון בהתלהבות בשגר פגר, ועושה הדבנגינג משונה במיוחד לשיר בחסות המועצה לפירות הדר.

טוב, עכשיו כשדובר מספיק, בואו כנסו ותכירו את האלבום הנפלא הזה, הוא כאן בבנדקמפ

בארץ החלומות

"חלום הוא הדרך המלכותית אל הלא מודע" - זיגמונד פרויד

מסע בעולם החלומות. מוזר ויפה, מפחיד ומרגש, מצחיק ועצוב. החלום הוא לא רק מראה למציאות, והוא לא רק ביטוי של התת תודעה - זה שני דברים, אבל זו גם מציאות בזכות עצמה. ככה כתוב בבנדקמפ של עודד סטרייגולד (aka Dodo Bird), באלבומו Dream Lands. מטרתו של האלבום מאוד ברורה ובעיניי מבורכת, לקיחת הפסקה לזמן מה, בשביל לצלול לעולם החלומות. לאותו תוצר של אותות חשמלים שמגיעים מגזע המוח לקליפת המוח. אל אותו עולם דמיוני ששמור רק אבל רק לך.

מבט חטוף בעטיפה של האלבום, שכוללת ציור של רוריך, צייר הlandscapes, עלול להביא את הרושם המוטעה שמדובר באלבום אמביינט רגוע ואווירתי. רגוע - כן. אמביינט - לא כל כך. מה שכן, מדובר כאן במוזיקה מעניינת, שאפשר לזהות שם כל מיני השפעות וסגנונות: מייק אולדפילד, פינק פלויד, מוזיקה קונקרטית. רוב המוזיקה אינסטרומנטלית, מלבד שני הקטעים האחרונים. המוזיקה באלבום מאוד מינימליסטית, חלקה אפילו נמשכת בלי פיתוחים, לאוזניים מסוימות זה עלול להישמע קצת חופר, אבל מי שבא עם ראש פתוח, יימצא הנאה בארץ החלומות.

האלבום הזה הוא סימפוניה אחת בת 10 פרקים, כל אחד מהם מתאר תחושה אחרת של חלום. כמו שכתוב בבנדקמפ. זכורים לטובה, שני הפרקים הראשונים, שכוללים מקצבים רפיטטיבי, על גבי מוטיב אחד. או הרביעי, שמתחיל ב"close your eyes" מאוד משכנע, שמכניס אותך באמת לעולם דמיוני חלומי עם נגינת גיטרה אקוסטית פסטורלית, דברים נהיים יותר ויותר משונים ומוזרים (כמובן שמעניינים), כשפתאום המלודיה מתפוגגת לטובת ניסוי מעניין במוזיקה קונקרטית.

מזכיר מאוד את הגישה הניסיונית והחופשית של אלבומים בסיקסטיז, שהיית יכול לעשות ה-כ-ל. והאמת, Dream Lands בנוי בצורה הזו. סוג של אלבום ניסיוני שכזה, שאיתו באמת אפשר לעשות הכל. למרות שהוא מקוטלג באתר כפרוג, אני מאוד אוהב לראות את זה כאלבום אקספרימנטלי ניסיוני, שמושפע מאמני פרוג, וגם קצת פולק ופסיכדליה. אבל עזבו אתכם מקטלוגים, תשמעו את המוזיקה. היא מדברת בזכות עצמה.

שני הקטעים האחרונים באלבום, כאמור הם היחידים שכוללים מילים (ובעברית!). האחד, שירה יפה וערבה לאוזן, עם מילים פואטיות שנשמעות יפה לאוזן, על גבי נגינת גיטרה מתמשכת. עכשיו, מי מכם שלא אוהב חזרתיות על קטע אחד ספציפי לאורך הרבה זמן, זה אולי עלול להישמע מעיק. אבל מי שאוהב את גלאס, רייך, לה מונטה יאנג, ועוד ועוד, ימצא חיבה ויאהב את הקטע הזה. השיר השני והאחרון, קצר הרבה יותר, אבל קליט וכיפי במיוחד. אופטימי להפליא, ומסיים את האלבום בטעם טוב.

הרבה אמנים, בתחום כלשהו, ניסו לתת את הפרשנות שלהם בחלומות, וניסו לבטא את זה. האלבום הזה הוא מקבץ יפה של מוזיקה מעניינת, שאיתה אפשר להיכנס ולצלול אל תוך העולם החלומי במיוחד הזה. אני לא אכביר במילים, העטיפה אומרת, והמוזיקה מדברת. מי שאוהב את מייק אולדפילד, מלחינים מינימליסטיים, ואלבומים ניסיוניים מהסיקסטיז, יימצא חיבה באלבום הזה, ואולי יימצא גם הוא את הפינה שלו באיזה קטע ספציפי ומסוים, שהכניס אותו לאותה התנתקות מהעולם הפיזי.

אז כמו במילים של השיר העשירי: "שמים לבנים, הכל שקט, אין ציפורים, לבדי בעולם, לבדי בעולם".

הנה האלבום זמין בבנדקמפ, תקשיבו, תהנו ותצללו אל תוך עולם החלומות..

פתאום מצאתי בו - 61 לזוהר ארגוב

לפני שבוע, היה אמור להיות מלך הזמר הים תיכוני זוהר ארגוב, להיות בן 61. זה היה קורה, אילולא היה נחנק מהסדין שהיה כרוך סביב צווארו ומסיים את הקריירה המצליחה שלו בגיל 32. השיכוניסט מראשון שהיה בכלל נהגה של אגדת הצליל המזרחי של הסבנטיז, צלילי העוד, הפך לסופרסטאר עולה, שתהילתו כמו רבים לפניו ואחריו, הביאה אותו למצב של חוסר שליטה, מה שהוביל להרס עצמי, ובסוף למוות הטרגי שלו. לפני אותו אירוע, הבחור שר קלאסיקות שאפיינו את כרם התימנים, או שירים חדשים שנכתבו, וכשהוא שר... שערי שמיים נפתחו. וכן, גם אני רוקר/ג'אזיסט/חובב קלאסי/מה שלא תרצו, אומר את הדבר הזה. חלקכם פתאום יחליט ישר לעבור לפרצוף חמוץ (מה לעזאזל?! זוהר ארגוב?! בבלוג שעוסק בביטלס, מיילס דיוויס, זאפה ואדגר וארז?!).

ובואו אני אגיד לכם משהו, גם אני הייתי כזה. חייתי בסטראוטיפים שהכפישו ובזו למוזיקה המזרחית. אז בסבנטיז, זה נבע כתוצאה מחוסר ההשתלבות של המזרחים בארץ. היום, זה נובע מסטראוטיפים שנובעים מההפך. היום הזמר הים תיכוני, כבר לא אותו יופי שובה לבבות של סולמות ערביים וקולות זמירים יחד עם נגינה וירטואוזית גבוהה לא פחות שמושפעת מנגינת בוזוקי בשילוב הנדריקס ולד זפלין, הפך לתעשייה ענקית ורווחית של הוצאת להיטים טיפשיים וחסרי משמעות, שמכניסים כסף עם כתיבת להיטים של "אללה מסיבה, יאכטות, ימבה כסף" ונושאים שעדיף שלא להזכיר כאן. זה גורם לאנשים (בלי להיכנס לקטע של עדות) להיכנס לסטראוטיפים של "מזרחית זה זבל!". אבל חבר'ה, בואו נעשה סדר. מה שאתם מדברים עליו זה פופ ים תיכוני. ופה מדובר בשירים הטיפשיים האלה. המוזיקה המזרחית היפה מיוצגת ע"י אותם חבר'ה כמו זוהר, אריס סאן והגיטרה הנצחית שלו, צלילי הכרם והעוד ועוד ועוד...

הבלוג הזה מושתת על אהבת מוזיקה על כל גווניה. בין אם זה פרוג, מטאל, פסיכדלי, פולק, מוזיקה קלאסית, פרי ג'אז, ביבופ, פיוז'ן, פאנק, fאנק, סול, היפ הופ, אפרוביט, אמביינט, IDM, ג'אנגל, מינימליזם, ישראלי, קנטרברי, RIO, קראוטרוק, וגם מזרחית, המטרה היא לחשוף לכמה שיותר סוגים של מוזיקה ולהיפטר מדעות קדומות שונות על ז'אנרים מסוימים. כי אחרי הכל, מוזיקה זו מוזיקה. והמוזיקאים הטובים ביותר מנסים ללמוד מכמה שיותר. אז באיחור של שבוע, אני אדבר על נפלאותיו של אחד האנשים שקיבל בארץ מוניטין של הנדריקס/קוביין/מוריסון.

בניגוד למה לקול הזמיר שלו, והמלודיות היפות ששר להן, כאישיות, ארגוב היה אישיות שנויה במחלוקת. לצד ההצלחה והמוזיקה היפה שהותיר מאחוריו, נרשמו גם מקרים שהובילו לבסוף המוות שהוא הביא על עצמו בגלל אותו אורח חיים. נשים את האישיות בצד, ונתמקד במוזיקה של האיש. האמת, הוא לא כתב ולא עשה כלום, כמו הרבה זמרים מזרחיים, הוא ביצע קלאסיקות ושירים שכתבו לו אחרים. דיווה של הים תיכוני. אבל הוא באמת שירת והגיש באופן שקשה לתאר בשירתו. כשהוא שר, כולם הריעו. השירה שלו הביאה הרבה למוזיקה הישראלית וגם מחוץ למחנה של המוזיקה המזרחית, והצליח להגיע גם אל האשכנזים שעד אז, סירבו בתוקף לשלב את המוזיקה של אותם עולים מתימן ומרוקו, כי אנחנו אוהבים אקורדיונים וסשה ארגוב.

המוזיקה הים תיכונית הצליחה לצאת ממועדוני החאפלות אל הזרם המרכזי, והשפיעה על הרבה, וכן גם הרוקרים למדו הרבה. היופי במוזיקה של ארגוב זה שהיא יכולה לאחד בין כולם. בין התימנים מהכרם לחבר'ה מתל אביב. בין אוהבי צלילי הכרם לרוקרים. מי שלא תרצו. ומי שמחמיץ פנים רק מלשמוע את השם, ידע במוקדם או במאוחר על הגדולה שבמוזיקה הזו. אז בפוסט הזה, אני אתן דוגמאות מי זה זוהר ארגוב הזמר, הנגנים שניגנו איתו, ומדובר בהרבה גיבורי גיטרה מקומיים, ובעיקרון איך הוא הצליח להשפיע.

בואו נתחיל מהעובדה שלבחור היה כישרון ברור מלכתחילה. כבר מגיל 13, הוא התגלה עם אותו קול זמיר. ומי שרוצה דוגמאות, יש הרבה מה לתת. אל תגידו שאתם עומדים בפתיחה של הלהיט האלמותי "הפרח בגני" או הביצוע הבלתי נשכח ל"עת דודי כלה". מהרגע שמתחילים, וזוהר מתחיל לסלסל... וואו... פשוט וואו... ככה צריך לסלסל, היום בעידן שכולם מגזימים ומסלסלים בצורה שצורמת לאוזן, רק אפשר להתגעגע לקול של אחד כמו זוהר, ששר בכזה רגש, וגם האנשים האדישים ביותר לא יכולים לעמוד בקסם. מי שרוצה להכיר את זוהר בדרך הטובה ביותר, צריך לשמוע את האלבום שלו "נכון להיום".

נכון להיום, הוא האלבום שהקפיץ את זוהר אל התהילה. זה האלבום המייצג שלו, ובעיניי אחד האלבומים הכי חשובים במוזיקה הישראלית. השילוב היפייפה הזה בין מלודיות פופיות וזכורות יחד עם נגינה שמשלבת בין סולמות ערביים ורוק מהמערב, הצליח להגיע אל אנשים מעבר לקהילות המזרח, והשפיע על כל כך הרבה אמנים. הרי מאיפה להקות כמו אורפנד לנד היו מאמצות את הסאונד האתני אוריינטלי אל המטאל עמוס הדיסטורשנים והגראול שלהם? האלבום הזה יכול ללמד הרבה, אבל עזבו אתכם. זו פשוט מוזיקה יפה ומדהימה. מצד אחד, יש לנו את שיר הנושא. שיר דיכאון מזרחי קלאסי, אבל עם ליין גיטרה כובש ובלתי נשכח (תודה למר שמואל בודגוב, פליט הצ'רצ'ילים), שכל גיטריסט חובבן או מתקדם חייב לנגן (אותי זה ממש מלהיב לנגן את זה).

מצד שני, יש שירים שאפילו לא עונים להגדרה של מוזיקה מזרחית. "סיימתי מילואים" שיר פופ רוק נטו. יש כאן מהלך אקורדים פשוט וקליט, פזמון שמלווה בזמרות ליווי(!) ככה הצליח הזמר המזרחי לחדור אל המיינסטרים הישראלי. או אפילו להיטים כמו "בדד" (שנכתב ע"י עמשי לוין האשכנזי...) ו"הפרח בגני", שני שירים מדהימים שכוללים בתוכם כמה שינויי מקצבים מגניבים כאלה שלא תמצאו היום אצל אייל גולן. הפתיחה של "בדד" היא דוגמה מעולה. תחשבו על זה, עם לוקחים את הפתיחה הזו ושמים אותה בקונטקסט של להקת רוק. זה יכל להיות איזשהו קטע פרוג רוק מגניב כזה.

את ההערצה שלי לזוהר בפרט ולמוזיקה מזרחית בכלל, אני חב לאחד המורים שלי לגרפיקה בבית ספר. איש מדהים שאוהב מגוון רחב של מוזיקה. מרדיוהד אל פינק פלויד, אבל בנוסף, אמר לי לתת צ'אנס למוזיקה מזרחית. הוא אמר לי "בוא אני אשמיע לך שיר רגאיי שזוהר ארגוב עשה". הייתי עם פרצוף של "הא?" הרי מה? זוהר ארגוב עושה רגאיי? WTF? אבל הייתי סקרן ושמתי רגע דעות קדומות בצד. הוא השמיע לי את "בדואי זקן" זה לא רגאיי. אבל שיר מדהים בהחלט היה. מין בלדה בלתי מזרחית בעליל, עם מהלך אקורדים יפה כזה, עם איזשהו נגינה על סולם כרומטי בהתחלה, שגורם לך להיות עם תחושה של "הא? מה זה היה?". אי אפשר שלא להיות מוקסם מהפזמון "שקט שלווה, ים של חולות", או מנגינת הגיטרה של בודגוב.

"נכון להיום" היה ממש מהפכה במוזיקה הישראלית. אף אחד לא חשב לשלב באותה תקופה בין רוק למזרחית. כשכולם העריצו את תיסלם ודודה, פתאום מגיע הבחור הזה משיכון המזרח שמסלסל עם ח' ברורה מאוד, יחד עם סאונד גיטרה חזק. ועם כבר גיטרה, אמרתי לכם שיהיו גיבורי גיטרה מקומיים, אז דיברנו על בודגוב. עכשיו נחזור אחורה, שנתיים אל האלבום הראשון של האיש, "אלינור" שהופק ע"י יהודה קיסר. קיסר חבר בצלילי העוד, גילה את הפוטנציאל בנהג של להקתו, והפיק לו את האלבום. עם להיט כמו שיר הנושא וביצוע אדיר של "עת דודי כלה", האלבום הזה הראה שיש פה מישהו חדש שכדאי להקשיב. אבל ה-שיר של האלבום הזה, קטע מייצג ברפרטואר של זוהר, הוא כמובן "סוד המזלות".

פאק! אתם שומעים את הנגינה של קיסר. אלה סולמות מזרחיים, וזה יותר מושפע מבוזוקי ומהמזרח מאשר מלהקות הרוק שהוא סיפר שאהב, אבל איך שהוא מנגן את זה, כמו רוק סטאר אמיתי. הוא יוצא לסולו ארוך ומדהים של כמה דקות, וזוהר מדי פעם מגיב לו בסלסולים. מזכיר קצת איך שהאל המוזהב רוברט פלאנט היה מגיב עם שירה בלוזית וסקסית לנגינת הגיטרה הכובשת של ג'ימי פייג'. אולי הגזמתי קצת בהשוואה, אבל זה כדי להמחיש את העניין, וכמה מדובר בקטע אדיר.

בזמן אמת, זוהר הפך מאמן של מוזיקה שנמכרה בקסטות בתחנה המרכזית בת"א, לכוכב שזכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי. ובצדק, רק ממספר שירים שאני יכול להביא, אפשר להבין למה. "צל עץ תמר" שהפך אחרי זה ללהיט גדול יותר בביצוע של קרולינה עם הסינתסייזר הדומיננטי מאוד, "כבר עברו השנים" (שימו לב לבס שם) עם הפזמון הכובש שלו, וכמובן, איך אפשר בלי "ים של דמעות" שהפך גם הוא ללהיט עם הביצוע של נינט. זוהר הוא אחד המגדירים של המוזיקה המזרחית, וכנראה גם את הצליל של ארץ ישראל. קודם כל, הקול שלו היה משהו שספק אם יחזור שוב. הוא בהחלט הראה איך צריך לשיר בזמר הים תיכוני. ושנים אחר כך, מה שעשה הוביל לכל מה שטוב (וגם רע) במוזיקה מזרחית.

הסיפור שלו די טיפוסי לזמר המזרחי. הילד שנולד כזוהר עורקבי בשיכון, הפסיק ללמוד, התחתן בגיל צעיר ועבד בעבודת כפיים בהתחלה, הפך לסופרסטאר, אפשר לומר "האלביס של השיכון". השילוב בין רוק למזרחי הגיע אל כל אחד. והצליח לנפץ את הקו המאוד קר בין מזרחים לאשכנזים. אני אגיד כאחד שלא סבל את הז'אנר (ולא שבצדק), נחשפתי לפלאים של המוזיקה המזרחית, וזוהר הוא כנראה מי שהצליח להכניס אותי לכל הקטע בקלות. יש לי צדדים מהמזרח וגם מאירופה, ואני יכול להגיד שהיום, שני הצדדים מתבטאים יפה, וחיים בהרמוניה אחד עם השני. אני יכול לשבת ולשמוע ולהתלהב מפולחן האביב של סטרווינסקי, לתת הדבנגינג לאיזה סולו של מגאדת', או להניע את הקצב לשיר של פאבליק אנמי, אבל בנוסף אני גם נהנה מהחאפלות של דקלון, של אהובה עוזרי, שלמה בר וכמובן של זוהר, אגיד שהמשפחה שלי הייתה בשוק כשהתחלתי לזמזם לי קלאסיקות כמו "הפרח בגני" ו"איילת חן".

כל מי שאוהב מוזיקה על כל גווניה, חייב קצת זוהר. אפשר להגיד שגם הוא היה in a way רוק ישראלי. אבל השילוב שלו יחד עם מוזיקה מזרחית, בתקופה שאנשים בישראל כבר הגדירו מה זה מה, היה פורץ דרך ופתח שערים במוזיקה הישראלית. אחרי זה, כבר היה ברור שיהודה פוליקר, אהוד בנאי וכאמור גם אורפנד לנד, ישלבו בין מזרח למערב. והם עשו את זה בגדול, בעיקר הודות למה שזוהר הותיר אחריו. עם הלהיטים והאלבומים שלו, הוא הפך למייצג של צליל המזרח וכאמור לכוכב זוהר, אבל הסוף ידוע מראש, כשלבסוף ב-6 בנובמבר, נמצא מת בתא כלאו. היום, הוא נחשב לאגדה ומייצג של המוזיקה הישראלית. בשנה שבעברה, בכתבה שפורסמה תיארו לעצמם סלבים בארץ, כיצד זוהר היה נראה אם לא היה מסיים את חייו באופן טרגי. "נקי מסמים, שופט ריאליטי, בעל כרס, פעיל חברתי, ממתנגדי רה"מ, גרוש ופרזנטור של חברת פרחים". who knows? זה יכל לקרות.

אני אסכם את הפוסט הזה, בכך שתאמינו לי ותסמכו עליי, למי שעוד לא שמע, אתם תבינו שזוהר באמת היה כישרון מוזיקלי חד פעמי. גם לי בהתחלה היה קשה להבין, במה כל הביג דיל. רוקרים רבים מוצאים עניין וגם הם אוהבים את מה שהמלך עשה. אם אתם לא אוהבים, אז כאמור כמו שדילן שר Sooner or Later, אתם תכירו ותאהבו.

נכון להיום - אלבום מלא

אלינור - אלבום מלא

הביגפוט כמוזה

טוב היום, הולך להיות משהו טיפה שונה, ואני מתכוון להפוך את זה לשגרה. כי אני חושב שזה חשוב מאוד, וגם קצת מגוון בנוגע לשאר הנושאים שמדובר עליהם כאן. זה משהו שרציתי לעשות די הרבה זמן, ועכשיו הגיע הזמן לעשות את זה סופסוף. כל בלוג מוזיקה שמכבד את עצמו, כותב על איזו להקה או מוזיקאי עצמאי כזה שמקליט אצלו בבית, ומפיץ את מה שיש לו לומר במקום הזה שנקרא אינטרנט. פעם זה היה קצת שונה. "אחי, יש לי להקה חדשה, והקלטנו דמו, קח תשמע בבית, ותגיד לי מה אתה חושב". אז כן, אני מאוד רוצה לכתוב על אמני אינדי. כל חבר'ה התל אביביים, ירושלמיים או כל עיר או חור בארץ האלה שיש להם איזה משהו נחמד כזה ורוצים להקליט. בלי חברות תקליטים וכל הבולשיט הזה. האינדי זו סצנה מאוד ליברלית, היום כל אחד יכול להיות אינדי, ותודה רבה יש כל כך הרבה דברים להקשיב להם, שאתה לא יודע מאיפה להתחיל.

היום סצנת המוזיקה בארץ עשירה וגדולה, לא רק אינדי, אבל אני אוהב לחשוב שגם לנו יש את החבר'ה המייצגים שלנו. כמו הסצנות העשירות שהיו בבריטניה או ארה"ב, שהורכבו מאמנים שונים ומגוונים והיו מודעים אחד לשני, גם לנו יש במה להתגאות. אם זה הפרוג מטאל האוריינטלי של אורפנד לנד, אם זה הפרי ג'אז של אלברט בגר, הפולק של גבע אלון, העיבודים לקלאסי מודרני של יוחאי וולף, הגראנג' של סטלר ליין, אטליז, גלעד כהנא, יאיר יונה, farthess south, דיסטורטד הרמוני, amity band, טרספאס, אפרקו, טאטרן, קוטימן, יש לי גם קרובת משפחה שעושה דברים מגניבים (ואני לא משוחד) טל לוי שיוצרת בסגנון R&B מגניב ופ'אנקי שכזה. גם לסצנת ההיפ הופ בארץ יש לי כבוד אליה, למרות שקשה לי להתחבר אליה (מצטער ניסיתי, אבל הבנתי שאני אוהב את המקור שנטוי בארה"ב).

אבל היום, אני אדבר על אחד מלהקה ישראלית שאני מאוד אוהב, כנראה הלהקה הישראלית מהאנדרגראונד הראשונה אי פעם שנחשפתי אליה, אי שם בכיתה ז' ב-2013, ב-88FM, זו הייתה שנה חדשה, והשמיעו שם את כל השירים שהושמעו הכי הרבה במהלך התחנה, שיר אחד היה של להקה ישראלית, פתאום אורגן הפרפיסה הכל כך Doorsי הזה מגיח לו בפייד אין, ויש גיטרה, ריף כיפי מאוד, וואו אני כל כך אוהב את זה, לא הרגשתי כל כך מאושר משיר, מאז פינק פלויד של סיד בארט. וכאן, גיליתי את להקת טרי. עם הסינגל שלהם שיצא בדיוק לא לפני הרבה זמן, Sunshine. וכמו שיואב קוטנר אמר עליהם, העץ הוא גבוה. אפילו לא חשבתי שזה נשמע כמו הרכב פסיכדלי אמריקאי נשכח, זה נשמע לי מיוחד, הייתי עדיין צעיר בתחום. וברגע הזה, התחלתי לחפש עליהם, זו הייתה הלהקה הישראלית שהכי התלהבתי ממנה, אני ממש אהבתי את מה שהם עשו. היו שם דברים שאהבתי מאוד ועדיין אוהב.

הפסיכדליה החלומית של פלויד בעידן בארט, הפיל ההנדריקסי, הסאונד המאוד Doorsי, החפירה האולטימטיבית של להקות קראוט כמו Can (שאגב הופיעו עם האיש והאגדה, דאמו סוזוקי באוזןבר ב-2014), הגישה האלתורית של להקות כמו גרייטפול דד, חטיבת הקצב הטיפה ג'אזית, האווירה האוריינטלית שמראה שהחבר'ה האלה גם מחוברים לכאן. TREE הם בעיניי מין וודסטוק במדבר. ככה המוזיקה שלהם נשמעת, ויש לך תחושה שהכול טוב, כיף, העולם יפה, אתה נכנס לטריפ מוזיקלי מגניב שמחזיר אותך אחורה לסיקסטיז העליזות, ובנוסף מביא אותך למחוזות רחוקים. היום, אני לא אדבר על טרי (למרות שאכתוב עליהם מתישהו), אלא על אחד מהחבר'ה שם. הבסיסט עם הקול העמוק והשיער הבלונדיני, דור קורן.

דור הצטרף ללהקה כשהמתופף (ואחיו) נווה צירף אותו להרכב, מאז השאר נהיה היסטוריה. ובאזור 2013,  יצר דור פרויקט סולו משלו. הוא הקליט לו יחד עם אחיו וחבריו קטעים אינסטרומנטליים (וגם מושרים) פסיכדליים טריפיים כאלה שמשלבים בין פולק פסטורלי למין סאונד גיטרות אמריקאי וחזק, והמווון תחושה של ללכת לאיבוד בכוונה במרחב הצלילים. תחת השם Bigfoot, וחמוש בגיטרות, סינתים ובס, מנגנים להם הקורנים ומביאים את הכל בEPs של מקסימום חצי שעה, והתוצאה: לעצום עיניים וללכת למקומות אחרים.

TREE

שוב פעם, יכול להיות שאני משוחד, אבל האוזניים שלי ממש לא. הקטעים פה כיפיים, מלאים בגיטרות wah wah, קלאסיות אקוסטיות, קלידים א לה סופט מאשין (הסאונד של מייק רטלדג' על הקלידים הוא אחד הפייבוריטים שלי שאי פעם יצאו מקלידן), חלקם מקפיצים וכיפיים, חלקם מסתוריים וחלומיים. מסתורי מסתורי, כמו הביגפוט עצמו.  כאמור, אפשר ללכת לאיבוד בצלילים ובכל הפסיכדליה הזו, אבל כמו שנאמר בבנדקמפ שלו: "לא כל מי שמשוטט, הולך לאיבוד".

https://outdors.bandcamp.com/album/bigfoot

אז כל מי שמחפש וסקרן למצוא, זה כאמור נמצא בבנדקמפ. so far, יש 6 EPs שיצאו, זה נע בין פסיכדליה אופטימית וקצבית, פולק פסטורלי, אמביינט רפטטיבי, קראוט רפטטיבי לא פחות, אבל מה זה חשוב, העיקר שיש צלילים לא? זה יכול לעבוד עם מסיבות טבע (כי מי שיעשה מסיבה באזור ירוק עם מוזיקה כזו ושל חבר'ה כמו אוזריק טנטקלס וCan יבורך לעד!), או בנסיעה ארוכה, או פשוט להקשיב בריכוז מלא למוזיקה, לעצום עיניים, להצטרף לקצב, או לטבוע בחלומיות הפסכידלית. האחרון שיצא, שנקרא בפשטות Bigfoot מתמצת ומביא את האנרגיה הביגפוטית. קטעים עם מוטיב מסוים מגניב וכיפי, ומאלתרים עליו בכיף, קטע הפתיחה Beat, כשמו כן הוא קצבי וסוחף, וכל שאר הקטעים גם הם כיפיים וסוחפים לא פחות (כמו Yearning למשל, שהוא כנראה האהוב עליי משם).

למי שרוצה עוד, יש את Astral Symphony, יש משהו ביצירה היחידה הזו שמגיעה לחצי שעה שאני מאוד אוהב. זה לא סגור על עצמו, לאוזניים מודרניות הוא נשמע לא מבושל, מאולתר כזה בסטייל Moonchild של קרימזון, אי אפשר להיסחף, ואין תוצאה ברורה. וזו הסיבה למה אני אוהב את הסימפוניה הכל כך לא מהעולם הזה. זו מין דרך שעוברים, מין חלום יפה כזה של 29 דקות, שבו כמו שנאמר הרבה: התוצאה לא אמורה לעניין אותך, אלא הדרך. וכאן הדרך מאוד מעניינת, זו מין סימפוניית אמביינט פסיכדלית מעניינת כזו, שאי אפשר לדעת מה לצפות בה, אבל היא לא מאיימת, או תוקפת, אלא זורמת, כיפית, נמשכת.. וחוץ מזה, אם תמשיכו, מסתתר שיר בתוך הסימפוניה הזו. יש שם אשכרה מלודיה שאפשר לזמזם ולשיר.

https://outdors.bandcamp.com/album/astral-symphony

בנוסף לשניים האלה, יש עוד פרויקטים מעניינים בדיסקוגרפיה, ולא רק אינסטרומנטלי. יש גם את Home שהוקלט עם חברים מטרי ועוד, אבל יאללה מכאן תקשיבו לבד, מספיק שקראתם מכאן, לא צריך יותר מזה. רוברט וויאט, פלויד, דילן, ניק דרייק, כל החבר'ה האלה הם השפעות גדולות על הפרויקט הזה, ואפשר לשמוע את זה, ככה שכל מיני חבר'ה אוהבי מוזיקה אהובים שכמותכם, תצללו, תיהנו, ותראו שביגפוט בניגוד למיתוסים, הוא אחלה לגמרי.

https://outdors.bandcamp.com/album/home-vol-iii

Suberranean Masquerade - The Great Bazaar

לישראל יש נציגים ראויים בתחרות לשנת 2015. להקת Suberranean Masquerade שהוקמה בשנת 1997 ע"י בחור ושמו תומר פינק, מצליחה ליצור פרויקט משותף שתוצאותיו מספקות במיוחד. 39 דקות של מוזיקה מגוונת במיוחד העוברת בין מצבי רוח וסגנונות שונים, המלווה בליריקה מעוררת השראה, על מסע חיפוש עצמי של אדם, ובקרב המתמשך בין הטוב והרע.

אז מדובר כאן באלבום פרוגרסיבי במיוחד בשל העובדה שהוא אינו מקובע, ויוצא מן הנוסחה הצפויה של הפרוג מטאל, אל עבר טריטוריה אקספרימנטלית ומעניינת. מגיטרות ספוגות דיסטורשן, שירה מלודית, גראולינג אכזרי, כינורות, חליל צד, דרבוקה ושלל ירקות.

באלבום הזה יש מלודיות קליטות במיוחד, אשר לא יוצאות מהראש בקלות, מה שהופך את האלבום לכל כך אהוב בקרב הקהילה הפרוגרסיבית, ואיזון מושלם בין פשטות למורכבות.

רגע אחד פזמון קליט, ולפתע מעבר לשינויי מקצב משונים שהם לווא דווקא ה4/4 המוכר. פשוט אפשר לשבת ולדבר שעות על התוצאה המדהימה של הגיוון המוזיקלי, כשהאלבום מתחיל באוריינטל מטאל סטייל אורפנד לנד, עובר לג'אז פיוז'ן מעודן יחד עם סולו חליל אנרגטי שנשמע כאילו איאן אנדרסון הגדול קפץ לביקור באולפן.

בניגוד לאלבום הקודם של הלהקה המדהים לכשעצמו, שיצא 10 שנים לפני כן, Suspended Animation Dreams, היה יותר פרויקט עצמאי של פינק, אך כאן בבזאר הגדול, אנו רואים כי פינק שולט ביד רמה, עם עזרה מחבריו שהגיעו אליו מלהקות ידועות ובעלות שם גדול.

מי לא מופיע? הנגנים שנרתמו למשימה פשוט מבצעים הכל באופן מושלם. מתן שמואלי (אורפנד לנד), שי ילין (סולסטיס קויל), גולן פרחי, אור שלו, פול קור (Novembers Doom), ג'טיל נורדוס (Tristania, Green Carnation) וקובי פרחי מאורפנד לנד שמתארח בשירה בקטע האחרון.

פינק בחור מגוון במיוחד, הביע בראיון כי הרצון שלו הוא לשלב בין פרוג רוק של הבסנטיז, עם אמנים ישראלים כמו אהוד בנאי ודודו טסה יחד עם איזה דאבל בס או איזה דיסטורשן וגראולינג. וboy כמה שהוא הצליח.

לאלבום הזה קל להתחבר. מין אלבום קונספט קצר ומתומצת בנושא שכל אחד יכול להתחבר, ומלא ברגעים מוזיקליים נפלאים. אף על פי שThe Great Bazaar הוא יצירה אחת, ניתן לציין רגעים מדהימים, כמו הפתיח הנפלא וכנראה הקטע הטוב ביותר באלבום, Early Morning Mantra, בנוסף ישנם שירים נפלאים נוספים כמו Reliving the Feeling ו-Tour Diary, אך האלבום הזה מדהים על כל חלקיו, והוא ראוי להאזנה.

אז חברים ברוכים הבאים לבזאר הגדול תהנו! - https://submasq.bandcamp.com/album/the-great-bazaar