סחבק ממליץ - אלבומים ישראליים טובים שיצאו בחודשיים האחרונים

שנת 2020 כבר פה לאיזה חודשיים. ואני לא יודע לגבי הגויים, אבל יצאו לנו כמה דברים חדשים וטובים. ככה כדי להחיות את הבלוג החי מת הזה. אז ניתן ככה בכיף שלוש המלצות לשלושה אלבומים חדשים ומעניינים מסגנונות שונים שש מה לומר. כנראה אולי שרובכם שמעתם עליהם. אבל, זה שווה בזמן אמת: כולם אלבומי בכורה, אבל אף אחד/ת מהחבר'ס פה צעיר/ה בסצנה.

עמרי סמדר - קולאז': מחווה אלקטרונית למוזיקה ישראלית על זמנית

מדינת ישראל קיימת פה ושם כבר 70 וקצת שנים. על הדרך, עם תכניות כושלות כמו כור היתוך, יצאה ריאקציה יפה שקוראים לה רב תרבותיות. זה לא רק אשכנזים שבאו מהגלות באירופה הקרה, גם אי שם מהמדבר והפיוטים מבית ר' שלום שבזי ועוד הרבה דברים. בישראל כבר מזמן ידועים בשילוב בין מזרח למערב. יש הכל. מוזיקה מזרחית, רוק, פופ. עמרי סמדר הדי ג'יי התל אביבי החליט לקחת על עצמו וואחד משימה. הוא אסף כמה קלאסיקות ישראליות ממיטב האמנים שהיו ויש פה במהלך ה-70 שנה האלה, ועדכן אותם אל תוך מציאות עכשווית של ריקודים במועדון. עם ביטים של four on the floor כיאה לאייטיז אבל בלי לטשטש ולזרוק את כל מה שלמקוריים היו להציע.

פתאום "צלצולי פעמונים" של אהובה זצ"ל שכבר נחרש בכל מקום, הפך ל-Fאנקי/אורבני בטירוף. ברי ו"עיר של קיץ" קיבלו בסים לפנים, יהודית רביץ מעולם לא נשמעה כזאתי מקפיצה וכיפית. לא אעשה עוד ספוילרים. הקולאז' של סמדר הוא אחת המחוות הכי יפות שהמוזיקה הישראלית ידעה בזמן האחרון. והיא הייתה צריכה ריפרש כזה. זה פשוט כיף. גיורגו מורודר בתל אביב מכרם התימנים ועד לדיזנגוף. הרמיקס הזה מעדכן את הקלאסיקות לתוך המאה ה-21 בעשור החדש, ואפשר לומר שגם למי שאין לו מושג מי זו שושנה דמארי היום, לא יכול שלא להזיז ת'עצמו. אפשר להשיג את זה בתקליט, כל מה שאני מבקש בחיים ש"נענע דיסק" כבר ישימו אותו על דיסק.

הזאבות - הארץ השטוחה

להיות כנה לא משתגע על האינדי בארץ. חלקו פועל תחת נוסחה ברורה. ויעני, אין מה לחדש. הזאבות פרצו לי לפיד בפייס ככה שזה היה בלתי אפשרי להתעלם מהן. אני לא יודע מה עושה לי את זה. יכול להיות שזה ההומור שמופיע בקליפים ובחלק מהשירים שלהן. גם רואים שהן ככה מחוברות וזה יפה כל כך. לא רואים "להקתיות" כזאת בזמנים כאלה. מי שבקטע של הפיקסיז, פי ג'יי הארווי וכאלה, יכול להתלהב מהעבריות פה. הרבה נוהגים להשוות ל"מכשפות", אני לא חושב. נראה לי שפשוט אוהבים לעשות עניין מזה שהן בנות. אבל בתכל'ס, כיף לחוות פורקן ולהשתגע קצת בין היתר בגלל שאין דברים כאלה בארץ מאז הניינטיז. מלא דיסטורשן שלא תפסיקו לעשות הדבנגינג. הטקסטים של יפעת בליסיאנו (שירה, גיטרה) גורמים קצת לפתוח עוד יותר את האוזן. השיר הכי טוב באלבום "אבא של שירה" גם מבחינת לחן וגם מילים, שם את השטויות בצד (שלא תחשבו יש הרבה דברים רציניים כאן) ויש פה איזה סיפור משונה. אהבה סטייל "אמריקן ביוטי"? הורות חסרה? אהבה אפלטונית? אני אמשיך לזרוק מושגים לנצח? והפזמון נשאר בראש לנצח.

בתכל'ס, אני מרגיש שזו להקה שעם החברות הן יישארו להרבה זמן. זו להקה שאני מרגיש שעדיין לא מיצתה את הפוטנציאל שלה לגמרי, אבל אם זה ממשיך ככה, הן בדרך. מאיפה אני יודע, אולי יהיו כיוונים מפתיעים. אבל עד אז, אפשר פשוט ליהנות מכל זה. יש סקא שמגיע משום מקום בשיר הנושא, יש שיר הלל לאנה אהרונוב ובתכל'ס הן יודעות לנגן. מוריס מביאה ליינים שנותנים עוד משהו יחד לריפים, רוני "סנייק" מפציצה וטליה ישי נותנת בס שהוא לא בדיוק ליווי פשוט לגיטרה. זה אלבום קצר, וחלק מהשירים נשארים איתך בתת מודע כשהולכים ברחוב. באמת כיף, יהיה לכם כנראה עוד יותר כיף בחינגה שהן עושות ב-25.2 בבארבי לחגוג את האלבום שיצא. 

ברנע - תל אביב פרק א'

בנדר אני לא משוחד, על אף שהדי ג'יי/מפיק רן ברנע אח יקר. לאלבום הזה כבר היה טיזינג באוגוסט. המגזין של ברנע "הספוג", הפך ללייבל עצמאי שמוציא אחלה של דברים. אז קיבלנו שלושה סינגלים לפני האלבום המלא.

האלבום המלא לעומת זאת גדול מסכום חלקיו. אני לא משתגע על היפ הופ ישראלי (אנחנו חזקים בטראפ), אבל רן מביא פה אלבום ששואף לרמה הבינלאומית ועושה יפה.

האלבום קצר ומתומצת משלב כל מיני דברים מהאוס עד לטראפ, ספוקן וורד ואפילו בלדות עם אירוחים של כל מיני כוכבים מקומיים בזירה כמו דור3 וטדי נגוסה. ברנע אוהב-שונא את תל אביב. זה שיר הלל וגם ביקורת. הסמים, תרבות ההיפסטרים, הרצון לשאוף לחו"ל. כל אלה נושאים שמעסיקים בטקסטים וזה לא מטופל בקיטש וביעני" מגניבות. זה אמיתי.

זה אלבום שאפשר לקלוט ישר בשמיעה ראשונה. למי שאוהב את האלבומים של טיילר, ארל סווטשירט או וינס סטייפלס שמספרים סיפור, אז אפשר לראות איזה יופי נוצר פה בעברית. כי אחרי הכל, בצדק מבקשים פה להפסיק לחקות את אמריקה וליצור שפה משלנו. זה עובד יפה.

עוף ובננה

עוד מעט העשור הזה מסתיים. ועוד מעט השנה הזו מסתיימת. יש כמה אלבומים השנה הזו שאני יכול לספור בידיים שממש עשו לי את השנה. שניים מהם עליהם אני אדבר, נוצרו בשני הצדדים של האוקיינוס. כל אחד (או שניים) בשלו. מדובר בקומיקאים שמזוהים גם עם העניין המוזיקלי. אני חושב שחלקכם יודעים קצת על מה מדובר. בקיצור, לפני שנציג, אני רוצה להגיד שאני מאוד מאוד מאוד אוהב הומור במוזיקה. בכללי הומור זה טוב. אבל יש משהו במוזיקה עם הומור שמעלה אותה כמה דרגות למעלה. בהרבה פעמים, יותר מוצלח ממוזיקה "רצינית". אני מודה שאני אישית, הייתי לוקח דברים ברצינות תהומית פעם. לא שזה השתנה. טוב. זה כן בעצם. מודה ששחררתי קצת. וגם אני כותב שירים שטותיים שפשוט עושים טוב. ויש הרבה דוגמאות לאנשים שעשו את זה. זאפה הוא הדוגמה המובהקת לאחד שהעלה את ההומור במוזיקה לדרגה אמנותית. הרבה אמנים ידועים יותר וידועים פחות. אם אלה להקות אלטרנטיב כמו Ween או פריימוס, אנשים טובים כמו אל ינקוביק המוזר, קניה ווסט שמחליט לעשות שיר עם בית שכולו מורכב מהמילים "וופידי סקופ, סקופידי וופ".

ובין היתר, יש את הקומיקאים. אלה שלא מזוהים בעיקר עם הקריירה המוזיקלית שלהם, אבל עושים דברים טובים כשהם מכניסים דברים לא בדיוק אכילים בטקסטים במסגרת קורעת מצחוק בתוך שיר פשוט וקליל. אם זה ריקי ג'רוויס (ושווה לכם לצפות במוקומנטרי שלו Life on the Road המבוסס על דיוויד ברנט האגדי מ"המשרד"), או מונטי פייתון. גם אצלנו בארץ, יש סצנה מאוד חזקה של הדבר הנפלא הזה אם בלהקות כמו כוורת, הבילויים, הפסוליה של דייזי, בוא לבר, ויתרתי, האחים צברי, הטראפ של דודו פארוק או הרגאטון של ערוץ הכיבוד. ובין היתר, שוב אותם קומיקאים שיש להם שירים ממש טובים עם טקסטים כתובים מעולה שבא לך להשתין מרוב צחוק. ובין היתר יש את השניים האלה, רועי כפרי וטל טירנגל - שהתאחדו לגוש יצירתי בשם "שירי מרפסת". ועל האלבום הטרי שלהם מהשנה, אני אשמח לדבר.

אני דור ילידי תחילת המילניום. ולהיות כנה, באיזשהו שלב בחטיבה ועד היום, מלווים אותי הסרטונים שרועי וטל עשו במהלך השנים. לא משנה אם אלה היו שירים (כמו קלטת הילדים של נח ותירס סקסואל) או בסרטונים שלהם (כל הדברים של "ניצה ולחם" או "המחברת הסגורה" בשתי מילים - יצירת מופת). זה עיצב לי את הבגרות בתיכון ומן הסתם ממשיך בצבא (מי מכם מעז להודות שהוא לא קנה מילקי בזכות הפרסומות?) וגם לחברים שלי. עכשיו באה השאלה שזאפה שאל לפני 30 ומשהו שנה "האם הומור שייך למוזיקה?". כן. אבל מתי הרגע שאתה מתייחס ברצינות לכל הדבר הזה? "שירי מרפסת" המופע המשותף של שני התל אביביים הכה מתוקים האלה, התחיל לצבור תאוצה והפך להיות שלאגר ביוטיוב. זה מה שאני וחברים היו מנגנים כשהייתה לנו גיטרה. כשכולם היו עם שירי שלום חנוך בקומזיצים בלילה בסבנטיז, אנחנו שרנו גם את שלום, אבל בין היתר גם את "כן ניגשתי לעידו" ו"יש אנשים".




היופי הגדול בשירים האלה היה זה שהם היו שירי מדורה כאלה פשוטים וקטנים שהיית מראה לחברים שלך ביוטיוב ומחכה לפאנץ' ליין שבא באיזה אלמנט הפתעה או אלתורון קטן. אז כשחבר טוב מהצבא מספר לי שהם מוציאים אלבום חדש שמבוסס על אותם שירים שאהבנו בתיכון. תהיתי לעצמי - יעני רגיל כמו הגרסאות ביוטיוב? מי ידע. מה שבטוח כשראיתי את העטיפה של וניה היימן, הבנתי שזה הולך להיות משהו משהו. זה עולה לספוטיפיי, אני רואה את השירים המוכרים והאהובים שם פליי. הבנתי את הקונספט. השירים המצחיקים והפשוטים האלה הפכו להיות עם הפקה מהסרטים, מהודקת, אלקטרונית-פופית. וזו ה-בשורה שהביאה את העניין הברור - השירים האלה הם ממש טובים מוזיקלית, שזה יהיה תירוץ לא להתייחס לזה ברצינות כי קומיקאים עשו את זה. למען האמת, אני לא משתגע על הפקות גדולות.

חלק מהקסם של החוסר הפקה

אבל דווקא בשירים האלה, שהם היו לשיא הפשטות ופתאום הופכים למעצמת אסתטיקה בהפקה של כפרי (ו"כן ניגשתי לעידו" שהופיק ע"י מאסטרו שוזין), אתה מתחיל לצחוק יותר. פתאום, "יש אנשים" מגובה בהרמוניות קוליות מרשימות, "לילה שנשכח" הופך לחאפלה אלקטרונית, "אח משכמה" מגיע לקליימקס מבחינת הפקה שזה אלקטרו פופ מצוין, "ישראל" עם הרפרנס לBTO, "מיטל וקובי" שעושה שיפטים בסגנונות ועדיין נשמע אחיד, "סוזן בואי" מכניס אותנו עוד יותר לסיפור בכוונה עם החלפת ערוצי טלוויזיה עד שמגיעים לביצוע של סוזן בויל. כן יפים שלי. האלבום הזה נשמע פי אלף יותר טוב ממלא אלבומים רציניים שיצאו השנה. ואני מאוד רוצה את הדבר הזה על דיסק. "שירי מרפסת" הוא עדיין מה שכיף לנגן ולשמוע, אפילו יותר מבעבר. ההופעות מוכרות, ההורים שלי ואנשים שלא בהכרח אוהבים את ההומור יכולים ליהנות מזה. וזה מוכיח שהשירים עם הטקסטים המצחיקים יכולים להיות מורכבים ומעמיקים גם מבחינת המילים וגם מבחינת המוזיקה. זו הייתה הזווית הישראלית לגבי העניין.

עוזבים את רועי וטל ואת הארץ (שלא במצב טוב). ומגיעים לאמריקה. גם יהודי. אבל בוא נגיד שמבחינת הנונסנס של המתוקים שלנו מארץ ציון. הבחור הזה הולך עד הקיצון ועד הסוף. אריק אנדרה - קומיקאי, מנחה, המושיע של העידן הזה, ידוע בעיקר בזכות תכנית האירוח שלו שהיא פרודיה על הפורמט. אנדרה מותח את גבולות הפוליטיקלי קורקט של המאה ה-21, בז לה, יורק עליה, מטריל את האורחים שלו, אומר משהו על החברה המחורבנת שחיים בה היום ובאמת יוצר מה שנקרא - הומור אוונגרדי. הוא לא חוסך מאף אחד והבן אדם פשוט קאלט מהלך היום שכל איזה "איכותיסט" שמגדיר את עצמו אחד כזה. אומר שהוא צפה בדבר הזה שנקרא The Eric Andre Show. גם את הסדרה הזו, חברים שלי ואני אוהבים ומצטטים רגעים בלתי נשכחים ממנה. עכשיו, מי שיודע, אריק אנדרה הוא לא הבחור האבסטרקטי המוטרף על LSD שמנסים לעשות ממנו. סך הכל מדובר בבחור אפרו יהודי חביב, עם תואר מברקלי ושליטה על הבס. הבחור אוהב ג'אז, היפ הופ (רק הפרקים עם הראפרים שמתארחים אצלו בתכנית הם פרייסלס), פאנק ולמען האמת, מה לא. והוא לקח את כל האהבה שלו למוזיקה על כל גווניה וסופסוף החליט להוציא את המוב שלו בתור מוזיקאי.

עוד אחד מהאלבומים שהכי אהבתי השנה, למרות העובדה שהוא מאווווד בעייתי. כי עד כמה שאני אוהב אקפסרימנטים, אני חייב להודות שיש רגעים שהם טובים לdank, אבל מרגישים מבחינת אחידות שבחורנו לקח את זה רחוק מדי. קודם כל, הוא לא אריק אנדרה באלבום. קוראים לו Blarf (לקח לי איזה יום לחשוב על הכול ולקלוט שזה אריק), הוא מחופש לרונלד הליצן של מקדונלדס במה שנראה כמו הגרסה שלו מהגיהינום. ואז משיק את האלבום ביוטיוב ובbandcamp, תחת השם Cease & Desist. פחות מחצי שעה בה אנדרה מסמפל כ-ל דבר שקיים. פרוג איטלקי מהסבנטיז, טרופיקליה, פרי ג'אז, ספר אודיו של ביוגרפיה של אובמה, פאבליק אנמי, ביסטי בויז, ריצ'רד פריור ובעיקרון כמעט כל דבר ויוצר מהכול תבשיל עצום כזה שמרגיש כמו ראנץ' מטורף. כמו מאדליב על LSD, גורם לThe Avalanches להיראות כמו הקרפנטרז. הוא לא חושש מלעוות חלק מההקלטות או לתקוע אותם מה שגורם לצ'אק די מפאבליק אנמי להישמע כמו מחשב Windows XP שנתקף בווירוס סופני או לשים בסים כבדים אחושרמוטה על בוב דילן. מדובר באלבום אינסטרומנטלי לגמרי, בלי התפשרות (ואולי זה פוגע בו קצת). אם טיילר דה קריאייטור או ארל סווצ'רט היו מרפרפים עליו והיה עוד יותר חומר זה היה הופך להיות אחד האלבומים האהובים עליי.



אבל יש נקודה אחת סופר בעייתית שמגיעה באמצע האלבום וגורמת לך לסגוד מכמה שזה דאנק, אבל כמאזין גורם לך לחשוב שחוץ מכל הקטע הזה, אין באמת הרבה. ממש באמצע האלבום מגיע I Worship Satan. קטע נויז של 10 דקות. מרצבאו מאונן בשירותים או איך שלא תתארו את זה. גורם לך לרצות שיהיה לזה קליפ, גורם להעריך את כל הקטע הזה של "אני הולך להטריל את כוווולם". אבל אריק אנדרה, החלום האמריקאי האלטרנטיבי שלי אולי קצת הגזים פה, מעבר לכל הסימפוניית סימפולים המטורפת הזו, הקטע הזה קצת מוריד. אבל אני חוזר לעניין ששאר הקטעים בנויים פה כמו מדען מטורף שמחבר רקמות של חזיר וצ'ינצ'ילה ביד אמן. על הדרך, הוא גם הביא קליפים מטריפי שכל שנראים כמו המקבילה הוויזואלית של המוזיקה שווים גם מילים: עם עריכה מוטרפת וחסרת רסן שכוללת כל מיני אפקטים זולים וגם קטעים מסרטי פורנו עם פטישים שלא בדיוק היו אמורים לעבור במסננת המשפחתית של יוטיוב.

ככה אריק אנדרה הצליח להטריל אותנו שוב. חלקם יגידו שהוא מטורף. אחרים וגם אני יגידו שהוא עשה את אחד הדברים היותר טובים שיצאו בזמן האחרון. אבל זהו בעיקרון. Blarf (השם אגב מלהקה שאנדרה הקים בעבר) בעיקרון נעלם), האלבום יצא במהדורה מוגבלת של ויניל ומה שנותר אלה הקליפים והמוזיקה שהראתה שאין גבולות בלהתחמק מתשלום לאמנים על סימפול קטעים שלהם (כי עם כינוי כזה איך יתבעו אותך). Cease & Desist שנשמע כמו Paul's Botique על אסיד וקראק יחדיו, הוא באמת אחד הדברים היותר מקוריים שיצאו השנה ובזמן האחרון. הוא ממש לא מושלם, אבל הוא עושה בית ספר לכל המפיקים למיניהם. ומראה לכולם מאיפה משתין הבבון. אלה שני טייקים שונים לגמרי של קומיקאים שיצרו אלבומים שראויים להתייחסות מעבר לעובדה שהם "מוזיקה שנוצרה ע"י קומיקאים". אם הם קיימים בפורמט פיזי, הייתי אומר שתשיגו אותם, כי הם נראים טוב יחד עם כל הדברים הרציניים שלכם.

מתוך השואו של אריק, הייתי מת לאלבום נויז כזה ממנו


שונא להיות יחצ"ן, אבל מוסיף פה תוצר אחרון של הקלטות עם חברים באמצע שבוע נופש בצבא. עוד איזה הומור מוזיקלי כזה:

תשוקה חורפית

התגייסתי בחורף. חורף זו התקופה האהובה עליי. אני מרגיש כל פעם שאני נטען מחדש בחורף, אחרי תקופה של יובש בקיץ. כל חורף הוא כמו ריטואל מקודש שלעבור אותו פשוט ממלא אותך בטונות של דופמין שאתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. ואני באמת לא ידעתי מה לעשות עם עצמי כי הפוסט היה צריך להתפרסם בכלל לפני שנה.

ואני מנסה לכפר פה כי אני היה לי איזה מחסום כתיבה בכל מה שקשור לכתיבה בבלוג הזה. אבל אני מתחיל שוב פעם. מנסה. חוויתי איזה מסע פיזי ומוזיקלי וכנראה גם רוחני שכשאני ניגש למחשב/נייד אני מרגיש שאני חייב לעשות את זה אחרת. ויכול להיות שכתבתי פה ושם על אהבה לחורף ומה אני עושה בה.

עכשיו מי ישמע איזה חורף יש פה במדינה שמצויה בשבר סורי אפריקאי ומי ישמע בתקופת המהפכה הסביבתית שנראה שאנחנו בדרך לאסון אקולוגי. כרגע אלה ימים חמים שמחשיכים מוקדם עם הזמן אבל כשאני כותב עכשיו, יש רוח אימתנית באבוע בוע אימתנית שקוראת עליי תיגר ועושה אותי עם שערות גוף סמורים.

וזה משהו שאני אוהב והתגעגעתי לזה. זה. ולמהירות האור של הברקים שעוברת ומנצחת במרתון מול מהירות הקול שמאחרת לבוא עם הרעם, לגשם ולנוף האפרורי היפיפה שנוצר (וגם הפוסטים הציניים שצומחים כמו פטריות ברגליים של "וואו כולכם מתלהבים כאילו ראיתם גשם פעם ראשונה"), להתרכבלות בחדר, ספרים טובים (רצוי בקט), סרטים טובים (רצוי שמש נצחית בראש צלול).

הכלורופלסט שסופסוף יוצא מהצמחים ומשחרר ריח ממסטל שידוע כ"ריח של גשם", יופי של מרקים וכל מיני חידושים במטבח, תה וכמובן, המוזיקה שכמו איזה דוב שמתעורר משנת החורף שלו אבל בנוגע לזה, הדיסקייה שלי מתעוררת מתרדמת הקיץ. והכל חוזר להיות מוקפא אחרי שהשמש הפשירה את הכל.

אז זה רדיוהד וKid A המאמי הלאומי, הסמית'ס, לאונרד כהן איך לא?, פיטר האמיל גם מתארח פה ושם, רוברט וויאט תמיד רצוי, ניק דרייק בכלל זה משהו. פה ושם גם בל וסבסטיאן, בורדס אוף קנדה באים לחאפלה. ביורק התווספה לי, גם אמביינט יהיה, ביל אוונס פה ושם, אביתר והאלבום הראשון יוציא הכל, ג'ון קייג' והיצירות הראשונות שלו לפסנתר. ואני חושב שגם קייט בוש אהובה מאוד (למרות שזה בכל עונה כמעט).

זה נדמה שהשיאים הגדולים שלי במסעות המוזיקליים שעברתי קרו בדר"כ בחורף. בכיתה ז', לא שמתי לב בזמנו אבל השיט הגדול היה לשמוע פרוג כמו חנון ולהקשיב לפיטר גבריאל מספר לי סיפורי פנטזיה סוריאליסטיים. בכיתה י', בתחילת 2016 זו הייתה תקופה מאוד מבורכת מבחינת משקעים.

וגם על הדרך, התחלתי לגלות שיש עוד דברים חוץ מפרוג וחוץ ממטאל והתחלתי לאהוב מוזיקה לא משנה מאיפה היא מגיעה. אני זוכר את הבום הגדול והקליק האחרון שנוצר ביני לבין האלבום המושלם של מר ניק קייב עם Skeleton Tree הטרגי.

אלבום האיוב שמתאר את התחושות והמחשבות של אב שקובר את בנו (ועכשיו עם החדש הו הו). הקליק הזה קרה אחרי אותה הופעה אגדית ומושלמת שלנצח אזכור כאחת הטובות ביותר שנכחתי בהן. כשקייב מכשף, לא עושה דאווינים ושולט בכולם כמו איזה puppetmaster. והוא עשה 7 מתוך ה8 שירים שמרכיבים את האלבום הזה שכמעט ולא זכרתי ממנו כלום בשמיעה ראשונה.

ואחרי אותו יום בנובמבר, התאהבתי באלבום וכמו איזה אקט סימבולי התחיל לרדת גשם יום למחרת והייתי חייב להקשיב. הרגע הזה עם המוזיקה השחורה משחור עם הנוף המלנכולי הרגיש כמו כפפה ליד. אבל ב2018, זה היה אחרת. בחורף ההוא, התגייסתי.

יכול להיות שזו הסיבה למה פתאום נהיה לי בלוק כזה. אבל התחיל פרק שונה בחיים - התגייסתי אי שם בחנוכה אחד כשגשם כבר היה די נורמה ונסעתי למקום הכי נהדר ללכת אליו בחורף. שבטה. המדבר הזה שבהתחלה היה די בסדר הפך לשומקום בלתי נסבל בעיניי. שנראה לי שכל מי שהיה ונמצא בחיל התותחנים יכול להזדהות.

בתכל'ס אני אומר  שהמסלול שלי היה תקופה מאוד מהנה. השתנתי לטובה ואני חושב שבתכל'ס בקטעים כאלה צה"ל יודע לעשות לטובה מדי פעם. אבל היו רגעים שלא הבנתי מה אני עושה בחול טובעני ולא מריח עצים רטובים, למה אני בשמירות ולא קורא משהו, למה אני לא חווה גשם אמיתי? ולמה אני צריך לרדת לשטח ולא לשמוע רדיוהד?

ככה זה. זה עובר. אבל באותה תקופה בחורף למרות שדי נהניתי (למען האמת, הטירונות הייתה אוסף אפיזודות סטייל מלכוד 22 או אפילו משהו אחר בכיוון שקורעות מצחוק בכל פעם), הרגשתי שזה לא צריך להיות ככה. לא הבנתי מה אני עושה על מדים ולמה אני בכלל נמצא בשבטה. הרגשתי כמו פנחס שדה ב"חיים כמשל" שקראתי באותה תקופה כשאני מחפש ורוצה שלוות נפש. לא הקפצות ולא כלום, חלאס. עוד מעט אני מציין שנה מאז הגיוס.

ואני חוזר פחות או יותר מוזיקלית לאיך שהייתי באותה תקופה כשהזמן שלי כמלש"ב עמד להיגמר. באותה תקופה, היה לי קראש גדול. קראו וקוראים לה פי ג'יי הארווי. אני התאהבתי באישה הזו ובמה שהיא עשתה. היה נראה לי שאיזו רוקרית עם גיטרה חשמלית שאוהבת קפטן ביפהארט וג'יימס ג'ויס הולכת לעשות לי וואחד בומבילה אצלי בראש.

ובאמת. נסחפתי. Dry היה מושמע מלא פעמים אחרי חזרה מהעבודה, האנרגיות, המילים, הדיסטורשן, החזיר אותי לעשות הדבנגינג כמו בכיתה ח'. ובמהלך התקופה הזו גם, אמנם אהבתי את פולי אבל היה לי קשה למצוא את ה-אחד. מיהו ה"אחד"? האלבום ההוא שסופית מפיל אותך וגורם לך להגיד "אני פשוט אוהב את האמן/נית הזה/ו".

Rid of Me היה גם עם סאונד בנזונה (תודה אלביני אחיקר) אבל לא הרגשתי את אותה זרימה שהייתה בDry (משהו שאני ארגיש הרבה יותר מאוחר באלבום הזה), To Bring You My Love התעלה לי מעל הציפיות אבל עדיין היה נקי מדי, ולפעמים יש לי תחושה שעושים ממנו יותר מדי. אבל איפשהו כבר כשניצני החורף מתחילים להראות סימנים, התחלתי להקשיב לכבשה השחורה בקטלוג של הארווי.

הרי איך לא? יעני הכבשים השחורות תמיד מעניינות, תמיד מושכות, ולא משנה שיגידו שזה מתפלצף לאהוב את זה. חרא על מה שחושבים. זה עושה לי את זה. כמו הבחורות המתוסבכות בחיים או בסרטים שתמיד התאהבת בהן. כזה היה Is This Desire? ולא לקח הרבה זמן עד שאמרתי שהוא הכי קרוב ל"אחד" שלי. איך זה הגיע למצב שאחרי שלושה אלבומים מבוססי גיטרות שהראו שפי ג'יי הארווי היא דבורה הנביאה של הרוק נרול, היא עושה סוויץ' כמעט חד לטריפ הופ אפל, סאונד דאב כבד, בסים רועמים וביטים משונים?

תכל'ס הגיוני אחרי היסטוריה קצרה של הקריירה של פי ג'יי בתקווה בפסקה: הסטודנטית המופנמת לציור ששרה על כוס, זיונים ודם בתגבור דיסטורשן הופכת לסנסציה באלטרנטיב. והיא מקבלת הכרה ולאט לאט סוללת את דרכה למיינסטרים. היא עם טריו חזק ועוצמתי שמפציץ חזק וכאמור התקשורת מבינה שיש לה משהו שלא נעלם בזמן האחרון.

Dry יוצא ומקבל הצלחה די מכובדת. קורט קוביין שם אותו ברשימה היפה של ה50 אלבומים האהובים עליו. פי ג'יי והטריו שלה (סטיב ווהן מבסבס ורוב אליס מתופף ומגבה ווקאלית) ממשיכים עם הפקת האבא של הנויז פאנק ווטאבר אדון סטיב אלביני (נראה לי מיותר לציין כמה הוא עשה) שמוציא מהם יופי של סאונד עם Rid of Me. יש חילוקי דעות ופולי נפרדת מחבריה, מה שהופך אותה לאמנית סולו פרופר ועושה שינוי פאזה ממש לא אחרון.

פגישה עם מיק הארווי בספינה של הזרעים הרעים של ניק קייב וחזרה לעבודה עם חבר ילדות ג'ון פאריש מובילה לשיתוף פעולה מבורך שיימשך לעוד הרבה זמן ומוליד על הדרך את אחד האלבומים האהובים של הניינטיז - To Bring You My Love. היא נשית, מסוגננת, עם שמלה בצבע אדום דם סטייל דיוויד לינץ', פאה, ריסים וסאונד נקי יותר. ואפשר לומר שהיא פחות פרובוקטורית. היא הרבה יותר בוגרת.

לאט לאהיא כבר הופכת ליקירה של הMTV. מתאריינת, יש לה שני להיטים C'mon Billy וDown By the Water, פסטיבלים (כולל בחיפה), עניינים ועל הדרך - התהוותו של רומן לוהט מיתולוגי. וזה מחבר אותי לנקודה בה דיברתי על מר ניק קייב. האקס המיתולוגי. מה שבזמנו צוין על ידי המבקרים כהשפעה מוזיקלית מאוד דומיננטית, הפכה לאהבה בין שני האמנים הכי אפלים בסביבה.

וזה הוציא מהם הרבה טוב. גם מהחיובי וגם מהשלילי. מהחיובי ב-1996 - שנה שבה הוציאה אלבום עם ג'ון פאריש Dance at Louse Point, ניק והזרעים הוציאו את Murder Ballads, פולי תרמה את קולה בין היתר ל-Henry Lee שם. בכמה מילים, אחד ה-דואטים, שאלו את אבא שלי. הרומנטיקה תרמה למוזיקה. עד ש... פרידה. איפשהו ב-97, הזוג הזה שהיה מושלם מדי מכדי להמשיך לצאת יחד - נפרד.

קייב גילה שפולי לא יכלה עם בעיית הסמים שלו. אז לדבריו, "היא ויתרה עליי". לא משנה מי זרק את מי, שני הצדדים יצאו שבורים מהסיפור. ניק הוציא את אחד האלבומים הכי עצובים שלו The Boatman's Call. אלבום הפרידה שלו - רוב הזמן רק פסנתר ושירה שמנחמים אותך. זה היה הצד של קייב.

פולי נכנסה גם היא לדיכאון די עמוק. וזה גרם כאמור למעבר חד באמנות שלה. היא אמרה שהיא רצתה לכתוב יותר בשביל עצמה. השירים אישיים יותר. הטקסטים אפלים יותר. המוזיקה - זה סיפור אחר. הילדה שגדלה בכפר אנגלי וגדלה בבית על דילן, האולין וולף וביפהארט, יצרה אלבום כבד, אפל ויחסית מרוחק מגיטרות.

הסאונד הרבה יותר אלקטרוני ובעיקר טריפ הופי, בהשפעת מאסיב אטאק, טריקי (ששיתף איתה פעולה אחרי זה) ופלסטיקמן. לא אומר שזה סטייל Kid A שזה כמעט אלקטרוני פרופר. יש גיטרות, יש רוק. אבל גם כשיש, זה סאונד מאוד מלנכולי, מאוד מסוגר, לא מונע מאנרגיות בוסריות. רק מביטים בעטיפה ומבינים שמשהו שונה. זה לא הצילום שמנפץ לך את הפנים בRid of Me.

בצילום המושלם של מריה מוצ'נץ - פולי חוזרת למראה מקורי. בלי פאה. שיער מתולתל. ידיים שלובות במבט די קר, על גבי נוף פסטורלי אנגלי ובגוון קודר. כזה קודר שזה הבהיל את פולי אחרי שכתבה את שני השירים הראשונים לאלבום - My Beautiful Leah דיכאון עמוס בס על נערה שמחליטה להתאבד כי לא מצאה אהבה ו-No Girl No Sweet קליימקס של מישהי שהתאהבה במישהו שהגיע מגן עדן ומוסרת לו את כל כולה ונשמתה.

אלה השירים שהרכיבו את שאלת התשוקה של הארווי. בניגוד לאקס עם Murder Ballads שם רוב השירים על נשים ברובן נרצחו, הארווי גם שרה על נשים פשוט כאלה שמזלן לא צלח, שוליים של השוליים, או כאלה שהביאו על עצמן את הגורל המר. זו הייתה הפאזה הכי אפלה של פולי. מאז, היא לא חזרה על מה שעשתה פה ב-1998.

אבל זה לא שפולי חוזרת על עצמה בדרך כלל. כל הקריירה שלה היא משתנה ומתחדשת. בשבילה זה היה פייז מסוים. די דיכאוני, אבל כזה שמאוחר יותר אמרה על האלבום שהוא הכי אהוב עליה. ואין לי מה לומר לגבי זה חוץ מלהסכים איתה (למרות שאני עדיין מתחבט אם זה זה או Dry).

הסשנים כללו חברים טובים. מיק הארווי (שכחו מקשר משפחתי אין כזה) ופאריש נשארו מעבדים ומנגנים על כמה כלים. רוב אליס מימי הטריו העליזים חזר ושחקן חד פעמי בזירה - אריק דרו פלדמן. ביפהארטיסטים מוצהרים יודעים שהבן אדם אחראי על בס, קלידים ומלוטרון באלבומי האייטיז של הקפטן.

על ההפקה נשאר Flood, הצטרף גם Head ומריוס דיוריס בא והביא את פי ג'יי אל טריטוריית האלקטרוניקה שביקשה לחקור. לפני כל זה, היא הקליטה סקיצות על רשמקול עם שני ערוצים. ולקחה הפסקה. כי היא חשבה שהיא צריכה לתת ביטוי לפי ג'יי הבן אדם ולהניח קצת את פי ג'יי המוזיקאית. זה הוציא משהו אחר. זה כבר לא קונספט פרובוקטיבי, או הומור שחור מאוד אדג'י.

וזו הייתה עוד אחת מאותן בעיות שגרמו לפולי להיכנס לאותו ברוך שנכנסה אליו. זו לא רק הפרידה. זו גם התקשורת שהאמינה וגרמה לכך להתפרסם שפי ג'יי הארווי מתנהגת כמו השירים שלה. "כלבה מהגיהינום שלא מקבלת מספיק סקס ודם" כמו שפולי התבדחה. אבל זה מעצבן. תארו לכם כמה נורא שמצמידים אתכם לסטראוטיפ שאתם לא יכולים לברוח ממנו.

על הסט של האל הארטלי, שם פולי שיחקה אצלו בThe Book of Life

במקרה של פולי, העיתונאים הפכו אותה לפסיכופתית שמטביעה את הבת שלה בים ומאוננת עד כדי דימום. זה לא מה שהנערה מדורסט שבחרה דרך להביע את עצמה התכוונה. ב"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, יש פרק בו הסופר פונה אלינו ישירות ואומר שנמאס לו מהשאלות הרפטטיביות של "האם הדמויות של ספריך הן בעיקרון שיקוף שלך?"

זהו הקורא הרע. שהופך את הספרים הגדולים למטאפורה רכילותית על הסופרים. במקרה של פולי, התקשורת הייתה למאזינים הרעים. צדק זאפה בזמנו שעיתונאות מוזיקה נכתבת על ידי אנשים שלא יודעים לכתוב. תקופה די אפלה בחייה, בה היא חיה במרתף של ידידיה פאריש ומוצ'נץ. כל זה הוביל לIs This Desire? התופת וכור המצרף שבסוף יוביל את פולי ג'ין הארווי לתקופה חדשה, התחדשות אישית שבה היא מתמידה עד היום.

באלבום הזה, היא התחילה להביא את עצמה ולאו דווקא לשיר על נושא מסוים. יכול להיות שפולי מסתתרת בתוך כל הדמויות שהיא מדברת עליהם. והיא באמת הופתעה כאמור מכמה אפלה היא נהייתה כשהיא שמעה את מה שיצא לה בMy Beautiful Leah. בסים כבדים יותר מחורים שחורים, מלוטרון סהרורי פולי שרה ספק מדברת והשירה כאילו נמרחת. וכל זה עושה צמרמורת.

לי בעיקר זה עשה צמרמורת שבעוד לאה חיפשה אהבה, החודשים עוברים כשפי ג'יי אחרי כל תיבה "ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר". לי זה פשוט כל כך נכנס ישר בגלל שכמו שאמרתי התגייסתי בדצמבר. זה נשמע דבילי, אבל בחלק הזה בשיר הרגיש לי כמו התקופה הלחוצה הזו שכבר ידעת שזה קרב. משם, פולי מסיימת את כל זה בפתאומיות שמאז היא פחדה מעצמה בנוגע למה שהגיעה, עד כדי כך שכמעט שקלה לפרוש ממוזיקה כדי להתנדב באפריקה.

בסים כבדים ובחורות שמביאות על עצמן טרגדיה די דומיננטיים באלבום הזה. Joy, גם הוא עמוס בסים בתוך שיר דראם נ בייס מעוות במיוחד מספר על בחורה ושמה ג'וי, שבקטע אירוני, מעולם לא היה לה אושר. אז היא החליטה שעדיף לה להתעוור. נושאים כבדים למוזיקה כבדה ע"י גברת שהייתה במצב רוח מאוד כבד. הדוגמה הכי בולטת היא Electric Light. שיר מינימליסטי כולל רק ליין אחד על סינתי בס עמום, תופים ושירה של פולי שמתווספת לה עוד שכבה שהופכת את יקירתנו לסירנה מפחידה ממעמקי ים אפל.

עוד מהנושאים המעניינים באלבום, כנראה בהשפעת האקס המיתולוגי, הוא אימג'ים נוצריים שמופיעים בשלושה שירים. בשניים מהשירים היותר יפים מדובר על אדם וחווה (The Garden) וכפרה על חטאים (The River) ובאחד השירים הבולטים, The Wind. מאסטרפיס של הפקה. שיר טריפ הופ מאוד אווירתי. עמוס בבס קולי מגניבולי ובביטים קראנצ'יים, פלוס אפקטים פסיכדליים כשפולי שרה ולוחשת באופן מאוד מצמרר על קתרינה מאלכסנדריה.

קדושה מעונה ממצרים שהמירה את דתם של הרבה רומאים וניסתה למנוע את רדיפתם, נידונה למוות כשהיא הועלתה על גלגל עינויים. פולי משלבת את הסיפור הנוצרי, עם הכנסייה על שם קתרין ששוכנת על גבי גבעה במקום הולדתה דורסט. פולי מערבבת את הסיפור עם חוויות ילדותה ואולי גם מחשבותיה בתור ילדה. בשיר תוהה המספרת ומבקשת שיהיה לקתרין בעל. מנוגד לגמרי לקדושים שנמנעים מהעולם החומרי ומה שיש לו להציע. אבל פולי פשוט רוצה שיהיה לקדושה טוב. זו אחת מנקודות האור שיש באלבום הזה. ויש בהחלט כמה.

יכול להיות שזה מתקשר לאחד השירים הטובים והאניגמטיים באלבום Catherine. אחד האהובים עליי. תופים רוטטים, גיטרות מסוגרות וסינתסייזרים שמציירים נוף. למרות שקשה להבין את הכוונה בשיר. האם זו אותה קתרין הקדושה כי אם כן, מי זו Catherine de Barra? האם השיר שמייצג אובססיה וכעס כלפי אותה קתרין מסופר מדמות אותו הבעל הדמיוני שפולי קיוותה? האם זו אהבה לסבית? האם פולי פשוט מרגישה מאוכזבת מקתרינה הקדושה? האם מישהו יכול להסביר למה הפזמון כל כך מצמרר?

Till the light shines on me? I damn to hell every second you breathe

אבל בכל מקרה, החלק השני של השיר שעובר למוד אחר לגמרי, מביא עוד יותר שאלות. הדובר/ת מביעים אהבה לקתרין והמוזיקה יותר מפוייסת, למרות שעדיין מלנכולית. והרגע הזה הוא מהאהובים עליי. Oh my Catherine שרה פולי בעדינות, בזמן שמתווסף אורגן כנסייתי, כמו הצילום של רון פריק בדוקואים שלו, שומעים בשיר את הנופים האינסופיים מתמשכים בצילום איטי. יכול להיות שזה רק אני, אבל זה באמת שיר יפיפה.

הרבה מאוד סימני שאלה מתעוררים באלבום הזה. אבל מהנקודות היותר ברורות היא הסינגל של האלבום. לא יודע כמה היט סינגל זה יצא. אבל A Perfect Day Elise הוא שיר מוחץ ויפיפה גם. פינה של רוק בתוך האלבום המאוד לא רוקי. זה לא גיטרות עם דיסטורשן כמו בגוד אולד דייז, אבל זה פשוט ממכר איזה פזמון. לא רע לשיר על בחור שחברה שלו גילתה שהוא התאבד.

אבל היי היי. אין פה כל הזמן רק דיכאון ועצב. אחרי הכל, יש באלבום הזה את אחד השירים הכי טובים שלו, The Sky Lit Up. בפחות משתי דקות, פולי מתארת יפה את פלאי השמיים וזה פוגע בך חזק עם הגיטרות הכבדות כמו רוח חזקה בטירוף שמקפיאה לך את הפנים. וכמובן, ה-שיר. הפייבוריט שלי. שפותח את כל הסאגה הזו.

עם השלושה האקורדים הנצחיים האלה, פולי מציגה את אנג'לין. זונה שמבקשת להתנער מהחטא העיקרי שלה - אהבה לכסף. ואמנם חוטפים וואחד דיכאון עם בית כמו:

אלוהים יקר החיים לא נחמדים
אנשים נולדים ואז מתים.

אבל לפתע מתוך השחור, מגיח האור:

אבל שמעתי שיש אושר לא נודע
פתוח לרווחה כמו ורד

אנג'לין הדמות הטרגית, רוצה שינוי, אהבה אמיתית. וזה מתבטא בשיר הכי אנושי באלבום הזה. יש לו את האקורדים הכי טובים בעולם. אני מרגיש כאילו אני בנוף חורפי מושלם ומלנכולי כשאני שומע את זה. זה קנה אותי בפעם הראשונה כשהקשבתי לאלבום הזה. ואם יש דמות שאפשר להזדהות איתה זו אנג'לין. הכי אנושית ורוצה להגיע למשהו טוב. אבל זו רק ההתחלה. וכמו וודי אלן, ניזרק ישר לנקודת הסיום.

הקליימקס של האלבום מגיע לקראת הסוף No Girl No Sweet. הרוק והאלקטרוני מתנגשים. ביט שיכל להשתלב יפה במועדון וגיטרות כסחניות. פולי מציגה את הדמות המספרת. שמתאהבת בבחור שהגיע מגן עדן (תגובה לניק קייב?) ולוקחת קיצוני כשהיא אומרת לו שהיא רוצה לקחת אותו לראש שלה ולמסור את כל כולה אליו. ואז הקול של פולי עובר דיסטורשן ואי אפשר שלא להצטמרר. זה האמאמא של הקליימקס באלבום הזה והוא מותיר אתכם פצועים, פגועים מכל הויה דה לה רוזה של פי ג'יי הארווי.

ביורק אמרה על Homogenic שלה שאחרי Pluto האגרסיבי בטירוף מגיע השיר האחרון All Is Full of Love שהוא כמו הציפורים המצייצות אחרי סופה קשה. במקרה של התשוקה של פולי, No Girl No Sweet הוא הסופה הקשה שתוקפת אותך ואז בא שיר הנושא הסוגר. כמו שממה אחרי כאוס טוטאלי שלא נותר בה כלום. עד שמגיע הסינתי העל טבעי הזה ונשמע כמו קרן אור בודדה בתוך כלום.

כל הלהקה נשמעת כאילו הם היחידה בעולם. עם ריף גיטרה בודד וממכר, את כל הדיכאון הזה מסמכמת פולי בשאלה הברורה "האם זו תשוקה?" שמספיקה כדי להביא אותנו למצב טוב? מה עם כל התסבוכים שעלולים בתשוקה בין בני זוג? כל האלבום עמוס השאלות הזה מסתיים בשאלה שדי רלוונטית לשאול היום. 21 שנה אחרי שהאלבום יצא. עם הגיטרה הבודדה הזו, השיר מסתיים שוב באותו אפקט שמימי ומותיר אותנו כאילו נותרנו לבד. בלי קשר לנושא, אני זוכר איך השיר הזה היה תקוע לי בראש אחרי שנסעתי באוטובוס לשבטה על מדי א' לא מבין מה אני עושה עם עצמי. הפזמון פשוט התנגן לי בראש בגלל המוד. מה לעשות זה היה דיכי כזה.

אבל פולי הייתה בדיכי אמיתי. היא אמרה כאמור שה100 אחוז שהיא שמה מעצמה לאלבום הזה הוביל אותה למצב נפשי לא יציב. האלבום הזה שסגר לה את הניינטיז, היה תהליך הריפוי שלה שהוביל אותה למצב טוב יותר. כמה זמן אחר כך, היא הוציאה את Stories from the City, Stories from the Sea. האנטיתזה המוחלטת לאלבום הזה. שירי רוק כיפיים, קליטים, שמחים. מאז, Is This Desire? נותר ייחודי בנוף של פולי.

פייז

היא לא עשתה משהו כזה מאז, אבל היא תמיד לא חזרה על עצמה. ובכל זאת, היא מודה שהאלבום הזה היה הכי טוב שלה. לא נותר לי מלהסכים איתה. הוא עיצב לי את התקופה לפני הצבא, כשהתגייסתי שמעתי אותו. ואני חוזר אליו, אחרי שציינו לפני חודש 21 שנה, אחרי שנה שבה ניסיתי לכתוב את הפוסט הזה ולא ידעתי איך בציון 20 שנה וזה כיף לכתוב על אלבום כזה שמסמל תהליך של התחדשות בקונספט לעוס של שנה חדשה. ואחרי עוד מעט שנה שלא כתבתי פוסט.

אבל לא משנה, אני פה בשביל ציון של 21 שנה לאחד האלבומים שאני אוהב, זה מתאים גם לחורף הקרב. אז אם יש איזה יום גשום עמוס ברקים ורעמים, זו אחלה אופציה להקשיב לה.

אחד הטובים - דיוויד ביירן מארח את פי ג'יי כשהיא מבצעת שלושה שירים מהאלבום (הוא עוד היה טרי בזמנו) 

למה אני מתעסק בשנות התשעים?

שאלה נהדרת. כיליד תחילת שנות האלפיים, ברגע שבו המילניום החדש נפתח לפני העולם, אפשר לומר שספגתי הרבה מאוד דברים ניינטיזים. זו בכל זאת תקופה שלאט לאט התחילה לעבור אל הייחוד שלה לעומת העשור הקודם. עם הנוסטלגיה של אנשים רבים לשנות השישים-שבעים-שמונים על כל יתרונותיהם וחסרונותיהם, הניינטיז מתחילים גם להפוך לאיזה מין מקום מרוחק כזה, בעיקר כשמוצרי אלקטרוניקה ורשתות חברתיות שהיו בחיתוליהן בניינטיז הפכו לנחלתו של כל טינאייג'ר. אבל אם נסכים על זה, יש דברים בניינטיז שלנצח נשארים גם אצלנו "ילדי תחילת שנות אלפיים" (מותר כן?). נכון, היו מקרים בניינטיז - להקות בנים, סרטי התבגרות אמריקאים, חברים (מצטער מעריצי הסדרה....) והצפרדע המשוגעת. אבל בחייאת, עשור שהביא את סיינפלד, ביג לבובסקי, מועדון קרב, החיים המודרניים של רוקו, בובספוג, רדיוהד, ביורק, רד הוט צ'ילי פפרז, ערוץ הילדים המוקדם - ראוי לאזכור. נכון שלא הייתי בו, אבל וואלה מה שמגיע מגיע. כי יחד עם הדברים שאמרתי, יצאו שני אלבומים שאולי נופלים להגדרה "מוזיקה אלקטרונית", אבל כמה שזה הרבה יותר רחב מזה. ולמי פאקינג אכפת כשמדובר בשני אלבומים נהדרים שעדיין כיף לשמוע אותם והם פיצוץ מוח כששומעים אותם לראשונה?

שני ההרכבים הם מאזור בריטניה הגדולה האירופאית והקרה מה שתרם לצליל הייחודי והחורפי (אני אומר את זה בתסכול, כי עבר אצלנו "החורף"). הראשון הבריטי הוא שלישייה שצמחה מ(כמובן)קבוצה של אמנים בוהמיינים מחתרתיים עם רפרטואר ושם מאחוריהם כשהם ממשיכים בשיא ההצלחה לנסות, לאתגר את עצמם, לחדול מנוסחאות ולצאת מנצחים. בעוד בסקוטלנד שני אחים עד הוצאת האלבום, עם כמה EPs והצלחה מינורית במחתרת. האחד הוא כמובן מחוד החנית של הבריסטול יחד עם פורטיסהד הלא הם מאסיב אטאק והשני הוא בורדס אוף קנדה. מנסיכי ה-IDM. כל אחד מההרכבים יוצר במסגרת שונה לגמרי אלבומים אקלקטיים, אקסצנטריים ובעיקר - כיפיים.

אז באותו יום - 20.4.1998, באים שני האלבומים Mezzanine (למאסיב אטאק) ו-Music Has the Right to Children (לגבולות קנדה). למי שמעולם לא הייתה לו היכרות עם מוזיקה אלקטרונית, אני האדם הראשון לתת לו את שני האלבומים האלה. הגדולה בשניהם שהם פורצים גבולות ויכולים להישמע סופר אוונגרדיים-ניסיוניים. אבל הקטע הוא שהם גם כיפיים לחלוטין. כל אחד בדרך שונה. בואו ניכנס ככה אל האלבומים האלה ומה עושה אותם כל כך מיוחדים שאני יכול להרגיש שזה בסדר לצאת מההפסקה ולכתוב פוסט חדש.

נתחיל במתקפה המאסיבית שנבנתה כששלושה חבר'ה בריטיים החליטו לחבור יחדיו אחרי שנפגשו בקהילת אמנים בבריסטול בשם The Wild Bunch. שני די ג'ייז - אנדי וואולס המוכר בכינויו Mushroom, גרנט מרשל הידוע כדאדי ג'י וראפר/אמן גרפיטי בשם רוברט דל נ'גה (aka 3D) מחליטים לחבור יחד והופכים להיות מהאטרקציות של המועדונים בבריסטול. החבר'ה שגדלו בטריטוריות שונות של סוגי מוזיקה מגוונים והתמחו בסימפולים ומניפולציות סאונד למיניהם שהביאו לצליל הייחודי שבעצם הגדיר את הסצנה של בריסטול - טריפ הופ, יצאו עם שני אלבומים, שהביאו אותם להכרה מחוץ לבריסטול והראו כי וואלה יש פה משהו. Blue Lines ו-Protection הביאו את השלישייה לתודעה עם שירים נהדרים שחלקם עם שיתופי פעולה עם זמרות שונות. וכרגיל, כמו כל להקה בריאה ומתפקדת, גם הם התחילו לעזוב את נוסחת הטריפ הופ הידועה שייחדה אותם. הם התחילו ליצור חומרים שיחד עם האווירה האפלולית עם תופים מעומעמים, יש גם גיטרות רוקיסטיות רועשות, מקצבי היפ הופ נוקשים ומדי פעם גם הפוגות לדאב.



וכמו כל להקה בריאה ומתפקדת, גם הם נכנסים לחילוקי דעות עם ההצלחה שבאה. כדי להוסיף לכיף שבעניין, האלבום שהיה אמור לצאת למען האמת שנה לפני כן (מה שהיה הורס לגמרי את הקונספט של הפוסט) התעכב ו-3D ישב באולפן מתוסכל, כשלדבריו, הוא יוצר כמה טרקים מסוימים ובסוף זורק אותם כשהוא נכנס לפאניקה ומתחיל מחדש. אני מוצא קצת דמיון עם האלבום הזה והרקע שלו עם האלבום הלבן של הביטלס ואולי גם Strangeways, Here We Come של הסמית'ס (שלא במפתיע, הושפע מהאלבום של הביטלס). ולמה? טוב כאמור, העניין של מאחורי הקלעים ששלושת ההרכבים נכנסו למצב של מתחים וריבים תמידיים כשמגלים שהחברים הטובים בתחילת הדרך, מתחילים להתווכח לגבי כיוונים שונים. אבל יותר חשוב, מדובר באלבומים אקלקטיים. הביטלס הרשו לעצמם ללכת עד הסוף עם התנסויות כשנראה כבר שהאולפן היה נתון לשליטתם ויצרו בעקבות זאת אלבום כפול שיכל להספיק לקריירות של אמנים שונים מז'אנרים שונים.

כנ"ל לגבי הסמית'ס כשג'וני מאר מתחיל לדחוף רחוק יותר מהנישה של הג'אנגל פופ המנצ'סטרי שאפיין את הגאנג של מאר, מוריסי ושות'. וכנ"ל לגבי מאסיב אטאק שלקחו את ההשפעות המעניינות האלה, ושמרו אותם בתוך המעטפת הטריפ הופית, אפלה, עתידנית, די מיזנתרופית הייתי אומר. יאללה די לזרוק מושגים. וזה מה שאני הכי אוהב. האלבומים המבולגנים האלה שיש להם פרצופים רבים ומתפזרים למקומות שונים. רגע אחד אתה פה, אחרי זה אתה נזרק לשם. ומאסיב אטאק עשו את זה מדהים בסגנון הייחודי להם ועוד במסגרת של כלים לא חיים עם קלידים וסמפלרים, החבר'ה התפרעו עד כדי כך שהרשו לעצמם לטוס הרחק מבריסטול אל אזור הבלקניים. והאקלקטיות מומחשת ברצף שירים מנצח. 4 השירים שפותחים את האלבום, אחד אחד בתורו פשוט מפציץ ומפתיע אותך, מרגש אותך, מזיז אותך מבחינות שונות. בחיי שהאלבום הזה יכל לעמוד בזכות עצמו עם הארבעה האלה - Angel, Risingson, Teardrop ו-Inertia Creeps.

כשהאלבום נפתח במקצב הטריפ הופי האפל, אתה עדיין לא מצפה למה שהולך לבוא. מי שהכיר את מאסיב אטאק בזמנו, יכל לחשוב שאולי מדובר בעוד אלבום טריפ הופ קלאסי עמוס השפעות פיוז'ן וג'אז עם סימפולים למיניהם. אבל Angel זה כבר סיפור אחר. מתקפת רוק אלקטרוני אפל וחסר רחמים. בשורה הסופר קליטה "you are my angel" שמושרת בכזו סליזיות אפלה שכזו, יש אפקטים מבצבצים, אווירה אפלה שמתפתחת בקרשנדו עד לשיא. פתיחה עם ביצים שפותחת את האלבום ללא רחמים עם גיטרה שעד אז, לא הייתה נהוגה להופיע בצליל הבריסטולי המאופק של החבר'ה. מי שלא ציפה למצוא אנרגיות מטורפות, שיחשוב שוב. אבל הקטע אחריו Risingson, אוי אלוהים יודע כמה זמן בחושך הם היו כדי לייצר קטע כזה אלגנטי, אפל, עתידני ואפילו די מפחיד.

הכל עובד בקטע הזה, הדיבור האדיש והמיזנתרופי, הכניסה למעין פזמון "dream on" שהחבר'ה שרים כמו מלאכים בשמיים אפלים ואווירת האמביינט שתורמת לעניין המסתורי. בואו לא נשכח גם את הגיטרה השטנית שמתפתלת בתגבור אפקטים שגורם לכל העסק להיות יותר מטריד. כל מילה תהיה מיותרת ומספיק לי שאני אפנה אתכם ללינק כדי שתקשיבו למה שהולך פה. לא האמנתי שאפשר ליצור אווירה סופר אפלה ממה שיש ב-Risingson - האהוב עליי מבין הרביעייה והיחיד ממנה שלא יצא כסינגל, ואולי יש סיבה....

אבל אל חשש, מאזינים יקרים. מאסיב אטאק מתחשבים בכם ובאים להרגיע אתכם וללטף אתכם ברוך בתוך הגשם הקר והסוער עם Teardrop. כנראה הקטע המפורסם ביותר באלבום. על סולם לה מאז'ורי ובמספר אקורדים, יוצרים החבר'ס שיר יפיפה ונוגה. הסיבה? גברת אליזבת פרייז'ר. אקס קוקטו טווינס, היא מלטפת בקולה הנוגה ומביאה איזה משהו יפיפה לתוך התערובת הזו של המתקיפים המאסיביים. שוב, לא יכול להגיד הרבה מלבד העובדה שהשיר הזה הוא פשוט יופי טהור.

והשיר האחרון ברביעייה הפותחת, Inertia Creeps הוא ההפתעה הגדולה של האלבום. שילוב של האלקטרוניקה האפלה בתוך מקצבים אנדלוסיים. כל העסק נהיה אקסטזי יותר ואפשר להגיד שפה השיא הגדול של האלבום הגיע. הפלורליזם המוזיקלי של הדיסק משתקף ברביעייה המנצחת הזו. ונכון שיש שם עוד שירים נהדרים עם מקצבים שבורים ומפחידים, גיטרות פאנק מלוכלכות או סימפולים מדהימים כבדרך כלל, אלה ארבעת השירים הפותחים שמייצגים הכי טוב את הבוידעם של מאסיב אטאק.

אחרי האלבום הזה כאמור עם כל הריבים, עזב Mushroom את ההרכב. למרות שהיו אלבומים טובים אחרי, נראה שמאסיב אטאק מעולם לא הצליחה שוב כמו עם Mezzanine שהציב אותה סופית במפה והפך אותה לענקית. אנשים אומרים שאלבומים אקלקטיים מאבדים את הפוקוס בגלל הרצון להיות בכל הרבה מקומות. אבל הנה לכם אלבום עשיר בסגנונות וצבעים שונים הופך להיות לידוע ביותר של מאסיב אטאק שבצדק. מוזיקה מאתגרת יש שם, אבל גם יפה, מרגשת וכיפית. נעזוב את מאסיב אטאק עכשיו ונגיע אל שני אחים מוכשרים מסקוטלנד שכבר מגיל 10 התעניינו בצלילים כשהקליטו על רשמקול וסימפלו קטעים מסוימים.

ב-1995, שני האחים מייקל ומרקוס אוין (אין לי מושג אם רשמתי את זה נכון) סנדיסון מקימים את Boards of Canada ופועלים גם הם בתוך קבוצת מוזיקאים בשם Hexagon Sun. הם מוציאים כמה מיני אלבומים שמי ששומע אותם הם בעיקר חברים ולייבלים. ואז, אחת מקלטות הדמו הגיעו לידיו של שון בות'. איש אוטקר מצמדי האלקטרוניקה הניסיונית הקיצוניים ביותר (גם לאוטקר מגיע פוסט מתישהו). עד 1998, בתקופה של 3 שנים, מקליטים צמד האחים את מה שירכיב את ה-אלבום Music Has the Right to Children. סקרצ'ינג, סימפולים, קלידים, מכונת תופים. הכל הוכנס לכל המסיבה הזו כשנוצר אחד האלבומים הכי מדהימים אי פעם. הרפטטיביות, המקצבים שמניעים את הראש לצד הפקת האמביינט המינימליסטית, המנגינות הקליטות שמשמות כמעט איזה מין "תירוץ" למקצבים.



אם תשאלו אותי, בריאן אינו עמל על יצירת האמביינט רק כדי שבסוף 20 שנה אחרי שעשה את זה, יבואו שני אחים סקוטים ויעשו אלבום אחד זורם, מעניין, אבל קליט שלא משנה אם מרוכזים בו או אם הוא משמש לרקע, הוא פשוט עושה את העבודה. Music Has the Right to Children הוא יצירה מושלמת. תגידו מה שתגידו - אלקטרוני, IDM, פסיכדליה, אמביינט, לא אכפת לי. זה אלבום מושלם. הכל עובד שם. ואני אמנם חושב על זה עדיין, אבל סיכוי גדול שאת האלבום הזה הייתי לוקח לאי בודד (יחד עם מערכת שמע כמובן בתקווה שיש נקודת חשמל...). מאז הצמד המשיך ליצור דברים טובים, אבל כמו האלבום הזה לא היה ולא יהיה. צריך הרבה דמיון, הרבה יצירתיות והרבה רוח ילדותית כדי ליצור דבר כזה. זה לא הטירוף של אפקס טווין או אוטקר. זו יצירה מדדטיבית לפרקים, מרגיעה אבל לא מרדימה. היא דורשת שיקשיבו לה, בדיוק כמו ששם האלבום דורש וזה נכון לגמרי. כי המוזיקה צריכה את הילדים שיצרו אותה. היא לא יכולה להיות מוגבלת ולהיות מחושבת מדי. היא צריכה ילדים נצחיים כמו האחים סנדיסון שיוצרים אווירה ייחודית שמספיק שאדבר כי אני חושב שכל מילה נוספת תהיה מיותרת.

אז הנה 20 שנה, שנות התשעים, שני הרכבים, מוזיקה אלקטרונית. מוזיקה טובה. פשוט מוזיקה טובה. מקווה שנהניתם ילדים, מקווה שהיה חג טוב. תודה לכם, תודה למאסיב ולבורדס על המוזיקה הנהדרת ונשתמע.

Hits by Varèse

הפוסט הזה הוא מיוחד, הוא דיוקן לחלק גדול ועצום בDNA המוזיקלי שלי. מדובר בהשפעה גדולה שלא יודע איך הייתי מעביר את כיתה י' בלעדיה. לא מתפלצף, לא מתיימר, שום בולשיט. האוסף הזה, הוא פשוט השראה בלתי נגמרת. גם אחרי 20 שנה, אני עדיין לא אקלוט מה הולך שם לגמרי. כי זה מפתיע, זה בועט וזה עדיין חדשני לזמנו. ועכשיו הגיע הזמן לפתוח את זה כדי שנבין במה מדובר:
אדגר וארז (1883-1965) הוא המלחין הכי אנדרייטד של המאה ה-20.
בואו נודה בזה, זה נכון. בעוד גאונים נהדרים כמו סטרווינסקי, שנברג, מסיין, ליגטי, שטוקהאוזן וגם כאלה שבאו אחרי כמו גלאס ורייך זוכים להערכה מצד הממסד הקלאסי וכן גם מצעירים ברחבי העולם שלוקחים את ההשפעות האלה ליצירות שלהם. וארז לעומת זאת, בלי הרבה מידע עליו בספרי מוזיקולוגיה נשאר איזה מין מלחין הארדקור שמאוד משפיע, אבל לא - מדברים - עליו - מספיק. רוב הזמן הוא מקבל את הקרדיט בגלל שהוא היה האיידול של הגדול מכולם, פרנק זאפה. ופייר, אני מודה. גם אני מאלה שנדלקו על זאפה וישר הלכו לבדוק את וארז. ואני חושב שהרגשתי אולי את מה שזאפה סיפר שהרגיש. הרגשתי שמשהו חדש נפל עליי. היצירה המודרניסטית שפתחה אותי הייתה Stimmung של שטוקהאוזן, אבל עדיין הדרך עוד נמשכה. ידוע כמה אני משוגע על סטרווינסקי ופולחן האביב שלו, אבל בשמיעה ראשונה, לא הייתי ממוקד. ברגע ששמעתי את וארז, הרגשתי מהפכה בתוך תוכי. משהו חדש ומאוד מוזר, כל כך אכזרי, כל כך מפחיד, כל כך משונה, שאתה לא יודע איך לעכל את זה, אבל זה טוב.



אוי אלוהים זה פשוט היה לגלות טריטוריה חדשה. לא יודע איך להסביר את זה תיאורטית. אבל זה עשה לי את זה. זה הרגיש כמו יצירות קוביסטיות מפורקות, פואמות דאדא ביזאריות, מניפסטים וציורים פוטוריסטים דינמיים ומהפכניים, המצאות שאפתניות-ניסיוניות בפיזיקה, זוועות מלחמת עולם שנייה, מסתורין סוריאליסטי ששמור באונות המוח, סרטי אנימציה אקספרימנטליים, כל אלה מתאחדים ביחד לתוך איזו מעין סערת רגשות מעורבבים ביצירות של וארז. בפודקאסט הנהדר, מטאל וחיות אחרות בו שוחחתי עם האיש מאחורי הבלוג, דניס בוריקין על מוזיקה כבדה, סיפר דניס שוארז נשמע לו כמו סופת רעמים חזקה. עד אז לא חשבתי על זה ככה. וואו, כמה שזה נכון כל כך.



כמה טירוף. אלוהים, זה היה הפסקול שלי בכיתה י', כמו שסיפרתי הרבה בבלוג, זו הייתה השנה בה קרה ה"מפץ הגדול" שלי וכל דבר בא לי לידיים: פרי ג'אז, פאנק, היפ הופ, מוזיקה מזרחית, מוזיקה אלקטרונית, והאהבה למוזיקה קלאסית של המאה ה-20 הגיעה לשיאה. זו ממש לא מוזיקה "קלאסית" במובן העמוק. זו מוזיקה אוונגרדית, חדשנית, מבולגנת ומאורגנת בו זמנית, מה שוארז קרא לו "צליל מאורגן". צלילים כישויות המסתובבות ביקום שמסודרות באופן מסוים. שיאללה, לא יכולתי לשמוע את זה בפול ווליום בגלל הסירנות ביצירה שלו. בסוף 2015-תחילת 2016 זה היה הפסקול שלי: פולחן האביב, פיירו הסהרורי של שנברג והיצירות של וארז. נשמע כמו ילד צפונבון מניאק, אבל זה מה ששמעתי בביתי בשיכון. בעבודות למגמת גרפיקה, ציירתי לשמע היצירות האלו, לחבריי ללהקה השמעתי את זה, לחברים מהבית ספר השמעתי את זה, אין לי מושג איך הם עדיין מדברים איתי.

ולמה אני מספר את זה? כדי ככה לתת במה לאחד האלבומים שכל הזמן משפיעים עליי. אני חוזר אליו כל כמה זמן כמו מצייה (אם כבר פסח) כדי להשתגע מזה שוב. אז ככה. במשך תקופה, כפי שאפשר להבין מדבריו של זאפה, זה היה מסע צלב להשיג אלבום של וארז. עם הזמן, התחילו להופיע הקלטות בביצועים של תזמורות שונות ובניצוחם של גדולים כמו פייר בולז, עד שסופסוף קיבל המלחין הגאון את הספוטלייט שהיה צריך להיות לפני הרבה זמן. בניינטיז, ארגן המלחין צ'ן ון לצ'ונג, תלמידו של וארז ומנהל עזבונו את המחווה הגדולה ביותר שנעשתה למלחין מאז הקונצרט שארגן זאפה עשור לפני כן. ון לצ'ונג ארגן שתי תזמורות. אחת היא שם דבר בביצוע מוזיקה אוונגרדית-מודרנית: אנסמבל ASKO ותזמורת הקונצרטחבאו בניצוחו של ריקרדו שאיי. ב-1998, בשנתו הראשונה של שאיי כמנהל הקונצרטחבאו, הוקלטו כל יצירותיו הגמורות של המלחין המנוח. וגם, ון לצ'ונג הפתיע גם את המאזינים (אם יש) כשישנן גם הקלטות של טיוטות של יצירות של וארז שמעולם לא הושלמו, כשון לצ'ונג לוקח על עצמו את משימת ההשלמה.



תלמיד ומורו

עם סיום ההקלטות, יצא האלבום The Complete Works שכשמו כן הוא מאגד את כל יצירותיו של אדגר וארז. מהראשונות עד לאלה שנכתבו בארה"ב, מהיצירות התזמורתיות ועד לאלה שעשו מהפכה והביאו לוארז את התואר "אבי המוזיקה האלקטרונית". וזה בטח גורם לכם לתהות, למה לעזאזל למלחין כל כך פורה חדשן ואוונגרדיסט עד הסוף כמו וארז יש רק 10 יצירות בכל הרפרטואר שלו? טוב, התשובה נמצאת בשאלה. וארז היה כל כך חדשן, פוטוריסט ברוחו שכל יצירותיו שהולחנו לפני הגעתו של וארז לארה"ב, הושמדה ע"י המלחין. ככה שנשארו רק מהלך המחשבה של וארז את המודרני, הבועט, הפוטוריסטי, המדעי. בזמן האחרון, אני קולט יותר ויותר את האידאולוגיה של המלחין, גם הוא באיזשהו מובן, פוטוריסט בכל רמ"ח איבריו (והוא כן היה מודע למה שהלך שם באיטליה) ובדבריו: "המלחין בן זמננו מסרב למות!". כמה שהמשפט הזה הכרחי בכל תחום בחיים, כמה שזה משקף את וארז. המלחין, הוא איזה מין טסלה מוזיקלי שכזה. כמו המדען, עלה לארה"ב, ארץ האפשרויות והחלומות ושניהם, חושבים קדימה, במה שנראה בגדר מדע בדיוני אפל ובלתי אפשרי, הם הופכים יבשות, לא מובנים ע"י דורם ועושים הכל על מנת להוציא את החזון לפועל.





טסלה מת כשרבים מרעיונותיו הגדולים לא זכו להכרה כשאפילו הוא לא מקבל עליהם קרדיט (עד שהתברר כי הוא האיש), וארז מת עם מספר פרויקטים לא גמורים, כשעד היום, הוא לא זוכה למספיק הכרה למרות מעריצים מפורסמים כמו צ'ארלי פארקר, זאפה, לנון ומקרטני, רולנד קירק וג'ון זורן. חלק מהפרויקטים הלא גמורים הושלמו כאמור ע"י ון לצ'ונג תלמידו. ואחד מהם הוא הפתיח, Tuning Up. חבר'ס תאמינו לי, מוזיקה קלאסית לתזמורת מעולם לא הרחיקה גבולות כל כך כמו שוארז עשה את זה. אמנם זה פרויקט שלא הסתיים מעולם, אלה אחד הקבצים היפים והמרתקים ביותר של "צליל מאורגן" שוארז תמיד היטיב לתאר. הכאוס החופשי שמסודר ומאורגן בו זמנית מתבהר פה בחמש דקות קילריות לא פחות ולא יותר. מה שהתחיל בבקשה לוארז ליצור איזו מעין פרודיה/בדיחה לכיוון הכלים של התזמורת, נלקח ברצינות ע"י המלחין והפך לקטע מדהים ועוצמתי שזה מפחיד.

כשהייתי ילד, תמיד חשבתי שכיוון התזמורת יכל להיות יצירה לכל דבר, ואני חשבתי שיום אחד אני אעשה משהו כזה. אלוהים כמה הופתעתי, שמלחין צרפתי שחי באמריקה, עשה את הדבר הזה לפני. ואלוהים זה נעשה כל כך טוב. בתו לה מאוד חזק ועוצמתי, התזמורת מתפרעת באותה מידה שהיא מבצעת את התפקידים שלה. היצירה תופסת אותנו חזקת, מרפה, שוב תופסת אותנו בחוזקה, אנחנו לא מוכנים בכלל שמה שעומד לקרות. זה איזה מין תחושת Full Metal Jacketית כזו שאתה לא יודע מאיפה תבוא הירייה הבאה. השימוש בכלי הקשה נוכח כאן מאוד, ולמרות שלא מדובר ביצירה שנכתבה ע"י וארז בשלמותה, מדובר באחד הקטעים הכי גדולים באוסף הזה. עזבו גאוני, עזבו מהפכני, זה מפתיע ומעניין. וכך גם היצירה הבאה, שכבר כתבתי עליה פעם (לא בדיוק מרוצה הרבה מאיך שזה כתוב בדיעבד), אולי הידועה ביותר, Ameriques.

היצירה שנכתבה בעקבות הגעתו של וארז לניו יורק, היא מעין מחווה לרעשים של התפוח הגדול, עם סירנות המשטרה, הסאבוויי, להקות הביג בנד שהיו שם והרבה הרבה מאוד (אולי יותר מדי) השפעה מפולחן האביב. קרשנדואים מתגברים, אקורדים דיסוננטיים, סירנה מפתיעה וכלי הקשה משונים שמפיקים רעשים שקשה היה להאמין בזמנו שאפשר היה ליצור. אין הרבה לפרט על היצירה הזו מלבד העובדה שהיא פשוט מאסטרפיס של הלחנה ופריצת דרך גדולה. ואז מגיעה "פואמה אלקטרונית" עוד יצירה מהפכנית משנה עולמות ומכתיבה שינויים. היצירה הזו, מוזיקה קונקרטית שנוצרה לביתן פיליפס שתוכנן ע"י לה קורבוזיה ויאניס קסנאקיס, הושמעה ב-400 רמקולים שפוזרו בפנים ואתם יכולים לתאר לעצמכם איזו חווית מולטימדיה זו הייתה. רעשים מהיומיום מתארגנים ויוצרים קומפוזיציה משונה, מפחידה, מסקרנת, יש בה הגיון עד כמה שהיא נשמעת שרירותית. מה לא הייתי נותן כדי לחוות את החוויה שחוו האנשים בבריסל אז ב-1958 מפעמון כנסיה אימתני ומפחיד אל מה שנשמע כמו אפילו (לאוזניי) כמו מכונת פקס, מקהלה אופראית אפלה שמבליחה ושאר ירקות.

רק משלושת היצירות האלה ומבינים למה הרבה קלסיקאים מלומדים ישר בורחים מהמקום כששמו של וארז מוזכר. וארז בועט במורשת הקלאסית האהובה, עד כמה שהושפע ממנה. הוא יוצר דברים חדשים, שילובים שלא נשמעו. כמו לדוגמה, Nocturnal שמבוצע ע"י מיתרי הקול המופלאים של שרה לאונרד שמגלמת מעין מלאך קטן המאוים ע"י מקהלת הגברים של הפילהרמונית של פראג שמייצגים בקול הבס האימתני שלהם, איזה מין גורם מאיים, חזק ומפחיד, כמו העומדים לצאת למלחמה. וארז לפני הרבה מאוד מוזיקאים אהובים, משתמש בקול האנושי כמעין כלי נגינה. לא בדיוק "שירת הדיבור" של שנברג, אבל בו בזמן גם לא המנטרות של דאמו סוזוקי. עוד בעיטה מוחלטת עם הצגת הקול האנושי אחרת במסגרת יצירה אופראית. המהפכה לא מסתיימת, כשבדיסק השני אנחנו עדים לקראת הסוף, לשתי יצירות זכורות לטובה ברפרטואר של וארז.




Ionisation תהליך בו המטען החשמלי של יון/אטום או מולקולה משתנה בעקבות שחרור של אלקטרון אחד או יותר. זהו איזה כאוס מאורגן בטבע כשמשהו אחד משתנה בהתאם לתנאים שנכפו עליו. ככה וארז מתרגם את התהליך הזה ליצירה ל13 מקישנים כשהוא יוצר מארגן את הכלים בצורה מסוימת באופן פרפקציוניסטי כשאתה פשוט מותקף ע"י מטען גרעין בעל אנרגיה חשמלית גדולה. זו היצירה שזאפה קרא עליה בביקורת שתיארה אותה כ"ערבוביה של כלי הקשה ורעשים לא נעימים" ובעקבות זאת, חיפש אחרי תקליט של וארז במשך שנה. זו היצירה שנתנה נופח לכלי ההקשה במאה ה-20 במערב, עוד לפני שסטיב רייך נסע לאפריקה והלחין את Drumming, זו היצירה שהראתה שמלחינים קלאסיים יכולים להיות אגרסיביים עד הסוף וליצור יצירות עם ביצים. זו היצירה שמייצגת הכי הרבה את החזון הפוטוריסטי שמהלל את היציאה למלחמה, המכונה, המדע והרעש. המדע, המוזיקה והאמנות כולם משתלבים יחד לתוך יצירה אגרסיבית ומשונה אבל בו זמנית מסודרת ומאורגנת בהקפדה. מתופפים, זה נאמבר מעניין בשבילכם.

מאז שזאפה מצא את התקליט ההוא, קיבל למתנת יום הולדת ה-15, שיחת חוץ יקרה עם המלחין שלא היה בביתו באותו זמן, אך ענה לטינאייג'ר הנלהב ממוהאבי מאוחר יותר וסיפר לו על יצירה חדשה שעבד עליה בזמנו - Deserts. אולי ה-אפוס הגדול של המלחין. שילוב בין תזמורת לבין סרט הקלטה כשלעזרתו של המלחין בהקלטת הניסוי האלקטרוני, מתגייס עוד חלוץ אלקטרוניקה, פייר שפר. שטוקהאוזן אמר בדוקו על וארז שלאחרון לא היה את הידע הטכני ביצירת צלילים חדשניים ועתידניים, אבל תשוקה לא הייתה חסרה בכלל. Deserts הוא בעיני כל מה שתיארתי בנוגע למה שאני חש מלשמוע את וארז בתחילת הפוסט. הפתיחה היא אחד הרגעים המוזיקליים היפים ביותר. כשחליל הצד מנגן תו סול אחד ברור פעמיים יחד עם פעמון.

ומשם והלאה, אי אפשר לדעת. וזה בדיוק מה שחוו בביצוע הראשון של היצירה שנוגנה בין מוצרט לצ'ייקובסקי. כמו הרבה סקנדלים במאה ה-20, גם וארז גרם למהומה כשהיצירה הזו נוגנה. אף אוהב באך בן 60 לא ציפה לשמוע בקונצרט יצירה עם עומק פילוסופי מלאת דיסוננסים וצלילים ורעשים יומיומיים. כל זה מתחבר לתוך מגנום אופוס של שיטוט במרחבי הצליל של וארז, במדבריות רחבות של אקורדים, תווים, רעשים. הנה חלק ראשון מניתוח מוקפד ומבורך שנעשה ע"י מלחין בשם סמואל אנדרייב, מי שידוע בתור אחד שניתח את יצירות של קפטן ביפהארט, הנה אנדרייב חוזר למקורות של זאפה את ביפהארט ומסביר כקליבר על היצירה לא רק ברקע התיאורטי.

מציע לכם לצפות קצת כדי להרגיש ולא רק להבין את מה שהולך פה. וככה עם כמעט 2 דקות אחרונות של שוק, אנחנו לא מבינים מה עבר בשעתיים האלה. זו הייתה התקפה אגרסיבית ולא יאומנת שרק ברגעים מסוימים מצאנו שקט. וברשותכם, אני רוצה להקדיש את הפסקאות האחרונות של הפוסט הזה לשני ביצועים לאותה יצירה שמאז ששמעתי אותם פעם ראשונה, אני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

זה נשמע כמו תיאור פלצני ומחורבן, אבל אם עד כה איבדתי אתכם בנוגע לצלילים הדיסוננטיים של וארז, אני מקווה שתישארו לפחות לגן העדן הזה בצלילים - Un grand sommeil noir. יצירה שהולחנה ע"י וארז כשהיה סטודנט (כנראה התיעוד היחיד ליצירה של וארז לפני אמריקה) לטקסט של פול ורלן הגדול ופשוט - אין מילים. אם זו בגרסה התזמורתית שגורמת לך להרגיש כאילו הגעת לגן עדן, אבל לא כמו שחושבים עליו. אלא יותר כמו חוויה קוסמית כזו של שיטוט ביקום (כמעט קובריקי), במרחבי החלל האינסופיים, שפשוט לא נותר כלום מלבד להתרפק ולהתרגש.

אם עד כה דיברתי על מהפכות וחידושים, פה מדובר ברגש היפיפה והטהור ביותר שזוקק לתוך 4 דקות מסתוריות עם קולה היפיפה של מיריאל דלאנש. ככה מסתיים הדיסק הראשון, ביופי הטהור ביותר לדעתי שאי פעם נוצר ע"י אדם. כשאני שומע את כלי הנשיפה המתקרבים ומתגברים כמו סופת רעמים, אני מבין שאני במקום אחר. והדיסק השני, שמתחיל עם ביצוע הפסנתר, מציג פן אחר ליצירה. בודד יותר, ארצי יותר, מלנכולי הרבה יותר. ושם, אני עוד יותר מתמוגג, כששתי הגרסאות מתאחדות.... אני לא יכול לדבר יותר. מעולם לא תיארתי בכל כך אהבה יצירה כלשהי בבלוג הזה, אבל אני מפציר בכם. אם לא התחברתם בכלל לכל מה שנאמר פה, לפחות תשמעו את היצירה הזו. בשתי הגרסאות, כל אחת מהן היא עולם ומלואו. האחת טרגית, השנייה מלנכולית. הראשונה היא ריחוף והגעה אל מקומות נעלים, השנייה מסוגרת בתוך עצמה. זו הסיבה למה מוזיקה קיימת, זו הסיבה למה אמנות קיימת, זו הסיבה למה רגש קיים.

וזה רק חלק ממה שיש באוסף הנהדר הזה. וזה כל מה שהיה לי להגיד. עם אריזה יפה, שני דיסקים, עטיפה נהדרת שלקוחה מציור של לואיג'י רוסולו (פוטוריזם או לא?), אתם יכולים להגיד שיש לכם פה מוזיקה לכל החיים. אבל זו לא מוזיקה לשמוע עם שיעורי הבית. ריכוז מלא, פול הקשבה, לא בטוח אם תהיו בקטע, אבל אם נסחפתם, עשיתי את שלי. את הדיסק הזה יום יבוא ואשיג. העותק היחיד שהיה בדיסק סנטר,  נלקח ע"י חברי היקר ע' (אתה יודע טוב מאוד מי אתה) וסופסוף אוכל לחוות הכל. לקרוא את הליינר נוטס, להסתכל בעטיפה עוד יותר, הבנתי גם מאותו חבר יקר שיש גם איורים של וארז ככה שהחבילה משתלמת עוד יותר. כאמור, אין הרבה יצירות פה. אבל עזבו את הכמות, האיכות אנשים. האיכות. היום, אני פחות הבן 15-6 שהשתגע על מה שהלך בתזמורת ולא ידע שאפשר להלחין ככה, אבל היום שנתיים ככה אחרי, אולי קצת פחות עם הפרפרים בבטן לצערי, אני עדיין מתעמק בעניין. לא הרבה זכור לי בראש. זה פשוט נשאר שם אבסטרקטי, כאילו זה אזור שטיילתי בו הרבה, אבל אני לא זוכר משם הרבה עדיין. וכמה לא ברור, עדיין משפיע. זה הסיפור שלי על דיסוננסים בשיכון. חג שמח ילדים וילדות, תפחיתו בגלוטן, תודה שקראתם, תודה לוארז על הכל, ונתראה בפוסט הבא!

אטמוספרות ואודיסאות

לא צריך להיות קולנוען גדול כדי להבין שפסקול הסרט משפיע לא פחות מהסרט עצמו. השילוב הנפלא הזה בין וידאו לאודיו שמתייחדים לסצנות נצחיות וגאוניות. עכשיו, אם יש משהו יותר גאוני בעיניי בכתיבת פסקול לסרט, זה בחירת קטעי מוזיקה כתובים וידועים לסרט. זה אולי נשמע קצת "עצלני" מדי ככה לא לכתוב משהו מקורי ולשים קטעים של מישהו אחר. אבל תאמינו לי, זו עבודה לא פחות קשה לחשוב על קטע מוכר שעלול להפוך למשהו שונה לגמרי אחרי שנשמע בסצנה מסוימת. זו הגדולה בעיניי, לקחת משהו אחד ולהפוך אותו למשהו אחר. הרבה יצירות גדולות נוצרות ככה, ועובדה שהסרטים הגדולים הבלתי נשכחים כוללים שירים או יצירות שעיצבו את פסקול חיינו ועברו לעצב פסקול נוסף. אחד שהיה ידוע בשימוש הזה ובעיניי היה מאסטר בחיבור בין הוויזואלי למוזיקלי הוא סטנלי קובריק.

קטונתי כל כך שאני כזה קטן מלהציג ולהלל את העבודה של הבמאי האגדי. אבל מה שכן, אני כן רוצה לעסוק בבחירה אחת שלו. היא ידועה, אני בטוח שנאמר עליה הרבה, אבל לא מספיק בשבילי. אז כמובן שקובריק יצא מנצח כמעט בכל פעם שהתאים פסקול לסרטים שלו. אם זה "תפוז מכני" שהיה לי לפצצה ביום מאוד בהיר עם הסינתים העתידניים של וולטר (וכיום, וונדי) קרלוס, הסיום הבלתי נשכח ב"פול מטאל ג'קט" לצלילי הרולינג סטונס. אבל אולי הידועים ביותר כנראה, אלה שהפכו את הגאונות של קובריק לטריק ידוע ומוגדר בקולנוע, הם כמובן הפתיחה האלמותית של "כה אמר זרתוסטרא" של ריכרד שטראוס למראה השמש הזורחת וכמובן עם ריקוד החלליות ב"דנובה הכחולה" הבלתי נשכחת של יוהן שטראוס שהיו לחלק מהפסקול של האפוס הענק של קובריק, אודיסאה בחלל. שני הקטעים של שני השטראוסים, הפכו לכל כך אייקונים, גם כמעט 50 שנה אחרי שקובריק יכול להירשם כממציא הפטנט הזה שכבר מזמן הפך למעין מניירה שכולם מחקים.

יס! פאו בייבי פאו! קובריק

זוכרים? יופי! אני לא מתכוון לדבר על הקטעים האלה. מצטער אם קלקלתי. אבל אני מניח שאתם יודעים על מי אני מדבר. במהלך הסרט נשמעת מוזיקה לא זו של שטראוס, שהיא דיסוננסית, אפלה, קשה לעיכול ולאוזן ונשמעת כמו מין קרשנדו הולך ומתגבר ומותח כשנדמה שאנחנו אף פעם לא מגיעים לשיא ומשוטטים במרחבי היקום ללא סוף. וזה כמובן המלחין הגאון לא פחות, ג'רג' ליגטי. ליגטי, הוא אחד מהמלחינים היחידים במאה ה-20, שהפכו לידועים בקרב חבר'ה נוספים מלבד אוהבי מוזיקה קלאסית מודרנית שמרחיקים את החברה מאיתם. גם הוא חתיכת מהפכן גאון עם יצירות גאוניות ומדהימות כמו קובץ היצירות לפסנתר Musica ricercata, אחד מהדברים הכי יפים שהאוזניים שלי חוו ופואמה סימפונית ל100 מטרונומים. ניסוי מעניין שמכניס אנשים לאינסוף תהיות. למרות שליגטי בעיני הוא אחד המלחינים היותר אהובים עליי וגם מאלה שהכניסו מאזינים לשאלות מעבר למוזיקה והיצירות שלו עומדות בזכות עצמן, זו עובדה שהמוזיקה שלו הפכה לחלק בלתי נפרד מהסרטים של קובריק.

ליגטי וקובריק שני גאונים כל אחד בתחומו. אפשר להשוות אותם למלא גדולות (זהירות ניימדרופינג). מה שהם עשו בחייהם משתווים למה שעשו סטרווינסקי ושנברג למוזיקה, קנדינסקי ופיקאסו לאמנות, ג'ויס לספרות, לינץ' לקולנוע, איינשטיין לפיזיקה, גינסברג לשירה, חנוך לוין עם "מלכת אמבטיה" למדינת ישראל וסיינפלד עם פרק "ההתערבות" לטלוויזיה. שני גאונים מטלטלי עולמות ושוברי מסורות. על זה כבר דובר וידובר עד היום שבו כולנו נחווה את מה שקרה בסוף האודיסאה הקובריקית (בלי ספוילר כמובן). אבל אני מאוד מאוד אשמח לדבר פה על סצנת הפתיחה האמיתית של האודיסאה. לא בטוח אם זה ספוילר, אבל בכל מקרה, מסך שחור משחור. שלוש דקות של שחור משחור כשעם המסך השחור משחור מתנגנים גושים של אקורדים דיסוננטים מתמשכים, כמו שאיבה לתוך חור שחור כשהחלל לאט לאט מתעוות, כמו טריפ פסיכדלי אפל מאוד שבו אנחנו שומעים תזמורת שלמה ממשיכה וממשיכה לנגן דיסוננס ואף אחד לא יודע לאן זה מגיע.

מבין? ואז אני רוצה שיהיה כזה בום גדול כזה... ליגטי

זו אחת מסצנות הפתיחה הגדולות בסרט הזה, לא פחות מ"זרתוסטרא". וזו כנראה ה-יצירה של ליגטי שהפכה אותו לסלב שהוא, "אטמוספרות". מלבד הסרט, היצירה הזו הפכה ללא פחות גדולה מהחיים בזכות הגדולה של ליגטי והמקוריות ליצור משהו כל כך משונה בתקופה שהיה נראה שאי אפשר לחדש יותר בשום דבר. ליגטי היה מאלה שהבינו כי החידושים של סטרווינסקי, שנברג, ברג, וברן, וארז וברטוק הגיעו למיצוי. ליגטי רצה משהו אחר, הרבה מעבר למוזיקה. באותה תקופה, היו מלחינים עם רעיונות מעניינים גדולים שמשכו לא פחות אש. כמו יאניס קסנאקיס שלקח את רעיונות הפיזיקה והמתמטיקה לתוך המוזיקה שלו או פייר בולז שנקט בשיטה הסריאלית שהייתה משהו חדש באותה תקופה. אבל ליגטי היה אחר ובעיניי, אני חושב שהוא יצא המלחין הכי גדול במחצית השנייה של המאה ה-20. זה היה כבר מעבר למוזיקה.

ליגטי רצה ליצור ציור לא ויזואלי של צלילים, ליצור משטח נמתח של צלילים. התזמורת מנגנת אקורדים צורמים שנשמע כי הם נמשכים ונמתחים מין התעסקות כזו בחלל דמיוני וחציית גבול המוזיקה בעיניי. ליגטי הסביר את זה כ"מיקרופוליפוניה". משמע אומר, המוזיקה כוללת תפקידים שונים לגמרי, חלקם אולי נשמעים לא קשורים אחד לשני ומנוגנים סימולטנית. כלומר, כינור ינגן במקצב אחד בסולם אחד, הטובה תנגן משהו אחר לגמרי. וכל זה ביחד. כשחושבים על זה, זה עלול להיות מדומיין בראש כאוסף רנדומלי של צלילים של אחד שפשוט התעצל ותקע צלילים בלי שום קשר. אבל ליגטי בכלל לא היה כזה. היה לו בראש את ההתעסקות הזו עם הצלילים ומתיחה שלהם למה שאולי יכול להיקרא ענני צלילים. גם למתעבי קלאסי מודרני שלא יכולים לשמוע דיסוננס, לא יכולים שלא להסתקרן. ובכלל, אם אחד הבמאים הכי גדולים במאה ה-20 בוחר במוזיקה הזו לסרטים שלו, זה אומר משהו. גאון זיהה גאון נוסף. כמו שקובריק השתמש באפקטים מיוחדים שעליהם זכה, שנראה כמו מתיחת חלל הזמן והמרחב, ככה גם ליגטי עשה את זה. לא ויזואלית, אבל קובריק סיפק את זה.

שניהם מתחו את גבול היכולת של מה שאפשר לעשות. ליגטי גורם לתזמורת לא להישמע כמו תזמורת, יותר כמו מין אירוע על טבעי משונה. או אולי ככה נשמעות פלנטות אחרות. כבר קראתי פעם שהיו קוראים לזה אמביינט אפל אלקטרוני. שזה כל כך ממצה את זה בעיניי. פעם פנדרצקי קרא ל"קינה לקורבנות הירושמה" הבלתי נשכחת שלו כ"מוזיקה אלקטרונית המנוגנת ע"י כלים חיים". עד כמה שאני אוהב את פנדרצקי, אני חושב שליגטי הגשים את האמירה. רק שזו הייתה תזמורת שלמה. באיזשהו מובן, ליגטי גם יצר יצירה מינימליסטית. באמריקה כשעמדו לחשוב על הסגנון, אנשים ישבו והקשיבו לאטמוספרות של ליגטי. תחשבו על היצירות של סטיב רייך. מוזיקה ללא פיתוחים, שהיא מאוד מורכבת למרות העובדה שנשמע שהיא "לא מתקדמת לשום מקום". כזה גם ליגטי. ב-1961. כמה שנים לפני שהמינימליסטים באמריקה יהפכו את הקערה. כזו גדולה היצירה הזו, ככה היא גם מעוררת הרבה מאוד שאלות.

"Atmospheres זו יצירה נהדרת. טכניקת הלחנה המדומה לצביר ענק. זהו לא ניסוי, אלא יצירה כתובה באופן נפלא" - סטיב רייך

איך האוסף הצלילים הזה שנשמע כמו צבר אקורדים בלתי קשור הפך לכל כך מסקרן? מה קובריק רצה להגיד בפתיחה הזו? אני עדיין מאלה שאוהבים יותר את התפוז, כי אודיסאה זה משהו אחר. זה כבר מעבר לסרט. השעתיים האלה הם כמו ספר פילוסופי ארוך מאווודדד שכבר אפשר היה להתייאש ממנו שממוצה בזמן די קצר. ולמרות שקובריק אמר שזה מתאים לקונספט המסתורי, עדיין יש לי את השאלה למה על רקע שחור? למה אף אחד לא מדבר עליה חוץ מהפתיחה של שטראוס? האם זה עוד חלק מהמסר שקובריק מנסה להגיד על האדם, חייו והתפקיד שלו? כל מיני קשקושים אינטלקטואלים שאנחנו לא באמת רוצים בהם, אבל אנחנו לא יכולים שלא להתחבט ולשאול שאלות. ליגטי עצמו מאוד לא אהב שהמוזיקה שלו מופיעה בסרט שבין היתר כולל גם את היצירות של השטראוסים (זה גם נעשה בלי האישור שלו), אבל עובדה שמאז אותה פעם שאנשים בקולנוע שמעו את ה-3 דקות האניגמטיות, השניים הפכו לחלק בלתי נפרד (הניצוץ, עיניים עצומות לרווחה). חלקם אולי אמרו שזה משעמם ובלי שום משמעות מיוחדת, חלקם ממש הסתקרנו לא פחות וניסו להבין מה כוונת המשורר. אבל חשוב לדעת שלפעמים מה שנאמר זה מה שמתקבל. קובריק ראה באטמוספרות של ליגטי כאמצעי להשגת המטרה האניגמטית.

                                                                סצנת הפתיחה (+שטראוס)

יש בו תחושה חללית מאוד מפחידה. מין שיטוט בריק האינסופי. בחיי שהיצירה הזו יכלה להיות מותאמת גם לסרטי מדע בדיוני חדשים כמו "בין כוכבים" ו"להציל את מארק וואטני" (שנשמע באנגלית טוב יותר The Martian). אולי ככה נשמע פולסר? ומין תחושה כזו גורמת לך לחשוב שהשיא הגדול כמו סופרנובה קטלנית לא יגיע, כי זה ממשיך ונמתח, מין התעסקות עם המרחב המוזיקלי ועם אוזן המאזין, מה שמגביר את תחושות הפחד והלחץ. וואי כמו אני אוהב את זה. חלקכם יגיד שזה גאוני, חלקכם יגיד שזה צורם, את חלקכם אני לא מבין מה אתם עושים פה אם ידעתם שאתם לא אוהבים את מה שליגטי יצר. אבל הנה עובדה, אי אפשר להכחיש שזה מעניין. אם זו מוזיקה או לא, אנשים יתווכחו במשך עידנים. אבל אפילו בלי הסרט, למרות שגם ככה יש מסך שחור, אתם נלקחים למין שיטוט במקומות אפלים בתודעה, אולי בחלל עצמו, מרגיש שאותן אטמוספרות הן מין פסקול לפחד מבדידות בחלל האינסופי. בטח ככה הרגיש מייג'ור טום האגדי של בואי ב-Space Oddity כשנותר לבדו נטוש בחלל ומאבד קשר עם העולם. אז זה היה כמה זמן על שני גאונים שהעבודות שלהם הפכו לאחד. אחד לא יכול לחיות בלי השני. אבל למרות העובדה שקשה לדמיין את האודיסאה בלי המוזיקה של ליגטי. המוזיקה עצמה לבדה מוכיחה את עצמה לא פחות.

             בונוס קטנטן: סצנות מהסרט בסטייל פיקאסו יחד עם יצירה נוספת של ליגטי מהסרט. פשוט מדהים.

מסע אל הירח, גרסת הניינטיז

אני מאוד אשמח לחזור לז'אנרים שמלא זמן לא דיברתי עליהם ושלא מוקדש להם מספיק מקום בבלוג הזה. אנחנו פתוחים פה! אז אני אשמח רגע לדבר על מוזיקה אלקטרונית. בואו נדבר על אלקטרוניקה. הייתה תקופה שכשהייתי שומע את השם הייתי נגעל ומביע בגועל פנים "לא טוב". תמיד היה נדמה לי שזו מוזיקה רובוטית, חסרת חיים, חסרת רגש, לא אורגנית שלא מיועדת להיות אמנות. אבל אחרי זה נכנסה לי המוזיקה הקונקרטית לחיים, אז הגיעו להקות הקראוטרוק, אז בכלל הגיעו לי רדיוהד עם Kid A ו-Amnesiac, אז הגיע האמביינט, ה-IDM, והיום אני יכול להגיד שאני מעריץ גדול של אלקטרוניקה ואני מודה שטעיתי. אם זה פורטיסהד, אפקס טווין, מובי, בורדס אוף קנדה, מאסיב אטאק ועוד ועוד. אני אודה שהיום יותר מעניין אותי להקשיב לביטים, הרפטטיביות והטראנסים שיש מאשר ללהקה החדשה שעושה משהו עם הגיטרות שלה.

בכל מקרה, תמיד היה נדמה בקרב חובבי רוק, שמוזיקה אלקטרונית גורמת לסלידה של רבים מכך בגלל העובדה המרכזית שהיא חסרת רגש. אפשר להבין שזה ממש לא נכון. ואני רוצה להביא את ההוכחה שאפשר להפיק מוזיקה אלקטרונית חמה ומלאת רגש, עם אחד האלבומים המפורסמים ביותר שלכתוב על זה פה בבלוג לא יהיה כזה big statement. צמד נפלא ומדהים. שני חייזרים ילדותיים שבאו לכדור הארץ כדי להפוך את אותו לטוב יותר עם מה שהם יוצרים. מוזיקה מלודית שנשמעת מהחלל החיצון אבל גם מאוד באדמה, מאוד מתקשרת, מאוד כיפית. מושא אהבתם של רבים. ילדי ניינטיז, אוהבי מוזיקה על גווניה השונים, סטודנטים, אמנים, היפסטרים ועוד ועוד סטראוטיפים רבים. שני החייזרים האלה הם ז'אן בנואה דונקל וניקולה גודה. מכירים אותם יותר טוב עם השם AIR.

שני גיקים שלמדו אדריכלות ומתמטיקה באוניברסיטה שהחליטו להוציא את מה שיש להם, שהקליטו באולפן בפריז, מה שהפך לאחד לאלבומים הכי גדולים במוזיקה האלקטרונית ובכלל. אפשר להגיד שהם נשמעים כמו פופ פסיכדלי או משהו, אבל בחיי, באמת שלא אכפת לי. לא מעניין אותי אם אלקטרוני, או אם זה לא מספיק ממוחשב כמו אפקס טווין, אם זה דאונטמפו, צ'יל אאוט או אמביינט, זו מוזיקה כל כך יפה, שעיסוקים בתיוגים כל כך לא חשוב. Moon Safari הוא הספתח של AIR, ולמרות שמדובר רק באלבום הראשון, זה נראה שהכול מתחבר פה. כל האלמנטים מרוכזים לתוך יצירה מגובשת, אדירה והכי חשוב חסרת גיל. האלבום הזה נשמע רלוונטי גם היום, וחורף בלי האלבום הזה הוא לא שלם.

אפשר להגיד הרבה דברים על Moon Safari, אבל דבר אחד אי אפשר להכחיש. יכולת הכתיבה של דונקל את גודה. השניים יצרו פה מלודיות קליטות, פזמונים נפלאים שחלקם היו בגלגל"צ אפילו ומוזיקה שכל אחד יכול להתחבר אליה. לא משנה כמה אתה רוקר בכל רמ"ח איבריך שלא אוהב מוזיקה מסומפלת שנעשית ברובה על המחשב. עם עוד קצת עזרה מחבר'ה כשהחשובה מהם היא בת' בירש הזמרת בכמה מהשירים, הצליחו AIR לעשות היסטוריה. המוזיקה שלהם מתקשרת וארצית אבל גם אוורירית (הייתי חייב) ומרחפת. AIR הם שיר הערש המודרני. אבל אל תחשבו שמדובר במוזיקת מעליות מרדימה. הם הרבה יותר מזה.



בתקופה של שלושה חודשים ב-1997, התכנסו השניים להקליט את מה שהם כנראה ייזכרו איתו לעד. השניים פועלים ביחד כצמד צילי וגילי שפועל בצורה מושלמת, כשהתוצאה יפיפיה. איזה בן אדם לא יוקסם עם רצף האקורדים של הקטע הפותח La femme d'argent שנמשך ונמשך כשהחבר'ה מאלתרים עליו ולוקחים אותנו למקום אחר? וזו כל המטרה של האלבום הזה. לקחת אותנו למקומות אחרים, לשגר אותנו אל הלא נודע (Moon) בזמן שאנחנו עדיין נשארים באדמה, עם הרגליים על הארץ ונמצאים באטמוספירה (Safari). בין כל זה, אפשר פשוט להיות מאושרים עם חלק מהפזמונים הנפלאים שיש כאן. מרחף מרחף, אבל יש פה פשוט שירים טובים. במלוא מובן המילה. יש קטעים שאתה נמצא בעננים, יש קטעים שזה נשמע גדול מהחיים עם תזמורת גרנדיוזית (ומסומפלת) ויש פשוט רגעים שרק לעצום את העיניים ולנוח.

ל-AIR יש דנ"א מוזיקלי כמו רבים מאיתנו. פינק פלויד, פיליפ גאלס, קרפטוורק, ז'אן מישל ז'אר. הכל מתאחד לתוך התערובת הייחודית שלהם שאף אחד וגם הם עצמם לא הצליחו ליצור כמותה. עם הפתיחה האלמותית La femme d'argent, אי אפשר שלא להישבות ביופי, בקסם ובתמימות של החבר'ה האלה. ארבעה אקורדים שהחבר'ה מאלתרים על גביהם וכל זה נשמע יפה כל כך, אפשר ממש ללכת לאיבוד במרחב הזמן. וכן, זו כל המטרה של האלבום הזה. לזרוק אתכם מהמציאות הקרירה וממסגרת הזמן. וכשהאלבום הזה מתחיל להתנגן, לא באמת אכפת מה השעה עכשיו או באיזה שיר אנחנו. בעיקר לא עם סינגלים כמו Sexy Boy המאוד מסונתז אבל בו זמנית גם חולמני ומתוק במובן הכי טוב שאפשר לחשוב עליו ו-All I Need המונומנטלי והיפיפה שאותו בטוח שמעתם לפחות פעם אחת ברדיו.

גם עם קטעים מסוימים שפשוט יפים במחזוריות שלהם, Kelly Watch the Stars ו-Remember, קטעים כמו Tailsman שנשמע כמו פסקול לסרט הוליוודי, אבל זה ממש לא מה שהאלבום מכוון אליו. וקטעים חלומיים כמו New Star in the Sky, כל זה פועל כמכלול שלם ומושלם שמסתיים ומותיר אותנו המאזינים מסופקים. כשאנחנו סיימנו אנחנו תוהים לעצמנו, מה קרה בינתיים? איפה היינו? כי ב-43 דקות האלה, חיינו בגלקסיה שלווה ששייכת לכל אחד שראה אותה כפי שחשב. Moon Safari הוא מהאלבומים שהם בלי שאלה, חובה לשמוע לפחות פעם אחת בחיים. הוא נעים, הוא חמים בתקופה שבה יצאה הרבה מוזיקה מאוד טכנית, הוא חסר גיל והוא זורק אותנו החוצה אל מימד מקביל ואישי. משהו שקשה להגיד על אלבומים. יש ז'אנרים שהשם שלהם מותאם לאווירה שהם משדרים. ולכן, אני כן אסכים להגדרה הזו, אם כי אני מתכוון לאווירה שהיא משדרת ולא למסגרת שהז'אנר מייצג. צ'יל אאוט. האלבום הזה הוא ה-צ'יל אאוט, הוא האור הקטן שתמיד צץ כשהצלילים הראשונים שלו נשמעים. זה האלבום שהפך את AIR לכוכבים ומאז, למרות שהוציאו דברים נפלאים לא פחות. כמו Moon Safari, לא היה עוד. ואולי כנראה ככה עדיף. האלבום הזה הוא כוכב קטן בשמיים, קצת כמו מה שדה סנט אכזופרי כתב ב"נסיך הקטן", הוא חי בפלנטה הילדותית שלו שאין בה דאגות, מלאה יצירתיות ודמיון ושמורה רק למי שחי בה. מי שלא שמע את הפלא, בחייאת, טוסו בחללית של גודין ודונקל ובקרו בספארי שלהם בירח. אני מבטיח שלא תתאכזבו.

מהלך פותח, או: על E2-E4 והשפעתו

איך אפשר ליצור אלבום כזה מושלם? תשאלו את מנואל גאטשינג. האיש מאחורי אחת מלהקות הקראוט הידועות יותר, Ash Ra Tempel. במשך שנתיים, הבחור ניגן בהרכב הפסיכדליה/קראוט הזה, שהיה אחד מההרכבים הכי out there בסצנה. עם אלבומים כמו אלבום הבכורה, Schwingungen ו-Seven Up (אלבום שהקליטו תחת השפעת LSD), יצרו מוזיקה חללית, מרחפת, מנותקת מהמציאות, מעניינת, מסקרנת, ולוקחת למקומות רחוקים. במשך השנתיים האלו, ניגנו עם גאטשינג מספר חבר'ה חלקם ידועים, חלקם פחות, כשהוא היחיד שנשאר בספינה (קלאוס שולצה, לשעבר טנג'רין דרים, ואחרי זה אמן סולו מוערך). לבסוף ב-1973, כל הסגל נטש את הספינה, כשרק גאטשינג נשאר על הפיקוד. הוא החליט לנטוש גם הוא את הספינה, ולזמן קצר פתח בקריירת סולו, עם האלבום ראשון ומיוחד, שהשם שלו אומר הכל: Inventions for Electric Guitar.

וככה למעשה התפרקה Ash Ra Tempel. אבל, גאשטינג החליט שהוא רוצה לבנות ספינה חדשה, וככה נולד הרכב חדש, Ashra. אשרה זה לא בדיוק הרכב, מדובר בפרויקט של איש אחד (נחשו מי). מדובר בשלב הבא באבולוציית אשרה. מותו של הרכב אחד, שהוביל להיוולדו של אחר. המקדש של אשרה (אלה במיתולוגיה הכנענית) נהרס, אבל האלה נותרת איתנה. אז גאטשינג פשוט החל ליצור סולו, תחת השם אשרה. תראו, הבן אדם ממש חלוץ. המציא את כל כינויי אמני הטראנס, ההאוס והטכנו לפני שהדברים האלה בכלל נולדו! אולי הדי ג'יי הראשון בהיסטוריה... ב-1976, כשהוא מתחיל מחדש, מוציא תחת השם Ashra את האלבום, New Age of Earth. אלבום שנשמע כאילו הוקלט בכלל בשנות האלפיים, ולדעתי אלבום האמביינט הטוב ביותר (זה פשוט אלבום מושלם! לשנות בו דבר אחד, והלך הכל).

במשך שאר העשור, הוא המשיך ליצור תחת השם Ashra, כשהפעם מצטרפים חבר'ה, וההרכב הופך ללהקה של ממש, כשמדי פעם, הוא חוזר לנגן עם חבר ותיק, שולצה, שהקים חברת תקליטים עצמאית משלו, Inteam Records. ואם כבר חברת תקליטים, כמו שקורה לכל מוזיקאי במאה ה-20, נשבר לו מתעשיית המוזיקה. בעיקר עכשיו, כששנות השמונים הגיעו (עשור שלא כולם נהנו בו כל כך). להקות הקראוט כבר מזמן לא מה שהיו. קרפטוורק הפכו להרכב סינת'פופ מצליח ופופולרי, נוי! כבר מזמן לא קיימים, כנ"ל עם פאוסט, וקאן די יצאו מהתמונה. וככה, גאשטינג החליט לעשות מעשה, וטס מברליו אל המבורג. לפני שטס, הוא יצר בStudio Roma שלו, מוזיקה שישמע בזמן הטיסה. בסשן של שעה אחת, הוא יצר את אחד האלבומים הכי חשובים אי פעם, וכן! לא סתם אי פעם... כי נשמע כי כל מה שאנחנו שומעים ונחשפים אליו היום, נולד מההקלטה הזו.

במהלך השנים, היה אפשר לראות איך לאט לאט להקות הקראוט ואמני אלקטורניקה רבים נוטשים בהדרגתיות את הסאונד הפסיכדלי, חללי, ומפסיקים את ניסויי האולפן שהתחילו שטוקהאוזן, פייר שפר ואחרים. המוזיקה עדיין נעשית ע"י ציוד אלקטרוני, והצלילים עדיין נשמעים לא מהעולם הזה, אבל המוזיקה יותר down to earth, פונה אל הקהל הרחב, לא רק למוזיקאים ואוונגרדיסטיים. זה התחיל עם קרפטוורק ב-Autobahn, אבל המהלך הפותח, ששינה את הכל, ולמעשה פתח דף חדש בהיסטוריה של המוזיקה האלקטרונית, E2-E4. כן, השחמטאים שביניכם יודעים שזה המהלך הפותח במשחק, ולמרות שהיה מדובר במשחק מילים פאסודו משעשע שכזה שקשור לכיוון הגיטרה (מה-E הנמוך לגבוה), גאשטינג למעשה התחיל את הטראנס, ההאוס, הטכנו, הצ'יל אאוט. אף אחד לא חשב על דברים כאלה אז.

עכשיו הנה מגיע הדבר שהולך להפוך הכל: האלבום הזה הוא יצירה של שעה, והיא מורכבת משני אקורדים. פאקינג שני אקורדים. עכשיו, אתם שואלים את עצמכם, מה לעזאזל אפשר לעשות בשני אקורדים? what am i, a fucking pop star? טוב אנשים, תופתעו לגלות (או שלא), שאפשר להגיד כל וואו כל כך הרבה דברים בשני אקורדים. בואו לא נשכח, שבסיקסטיז, באמריקה באו כמה חבר'ה ויצרו מוזיקה מינימליסטית וגם את הורסיה היותר קיצונית: דרונים. פיליפ גלאס, סטיב רייך, לה מונטה יאנג, טרי ריילי. כל החבר'ה האלה יצרו כמה מהיצירות החשובות במאה ה-20 שהשפיעו על חבר'ה כמו הוולווט אנדרגראונד, ג'ון קולטריין, קינג קרימזון, וכמובן להקות הקראוט.

Man at work

אז אם בסבנטיז, ההשפעות היו בעיקר ממלחינים כאמור כמו שטוקהאוזן, כאן המוזיקה מושפעת יותר מגלאס, רייך והשאר... מדובר פה במוזיקה שהאפקט שלה מהפנט, זה הפרוטו טייפ של טכנו, זה טראנס במלוא מובן המילה. אתם פשוט נשאבים ליופי הזה, שנמשך קצת פחות משעה. גאשטינג מתחיל עם שני האקורדים, ולאט לאט בהדרגתיות, נוספת שכבה, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת... פשוט כמו בניית בניין. גאשינג בונה את המאסטרפיס שלו. ושכל השכבות הסתיימו, הבחור מתחיל לאלתר על הסינתים שלו, זה אותו איש שניגן על הגיטרה אלתורים בלוזיים במוזיקת רוק פסיכדלי הארד קורית לפני עשור. אבל אז, לקראת החצי השני של היצירה, הוא שולף את הכלי המקורי שלו הגיטרה, ומאלתר כשהכלי הכל כך אנושי הזה משתלב עם המוזיקה המכנית הזו.

זה כמו מה שאסימוב דיבר בספרים שלו. מין סייבורג מוזיקלי. כשאדם ומכונה נפגשים. והתוצאה פשוט מדהימה. מילה על גאשטינג כגיטריסט, הוא לא מנסה להרשים כאן, האלתורים הארוכים של הסבנטיז כבר מזמן מאחור, וכאן הוא פשוט משתלב עם המוזיקה, עם שני האקורדים, פשוט מצייר  על הקנבס שכבר השלים כמה זמן לפני כן. הסוריאליזם הפסיכי של דאלי, מגריט וארנסט הסתיים, אנחנו בעידן של ציורים חלקים, מינימליסטיים, מלוטשים, עם הקוסמוס של מונדריאן. מה שהתחיל לפני כמה שנים ב-(No Pussyfooting) של פריפ ואינו שיצרו שפה חדשה במוזיקה הפופולרית, והיו ראשונים ליצור את ההגדרה לאמביינט, גאטשינג לוקח את המינימליזם הזה לרמה שונה לחלוטין.

היצירה שהוקלטה ב-1981, ראתה אור סופסוף ב-1984, כששולצה הבין כי חברו יצר פה משהו מדהים. הוא הוציא את האלבום בלייבל שלו, שפשט רגל זמן קצר לאחר מכן. בהתחלה, יצא כסינגל שמחולק למספר חלקים. למרות שזו אותה מוזיקה, אותם שני אקורדים, פשוט עם כלי שונה במרכז. עד שלבסוף, בעידן הדיסקים, יצא האלבום בשלמותו, בדיוק כמו שצריך להיות. 5 שנים לאחר שהאלבום יצא, הרכב האוס איטלקי בשם Sueno Latino, שאהב את מה ששמע, לקח את שני האקורדים האלה וסימפל אותם ליצירה אחרת. מה שבסוף הוביל להולדתו של ההאוס אמביינט. תראו מה שאפשר לעשות מקטע אחד. הגרסה של החבר'ה האלה הפכה להיות פופולרית במועדונים, כשאנשים שהשם גאשטינג או אשרה לא היה מוכר להם, נחשפו לקסם של E2-E4. מיותר לציין את התגובה של גאטשינג, כשאפשר פשוט לקחת ציטוט שלו:

"כשגיליתי ש-E2-E4 התנגן במועדונים, לא יכולתי לתאר שאנשים רוקדים לזה. אין שום תוף בס חזק והקצב מעודן יותר. לקחתי רעיונות ממוזיקת דאנס, אבל הלחן שלי נטה לכיוון של ההלחנה המינימליסטית של סטיב רייך ופיליפ גלאס. תזמורת יכלה לנגן את זה."

תתארו לכם, מה היה קורה בלי האלבום הזה? האם אפקס טווין, בורדס אוף קנדה ושאר החבר'ה היו מגיעים למה שהם היום? האלבום הזה יצר את המוזיקה האלקטרונית כמו שאנחנו מכירים אותה היום. זה אלבום שגם הרוקרים שבכל נשמתם, שונאים מוזיקה מסומפלת וממוחשבת, וסוגדים למוזיקה אנושית נטו, יוכלו לאהוב. כמו שנאמר קודם, זה השילוב המושלם בין אדם לרובוט, אי אפשר שלא ליפול בקסם של E2-E4, הוא פשוט לוקח אותך לעולם אחר, פותח את הראש, גורם לך להיכנס למחשבות שונות. קשה להאמין, שמבקר קטל את האלבום. הסנובים האלה לא מבינים שום דבר.

אני גיליתי את האלבום הזה במקרה בפייסבוק. בזכות מכר שהכרתי ממנו הרבה, אהרון מיקל. פרוגר/מטאליסט/פיוז'ניסט/אמבייניסט מה שלא תרצו, העלה את התמונה של התקליט השחמטי חתום ע"י האיש עצמו. העטיפה מאוד סקרנה אותי: לוח שחמט מאוד פשוט, אבל נקי אסתטי וכל כך מושך את העין. יש משהו בלוח שחמט שמאוד מושך מבחינה ויזואלית. התחלתי לחפש, וקראתי קצת. לא ידעתי מה בדיוק הולך להיות. עכשיו, כששמעתי את זה לראשונה, הייתי מסוקרן, אבל הסינתסייזרים הקרים כקרח היו לי קשים לשמיעה בהתחלה. אמרתי לתת לזה עוד צ'אנס. היום, אני יכול לומר שהדבר הזה עושה לי היום מאשר כל אלבום גיטרה וירטואוזי. E2-E4 הוא עמוק, בפשטות שלו. זה לא ייאמן מה שאפשר לעשות בכל כך מעט. less is more.

עד היום, יוצרי מוזיקה אלקטרונית, בין אם הם מודעים לזה או לא, יוצרים את הדברים שלהם בהשפעת האלבום הזה, שניבא את כל המהפכה הזו שהגיעה בניינטיז. מי שכן מודע, יודע עד כמה האלבום הזה עיצב את התפיסה שלו לגבי מוזיקה, איך היא צריכה להיות, וליצור גם דברים בהשפעה. ג'יימס מרפי, האיש מאחורי LCD Soundsystem מהרכבי האלקטרוניקה המפורסמים ביותר, רצה ליצור סינגל כמו האלבום של גאטשינג. בשיתוף פעולה, עם נייקי, הוציא את 45:33. סינגל שכל המטרה שבו הוא לתת את הגרסה של LCD ליצירת המופת של מנואל. אני עוד לא שמעתי, אבל גאטשינג עצמו טען שאין שום דמיון וקשר בין השניים.

אוהבי מוזיקה אלקטרונית, אתם חייבים לשמוע את הפלא הזה. שום מילה ממה שאמרתי, לא ממחישה בשום צורה את מה שאתם הולכים לשמוע. אולי הייתי צריך לרשום פחות. כי כל מה שהאלבום הזה אומר שהמעט הוא הרבה מאוד. כל מי שקצת צרם לו מהז'אנר ולא בדיוק אוהב מוזיקה שנעשית במחשבים, הנה אדם שיצר מוזיקה כזו ברגש, ובמלוא הכנות האמנותית. A Funky dude. הרוקרים שמוזיקה אלקטרונית גורמת להם לחשוב: "איכס, זה חרא!", אולי צריכים לגשת לאלבום הזה וליופי שלו, קשה שלא ליפול בקסם. זה האלבום שאולי יגרום לכם לרצות למכור את הגיטרות שלכם, ולקנות סינתסייזרים (למרות שבאלבום הזה יש גיטרה, אז אל תמכרו אותן). אם לא אהבתם, אולי תאהבו את מה שהוא עשה בסבנטיז, זה לחבר'ה שרוצים יותר הארד קור. די דיברתי יותר מדי. כל מה שהאלבום הזה לא. אז... E2-E4 checkmate

פריפ את אינו

מה קורה כשמפגישים בין שני מלחינים ומוזיקאים גאונים לשני סשנים? טוב התוצאה היא באלבום הגאוני (No Pussyfooting). תוצאה של שיתוף פעולה בין רוברט פריפ, הקפטן הדיקטטור של ספינת קינג קרימזון ושל ה"non musician" (כמו שהוא כינה את עצמו באותה תקופה) בריאן אינו, שלא לפני הרבה זמן, עזב את בריאן פרי וחבריו ברוקסי מיוזיק.

שני החבר'ה, כבר מאחוריהם ניסיון רב בלהקות מפורסמות ומוערכות ברוק הבריטי, נפגשו להם בבית של אינו ובאולפני Command בתקופות שונות, לשני סשנים שהולידו שני קטעים ובדרך, גם הצליחו להביא לשימוש רב יותר בטכניקה מסוימת, וגם יצרו סגנון שלם שהוא עוד שלב בהתפתחות המוזיקה האלקטרונית, וישפיע על אמנים רבים בתחום, וגם מחוצה לו. הסיפור התחיל עוד ב-1970, עם העובדה שמר פרי לא הצליח באודישנים להחלפת גרג לייק בקרימזון, אבל פריפ ויד ימינו אז פיטר סינפילד, ידעו שיש לו פוטנציאל, והחתימו אותו על חוזה עם EG.

שאר הסיפור הוא היסטוריה, ואתם יכולים לקרוא אותו בסקירה על אלבום הבכורה של רוקסי מיוזיק שכתבתי כאן. אבל ב-1973, אינו לא יכול יותר עם העובדה שהאגו של פרי משתלט על רוקסי מיוזיק, ושהוא לא יכול לתרום חומר. הוא ארז את הסינתסייזר שלו ועזב. אני לא ממש יודע מה היה התפקיד של אינו בלהקה, אבל העובדה שהוא משך הרבה תשומת לב עם הVCS3 שלו, המראה השערורייתי שמתחרה בקלות בבואי, ריד ואליס קופר, וכל האפקטים וה"ביפ ביפ ביפ" האלקטרוניים שהוא הכניס אל תוך האוונט-פופ הפריקי והמוזר של רוקסי מיוזיק, הפכה אותו לסטאר לא פחות מהבריאן השני בלהקה. פייר, תמיד אהבתי את רוקסי מיוזיק כשהיא הייתה עם אינו. החומרים שאחרי גם נשמעים טוב, אבל מרגיש שמשהו חסר שם. בעיניי, כל אלבום שאינו היה מעורב בו, סימן שמדובר במשהו טוב שכדאי להקשיב לו.

באותה תקופה, אינו כאמור, הגדיר את עצמו כ"לא מוזיקאי". אבל הוא הקליט והוציא ב-1973 את אלבום הבכורה שלו, Here Come the Warm Jets. אלבום מדהים שמערבב טקסטים נונסנס/סוריאליסטיים פריקיים יחד עם המון גלאם רוק חצוף ושערורייתי, שהכינוי פופ אוונגרדי הולם אותו. הוא שר ושיחק עם הסינתסייזר, יחד עם המון חברים שאיתם הקליט: חברים מרוקסי מיוזיק, וגם חבר'ה מקרימזון, כולל פריפ.

אבל לאינו היה sound & vision בראש. הוא התלהב מהעובדה שהמוזיקה מולחנת מעצמה. כמה שפחות מגע יד אדם. צליל אחד שווה ליצירה שלמה. הבחור מהבית ספר לאמנות, שהתעניין בהפקה וביצירת מוזיקה קונקרטית, התקדם אל עבר רעיון חדש. רעיון שישנה את המוזיקה הפופולרית לתמיד: ציור לא ויזואלי, ציור שמורכב מצלילים. אבל היי אנחנו רצים מהר מדי. בואו נדבר רגע על פריפ.

הקונטרול פריק המיזנתרופ שהקים את קינג קרימזון, כבר אחרי ההרכבים הקלאסיים והשותפות עם סינפילד, היה בעיצומה של תקופה חדשה ויצירתית. פריפ המציא מחדש את הפרוג רוק, עם עוד חמישה חבר'ה נוספים, ויצרו מוזיקה מפלצתית אכזרית, שונה לגמרי ממה שקרימזון עשו עד אז. make it loud, make it complex. מין סטרווינסקי שותה קפה עם מטאליסטים והרכב פיוז'ן. התוצאה הייתה Larks' Tomgues in Aspic. אלבום מופת ברוק המתקדם, ששינה את הז'אנר ואת התפיסה לגביו. פריפ עשה זאת שוב. שנה אחרי, הוא השתגע ופירק את ההרכב בפעם הראשונה מתוך מאות מיליוני פעמים שעשה את זה בתקופות שונות.

עכשיו, הנה ביום אחד ב-8 בספטמבר 1972 שנה לפני מה שדובר, השניים הקליטו ביחד. אינו הזמין את פריפ לביתו, ושם הם הקליטו, כשהם משתמשים בטכניקה שקיבלה את השם Frippertronics (השם אגב הומצא ע"י חברה של פריפ). עכשיו, ניכנס ונבין מה זה פריפרטרוניקס? למעשה, לא פריפ ולא אינו המציאו את הטכניקה הזו. יצרו והשתמשו בה לפניהם המלחינים טרי ריילי ופולין אוליברוס, שני שמות שאם אתם אוהבים מוזיקה מינימליסטית, יגידו לכם הרבה. עכשיו מה עושים? יש שני רשמקולים, מונחים אחד ליד השני (יענו reel-to-reel). כשמשהו מוקלט אל הרשמקול האחד, אותו צליל ממשיך אל הרשמקול השני, ויוצר מין אפקט כזה של דיליי. הסאונד נשמע בדיליי של כמה שניות, והוא חוזר וחוזר וחוזר... קשה להבין את זה כשקוראים. כששומעים את זה, זה הרבה יותר מובן. פריפ ואינו אמנם לא המציאו את השיטה, אבל הם הפכו אותה לפופולרית (פריפ גם עשה סדנאות על הטכניקה הזו).

באותו יום ב-8 בספטמבר, כשהם החלו להתנסות עם הטכניקה הזו, הם הקליטו את הצד הראשון של האלבום. יצירה בת 21 דקות, בשם The Heavenly Music Corporation. היצירה, כשמה כן הוא. באמת 21 דקות בגן העדן, שהן שיתוף פעולה של שני גאונים, אוונגרדיסטיים, פורצי דרך. יחד עם הפריפרטרוניקס, אינו יצר גם שכבות של סאונד. מין דרון בהשפעת לה מונטה יאנג. eternal music. ביצירה הסולם עובר כמה פאזות. מפה דיאז, ללה ולבסוף לרה. זה פשוט יפייפה. אינו יוצר שכבות של צליל, ופריפ מנגן בצורה אלוהית על הגיטרה, רק מראה איזה גיטריסט מדהים ומקורי הוא. בשני טייקים, מביא כל אחד מעצמו. אינו את הלופים, פריפ את הסולואים. אינו מצייר את הרקע, פריפ מצייר את הפריטים. קומפוזיציה שמולחנת מעצמה, וגם מאולתרת. אגב, פריפ, הרציני מבין השניים, רצה לקרוא ליצירה The Transcendental Music Corporation, אבל אינו השנון והיותר פרוע מבין השניים, חשש שאנשים ייקחו את הקטעים האלה ברצינות, ורצה לתת לו את הכותרת האהובה והמאוד צנועה שאנחנו מכירים היום.

היפה והחיה (תחליטו מי)

שנה לאחר מכן, ב4-5 באוגוסט 1973, נפגשים השניים שוב מאז אותו סשן ב-1972, על מנת להקליט את הצד השני שסוגר את התקליט, וגם הוא יפייפה ועוצמתי לא פחות מקודמו. הפעם, הצמד הקליט את הקטע ב-Command Studios שאיכות הסאונד של החדרים שם, לא הייתה בדיוק מי יודע מה (Islands של קרימזון ואלבום הבכורה של הרוקסיז, הם דוגמה מצוינת למה שאמרתי), כשהם יוצרים את הקטע באותה טכניקה. במשך כמעט 19 דקות על סולם מי, מקליטים פריפ ואינו, כשהפעם אינו מביא לופ על הVCS3 שלו, ופריפ מלווה באקורדים, עד שהוא חוזר לאלתר עם הסאונד גיטרה הכל כך ייחודי שלו (שיואו, פריפ כזה אלוהי!). זה המקום לציין שפריפ הוא גיטריסט כל כך ייחודי, כל כך מחוץ לנורמה ולא כמו כל השאר באותה תקופה (הבחור שנא בלוז וfunk), שתמיד אפשר לזהות שזה הוא מנגן. אם זה עם קרימזון, ואן דר גראף, אינו או דיוויד בואי. לא סתם, הוא הגיטריסט האהוב עליי... שם הקטע Swatiska Girls, נולד אחרי שהקטע נערך בסטודיו AIR של האיש והאגדה ג'ורג' מרטין ז"ל, ואינו מצא שם תמונה פורנוגרפית ממגזין, בה אישה בעירום הצדיעה במועל יד... אינו שם אותה על מכשיר ההקלטה...

וככה בפייד אאוט, מתפוגגות להן 39 דקות של מוזיקה  מינימליסטית, שמיימית, נצחית ויפיפייה. האלבום שיצא בנובמבר 1973, על אף שחברת Island התנגדה להוציא אותו, לא הצליח בקרב הקהל, ולא הגיע לאף אחד מהמצעדים. קצת קשה להתחרות בשני הפרויקטים האחרים של שני החבר'ה עם דבר בלתי מסחרי בעליל כמו זה. מלבד העובדה שמוזיקה אלקטרונית עדיין לא הייתה במיינסטרים באותה תקופה, כשהקהל העריץ וסגד לפרוגרים, מטאליסטים וכוכבי גלאם. אם האלבום הזה היה יוצא בחצי השני של הסבנטיז או אפילו בעשורים שאחרי, אז אולי היחס היה שונה. ובכל מקרה, שנים לאחר מכן, האלבום יקבל את ההכרה שהגיעה לו, והוכר בתור אלבום משפיע (ובצדק גדול) על האמביינט בפרט, ועל המוזיקה האלקטרונית בכללי.

בעיניי, זה אלבום האמביינט הראשון. נכון, שמלחינים מינימליסטיים יצרו את הנוסחה המהפכנית עוד לפני, אבל מהרגע שסופרסטארס ברוק אנד רול כמו פריפ ואינו החלו לעשות דברים כאלה, דברים החלו לזוז. שנתיים לאחר מכן, הם ישתפו פעולה לעוד אלבום (Evening Star) שפחות הצליח מקודמו, והראה שמה שהם עשו כאן, קשה לשחזר. ארבע שנים לאחר מכן, אינו מאס בsex, drugs & rock n roll לייפסטייל, וגילה שרוק סטאר די משעמם אותו. הוא החליט לפרוץ גבולות, לחקור ולהגדיר מחדש מוזיקה. והוא עשה והצליח פעמים רבות פעם אחר פעם עם מאסטרפיסס בין אם סולו או עבודה עם אמנים אחרים. 4 שנים, לפני שבואי ייסע לברלין ויעשה שם את הטרילוגיה המהוללת שלו, פריפ ואינו הניחו את היסוד.

עכשיו, מלבד העובדה שזה כל כך מהפכני וahead of it's time באותה תקופה, זה פשוט נשמע מדהים. זה יפה כל כך, וזה בלתי מובן, ששני החבר'ה האלה, ממחנות שונים לגמרי יעשו דבר שונה לגמרי ממה שמאפיין אותם. פריפ שבאותה תקופה היה עם קרימזון בשיא ההצלחה, והמציא מחדש את הפרוג יצר כאן משהו שלא כולל שום מקצבים משתנים, למעשה המוזיקה סטטית, ונשארת על תילה. אינו שבאותה תקופה, היה רוק סטאר פרוע וצעיר שעזב את רוקסי מיוזיק ויצר גלאם רוק חצוף, יצר פה משהו רגוע. אינטליגנטי, אבל בצורה שונה. זה מה שמדהים, איך החבר'ה האלה שידועים כל אחד בתחום שלו: בין אם זה פרוג רוק או ארט/גלאם רוק, עושים משהו שכל כך לא מאפיין אותם (באותה תקופה), וזה היה די שוק מבחינתי.

אני לא יכול לשכוח את ההתלהבות והתחושה של "הא? מה זה? וואו!" כששמעתי את זה. אני הייתי פרוגר נאמן, והייתי חולה קרימזון בכיתה ז', וגם אחרי. ובכלל, אהבתי בקיץ שעבר מאוד את רוקסי מיוזיק. ופתאום, הדבר הזה, הוא פשוט WTF? איך? אבל הנה, יש אמנים שלא מעניין אותם להישאר בטריטוריה המוכרת, ואני מעריך ואוהב את זה באמנים.

(No Pussyfooting) הוא מופת של מינימליזם. איך אפשר להגיד הרבה בכל כך מעט. למי שאוהב מוזיקה אלקטרונית ולא שמע על האלבום הזה, יתלהב מאוד ממה שישמע (ועוד ב-1973!). מוזיקה מדידטיבית, רגועה ופותחת את הראש אל דברים חדשים. באלבום הזה אפשר לשמוע הכל, את המהפכנות של טרי ריילי ולה מונטה יאנג, את הנופים החוץ מציאותיים של דאלי ומגריט, את היקום המינמליסטי שמונדריאן יצר על הקנבס, את הקומפוזיציות של מלביץ'. אפילו אם נשווה את המוזיקה כאן לתחומים כמו מדע. אז המוזיקה של (No Pussyfooting) היא כמו היקום, מתרחב לאט לאט, במשך הרבה זמן.

האלבום הזה הוא פשוט פינה של יופי, ותמיד כיף לקחת אותו, לשמוע, ולברוח למקום אחר. הוא מומלץ לכמעט לכל זמן, במשך השינה (חס וחלילה שזה מרדים, זה בכוונה אחרת לחלוטין), אולי במהלך התבוננות בציור, או כשאתם עוצמים עיניים, ובורחים למקום אחר. גם גיטריסטים, תלמדו ממה שיש פה, ובתור גיטריסט אני יכול לומר שלמדתי הרבה והנגינה שלי השתפרה אחרי שהקשבתי לשיתוף הפעולה השמיימי הזה. בכללי ממליץ לכם לשמוע את האלבום, אבל להגיע עם ראש פתוח. מי שיצפה לשמוע מקצבים משתנים, סקסופונים ואלתור חופשי ופרוע או שירי פופ מעוותים וכיפיים, יתאכזב מרה. לא לבוא לאלבום כמו זה עם ציפיות כאלה. פריפ ואינו גילו כאן נוף חדש. שונה ממה שהתנסו בו בעבר, והם ימשיכו לחקור אותו במהלך הקריירות שלהם (בעיקר אינו). אני כל כך אוהב שיתופי פעולה של אמנים ממקומות שונים, ולפעמים זה יוצר מהפכה באוזניים, ומשהו שונה לגמרי שלא דמיינו שיישמע ככה. לשמוע ולהיות במקום אחר..

אז כיוון שלמרבה הצער, האלבום לא זמין ברשת: סיבה טובה לקנות את הדיסק, למרות שיש אותו רק בגרסה מורחבת יחד עם דיסק נוסף שמביא כל מיני גרסאות שונות של שני הקטעים.

הנה פריפ שמראה את השיטה ב-1979: https://www.youtube.com/watch?v=kaKgj9DqxhE

והנה עוד שתי סקירות מעולות על האלבום האדיר הזה:

מ-Japan in a Dishpan (+סקירה על אלבום הגיטרה של פרד פרית')

מהחדר האלקטרוני שלי