שלוש שנים לבלוג - 50 ללא קולטריין

היום לפני שלוש שנים, בתקופה צוק איתנית, מתוך שעמום, ניגשתי לכתוב בלוג. אבל אתם אנשים נפלאים, גרמתם לתוצר הזה שנבע מתוך שעמום, לפרוח לממדי מפעל שעושה נפלא לראות שיש פידבקים חיוביים בצורה שאני לא מאמין שזה קורה. ידוע עד כמה זה לא מובן מאליו, אבל לא ידוע כמה אני אסיר תודה לכם אנשים נפלאים שכמותכם. באיזשהו מובן משונה שלא ידעתי עליו בכלל, מסתבר שהאיש אסיר התודה לא פחות, השקט, זקן השבט החכם, עזב את העולם לפני 50 שנה בגיל 40, ומובן שאני מדבר על ג'ון קולטריין האגדי. אני אהיה כנה. הוא לא היה המוזיקאי השלישי שתכננתי לכתוב עליו אחרי מוריסון ובארט, כיוון שלא ידעתי מזה. ואותו מוזיקאי נוסף שתכננתי לכתוב על יצירתו הוא לא הסקסופוניסט האלוהי. אבל, אני לא יכול שלא לכתוב על אחד האנשים הכי משפיעים עליי מוזיקלית. בטח כשמציינים 50 שנה לפטירתו. האיש שהפך את הסקסופון סופרן לפופולרי, שהביא הרבה נגנים צעירים באותה תקופה לתודעה והכרה, והאיש שהיה לו את האומץ לעזוב את הלייבל המבטיח אטלנטיק ומשם לעזוב ללייבל חדש ולא ידוע באותה תקופה, אימפולס! שם יעשה את יצירותיו הגדולות. יש לא מעט לדבר על מפעל החיים הקצר אבל מאוד פרודוקטיבי של האיש הזה מהעבודה אצל חבר'ה כמו מיילס ומונק, אל חלוציות בתחום הג'אז המודאלי ולבסוף לאימוץ הפרי ג'אז האוונגרדי-רוחני שלו.

זה אמנם נשמע קלישאתי עד מוות, אבל קולטריין הוא באמת המוזיקאי היחיד שאני יכול להגיד עליו שכשהוא נשף לפיה של הסקסופון, אלוהים נשף דרכו. דת זה לא נושא חזק אצלי, אבל רבים שאוהבים את קולטריין, בין אם אתאיסטים או דתיים, הופכים למאמינים. יש את הסיפור של מנהיג swans האגדי, מייקל ג'ירה שאמר שהוא חווה חוויה רוחנית כשהגיטרה בהופעה התחילה להדהד אקורד מהמגבר, ובאותו רגע כשהוא נשאל אם הוא מאמין באלוהים, אז הוא מתחיל ב"לא", אבל מיד אחרי שנזכר בתחושה ההיא שחווה, הוא לא כל כך בטוח. ככה זה בדיוק אצל קולטריין. משהו בנגינה שלו, בהנחיה שלו את ההרכב, באישיות האניגמטית שלו הופכות אותו למעין גורו אמת שלמען האמת, לא בטוח מה הוא מחפש, אבל הוא מוביל את הדרך בבטחה וגורם לדרך להיות מעניינת, הרפתקנית ולא צפויה. כזה היה קולטריין. בעיקר בשנים המאוחרות שלו.

בגלל שאני לא בקיא בתקופה המוקדמת שלו שהתחילה באלבום הראשון שהקליט כשעוד היה מלח, דרך Blue Train הנפלא לא פחות, ועד ל-Giant Steps שרק קטע הנושא שלו זה פוסט שלם, וכמובן My Favorite Things שהמילים עליו מיותרות. בואו נקפוץ באופן לא מפתיע, לשנותיו האחרונות של קולטריין. הרגע שבו עבר מעין התגלות רוחנית שכזו, ובעקבות זאת השתנו חייו. הוא נגמל מקוקאין, אפילו סיגריות לא עישן. ואת הרביעייה האגדית שלו, שכללה את מק'קוי טיינר על הפסנתר, ג'ימי גאריסון על הבס, אלווין ג'ונס על התופים והוא עצמו, הוביל אל הצלחה ותהילת עולם עם A Love Supreme הנצחי, שאפילו למי שלא בקיא בג'אז, בטוח שמע את האלבום הזה פעם אחת לפחות בחיים שלו. אבל על האלבום הזה נטחן כבר עד תום. ואני מרגיש שהוא כבר לא הפייבוריט שלי מהאיש. התואר הזה שייך ל-Meditations שתיעד רגע נדיר ומושלם שבו הרביעייה שכבר שייכת להיסטוריה ניגנה עם הפאזה החדשה של קולטריין, עם שני נגנים פרועים שלא יודעים מה זה פוליריתמיקה או מהלך I, II, V וקוראים להם פרעה סנדרס וראשיד עלי.

האלבום הזה שתיעד את מה שהתרחש בנפש של קולטריין באותה תקופה, הוא הישג נדיר וחד פעמי שספק רב אם אי פעם יהיה כמוהו. מדובר גם בעיניי באלבום הפרי ג'אז הכי מושלם. כי הוא פשוט מאורגן מעולה. הוא לא רועש ומחריש אוזניים כל הזמן. הוא יודע לרגע לנוח, להירגע, להוריד הילוך ולהיכנס למצב שלו, וברגע שהוא רוצה, הוא תוקף ללא רחמים, הוא מתפרץ והוא מעלה את המתח בשנייה. אבל הקהל של קולטריין באותה תקופה שאל "מה זה החרא הזה?" ונטש מיד את הסקסופוניסט המפורסם שבעיניהם איבד את זה. מלבד הקהל, גם טיינר וג'ונס לא יכלו לסבול את כל הרעש הזה ועזבו. קולטריין לא הביט לאחור מאז, ויצר אינספור אלבומים מהפכניים ואדירים, כשהוא יוצר את החמישייה האחרונה שלו. אחד ההרכבים המושמצים בתולדות הג'אז: קולטריין, גאריסון, סנדרס על הסקסופון, ועלי על התופים, כשעל הפסנתר תופסת את מקומו של טיינר, צעירה בשם אליס. אותה אליס אשר בחרה בג'ון כשותפה לחיים.

אז אפשר לדבר על כל כך הרבה מהתקופה הזו, לכתוב עליה בלוג שלם, אבל אני חושב שליום הגורלי הזה בו ג'ון הצטרף לאדונו, לא יתאים יותר מ-Expression. לולא המעמד המיוחד של האלבום הזה, ספק אם היה מקבל מקום כל כך חשוב. אבל Expression הוא לא סתם ביטוי. מדובר בפעם האחרונה שקולטריין נכנס לאולפן והקליט את נשיפותיו האחרונות. לא מדובר בכלל באלבום פרוע וחסר רסן כמו Meditations ו-Om. זה אלבום מאוד משונה, לא פחות אוונגרדי, אבל כמו שסיפרתי על אליס שהמשיכה מאיפה שבעלה הפסיק, האלבום הזה נשמע יותר מהרוהר, לא מאורגן, אבל גם לא רועש ומתפרע. יש בו קטעים שג'ון מתפרע ועלי מצטרף אליו בכיף, אבל ברוב הזמן, קולטריין מאוד רגוע בנגינה שלו. יש קטע אחד שהוא אפילו מנגן על חליל צד(!). הפעם היחידה שזכינו לשמוע אותו נושף על הכלי הזה.

אבל חוץ מהעובדה שמדובר בשירת הברבור של הבן אדם, זה גם אלבום יפיפה ומיוחד במינו בדיסקוגרפיה של טריין. ארבעה קטעים. מי שבעיניי הכוכבת כאן, היא אליס כמובן. נגינת הפסנתר שלה מאוד אימפרסיוניסטית, נכנסת במקומות הנכונים. ותמיד מסתורית. אחרי האלבום הזה, היא תפתח את הנוסחה של האוונגרד ג'אז רוחני הזה למקומות רחוקים יותר. אבל פה זו ההתחלה. מפסנתרנית צעירה שהיה קשה להיכנס לנעליים גדולות, אל גורואית מכובדת בעצמה שגם היא הגיעה אל שערי שמיים במוזיקה שלה. אבל זה לא אומר שכל השאר לא ראויים למקום כבוד. עלי סופסוף גם מנגן עם נברשות וכמו ילד קטן שמבטיחים לו סוכרייה אם הוא יתנהג יפה, ככה גם עלי מחכה לרגע הנכון, וכשהוא רוצה הוא מתפרץ. לאלבום הזה יש רגעים נפלאים שמצדיקים את העובדה שקולטריין היה שליח האלוהים. אם זה הפתיח הקצר Ogunde שבאמת נשמע כמו שערי גן עדן בסולם דו דיאז. יש פה מקום ברור, עדיין מבינים מה הולך כאן. גם To Be עם הפיקולו של סנדרס והחליל צד של קולטריין (שקיבל מהוריו של אריק דולפי לאחר מותו של האחרון) נפלא בהססנות וההרהור שלו. Offering שחוזר אל הנפש השרועה בהרהורים עם הטירוף הנפלא של החבר'ה.

אבל הרגע שבו גם הבן אדם עם הלב הכי קר שעומד בפני ההתקפות הסנטימנטליות הגדולות ביותר, לא יכול שלא להתרגש, הוא הקטע האחרון שנושא את שם האלבום. והוא הוא, הפעם האחרונה שג'ון קולטריין הקליט בחייו. שירת ברבור כיאה לאדם גדול בחייו שתמיד חידש והביט קדימה. לפי קולטריין, האל נתגלה אליו ואמר לו את היום המדויק בו ימות. ונדמה שכאילו כששומעים את הביטוי האחרון של קולטריין, זה נשמע שהוא ידע שזו הולכת להיות הפעם האחרונה. קולטריין וההרכב נעים פה ממנגינות מובנות וברורות לתוך מסעות אל הנגינה והאלתורים האבסטרקטיים. אפשר אולי לחשוב על הקטע הזה כסיכום החיים והקריירה העשירים של קולטריין.

מפתיחה מלכותית עם שינויי אקורדים ברורים כמו פעם, אל תוך גיחה לטריטוריה מעניינת, שם נמצא סולו הפסנתר של אליס, אחד מהסולואים הכי מדהימים ששמעתי. מנגנת בחסד, מנגנת ברקע אקורדים כנראה מוקטנים שהאוזן לא בדיוק תזהה ישר, וזה נשמע מעניין משונה כל כך. קולטריין על אף היותו מנהיג הרכב מפורסם, אהב לתת במה לנגנים שלו. בעיקר לצנועים ביותר. בעיקר לגאריסון עם סולואי בס ארוכים של רבע שעה, ופה הוא נותן לאשתו שהתחילה להתפתח, והיא מנגנת סולו שומט לסתות. אולי הסולו הזה מסמל את תחילת הבלבול של קולטריין והמצב של בין פטיש לסדן. בין המודאלי, המוכר והאהוב שפיתח קודם לבין הפרי ג'אז הפרוע והמוטרף שעמד לצעוד בו. ואכן, קולטריין מסמל את המעבר הדרמטי כשהוא חוזר יחד עם פרעה להשתולל ולהתפרע.

שניהם נלחמים, שניהם נשמעים כמו שיעור אחרון של מורה לתלמיד בפעם האחרונה. עלי לא מתפרע לגמרי, אבל מרשה לעצמו להתפרע תוך כדי שהוא מנגן במסגרת ברורה. הם ממשיכים ככה עד לסוף. הו הסוף. הרגע שבו קולטריין מסיים בפעם האחרונה. בנקישת מצילה ובתו פה אחד בודד ודומיננטי שמסיים 22 שנים פוריות מלאות נגינה אקספרסיבית ומרגשת, שינויי סגנונות והודיה לאל הגדול. אחרי שהקטע הזה הוקלט במרץ 1967, הסוף ידוע מראש. 4 חודשים לאחר מכן, קולטריין נפח את נשמתו והצטרף לבורא אותו כל כך אהב.

כשהוא בן 40 ומותיר אחריו אישה, בן, מלא חומרים שלא יצאו לאור ומורשת נצחית של אגדה חד פעמית שאחד כמוהו, לא ידרוך עוד על אדמת כדור הארץ. קולטריין אהב לתת לאלבומים שלו בתקופה הזו, שמות עם משמעות רוחנית המבטאת היבט בנפש האנושית. Expression הוא לא במובן הכללי, אלא במובן האישי. קולטריין מתבטא בפעם האחרונה, לפני שיעזוב את העולם ויותיר במוזיקאים רבים מלא השראה. מאליס מאשתו ועד להקות אלטרנטיב באנדרגראונד, קולטריין השפיע על כולם עם הביטוי שלו שלבש אינספור צורות במהלך השנים. הוא עצמו כמו משה. הוביל את עמו המוזיקלי לארץ המובטחת, וקיבל את גורלו כי לא יזכה לראות איך רבים מושפעים ממנו עד עצם היום הזה. מעניין מה היה קורה עם קולטריין היה עדיין חי, כי הוא נפטר בשיא התקופה היצירתית של ילדי הפרחים. אולי היה עושה פסיכדליה? אולי היה מפתח את הפיוז'ן של מיילס? או שהיה מנגן עם הנדריקס מקבילת הגיטרה של קולטריין. זה שוב פעם, לא נדע. אבל אולי אי שם קולטריין מנהל עכשיו איזה משהו למעלה כשנושא את כולם לשירה להלל את האל.

זה היה ניסיון קצת מאולתר ולא בדיוק מקצועי, לכתוב על גדולתו של קולטריין והפעם האחרונה בה העולם שמע אותו. תודה ענקית לאיש המושלם הזה שבאמת ובאמיתי האמין בכוח על טבעי מלמעלה שנתן לו כוח ליצור יצירות מופת גדולות. תודה ג'ון. תודה לכם שקראתם את פוסט חגיגת ה-3 שנים לבלוג. שוב תודה על שאתם קוראים ומשיבים ומתדיינים. ומחר, נגיע אל המוזיקאי השלישי שעליו למעשה התכוונתי לדבר, אבל בעקבות העובדה שגיליתי שהיום זה היום, אז אותו אחד יסיים את הסדרה הזו כרביעי והאחרון והמאוד חביב עליי.

קולטריין בארץ הפלאות. עשור ללא אליס.

היום, לפני 10 שנים, הלכה לעולמה אחת מהנשמות הכי גדולות שעולם המוזיקה אי פעם ידע. אישה שהקדישה את עצמה לרוחניות, שלווה תמיד, ניסיונית, בלתי מתפשרת, פורצת דרך, מלחינה בחסד, ובכל זאת היא ידועה בעיקר כאשתו של. אני מדבר כמובן על הגברת אליס קולטריין. אחת המוזיקאיות הכי אהובות עליי אי פעם. וכמו עם ג'ניס ג'ופלין ברוק ואהובה עוזרי במוזיקה המזרחית, אליס שלטה והפכה לאחת מהכוחות המרכזיים בז'אנר הכל כך מאופיין ע"י גברים - ג'אז. אבל אליס הייתה הרבה יותר מזה. לא עניין אותה בלוז, פנטטוני, I II V, וכל הדברים האלה שלומדים בברקלי. אליס לקחה את הג'אז למקום אחר. יותר ניסיוני, יותר רוחני, והראתה שאם רוצים לעשות אוונגרד, לא צריך להיות רועשים ופסיכוטיים בצליל. מדובר בעיניי בכוח מרכזי ועצום שזכינו שתהלך על האדמה הזו. גאונה מוזיקלית שאוי באסה, עם כל הטוב שבדבר, התחתנה עם איזה אחד, ג'ון קולטריין, ועד היום, נודעת בעיקר בשל העובדה כי היא כאמור: אשתו של.

אז כולנו מכירים ואוהבים את ג'ון. כל ג'אזיסט ואוהב מוזיקה בכללי שמכבד את עצמו, מכיר, יודע, מעריך וגם אוהב את היצירה של האיש האדיר הזה. אבל האם אי פעם שמעתם את אשתו? אליס לקחה את הכיוון של בעלה לאחר מותו הטראגי ב-1967, יותר רחוק. תקופת האוונגרד ג'אז הרוחני שנפתחה עם היצירה האלוהית  A Love Supreme, ונסגרה בסוף הקריירה של ג'ון, נמשכה ע"י אליס, אבל היא לקחה את זה למקום אחר. כשהיא הרעישה, היא עשתה את זה ביג טיים. אבל ברוב הזמן, היא הייתה מאוד מסתורית, מאוד שאנטי באנטי (ממש לא דבר רע אגב), אקסטזה מערפלת חושים מהמזרח שהופכת להזיה פסיכדלית. בהזדמנות הזו, אני אשמח לסקור קצת מהדברים המדהימים שאליס עשתה, ולתת איזה introduction למי שעדיין לא מכיר ולא יודע מה יש מעבר לג'ון, ליצירה של מי שנחשבת בעיניי כאחת המוזיקאיות הגדולות שהג'אז ובכללי המוזיקה אי פעם ידעו - והיא אפילו פעלה באופן שונה, כשהיא כמעט יוצאת מהטריטוריה של הג'אז. רחוק שנות אור מהצליל של צ'רלי פרקר, דיזי גילספי, וגם של בעלה בתקופתו המוקדמת. נטוע יותר אצל ראווי שנקר. אבל לפני זה, ביוגרפיה קצרה.


אז.. באה לפה הרבה?

נולדה ב-1937 בדטרויט כאליס מקלאוד, ניגנה על פסנתר ונחשפה למוזיקה הקלאסית ולג'אז ע"י מורה - באד פאוול האחד והיחיד. היא ניגנה במועדון בלו נוט לתקופה מסוימת, עם הרכבים שונים. בשנות השישים, פגשה את קולטריין שהתאהב בפסנתרנית שהייתה צעירה ממנו בעשור. השניים נישאו ב-1965. שנה זו הייתה שנה משמעותית מאוד לג'ון שגילה את מחוזות הפרי ג'אז והחליט סופית כי זה הכיוון שהוא רוצה ללכת. אחרי הצלחה ענקית עם love supreme שיכלה להבטיח לקולטריין מנוחה על זרי הדפנה, קולטריין שינה כיוון, הוסיף שני נגנים חדשים להרכב המפורסם והמוערך שלו (מקוי טיינר בפסנתר, אלווין ג'ונס בתופים, ג'ימי גאריסון על הבס, כששני החדשים הם פרעה סנדרס על סקסופון וראשיד עלי על התופים). התקופה שנפתחת באחד ה-אלבומים: Meditations גורמת להרבה אנשים (וגם טיינר וג'ונס היו ביניהם) לחשוב שג'ון ירד מהפסים. טיינר וג'ונס הבינו שזהו זה ועזבו. קולטריין מצרף את אליס להרכב, וכך מתחילה התקופה האחרונה בקריירה של קולטריין.

ב-1967, ג'ון נפטר בגיל 40, ואליס שהפכה לאלמנה (ובנוסף גם איבוד אחיה למחצה בתאונת דרכים), צללה עמוק עמוק בתורות המזרח הרחוק ולתרבות ההודית. ובנוסף, אימצה את הנבל, כלי שאף אחד לא חשב להכניס לג'אז והפכה אותו לאחד הכלים המרכזיים במוזיקה שלה. היא אוספת את חברי ההרכב האחרון של טריין ומקליטה אלבומים מצוינים שיצאו תחת Impulse! (לייבל הבית של משפחת קולטריין) שנדבר עליהם עוד מעט, לקראת סוף שנות השבעים, אליס נעלמת מן הציבור, משנה את שמה לטוריאסנגיטנדה, מושפעת עמוקות מגורואים, ומתמסרת לרוחניות. היא חזרה לעניין הציבור כשחזרה להקליט בשנות האלפיים, וב-2007, עזבה את עולמנו בעקבות כשל בנשימה. ועדיין, רוחה שורה על מוזיקאים עד היום, והשפעתה נשארת לעד.

2007. הייתי אז צוציק קטן בכיתה ב' שלא היה לו מושג בכלום. עשר שנים אחרי אני כותב פוסט על האישה המדהימה הזו שעולם המוזיקה היה קצת שונה בלעדיה. המוזיקה ההודית חבה לביטלס וגם לאליס על החדרתה לתוך המערב. כשהביטלס מכניסים את זה בקונטקסט של רוק. אליס מכניסה את זה בתוך ג'אז שלא נשמע כמו ג'אז. זה מערפל, זה מרחף, לפעמים כשצריך זה יכול להיות רועש, הקיצר - אין כמו אליס. אז בואו ונדבר על אלבומים מתחילת הקריירה שלה שכנראה מסמלים בעיניי כולם את השיאים שלה - יצירות מופת אחת אחת, אז בואו נתחיל:

1968 - A Monastic Trio
ב-1968, שנה לאחר מותו של בעלה המפורסם, אוספת אליס את חברי ההרכב האחרון של ג'ון להקלטת אלבום שלה במרץ 1967. פרעה סנדרס על כלי נשיפה, ג'ימי גאריסון על הבס, ראשיד עלי על התופים (וגם בן ריילי), כשהיא על הפסנתר. וכמו שגם נראה בעטיפה, היא מחליטה ללמוד ולנגן על נבל. כלי סופר זניח בג'אז עד אותה תקופה: ככה האישה הזו שברה גבולות. האלבום הזה בעיניי הוא מיוחד מאוד בקטלוג של אליס. מאוד שונה, וקרוב להיות מהאהובים עליי שלה. המוזיקה עדיין לא עמוק בתוך הודו וכל השאנטיות עדיין לא שם. המוזיקה היא אוונגרדית. אבל לא אוונגרד רועש וחסר גבולות. המוזיקה פה מסתורית, מהורהרת, אליס מביאה אקורדים מודאליים חלומיים שכאלה, סנדרס אפילו נשמע מלודי ולא רוצח את הסקסופון כל הזמן כמו שהיה עושה עם מר קולטריין, עלי ממשיך עם התיפוף הכמעט שבטי שלו, אבל יותר שקט, יותר רגוע, קשוב לשאר, והנבל של אליס - פשוט חלום. פתיחה מצוינת לקריירה, לא מושלם וזה מה שיפה בו, מסתורי ולמי שרוצה להבין שג'אז לא צריך להיות אקורדים משתנים בכל תיבה עם סולואי סקסופון וירטואוזים: אז זה יעניין.

Hutington Ashram Monastery - 1969
האלבום הזה הוא עוד שלב בהתפתחות של אליס כאמנית עצמאית, אל עבר פיתוח הצליל הייחודי שלה. יחד עם רון קרטר ועלי, מנגנת השלישייה הזו עוד קטעים מהורהרים, ניסוניים ומסתוריים ברוח האלבום הקודם, עם הנבל שנותן את התחושה הout of here בתוך המוזיקה. כולם נמשכים אל תוך הג'אם, ונכנסים עמוק מאוד לקטע. בעיניי, מדובר באלבום טוב שמעניין לשמוע אותו כדי להבין מה היה לפני האלבומים הגדולים. למי שנכנס למוזיקה של אליס חזק, ורוצה קצת עוד, ישמח לראות מה יש פה כאן.

Ptah, the El Daoud - 1970
או! או! כאן אנחנו מתחילים להתקדם יותר. אחרי שני האלבומים המאוד מעניינים, הסאונד של אליס בעיניי ובעיניי רבים, מתחיל להתגבש. עם פרעה שעדיין נשאר נאמן בהקלטות של אליס, נשמע פה בוגר - עד כמה שזה נשמע לא הגיוני, הוא מנגן כאן אשכרה מלודיה של ממש! והאמת שכן, עד כמה שזה יישמע מוזר, היצירות כאן נשמעות מאוד מובנות. יש כיוון. מבינים לאיפה זה הולך. זה עדיין רחוק ממה שיאפיין את אליס, אבל מדובר באלבום ג'אז ממש טוב. זה עדיין משהו שונה לגמרי, אבל ממש מעניין לשמוע את אליס רגע לפני. מדובר באלבום שיש לו צליל קצת יותר נורמלי ומסורתי, אבל זה לא הופך אותו לפחות טוב. זה אלבום מומלץ שכולל פשוט מוזיקה טובה. לפני שאנחנו נכנסים לכאוס, אז נותנים לנו אווירה רוחנית אבל עדיין לא מרחפת. ככה נשמעים גיבורי הפרי ג'אז בקונטקסט ממש לא חופשי לגמרי וחסר גבולות.

Journey in Satchidananda - 1971
ה-אלבום שלה. הדרך הכי טובה להכיר את האישה הזו. בשלב הזה, אליס צללה סופית לתוך המוזיקה ההודית. וזה די ברור, כי בנוסף להרכב הג'אז של כלי נשיפה, בס, סקסופון, פסנתר (ונבל כמובן) נוסף לתוך ההרכב נגנית טמבורה, כלי הודי קצת כמו סיטאר שהכניס עוד צבע למוזיקה, ואווירה שאנטית שדיברנו עליה כל כך הרבה. וגם נגן עוד באחד מהקטעים(!). זה אלבום מופת בעיניי, ואני לא היחיד שחושב ככה. הג'אז הרוחני ברמה אחרת לגמרי. פשוט... וואו.. רק מלשמוע את הקטע הראשון עם ליין הטמבורה הרפטטיבי ומבינים מה מדובר. אם לא לשמוע את האלבום, אז לפחות רק את קטע הנושא. האלבום הזה בעצם מרכז את כל גדולתה של אליס לתוך 37 דקות. ככה אני הכרתי את אליס (והו זו הייתה אחלה היכרות) אז כל מי שרוצה להכיר את הקוסמוס המוזיקלי/רוחני הקדוש הזה, שיתחיל כאן.

Universal Consciousness - 1971
שנה אחרי Journey השאנטי, מגיע האלבום הזה שעושה בדיוק את ההפך הגמור. הפעם אליס הלכה אפילו יותר רחוק. קצת עוזבים את המחוזות ההודיים אל עבר מוזיקה קלאסית מודרנית אוונגרדית א טונאלית ומה לא? שלא תחשבו, עדיין יש כאן קטעים צ'יליים בטירוף, אבל האלבום הזה בעל סאונד רועש יותר, פרוע יותר, אליס הלכה הפעם באמת על מה שנקרא - FREE jazz. אחד מהגורמים לזה, הוא השימוש שלה באורגן. ורבותיי, האורגן הזה נשמע ממש מחוץ לפלנטה הזו. לאוזניים לא מנוסות אולי צורם, אבל איך קראו לצליל הזה - רינגטוני. זה מחזק את התחושה הפסיכדלית עוד יותר, ומגביר את האווירה הכל כך נועזת (שאני כל כך אוהב באלבום). מי שלא התחבר לצד השאנטי של גברת קולטריין, ואוהב כשעור התוף שלו חווה משהו - ישמח מאוד לשמוע את אליס בוורסיה רוחנית אבל יותר קיצונית, יותר אבסטרקטית, קצת פחות מרחפת (כיוון שהיא חוזרת אליו בהמשך האלבום) - זה המקום.

World Galaxy - 1972
קולטריין לא מפסיקה. ב-1972, מוציאה אלבום נוסף שמיוחד בעיקר בזכות שני הקטעים: הפותח והסוגר. בשניהם, אליס לוקחת קטעים של בעלה שהפכו לסטנדרטים כל כך ידועים ומוכרים שכל ג'אזיסט מפזם לו מתוך שינה או בהליכה ברחוב (My Favorite Things ו-Love Supreme). אליס לוקחת את שני הקטעים האלה למקומות שונים לגמרי. הרבה יותר כאוטיים, יותר רועשים, שרויים בתוך מסע סוער במיוחד של הנפש. וכמה שהמסע הזה שווה את זה. למשך האלבום, מתוגברת אליס בתזמורת מפחידה שחורגת מהטונאליות, ועושה את כל זה למעניין הרבה יותר. אליס לוקחת אותנו לגלקסיה מוזיקלית מסתורית שאי אפשר לדעת מה יש בה. עוד אחת מההברקות שחורגות לגמרי מג'אז כמו שאנחנו מכירים אותו להשפעות אחרות לגמרי.

Lord of Lords - 1973
בהמשך לקו של World Galaxy, גם זה אלבום מאוד לא ג'אזי. אליס שוב פעם הולכת לכיוונים אחרים. הרבה יותר קלאסי מודרני, התזמורת מקבלת נפח גדול כשכל המסע הזה נהיה דרמטי הרבה יותר. באלבום הפרידה שלה מ-Impulse!, מסיימת אליס תקופה בלייבל עם עוד אלבום נפלא ונועז שמציג את חזונה של אחת מהמוחות המבריקים של המוזיקה. אחד הקטעים היותר מעניינים כאן הוא הפרשנות של אליס לקטע מהמאסטרפיס של סטרווינסקי, Firebird. ככה קולטריין מציגה מחווה יפה ומעוררת כבוד להשפעותיה, כשגאונה נותנת פרספקטיבה משלה לגאון אחר.

Illuminations - 1974
האלבום האחרון ברשימה הזו, הוא דווקא שיתוף פעולה ממש מעניין. קולטריין יחד עם עוד אדם רוחני במיוחד, נגן בחסד, ותלמיד רוחני של הקולטריינים: קרלוס סנטנה. בסגנון שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים אצל הגיטריסט, נכנסים השניים אל מוד ממש רוחני. אליס דווקא תרמה רק קטע אחד, וקרלוס לא בדיוק ניגן כמו קרלוס. זהו אחד משיתופי הפעולה המאוד מעניינים האלה, ששני אמנים מעולמות שונים מאוד, אבל לא לגמרי, חוברים ביחד לשיתוף פעולה מעניין במיוחד. זה יוצא ממש מוצלח, די ניסיוני, אבל ממש מעניין. מי שיצפה לשמוע מהסגנון הטוב של סנטנה, יצטרך להפנים כי מדובר פה במשהו שונה לגמרי. גם למאזיני אליס, זה קצת יהיה משהו אחר, אבל האם זה שווה את זה? כן.

אז... כן. זה הניסיון שלי להכיר לכם את העבודה המופלאה של אליס קולטריין. מה שהיא עשתה עוד לא נעשה, ועד כמה היא משפיעה? טוב תשאלו את אחת הלהקות הכי טובות כיום בעיניי, Sun O))), צמד המטאליסטים האוונגרדיים שיצר את אחת המחוות היפות ביותר לאישיות כלשהי אי פעם. הקטע Alice מאלבום המופת של החבר'ה, Dimensions & Monoliths שיצא שנתיים אחרי עזיבתה של קולטריין, מראה את ההשפעה של אחת מהמוחות הכי גדולים שאי פעם היו בג'אז ובמוזיקה. ב-16 דקות שמתפרסות על גבי יצירת נוף סאונד מינימליסטי ודרמטי שאחרי זה מתפתח לאט לאט וחושף את הצליל הקולטרייני עם הנבל הכל כך אליסי, שפשוט עושה מחווה יפה לאגדה הזו, שלא יכלה לבקש יותר טוב מזה.

אז תודה אליס על מוזיקה נפלאה שתמיד יודעת להבריח אותנו למקומות אחרים ושלווים יותר. זו מוזיקה שגם בעוד 20 שנה תיקלט ותשפיע על הרבה מאוד. תודה שקראתם, מקווה שאהבתם, נתראה בפוסט הבא! ואחרי כל הדבר הזה, לכו לשמוע אליס. היא לא אשתו של. היא הרבה יותר מזה. הרבההההה הרבה יותר מזה.

ממורה לתלמידיו

זה כבר די ידוע בבלוג הזה, שהשנה התחלתי לפתח אהבה ואפילו אובססיה לסגנון אחד - פרי ג'אז. יום יבוא והבלוג הזה בסוף יעסוק בו (ולכן אני משתדל להימנע בזמן הקרוב לכתוב על זה - זו לא הבטחה, רוב הסיכויים שלא אעמוד בזה). משהו בסקסופונים הצווחניים האלה, חוסר קצב מוגדר וכשכולם עושים מה שהם רוצים, ממש עושה לי את זה. כשאתה שומע את זה, אתה חושב לעצמך: "פטט, גם אני יכולתי לעשות את זה". אז זהו שלא. קודם כל, אנשים עשו את זה לפניכם, זה קרה בסיקסטיז בארה"ב, אז too late for you, שנית, כדי לדעת ליצור ג'אז חופשי, צריך לדעת את החוקים והקונבצניות כדי לשבור אותם, יש צורך בידע בנוגע לכללים, ולדעת לנגן ביחד, לשמוע אחד את השני, כל הרכב חייב כימיה מלאה בין כולם, בעיקר בפרי ג'אז, אם אין את זה, זה נשמע פשוט כמו בולשיט, ואת זה כל אחד יכול לעשות.

הסגנון הזה, שלא לומר מהפך תרבותי הזה, שכמו מהפכני המוזיקה הקלאסית של המאה ה-20 שזעזעו את אולמות הקונצרטים עם הדיסוננסים והא טונאליות שלהם, כמו האמנים המודרניים שביטאו את העובדה שנמאס להם לצייר יפה ואידאלי כמו שעשו לפניהם במשך אלפי שנים, והפתיעו את הצופים באיזה ציור אבסטרקטי, משתנה הפוכה, שפיכת צבע על הקנבס, או אפילו קנבס ריק לחלוטין, כמו פיזיקאים ששוברים את המוסכמות, ונותנים הסבר חדש לנושא תאורטי שממשיך להעסיק אנשים רבים, בידיעה ששאר הקהילה מכפישה את דבריהם, הג'אזיסטים החופשיים עשו את מה שהם רוצים, וזה היה ידוע שאנשים לא הולכים לאהוב את זה בהתחלה.

מעטים כן, אבל הרבה אוהבים, ואני מאוד אוהב. היום, זה כבר ידוע בין החברים שלי שליעד הוא זב שאוהב פרי ג'אז, אחרי תקופות של מעברים בין ז'אנרים כמו פסיכדליה, לפרוג, למטאל, אני מוצא את עצמי שומע ונהנה מהטירוף של אלברט איילר, מכל הרוחניות הזו של קולטריין (שניהם) וסנדרס, מהתחכום המשוגע של דולפי, מהמהפכות של קולמן וטיילור, כמו לצפות בציורים של פולוק, זה אקספרסיבי ואבסטרקטי, דברים משונים שמושכים את התשומת לב בגלל הביזאריות שלהם. ועובדה שגם הרוקרים, בעיקר האנדרדוגים שבהם, הושפעו מהתנועה הזו, והשפיעו לא פחות על אותם תלמידים רוחניים שלהם. הגיטרה המפודבקת של לו ריד, החנטרושים (המעולים) של ביפהארט על כלי נשיפה, האווירה המטורפת באמהות של זאפה, הנגינה החופשית בלהקות הקראוטרוק, השילוב של הרכב כלי נשיפה עצום אצל רדיוהד, ועוד ועוד ועוד...

אחד הדברים הכי יפים בפרי ג'אז, הם האלבומים האלה, שהם ג'אם אחד מתמשך ומוטרף. במשך חצי שעה או יותר, מגיעים החבר'ה ועושים מה שרוצים. לעזאזל עם אקורדים, לעזאזל עם מהלכים הרמוניים. כמו אלבום אחד של אורנט קולמן, This Is Our Music. היום, אני רוצה לדבר על שלושה אלבומים כאלה, כל אחד יצא בתקופה שונה, והעיד צעד אחר צעד להתפתחות של הקטע של אלתור חופשי קבוצתי. מהאיזון בין הטירוף האבסטרקטי הזה עם היכולת לנגן וליצור מלודיה והרמוניה יחד עם כל הבלגן, משם נטישה של המלודיה, ולנגן בצורה כאילו נכנסו בך שדים, ובסוף לפאזה הקיצונית ביותר, חזק יותר, רועש יותר, כבד יותר, מטורף יותר, בצורה שמרגישים שעוד רגע האוזניים עלולות להתחרש טוטאלית.

שלושת האמנים הם ג'ון קולטריין, האיש הקדוש הזה שמצליח לגרום לך משהו במוזיקה שלו, ולא פלא למה הוא אחד המוזיקאים הכי ידועים בג'אז, אלברט איילר שכמו שהוא אמר לא עניין אותו תווים אלא רגשות, וכשהוא עשה את זה, אפשר לומר שהוא הביע את הרגשות שלו בצורה חזקה, וגם הרבה טירוף (ולא היה חסר לו טירוף מנטלית), ופיטר ברוצמן, הגרמני המיזנתרופ, שלקח את כל הרעיון של אלתור קבוצתי לרמה הקיצונית ביותר. כולם סקסופוניסטים, והם ידעו איך לגרום לכלי שלהם להישמע בצורה האגרסיבית ביותר. אבל עם כל הכבוד, אותם אלבומים נולדו מאלבום אחד מיוחד, שאני מאוד אוהב, ואחד האהובים עליי אי פעם, זה האלבום שהתחיל את כל הסיפור הזה, ונתן לסגנון את השם: Free Jazz של אורנט קולמן.

Father Ornette

על אותו אלבום כבר כתבתי פוסט נפרד כאן, פשוט צריך לקרוא ולהבין עד כמה הוא חשוב כל כך, ובעיניי אחד הרגעים הכי טובים במוזיקה של המאה ה-20. בהתחלה, חשבתי לעצמי, האלבומים האלה מדהימים מדי מכדי לקבל פוסט משותף, אבל אז הבנתי שמדובר בתוצר של אותו אלבום אחד ויחיד, אז אפשר לראות את זה כמין המשך לפוסט על אורנט. למרות אותם שלושה אלבומים שאני מאוד אוהב. את Free Jazz אני הכי אוהב, ולמה? כי הוא ילדותי, והוא כיפי מאוווד. השלישייה מעידה על בגרות, על צעדים קדימה מהרעיון שאורנט הגה ב-1961, אבל זה הקטע. זה בוגר. הכי כיף כשזה ילדותי במיוחד, וכשאתה בheat of the moment של הקטעים האלה. בלי האלבום הזה, ספק אם עולם המוזיקה היה נראה כמו שהוא היום...

אז בואו נתחיל עם קולטריין, באחד מהאלבומים הטובים ביותר שלו, וזה כמובן Ascension. בהקלטה אחת ב-28 ביוני 1965, באולפן האגדי של רודי ואן גלדר, יצר טריין את אחד הפרויקטים הכי שאפתניים שלו ובכללי בג'אז, ובאמת כמו השם שלו, אתה מרגיש התעלות, לאו דווקא מבחינה דתית, אבל זה עושה לך משהו. בואו נחזור קצת אחורה כדי להבין את הסיפור. לפני כמה שנים, קולטריין היה סטאר, כשהמציא ופיתח ושיכלל את הנוסחה של ג'אז מודאלי, כמו שניגן אצל נסיך האופל, מיילס דיוויס, ובאלבומים שלו כמו My Favorite Things. כמה שנים אחר כך, הוא חווה את אותה התגלות, והפך לאיש דתי, רוחני ומאמין. קדוש על אדמת כדור הארץ. הוא יצא מנצח עם אחד האלבומים הכי מפורסמים ומדהימים לא רק בג'אז, אלא במוזיקה בכללי, A Love Supreme, עם הרביעייה המנצחת שלו, אחד ההרכבים הכי טובים במוזיקה: קולטריין על הטנור, מק'קוי טיינר על הפסנתר, אלווין ג'ונס על התופים, וג'ימי גאריסון על הבס.

זה היה הרכב מושלם וחד פעמי, כשכולם הקשיבו אחד לשני, וניגנו אחד עם השני. קולטריין זוכה לשבחים בזכות האלבום הזה, והפך לאיש מוערך הרבה יותר מבעבר. ואז, הוא הגיע לתקופה ששינתה אותו סופית. A Love Supreme היה הגשר בין המוזיקה המודאלית, הרגועה, המינימליסטית לבין האוונגרד החדשני, המוטרף והצעיר. אחרי שנים של מוזיקה מלודית שהפכה אותו לאיש מוערך בזכות עצמו, וכבר מזמן לא כסיידמן של מיילס, החליט קולטריין ללכת בקטע של הצעירים. המוזיקה השתנתה בצורה מאסיבית, כמו מיילס, גם קולטריין עבר לשלב חדש ביצירתו (ולמרבה הצער גם האחרון), עם אלבומים כמו Meditations, Om, Kulu Se Mama, ועוד הרבה אלבומים מוטרפים, רחוקים שנות אור ממה שעשה בחברת אטלנטיק. הוא איבד הרבה מאוד מהקהל שלו. חשבו שהוא השתגע, ומעריציו לא היו היחידים. גם טיינר וג'ונס לא אהבו את הצעד הזה של קולטריין, ולמעשה אחרי Meditations, נפרדו לשלום, כשקולטריין מסתכל אל העתיד. לפני שעזבו אותו, ארגן קולטריין את הג'אם האימתני הזה של 40 דקות, שניגנו בו 11 נגנים(!) הקונספט של קוורטט היה old fashioned.

באלבום הזה ניגנו קולטריין, פרעה סנדרס וארצ'י שפ על הטנור, ג'ונס על התופים, טיינר על הפסנתר, ארט דיוויס וג'ימי גאריסון על הבס, דיווי ג'ונסון ופרדי הבארד על חצוצרה ומריון בראון וג'ון צ'יקאי על האלט. ובתור אלבום פרי ג'אז, הוא ממש שונה. יש בו עדיין מנגינה, איזה כמה אקורדים, משהו להיאחז בו, לפני שכולם אחרי זה מתפזרים לכאוס הרוחני הזה. אחד הרגעים היפים ביותר במוזיקה הוא פתיחת האלבום, כשכולם מנגנים תו פה אחד ארוך, וטיינר מביא אקורדים שמימיים. הפתיחה הזו אלוהית לא פחות מזו של Love Supreme, אבל בניגוד לאלבום המפורסם הזה שהיה יותר מהוקצע, בנוי, עם מלודיה, אקורדים, ומקצבים נוקשים, כאן אין את זה בשיט. בעיקר כיש לך חבר'ה כמו סנדרס, שפ והבארד. סנדרס תמיד היה כוכב אצל קולטריין, הוא באמת אחד המוזיקאים הכי מרגשים, וכמו תמיד נותן סולואים מטורפים, הוא צועק, הוא משתגע, הוא נאבק, אבל בהשוואה לטריין המורה, התלמיד נשמע פחות מוזיקלי. גם הבארד כמו תמיד מפציץ בסולואים, תמיד אפשר לזהות שמדובר בחצוצרה שלו. טריין כמו מורו הגדול מיילס, אהב להקיף את עצמו בדם צעיר, בחבר'ה שאפתניים ורעבים, ודאג להקיף את עצמו בג'אם הזה בכמה שיותר חבר'ה כאלה. וכל מה שאפשר לומר, זה הללויה!

Ascension הוא רגע יפייפה בקריירה של טריין, ג'אם חד פעמי, שלקח את Free Jazz של קולמן כמה צעדים קדימה, כמו Meditations, גם פה מדובר במסע מוזיקלי של נפש מתוסבכת עד ההגעה להתעלות רוחנית. קולטריין היה באמת קדוש שהתברכנו בזה שדרך בפלנטה הזו, ומבחינתי האלבום הזה, מראה את זה בצורה הכי יפה. נחזור קצת אחורה, לתלמיד רוחני של טריין, הוא בעצמו כמו המוזיקה שלו, היה מטורף, חסר גבולות, אם סנדרס נשמע מוטרף על הסקסופון, הוא אנס את הסקסופון שלו. אני כמובן מדבר על איילר. ב-17 ביולי 1964, התכנסו איילר, צ'יקאי (כן הבחור נמצא בשני אלבומים), החצוצרן האגדי דון צ'רי, הטרומבוניסט ראסל ראד, ושני החבר'ה מהטריו הנצחי של איילר, הבסיסט גארי פיקוק והמתופף סאני מארי.

אם ב-Ascension, שמענו עוד משהו בתוך כל הכאוס הזה, כשטריין משלב בין מנגינה מוגדרת לבלגן ואוונגרד. איילר זורק את זה לעזאזל, קצת כמו אורנט, איילר פשוט הביא את כולם לאולפן, והם פשוט ניגנו. וזה הרבה הרבה יותר רועש... הפתיחה הקצרה מאוד של New York Eye and Ear Control, פסקול לסרט קצר בן 34 דקות, שאיילר היה האיש שהתבקש ליצור את המוזיקה, בכלל לא מרמזת על העתיד לבוא. במנגינת חצוצרה רגועה של צ'רי, כמה שניות של שקט, ובום! שני קטעים בני 20 דקות+ ששם באמת, לחבר'ה אין גבולות. קולטריין אמר על איילר שמשהו בו מזכיר לו אותו, האמת באלבום הזה, קצת קשה לשמוע. כי איילר פשוט מנגן כמו ילד. יש רגעים שאפשר לשמוע, שהוא פשוט מוציא מסקסופון צלילים משונים כל כך, כאילו מנערים אותו בכוח, כאילו מרביצים לו. בתחילת השנה, הוא היה מוזיקאי הפרי הראשון שהכרתי, וכששמעתי את Spiritual Unity, אפשר להגיד שלא שמעתי משהו כזה בחיים, ואחרי זה פתאום זה מגיע, לבחור אין גבולות... New York Eye and Ear Control הוא עוד צעד בתחום האלתור הקבוצתי, נטישה מוחלטת של חוקים ברורים, הנגינה הלירית כבר מזמן מחוץ לתמונה, וכל זה כאין וכאפס למה שהולך לבוא...

אחרי האלבומים האלה, אלבומי הג'אמים הקבוצתיים הפכו לאופנה בסיקסטיז. זה התחיל בארה"ב, אבל אף אחד, אף אחד, לא ציפה למה שהולך לצאת מגרמניה ב-1968... סטודנט לאמנות בשם פיטר ברוצמן שגם ניגן על טנור ובריטון, אסף סביבו נגנים מרחבי אירופה: אוון פרקר הבריטי על סקסופון, ווילם ברוקר ההולנדי על מספר כלי נשיפה, פיטר קוולד ובושי ניברגל הגרמנים על הבס, סוון אקה יוהנסון השוודי והאן בנינק ההולנדי על התופים ופרד ואן הוב הבלגי על הפסנתר. במאי של אותה שנה, התכנסו באולפן, ויצרו את האלבום הכי כבד בכל הזמנים. פאקינג שיט! מה עבר עליהם כשהם יצרו את זה?! בניגוד לאלבומים הקודמים שהיו תוצר אמריקה, the land of freedom, פה זה תוצר אירופאי קר, מטורף, בלוז בכלל לא השפעה, אלא הרבה יותר קלאסי מודרני. התוצאה Machine Gun. לעולם אל תשמעו את האלבום הזה בפול ווליום, כי התוצאות יהיו הרסניות, ועדיף שלא לשמוע באזניות... אחרי האלבום הזה, נדמה שאי אפשר להגיע רחוק יותר...

לא משנה כמה אני אגיד בנוגע לאלבום הזה, אתם לא תהיו מוכנים להתקפה שהולכים להביא עליכם (לא סתם האלבום נקרא ככה). התקליט (כולה השני של ברוצמן) שנמכר במספר עותקים מוגבל, הפך עם השנים לפריט חובה באוסף של ג'אזיסטים, והיום נדיר להשיג אותו, אחרי שכבר נמכרו הגרסאות המורחבות שכללו את כל סשן ההקלטות של האלבום הזה. אני ממליץ להקשיב רק ל-3 הקטעים כפי שיצאו ב-1968. להקשיב להכל, יכול לעניין את מי שרוצה עוד, אבל בעיניי זה קצת מעיק ומתיש לשמוע רעש של שעה. אבל איזה רעש, תענוג! אם אמרתי שסלייר נשמעים כמו ABBA ליד אורנט, בחיי הם נשמעים כמו ז'אק ברל לעומת מה שהכנופיה של ברוצמן עושה. סלייר?! פטט בלאק ודת' מטאל נראים כמו פיות חמודות ובלתי מזיקות ליד האלבום הזה. האלבום הזה יגרום לכל מטאליסט להישאר עם לסת פתוחה, אני זוכר שאמרתי לחבר שלי לשמוע את זה, הוא אמר שהאוזניות התפוצצו, אני זוכר שבמחנה קיץ השמעתי את זה למישהו שניגן שם בסקסופון, הוא שאל אותי: "אתה בטוח שזה סקסופון?".

עכשיו, עם כל מה שאני מתאר, אתם שואלים את עצמכם: "זה בכלל מוזיקה?" ולמה להקשיב לזה? אז אם ככה, למה להקשיב לדת'? למה להקשיב למייהם? למה להקשיב לאימורטל? הא? זה בכל מקרה אגרסיות. אבל, אפילו מחוץ להגדרת מוזיקה, זה מאוד מעניין. וזה בעיניי, מה שחשוב. אם הצלילים והטרור המוזיקלי האלה מעניינים, אז זה כל מה שצריך. החבר'ה האלה פשוט מבטאים את עצמם בצורה הכי קיצונית, זו הייתה גרמניה במחצית השנייה של המאה ה-20, מתאוששת מההפסד של החצי הקודם, ועדיין לא שוכחים להם את אותה היסטוריה משותפת. ברוצמן וחבריו לוקחים קנבס, אבל לא רק מטפטפים עליו צבע, וזורקים את כל התכולה, הם קורעים את הקנבס באכזריות, הם מוציאים הכל. אם טריין ואיילר נשמעו לכם קיצוניים, חכו שתשמעו את הסקסופונים של האירופאים האלה, הם פשוט נרצחים בברוטאליות. אבל היי, למה להיות כבדים? מדי פעם, הם גם קצת עוברים לטריטוריה קומית שהיא מין פרודיה לנושא מוזיקלי קליט שאפשר לזכור ולזמזם אותו. הוו עשור יפה הסיקסטיז.

שנים אחרי האלבום הזה יהפוך לקאלט לחובבי כל סגנון מוזיקלי קשה לשמיעה. אני בטוח שהפאנקיסטים למדו הרבה מאוד מהאלבום הזה, ואחרי זה הגיעו אמני נויז (ברוצמן התנסה גם בנויז ומטאל בלהקת Last Exit), אינדסטריאל וגם לו פיי בהשפעת האיכות ההקלטה הלא כל כך מצוחצחת של האלבום, Machine Gun, הוא אלבום מעולה. הגעה לפסגה בתחום האלתור קבוצתי. מכאן באמת נדמה שאי אפשר להגיע רחוק יותר (אלא אם כן מישהו יחליט לעשות יותר פסיכי מזה), ולמעשה מסיים את האבולוציה של אלבומי פרי ג'אז שהם ג'אמים קבוצתיים כשכולם מאלתרים (לעת עתה).

אז כן, אלבום אחד של אורנט קולמן, גרם למהפכה במוזיקה, ומכאן באמת שהשער נפתח, וכולם התחילו להתנסות בקונספט המעניין של אלתור קבוצתי. דיברתי עם חבר בנוגע לכל הרעיון הזה, כשהוא טוען שרוב הזמן, זה לא מפעיל את המוח והמחשבה, ובעיקר נועד להיכנס לאקסטזה וטראנסים. פייר, אני מסכים. אבל! הרעש הזה מאוד מאוד חיוני לחשיבה בעיניי, ואתה יכול לדמיין כל מיני דברים, את הפחד והאימה בתקופת העידן הגרעיני, את המהפכות האלימות של המאה ה-20, את תנועת האקספרסיוניזם האבסטרקטי, פצצת אטום שהמיטה חורבן עצום על האדמה, ובקיצור, כל דבר הרסני ואקשני במיוחד.

שוב פעם, חלקכם יתהה, מה טוב בזה? אלה סתם חבר'ה שמחנטרשים על הכלים שלהם. אז זהו, שהחנטרוש הזה הוא משהו שאנחנו מאוד מאוד אוהבים בחיים. כשהיינו ילדים, היינו מחנטרשים, אבל הדמיון שלנו חזק יותר מהגיון, חוץ מזה, כמה היה אפשר עם סטנדרטים? כמה אפשר עם ביבופ? סווינג? כבר טחנו את זה עד תום, רוצים משהו חדש! פיקאסו, קנדינסקי, מונדריאן וקירשנר אמרו משהו על העולם החיצוני ועל מה שהם הרגישו, ואנשים התעניינו בזה, כי ציורים של סיפורים דתיים כבר די מוצה, אז אם באמנות, למה לא במוזיקה? קצת לשבור את הכללים לא יזיק לאף אחד. ותראו למה שבירת הכללים הזו הובילה, כללים חדשים. תוכלו למצוא את הפרי ג'אז בכל מיני אמנים שאנחנו אוהבים, וזו עובדה. ניק קייב, דיוויד בואי, קינג קרימזון, ואן דר גראף, ג'ון זורן הם רק דוגמאות מעטות להשפעה של הכאוס המאורגן הזה על התרבות.

אז הנה אלבומים משפיעים מאוד, שכל אחד מהם מייצג כמו בברירה הטבעית, צעד אחר צעד עד לתוצר הסופי, שממנו אפשר להתפתח לדבר הבא. מהצהרה רוחנית, שמאזנת בין סדר לכאוס, דרך נטישה של הסדר וכניסה עמוקה יותר לכאוס, ולבסוף לכאוס טוטאלי וטרוריסטי, ממיט אימה, אבל מאוד מאוד מעניין. שלושה אלבומים, תוצר של אלבום אחד. מי שרוצה אחרי יכול להמשיך אל כל מיני אלבומים נהדרים לא פחות בז'אנר, ולא רק ג'אמים ארוכים. כולנו צריכים קצת כאוס בחיים, מקווה שזה קצת ייתן לכם מזה. ועכשיו, אחרי הפוסט הזה, אני צריך לעשות קצת הפסקה עם הפרי ג'אז שכנראה תיגמר מאוד מהר, אבל בכל מקרה, נדמה ששנה שלמה של אולטיסימו, סקסופונים צווחניים, וכאוס מוזיקלי קצת גרמה לי להגזים. צריך להרגיע קצת עם הרעש, כי יש עוד דברים מעניינים בג'אז, וכנראה ייכתב על זה משהו. אבל פרי ג'אז כמו פרוג, ברגע שנכנסת אליו, קשה לך לצאת ממנו...

בואו נעשה את זה רועש יותר!

אוקיי, סוף סוף! הקדמה כזו לסקירה, תמיד רציתי לכתוב. גם אני רציתי סיפורים מגניבים מהסוג הבא שאני עומד לכתוב עכשיו. אז, הנה זה בא! לפני כמה חודשים, נסעתי כמנהג בכמה פעמים בשנה, לנסוע לגן העדן לכל חובב מוזיקה או תרבות בכללי באשר הוא בארץ, תל אביב. לא היה יום לימודים בבית ספר ביום שישי, וידעתי שאשתגע אם אשאר בבית. הייתי חייב לצאת החוצה ולשאוף אוויר (וגם להשיג דיסקים) כמובן. כשהגעתי לדיזינגוף סנטר, הלכתי אל גן העדן שלי, בעיניי הסיבה היחידה לקיום הקניון הזה: דיסק סנטר. אותה חנות מיתולוגית עם מגוון עצוום של דיסקים, תקליטים מאינספור סגנונות ותקופות, פשוט heaven on earth. אז הגעתי עם מטרות, והתחלתי לחפש באגפים, ולמצוא את מה שאני מחפש. בסוף מצאתי: אלבום המופת הנצחי והאלמותי של קולטריין A Love Supreme, אחד האלבומים שהשנה הכי אהבתי ושינה לי לגמרי את התפיסה לגבי מוזיקה, Amnesiac של רדיוהד, ו...Free Jazz של אורנט קולמן, שכבר כתבתי עליו כאן.

ניגשתי לקופה ו.... Free Jazz לא נכלל במבצע של 3 דיסקים ב-99.90, אוף איזה באסה... טוב כנראה שעם אורנט לא אחזור, אז הייתי חייב לבחור משהו אחר. היה קצת קשה, לא ידעתי מה אני רוצה, והייתי בדילמה. רציתי ג'אז, אבל פרוע, אוונגרדי ומטורף, כל מה שאורנט היה ומה שהייתי צריך. ואז, ניגש אליי המוכר, שאל אם אני צריך עזרה, והו הו אני מודה לו על זה כל כך. הוא שאל אותי: "מה הכיוון שרצית? אורנט?", עניתי "בעיקרון, כל מה שפרי ג'אז". הוא הביא לי דיסק עם עטיפה בצהוב-חום-בז', והיה רשום: Wayne Shorter - The All Seeing Eye. עד אז, את ווין שורטר הכרתי בעיקר מהעובדה שהיה סיידמן אצל מיילס, והוא עשה שם עבודה מדהימה (וואי Sorcerer, צריך לכתוב על האלבום הזה מתישהו). ועכשיו, הנה בידיים שלי אלבום סולו של הסיידמן. ואני שואל: "שורטר עשה פרי ג'אז?" בכל זאת, Speak No Evil וWeather Report. המוכר ענה לי: "זה אלבום מ-1965. בעיניי אחד האלבומים הכי טובים שמשלבים בין המודאליות לאוונגרד". אוקיי, הייתי סקרן.. רשימת הנגנים הייתה מפתה: רון קרטר, הרבי הנקוק ופרדי הבארד.

הוא המליץ לי לקחת את זה. הייתי מאוד נלהב ואמרתי יאללה הגיע הזמן לתת צ'אנס, אני בכל מקרה בקטע של לגלות מוזיקה חדשה. טיפטיפה ממני היה קצת בספק. יש בזה מודאליות, ואני אוהב את זה פרוע לגמרי. כל החששות האלו נרמסו ונעלמו, כשחזרתי הביתה ושמתי את הדיסק על המערכת. וווואוווווווו, הולי שיט, פאק! איזו רמת נגינה, איזה טירוף, מופת! אלבום אדיר? hell yeah! אלבום חשוב בפרי ג'אז? of course! אחד האלבומים הכי טובים ששמעתי בכללי? fuck yeah! זה אמנם נשמע מתלהב, פנאטי ודבילי, אבל הווו כמה שמדובר פה בפיסה של מוזיקה אדירה.

שורטר אמן צעיר ומבטיח בענקית תקליטי הג'אז בלו נוט, מאחוריו כבר שלושה אלבומים, ובזמן שהקליט את The All Seeing Eye, הקליט עוד שני אלבומים נוספים. כן, עד כי כך. בתקופה של 18 חודשים, שורטר עשה שישה אלבומים. הוא עבד בקצב מהיר שרק חבר'ה כמו זאפה משתווים לו. ב-15 באוקטובר 1965, אסף סביבו הרכב, הכי גדול שלו אי פעם. נגנים מושחזים, בעלי ניסיון, ידועים בסצנה, צעירים, ובעיקר צעירים. אז מי עוד ברשימה בנוסף לשורטר על הטנור? טוב... כמו שאמרנו, הבארד על החצוצרה, מאחוריו כבר מספר גדול של אלבומי אוונגרד ג'אז גדולים שהשתתף בהם: Free Jazz, Out to Lunch! וזו רק רשימה חלקי. גרצ'ן מונקור השלישי על טרומבון, ג'יימס ספאלדינג על האלט, חבר'ה מהחמישייה השנייה הגדולה של מיילס (אחד ההרכבים הכי טובים שהיו לו, ולג'אז בכללי), רון קרטר על הבס, הנקוק על הפסנתר כאמור, ג'ו צ'יימברס על התופים ואחיו הגדול של שורטר אלן (רק בקטע אחד) על פלוגהורן.

זה ההרכב הכי גדול שהיה לשורטר, ואחד הטובים. באלבום הזה, שורטר התנסה בקונספט של רוחניות. בריאת העולם, האל הכל יכול, הכאוס, הרוע והיצרים המשתלטים על האדם. כל אחד מאלה מיוצג בכל אחד מחמשת הקטעים באלבום. כל הקטעים נכתבו ע"י שורטר מלבד אחד שנכתב ע"י האח הגדול שורטר. עכשיו, מה עושה את האלבום הזה לכל כך מדהים? בניגוד לחבר'ה צעירים יותר כמו סנדרס, איילר ואפילו ותיקים כמו קולטריין שניגנו כאילו נכנס בהם התקף או משהו (לא שזה דבר רע), שורטר עשה את זה חכם. הוא מנגן מלודיה, הוא נמצא באיזשהו מקום, אבל כשזה מגיע, הוא קורע את עור התוף.



זה לא הכאוס של Meditations, זה לא הג'אם המוטרף של Free Jazz, בטח שלא הפסיכוטיות של Machine Gun או הפאנק ג'אז של ג'ון זורן. זה משהו שכמו שמונתי פייטון אומרים: something completely different. שורטר כאמור, משלב בין המודאליות, הרגוע, והמושחז יחד עם האוונגרד, הטירוף, הלא נורמלי והפראי. היצירות אכן פראיות, החבר'ה מנגנים עם אנרגיות מטורפות (בייחוד הרבארד שגורם לחצוצרה להישמע כאילו היא נאנקת וסובלת), אבל כל זה במסגרת של עיבודים מהוקצעים, מלודיות קליטות, ויש הרגשה שהולכים לאנשהו. יש התחלה, אמצע וסוף. מה שאומר, שגם מתעבי הפרי ג'אז למיניהם, שרק נרתעים ונגעלים לשמוע סקסופונים צווחניים/אולטיסימו/whatever it is, לא יוכלו שלא לאהוב את האלבום הזה, וכמובן שחובבי הפרי יאהבו ויתענגו על האגרסיות שמתפרצות שם.

עוד אחת מהגדולות של האלבום הזה, זה שהוא בנוי בצורה מושלמת. קודם כל, זה חמש רצועות. האלבום האידאלי בדר"כ יכלול בתוכו חמש רצועות (בעיקר אם אתה ג'אזיסט בתקופה הזו או פרוגר). הוא נפתח בתרועה אדירה שמובילה אותנו לכל הטירוף שעומד להמשיך, ממשיך באותו קונספט, מעלה את הכאוס לרמה גבוהה יותר, מוריד הילוך ונרגע לכמה זמן וחוזר בסיום מטורף ומוחץ. שורטר בנה את האלבום באופן הגיוני, כמו A Love Supreme שהוקלט כמה חודשים לפני כן, ולמעשה האלבום הזה היה מעין תגובה למאסטרפיס, All Seeing Eye מספר סיפור מתמשך העוסק ברוחניות, אבל בניגוד לקולטריין שעסק בנפלאותיו ובריאותיו של האל, ובעיקר בצד הנעלה של הסיפור, שורטר דאג להביא משני הצדדים. יש מן השבחים וההודיה לאל הכל יכול, אבל בנוסף יש גם את הכאוס, הרוע, האפלה, וכל דבר שלילי אחר שתוכלו לעלות לראש.

האלבום שהוקלט באולפן של רודי ואן גלדר (שם שכל ג'אזיסט שמכבד את עצמו חייב להכיר) בניו ג'רזי. עכשיו תתארו לכם: הסקסופוניסט בן ה-33. מאחוריו הישגים רבים, כבר יצא לו אלבום לפני כמה חודשים, שהיה מודאלי, רגוע, והיום אחד מהאלבומים הכי מפורסמים שלו אי פעם, Speak No Evil. לפתע, מגיע האלבום הזה. כמו שנאמרה ביקורת בAllmusic, מבט אחד בגב העטיפה, וכשמסתכלים על שמות השירים, אתה מבין שלא מדובר בעוד אלבום פוסט בופ שורטרי טיפוסי שכזה (בלי שום טיפה של זלזול באלבומים האלה). וכשאתה מתחיל לשמוע, אתה מבין שלא מדובר בעוד אלבום ג'אז של סטנדרטים עם סולואים סווינגים. תרועה רגועה של כלי נשיפה, בפתיחה שאנחנו לא יודעים מה הולך לבוא אלינו, והתחלנו....

מתחילת האלבום ועד סופו, בעיניי מי שהם הכוכבים הגדולים של האלבום הזה, הם פרדי הבארד והרבי הנקוק. זה לא מוריד מהשאר, כי כולם נגנים מושחזים ומקצועיים, שבאלבום הזה באים אליך כמו צבא ספרטני מאיים. אבל בכל זאת, מילים על החצוצרן והפסנתרן. הבארד כאמור, הוא כוכב בסצנת הפרי. הוא ניגן בכל אלבום שני של הסגנון, ואצלו בדיסקוגרפיה יש רק אלבום אחד שעונה להגדרה של אוונגרד (Sing Me a Song of Songmy... בן אדם... הדבר הכי מפחיד ששמעתי בחיי, וגם על זה ייכתב פוסט מתישהו). אבל, אחד הרגעים הכי טובים בכל הקריירה שלו, זה באלבום הזה. הבחור הזה פשוט תותח. קחו את כל הסולואים שהוא עושה. בעיקר באחד ה-קטעים של האלבום, השני Genesis. החצוצרה שלו נשמעת כאילו היא יוצאת מדעתה, היא משתגעת, היא נאנקת, היא בוכה, היא זועקת, צעקות של שבר, וזה נשמע מעולה (חסר רגישות שכמוני), אבל זו נגינה אקספרסיבית. לא פעם ולא פעמיים, השוותי את כל סגנון הפרי ג'אז לתנועת האקספרסיוניזם המופשט האמריקאית, זה גם תקף לכאן. אי אפשר להישאר אדיש לזה.

הגיבור השני - הנקוק, הפתיע אותי כשאני שמעתי את זה. הבחור הכי מגניב וכיפי בג'אז, מנגן בצורה מאוד אפלה. רחוקה שנות אור מהHead Hunters, מהתקופה החשמלית עם מיילס, ובקיצור - זה לא פנדר רודס. הנגינה שלו כאן היא רוב הזמן א טונאלית, הרבה יותר נטוע בקלאסי מודרני של המאה ה-20, מאשר בלוז או סווינג. שיא האלבום בעיניי, הוא בתחילת Genesis, כשהנקוק בדיוק כמו בשם, בורא עולם של צלילים, לאט לאט הוא עולה כל פעם חצי טון בפסנתר, עד שבמהירות, הוא עובר לסדרת אקורדים שנשמעת כמו איזה משהו שלהקת דום מטאל יכלה לנגן (כן! וויין שורטר המציא את הדום! לפני סאבאת'!).

אבל, שום פעם, זה לא אומר ששאר הנגנים לא מפציצים. כולם נשמעים כיחידה אחת, שומעים אחד את השני, מנגנים, יודעים איך יוצרים כאוס מאורגן. ואם כבר כאוס, אתם חייבים לשמוע את הקטע השלישי באלבום, Chaos. שורטר ניסה להמחיש בצלילים את הזוועות והאימה שהמיט האדם על פני האדמה, וכמה שהוא הצליח לגרום לתחושה כאוטית. כולם פה יוצאים מדעתם, זה משהו שנשמע אכזרי ופרוע, ומהוקצע ומושחז. נסו שלא לזמזם את המנגינה העיקרית של פדה-פה, אחרי ששמעתם את זה. Face of the Deep שמגיע אחריו, מרגיע אותך אחרי כל האקסטזה שהייתה, הוא מגיע בזמן הנכון ובמקום הנכון. אם היה ספק שאחרי כל מה שאמרתי, שהאם יש בכלל מודאליות ורוגע באלבום הזה, אחרי שתשמעו את הקטע הזה, לא יהיה לכם ספק.

ואחרי שנרגענו, בא הגראנד פינאלה. אבל זה הולך להיות רועש. זה הקטע היחיד שאחיו של וויין, אלן השתתף והלחין, כשהוא מנגן עם שאר ההרכב על פלוגהורן. עכשיו תדמיינו את זה: הנקוק דופק אקורד פה דיאז במקצב שבטי ומותח, במשך כל היצירה. זה נשמע מפחיד, זה מטריד, בתחושה שתמיד באיקון לדבר הבא, ובאמת, החבר'ה מתפרצים שם ומשתגעים, אולי יותר מכל קטע באלבום. אלן מבחינתי, כתב את הקטע הכי אהוב עליי באלבום של אחיו. Mephistopheles כידוע הוא השטן בפולקלור הגרמני, אותו אחד שהופיע גם באגדת פאוסט. אם יש קטע ג'אז שהצליח להעביר אווירה ותחושה יותר שטנית מזה? אני לא חושב. בעיקר כשצ'יימברס מתופף במקצב של פם-פה-בם! יש יותר שטני מזה? (אגב נסו לשיר את המנטרה הקאנית מ-Tago Mago בקטע Peking O, כשדאמו ממשיך וחופר "ממה גונה יי", זה נשמע כל כך מתאים ביחד). Mephistopheles הוא קודה מעולה ומרשימה ליצירת מופת רוחנית. ככה מסתיים מסע דרך האור והחושך, בקונפליקט המתמשך של יין ויאנג.

מי שלא הקשיב לוויין, ועד אז לא ידע לגבי עבודותיו, לא מומלץ אולי להתחיל מהאלבום הזה. תלוי מאיזה מחנה אתה בא בג'אז, עד כמה שזה נורא לקטלג, אם סקסופונים צווחניים לא עושים לכם את זה, עדיף לוותר, אבל אם כן, אז הנה גן עדן (וגיהינום) בצלילים. זה אפל, זה מרושע, זה א טונאלי, ואני אוהב את זה. לשמוע את האלבום הזה זו חוויה, מין כבשה שחורה בקטלוג של שורטר. אם אתם שומעים את האלבום, תשכחו מהחמישייה הגדולה השנייה של מיילס, תשכחו מהפוסט בופ, תשכחו ממנגינות מודאליות, תשכחו משליחי הג'אז של בלייקי, תשכחו מ-Speak No Evil, שוב פעם - משהו שונה לגמרי. אבל עזבו אתכם מקטלוגים, המוזיקה כאן פשוט מדהימה, אי אפשר להישאר אדיש לדבר הזה.

כשהאלבום הסתיים להתנגן על המערכת שלי, אני רציתי לשמוע אותו עוד פעם, לא יכולתי שלא לחשוב על מה שעבר עליי ב-41 הדקות הקודמות. הייתי חייב לחוות את זה עוד פעם. מהאלבומים שהייתי לוקח איתי לאי בודד. יבורך הרגע בו הכרתי את הדיסק הזה בתל אביב, כשלא ידעתי למה לצפות, כשחזרתי הביתה באוטובוס. זה פשוט לא נמאס, כל פעם מגלים משהו חדש. זו מוזיקה עם ביצים. כן, עד כדי כך. מי שחשב שג'אז או מוזיקה אינסטרומנטלית לא יכולה לעשות משהו למאזין, לא הקשבתם לזה... הנה האלבום

אלתור קולקטיבי - קולמן וחברים

Holy Shit! מה זה?! אין מלודיה, שום דבר שאפשר לזכור, אין קצב שאפשר להישאר עליו, כאוס, קקופוניה, מה זה לעזאזל הדבר הזה?!

מכובדים, מאזינים, חוצנים (אם יש) ברוכים הבאים לעולמו המוזיקלי המופרע של אורנט קולמן. שם ששמעתם עליו לא פעם או פעמיים, ואם אתם חובבי ג'אז, אתם יודעים טוב מאוד שהאיש הזה עשה דברים שכמו שקולטריין פעם אמר: OUT OF THIS WORLD!

קולמן האוונגרדיסט, הסקסופוניסט, הלא מגניב בחבורה, הפועל במחתרת, לא סתם נחשב לאדם ששינה את תולדות הג'אז לנצח. האבא, האמא, האח, האחות והמי ומי של הג'אז החופשי. הבחור בעט וזרק לעזאזל את המלודיה/הרמוניה/קצב, ופעל לפי החוקים שלו. לכן, לא תמיד זכה להערכה והערצה בתקופתו, ועד כמה שניסו להוריד אותו למטה, הוא שמר על הגישה החדשנית והבועטת עד סוף ימיו.

לא עניין אותו לנגן סולמות, לא עניין אותו מהלכים הרמוניים, הוא בא פשוט לנגן, ואם לנגן אומר להוציא מהסקסופון דברים שאף אחד לא יודע בדיוק מהם, אז כזה היה אורנט. מטורף, מחוץ לנורמה, לא עוקב אחרי שום חוקים, הולך על הקטע שלו. הוא בעצמו לא היה מטורף, הטירוף שלו התבטא ברגע שהחל לנשוף לתוך הסקסופון. בין אם היה מפלסטיק או ממתכת.

הוא עבר המון דברים בחיים. הורדה מהבמה, תשלום בשביל שלא ינגן, פגיעה בסקסופון, זריקות ממועדונים, הוא אפילו חטף מכות בגלל הדברים שהוא עשה. אבל הוא המשיך, ולא ויתר, לא שם על אף אחד, והיום אפשר לומר שהוא השיג את המטרה שלו. קולמן השפיע על אינספור מוזיקאים שאנחנו מכירים ואוהבים היום, גם אם הם לא בדיוק מהטריטוריה הג'אזיסטית.

היה צריך נגנים אמיצים ועם אותו חזון מטורף כמו שלו, כדי להוציא את שאיפותיו לאור. והוא דאג להקיף את עצמו בנגנים הכי מושחזים והכי מטורפים בסצנה. צ'ארלי היידן, אריק דולפי, פרעה סנדרס, דון צ'רי, ג'ימי גאריסון, והרשימה היא חלקית...

מה שכן, בניגוד לחבר'ה כמו קולטריין, סנדרס ואלברט איילר שעשו המון רעש, שלפעמים נראה כאילו ש"מנסים להבריח את הקהל", קולמן ידע לשמור על מלודיה. בדר"כ כלל היו לו דברים שהיית יכול לזכור. אז אם רצית לחפש איזושהי מנגינה שתישאר לך בראש ותוכל לזמזם אותה, ביחד עם קצת טירוף וכאוס במוזיקה, אז אונרט היה האיש.

המוזיקה של אורנט כמו של אמני פרי ג'אז רבים, היא כמו ציורים של ג'קסון פולוק, שופכים הכל, לא נותנים חשבון לאף אחד, צבעים נזרקים באופן חופשי, כאוס טוטאלי ומכוון לחלוטין, שמשאיר את הלסת פתוחה. והרבה אלבומים שלו נשאו שמות צנועים במיוחד שבהחלט מציגים את המוזיקה של אונרט למאזין בדרך הטובה ביותר: The Shape of Jazz to Come, This Is Our Music!, Change of the Century, וכן, גם אחד האלבומים שלו הפך להיות שם של סגנון שלם והוא Free Jazz. על האלבום הזה אני אדבר.

ב-21 בדצמבר, 1960, באולפני A&R בניו יורק, קולמן, כבר אז קיבל מוניטין של מהפכן, כשעם כל מתנגדיו ושונאיו, נמנו גם מעריצים ותומכים שהכתירו את עבודתו גאונית כמו מר צ'ארלס מינגוס וגם אדון מיילס דיוויס (שחשב שקולמן בעצמו הוא מטורף). עם האלבום שלו The Shape of Jazz to Come שהציג לעולם הג'אז שפה חדשה וגישה חדשה, הוא אסף את חבריו להרכב מהאלבום האגדי ההוא+אורחים מיוחדים.

הבחור ניצל את הטכנולוגיה לטובתו, ופשוט יצר שתי להקות, כשכל אחת מנגנת בערוץ משלה. בערוץ השמאלי: מר קולמן, והנגנים הבאים: שותפו דון צ'רי, סקוט לפארו (מהכנופיה של מר ביל אוונס) על הבס, ובילי היגינס על התופים. בערוץ הימני: לא אחר מאריק דולפי על הקלרינט בס, פרדי האברד על החצוצרה, צ'רלי היידן על הבס ואד בלקוול על התופים. הג'אם הייחודי הזה לא נשמע, וכנראה עוד לא יישמע אי פעם, הקלטה נדירה של החבר'ה בשיאם, כשהם פרועים, בעלי חזון, ובעיקר לא יודעים גבול מהו. אף אחד מהמשתתפים בג'אם ההוא נמצא איתנו היום, ולכן ההקלטה הזו היא תיעוד של החבר'ה האלה, והו כמה שזה תענוג...

לאחר שהוחתמו בחברת אטלנטיק הגדולה, הגיעו החבר'ה להקליט את האלבום, כשעל כיסא ההפקה, מאז The Shape of Jazz, אחיו של אהמט, נשוהי ארטגון, ועל האנג'נירינג, טום דאוד, שם גדול בתחום (עבד גם עם קלפטון, וזה רק אחד ממספר אמנים ענקי שעבד איתם). אבל בעיקרון, זה הרגע של אורנט. הסקסופוניסט החביב אומר לחבריו לנגן כרצונם, והתוצאה...  ובכן, אפשר להגיד שהג'אזיסטים המסורתיים לא בדיוק מתו על זה.


מותר לי לעשות מה שבא לי

אבל אני מת על זה. זה פשוט כל כך כיף, לשמוע את ההתחרעויות האלה, במשך קצת יותר מחצי שעה, ומכאן זה כבר עולם אחר. לפעמים עם כל הרוגע והשלווה בנפש האדם, צריך קצת את ההרסנות, הטירוף, והשיגעון שאנשים לא יכולים להתכחש שזה קיים אצלם. יש משהו מאוד צעיר בזה. בדר"כ אומרים שג'אז הוא מוסיקה משעממת, חסרת רגש וייחוד, שפשוט נועדה לשמש כרקע נחמד לאיזשהו אירוע יוקרתי. האלבום הזה מוכיח שזה לא נכון בשיט!

האלבום הזה הביא שם של סגנון אחד שלם שנוצר ע"י אדם אחד. הפרי ג'אז לא בא להרגיע, הוא לא בא לשמש למוזיקת רקע, הוא בא לזעזע את המאזין, להציג אזורים חדשים, משהו שעוד לא נתגלה, קצת כמו משל המערה של אפלטון. האנרגיות של פרי ג'אז קיצוניות שהן משתוות לאלה של רוק, פאנק, אפילו מטאל. כל כך אגרסיבי, עד כדי כך שסלייר הופכים להיות ABBA ליד אורנט וחבריו. המווון רוקרים הודו שהושפעו מהמהפכה של אונרט וחבריו, ואמרו כי נהנו מזה הרבה יותר מאשר המוזיקה הפופולרית של התקופה. פשוט תשאלו את לו ריד שהביא את הנויז והחופשיות שברוק נ רול עם חבריו בוולווט אנדרגראונד, ששינו את פני הרוק והמוזיקה הפופולרית לתמיד.

עוד דבר שהופך את האלבום והז'אנר כולו לכיף אחד גדול, הוא שאתה אף פעם לא יודע מה עומד לבוא, מה מתרחש, ואתה צריך לשמוע את זה שוב ושוב כדי לקלוט. יש פה ביג וואו של "מה זה היה?", ומכאן, כנראה הסיכויים שהאלבום הזה יישמע רק פעם אחת, הם אפסיים. יש רגעים מעטים זכורים שייגרמו למאזין להיזכר, כמו ההתפרעות של המתופפים שהופך את זה עד כדי כך למוזיקה שבטית (אורנט הצליח לחזור לשורשים), וסולו בס משונה ומעניין במיוחד.

שוב פעם צריכה להיות ההשוואה של המוזיקה לאמנות. ווסילי קנדינסקי אמר כי הצבע בציור הוא "אישיות" שמתקשר לקול מסוים שמופק. מין ניסיון להראות בצורה ויזואלית את המוזיקה, דבר שניכר הרבה מאוד בציורים המופשטים שלו. אז במקרה של קנדינסקי, לאורנט וחבריו יש אישיות דינמית מאווווד, והצבעים כל כך רבים, שפשוט לבהות בציור של קנדינסקי בזמן האזנה לאלבום הזה, יתאים כמו כפפה ליד. למעשה, בעטיפה בריבוע הקטן, מופיע ציורו של ג'קסון פולוק, "האור הלבן", שצייר 6 שנים לפני אותו ג'אם.


עכשיו כולם מביטים ומאזינים...

כשיצא האלבום בספטמבר 1961, עולם בג'אז הוכה בשוק. אין סטנדרטים, אין רעיון, אין אלתור על גביו, רק רעש אחד גדול. ועוד קטע אחד. פשוט קטע אחד של רעש. באותה תקופה זו הייתה היצירה הכי ארוכה אי פעם במוזיקה הפופולרית. במגזין Down Beat, נכתבו שתי ביקורות על האלבום. אחת של פיט וולדינג שנתן לאלבום חמישה כוכבים, ולעומתו ג'ון א. טינאן, לא נתן לו כוכבים בכלל. אנשים לא יכלו לסבול את מה ששמעו, והחזון של אורנט לא התקבל יפה, אבל הרבה אהבו, והרבה ממשיכים לאהוב, ואני אחד מהם.

Free Jazz הוא צעידה קדימה, הוא תשובה מצוינת ל"מהי מוזיקה?" ו"מה נחשב מוזיקה?" כמו מלחיני האוונגרד המהפכניים, אורנט פשוט לוקח את הבלוז המסורתי, ומעוות אותו לחלוטין, קדמה בתולדות המוזיקה, שרבים עדיין מסרבים לקרוא לזה מוזיקה. ביו ג'אזיסטים שאהבו והלכו עם הרעיון, רוקרים אימצו את הרעיון בהתלהבות, והרשו לעצמם להתפרע. האלבום הזה הוא מייסד הקונספט של הקלטת ג'אם אחד ארוך, כשאמנים גדולים יעשו דברים בהשפעת הקונספט, אך בצורה בוגרת יותר, כמו ג'ון קולטריין עם Ascension האדיר שיצא 4 שנים אחרי, ופיטר ברוצמן שלקח את הרעיון לרמה קיצונית עוד יותר עם אלבומו Machine Gun שיצא ב-1968, ואחריו היה נראה שאי אפשר להגיע רחוק יותר מזה.

אורנט מסרב להתבגר, וטוב שכך. כשעולם המוזיקה חשב שצריך לרכוש השכלה גבוהה במיוחד, וכל מוזיקה כמו בFree Jazz נראתה נמוכה, ילדותית בקטע של "כל אחד יכול לעשות את זה". אז זהו שזה לא פשוט בכלל. וגם עשו את זה לפניכם. היום, ההשפעה של האלבום הזה היא מכרעת ולא מוטלת בספק. האלבום הזה היה מהפכני והפיל לסתות בתקופתו, הוא עדיין מפתיע ומפיל לסת. ובלי שום קשר למהפכנות, אוונגרד, וכל החידושים האלה, זה פשוט כיף. כן כיף. אי אפשר לתאר את זה טוב יותר. אנשים עם ראש פתוח, ג'אזיסטים, רוקרים (בעיקר אתם) רדו למטה, ותשמעו את האלבום הזה, שום דבר לא יהיה אותו דבר אחרי. קולמן שהלך לעולמו לפני שנה, ייזכר לעד בתור אדם גדול, שהחליט לעשות משהו גדול, והפך לתופעה.

לסיכום, Free Jazz הוא אלבום צעיר לנצח, כיפי, מהפכני ואדיר. כבר 55 שנים עברו מאז יצא, ועדיין לא נמאס, וגם קיבל את הכבוד הראוי לו כשעבר רימסטר שניקה את הערוצים, ושילב בין שני החלקים המופרדים בתקליט הויניל, ליצירה אחת בדיוק כפי שתוכנן. יש בו אנרגיות שקרובות ללהקת רוק, והוא פשוט תשובה לכל אלה שאומרים ש"ג'אז לא מעניין". אולי לא כדאי להתחיל את ההיכרות עם קולמן באלבום הזה, עדיף יותר ל-The Shape of Jazz to Come שעוד יש בו מלודיה שאפשר לזכור, ובכל זאת גם הוא היה גם הוא שוק גדול כשיצא אז ב-1959, ונחשב עד היום ליצירת מופת. בכל מקרה, אם אתם רוצים לפתוח באלבום הזה אז אוקיי, כמה כיף מצפה לכם.

ובמילותיו של אורנט: Jazz is the only music in which the same note can be played night after night but differently each time


הנה האלבום להאזנה: אורנט קולמן - ג'אז חופשי: אלתור קולקטיבי