היום לפני שלוש שנים, בתקופה צוק איתנית, מתוך שעמום, ניגשתי לכתוב בלוג. אבל אתם אנשים נפלאים, גרמתם לתוצר הזה שנבע מתוך שעמום, לפרוח לממדי מפעל שעושה נפלא לראות שיש פידבקים חיוביים בצורה שאני לא מאמין שזה קורה. ידוע עד כמה זה לא מובן מאליו, אבל לא ידוע כמה אני אסיר תודה לכם אנשים נפלאים שכמותכם. באיזשהו מובן משונה שלא ידעתי עליו בכלל, מסתבר שהאיש אסיר התודה לא פחות, השקט, זקן השבט החכם, עזב את העולם לפני 50 שנה בגיל 40, ומובן שאני מדבר על ג'ון קולטריין האגדי. אני אהיה כנה. הוא לא היה המוזיקאי השלישי שתכננתי לכתוב עליו אחרי מוריסון ובארט, כיוון שלא ידעתי מזה. ואותו מוזיקאי נוסף שתכננתי לכתוב על יצירתו הוא לא הסקסופוניסט האלוהי. אבל, אני לא יכול שלא לכתוב על אחד האנשים הכי משפיעים עליי מוזיקלית. בטח כשמציינים 50 שנה לפטירתו. האיש שהפך את הסקסופון סופרן לפופולרי, שהביא הרבה נגנים צעירים באותה תקופה לתודעה והכרה, והאיש שהיה לו את האומץ לעזוב את הלייבל המבטיח אטלנטיק ומשם לעזוב ללייבל חדש ולא ידוע באותה תקופה, אימפולס! שם יעשה את יצירותיו הגדולות. יש לא מעט לדבר על מפעל החיים הקצר אבל מאוד פרודוקטיבי של האיש הזה מהעבודה אצל חבר'ה כמו מיילס ומונק, אל חלוציות בתחום הג'אז המודאלי ולבסוף לאימוץ הפרי ג'אז האוונגרדי-רוחני שלו.
זה אמנם נשמע קלישאתי עד מוות, אבל קולטריין הוא באמת המוזיקאי היחיד שאני יכול להגיד עליו שכשהוא נשף לפיה של הסקסופון, אלוהים נשף דרכו. דת זה לא נושא חזק אצלי, אבל רבים שאוהבים את קולטריין, בין אם אתאיסטים או דתיים, הופכים למאמינים. יש את הסיפור של מנהיג swans האגדי, מייקל ג'ירה שאמר שהוא חווה חוויה רוחנית כשהגיטרה בהופעה התחילה להדהד אקורד מהמגבר, ובאותו רגע כשהוא נשאל אם הוא מאמין באלוהים, אז הוא מתחיל ב"לא", אבל מיד אחרי שנזכר בתחושה ההיא שחווה, הוא לא כל כך בטוח. ככה זה בדיוק אצל קולטריין. משהו בנגינה שלו, בהנחיה שלו את ההרכב, באישיות האניגמטית שלו הופכות אותו למעין גורו אמת שלמען האמת, לא בטוח מה הוא מחפש, אבל הוא מוביל את הדרך בבטחה וגורם לדרך להיות מעניינת, הרפתקנית ולא צפויה. כזה היה קולטריין. בעיקר בשנים המאוחרות שלו.
בגלל שאני לא בקיא בתקופה המוקדמת שלו שהתחילה באלבום הראשון שהקליט כשעוד היה מלח, דרך Blue Train הנפלא לא פחות, ועד ל-Giant Steps שרק קטע הנושא שלו זה פוסט שלם, וכמובן My Favorite Things שהמילים עליו מיותרות. בואו נקפוץ באופן לא מפתיע, לשנותיו האחרונות של קולטריין. הרגע שבו עבר מעין התגלות רוחנית שכזו, ובעקבות זאת השתנו חייו. הוא נגמל מקוקאין, אפילו סיגריות לא עישן. ואת הרביעייה האגדית שלו, שכללה את מק'קוי טיינר על הפסנתר, ג'ימי גאריסון על הבס, אלווין ג'ונס על התופים והוא עצמו, הוביל אל הצלחה ותהילת עולם עם A Love Supreme הנצחי, שאפילו למי שלא בקיא בג'אז, בטוח שמע את האלבום הזה פעם אחת לפחות בחיים שלו. אבל על האלבום הזה נטחן כבר עד תום. ואני מרגיש שהוא כבר לא הפייבוריט שלי מהאיש. התואר הזה שייך ל-Meditations שתיעד רגע נדיר ומושלם שבו הרביעייה שכבר שייכת להיסטוריה ניגנה עם הפאזה החדשה של קולטריין, עם שני נגנים פרועים שלא יודעים מה זה פוליריתמיקה או מהלך I, II, V וקוראים להם פרעה סנדרס וראשיד עלי.
האלבום הזה שתיעד את מה שהתרחש בנפש של קולטריין באותה תקופה, הוא הישג נדיר וחד פעמי שספק רב אם אי פעם יהיה כמוהו. מדובר גם בעיניי באלבום הפרי ג'אז הכי מושלם. כי הוא פשוט מאורגן מעולה. הוא לא רועש ומחריש אוזניים כל הזמן. הוא יודע לרגע לנוח, להירגע, להוריד הילוך ולהיכנס למצב שלו, וברגע שהוא רוצה, הוא תוקף ללא רחמים, הוא מתפרץ והוא מעלה את המתח בשנייה. אבל הקהל של קולטריין באותה תקופה שאל "מה זה החרא הזה?" ונטש מיד את הסקסופוניסט המפורסם שבעיניהם איבד את זה. מלבד הקהל, גם טיינר וג'ונס לא יכלו לסבול את כל הרעש הזה ועזבו. קולטריין לא הביט לאחור מאז, ויצר אינספור אלבומים מהפכניים ואדירים, כשהוא יוצר את החמישייה האחרונה שלו. אחד ההרכבים המושמצים בתולדות הג'אז: קולטריין, גאריסון, סנדרס על הסקסופון, ועלי על התופים, כשעל הפסנתר תופסת את מקומו של טיינר, צעירה בשם אליס. אותה אליס אשר בחרה בג'ון כשותפה לחיים.
אז אפשר לדבר על כל כך הרבה מהתקופה הזו, לכתוב עליה בלוג שלם, אבל אני חושב שליום הגורלי הזה בו ג'ון הצטרף לאדונו, לא יתאים יותר מ-Expression. לולא המעמד המיוחד של האלבום הזה, ספק אם היה מקבל מקום כל כך חשוב. אבל Expression הוא לא סתם ביטוי. מדובר בפעם האחרונה שקולטריין נכנס לאולפן והקליט את נשיפותיו האחרונות. לא מדובר בכלל באלבום פרוע וחסר רסן כמו Meditations ו-Om. זה אלבום מאוד משונה, לא פחות אוונגרדי, אבל כמו שסיפרתי על אליס שהמשיכה מאיפה שבעלה הפסיק, האלבום הזה נשמע יותר מהרוהר, לא מאורגן, אבל גם לא רועש ומתפרע. יש בו קטעים שג'ון מתפרע ועלי מצטרף אליו בכיף, אבל ברוב הזמן, קולטריין מאוד רגוע בנגינה שלו. יש קטע אחד שהוא אפילו מנגן על חליל צד(!). הפעם היחידה שזכינו לשמוע אותו נושף על הכלי הזה.
אבל חוץ מהעובדה שמדובר בשירת הברבור של הבן אדם, זה גם אלבום יפיפה ומיוחד במינו בדיסקוגרפיה של טריין. ארבעה קטעים. מי שבעיניי הכוכבת כאן, היא אליס כמובן. נגינת הפסנתר שלה מאוד אימפרסיוניסטית, נכנסת במקומות הנכונים. ותמיד מסתורית. אחרי האלבום הזה, היא תפתח את הנוסחה של האוונגרד ג'אז רוחני הזה למקומות רחוקים יותר. אבל פה זו ההתחלה. מפסנתרנית צעירה שהיה קשה להיכנס לנעליים גדולות, אל גורואית מכובדת בעצמה שגם היא הגיעה אל שערי שמיים במוזיקה שלה. אבל זה לא אומר שכל השאר לא ראויים למקום כבוד. עלי סופסוף גם מנגן עם נברשות וכמו ילד קטן שמבטיחים לו סוכרייה אם הוא יתנהג יפה, ככה גם עלי מחכה לרגע הנכון, וכשהוא רוצה הוא מתפרץ. לאלבום הזה יש רגעים נפלאים שמצדיקים את העובדה שקולטריין היה שליח האלוהים. אם זה הפתיח הקצר Ogunde שבאמת נשמע כמו שערי גן עדן בסולם דו דיאז. יש פה מקום ברור, עדיין מבינים מה הולך כאן. גם To Be עם הפיקולו של סנדרס והחליל צד של קולטריין (שקיבל מהוריו של אריק דולפי לאחר מותו של האחרון) נפלא בהססנות וההרהור שלו. Offering שחוזר אל הנפש השרועה בהרהורים עם הטירוף הנפלא של החבר'ה.
אבל הרגע שבו גם הבן אדם עם הלב הכי קר שעומד בפני ההתקפות הסנטימנטליות הגדולות ביותר, לא יכול שלא להתרגש, הוא הקטע האחרון שנושא את שם האלבום. והוא הוא, הפעם האחרונה שג'ון קולטריין הקליט בחייו. שירת ברבור כיאה לאדם גדול בחייו שתמיד חידש והביט קדימה. לפי קולטריין, האל נתגלה אליו ואמר לו את היום המדויק בו ימות. ונדמה שכאילו כששומעים את הביטוי האחרון של קולטריין, זה נשמע שהוא ידע שזו הולכת להיות הפעם האחרונה. קולטריין וההרכב נעים פה ממנגינות מובנות וברורות לתוך מסעות אל הנגינה והאלתורים האבסטרקטיים. אפשר אולי לחשוב על הקטע הזה כסיכום החיים והקריירה העשירים של קולטריין.
מפתיחה מלכותית עם שינויי אקורדים ברורים כמו פעם, אל תוך גיחה לטריטוריה מעניינת, שם נמצא סולו הפסנתר של אליס, אחד מהסולואים הכי מדהימים ששמעתי. מנגנת בחסד, מנגנת ברקע אקורדים כנראה מוקטנים שהאוזן לא בדיוק תזהה ישר, וזה נשמע מעניין משונה כל כך. קולטריין על אף היותו מנהיג הרכב מפורסם, אהב לתת במה לנגנים שלו. בעיקר לצנועים ביותר. בעיקר לגאריסון עם סולואי בס ארוכים של רבע שעה, ופה הוא נותן לאשתו שהתחילה להתפתח, והיא מנגנת סולו שומט לסתות. אולי הסולו הזה מסמל את תחילת הבלבול של קולטריין והמצב של בין פטיש לסדן. בין המודאלי, המוכר והאהוב שפיתח קודם לבין הפרי ג'אז הפרוע והמוטרף שעמד לצעוד בו. ואכן, קולטריין מסמל את המעבר הדרמטי כשהוא חוזר יחד עם פרעה להשתולל ולהתפרע.
שניהם נלחמים, שניהם נשמעים כמו שיעור אחרון של מורה לתלמיד בפעם האחרונה. עלי לא מתפרע לגמרי, אבל מרשה לעצמו להתפרע תוך כדי שהוא מנגן במסגרת ברורה. הם ממשיכים ככה עד לסוף. הו הסוף. הרגע שבו קולטריין מסיים בפעם האחרונה. בנקישת מצילה ובתו פה אחד בודד ודומיננטי שמסיים 22 שנים פוריות מלאות נגינה אקספרסיבית ומרגשת, שינויי סגנונות והודיה לאל הגדול. אחרי שהקטע הזה הוקלט במרץ 1967, הסוף ידוע מראש. 4 חודשים לאחר מכן, קולטריין נפח את נשמתו והצטרף לבורא אותו כל כך אהב.
כשהוא בן 40 ומותיר אחריו אישה, בן, מלא חומרים שלא יצאו לאור ומורשת נצחית של אגדה חד פעמית שאחד כמוהו, לא ידרוך עוד על אדמת כדור הארץ. קולטריין אהב לתת לאלבומים שלו בתקופה הזו, שמות עם משמעות רוחנית המבטאת היבט בנפש האנושית. Expression הוא לא במובן הכללי, אלא במובן האישי. קולטריין מתבטא בפעם האחרונה, לפני שיעזוב את העולם ויותיר במוזיקאים רבים מלא השראה. מאליס מאשתו ועד להקות אלטרנטיב באנדרגראונד, קולטריין השפיע על כולם עם הביטוי שלו שלבש אינספור צורות במהלך השנים. הוא עצמו כמו משה. הוביל את עמו המוזיקלי לארץ המובטחת, וקיבל את גורלו כי לא יזכה לראות איך רבים מושפעים ממנו עד עצם היום הזה. מעניין מה היה קורה עם קולטריין היה עדיין חי, כי הוא נפטר בשיא התקופה היצירתית של ילדי הפרחים. אולי היה עושה פסיכדליה? אולי היה מפתח את הפיוז'ן של מיילס? או שהיה מנגן עם הנדריקס מקבילת הגיטרה של קולטריין. זה שוב פעם, לא נדע. אבל אולי אי שם קולטריין מנהל עכשיו איזה משהו למעלה כשנושא את כולם לשירה להלל את האל.
זה היה ניסיון קצת מאולתר ולא בדיוק מקצועי, לכתוב על גדולתו של קולטריין והפעם האחרונה בה העולם שמע אותו. תודה ענקית לאיש המושלם הזה שבאמת ובאמיתי האמין בכוח על טבעי מלמעלה שנתן לו כוח ליצור יצירות מופת גדולות. תודה ג'ון. תודה לכם שקראתם את פוסט חגיגת ה-3 שנים לבלוג. שוב תודה על שאתם קוראים ומשיבים ומתדיינים. ומחר, נגיע אל המוזיקאי השלישי שעליו למעשה התכוונתי לדבר, אבל בעקבות העובדה שגיליתי שהיום זה היום, אז אותו אחד יסיים את הסדרה הזו כרביעי והאחרון והמאוד חביב עליי.
