הטוב, הרע והמכוער (חצי עשור בלי הביסטיז)

היום, כמו שרבים יודעים הוא יום הסטאר וורס הבינלאומי. נוסטלגיה נחמדה שכזו שעדיין סוחפת כל כך הרבה. אבל זה גם יום מאוד מיוחד, אחד הימים הגורליים האלה שהכותרת הגרנדיוזית "היום בו המוזיקה מתה" הולמת אותו. זה קטע מצחיק, כי בזמן האחרון רציתי לכתוב את הפוסט הזה, אבל לא זכרתי מה היה התאריך כדי שכל זה יראה יפה ומכובד. איזה קטע, זה היום! ובדיוק חשבתי על זה. היום, לפני 5 שנים, נפטר אדם יאוך aka MCA ויחד איתו, גם הקריירה הנפלאה והכל כך מגוונת של הביסטי בויז. הגיבורים הגדולים שלי משנה שעברה, שידועים אצלי כחבר'ה שאחראים על ההתמכרות הסופית שלי להיפ הופ, אחרי שנים של סלידה בגועל מהז'אנר כמו שסיפרתי בכמה פוסטים. בכל מקרה, למה להקדיש עוד פוסט ללבנבנים היהודים האלה? הרי כתבתי עליהם כבר בנוגע ל-Ill Comminucation. אבל זה לא מרגיש לי שלם מספיק. בכלל, מרגיש שאין הרבה באינטרנט בעברית לגבי הביסטיז. שלושה יהודים טובים שהחליטו שבא להם. פשוט בא להם, לעשות מה שבא להם. והמה שבא להם הזה, היה סוד ההצלחה והיופי הגדול שטמון בהרכב הזה.

כשאני חושב על הביסטי בויז, רק טוב בדרך כלל יש לי בראש. עזבו אתכם מ-The Roots שהיו לי הספתח המקורי, עזבו אתכם עכשיו מכל החבר'ה הגדולים שיש הרבה כבוד (ובצדק): פאבליק אנמי, טרייב קולד גווסט, ביגי, סליק ריק ועוד ועוד... עזבו אתכם עכשיו מההייפ של קנדריק לאמאר, עזבו אתכם MF Doom, דת' גריפס, דני בראון. הביסטי בויז היו כבשה שחורה בכל הקטע הזה. ועד היום, קשה לחשוב על הרכב כל כך יצירתי, כל כך לא מתחשב במוסכמות, וכל כך לא שם בשיט על אף אחד. בדרך כלל, כששואלים אותי לגבי החבר'ה שאני אוהב בהיפ הופ, אני שם את הביסטיז ברשימה. אבל אז אומרים לי "אבל עזוב אותך זה white trash". מה? פאק! בחייאת! מה עכשיו קשור צבע עור? ההיפ הופ לא נולד כמחאה בנוגע לקיפוח השחורים בארה"ב? אז עכשיו עושים ההפך. לא אכפת לי בכלל מאיפה הם באו, אם הם מהפרברים או לבנבנים. הם עשו מוזיקה פאקינג אדירה.


למי קראת white trash?

וכל מה שהם רצו בא להם. כל אחד מהשלישייה, אישיות ועולם ומלואו. וככה הייתה המוזיקה שלהם. מלא עולמות למען האמת. מלא מלא צבעים. במובן מסוים, הביסטיז ייצגו כמו המערבון את "הטוב, הרע והמכוער". בואו נחשוב על זה:

הטוב - הביסטיז היו בראש ובראשונה, הרכב היפ הופ. והם התאימו בול להגדרה הזו. שני האלבומים הראשונים כבר מזמן הפכו למופת בז'אנר ואין שום ספק שמה שהחבר'ה עשו נחשב להיפ הופ. בין אם זה היה במסגרת הילדותית מטומטמת של Licensed to Ill או בגרסה היותר בוגרת של Check Your Head, הם עשו את זה מעולה והראו שלבנים גם יכולים לרפרפ.

הרע - הבי בויז, היו גם ילדים די רעים בסצנה. הם לא נשארו, בניגוד לשאר החבר'ה בטריטוריה ההיפ הופית. וזה כבר היה די ברור שהיית מוצא באלבומים שלהם איזה קטע פסיכדלי מרחף כזה, Fאנק סופר מקפיץ וגרובי, פיוז'ן ספונטני במיוחד או שילוב סופר לא צפוי עם מקהלה טיבטית. במובן הזה, הביסטיז היו מאוד רעים. יאוך, מייק דיאמונד (מייק די) ואדם הורוביץ (אד רוק) היו הפיטר פנים של עולם ההיפ הופ. מה זה משנה שאנחנו להקת היפ הופ? אנחנו אוהבים גם פיוז'ן וFאנק מה הבעיה לעשות גם את זה? בזה החבר'ה האלה הפכו לחדשנים שלא מעניין אותם גבולות ולא מפחדים להתנסות בדברים אחרים באלבומים שלהם כמו אגדות גדולות - ביטלס, פלויד, קווין, זפלין, סאבאת' ועוד ועוד ועוד...

המכוער - לא בקטע רע חס וחס. בואו לא נשכח לרגע אחד, שהביסטי בויז התחילו כלהקת הארדקור פאנק. כן! הארדקור פאנק. עם כל השבירות והטירוף והמכות בהופעות, בקטע שלא מבייש את הבד בריינס, בלאק פלאג וכל השאר. וכשהם רצו לעשות את זה רועש, הם ידעו ועוד איך. למשך הקריירה שלהם, הם לא שכחו את המקורות שלהם ודאגו לשתול אותם פה ושם בחלק מהדברים שלהם.

במובן מסוים, האלבומים של הביסטיז הציגו שלושה להקות שונות, אבל בעצם אותם שלושה חבר'ה, אותם מוחות, אותו חזון אקלקטי ו-ורסיטלי. הרכב היפ הופ, הרכב ג'אמים ספונטניים והרכב הארדקור פאנק רועש שלא יודע גבול מהו. כמה שזה היה מדהים. גם מעולה שכל זה הגיע מהמוחות של החבר'ה הספציפיים האלה, שנחשבו בהתחלה לסתומים הבהמיים, השוביניסטים, הדבילים שרוצים את הזכות לחגוג שהתגלו כנגנים ומוזיקאים גדולים לכל דבר ועניין. MCA שלט יפה על הבס והקונטרבס אפילו(!), די היה מתופף Fאנקי כשצריך עם מקצבים סופר גרוביים וכיפיים אבל כשרצה להכות בתופים הוא ידע ועוד איך ולאד רוק היה את הסאונד הקולי, מתוגבר בוואה וואה בפעם אחת ובדיסטורשן בהזדמנות אחרת, הוכיחו השלישייה שהם לא בדיוק מה שחשבו עליהם.

זה נשמע אובר מתלהב, נאיבי מדי ודי דבילי מצדי, אבל אני לא יכול לחשוב על חבר'ה אחרים שהיו מציגים לפניי את ההיפ הופ בצורה טובה יותר. יש כבוד לכל החלוצים שעשו מוזיקה אדירה לא פחות, אבל בתור רוקר/ג'אזיסט הייתי צריך את החופשיות הזו, את הורסיטיליות הזו, את הילדותיות הזו וזו באמת הייתה הדרך הכי טובה. אז בואו רגע נתמקד בצדדים של השלישייה הזו למיניהם, רק כדי להצדיק את התשבוחות על אחד ההרכבים הכי ייחודיים בהיפ הופ ובמוזיקה הפופולרית בכלל. כשנכנסים אל החבר'ה האלה מהאלבום הראשון, כבר היה אפשר להבין שעד כמה אהבלים החבר'ה האלה נראו באותו זמן, אי אפשר להגיד שהם לא עשו פה דבר מעולה. ההחתמה בדף ג'אם, ואז האלבום הראשון, הראו מה החבר'ה האלה מסוגלים לעשות. קצת לפני שאנתרקס ופאבליק אנמי יעשו היסטוריה, הביסטיז שילבו פה ראפ עם מטאל. אני לא יכול לשכוח את התחושה שהייתה לי, כשפתאום השלישייה מרפרפת על גבי ריף של בלאק סאבאת'! עם מקצב תופים של לד זפלין! כל רוקר שמחמיץ פנים בכל פעם ששומע את המילה "ראפ" לא יכול שלא להתלהב כשהוא שומע את גיבוריו יחד עם הרפרופים. וזה נשמע כל כך נפלא.



אבל גם כשמדובר בהיפ הופ קלאסי, הם הציגו יפה את הסחורה. The New Style ו-Paul Revere הם דוגמאות מעולות. יש ביט טוב, סימפולים כשצריך, והחבר'ה מלאים אגו ילדותי ואובר ביטחון עצמי כמו שצריך להיות מראים לכולם למה הם שולטים ולמה הם המלכים של המסיבה. בעיקר כשהם מבקשים מאיתנו להילחם על הזכות לחגוג. עד כמה דבילי שזה נשמע, עד כמה פשוט שזה נשמע, זה היה ללהיט אדיר עם הרבה מאוד ביקורת וציניות. ביקורת כלפי הגלאם מטאל שהיה בראש המצעדים באותה תקופה אפלה שנקראה האייטיז (ועדיף שלא אפרט פה על דעתי בנוגע לגלאם מטאל). יש ריף טוב, יש פזמון מעולה, צריכים יותר מזה? מעולה, אז יש לכם את No Sleep Till Brooklyn, עם קרי קינג מסליירררררר. כן כן, סלייר. גם קינג הראה שהוא יותר מ-Raining Blood ואני לא חושב שאגזים אם אומר שהסולו שכל כך אופייני לסטייל של קרי וסלייר צבע את המוזיקה של הביסטיז בצבע אחר, בקטע שגם המטאליסטים הכבדים והנאמנים ביותר יוכלו להתחבר ולאהוב. צבעים אחרים הגיעו עם האלבום הבא.

Paul's Botique, האלבום שכל כך אופנתי לאהוב אותו, היה מסומפל עד מוות, אבל הראה על שינוי וקפיצת רמה מבחינת החבר'ה. בזמנו, אהבתי להקשיב הרבה לאלבום, חוץ מהשטויות הכיפיות הרגילות, היו שם דברים שונים. מי חותם את אלבום ההיפ הופ שלו עם יצירה בת 12 דקות? טוב, כנראה שרק ילדים רעים כמו הביסטי בויז. הבוטיק הציג כאמור, קפיצת מדרגה גדולה ומרשימה מאוד שהראתה איזה פוטנציאל יש לחבר'ה האלה, אבל זה עוד כלום וכלום למה שעתיד לבוא בהמשך עם הצמד חמד מהניינטיז - Check Your Head וכמובן Ill Communication. שני האלבומים האקלקטיים ביותר, מהמצליחים ביותר של החבר'ה, עם כל כך הרבה להיטים גדולים, אבל פה נחשפו גם הצד הרע והמכוער שתיארתי פה קודם.

העטיפה של Check אומרת הכל. הראפרים מניו יורק חוזרים לכלים שלהם. ומה אין פה? היפ הופ ב-So Whatca Want ו-Pass the Mic שהציג את הכישורים של החבר'ה על הכלים (ובמיוחד יאוך) יחד עם הרפרופ, קטעי פ'אנקיים וכיפיים כמו Groove Holmes ו-POW, פסיכדליה ששמטה את הלסתות של אלה שחשבו שהביסטיז פה בשביל לחגוג, כשיאוך צולל עמוק עמוק בטיבט ומתחיל להביע את זה בקטעים כמו Namaste עם ספוקן וורד רוחני שנכנס לתוך התודעה. וברור ברור, שהחבר'ה מתפרעים בצורך, Time for Livin ו-Graditude, שני מפוצצים שלא מביישים בכלל את סצנת ההארדקור של האייטיז, כל אלו כונסו לתוך האלבום הזה, בלי שום התחשבות בלבטים כמו "אבל איך זה הולך?", "זה מתאים?".



הגישה הנפלאה הזו של הביסטיז תמשיך ותתפתח במהלך השנים, כש-Check Your Head היה יריית הפתיחה. אלבום שלקח לי הרבה זמן להתחבר אליו. ועכשיו, השנה, אני מגלה אותו מחדש. אז, השירים נשמעו חמקמקים ופחות קליטים מ-Communication, אבל הפנינים ששם ימשכו מאזינים מכל רחבי התבל: פאנקיסטים, פיוז'ניסטים, רקדני הברייקדאנס ואוהבי מוזיקה על כל גווניה כמו שהיו הביסטיז (אם לספור את החבר'ה שהם סימפלו - סאבאת', זפלין, קול אנד דה גאנג, דילן, ביטלס, סליי ומשפחת סטון, ביג דדי קיין וזו רק רשימה חלקית). זו הייתה תקופה שבה כבר הוכתבו חוקים ברורים בתעשיית המוזיקה ואף אחד לא חשב להפציץ בסלט של סגנונות באלבומים שלו.

Ill Communication כמו שכתבתי עליו בנפרד, הלך עם הנוסחה עוד יותר רחוק. כמה שאני אהבתי לשמוע את האלבום הזה בלופים. הוא שינה לי את הכל. יחד עם כל ההיפ הופ, היו מקצבים פ'אנקיים, היה גרוב, היה סולו כינור אוונגרדי סופר לא צפוי ובסוף, מקהלה טיבטית(!). מה? איך? שירים כמו Shambala ו-Bodhisttva Vow שילבו בין מסגרות הג'אמים וההיפ הופ אל השירה המסתורית והמפחידה של המקהלה הטיבטית, זה שילב בין שני עולמות שנראים כל כך מנוגדים. מזרח ומערב, עירוניות וחומריות מול רוחניות, ניו יורק מול טיבט יין ויאנג מוזיקלי שלא ייאמן שקרה בכלל. כל האלבום הזה נשמע לא ייאמן שקרה בכלל מקטעי Fאנק מפוצצים כמו Futterman's Rule, הארדקור לפנים עם Tough Guy, להיטים כמו Sure Shot ואיך אפשר בלי הקליפ הנצחי והליין בס של Sabotage? כל ילד ניינטיז יכול לזכור את הרגע הזה (למרות שאני לא ילד ניינטיז). איך עד עכשיו? מעוניינים? התחלתם לשמוע?

אני מודה שפחות חקרתי את הביסטיז אחרי רביעיית הפנינים, אבל אי אפשר להגיד שפה הסיפור נגמר. הביסטיז המשיכו לפעול, להפתיע, להראות למה הם צעירים לנצח. Hello Nasty היה גם הוא מין סיכום כזה של כל הצדדים ואפילו עוד גיחות לא ייאומנות. מתי בפעם האחרונה שמעתם באלבום היפ הופ של חבר'ה מברוקלין, שיר פולק פסטורלי נאיבי כמו I Don't Know? מתי בפעם האחרונה שמעתם שהרכב היפ הופ החליט על דעת עצמו להוציא אלבום אינסטרומנטלי לגמרי? The Mix Up היה מעניין מאוד והציג דברים טובים, למרות שהובן ונראה שהחבר'ה חזקים בג'אמים יחד עם שאר הצדדים שלהם. הג'אמים הגדולים שלהם נשארו בניינטיז ולא נשכח שרוב זה בזכות הבן אדם שעשה את ההרכב הזה לא פחות מהבויז עצמם: הקלידן מוני מארק עם ההאמונד הכל כך קולי ואותנטי. הוא היה תוספת ענקית לחבר'ה שהתחילו להקשיב ולהתעניין בתקופת הפיוז'ן של מיילס עם אלבומים כמו On the Corner ו-Agharta. כבר הרבה אמרו שהוא הבי בוי החמישי, שהוא כמו מה שבילי פרסטון עשה עם הביטלס בשנים האחרונות, שהוא כמו מה שמייק גרסון עשה עם בואי בAladdin Sane. הכל נכון ונכון, קשה לחשוב איך הסאונד בתקופה הזו  ש היה נשמע בלי ידי הזהב של מארק.

הג'אמים בסוף אוגדו להם באוסף The In Sound from Way Out! שהציג את אותו צד רע וחצוף בקטע הכי טוב בעולם, שעניין בעיקר את אוהבי הג'אמים החופשיים, הפיוז'נסיטים שהתעניינו בגרוב. אפילו האוספים שלהם הם דבר מעניין ששווה לתת לו האזנה.

אי אפשר שלא להתייחס לאוסף הייחודי בכל הקטלוג של הביסטיז. Some Old Bullshit, שכשמו כן הוא, איגד כמה חרא ישן של הלהקה בתקופה שהיו להקת הארדקור. כל מיני שירים מEPs שהחבר'ה הקליטו מאוגדים ביחד ל-28 וקצת דקות. הסאונד נשמע מחורבן, אבל החרבון הוא אלמנט חשוב כדי להבין את היופי והכיף שבצד המכוער של הביסטיז. איכות הסאונד הייתה שווה למזבלה שבשכונה שלהם בברוקלין, אבל האנרגיות, הריפים, כל כך מבורך שלא צריך לבייש שום פאנקיסט. פאנק שגם היה ז'אנר שגרם לי להיגעל בקיצוניות גם הוצג לי קצת יותר טוב עם Heart Attack Man ו-Tough Guy שמוציאים כל אנרגיה אפשרית. מי שאהב את הצדדים האלה, ישמח לשמוע את כל זה במיני אלבום שכזה.

כל הדברים האלה הפכו אותי במהירות למעריץ. זה כבר היה עניין של זמן שאתחיל להקשיב לפאבליק אנמי, טרייב, ראן די אם סי. הכל הגיע בזמן. וזה נראה שההבשלה להיפ הופ הסתיימה סופסוף. קצת קשה לדמיין איך הייתי נסחף לכל ההייפ סביב DAMN בלי הגילוי אמריקה האדיר הזה. הביסטי בויז ייצגו את כל הילדותיות ועם קצת תמימות שבשילוב הז'אנרים בכל מקום, הבגרות עם כתיבה משירים על מסיבות לשירים פמיניסטיים, רוחניים ומחאתיים. הם היו החבר'ה הקולים, החברים הטובים שאתה זוכר טוב בהליכה ברחוב, ואלה שהוכיחו באמת את הקלישאה הטחונה שהכל אפשרי. אבל כל האידילה נקטעה אחרי 20 שנה, כשליאוך התגלה סרטן, ואחרי מאבק ממושך, נפטר בגיל 47, כשהוא לוקח איתו יחד את העתיד של הביסטי בויז. קשה לתאר את העולם בלי הביסטי בויז בזמנו, היום כשהם אגדה שנראית שייכת לעבר, אפשר לתהות מה היה קורה אם זה לא היה קורה והם היו ממשיכים? יכול להיות שהיו עושים תפנית שהייתה מעצבנת את כולם, או נשארים באותו סגנון ומוכרזים כזקנים שצריכים לפנות את הבמה, או אולי היו משנים ועושים מהפכה שוב פעם?

                                    סרטון מגניב של ריאיון עם החבר'ה בשיא ההצלחה עם אנימציה מעניינת

כל אלה לא נדע אף פעם. אבל כן נותרנו עם התחושה הטובה שהביסטי בויז נותנים לנו כשאנחנו שומעים אותם. הם לא באו לבאס, הם לא באו להיות עמוקים מדי, הם רצו כן לשחק באש והם עשו את זה כל כך טוב, שאין דברים כאלה היום. ובאמת, קשה לחשוב על עוד הרכב/אמן כל כך אקלקטי וייחודי כמו הביסטיז ששילב כל כך הרבה ז'אנרים באלבומים שלו. הביסטיז הם במובן מסוים הביטלס של ההיפ הופ (אגב באמת הוגשה תביעה מצד EMI בגלל שקטעים מסרג'נט פפר סומפלו שם), הם היו הנסיינים, והם הראו יפה יפה איך אנחנו היהודים משתלבים טוב במוזיקה. אם בפולק יש את דילן וכהן, בארט רוק את לו ריד, ובפרוג את השולמנים עם ג'נטל ג'ייאנט, הבי בויז ייצגו נאמנה עם ההיפ הופ. אז מיהודי ליהודי, נוח על משכבך בשלום MCA, תודה לביסטיז על הכל, על המוזיקה, על הגישה, על המסיבות, כל הכיף ותודה על כל הFאנקי שיט. וברור שגם תודה לכם.

Beastie Boys - Ill Communication

אוקיי, הנה וידוי. במשך המווון זמן, אני שנאתי היפ הופ. הדבר הזה היה בלתי נסבל לאוזניים שלי. למה אתה מדבר על ביט שחוזר על עצמו בלי סוף? תן משהו מעניין! ואולי תכתוב משהו משמעותי בשירים שלך? במשך שנים, לא הבנתי את הדבר הזה וחשבתי לעצמי איך זה נקרא מוזיקה?

טוב שנים עברו והבנתי שטעיתי בג-ד-ו-ל. הסיבה המרכזית היא גלגל"צ. אותה תחנה שמשדרת ראפרים שמדברים על מסיבות וכל מיני בולשיטים שפשוט לא גורמים לשום ראקציה של הנאה בשום אונה של המוח. כמובן שאני מדבר רק מאוזניי ומטעם אישי. לי זה נשמע טיפשי, צ'יזי ולא מעניין. שנים רבות עברו עד שבקיץ אחד, השמיעה לי קרובת משפחה, מוזיקאית בעצמה, הרכב ושמו The Roots עם אלבומם המופתי, Things Fall Apart. מהרגע הזה, אני חושב שחיי השתנו. המילים שבאמת אמרו משהו שגרמו לי להבין שהיפ הופ במשמעותו המקורית הוא מחאה של השחורים מהמקומות הקשים ביותר. היה שם המון פיוז'ן/fאנק/ג'אז. סגנונות שנדלקתי עליהם ממש באותה תקופה. מאז, כבר לא הייתי רק אחד שאוהב רוק וג'אז וקלאסי. הניסיון עם The Roots (שאכתוב עליהם מתישהו) פתח לי את הראש לדברים אחרים. בין אם זה היפ הופ, או מוסיקה בכללי. זה בהחלט רגע מכונן בחיי המוזיקליים ועכשיו אנחנו מגיעים לשלב הבא.

בתחילת שנה חברי הטוב תומס (סולן להקת Atomic Cockbloker וגם הוא אוהב מוזיקה על כל גווניה) סיפר לי שגם הוא התחיל עם טירוף ההיפ הופ ובייחוד עם להקה אחת ושמה הביסטי בויז. את שמם שמעתי בעבר. בימיי העליזים כרוקר מן המניין, חשבתי שהביסטי בויז היא סתם להקה בנאלית שלא בדיוק תהיה הדבר שיהפוך את עולמי (הווו כמה טעיתי). להקת היפ הופ?, ראפרים שבמקור היו להקת הארדקור פאנק? NO FUCKING WAY! (לא אהבתי פאנק אז. פרוגר מתנשא שכמוני..). אז החלטתי לתת צ'אנס. אהבתי The Roots, אז מי יודע? אולי אוהב גם ביסטי בויז? שמעתי את The New Style ו....הולי שיט כל כך אהבתי את זה. רגע פשוט מושלם. הקולות הצווחניים של AD Rock ו-Mike D לעומת הקול הנמוך של MCA. כולם לבנים (וגם יהודים), והם לא באו לכעוס על משהו. המילים שלהם מאוד מצחיקות אבל לא עם הרבה חשיבות. מהרגע הזה הבנתי שהלהקה הזו כן הולכת להפוך את עולמי.

התחלתי לחפש בספרייה הזו שנקראת אינטרנט, שמעתי את אלבומיהם הגדולים (אני מודה עוד לא סיימתי את כל הדיסקוגרפיה), והופתעתי לדעת: החבר'ה גם יודעים לנגן! ועוד איזה לנגן, יש להם גרוב, יש להם את הfunk, בנוסף להיותם ראפרים מצוינים שמאזנים אחד את השני בין קול צווחני לקול נמוך. בעיקרון הדבר העיקרי אצל הביסטיז הוא המוזיקה. המילים משעשעות וזהו. המוזיקה אצלם היא העיקר. בייחוד כשהשלישייה הזו אוהבת המון דברים מההיפ הופ דרך הfunk והpunk אל הג'אז, אכן חבר'ה אקלקטיים. אז האלבום הראשון שלהם Licensed to Ill שיצא בחברת Def Jam עם בהפקת האיש והזקן, ריק רובין, היה בעצם יריית הפתיחה של החבר'ה. האלבום הראשון שלהם בו זנחו את כליהם (בעידודו של רובין) והתבססו על סימפולים של בלאק סאבאת', לד זפלין, הקלאש וגם קצת גיטרה מקרי קינג (סליייירררר) כשהם מרפרפים להם על הסגנון והחדש ולהילחם על הזכויות... לחגוג. האלבום הפך אותם לסופר סטארים. קליפים, הופעות וביקורות משבחות. משם, המשיכו ללייבל חדש Capitol ואלבום חדש Paul's Boutique. יצירת מופת שדי אופנתי לשבח אותה בגלל שלא התקבלה כמו הקודם לה. למרות שהרבה מודים כי האלבום הזה קצת יותר קשה ומורכב (ובצדק) האלבום הזה הוא בהחלט הנאה רצופה ואני אוהב אותו מאוד. הבי בויז הפכו לשמות גדולים בדיוק כמו פאבליק אנמי וראן DMC.

ואז הגיע המהפך. הבי בויז נולדו מחדש. אחרי מספר שנים הם יוצאים עם אלבום חדש ורענן ב-1992, Check Your Head. כל כולו הוקלט בסטודיו הפרטי שלהם, ובו הם התחילו לגוון בסגנונות. כבר מהעטיפה אתה רואה שיש שינוי, החבר'ה חוזרים לכלים שלהם ולשורשי ההארדקור שלהם, ומוציאים אלבום שמאזן בין ההיפ הופ עמוס הסימפולים והריפרופים לבין האקלקטיות המוזיקלית/אינסטרומנטלית עם כלים אמיתיים. אדם הורוביץ (AD Rock) מתגלה כגיטריסט לא רע בכלל, מייקל דיאמונד (Mike D) מביא מקצבים fאנקיים מגניבים וגם מכה בתופים כשצריך ואדם יאוך (MCA) הוא בסיסט מצוין בעל גרוב וגם יודע לשלוט על הקונטרבס(!).

אז Check Your Head היה פתיחה יפה לביסטי בויז החדשים, אבל! ב-1994, הגיע ה-אלבום. בשבילי הכי טוב של הניו יורקרים הללו, שהחזיר אותם לראש המצעדים ולפופולריות, Ill Communication. עם כל הכבוד לראפ מטאל של האלבום הראשון, ההיפ הופ של השני והאקלטקיות של השלישי, בשבילי האלבום עם העטיפה של הבחור שעוצר בdrive in הוא המנצח. הוא שיכלל את הנוסחה של מגוון רחב של הז'אנרים בנוסף להיפ הופ-funk-הארדקור. זהו האלבום הכי מפורסם ומצליח שלהם ומאז לא הגיעו לאותו הישג שוב. בשבילי האלבום הלבן שלהם.

אז במהלך התקופה של 1992-1993, התכנסו החבר'ה באולפן שלהם G Son בקליפורניה, חמושים בכליהם, עם מספר חברים שעזרו להם עם השירים וגם תרמו את קולם ונגינתם, הביאו יאוך, הורוביץ ודיאמונד את המאסטרפיס שלהם. יחד עם השלושה, על ההפקה ישב גם מריו קאלדטו הבן שהיה בתמונה מאז Paul's Boutique. מאז ומתמיד, אהבתי מאוד להקות שגיוונו בסגנונות באלבומיהן ולא נשארו בטריטוריה המוכרת. ואני יכול לתת הרבה דוגמאות: האלבום הלבן, Houses of the Holy, Vol 4, לילה באופרה ועוד ועוד... הביסטיז יצאו מהטריטוריה המוכרת של ההיפ הופ אל עבר סגנונות רבים שחלקם אפילו לא תשמעו באלבום היפ הופ. מתי בפעם האחרונה שמעתם אלבום שלצד סימפולים וריפרופים, יש בו גם ג'אמים fאנקיים וקצביים, קטעי הארדקור פאנק לפנים, פיוז'ן, סולו כינור אוונגרדי של שתי דקות ומקהלה גרגוריאנית(!)? השפעות עיקריות במהלך העבודה: המאסטרו מיילס דיוויס עם אלבומים כמו On the Corner ו-Agharta.

עוד אחד מהדברים שמייחדים את האלבום הזה, הוא האפקט שבו החבר'ה נשמעים כאילו מרפרפים לתוך הטלפון. זה קצת מקשה על הבנת המילים אבל זה נשמע ממש טוב ונותן לזה צבע שונה. יש שיגידו שזה מעיק. אני אוהב את זה. אז לסקור עכשיו 20 קטעים אחד אחרי השני? זה יותר מדי, חוץ מזה הכי כיף לשמוע בלי לדעת. אבל טיפה'לה נדבר על כמה קטעים.



Sure Shot הפותח מוכיח שחליל צד הוא כלי כזה מגניב (ברור שג'טרו טאל הם ההוכחה הכי ברורה) והוא יופיע . הלופ הזה שחוזר על עצמו שוב ושוב של מנגינת החליל כשהחבר'ה מרפרפים עם פזמון קליט במיוחד you can't you won't and you don't stop! (ב-stop כבר הצטרפתם ונכנסתם לביט). מיד במעבר חד מגיע Tough Guy קטע הארדקור פאנק של 57 שניות שמכניס את המאזין לאקסטזה של תיפוף אגרסיבי, שמראה כי החבר'ה יודעים לנגן וממש טוב. B-Boys Makin' with the Freak Freak גם הוא היפ הופ סוחף עם פזמון מגניב (שמושר בקול בכוונה רובוטי) עם עצירות קומיות של קטעי דיבור ויש לציין את הקטע בו יאוך נכנס עם הקונטרבס וכבר מבינים שמשהו טוב קורה פה.

Root Down נכנס ומשלב בין הנגינה לריפרופ. יאוך מביא גרוב מגניב וממכר והחבר'ה מרפרפים את הפזמון שגם הוא ממכר לא פחות. אחד מהחבר'ה שבהחלט עושים את האלבום הזה, הוא Monkey Mark נישיטה שמביא מוטיב מדהים על הקלידים שלו שפשוט מעלים את הלהקה הזו עוד כמה רמות למעלה. נישיטה מאוד קריטי לסאונד של האלבום בדיוק כמו שמייק גארסון היה לAladdin Sane של בואי. ואז מגיע Sabotage הווו Sabotage כמה שבחים הוא כבר גרר על הקליפ הגאוני שלו, ריף הבס הגאוני שלו שמתוגבר בדיסטורשן חזק ואימתני יחד עם ה...טוב לא אקרא לזה ריפרופ, הבן אדם פשוט צועק את המילים עד כדי כך שכשאתה מבצע את זה אתה רוצה להכות במשהו מרוב רמת האגרסיביות שזה מבוצע. Sabotage הוא מופת של ראפ מטאל והוא יכול לדבר אל חובבי פאבליק אנמי ומטאליקה כאחד. ואז מגיע Get It Together קטע היפ הופ ממש מגניב וכיפי עם אורח מיוחד, Q Tip האיש מ-A Tribe Called Quest שהכימיה בינו לבין השלושה פשוט מדהימה, וכמובן אי אפשר שלא להימשך לסוף שבו מזכירים את שם האלבום: ma belle i've got the ILL COMMUNICATION.

הקטעים האינסטרומנטליים כמו Futterman's Rule הוא funk for your life, מקפיץ, כיפי, קליט ומתוגבר בדיסטורשן. גם כאן נישיטה בולט ויחד איתו הפרקשניסט שמופיע בכל הקטעים האינסטרומנטליים אריק בובו שגם הוא חלק מאוד חשוב באלבום שמביא את הפרקשן סטייל סנטנה שלו. בלי השניים האלה, האלבום היה נשמע אחרת לגמרי. Eugene's Lament הוא וואו והפתעה אחת גדולה באלבום הזה שרק מראה עד כמה החבר'ה היו מוכנים לקחת סיכונים. איזה אלבום שמגיע לראש המצעדים כולל בתוכו סולו כינור אוונגרדי חסר גבולות? (תודה ליוג'ין גור שאחראי לכך) זה פשוט מדהים. Heart Attack Man גם הוא מחזיר את החבר'יה להארדקור עם תיפוף אגרסיבי וגיטרות מתוגברות בדיסטורשן אימתני יחד עם קצת ריפרופים בנוסף לצעקות.

ההפתעה הגדולה של האלבום הזה היא שני הקטעים הלפני אחרונים Shambala ו-Bodhisattva Vow. האחד קטע אינסטרומנטלי השני קטע היפ הופ, והם כוללים בתוכם מקהלה גרגוריאנית(!) זה כנראה מיוזמתו של יאוך. שהפך לבודהיסט ותמך בעצמאות טיבט. קודם כל, זה פשוט גורם לך לחשוב שאי אפשר להגיע רחוק יותר פשוט וואו. זה נשמע מרתק, זה נשמע מפחיד אפילו אבל אי אפשר להגיד שזה לא מעניין. השילוב המשונה בקטע השני בין הגרוב והריפרופים לבין שירת הנזירים המסתורית מביא רצון עז להוריד את הכובע לפני החבר'ה לכאורה האידיוטים מניו יורק שיצרו חידוש מוזיקלי במוזיקה הפופולרית בנוסף לכיף שהם הביאו לאורך האלבום.

ואז אינסטרומנטל של שתי דקות מקפלים את הציוד ומסיימים כמעט שעה של כיף טהור של מגוון סגנונות מוזיקליים והמון ראפ יו! עם יציאת האלבום ב-31 במאי 1994, הוא גרר שבחים והפך למצליח ולנמכר ביותר של הלהקה. 1994 שכללה הרבה אבידות בעולם המוזיקה כמו מותו של קוביין ואלבומם האחרון של פלויד זכתה גם לאחד האלבומים הכיפיים שאי פעם נוצרו. זה נכון שהאלבום חדשני ונכון שהוא מגוון אבל מה שהופך אותו לכל כך אהוב, זה שהוא פשוט כיפי. אין דרך אחרת להגיד את זה.

מכאן, חזרו הביסטיז למעמד הסופר סטארים כשהגיעו להופיע בפסטיבל הענק לולפלוזה, ויצאו לסיבוב הופעות מצליח וגורף מיליונים שכל הופעה הייתה sold out. הבי בויז המשיכו מאז ואמנם לא חזרו על ההישג הזה כשעברו ל-Hello Nasty שלא שמעתי אותו עדיין, ולאלבומים הבאים שלא הפכו לבעלי מעמד כמו של ארבעת הראשונים, אבל בכל מקרה לא ביישו את השלישייה האדירה הזו.

לסיכום, Ill Communication הוא אלבום של כיף טהור על כל 59 דקותיו ו-37 שניותיו. הוא מגוון בסגנונות, הוא מאזן בין השאפתנות האינסטרומנטלית לבין ההיפ הופ, ובעיקרון הוא פשוט מומלץ לכל חובב מוזיקה. בדר"כ האלבום הזה מופיע בכל רשימה של האלבומים הכי טובים בכל הזמנים ובצדק. מאז שהביסטיז כבר לא איתנו עם עזיבתו של יאוך ז"ל, נותרו לנו בעיקר אלבומיהם המצוינים, והקליפים המצחיקים שלהם שהראו כי הם היו הטמבלים שלא שמים על אף אחד. טמבלים אבל גאונים. כי לא כל אלבום היפ הופ כולל דברים שמופיעים באלבום כמו Ill Communication. אני ממליץ מאוד על האלבום הזה. יצירת מופת הראשונה מהסוג הזה שמופיע בבלוג הזה שעד אז היה בעיקר פרוג, מטאל, פולק, ג'אז, קלאסי וכו'... מי שעדיין לא הכיר את הביסטיז ועדיין חושב שההיפ הופ הוא שטויות מחורבשות של ריפרופים וסימפולים כמו שאני חשבתי פעם, לשמוע את האלבום הזה! אני אמנם הייתי ממליץ על Licensed הראשון, אבל האלבום הזה הוא גם פתיחה לא רעה בכלל. תהנו and keep on with the funky shit!