תשוקה חורפית

התגייסתי בחורף. חורף זו התקופה האהובה עליי. אני מרגיש כל פעם שאני נטען מחדש בחורף, אחרי תקופה של יובש בקיץ. כל חורף הוא כמו ריטואל מקודש שלעבור אותו פשוט ממלא אותך בטונות של דופמין שאתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. ואני באמת לא ידעתי מה לעשות עם עצמי כי הפוסט היה צריך להתפרסם בכלל לפני שנה.

ואני מנסה לכפר פה כי אני היה לי איזה מחסום כתיבה בכל מה שקשור לכתיבה בבלוג הזה. אבל אני מתחיל שוב פעם. מנסה. חוויתי איזה מסע פיזי ומוזיקלי וכנראה גם רוחני שכשאני ניגש למחשב/נייד אני מרגיש שאני חייב לעשות את זה אחרת. ויכול להיות שכתבתי פה ושם על אהבה לחורף ומה אני עושה בה.

עכשיו מי ישמע איזה חורף יש פה במדינה שמצויה בשבר סורי אפריקאי ומי ישמע בתקופת המהפכה הסביבתית שנראה שאנחנו בדרך לאסון אקולוגי. כרגע אלה ימים חמים שמחשיכים מוקדם עם הזמן אבל כשאני כותב עכשיו, יש רוח אימתנית באבוע בוע אימתנית שקוראת עליי תיגר ועושה אותי עם שערות גוף סמורים.

וזה משהו שאני אוהב והתגעגעתי לזה. זה. ולמהירות האור של הברקים שעוברת ומנצחת במרתון מול מהירות הקול שמאחרת לבוא עם הרעם, לגשם ולנוף האפרורי היפיפה שנוצר (וגם הפוסטים הציניים שצומחים כמו פטריות ברגליים של "וואו כולכם מתלהבים כאילו ראיתם גשם פעם ראשונה"), להתרכבלות בחדר, ספרים טובים (רצוי בקט), סרטים טובים (רצוי שמש נצחית בראש צלול).

הכלורופלסט שסופסוף יוצא מהצמחים ומשחרר ריח ממסטל שידוע כ"ריח של גשם", יופי של מרקים וכל מיני חידושים במטבח, תה וכמובן, המוזיקה שכמו איזה דוב שמתעורר משנת החורף שלו אבל בנוגע לזה, הדיסקייה שלי מתעוררת מתרדמת הקיץ. והכל חוזר להיות מוקפא אחרי שהשמש הפשירה את הכל.

אז זה רדיוהד וKid A המאמי הלאומי, הסמית'ס, לאונרד כהן איך לא?, פיטר האמיל גם מתארח פה ושם, רוברט וויאט תמיד רצוי, ניק דרייק בכלל זה משהו. פה ושם גם בל וסבסטיאן, בורדס אוף קנדה באים לחאפלה. ביורק התווספה לי, גם אמביינט יהיה, ביל אוונס פה ושם, אביתר והאלבום הראשון יוציא הכל, ג'ון קייג' והיצירות הראשונות שלו לפסנתר. ואני חושב שגם קייט בוש אהובה מאוד (למרות שזה בכל עונה כמעט).

זה נדמה שהשיאים הגדולים שלי במסעות המוזיקליים שעברתי קרו בדר"כ בחורף. בכיתה ז', לא שמתי לב בזמנו אבל השיט הגדול היה לשמוע פרוג כמו חנון ולהקשיב לפיטר גבריאל מספר לי סיפורי פנטזיה סוריאליסטיים. בכיתה י', בתחילת 2016 זו הייתה תקופה מאוד מבורכת מבחינת משקעים.

וגם על הדרך, התחלתי לגלות שיש עוד דברים חוץ מפרוג וחוץ ממטאל והתחלתי לאהוב מוזיקה לא משנה מאיפה היא מגיעה. אני זוכר את הבום הגדול והקליק האחרון שנוצר ביני לבין האלבום המושלם של מר ניק קייב עם Skeleton Tree הטרגי.

אלבום האיוב שמתאר את התחושות והמחשבות של אב שקובר את בנו (ועכשיו עם החדש הו הו). הקליק הזה קרה אחרי אותה הופעה אגדית ומושלמת שלנצח אזכור כאחת הטובות ביותר שנכחתי בהן. כשקייב מכשף, לא עושה דאווינים ושולט בכולם כמו איזה puppetmaster. והוא עשה 7 מתוך ה8 שירים שמרכיבים את האלבום הזה שכמעט ולא זכרתי ממנו כלום בשמיעה ראשונה.

ואחרי אותו יום בנובמבר, התאהבתי באלבום וכמו איזה אקט סימבולי התחיל לרדת גשם יום למחרת והייתי חייב להקשיב. הרגע הזה עם המוזיקה השחורה משחור עם הנוף המלנכולי הרגיש כמו כפפה ליד. אבל ב2018, זה היה אחרת. בחורף ההוא, התגייסתי.

יכול להיות שזו הסיבה למה פתאום נהיה לי בלוק כזה. אבל התחיל פרק שונה בחיים - התגייסתי אי שם בחנוכה אחד כשגשם כבר היה די נורמה ונסעתי למקום הכי נהדר ללכת אליו בחורף. שבטה. המדבר הזה שבהתחלה היה די בסדר הפך לשומקום בלתי נסבל בעיניי. שנראה לי שכל מי שהיה ונמצא בחיל התותחנים יכול להזדהות.

בתכל'ס אני אומר  שהמסלול שלי היה תקופה מאוד מהנה. השתנתי לטובה ואני חושב שבתכל'ס בקטעים כאלה צה"ל יודע לעשות לטובה מדי פעם. אבל היו רגעים שלא הבנתי מה אני עושה בחול טובעני ולא מריח עצים רטובים, למה אני בשמירות ולא קורא משהו, למה אני לא חווה גשם אמיתי? ולמה אני צריך לרדת לשטח ולא לשמוע רדיוהד?

ככה זה. זה עובר. אבל באותה תקופה בחורף למרות שדי נהניתי (למען האמת, הטירונות הייתה אוסף אפיזודות סטייל מלכוד 22 או אפילו משהו אחר בכיוון שקורעות מצחוק בכל פעם), הרגשתי שזה לא צריך להיות ככה. לא הבנתי מה אני עושה על מדים ולמה אני בכלל נמצא בשבטה. הרגשתי כמו פנחס שדה ב"חיים כמשל" שקראתי באותה תקופה כשאני מחפש ורוצה שלוות נפש. לא הקפצות ולא כלום, חלאס. עוד מעט אני מציין שנה מאז הגיוס.

ואני חוזר פחות או יותר מוזיקלית לאיך שהייתי באותה תקופה כשהזמן שלי כמלש"ב עמד להיגמר. באותה תקופה, היה לי קראש גדול. קראו וקוראים לה פי ג'יי הארווי. אני התאהבתי באישה הזו ובמה שהיא עשתה. היה נראה לי שאיזו רוקרית עם גיטרה חשמלית שאוהבת קפטן ביפהארט וג'יימס ג'ויס הולכת לעשות לי וואחד בומבילה אצלי בראש.

ובאמת. נסחפתי. Dry היה מושמע מלא פעמים אחרי חזרה מהעבודה, האנרגיות, המילים, הדיסטורשן, החזיר אותי לעשות הדבנגינג כמו בכיתה ח'. ובמהלך התקופה הזו גם, אמנם אהבתי את פולי אבל היה לי קשה למצוא את ה-אחד. מיהו ה"אחד"? האלבום ההוא שסופית מפיל אותך וגורם לך להגיד "אני פשוט אוהב את האמן/נית הזה/ו".

Rid of Me היה גם עם סאונד בנזונה (תודה אלביני אחיקר) אבל לא הרגשתי את אותה זרימה שהייתה בDry (משהו שאני ארגיש הרבה יותר מאוחר באלבום הזה), To Bring You My Love התעלה לי מעל הציפיות אבל עדיין היה נקי מדי, ולפעמים יש לי תחושה שעושים ממנו יותר מדי. אבל איפשהו כבר כשניצני החורף מתחילים להראות סימנים, התחלתי להקשיב לכבשה השחורה בקטלוג של הארווי.

הרי איך לא? יעני הכבשים השחורות תמיד מעניינות, תמיד מושכות, ולא משנה שיגידו שזה מתפלצף לאהוב את זה. חרא על מה שחושבים. זה עושה לי את זה. כמו הבחורות המתוסבכות בחיים או בסרטים שתמיד התאהבת בהן. כזה היה Is This Desire? ולא לקח הרבה זמן עד שאמרתי שהוא הכי קרוב ל"אחד" שלי. איך זה הגיע למצב שאחרי שלושה אלבומים מבוססי גיטרות שהראו שפי ג'יי הארווי היא דבורה הנביאה של הרוק נרול, היא עושה סוויץ' כמעט חד לטריפ הופ אפל, סאונד דאב כבד, בסים רועמים וביטים משונים?

תכל'ס הגיוני אחרי היסטוריה קצרה של הקריירה של פי ג'יי בתקווה בפסקה: הסטודנטית המופנמת לציור ששרה על כוס, זיונים ודם בתגבור דיסטורשן הופכת לסנסציה באלטרנטיב. והיא מקבלת הכרה ולאט לאט סוללת את דרכה למיינסטרים. היא עם טריו חזק ועוצמתי שמפציץ חזק וכאמור התקשורת מבינה שיש לה משהו שלא נעלם בזמן האחרון.

Dry יוצא ומקבל הצלחה די מכובדת. קורט קוביין שם אותו ברשימה היפה של ה50 אלבומים האהובים עליו. פי ג'יי והטריו שלה (סטיב ווהן מבסבס ורוב אליס מתופף ומגבה ווקאלית) ממשיכים עם הפקת האבא של הנויז פאנק ווטאבר אדון סטיב אלביני (נראה לי מיותר לציין כמה הוא עשה) שמוציא מהם יופי של סאונד עם Rid of Me. יש חילוקי דעות ופולי נפרדת מחבריה, מה שהופך אותה לאמנית סולו פרופר ועושה שינוי פאזה ממש לא אחרון.

פגישה עם מיק הארווי בספינה של הזרעים הרעים של ניק קייב וחזרה לעבודה עם חבר ילדות ג'ון פאריש מובילה לשיתוף פעולה מבורך שיימשך לעוד הרבה זמן ומוליד על הדרך את אחד האלבומים האהובים של הניינטיז - To Bring You My Love. היא נשית, מסוגננת, עם שמלה בצבע אדום דם סטייל דיוויד לינץ', פאה, ריסים וסאונד נקי יותר. ואפשר לומר שהיא פחות פרובוקטורית. היא הרבה יותר בוגרת.

לאט לאהיא כבר הופכת ליקירה של הMTV. מתאריינת, יש לה שני להיטים C'mon Billy וDown By the Water, פסטיבלים (כולל בחיפה), עניינים ועל הדרך - התהוותו של רומן לוהט מיתולוגי. וזה מחבר אותי לנקודה בה דיברתי על מר ניק קייב. האקס המיתולוגי. מה שבזמנו צוין על ידי המבקרים כהשפעה מוזיקלית מאוד דומיננטית, הפכה לאהבה בין שני האמנים הכי אפלים בסביבה.

וזה הוציא מהם הרבה טוב. גם מהחיובי וגם מהשלילי. מהחיובי ב-1996 - שנה שבה הוציאה אלבום עם ג'ון פאריש Dance at Louse Point, ניק והזרעים הוציאו את Murder Ballads, פולי תרמה את קולה בין היתר ל-Henry Lee שם. בכמה מילים, אחד ה-דואטים, שאלו את אבא שלי. הרומנטיקה תרמה למוזיקה. עד ש... פרידה. איפשהו ב-97, הזוג הזה שהיה מושלם מדי מכדי להמשיך לצאת יחד - נפרד.

קייב גילה שפולי לא יכלה עם בעיית הסמים שלו. אז לדבריו, "היא ויתרה עליי". לא משנה מי זרק את מי, שני הצדדים יצאו שבורים מהסיפור. ניק הוציא את אחד האלבומים הכי עצובים שלו The Boatman's Call. אלבום הפרידה שלו - רוב הזמן רק פסנתר ושירה שמנחמים אותך. זה היה הצד של קייב.

פולי נכנסה גם היא לדיכאון די עמוק. וזה גרם כאמור למעבר חד באמנות שלה. היא אמרה שהיא רצתה לכתוב יותר בשביל עצמה. השירים אישיים יותר. הטקסטים אפלים יותר. המוזיקה - זה סיפור אחר. הילדה שגדלה בכפר אנגלי וגדלה בבית על דילן, האולין וולף וביפהארט, יצרה אלבום כבד, אפל ויחסית מרוחק מגיטרות.

הסאונד הרבה יותר אלקטרוני ובעיקר טריפ הופי, בהשפעת מאסיב אטאק, טריקי (ששיתף איתה פעולה אחרי זה) ופלסטיקמן. לא אומר שזה סטייל Kid A שזה כמעט אלקטרוני פרופר. יש גיטרות, יש רוק. אבל גם כשיש, זה סאונד מאוד מלנכולי, מאוד מסוגר, לא מונע מאנרגיות בוסריות. רק מביטים בעטיפה ומבינים שמשהו שונה. זה לא הצילום שמנפץ לך את הפנים בRid of Me.

בצילום המושלם של מריה מוצ'נץ - פולי חוזרת למראה מקורי. בלי פאה. שיער מתולתל. ידיים שלובות במבט די קר, על גבי נוף פסטורלי אנגלי ובגוון קודר. כזה קודר שזה הבהיל את פולי אחרי שכתבה את שני השירים הראשונים לאלבום - My Beautiful Leah דיכאון עמוס בס על נערה שמחליטה להתאבד כי לא מצאה אהבה ו-No Girl No Sweet קליימקס של מישהי שהתאהבה במישהו שהגיע מגן עדן ומוסרת לו את כל כולה ונשמתה.

אלה השירים שהרכיבו את שאלת התשוקה של הארווי. בניגוד לאקס עם Murder Ballads שם רוב השירים על נשים ברובן נרצחו, הארווי גם שרה על נשים פשוט כאלה שמזלן לא צלח, שוליים של השוליים, או כאלה שהביאו על עצמן את הגורל המר. זו הייתה הפאזה הכי אפלה של פולי. מאז, היא לא חזרה על מה שעשתה פה ב-1998.

אבל זה לא שפולי חוזרת על עצמה בדרך כלל. כל הקריירה שלה היא משתנה ומתחדשת. בשבילה זה היה פייז מסוים. די דיכאוני, אבל כזה שמאוחר יותר אמרה על האלבום שהוא הכי אהוב עליה. ואין לי מה לומר לגבי זה חוץ מלהסכים איתה (למרות שאני עדיין מתחבט אם זה זה או Dry).

הסשנים כללו חברים טובים. מיק הארווי (שכחו מקשר משפחתי אין כזה) ופאריש נשארו מעבדים ומנגנים על כמה כלים. רוב אליס מימי הטריו העליזים חזר ושחקן חד פעמי בזירה - אריק דרו פלדמן. ביפהארטיסטים מוצהרים יודעים שהבן אדם אחראי על בס, קלידים ומלוטרון באלבומי האייטיז של הקפטן.

על ההפקה נשאר Flood, הצטרף גם Head ומריוס דיוריס בא והביא את פי ג'יי אל טריטוריית האלקטרוניקה שביקשה לחקור. לפני כל זה, היא הקליטה סקיצות על רשמקול עם שני ערוצים. ולקחה הפסקה. כי היא חשבה שהיא צריכה לתת ביטוי לפי ג'יי הבן אדם ולהניח קצת את פי ג'יי המוזיקאית. זה הוציא משהו אחר. זה כבר לא קונספט פרובוקטיבי, או הומור שחור מאוד אדג'י.

וזו הייתה עוד אחת מאותן בעיות שגרמו לפולי להיכנס לאותו ברוך שנכנסה אליו. זו לא רק הפרידה. זו גם התקשורת שהאמינה וגרמה לכך להתפרסם שפי ג'יי הארווי מתנהגת כמו השירים שלה. "כלבה מהגיהינום שלא מקבלת מספיק סקס ודם" כמו שפולי התבדחה. אבל זה מעצבן. תארו לכם כמה נורא שמצמידים אתכם לסטראוטיפ שאתם לא יכולים לברוח ממנו.

על הסט של האל הארטלי, שם פולי שיחקה אצלו בThe Book of Life

במקרה של פולי, העיתונאים הפכו אותה לפסיכופתית שמטביעה את הבת שלה בים ומאוננת עד כדי דימום. זה לא מה שהנערה מדורסט שבחרה דרך להביע את עצמה התכוונה. ב"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, יש פרק בו הסופר פונה אלינו ישירות ואומר שנמאס לו מהשאלות הרפטטיביות של "האם הדמויות של ספריך הן בעיקרון שיקוף שלך?"

זהו הקורא הרע. שהופך את הספרים הגדולים למטאפורה רכילותית על הסופרים. במקרה של פולי, התקשורת הייתה למאזינים הרעים. צדק זאפה בזמנו שעיתונאות מוזיקה נכתבת על ידי אנשים שלא יודעים לכתוב. תקופה די אפלה בחייה, בה היא חיה במרתף של ידידיה פאריש ומוצ'נץ. כל זה הוביל לIs This Desire? התופת וכור המצרף שבסוף יוביל את פולי ג'ין הארווי לתקופה חדשה, התחדשות אישית שבה היא מתמידה עד היום.

באלבום הזה, היא התחילה להביא את עצמה ולאו דווקא לשיר על נושא מסוים. יכול להיות שפולי מסתתרת בתוך כל הדמויות שהיא מדברת עליהם. והיא באמת הופתעה כאמור מכמה אפלה היא נהייתה כשהיא שמעה את מה שיצא לה בMy Beautiful Leah. בסים כבדים יותר מחורים שחורים, מלוטרון סהרורי פולי שרה ספק מדברת והשירה כאילו נמרחת. וכל זה עושה צמרמורת.

לי בעיקר זה עשה צמרמורת שבעוד לאה חיפשה אהבה, החודשים עוברים כשפי ג'יי אחרי כל תיבה "ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר". לי זה פשוט כל כך נכנס ישר בגלל שכמו שאמרתי התגייסתי בדצמבר. זה נשמע דבילי, אבל בחלק הזה בשיר הרגיש לי כמו התקופה הלחוצה הזו שכבר ידעת שזה קרב. משם, פולי מסיימת את כל זה בפתאומיות שמאז היא פחדה מעצמה בנוגע למה שהגיעה, עד כדי כך שכמעט שקלה לפרוש ממוזיקה כדי להתנדב באפריקה.

בסים כבדים ובחורות שמביאות על עצמן טרגדיה די דומיננטיים באלבום הזה. Joy, גם הוא עמוס בסים בתוך שיר דראם נ בייס מעוות במיוחד מספר על בחורה ושמה ג'וי, שבקטע אירוני, מעולם לא היה לה אושר. אז היא החליטה שעדיף לה להתעוור. נושאים כבדים למוזיקה כבדה ע"י גברת שהייתה במצב רוח מאוד כבד. הדוגמה הכי בולטת היא Electric Light. שיר מינימליסטי כולל רק ליין אחד על סינתי בס עמום, תופים ושירה של פולי שמתווספת לה עוד שכבה שהופכת את יקירתנו לסירנה מפחידה ממעמקי ים אפל.

עוד מהנושאים המעניינים באלבום, כנראה בהשפעת האקס המיתולוגי, הוא אימג'ים נוצריים שמופיעים בשלושה שירים. בשניים מהשירים היותר יפים מדובר על אדם וחווה (The Garden) וכפרה על חטאים (The River) ובאחד השירים הבולטים, The Wind. מאסטרפיס של הפקה. שיר טריפ הופ מאוד אווירתי. עמוס בבס קולי מגניבולי ובביטים קראנצ'יים, פלוס אפקטים פסיכדליים כשפולי שרה ולוחשת באופן מאוד מצמרר על קתרינה מאלכסנדריה.

קדושה מעונה ממצרים שהמירה את דתם של הרבה רומאים וניסתה למנוע את רדיפתם, נידונה למוות כשהיא הועלתה על גלגל עינויים. פולי משלבת את הסיפור הנוצרי, עם הכנסייה על שם קתרין ששוכנת על גבי גבעה במקום הולדתה דורסט. פולי מערבבת את הסיפור עם חוויות ילדותה ואולי גם מחשבותיה בתור ילדה. בשיר תוהה המספרת ומבקשת שיהיה לקתרין בעל. מנוגד לגמרי לקדושים שנמנעים מהעולם החומרי ומה שיש לו להציע. אבל פולי פשוט רוצה שיהיה לקדושה טוב. זו אחת מנקודות האור שיש באלבום הזה. ויש בהחלט כמה.

יכול להיות שזה מתקשר לאחד השירים הטובים והאניגמטיים באלבום Catherine. אחד האהובים עליי. תופים רוטטים, גיטרות מסוגרות וסינתסייזרים שמציירים נוף. למרות שקשה להבין את הכוונה בשיר. האם זו אותה קתרין הקדושה כי אם כן, מי זו Catherine de Barra? האם השיר שמייצג אובססיה וכעס כלפי אותה קתרין מסופר מדמות אותו הבעל הדמיוני שפולי קיוותה? האם זו אהבה לסבית? האם פולי פשוט מרגישה מאוכזבת מקתרינה הקדושה? האם מישהו יכול להסביר למה הפזמון כל כך מצמרר?

Till the light shines on me? I damn to hell every second you breathe

אבל בכל מקרה, החלק השני של השיר שעובר למוד אחר לגמרי, מביא עוד יותר שאלות. הדובר/ת מביעים אהבה לקתרין והמוזיקה יותר מפוייסת, למרות שעדיין מלנכולית. והרגע הזה הוא מהאהובים עליי. Oh my Catherine שרה פולי בעדינות, בזמן שמתווסף אורגן כנסייתי, כמו הצילום של רון פריק בדוקואים שלו, שומעים בשיר את הנופים האינסופיים מתמשכים בצילום איטי. יכול להיות שזה רק אני, אבל זה באמת שיר יפיפה.

הרבה מאוד סימני שאלה מתעוררים באלבום הזה. אבל מהנקודות היותר ברורות היא הסינגל של האלבום. לא יודע כמה היט סינגל זה יצא. אבל A Perfect Day Elise הוא שיר מוחץ ויפיפה גם. פינה של רוק בתוך האלבום המאוד לא רוקי. זה לא גיטרות עם דיסטורשן כמו בגוד אולד דייז, אבל זה פשוט ממכר איזה פזמון. לא רע לשיר על בחור שחברה שלו גילתה שהוא התאבד.

אבל היי היי. אין פה כל הזמן רק דיכאון ועצב. אחרי הכל, יש באלבום הזה את אחד השירים הכי טובים שלו, The Sky Lit Up. בפחות משתי דקות, פולי מתארת יפה את פלאי השמיים וזה פוגע בך חזק עם הגיטרות הכבדות כמו רוח חזקה בטירוף שמקפיאה לך את הפנים. וכמובן, ה-שיר. הפייבוריט שלי. שפותח את כל הסאגה הזו.

עם השלושה האקורדים הנצחיים האלה, פולי מציגה את אנג'לין. זונה שמבקשת להתנער מהחטא העיקרי שלה - אהבה לכסף. ואמנם חוטפים וואחד דיכאון עם בית כמו:

אלוהים יקר החיים לא נחמדים
אנשים נולדים ואז מתים.

אבל לפתע מתוך השחור, מגיח האור:

אבל שמעתי שיש אושר לא נודע
פתוח לרווחה כמו ורד

אנג'לין הדמות הטרגית, רוצה שינוי, אהבה אמיתית. וזה מתבטא בשיר הכי אנושי באלבום הזה. יש לו את האקורדים הכי טובים בעולם. אני מרגיש כאילו אני בנוף חורפי מושלם ומלנכולי כשאני שומע את זה. זה קנה אותי בפעם הראשונה כשהקשבתי לאלבום הזה. ואם יש דמות שאפשר להזדהות איתה זו אנג'לין. הכי אנושית ורוצה להגיע למשהו טוב. אבל זו רק ההתחלה. וכמו וודי אלן, ניזרק ישר לנקודת הסיום.

הקליימקס של האלבום מגיע לקראת הסוף No Girl No Sweet. הרוק והאלקטרוני מתנגשים. ביט שיכל להשתלב יפה במועדון וגיטרות כסחניות. פולי מציגה את הדמות המספרת. שמתאהבת בבחור שהגיע מגן עדן (תגובה לניק קייב?) ולוקחת קיצוני כשהיא אומרת לו שהיא רוצה לקחת אותו לראש שלה ולמסור את כל כולה אליו. ואז הקול של פולי עובר דיסטורשן ואי אפשר שלא להצטמרר. זה האמאמא של הקליימקס באלבום הזה והוא מותיר אתכם פצועים, פגועים מכל הויה דה לה רוזה של פי ג'יי הארווי.

ביורק אמרה על Homogenic שלה שאחרי Pluto האגרסיבי בטירוף מגיע השיר האחרון All Is Full of Love שהוא כמו הציפורים המצייצות אחרי סופה קשה. במקרה של התשוקה של פולי, No Girl No Sweet הוא הסופה הקשה שתוקפת אותך ואז בא שיר הנושא הסוגר. כמו שממה אחרי כאוס טוטאלי שלא נותר בה כלום. עד שמגיע הסינתי העל טבעי הזה ונשמע כמו קרן אור בודדה בתוך כלום.

כל הלהקה נשמעת כאילו הם היחידה בעולם. עם ריף גיטרה בודד וממכר, את כל הדיכאון הזה מסמכמת פולי בשאלה הברורה "האם זו תשוקה?" שמספיקה כדי להביא אותנו למצב טוב? מה עם כל התסבוכים שעלולים בתשוקה בין בני זוג? כל האלבום עמוס השאלות הזה מסתיים בשאלה שדי רלוונטית לשאול היום. 21 שנה אחרי שהאלבום יצא. עם הגיטרה הבודדה הזו, השיר מסתיים שוב באותו אפקט שמימי ומותיר אותנו כאילו נותרנו לבד. בלי קשר לנושא, אני זוכר איך השיר הזה היה תקוע לי בראש אחרי שנסעתי באוטובוס לשבטה על מדי א' לא מבין מה אני עושה עם עצמי. הפזמון פשוט התנגן לי בראש בגלל המוד. מה לעשות זה היה דיכי כזה.

אבל פולי הייתה בדיכי אמיתי. היא אמרה כאמור שה100 אחוז שהיא שמה מעצמה לאלבום הזה הוביל אותה למצב נפשי לא יציב. האלבום הזה שסגר לה את הניינטיז, היה תהליך הריפוי שלה שהוביל אותה למצב טוב יותר. כמה זמן אחר כך, היא הוציאה את Stories from the City, Stories from the Sea. האנטיתזה המוחלטת לאלבום הזה. שירי רוק כיפיים, קליטים, שמחים. מאז, Is This Desire? נותר ייחודי בנוף של פולי.

פייז

היא לא עשתה משהו כזה מאז, אבל היא תמיד לא חזרה על עצמה. ובכל זאת, היא מודה שהאלבום הזה היה הכי טוב שלה. לא נותר לי מלהסכים איתה. הוא עיצב לי את התקופה לפני הצבא, כשהתגייסתי שמעתי אותו. ואני חוזר אליו, אחרי שציינו לפני חודש 21 שנה, אחרי שנה שבה ניסיתי לכתוב את הפוסט הזה ולא ידעתי איך בציון 20 שנה וזה כיף לכתוב על אלבום כזה שמסמל תהליך של התחדשות בקונספט לעוס של שנה חדשה. ואחרי עוד מעט שנה שלא כתבתי פוסט.

אבל לא משנה, אני פה בשביל ציון של 21 שנה לאחד האלבומים שאני אוהב, זה מתאים גם לחורף הקרב. אז אם יש איזה יום גשום עמוס ברקים ורעמים, זו אחלה אופציה להקשיב לה.

אחד הטובים - דיוויד ביירן מארח את פי ג'יי כשהיא מבצעת שלושה שירים מהאלבום (הוא עוד היה טרי בזמנו) 

אנני תַּחַת נוֹסָף - סיפור קצר מאת ויליאם ס. בורוז

היי לכולם! מצרף פה תרגום שלי לסיפור הקצר של הביטניק, כנראה האבא של הרוק נ רול לייף סטייל ואחד הסופרים האהובים עליי - ויליאם ס. בורוז. הסיפור הקצר הזה שפורסם ב-1989 בצירוף עם סיפורים קצרים אחרים תחת הספר Interzone, הוקלט לאחר מכן ע"י בורוז ב-1993, לצלילי היפ הופ אינסטרומנטלי עירוני שיצרו The Disposable Heroes of Hiphoprisy, הרכב אינדסטריאל היפ הופ שהוציאו יחד עם בורוז אלבום ספוקן וורד שלם, מומלץ בחום. מצרף קישור לסיפור הזה ספציפית, חוץ מזה תיהנו!

כְּשֶׁנִּהְיֵיתִי לָרֹאשׁ הָעִיר, הֶחְלַטְתִּי לְהַרְחִיב אֶת הַמִּקְלָט הַמְּדִינִי לָאֶזְרָחִים מסוימים שֶׁהָיוּ בִּלְתִּי רְצוּיִים בָּאֵזוֹר בְּשֶׁל הָמוּם הַמַּגְעִיל ועוכר הַשַׁלְוָה שֶׁלָּהֶם.

אַחַת מָהֵם הָיְתָה יְדוּעַה כאנני תַּחַת נוֹסָף. הָיָה לָהּ תַּחַת נוֹסָף בְּאֶמְצַע הַמֵּצַח שֶׁלָּהּ, כְּמוֹ עֵין בְּרוֹנְזָה הרסנית.

אַחֵר הָיָה עַקְרָב מִצַּוָּאר וְעַד כַּף רֶגֶל. הוּא שָׁמַר עַל הַיְּכֹלֶת הָאֱנוֹשִׁית לַדָּבָר וְהָיָה נָתוּן להתקפים פִּתְאוֹמִיִּים שֶׁל רַחֲמִים עצמיים וְגֹעַל עַצְמִי, בְּמַהֲלָכָם הָיָה מְאַיֵּם להתאבד בְּאֶמְצָעוּת עֲקִיצַת אֲחוֹרִי הַצַּוָּאר. הוּא מֵעוֹלָם לֹא אִיֵּם עַל מִישֶׁהוּ אַחֵר, לַמְרוֹת שֶׁהָעוֹקֵץ שֶׁלּוֹ עָלוּל הָיָה לִגְרֹם לְמָוֶת מֻחְלָט.

נוֹסָף וכרגע, הַמַּזִּיק בְּיוֹתֵר הָיָה כְּמוֹ מַרְבֶּה רַגְלַיִם עֲנָקִי, אַךְ הָיוּ לוֹ רַגְלַיִם וּבֶטֶן. לִפְעָמִים הָלַךְ חֵצִי זָקוּף, כְּשֶׁגּוּף מַרְבֶּה הָרַגְלַיִם שֶׁלּוֹ מתנודד וּמִדַּלְדֵּל. בִּפְעָמִים אֲחֵרוֹת, הוּא הָיָה זוֹחֵל, סוֹחֵב אֶת חֶלְקוֹ הָאֱנוֹשִׁי כְּנֵטֶל מֵבִיךְ. בְּמַבָּט רִאשׁוֹן, הוּא נִרְאֶה כְּמוֹ מַרְבֶּה רַגְלַיִם עֲנָק בַּעַל מוּם. הוּא הָיָה יָדוּעַ כְּמַרְבֶּה הָרְגָלִים כֵּיוָן שֶׁהַרְבֵּה בְּהֶרְגֵּלָיו לְהָפִיק תַּעֲנוּג מִינִי מְכָל מִי שֶׁנִּתְקָל בּוֹ בַּסִּמְטָה וְכָל מִי שֶׁהָיָה מִתְעַלֵּף, הָיָה מוֹצֵא אֶת עַצְמוֹ מִתְעוֹרֵר עִם מַרְבָּה רַגְלַיִם בְּמִטָּתוֹ.

דגנרט אנדרוגיני אֶחָד שֶׁהָיָה יָדוּעַ כְּשֵׁרָה זונת דָּג טָעַן כִּי הוּא הַזִּיּוּן הֲכִי טוֹב בְּעִיר. מִלְּבַד זֹאת, הוּא ג'נטלמן מֻשְׁלָם במלוא מוּבָן הַמִּלָּה. הוּא נֶחְמָד וּנְעִים הֲלִיכוֹת. דָּבָר חָסֵר מַשְׁמָעוּת עֲבוּר אֲנָשִׁים כְּמוֹכֶם.

הַיְּצוּרִים הַלָּלוּ נוֹצְרוּ בָּאֵזוֹר בּוֹ הַכְּמָרִים הֶעֱבִירוּ טְקָסִים מוּזָרִים. הֵם בָּנוּ קֻפְסָאוֹת מַעֲצָמוֹת לַחוֹת וּטְרִיּוֹת שֶׁל נְעָרִים צְעִירִים מִשְּׁבָטִים שְׁכֵנִים שֶׁנָּשְׁבוּ.

נָשִׂים הרות מֻקְּמוּ בְּתוֹךְ הַקֻפְסָאוֹת וְנוֹתְרוּ שָׁם לַתְּקוּפָה שֶׁל שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת. לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, הַנָּשִׁים מֵתוּ. אַךְ אֵלּוּ שֶׁשָּׂרְדוּ, בְּדֶרֶךְ כְּלָל הוֹלִידוּ מִפְלָצוֹת. הַכְּמָרִים הֶחֱשִׁיבוּ אֶת הַיְּצוּרִים הַלָּלוּ כְּדֶרֶךְ לְהַשְׁפִּיל אֶת הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי לִפְנֵי הָאֵלִים בַּמַּטָּרָה לְמַתָּן אַתְּ כעסם.

הפריקים הַנּוֹרָאִים הַלְּלוּ קִבְּלוּ שְׁבָחִים וְחָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ. הַנָּשִׁים שֶׁיֵּלְדוּ יוֹתֵר מִפְלָצוֹת, קִבְּלוּ כּוֹכְבֵי זָהָב אוֹתָם עָנְדוּ בַּטְּקָסִים מסוימים.

פַּעַם בְּחֹדֶשׁ, הֵם הֵקִימוּ פֶסְטִיבָל בּוֹ כֻּלָּם נֶאֶסְפוּ בְּמַעְגָּל סָבִיב מִקְדָּשׁ אֶבֶן שֶׁהָיָה פָּתוּחַ מִלְּמַעְלָה וְהִשְׁתַּטְּחוּ עַל הָרִצְפָּה, כְּשֶׁהֵם מַצִּיבִים אֶת עַצְמָם בְּמַצָּבִים הֲכִי מַגְעִילִים וּמְבַזִּים שֶׁנִּתֵּן לְתָאֵר, בַּמַּטָּרָה לְהַרְאוֹת לָאַלִּים כִּי הֵם אֵינָם מְעֻנְיָנִים לְרוּמָם אֶת עַצְמָם מַעֲבָר לַמַּצָּב בּוֹ נִמְצָאִים.

הַהֶרְגֵּל שֶׁל לִחְיוֹת בְּזֻהֲמָה וְהַשְׁפָּלָה הוֹבִיל לְבַסּוֹף לְמַגֵּפָה בַּצֹּרֶת צָרַעַת חֲמוּרָה שֶׁהִשְׁמִידָה אֶת הָאֵזוֹר.

אֶת הפריקים שֶׁשָּׂרְדוּ (שֶׁכַּנִּרְאֶה הָיוּ חסינים מִפְּנֵי הַמַּגֵּפָה) הֶחְלַטְתִּי לָקַחְתָּ כְּלֶקַח מַמָּשִׁי לְגַבֵּי כַּמָּה רָחוֹק יְכוֹלִים לְהַגִּיעַ בְּנֵי אָדָם בְּמַעֲשֵׂיהֶם.

למה אני מתעסק בשנות התשעים?

שאלה נהדרת. כיליד תחילת שנות האלפיים, ברגע שבו המילניום החדש נפתח לפני העולם, אפשר לומר שספגתי הרבה מאוד דברים ניינטיזים. זו בכל זאת תקופה שלאט לאט התחילה לעבור אל הייחוד שלה לעומת העשור הקודם. עם הנוסטלגיה של אנשים רבים לשנות השישים-שבעים-שמונים על כל יתרונותיהם וחסרונותיהם, הניינטיז מתחילים גם להפוך לאיזה מין מקום מרוחק כזה, בעיקר כשמוצרי אלקטרוניקה ורשתות חברתיות שהיו בחיתוליהן בניינטיז הפכו לנחלתו של כל טינאייג'ר. אבל אם נסכים על זה, יש דברים בניינטיז שלנצח נשארים גם אצלנו "ילדי תחילת שנות אלפיים" (מותר כן?). נכון, היו מקרים בניינטיז - להקות בנים, סרטי התבגרות אמריקאים, חברים (מצטער מעריצי הסדרה....) והצפרדע המשוגעת. אבל בחייאת, עשור שהביא את סיינפלד, ביג לבובסקי, מועדון קרב, החיים המודרניים של רוקו, בובספוג, רדיוהד, ביורק, רד הוט צ'ילי פפרז, ערוץ הילדים המוקדם - ראוי לאזכור. נכון שלא הייתי בו, אבל וואלה מה שמגיע מגיע. כי יחד עם הדברים שאמרתי, יצאו שני אלבומים שאולי נופלים להגדרה "מוזיקה אלקטרונית", אבל כמה שזה הרבה יותר רחב מזה. ולמי פאקינג אכפת כשמדובר בשני אלבומים נהדרים שעדיין כיף לשמוע אותם והם פיצוץ מוח כששומעים אותם לראשונה?

שני ההרכבים הם מאזור בריטניה הגדולה האירופאית והקרה מה שתרם לצליל הייחודי והחורפי (אני אומר את זה בתסכול, כי עבר אצלנו "החורף"). הראשון הבריטי הוא שלישייה שצמחה מ(כמובן)קבוצה של אמנים בוהמיינים מחתרתיים עם רפרטואר ושם מאחוריהם כשהם ממשיכים בשיא ההצלחה לנסות, לאתגר את עצמם, לחדול מנוסחאות ולצאת מנצחים. בעוד בסקוטלנד שני אחים עד הוצאת האלבום, עם כמה EPs והצלחה מינורית במחתרת. האחד הוא כמובן מחוד החנית של הבריסטול יחד עם פורטיסהד הלא הם מאסיב אטאק והשני הוא בורדס אוף קנדה. מנסיכי ה-IDM. כל אחד מההרכבים יוצר במסגרת שונה לגמרי אלבומים אקלקטיים, אקסצנטריים ובעיקר - כיפיים.

אז באותו יום - 20.4.1998, באים שני האלבומים Mezzanine (למאסיב אטאק) ו-Music Has the Right to Children (לגבולות קנדה). למי שמעולם לא הייתה לו היכרות עם מוזיקה אלקטרונית, אני האדם הראשון לתת לו את שני האלבומים האלה. הגדולה בשניהם שהם פורצים גבולות ויכולים להישמע סופר אוונגרדיים-ניסיוניים. אבל הקטע הוא שהם גם כיפיים לחלוטין. כל אחד בדרך שונה. בואו ניכנס ככה אל האלבומים האלה ומה עושה אותם כל כך מיוחדים שאני יכול להרגיש שזה בסדר לצאת מההפסקה ולכתוב פוסט חדש.

נתחיל במתקפה המאסיבית שנבנתה כששלושה חבר'ה בריטיים החליטו לחבור יחדיו אחרי שנפגשו בקהילת אמנים בבריסטול בשם The Wild Bunch. שני די ג'ייז - אנדי וואולס המוכר בכינויו Mushroom, גרנט מרשל הידוע כדאדי ג'י וראפר/אמן גרפיטי בשם רוברט דל נ'גה (aka 3D) מחליטים לחבור יחד והופכים להיות מהאטרקציות של המועדונים בבריסטול. החבר'ה שגדלו בטריטוריות שונות של סוגי מוזיקה מגוונים והתמחו בסימפולים ומניפולציות סאונד למיניהם שהביאו לצליל הייחודי שבעצם הגדיר את הסצנה של בריסטול - טריפ הופ, יצאו עם שני אלבומים, שהביאו אותם להכרה מחוץ לבריסטול והראו כי וואלה יש פה משהו. Blue Lines ו-Protection הביאו את השלישייה לתודעה עם שירים נהדרים שחלקם עם שיתופי פעולה עם זמרות שונות. וכרגיל, כמו כל להקה בריאה ומתפקדת, גם הם התחילו לעזוב את נוסחת הטריפ הופ הידועה שייחדה אותם. הם התחילו ליצור חומרים שיחד עם האווירה האפלולית עם תופים מעומעמים, יש גם גיטרות רוקיסטיות רועשות, מקצבי היפ הופ נוקשים ומדי פעם גם הפוגות לדאב.



וכמו כל להקה בריאה ומתפקדת, גם הם נכנסים לחילוקי דעות עם ההצלחה שבאה. כדי להוסיף לכיף שבעניין, האלבום שהיה אמור לצאת למען האמת שנה לפני כן (מה שהיה הורס לגמרי את הקונספט של הפוסט) התעכב ו-3D ישב באולפן מתוסכל, כשלדבריו, הוא יוצר כמה טרקים מסוימים ובסוף זורק אותם כשהוא נכנס לפאניקה ומתחיל מחדש. אני מוצא קצת דמיון עם האלבום הזה והרקע שלו עם האלבום הלבן של הביטלס ואולי גם Strangeways, Here We Come של הסמית'ס (שלא במפתיע, הושפע מהאלבום של הביטלס). ולמה? טוב כאמור, העניין של מאחורי הקלעים ששלושת ההרכבים נכנסו למצב של מתחים וריבים תמידיים כשמגלים שהחברים הטובים בתחילת הדרך, מתחילים להתווכח לגבי כיוונים שונים. אבל יותר חשוב, מדובר באלבומים אקלקטיים. הביטלס הרשו לעצמם ללכת עד הסוף עם התנסויות כשנראה כבר שהאולפן היה נתון לשליטתם ויצרו בעקבות זאת אלבום כפול שיכל להספיק לקריירות של אמנים שונים מז'אנרים שונים.

כנ"ל לגבי הסמית'ס כשג'וני מאר מתחיל לדחוף רחוק יותר מהנישה של הג'אנגל פופ המנצ'סטרי שאפיין את הגאנג של מאר, מוריסי ושות'. וכנ"ל לגבי מאסיב אטאק שלקחו את ההשפעות המעניינות האלה, ושמרו אותם בתוך המעטפת הטריפ הופית, אפלה, עתידנית, די מיזנתרופית הייתי אומר. יאללה די לזרוק מושגים. וזה מה שאני הכי אוהב. האלבומים המבולגנים האלה שיש להם פרצופים רבים ומתפזרים למקומות שונים. רגע אחד אתה פה, אחרי זה אתה נזרק לשם. ומאסיב אטאק עשו את זה מדהים בסגנון הייחודי להם ועוד במסגרת של כלים לא חיים עם קלידים וסמפלרים, החבר'ה התפרעו עד כדי כך שהרשו לעצמם לטוס הרחק מבריסטול אל אזור הבלקניים. והאקלקטיות מומחשת ברצף שירים מנצח. 4 השירים שפותחים את האלבום, אחד אחד בתורו פשוט מפציץ ומפתיע אותך, מרגש אותך, מזיז אותך מבחינות שונות. בחיי שהאלבום הזה יכל לעמוד בזכות עצמו עם הארבעה האלה - Angel, Risingson, Teardrop ו-Inertia Creeps.

כשהאלבום נפתח במקצב הטריפ הופי האפל, אתה עדיין לא מצפה למה שהולך לבוא. מי שהכיר את מאסיב אטאק בזמנו, יכל לחשוב שאולי מדובר בעוד אלבום טריפ הופ קלאסי עמוס השפעות פיוז'ן וג'אז עם סימפולים למיניהם. אבל Angel זה כבר סיפור אחר. מתקפת רוק אלקטרוני אפל וחסר רחמים. בשורה הסופר קליטה "you are my angel" שמושרת בכזו סליזיות אפלה שכזו, יש אפקטים מבצבצים, אווירה אפלה שמתפתחת בקרשנדו עד לשיא. פתיחה עם ביצים שפותחת את האלבום ללא רחמים עם גיטרה שעד אז, לא הייתה נהוגה להופיע בצליל הבריסטולי המאופק של החבר'ה. מי שלא ציפה למצוא אנרגיות מטורפות, שיחשוב שוב. אבל הקטע אחריו Risingson, אוי אלוהים יודע כמה זמן בחושך הם היו כדי לייצר קטע כזה אלגנטי, אפל, עתידני ואפילו די מפחיד.

הכל עובד בקטע הזה, הדיבור האדיש והמיזנתרופי, הכניסה למעין פזמון "dream on" שהחבר'ה שרים כמו מלאכים בשמיים אפלים ואווירת האמביינט שתורמת לעניין המסתורי. בואו לא נשכח גם את הגיטרה השטנית שמתפתלת בתגבור אפקטים שגורם לכל העסק להיות יותר מטריד. כל מילה תהיה מיותרת ומספיק לי שאני אפנה אתכם ללינק כדי שתקשיבו למה שהולך פה. לא האמנתי שאפשר ליצור אווירה סופר אפלה ממה שיש ב-Risingson - האהוב עליי מבין הרביעייה והיחיד ממנה שלא יצא כסינגל, ואולי יש סיבה....

אבל אל חשש, מאזינים יקרים. מאסיב אטאק מתחשבים בכם ובאים להרגיע אתכם וללטף אתכם ברוך בתוך הגשם הקר והסוער עם Teardrop. כנראה הקטע המפורסם ביותר באלבום. על סולם לה מאז'ורי ובמספר אקורדים, יוצרים החבר'ס שיר יפיפה ונוגה. הסיבה? גברת אליזבת פרייז'ר. אקס קוקטו טווינס, היא מלטפת בקולה הנוגה ומביאה איזה משהו יפיפה לתוך התערובת הזו של המתקיפים המאסיביים. שוב, לא יכול להגיד הרבה מלבד העובדה שהשיר הזה הוא פשוט יופי טהור.

והשיר האחרון ברביעייה הפותחת, Inertia Creeps הוא ההפתעה הגדולה של האלבום. שילוב של האלקטרוניקה האפלה בתוך מקצבים אנדלוסיים. כל העסק נהיה אקסטזי יותר ואפשר להגיד שפה השיא הגדול של האלבום הגיע. הפלורליזם המוזיקלי של הדיסק משתקף ברביעייה המנצחת הזו. ונכון שיש שם עוד שירים נהדרים עם מקצבים שבורים ומפחידים, גיטרות פאנק מלוכלכות או סימפולים מדהימים כבדרך כלל, אלה ארבעת השירים הפותחים שמייצגים הכי טוב את הבוידעם של מאסיב אטאק.

אחרי האלבום הזה כאמור עם כל הריבים, עזב Mushroom את ההרכב. למרות שהיו אלבומים טובים אחרי, נראה שמאסיב אטאק מעולם לא הצליחה שוב כמו עם Mezzanine שהציב אותה סופית במפה והפך אותה לענקית. אנשים אומרים שאלבומים אקלקטיים מאבדים את הפוקוס בגלל הרצון להיות בכל הרבה מקומות. אבל הנה לכם אלבום עשיר בסגנונות וצבעים שונים הופך להיות לידוע ביותר של מאסיב אטאק שבצדק. מוזיקה מאתגרת יש שם, אבל גם יפה, מרגשת וכיפית. נעזוב את מאסיב אטאק עכשיו ונגיע אל שני אחים מוכשרים מסקוטלנד שכבר מגיל 10 התעניינו בצלילים כשהקליטו על רשמקול וסימפלו קטעים מסוימים.

ב-1995, שני האחים מייקל ומרקוס אוין (אין לי מושג אם רשמתי את זה נכון) סנדיסון מקימים את Boards of Canada ופועלים גם הם בתוך קבוצת מוזיקאים בשם Hexagon Sun. הם מוציאים כמה מיני אלבומים שמי ששומע אותם הם בעיקר חברים ולייבלים. ואז, אחת מקלטות הדמו הגיעו לידיו של שון בות'. איש אוטקר מצמדי האלקטרוניקה הניסיונית הקיצוניים ביותר (גם לאוטקר מגיע פוסט מתישהו). עד 1998, בתקופה של 3 שנים, מקליטים צמד האחים את מה שירכיב את ה-אלבום Music Has the Right to Children. סקרצ'ינג, סימפולים, קלידים, מכונת תופים. הכל הוכנס לכל המסיבה הזו כשנוצר אחד האלבומים הכי מדהימים אי פעם. הרפטטיביות, המקצבים שמניעים את הראש לצד הפקת האמביינט המינימליסטית, המנגינות הקליטות שמשמות כמעט איזה מין "תירוץ" למקצבים.



אם תשאלו אותי, בריאן אינו עמל על יצירת האמביינט רק כדי שבסוף 20 שנה אחרי שעשה את זה, יבואו שני אחים סקוטים ויעשו אלבום אחד זורם, מעניין, אבל קליט שלא משנה אם מרוכזים בו או אם הוא משמש לרקע, הוא פשוט עושה את העבודה. Music Has the Right to Children הוא יצירה מושלמת. תגידו מה שתגידו - אלקטרוני, IDM, פסיכדליה, אמביינט, לא אכפת לי. זה אלבום מושלם. הכל עובד שם. ואני אמנם חושב על זה עדיין, אבל סיכוי גדול שאת האלבום הזה הייתי לוקח לאי בודד (יחד עם מערכת שמע כמובן בתקווה שיש נקודת חשמל...). מאז הצמד המשיך ליצור דברים טובים, אבל כמו האלבום הזה לא היה ולא יהיה. צריך הרבה דמיון, הרבה יצירתיות והרבה רוח ילדותית כדי ליצור דבר כזה. זה לא הטירוף של אפקס טווין או אוטקר. זו יצירה מדדטיבית לפרקים, מרגיעה אבל לא מרדימה. היא דורשת שיקשיבו לה, בדיוק כמו ששם האלבום דורש וזה נכון לגמרי. כי המוזיקה צריכה את הילדים שיצרו אותה. היא לא יכולה להיות מוגבלת ולהיות מחושבת מדי. היא צריכה ילדים נצחיים כמו האחים סנדיסון שיוצרים אווירה ייחודית שמספיק שאדבר כי אני חושב שכל מילה נוספת תהיה מיותרת.

אז הנה 20 שנה, שנות התשעים, שני הרכבים, מוזיקה אלקטרונית. מוזיקה טובה. פשוט מוזיקה טובה. מקווה שנהניתם ילדים, מקווה שהיה חג טוב. תודה לכם, תודה למאסיב ולבורדס על המוזיקה הנהדרת ונשתמע.

חייזר בלהקה

בתחילת החודש הזה, ציינו יום הולדת שאולי נותן לי סיבה טובה לכתוב את הפוסט הזה שרציתי לכתוב עליו הרבה זמן. אני חושב שהרבה מאיתנו אוהבים את האנדרדוגס. אלה שנמצאים בצלם של החבר'ה הדומיננטיים. זה שלא חושבים עליו כראשון מאיזשהו קולקטיב. והנה אחד כזה. ב-3 לחודש, חגג 62 אחד הגיטריסטים הכי מקוריים שיחד עם הפרנטר שלו, יצרו את אחד הצלילים הכי ייחודיים שעיצבו את הניינטיז. זהו לי רנאלדו, 1/4 מתוך הלהקה הנהדרת ושמה סוניק יות' ז"ל. מהקמתה ועד פירוקה ב-2011, היה רנאלדו לאחראי על 50% יחד עם חברו ת'רסטון מור על צליל הגיטרה הנויזי, בלתי מתפשר, דיסהרמוני, צורם ואוונגרדי של הגיטרה. מי שעיצבו את הצליל של הסוף אייטיז-תחילת ניינטיז. בהתחלה עם הנו ווייב של ניו יורק, אחרי זה למהפכת הגראנג'-נויז של הניינטיז. השיתופיות בין השניים היא פשוט קדושה גדולה לרוק כשהשניים למדו מהאלילים הגדולים של האוונט רוק והפאנק והוציאו את הרוק והגיטרה מהקלישאות שלו. כמו מטענים חיוביים ושליליים, כמו גוגו ודידי במחזה הנצחי של סמואל בקט "מחכים לגודו", מור את רנאלדו קשורים אחד לשני, לא דומים אחד לשני בשום מובן, אבל הם פשוט מושלמים ביחד.

עכשיו הנה העניין. סוניק יות' הובנתה בעיקר על הצמד מור ואשתו לשעבר קים גורדון. הרביעייה שכללה את השניים, רנאלדו וסטיב שלי, קיבלה את הספוטלייט עם מור והבסיסטית הבלונדינית עם הפרצוף הקשוח, גורדון. מה לעשות שהשניים מושכים כל כך הרבה תשומת לב? אבל לכבוד היום הולדת, אני רוצה לדבר בעצם על מי שבעיניי היה החבר הכי מוכשר בין החבר'ה. ואני הולך לפרט על זה דרך העניין הבא. יש סיבות למה סוניק יות' היא אחת הלהקות הגדולות של תקופתן שגם היום בנוסף לענקיות רוק, הם מוזכרים גם הם על כל ההתנגדות לממסד והפאנק שבדבר. יש כמה סיבות:

1. החזון של הלהקה - החבר'ה האלה שיצאו מתוך סצנת האנדרגראונד של ניו יורק מלאת האלימות והטירוף של שנות השמונים, היו אינטלקטואלים ארטיסטיים שהראו שלא מדובר רק בעוד להקת פאנקיסטים שעושה רעש, מוציאה אלבום אחד ואומרת ביי. הלהקה שהוקמה אחרי שנפגשו מור ורנאלדו בהרכב הגיטריסטים של המלחין פורץ הדרך והמשפיע גלן ברנקה, הושתתה על רוח הפאנק האוונגרדית של רבים וטובים כמו הוולווט אנדרגראונד, הסטוג'ס, פאטי סמית' ורבים וטובים, אבל בו זמנית, היה מדובר באנשים שהקשיבו לג'ון קייג', לסטיב רייך, לשטוקהאוזן, לג'ון קולטריין, לרולנד קירק. השאפתנות האקספרימנטלית התערבלה באופן מצוין עם הגישה הבועטת של החבר'ה מה שיצר את האיזון הנפלא של להקה שהותאמה גם לפוגו במועדונים וגם לראש בבית.

2. הרעש - מן הסתם שאחד הדברים שעשו אותם ללהקה כל כך חלוצית ומשפיעה הוא השימוש שלהם בפידבקים, ברעש, במכות אכזריות על המיתרים עם מקלות תופים ושאר ירקות. זה לא שהם היו הראשונים. הוולווטס ולהקות כמו MC5 עשו את זה 20 שנה לפני הסוניקס. אבל הסוניקס הם אלה שקבעו את זה כנורמה מוחלטת. גם כשיצרו בצליל קצת יותר נגיש לא התפשרו על הנויז. מבקרים קטלו אותם על זה, אבל כל מי שרצה רעש בחיים שלו והיה בתקופה הזו, קיבל מנות מטורפות לורידים של פידבקים מחרישי אוזניים שתרמו לעניין

3. ה"להקתיות" - על זה כולם מדברים. וכולם יודעים ומתייחסים. מדובר בלהקה שכל חבריה היו מסונכרנים אחד עם השני, ידעו לנגן אחד עם השני ופשוט נשמעו כמו גוש אחד ויחיד שפועל בסימביוזה. אמרו את זה על פינק פלויד המוקדמת, אמרו את זה על גרייטפול דד, אמרו את זה על ההרכב החשמלי של מיילס דיוויס, זה תקף גם לסוניק יות'.

4. וזה דווקא עניין שלא הרבה לא מיוחס. החבר'ה האלה ידעו לכתוב גם שירים. נכון שלהקות כמו הפיקסיז עשו את זה טוב יותר, אבל הסוניקס הצטיינו בכתיבת שירים עם בית ופזמון ממש מתחת לכל שכבות הדיסטורשן והפידבקים. נכון. גורדון ומור היו צמד של כותבי שירים נהדרים כמו Teen Age Riot ו-Kool Thing וכו'. אבל אבל אבל. הקליבר בתחום בעיניי - הוא כמובן מר רנאלדו.

הנה הגעתי לעניין. רנאלדו הוא ה-סינגר/סונגרייטר. וזה לא בדיוק קל להתמקד באחד כזה שתמיד היה מאחורי הצמד המפורסם. רנאלדו הוא ה-אנדרדוג. גם בגיל 62, עדיין יש לו את הפנים האלה של גיק אמריקאי חולמני. מרוחק לגמרי מהזרקורים שהופנו למור וגורדון, אבל לא בדיוק גם מה"רינגו סטאריות" של שלי. מי שכונה ע"י גורדון כ"עוגן של הלהקה" באוטוביוגרפיה שלה (Girl in a Band), הביא את השירים הכי טובים בעיניי. נכון שהמוזיקה נולדה מתוך מאמץ קולקטיבי של הלהקה, אבל כמו אצל הביטלס, נראה שכל מי ששר את השיר קיבל את הקרדיט והפך אותו לשלו. לרנאלדו היו שירים שגם כללו את כל הנויז והאוונגרד הזה. אבל אלוהים הם כתובים כל כך טוב! גאדאמ יש לו פזמונים נהדרים שממש לא תשמעו ברדיו, אבל הם יכולים לעשות לכם את זה. ופה אני מגיע לאמרה העיקרית שלי בפוסט הזה. ההשוואה לביטלס בלתי נמנעת. כי לי רנאלדו הוא הג'ורג' האריסון לביטלס של סוניק יות'. שני החבר'ה ניגנו גיטרה בלהקות רוק ממש טובות ושניהם התחילו לפתח את כישרון הכתיבה שלהם עם האלבומים, כשבהתחלה התרומה ממש מינורית.

אצל האריסון זה היה ב-With the Beatles השני, אבל אצל רנאלדו זה קרה באלבום השלישי, EVOL שהחל להראות שמדובר בחבר'ה שיכולים לעשות מלודיות. וזה לא בדיוק מקרי. בתחילת דרכה, סוניק יות' הייתה אחת מלהקות הנו ווייב האנרכיסטיות עם סאונד אגרסיבי ומוטרף. רנאלדו הוא מעין סינגר-סונגרייטר שמשום מה מצא את עצמו בלהקת נויז רוק. וההשפעות שלו מראות על הכישרון. לצד דברים נהדרים ומעניינים כמו ג'ון פאהי ואורנט קולמן בין היתר ההשפעות הן גם לאונרד כהן, ג'וני מיטשל וכמובן איך לא - הביטלס עצמם. זה התחיל דווקא עם קטע ספוקן וורד אנרגטי עם הרבה התחרעות מקודשת ב-In the Kingdom #19, אבל לאט לאט, נראה שהגיטריסט הנוסף התבהר ככישרון נהדר. וזה בא לאט לאט. כל הקריירה של רנאדלו (גם הסולו) הייתה מעין להטוט בין נויז טהור לשירי פופ שכוללים אלמנטים של נויז. השיא הגדול נמצא בעיניי מן הסתם, באלבום המופת של הלהקה שמוכר עד היום כאחד שחייב להיות באוסף של חובב מוזיקה - Daydream Nation. מתוך 12 השירים שמרכיבים את האלבום, רנאלדו תרם 3 שירים.

אחד מהם הוא במקרה הטוב ביותר באלבום, Eric's Trip. ב-3 דקות פשוטות, רנאלדו מביא שיר פשוט טווובבב. אבל מה זה טוב. יש בו הכל. בתים קליטים, אקורדים פשוטים שעובדים מושלם, נויז גיטרות מתבקש וטקסט סוריאליסטי שלא מהעולם הזה. במקרה הזה, רנאלדו לקח השפעה מהמונולוג עמוס ה-LSD של אריק אמרסון בסרט של אנדי וורהול, Chelsea Girls. על הדרך, לרנאלדו יש גם קול ממש טוב בניגוד לשני חבריו שהצטיינו בעיקר בהתקפות ישירות למיקרופון. בנוסף עוד על הדרך, רנאלדו את מור מביאים וואחד של הרמוניה בין שתי הגיטרות הדיסהרמוניות שלהם, מה שמחזק את העניין שהשניים האלה בלתי נפרדים. ככה נשמעת להקה קילרית. על אף האלמנט האנרכיסטי-פאנקיסטי של הלהקה, החבר'ה פיתחו בהדרגתיות את הקטעים האלה בהופעות מה שיצר את העניין הכמעט פרוגי ביצירות של האלבום הזה. אבל פה דווקא יש לנו שיר מאוד פשוט. פשוט תקשיבו לזה. זה חתיכת טריפ. ואם כבר חתיכת טריפ, מה עם Hey Joni?

במה שנשמע כמו תענוג לחובבי ניימדרופינג, רנאלדו לוקח את הלהיט הנצחי Hey Joe ואת האישה הקדושה ושמה ג'וני מיטשל ומשלב אותם יחד לתוך התערובת הזו. השיר הזה הולך עוד יותר רחוק בכל הנוגע לכימיה בין חברי הלהקה ועם הטקסט ההזוי. הפיץ' הארמוניקס של רנאלדו את מור זה פשוט בית ספר לנגינה. מיטשל הגדולה הייתה השפעה על הסוניקס. ידוע שהסינגרית-סונגרייטרית ה"עדינה" השתמשה בכיווני גיטרה משונים ולא מקובלים שתרמו לצליל המיוחד. וגם את זה הם למדו ממנה. ורנאלדו יישם את זה נהדר והוא ממשיך ליצור מין אווירה סוריאליסטית ומוזרה של חזרה בזמן כשמסיים במשפט, it's 1962, it's 1963, it's 1957, it's 1961. המ.. באלבום יש גם Rain King שהאלמנט המנצח שבו נובע מהנויז שכמעט הופך לאלמנט הקצבי של השיר.

שני השירים מייצגים את האינדיבידואליות של רנאלדו שייחדה אותו משני הכותבים האחרים של הלהקה. מור וגורדון היו הרבה יותר ישירים-נגד ממסד-מדברים אל הכלל. רנאלדו מצא את עצמו בהתרחשויות סוריאליסטיות, בטריפים שלא נופלים מאלה של הביטניקים, בחלומות ובתהייה. רנאלדו הוא מעין ילד סיקסטיז בתוך נגן בניינטיז. וזה מה שיפה בו: החולמניות הזו, הגיקיות, הפנייה למסוימים. כל אלה תורמים ליופי של האיש לא פחות מהיותו נגן. בשאר האלבומים, תוכלו למצוא כמה רנאלדו הוא כותב מוכשר ונהדר, עד סופה של הלהקה ב-The Eternal. וגם בקריירת הסולו שלו ששווה את זה אפשר למצוא ממש שירי פופ יפיפיים ונוגים משולבים בנויז שעשה אותו לכל כך מיוחד.

באלבום שלו שיצא לפני שנה, Electric Trim כותב רנאלדו שירי פופ של ממש שמראים את ההשפעה שלו מניל יאנג, מיטשל וכל החבר'ס בעניין, אבל בדרך הבלתי מתפשרת-נויזית שמאפיינת אותו. לא מדובר בפריצת דרך כמו עם הלהקה, אבל יש פה פשוט שירים יפים שמראים שגם בגיל 62, אפשר לכתוב כמו בן 19. ובאיזשהו מובן לי נשאר במקום שונה. פשוט אפרד מכם בשיר מתוך Electric Trim שנקרא New Thing בו מדבר הגיטריסט פליט הניינטיז על הקושי להסתגל לטרנדים של פלאפונים, רשתות חברתיות ומכשירים ניידים וקלים לנשיאה כשבקליפ מסתובב הגיטריסט של להקת הניינטיז במחשב שנראה שיצא מאותו עשור ומושך את התשומת לב כאילו היה חייזר חולמני מפלנטה אחרת. ואולי רנאלדו באמת כזה? אגיד שזה מה שעושה אותו מיוחד? בין היתר. האם תהיה יותר התייחסות לאדון? אני מאוד מקווה. עד אז, נאחל לאיש מייזל טוב והרבה שנים של מוזיקה נפלאה. ונתראה בזמן הקרוב ילדים...

מבי בופ לדו בופ

"וינטון הוא נגן טוב. הוא באמת טוב, ואני לא רוצה להיכנס לריב, אבל כל סגנון ההגשה שלו, המראה שלו, המיתוסים, הם טיפשיים. מה הוא מתעסק עם העבר? קליבר ברמתו צריך להבין שזה נגמר. העבר מת. הג'אז מת. כל הקונטקסט השתנה." - מיילס דיוויס על וינטון מרסליס

אחד הקשיים הגדולים של אמן ובחיים בכללי, זה התגובות על החידושים. מילא קשה להמציא את עצמך מחדש. עכשיו, כשיש לך משהו חדש להגיד, מי יבוא לראות או לשמוע במה מדובר? רוב האנשים לא אוהבים לצאת מאזור הנוחות. ואם זה קורה, דינם של החדשנים הוא די ברור: שבחים מקיר לקיר, הכתרה לגדולה, והבטחת תהילת עולם או בוז, אדישות, טענה שהבן אדם איבד את זה, ומבקשים להתרפק על העבר של אותו אדם. זה עדיין קורה. אנשים נרתעים מחידושים. בעיקר אם הם מבן אדם שתמיד חידש כל ימי חייו ואף פעם לא דרך במקום+אופי מאוד קשה ובלתי מובן.

והנה זה ככה הסיפור של נסיך האופל, מהגאונים הגדולים שדרכו על האדמה, מי שהייתי מקדיש לו בלוג שלם, וכנראה שזה יקרה כשמספר הפוסטים עליו יגבר על הנושאים האחרים. אתם יודעים שאני מדבר על מיילס דיוויס. מהאיידולים הגדולים שלי, מוכר כאחד ממוזיקאי הג'אז הגדולים, אבל תמיד התעצבן והתנער מתיוגים שמצמידים לו המבקרים. בשבילו הג'אז מת. די. הלאה. התקדמנו. ההיסטוריה הקצרה שלו בכמה שורות: מיילס שהיה חצוצרן נחשב לאחד מגדולי המוזיקאים של המאה ה-20, כשסירב לחזור על עצמו, ותמיד היה שם כשהייתה מהפכה מוזיקלית: הקול ג'אז, ההארד בופ, הזרם השלישי, הג'אז המודאלי, הפוסט בופ, הפיוז'ן, הפופ ג'אז. כל אלה בין אם היה לממציא או אחד החלוצים, הוא תמיד היה שם. עד מותו, מיילס דאג להישאר מעודכן, לראות מה הטרנדים ומה הדבר החדש. ככה הוא תמיד הושפע מכל מה שבא: מוזיקה אפריקאית, Fאנק, רוק, הנדריקס, מוזיקה קלאסית מודרנית, אלקטרוניקה, ג'יימס בראון, סליי סטון, שטוקהאוזן, פרינס.

"השיט שלו היה אחד הדברים הכי מרגשים ששמעתי ב-1982" - דיוויס על פרינס

שתבינו, בתקופות מאוחרות כמו בסבנטיז והלאה, מיילס כבר נחשב לאיש חשוב, שהישגיו עומדים לפניו. שם גדול. אבל ההצלחה, לא הפכה אותו לאגדה שנחה על זרי הדפנה. להפך, ככל שהוא התבגר, הוא אף פעם לא באמת "הזדקן". הוא תמיד חיפש לחדש ולהביא את הדבר הבא למרות שחבר'ה בגיל שלו כבר מזמן היו מוחשבים כגומרים את הסוס. אבל זה לא תמיד התקבל בברכה. כשמיילס הוציא את המאסטרפיס שלו Bitches Brew (שכתבתי עליו כבר, והיום כשאני מסתכל על הפוסט הזה, בלשון המעטה אני לא מרוצה), המבקרים הרימו גבה. מה זה החרא הזה?! שאלו רבים כשהאיש שיצר את Kind of Blue יצר תבשיל שאי אפשר לדעת איך אוכלים אותו. עם הזמן, התקופה והאלבום הזה התקבלו בברכה. אבל עדיין, רבים מחשיבים אותו כטיפוס מוזר, פתאט שעבר את זמנו. הם לא הבינו שהם לא מיילס דיוויס.

בעוד Bitches Brew היום נחשב ליצירת מופת עטורת שבחים, שהמוניטין שלה מוצדק לחלוטין, אלבומים כמו האלבום האחרון בחייו, Doo-Bop עדיין נתקל בג'אזיסטים רבים שמחמיצים פנים וקוראים לזה זבל מוחלט. ניקח עוד אינדיבידואליסט חדשן של ימינו שבהחלט אפשר למצוא דמיון בינו לבין מיילס, זה קנדריק לאמאר. הבחור שכבר מזמן מוכר כראפר הגדול של ימינו, הוציא ב-2015, אלבום קשה, מורכב, עמוס בהשפעות מג'אז בין היתר ממיילס ובעל מסר קשה על החברה המודרנית במאה ה-21. כש-To Pimp a Butterfly יצא, לקנדריק היו כבר שני אלבומים מאחוריו. עם צליל מסחרי, להיטים גדולים שמכבודם במקומם. פתאום הוא מביא את האלבום בן ה-79 דקות הזה שמשלב ג'אז בתוך ההיפ הופ. למרות שזה נשמע כמו יצירה קשה לעיכול, האלבום ישר הפך למצליח, יותר מכל דבר שעשה עד אז, והפך אותו לסופר סטאר סלב עם מעמד בלתי מעורער. קנדריק מכובד ומצליח עד היום, עם השילוב שלו של ג'אז בתוך ההיפ הופ.

מיילס לעומת זאת, 20+ שנה מאז שיצא Doo-Bop שהובן בדיעבד כשירת הברבור שלו, עד היום נחשב בקרב חלק מהקהל שלו כמשוגע זקן, תמהוני שאף אחד לא מבין, והיצירה שלו ששילבה את ההיפ הופ בתוך הג'אז, לא זוכה בדיוק למקום של כבוד. חדשנות שנתקלה בהרמות גבה לא הייתה דבר חדש אצל מיילס. מספיק לדבר על התקופה לפני הפרישה הזמנית שלו ב-1973-1975, או כשיצר אלבומים כמו Tutu שהיווה סיבה לרבים לרתיעה מג'אז של האייטיז. אבל דו בופ, זה סיפור אחר לגמרי. מיילס היה אחד הראשונים מהדור הוותיק להבין שהיפ הופ זו אמנות גבוהה לא פחות מג'אז, ובכל זאת הוא נתקל בזלזול ואדישות משני הצדדים. ואני שואל: למה?! מה הבעיה?! איזו סיבה יש לסלוד מהאלבום הזה בגועל? ג'אזיסטים אטמו אוזניים וחובבי היפ הופ לא בדיוק הבינו וגם הם לא היו אוהדים. מיילס יצר פה ערבוביה מעניינת וכיפית של שני סגנונות אדירים של מוזיקה שחורה, Fאנקי, גרובי, עמוק ומגניב. בעיקר מגניב. לא היה את זה הרבה אצל הג'אזיסטים שהיו עסוקים בעומק. אני לא מבין איך מיילס, לא זוכה להערצה עם צליל הדו בופ. מיותר לציין שגדולי הראפרים, חלוצי ההיפ הופ אהבו ג'אז, לקחו אותו כשהשפעה, וסימפלו רבות מהגדולים שבתחום, ביניהם מיילס. 

"אגדה זה אדם זקן עם מקל הליכה שידוע בזכות מה שעשה בעבר. אני עדיין עושה את זה" - מיילס דיוויס

מדובר פה באחד הניסיונות היחידים של מוזיקאי ג'אז לשלב היפ הופ במוזיקה שלו. כשהאלבום יצא ב-1992, שנה אחרי שמיילס עזב את העולם, לא הרבה קיבלו את הפרידה בצורה ראויה. הרבה מבקרים היו אדישים, הקהל לא אהב, ומדובר פה באחד הפספוסים הבלתי מובנים בקריירה בת ה-5 עשורים של דיוויס. עזבו את אלה מהדור הישן שלא הבינו שהם חיים בעבר וכבר מזמן הפסיקו לעקוב אחרי ההתפתחויות של מיילס. משונה יותר התגובות של חובבי ההיפ הופ על האלבום הזה. הנה יש פה אדם שנחשב לאחד מהאבות של הסגנון, שכל החבר'ה בשכונה גדלו על המוזיקה שלו ויוצר פה משהו חדש ומהפכני במעטפת של הסגנון. משום מה, הביקורות היו עיונות. גם אחרי שקיבל ביקורת טובה מDown Beat וזכה בגראמי.

אבל למיילס, וזו הגדולה שלו זה לא הזיז בשיט. לא היה אכפת לו אם אוהבים את זה או לא. 50 שנה אחרי שהיה חלק ממהפכת הבי בופ עם פארקר וגילספי, הוא המציא את הדו בופ. החידוש האחרון שלו. למרות שמדובר בשירת ברבור, אי אפשר לחשוב על זה כיצירה עצובה ומלנכולית, עם כל העומס של הביטים הסופר מקפיצים, הסימפולים, והרפרופים. זה אלבום קשוח ומגניב. הוא באמת נשמע קול וכיפי גם אחרי 20 שנה. ועדיין אחרי 20 שנה, אף אחד מוותיקי הג'אז, לא חשב להתנסות גם בהיפ הופ (אולי הרבי הנקוק ורון קרטר באיזשהו מובן). רק חבר'ה חדשים וצעירים פועלים במתכונת הזו וזה יוצא מעולה. ובכל זאת, עם מותו של מיילס, תם לו עידן בו אחד המוזיקאים הגדולים שאף פעם לא הביט אחורה עזב, והותיר את עולם הג'אז מבולבל בתוך עצמו, ועד היום, למעט מקרים אחדים, נראה שעם חסרונם של גדולים כמו מיילס וקולטריין, הג'אז דורך במקום. וזה מה שמיילס תמיד חמק ממנו. פשוט תצפו בסרטון הנפלא שמצורף פה סטייל Blank on Blank שבו מיילס מדבר בהתלהבות יתרה על זה שמה שהיה היה ונגמר.

הוא בהחלט דבק באמרה הזו. ג'אז מת. אפשר לראות את החשיבה הזו במהלך הקריירה שלו, כשעוד בשנים האחרונות של הסבנטיז לפני הפרישה שלו, כמעט כל הנגנים לא באו בכלל מעולם הג'אז. וככל שהוא התקדם יותר ונחשף לסגנונות שונים יותר, הוא דבק ברעיון של שיתופי פעולה עם חבר'ה שלא באים מהמגרש שלו. ככה גם בדו בופ. למיילס היו חברים מגוונים מעולמות שונים. אחד מהם היה ראסל סימונס. חובבי ההיפ הופ ביניכם, יודעים שמדובר פה באגדה - 50% מענקית התקליטים בתחום, דף ג'אם. השנה הייתה 1991, מיילס היה בן 64. אבל זה ממש לא מנע ממנו להתאהב בצליל ההיפ הופ, וזה ממש לא הפך אותו ליותר שלו. להפך. מיילס ביקש מסימונס מישהו שיעבוד איתו על הפרויקט החדש שלו. מיילס חיפש מפיק צעיר שיעזור לו להעביר את אווירת הרחוב הניו יורקית שהוא כיוון אליה. והוא קיבל את התשובה: אוסטן הארווי ג'וניור aka איזי מו בי.

לחובבי הג'אז זה אולי לא יגיד הרבה, אבל חובבי ההיפ הופ, יודעים שהאיש אחראי על הפקות של יצירות מופת גדולות של הז'אנר. מספיק שאציין כמה דוגמאות: Ready to Die של ביגי ו-It's a Big Daddy Thing של ביג דאדי קיין הם חלק מהרפרטואר של האיש. מיילס, הזקן החכם לקח בן אדם שצעיר ממנו בכמה עשורים, כדי שיעזור לו ליצור את האווירה הקשוחה של הרחובות. אז בבית של דיוויס שהיה בו אולפן, הקליטו החבר'ה את הקטעים, כשהחלונות היו פתוחים, ככה שרחובות ניו יורק נספגו לתוך ההקלטה. מיילס הביא את הרעיונות, מו בי עזר לו והביא את הביטים, מיילס ניגן את החצוצרה עם העמעם הסופר מוכר שלו, ומו בי רפרפ פה ושם. בלי שום הרכב חי. זו הייתה המהפכה החדשה ובדיעבד האחרונה של מיילס. עוד לפני שסיימו להקליט, מיילס נפטר בגיל 65 מסיבוך של דלקת ריאות. חברת התקליטים רצתה להוציא את מה שנשאר, ומו בי שהוסיף דברים אחרונים, הוציא את אסופת הקטעים כאלבום האחרון של מיילס. קשה להבין איך אפשר לא להתלהב מהאלבום, אם אתה לא חובב של שני הז'אנרים. נכון, הוא לא מושלם. הקטעים מרגישים נמרחים, ויכל להיות שהיה אפשר לפתח את הרעיונות ולהוסיף נגנים חיים. אבל הביטים מקפיצים, יש שמה שירים נפלאים וקליטים, תחושה Fאנקית, ואי אפשר לא להעלות חיוך על הפנים בצחוק, כשמו בי מרפרפ בסטייל: "יו בואו ותקשיבו פה לגבר איתי מיילס. הוא מוזיקאי כזה גדול יו". נשמע פתאטי לאוזניים מסוימות, אבל אני תמיד מוצא את זה כגדולה שיש בה את האפקט הקומי. אבל מיילס תמיד ידע שהוא גאון. והוא תמיד אמר את זה באגו חסר בושה.

With ma man Miles

"עכשיו לבחורים האלה יש בעיות. אני מתכוון, אני מזמין סשן, מודיע להם, וחצי מהם לא מגיע. למה אני צריך להתעסק עם הבלגן הזה? יכולת למצוא אותי מסתובב ומחפש את המתופף זרוק מסומם באיזשהו מקום, הבסיסט תמיד הולך רק רחוק מדי בבר ולא מצליח לעמוד על הרגליים, ובינתיים הסקסופוניסט מישכן את הכלי שלו. אלו הימים הישנים, איך שאני זוכר אותם, ואני לא צריך את החרא הזה. כל המבקרים מדברים על מיילס ובירד, איזה גדולים הם היו, בזמן שאנחנו היינו מכורים להרואין, מנגנים חצי טון מתחת. היום אני נכנס לאולפן, יש את המכונת תופים, רק באם-בום, 24 שעות ביממה אם אתה רוצה. רוצה לעצור? תלחץ על הכפתור. סינתסייזרים? אני אוהב אותם. אתה רוצה סמבה? יש לך את זה. רוצה משהו אנגלי? יש לך את זה. ככה אתה יכול לחצות איזה גבול שאתה רוצה" - מיילס דיוויס

הגדולה של האלבום הזה, מתבטאת בשיר הכי נפלא באלבום שאולי בעצם ממצה את האלבום כולו - The Doo Bop Song. אם לא לשמוע את האלבום, לפחות רק את השיר הזה. מיילס מאלתר על החצוצרה, מו בי מרפרפ בקצב, ולופ של פסנתר מתנגן ברקע עם ביט מדבק, יש פזמון, ואי אפשר שלא להניע את הראש. כשחושבים על זה ככה, אפשר להסתכל על זה משתי פרספקטיבות: מה לעזאזל?! זה הבן אדם שעשה את So What?! מה זה החרא הזה?! ראפ זה בולשיט! זה ניגה ניגה ויריות! או שאפשר פשוט להירגע, להקשיב לביטים, לשמוע כמה קול האלבום הזה ולא במובן של cool jazz אלא מגניב ורגוע. מיילס מעולם לא נשמע cool כל כך בקריירה שלו. אני אודה, גם אני כשהתחלתי לגלות ג'אז, גיליתי על האלבום הזה וביטלתי אותו בזלזול עוד לפני ששמעתי אותו, בגלל שהכיל היפ הופ. עם הזמן, כאמור, נשבתי בקסם של הביטים, של האווירה, של הhood. ונתפסתי גם על האלבום הזה, כשאני פתאום חוזר לאלבום ומבין את החזון של מיילס. ג'אז והיפ הופ הם שני עולמות מורכבים ועשירים, ונחמד רגע לצאת מסטראוטיפים ולשמוע את זה בכיף. אבל אולי לא מדובר בשני עולמות נפרדים. אני אשתמש בציטוט משירם הפותח של א טרייב קולד גווסט האגדיים באלבום המופת שלהם, The Low End Theory:

אז בימים שהייתי מתבגר

ולפני שהיה לי מעמד וביפר

תוכל למצוא את המשורר האבסטרקטי מקשיב להיפ הופ

אבא שלי אמר שזה הזכיר לו בי בופ

אמרתי: "ובכן, אבא אתה לא יודע שדברים הולכים במעגלים

כמו שבובי בראון מרקיד כמו מייקל"

המשפט הזה שQ Tip אומר, אולי ממצה את איך שצריך להסתכל על Doo-Bop. ההיפ הופ לא יצא מג'אז, זה חלק מהאבולוציה של מוזיקה שחורה. זה כמו ששנברג תמיד אמר שהוא אף פעם לא שבר מסורת, ולמעשה רק המשיך את באך. ההיפ הופ אמנם ייחודי ועומד בזכות עצמו, אבל הוא בכל זאת תהליך של התפתחות של הג'אז. כמו החתול של שרדינגר. ההיפ הופ הוא סגנון חדש ועדכני והוא גם בעצם חלק מאבולוציה המקושרת לעבר. אז למה לא ליהנות אם מדובר בבני משפחה? למה לא להישבות בקצב בקטעים סופר גרוביים כמו Chocolate Chip או High Speed Chase? למה לא פשוט להקשיב למוזיקה ולהיפטר מסטראוטיפים לגבי ג'אז והיפ הופ. זו לא מוזיקת מעליות וזו לא מוזיקת גנגסטרים. זו סימבוזיה נפלאה בין שני ז'אנרים שאולי נראים רחוקים וכל כך לא קשורים, אבל אתם לא מבינים כמה הם משותפים.

אבל אולי יש תקווה שאנשים יתחילו לגלות מחדש את צליל הדו בופ. זה נראה ככה לאט לאט. כשמו בי נשאל בראיון על האלבום, בנוגע לתגובות, הוא אמר כי נתקל בתגובות כמו "וואו בן אדם, עשית את Doo Bop אלבום אדיר!" כשהוא חושב לעצמו: "איפה היית לפני 10 שנים?". ובחייאת, זה אלבום אחרון של אחד האנשים הגדולים שהמוזיקה, האמנות והאנושות אי פעם ידעו. זו לא שירת ברבור סוחטת דמעות. מדובר פה באדם שאמנם היה זקן פיזית, אבל אף פעם לא היה בנפשו כזה. זו הייתה עוד מהפכה שהכתיב נסיך האופל, שבילה במשך 5 עשורים בלעשות את מה שהוא יודע לעשות. להרים גבות, להיות לא מובן, לחלק מעריצים למחנות, ליצור רעידות אדמה אמנותיות. אבל זה היה רק חלק מהסטייל. בשביל מיילס מוזיקה וחיים היו בנוגע לסטייל. ובאמת, מיילס מבריק פה במה שהביסטי בויז יכנו כ"סטייל החדש". אי אפשר שלא להישאב למה שיש פה. זה פאקינג גרובי. אם אתה חובב ג'אז, הסיכויים לאהוב את האלבום נמוכים, הם גדלים קצת יותר אם אתה חובב היפ הופ. אבל אם מדובר באהבה גדולה לשני העולמות, חוויה מצפה לכם. והרבה חבר'ה למדו מהחוויה הזו. בין אם רוברט גלאספר או אריקה באדו ועוד רשימה של שמות, מיילס השפיע עליהם דרך צליל הדו בופ בין אם הם מודעים או לא.

אפשר לתהות מה היה קורה אם מיילס לא היה עוזב את העולם בטרם עת. בלי שום ספק הוא היה קופץ על שלל הסגנונות החדשים שהיו בסצנה. הטריפ הופ, הג'אנגל. מעניין לחשוב ככה. אבל אם חושבים על זה, כל הסגנונות האלו וגם אם מדובר בטריטוריות שונות לגמרי, מיילס נמצא שם ברוחו. עם החצוצרה האפלולית, משקפי השמש. הפרסונה המשונה. כל אלה הם רק חלק מהמורכבות הזו שנקראת מיילס דיוויס. ולא אכפת לו אם אתם לא אוהבים את מה שהוא עושה. הוא הלך עם החזון עד הסוף. והחזון הושרה על כולם. מלהקות קראוטרוק ועד קנדריק לאמאר. מי שלא אהב, כל טוב. מי שכן, מצא את עצמו מושפע, ומחדש הרבה בזכות המהפכות של האיש ביניהן הדו בופ. כי כמו שנסיך האופל היה אומר: "קודם אנגן לך את זה, אחר כך אגיד לך מה זה".

עוד כתבה שכתבתי על האלבום במגזין האינטרנטי הנפלא "הספוג"

הטוב, הרע והמכוער (חצי עשור בלי הביסטיז)

היום, כמו שרבים יודעים הוא יום הסטאר וורס הבינלאומי. נוסטלגיה נחמדה שכזו שעדיין סוחפת כל כך הרבה. אבל זה גם יום מאוד מיוחד, אחד הימים הגורליים האלה שהכותרת הגרנדיוזית "היום בו המוזיקה מתה" הולמת אותו. זה קטע מצחיק, כי בזמן האחרון רציתי לכתוב את הפוסט הזה, אבל לא זכרתי מה היה התאריך כדי שכל זה יראה יפה ומכובד. איזה קטע, זה היום! ובדיוק חשבתי על זה. היום, לפני 5 שנים, נפטר אדם יאוך aka MCA ויחד איתו, גם הקריירה הנפלאה והכל כך מגוונת של הביסטי בויז. הגיבורים הגדולים שלי משנה שעברה, שידועים אצלי כחבר'ה שאחראים על ההתמכרות הסופית שלי להיפ הופ, אחרי שנים של סלידה בגועל מהז'אנר כמו שסיפרתי בכמה פוסטים. בכל מקרה, למה להקדיש עוד פוסט ללבנבנים היהודים האלה? הרי כתבתי עליהם כבר בנוגע ל-Ill Comminucation. אבל זה לא מרגיש לי שלם מספיק. בכלל, מרגיש שאין הרבה באינטרנט בעברית לגבי הביסטיז. שלושה יהודים טובים שהחליטו שבא להם. פשוט בא להם, לעשות מה שבא להם. והמה שבא להם הזה, היה סוד ההצלחה והיופי הגדול שטמון בהרכב הזה.

כשאני חושב על הביסטי בויז, רק טוב בדרך כלל יש לי בראש. עזבו אתכם מ-The Roots שהיו לי הספתח המקורי, עזבו אתכם עכשיו מכל החבר'ה הגדולים שיש הרבה כבוד (ובצדק): פאבליק אנמי, טרייב קולד גווסט, ביגי, סליק ריק ועוד ועוד... עזבו אתכם עכשיו מההייפ של קנדריק לאמאר, עזבו אתכם MF Doom, דת' גריפס, דני בראון. הביסטי בויז היו כבשה שחורה בכל הקטע הזה. ועד היום, קשה לחשוב על הרכב כל כך יצירתי, כל כך לא מתחשב במוסכמות, וכל כך לא שם בשיט על אף אחד. בדרך כלל, כששואלים אותי לגבי החבר'ה שאני אוהב בהיפ הופ, אני שם את הביסטיז ברשימה. אבל אז אומרים לי "אבל עזוב אותך זה white trash". מה? פאק! בחייאת! מה עכשיו קשור צבע עור? ההיפ הופ לא נולד כמחאה בנוגע לקיפוח השחורים בארה"ב? אז עכשיו עושים ההפך. לא אכפת לי בכלל מאיפה הם באו, אם הם מהפרברים או לבנבנים. הם עשו מוזיקה פאקינג אדירה.


למי קראת white trash?

וכל מה שהם רצו בא להם. כל אחד מהשלישייה, אישיות ועולם ומלואו. וככה הייתה המוזיקה שלהם. מלא עולמות למען האמת. מלא מלא צבעים. במובן מסוים, הביסטיז ייצגו כמו המערבון את "הטוב, הרע והמכוער". בואו נחשוב על זה:

הטוב - הביסטיז היו בראש ובראשונה, הרכב היפ הופ. והם התאימו בול להגדרה הזו. שני האלבומים הראשונים כבר מזמן הפכו למופת בז'אנר ואין שום ספק שמה שהחבר'ה עשו נחשב להיפ הופ. בין אם זה היה במסגרת הילדותית מטומטמת של Licensed to Ill או בגרסה היותר בוגרת של Check Your Head, הם עשו את זה מעולה והראו שלבנים גם יכולים לרפרפ.

הרע - הבי בויז, היו גם ילדים די רעים בסצנה. הם לא נשארו, בניגוד לשאר החבר'ה בטריטוריה ההיפ הופית. וזה כבר היה די ברור שהיית מוצא באלבומים שלהם איזה קטע פסיכדלי מרחף כזה, Fאנק סופר מקפיץ וגרובי, פיוז'ן ספונטני במיוחד או שילוב סופר לא צפוי עם מקהלה טיבטית. במובן הזה, הביסטיז היו מאוד רעים. יאוך, מייק דיאמונד (מייק די) ואדם הורוביץ (אד רוק) היו הפיטר פנים של עולם ההיפ הופ. מה זה משנה שאנחנו להקת היפ הופ? אנחנו אוהבים גם פיוז'ן וFאנק מה הבעיה לעשות גם את זה? בזה החבר'ה האלה הפכו לחדשנים שלא מעניין אותם גבולות ולא מפחדים להתנסות בדברים אחרים באלבומים שלהם כמו אגדות גדולות - ביטלס, פלויד, קווין, זפלין, סאבאת' ועוד ועוד ועוד...

המכוער - לא בקטע רע חס וחס. בואו לא נשכח לרגע אחד, שהביסטי בויז התחילו כלהקת הארדקור פאנק. כן! הארדקור פאנק. עם כל השבירות והטירוף והמכות בהופעות, בקטע שלא מבייש את הבד בריינס, בלאק פלאג וכל השאר. וכשהם רצו לעשות את זה רועש, הם ידעו ועוד איך. למשך הקריירה שלהם, הם לא שכחו את המקורות שלהם ודאגו לשתול אותם פה ושם בחלק מהדברים שלהם.

במובן מסוים, האלבומים של הביסטיז הציגו שלושה להקות שונות, אבל בעצם אותם שלושה חבר'ה, אותם מוחות, אותו חזון אקלקטי ו-ורסיטלי. הרכב היפ הופ, הרכב ג'אמים ספונטניים והרכב הארדקור פאנק רועש שלא יודע גבול מהו. כמה שזה היה מדהים. גם מעולה שכל זה הגיע מהמוחות של החבר'ה הספציפיים האלה, שנחשבו בהתחלה לסתומים הבהמיים, השוביניסטים, הדבילים שרוצים את הזכות לחגוג שהתגלו כנגנים ומוזיקאים גדולים לכל דבר ועניין. MCA שלט יפה על הבס והקונטרבס אפילו(!), די היה מתופף Fאנקי כשצריך עם מקצבים סופר גרוביים וכיפיים אבל כשרצה להכות בתופים הוא ידע ועוד איך ולאד רוק היה את הסאונד הקולי, מתוגבר בוואה וואה בפעם אחת ובדיסטורשן בהזדמנות אחרת, הוכיחו השלישייה שהם לא בדיוק מה שחשבו עליהם.

זה נשמע אובר מתלהב, נאיבי מדי ודי דבילי מצדי, אבל אני לא יכול לחשוב על חבר'ה אחרים שהיו מציגים לפניי את ההיפ הופ בצורה טובה יותר. יש כבוד לכל החלוצים שעשו מוזיקה אדירה לא פחות, אבל בתור רוקר/ג'אזיסט הייתי צריך את החופשיות הזו, את הורסיטיליות הזו, את הילדותיות הזו וזו באמת הייתה הדרך הכי טובה. אז בואו רגע נתמקד בצדדים של השלישייה הזו למיניהם, רק כדי להצדיק את התשבוחות על אחד ההרכבים הכי ייחודיים בהיפ הופ ובמוזיקה הפופולרית בכלל. כשנכנסים אל החבר'ה האלה מהאלבום הראשון, כבר היה אפשר להבין שעד כמה אהבלים החבר'ה האלה נראו באותו זמן, אי אפשר להגיד שהם לא עשו פה דבר מעולה. ההחתמה בדף ג'אם, ואז האלבום הראשון, הראו מה החבר'ה האלה מסוגלים לעשות. קצת לפני שאנתרקס ופאבליק אנמי יעשו היסטוריה, הביסטיז שילבו פה ראפ עם מטאל. אני לא יכול לשכוח את התחושה שהייתה לי, כשפתאום השלישייה מרפרפת על גבי ריף של בלאק סאבאת'! עם מקצב תופים של לד זפלין! כל רוקר שמחמיץ פנים בכל פעם ששומע את המילה "ראפ" לא יכול שלא להתלהב כשהוא שומע את גיבוריו יחד עם הרפרופים. וזה נשמע כל כך נפלא.



אבל גם כשמדובר בהיפ הופ קלאסי, הם הציגו יפה את הסחורה. The New Style ו-Paul Revere הם דוגמאות מעולות. יש ביט טוב, סימפולים כשצריך, והחבר'ה מלאים אגו ילדותי ואובר ביטחון עצמי כמו שצריך להיות מראים לכולם למה הם שולטים ולמה הם המלכים של המסיבה. בעיקר כשהם מבקשים מאיתנו להילחם על הזכות לחגוג. עד כמה דבילי שזה נשמע, עד כמה פשוט שזה נשמע, זה היה ללהיט אדיר עם הרבה מאוד ביקורת וציניות. ביקורת כלפי הגלאם מטאל שהיה בראש המצעדים באותה תקופה אפלה שנקראה האייטיז (ועדיף שלא אפרט פה על דעתי בנוגע לגלאם מטאל). יש ריף טוב, יש פזמון מעולה, צריכים יותר מזה? מעולה, אז יש לכם את No Sleep Till Brooklyn, עם קרי קינג מסליירררררר. כן כן, סלייר. גם קינג הראה שהוא יותר מ-Raining Blood ואני לא חושב שאגזים אם אומר שהסולו שכל כך אופייני לסטייל של קרי וסלייר צבע את המוזיקה של הביסטיז בצבע אחר, בקטע שגם המטאליסטים הכבדים והנאמנים ביותר יוכלו להתחבר ולאהוב. צבעים אחרים הגיעו עם האלבום הבא.

Paul's Botique, האלבום שכל כך אופנתי לאהוב אותו, היה מסומפל עד מוות, אבל הראה על שינוי וקפיצת רמה מבחינת החבר'ה. בזמנו, אהבתי להקשיב הרבה לאלבום, חוץ מהשטויות הכיפיות הרגילות, היו שם דברים שונים. מי חותם את אלבום ההיפ הופ שלו עם יצירה בת 12 דקות? טוב, כנראה שרק ילדים רעים כמו הביסטי בויז. הבוטיק הציג כאמור, קפיצת מדרגה גדולה ומרשימה מאוד שהראתה איזה פוטנציאל יש לחבר'ה האלה, אבל זה עוד כלום וכלום למה שעתיד לבוא בהמשך עם הצמד חמד מהניינטיז - Check Your Head וכמובן Ill Communication. שני האלבומים האקלקטיים ביותר, מהמצליחים ביותר של החבר'ה, עם כל כך הרבה להיטים גדולים, אבל פה נחשפו גם הצד הרע והמכוער שתיארתי פה קודם.

העטיפה של Check אומרת הכל. הראפרים מניו יורק חוזרים לכלים שלהם. ומה אין פה? היפ הופ ב-So Whatca Want ו-Pass the Mic שהציג את הכישורים של החבר'ה על הכלים (ובמיוחד יאוך) יחד עם הרפרופ, קטעי פ'אנקיים וכיפיים כמו Groove Holmes ו-POW, פסיכדליה ששמטה את הלסתות של אלה שחשבו שהביסטיז פה בשביל לחגוג, כשיאוך צולל עמוק עמוק בטיבט ומתחיל להביע את זה בקטעים כמו Namaste עם ספוקן וורד רוחני שנכנס לתוך התודעה. וברור ברור, שהחבר'ה מתפרעים בצורך, Time for Livin ו-Graditude, שני מפוצצים שלא מביישים בכלל את סצנת ההארדקור של האייטיז, כל אלו כונסו לתוך האלבום הזה, בלי שום התחשבות בלבטים כמו "אבל איך זה הולך?", "זה מתאים?".



הגישה הנפלאה הזו של הביסטיז תמשיך ותתפתח במהלך השנים, כש-Check Your Head היה יריית הפתיחה. אלבום שלקח לי הרבה זמן להתחבר אליו. ועכשיו, השנה, אני מגלה אותו מחדש. אז, השירים נשמעו חמקמקים ופחות קליטים מ-Communication, אבל הפנינים ששם ימשכו מאזינים מכל רחבי התבל: פאנקיסטים, פיוז'ניסטים, רקדני הברייקדאנס ואוהבי מוזיקה על כל גווניה כמו שהיו הביסטיז (אם לספור את החבר'ה שהם סימפלו - סאבאת', זפלין, קול אנד דה גאנג, דילן, ביטלס, סליי ומשפחת סטון, ביג דדי קיין וזו רק רשימה חלקית). זו הייתה תקופה שבה כבר הוכתבו חוקים ברורים בתעשיית המוזיקה ואף אחד לא חשב להפציץ בסלט של סגנונות באלבומים שלו.

Ill Communication כמו שכתבתי עליו בנפרד, הלך עם הנוסחה עוד יותר רחוק. כמה שאני אהבתי לשמוע את האלבום הזה בלופים. הוא שינה לי את הכל. יחד עם כל ההיפ הופ, היו מקצבים פ'אנקיים, היה גרוב, היה סולו כינור אוונגרדי סופר לא צפוי ובסוף, מקהלה טיבטית(!). מה? איך? שירים כמו Shambala ו-Bodhisttva Vow שילבו בין מסגרות הג'אמים וההיפ הופ אל השירה המסתורית והמפחידה של המקהלה הטיבטית, זה שילב בין שני עולמות שנראים כל כך מנוגדים. מזרח ומערב, עירוניות וחומריות מול רוחניות, ניו יורק מול טיבט יין ויאנג מוזיקלי שלא ייאמן שקרה בכלל. כל האלבום הזה נשמע לא ייאמן שקרה בכלל מקטעי Fאנק מפוצצים כמו Futterman's Rule, הארדקור לפנים עם Tough Guy, להיטים כמו Sure Shot ואיך אפשר בלי הקליפ הנצחי והליין בס של Sabotage? כל ילד ניינטיז יכול לזכור את הרגע הזה (למרות שאני לא ילד ניינטיז). איך עד עכשיו? מעוניינים? התחלתם לשמוע?

אני מודה שפחות חקרתי את הביסטיז אחרי רביעיית הפנינים, אבל אי אפשר להגיד שפה הסיפור נגמר. הביסטיז המשיכו לפעול, להפתיע, להראות למה הם צעירים לנצח. Hello Nasty היה גם הוא מין סיכום כזה של כל הצדדים ואפילו עוד גיחות לא ייאומנות. מתי בפעם האחרונה שמעתם באלבום היפ הופ של חבר'ה מברוקלין, שיר פולק פסטורלי נאיבי כמו I Don't Know? מתי בפעם האחרונה שמעתם שהרכב היפ הופ החליט על דעת עצמו להוציא אלבום אינסטרומנטלי לגמרי? The Mix Up היה מעניין מאוד והציג דברים טובים, למרות שהובן ונראה שהחבר'ה חזקים בג'אמים יחד עם שאר הצדדים שלהם. הג'אמים הגדולים שלהם נשארו בניינטיז ולא נשכח שרוב זה בזכות הבן אדם שעשה את ההרכב הזה לא פחות מהבויז עצמם: הקלידן מוני מארק עם ההאמונד הכל כך קולי ואותנטי. הוא היה תוספת ענקית לחבר'ה שהתחילו להקשיב ולהתעניין בתקופת הפיוז'ן של מיילס עם אלבומים כמו On the Corner ו-Agharta. כבר הרבה אמרו שהוא הבי בוי החמישי, שהוא כמו מה שבילי פרסטון עשה עם הביטלס בשנים האחרונות, שהוא כמו מה שמייק גרסון עשה עם בואי בAladdin Sane. הכל נכון ונכון, קשה לחשוב איך הסאונד בתקופה הזו  ש היה נשמע בלי ידי הזהב של מארק.

הג'אמים בסוף אוגדו להם באוסף The In Sound from Way Out! שהציג את אותו צד רע וחצוף בקטע הכי טוב בעולם, שעניין בעיקר את אוהבי הג'אמים החופשיים, הפיוז'נסיטים שהתעניינו בגרוב. אפילו האוספים שלהם הם דבר מעניין ששווה לתת לו האזנה.

אי אפשר שלא להתייחס לאוסף הייחודי בכל הקטלוג של הביסטיז. Some Old Bullshit, שכשמו כן הוא, איגד כמה חרא ישן של הלהקה בתקופה שהיו להקת הארדקור. כל מיני שירים מEPs שהחבר'ה הקליטו מאוגדים ביחד ל-28 וקצת דקות. הסאונד נשמע מחורבן, אבל החרבון הוא אלמנט חשוב כדי להבין את היופי והכיף שבצד המכוער של הביסטיז. איכות הסאונד הייתה שווה למזבלה שבשכונה שלהם בברוקלין, אבל האנרגיות, הריפים, כל כך מבורך שלא צריך לבייש שום פאנקיסט. פאנק שגם היה ז'אנר שגרם לי להיגעל בקיצוניות גם הוצג לי קצת יותר טוב עם Heart Attack Man ו-Tough Guy שמוציאים כל אנרגיה אפשרית. מי שאהב את הצדדים האלה, ישמח לשמוע את כל זה במיני אלבום שכזה.

כל הדברים האלה הפכו אותי במהירות למעריץ. זה כבר היה עניין של זמן שאתחיל להקשיב לפאבליק אנמי, טרייב, ראן די אם סי. הכל הגיע בזמן. וזה נראה שההבשלה להיפ הופ הסתיימה סופסוף. קצת קשה לדמיין איך הייתי נסחף לכל ההייפ סביב DAMN בלי הגילוי אמריקה האדיר הזה. הביסטי בויז ייצגו את כל הילדותיות ועם קצת תמימות שבשילוב הז'אנרים בכל מקום, הבגרות עם כתיבה משירים על מסיבות לשירים פמיניסטיים, רוחניים ומחאתיים. הם היו החבר'ה הקולים, החברים הטובים שאתה זוכר טוב בהליכה ברחוב, ואלה שהוכיחו באמת את הקלישאה הטחונה שהכל אפשרי. אבל כל האידילה נקטעה אחרי 20 שנה, כשליאוך התגלה סרטן, ואחרי מאבק ממושך, נפטר בגיל 47, כשהוא לוקח איתו יחד את העתיד של הביסטי בויז. קשה לתאר את העולם בלי הביסטי בויז בזמנו, היום כשהם אגדה שנראית שייכת לעבר, אפשר לתהות מה היה קורה אם זה לא היה קורה והם היו ממשיכים? יכול להיות שהיו עושים תפנית שהייתה מעצבנת את כולם, או נשארים באותו סגנון ומוכרזים כזקנים שצריכים לפנות את הבמה, או אולי היו משנים ועושים מהפכה שוב פעם?

                                    סרטון מגניב של ריאיון עם החבר'ה בשיא ההצלחה עם אנימציה מעניינת

כל אלה לא נדע אף פעם. אבל כן נותרנו עם התחושה הטובה שהביסטי בויז נותנים לנו כשאנחנו שומעים אותם. הם לא באו לבאס, הם לא באו להיות עמוקים מדי, הם רצו כן לשחק באש והם עשו את זה כל כך טוב, שאין דברים כאלה היום. ובאמת, קשה לחשוב על עוד הרכב/אמן כל כך אקלקטי וייחודי כמו הביסטיז ששילב כל כך הרבה ז'אנרים באלבומים שלו. הביסטיז הם במובן מסוים הביטלס של ההיפ הופ (אגב באמת הוגשה תביעה מצד EMI בגלל שקטעים מסרג'נט פפר סומפלו שם), הם היו הנסיינים, והם הראו יפה יפה איך אנחנו היהודים משתלבים טוב במוזיקה. אם בפולק יש את דילן וכהן, בארט רוק את לו ריד, ובפרוג את השולמנים עם ג'נטל ג'ייאנט, הבי בויז ייצגו נאמנה עם ההיפ הופ. אז מיהודי ליהודי, נוח על משכבך בשלום MCA, תודה לביסטיז על הכל, על המוזיקה, על הגישה, על המסיבות, כל הכיף ותודה על כל הFאנקי שיט. וברור שגם תודה לכם.

מסע אל הירח, גרסת הניינטיז

אני מאוד אשמח לחזור לז'אנרים שמלא זמן לא דיברתי עליהם ושלא מוקדש להם מספיק מקום בבלוג הזה. אנחנו פתוחים פה! אז אני אשמח רגע לדבר על מוזיקה אלקטרונית. בואו נדבר על אלקטרוניקה. הייתה תקופה שכשהייתי שומע את השם הייתי נגעל ומביע בגועל פנים "לא טוב". תמיד היה נדמה לי שזו מוזיקה רובוטית, חסרת חיים, חסרת רגש, לא אורגנית שלא מיועדת להיות אמנות. אבל אחרי זה נכנסה לי המוזיקה הקונקרטית לחיים, אז הגיעו להקות הקראוטרוק, אז בכלל הגיעו לי רדיוהד עם Kid A ו-Amnesiac, אז הגיע האמביינט, ה-IDM, והיום אני יכול להגיד שאני מעריץ גדול של אלקטרוניקה ואני מודה שטעיתי. אם זה פורטיסהד, אפקס טווין, מובי, בורדס אוף קנדה, מאסיב אטאק ועוד ועוד. אני אודה שהיום יותר מעניין אותי להקשיב לביטים, הרפטטיביות והטראנסים שיש מאשר ללהקה החדשה שעושה משהו עם הגיטרות שלה.

בכל מקרה, תמיד היה נדמה בקרב חובבי רוק, שמוזיקה אלקטרונית גורמת לסלידה של רבים מכך בגלל העובדה המרכזית שהיא חסרת רגש. אפשר להבין שזה ממש לא נכון. ואני רוצה להביא את ההוכחה שאפשר להפיק מוזיקה אלקטרונית חמה ומלאת רגש, עם אחד האלבומים המפורסמים ביותר שלכתוב על זה פה בבלוג לא יהיה כזה big statement. צמד נפלא ומדהים. שני חייזרים ילדותיים שבאו לכדור הארץ כדי להפוך את אותו לטוב יותר עם מה שהם יוצרים. מוזיקה מלודית שנשמעת מהחלל החיצון אבל גם מאוד באדמה, מאוד מתקשרת, מאוד כיפית. מושא אהבתם של רבים. ילדי ניינטיז, אוהבי מוזיקה על גווניה השונים, סטודנטים, אמנים, היפסטרים ועוד ועוד סטראוטיפים רבים. שני החייזרים האלה הם ז'אן בנואה דונקל וניקולה גודה. מכירים אותם יותר טוב עם השם AIR.

שני גיקים שלמדו אדריכלות ומתמטיקה באוניברסיטה שהחליטו להוציא את מה שיש להם, שהקליטו באולפן בפריז, מה שהפך לאחד לאלבומים הכי גדולים במוזיקה האלקטרונית ובכלל. אפשר להגיד שהם נשמעים כמו פופ פסיכדלי או משהו, אבל בחיי, באמת שלא אכפת לי. לא מעניין אותי אם אלקטרוני, או אם זה לא מספיק ממוחשב כמו אפקס טווין, אם זה דאונטמפו, צ'יל אאוט או אמביינט, זו מוזיקה כל כך יפה, שעיסוקים בתיוגים כל כך לא חשוב. Moon Safari הוא הספתח של AIR, ולמרות שמדובר רק באלבום הראשון, זה נראה שהכול מתחבר פה. כל האלמנטים מרוכזים לתוך יצירה מגובשת, אדירה והכי חשוב חסרת גיל. האלבום הזה נשמע רלוונטי גם היום, וחורף בלי האלבום הזה הוא לא שלם.

אפשר להגיד הרבה דברים על Moon Safari, אבל דבר אחד אי אפשר להכחיש. יכולת הכתיבה של דונקל את גודה. השניים יצרו פה מלודיות קליטות, פזמונים נפלאים שחלקם היו בגלגל"צ אפילו ומוזיקה שכל אחד יכול להתחבר אליה. לא משנה כמה אתה רוקר בכל רמ"ח איבריך שלא אוהב מוזיקה מסומפלת שנעשית ברובה על המחשב. עם עוד קצת עזרה מחבר'ה כשהחשובה מהם היא בת' בירש הזמרת בכמה מהשירים, הצליחו AIR לעשות היסטוריה. המוזיקה שלהם מתקשרת וארצית אבל גם אוורירית (הייתי חייב) ומרחפת. AIR הם שיר הערש המודרני. אבל אל תחשבו שמדובר במוזיקת מעליות מרדימה. הם הרבה יותר מזה.



בתקופה של שלושה חודשים ב-1997, התכנסו השניים להקליט את מה שהם כנראה ייזכרו איתו לעד. השניים פועלים ביחד כצמד צילי וגילי שפועל בצורה מושלמת, כשהתוצאה יפיפיה. איזה בן אדם לא יוקסם עם רצף האקורדים של הקטע הפותח La femme d'argent שנמשך ונמשך כשהחבר'ה מאלתרים עליו ולוקחים אותנו למקום אחר? וזו כל המטרה של האלבום הזה. לקחת אותנו למקומות אחרים, לשגר אותנו אל הלא נודע (Moon) בזמן שאנחנו עדיין נשארים באדמה, עם הרגליים על הארץ ונמצאים באטמוספירה (Safari). בין כל זה, אפשר פשוט להיות מאושרים עם חלק מהפזמונים הנפלאים שיש כאן. מרחף מרחף, אבל יש פה פשוט שירים טובים. במלוא מובן המילה. יש קטעים שאתה נמצא בעננים, יש קטעים שזה נשמע גדול מהחיים עם תזמורת גרנדיוזית (ומסומפלת) ויש פשוט רגעים שרק לעצום את העיניים ולנוח.

ל-AIR יש דנ"א מוזיקלי כמו רבים מאיתנו. פינק פלויד, פיליפ גאלס, קרפטוורק, ז'אן מישל ז'אר. הכל מתאחד לתוך התערובת הייחודית שלהם שאף אחד וגם הם עצמם לא הצליחו ליצור כמותה. עם הפתיחה האלמותית La femme d'argent, אי אפשר שלא להישבות ביופי, בקסם ובתמימות של החבר'ה האלה. ארבעה אקורדים שהחבר'ה מאלתרים על גביהם וכל זה נשמע יפה כל כך, אפשר ממש ללכת לאיבוד במרחב הזמן. וכן, זו כל המטרה של האלבום הזה. לזרוק אתכם מהמציאות הקרירה וממסגרת הזמן. וכשהאלבום הזה מתחיל להתנגן, לא באמת אכפת מה השעה עכשיו או באיזה שיר אנחנו. בעיקר לא עם סינגלים כמו Sexy Boy המאוד מסונתז אבל בו זמנית גם חולמני ומתוק במובן הכי טוב שאפשר לחשוב עליו ו-All I Need המונומנטלי והיפיפה שאותו בטוח שמעתם לפחות פעם אחת ברדיו.

גם עם קטעים מסוימים שפשוט יפים במחזוריות שלהם, Kelly Watch the Stars ו-Remember, קטעים כמו Tailsman שנשמע כמו פסקול לסרט הוליוודי, אבל זה ממש לא מה שהאלבום מכוון אליו. וקטעים חלומיים כמו New Star in the Sky, כל זה פועל כמכלול שלם ומושלם שמסתיים ומותיר אותנו המאזינים מסופקים. כשאנחנו סיימנו אנחנו תוהים לעצמנו, מה קרה בינתיים? איפה היינו? כי ב-43 דקות האלה, חיינו בגלקסיה שלווה ששייכת לכל אחד שראה אותה כפי שחשב. Moon Safari הוא מהאלבומים שהם בלי שאלה, חובה לשמוע לפחות פעם אחת בחיים. הוא נעים, הוא חמים בתקופה שבה יצאה הרבה מוזיקה מאוד טכנית, הוא חסר גיל והוא זורק אותנו החוצה אל מימד מקביל ואישי. משהו שקשה להגיד על אלבומים. יש ז'אנרים שהשם שלהם מותאם לאווירה שהם משדרים. ולכן, אני כן אסכים להגדרה הזו, אם כי אני מתכוון לאווירה שהיא משדרת ולא למסגרת שהז'אנר מייצג. צ'יל אאוט. האלבום הזה הוא ה-צ'יל אאוט, הוא האור הקטן שתמיד צץ כשהצלילים הראשונים שלו נשמעים. זה האלבום שהפך את AIR לכוכבים ומאז, למרות שהוציאו דברים נפלאים לא פחות. כמו Moon Safari, לא היה עוד. ואולי כנראה ככה עדיף. האלבום הזה הוא כוכב קטן בשמיים, קצת כמו מה שדה סנט אכזופרי כתב ב"נסיך הקטן", הוא חי בפלנטה הילדותית שלו שאין בה דאגות, מלאה יצירתיות ודמיון ושמורה רק למי שחי בה. מי שלא שמע את הפלא, בחייאת, טוסו בחללית של גודין ודונקל ובקרו בספארי שלהם בירח. אני מבטיח שלא תתאכזבו.

דבר דבר

ההיסטוריה כוללת מקרים מצערים שכאלה בנוגע לרצון שלא מומש. אנשים שרצו להביע את עצמם בדרך שהם רוצים ונשלטו ע"י גורמים חיצוניים עם כוח רב כדי שיוכלו ליצור משהו לפי האינטרסים שלהם ולמעשה שולטים עליהם כמו בובות. בדוקו הישראלי "סוף עונת התפוזים" של יואב קוטנר, אפשר לשמוע את צביקה פיק מתלונן על כך שמעולם לא הביע את עצמו כפי שרצה והוצג באופן שגוי ככוכב פופ משגע, בזמן שרצה להיות כמו מתי כספי שלפי פיק, "כדיברו עליו, חשבו מוזיקה ולא תלבושות נוצצות כמוני". המקרה של פיק הוא אחד מיני רבים. קטע מבאס בטירוף. והיום, אני ארצה לדבר על להקה אחת שלא נכנעה לרצונותיה של חברת התקליטים, בתקופה שהיה נראה שהכול אבוד (בעברית פשוטה - האייטיז), החליטו החבר'ה האלה ובראשם אחד, שלא רצו להיות כמו השאר כמו שציפו מהם. זה אמנם נשמע כמו רק דיבורים, אבל Talk Talk באמת הייתה משהו מיוחד. ההרכב שהוקם ע"י מארק הוליס. בחור עם טעם משובח שמלכתחילה לא אהב שאומרים לו ולחבריו מה לעשות.

1981. התקופה הזו שהייתה הנוראית ביותר בהיסטוריה האנושית אחרי ימי הביניים (ואולי אפילו מעל ימי הביניים) בשיאה. יש לנו את מדונה וסינדי לאופר, להקות רוק מפורסמות גוססות, ה-MTV עולה וכוחו מתגבר ואותו הוליס מחליט להקים להקה שתהיה מפורסמת ותשנה הכל. הוליס אהב כל מיני דברים: מיילס דיוויס, ג'ון קולטריין, קלוד דביסי, בלה ברטוק, Can, אף אחת מההשפעות האלה נראתה בתחילת הדרך של Talk Talk. כי הוליס, לי האריס (תופים), פול ווב (בס) וסיימון ברנר (קלידים) נאלצו ללכת בכיוון הסינת'פופ הקר של האייטיז שהלך באותה תקופה. החבר'ה הושוו לדוראן דוראן (ועל זה אומרים במזרח הרחוק: גוועלד!) שהיו הדבר החם שבתקופה. EMI אהבה את מה שיש להם פה. עוד דוראן דוראן שכאלה שיעשו להיטים עם הסינתסייזרים, ימכרו מיליונים ויכניסו את המרשרשים לחברה.


(".....זה לא מה שרציתי....") הוליס מצד ימין משלב ידיים וכבר רואים שלא בא לו כל הסינתים האלה

עם שני אלבומים ועזיבת חבר אחד את ההרכב, הצטרף החבר המאוד מאוד חשוב אבל לא רשמי, טים פריס-גרין. הקלידן שהיה באותו חזון של הוליס הגיע לו אי שם ב-1984, כשהלהקה הפכה לתרנגולת מטילת ביצי זהב עם הלהיטים It's My Life ו-Such a Shame. אבל זה ממש לא מה שהוליס רצה. הוא רצה להגיד משהו יותר משמעותי, יותר עמוק, משהו שיעשה יותר ממה שמלכות הכיתה בתיכון שומעות במסיבות של יום שישי בערב. ברגע הזה, הוא אמר שנמאס לו ואמר לנציגי חברת התקליטים שלא יתערבו בתוצרים שלהם עכשיו. שלא יתערבו להם בהקלטות. כשהמנהלים מעשני הסיגרים מפקחים מלמעלה, זה לא כיף. אז ב-1985, טוק טוק מתכנסים באולפן להקליט את מה שיהפוך לאלבום הכי מצליח שלהם וזה שריצה את חברת התקליטים באופן מלא. The Colour of Spring זרק לעזאזל את הסינת'פופ של שני האלבומים הקודמים ואיכשהו הצליח להגיע לראש המצעדים וסימן את הלהקה סופית על המפה.

על הנייר זה נראה טוב. אבל הוליס עדיין לא היה מרוצה. זה עדיין לא מה שהוא כיוון אליו. עם הבוכטות של כסף שהם הרוויחו אחרי שלוש שנים, הוליס דרש מהחברה חופש אמנותי מ-ל-א. נציגי החברה אפילו לא יגיעו לאולפן. עכשיו הם יעשו מה שהם רוצים וזה יתנהל בדרך שלהם. ופה, אני רוצה לדבר על צמד אלבומים מדהים ואלוהי שיצא מתוך הזמן הזה שהם בילו להם באולפן ללא פיקוח עליון, ללא שום אינטרסים להתחשב בהם. זוכרים שאמרתי שהוליס אהב את כל הג'אז, קלאסי, אוונגרד הזה? עכשיו הוא זכה להביע את זה באופן מלא.


Now that's more like it

בתקופות של 1987-1988 ו1990-1991, הקליטו טוק טוק את מה שיהפוך לשיא יצירתם ושהוכיח שהאייטיז כללו גם הברקות, והשפיעו על כל כך הרבה חבר'ה שאנחנו אוהבים. בחושך מוחלט, עם 50 נגנים באולפן, מספיק כסף לממש את מה שהם באמת רצו לעשות: הקליטו את שתי יצירות המופת: Spirit of Eden (1988) ו-Laughing Stock (1991). שני האלבומים האלה הם ממש צמד אחים. יש שם כמעט את אותה גישה, אותו סגנון ייחודי, אפילו העטיפות דומות (זה המקום לשבח את הציורים היפים של ג'יימס מארש, המאייר הקבוע של הלהקה במשך כל שנות קיומה). למרות שמדובר בשני אלבומים, זה תמיד היה נראה לי שהם מתפקדים כמו אלבום אחד ארוך. בפרויקט הזה ביוטיוב של חנות התקליטים אמבה, שמה מתארחים אמנים שונים שמראים אלבומים שונים שקנו. הגיע חבר אחד מלהקת אינדי ושמה Young the Giant כשהוא לוקח את שני האלבומים האלה ואומר שהם כמו Kid A ו-Amnesiac. אבל בעוד אצל רדיוהד יש עוד מקום להבדיל, כאן אי אפשר לדעת איזה שיר שייך לאיזה אלבום.

אני תמיד אראה את שני האלבומים האלה כיחידה קונספטואלית אחת. קשה להגיד שמדובר באלבומים שונים. למרות, שאני חושב שאפשר להגיד כמה דברים: נראה כי Spirit יותר שלו, ככה נשמע גן עדן, זה מאוד רוחני ושלם. אמנם Laughing Stock יותר מהורהר, פחות שלם עם עצמו, לא בדיוק כמו הצד האפל, אלא יותר כמו חקירת הצדדים הפחות מוכרים בנפש האנושית. שני האלבומים האלה הם רוחניים מאוד, מאוד heavenly שכאלה, מאוד שלווים ורגועים, אבל מאחורי כל זה יש את אופן השלטון הסופר פרפקציוניסטי של הוליס, שרצה את הסאונד המושלם שכיוון אליו.

כמו מקרטני עם הסאונד שרצה להשיג בסרג'נט פפר, כמו בריאן וילסון שרצה שהכול יתנהל כפי ששמע בראש שלו ב-Pet Sounds, כמו קפטן ביפהארט שנתן הוראות מאוד פיגורטיביות כדי ליצור את הצליל של Trout Mask Replica, כמו קווין שילדס שעבר בין מיליוני טכנאי הקלטה ובזבז הון על מציאת הסאונד המושלם ב-Loveless, ככה היה הוליס ביצירת שני האלבומים האלה. אז בואו ננסה לתאר רגע את האווירה שהייתה שם. הרי את הוליס כבר לא עניין יותר מבנה. לא עניין אותו לכתוב מוזיקה ידועה מראש. הסאונד, האווירה זה מה שהיה לו בראש עכשיו. וזה מה שהוא תמיד רצה ליצור. מינימליזם, חזרתיות, המורכבות שבפשטות, כל הדברים האלה נוכחים בחזון של הוליס.

אז מה הבן אדם עשה? קודם כל, הכל הוקלט אנלוגית. לא רצו שום דבר דיגיטלי (למרות כמה חריגות). במהלך ההקלטות השתמשו החבר'ה בשני מיקרופוני מנורות ולא נגעו בהם בכלל. בלי לשנות בהם שום דבר כדי שיוכל להיות את אותו הסאונד שהוליס רצה. שני המיקרופונים האלה חוברו למגברי מיקרופון ולא לקונסולה שלא סיפקה את רצונו של מארק. עם כל זה, הדבר העיקרי שמראה עד כמה הוליס הלך עם הדבר עד הסוף, היה לכבות את כל האורות באולפן, חושך מוחלט שה-50 נגנים באולפן לא יראו אור יום, כדי להיכנס לאווירה. זה הקשה עליהם לדעת איך לנגן את התפקידים שלהם, זה הקשה על פיל בראון הטכנאי לראות מה הוא עושה. קטורת ונרות גם לא היו חסרים. הכל כדי להגשים את מה שהוליס רצה. האווירה הרוחנית-מיסטית הזו התאימה כדי ליצור את שני האלבומים ככה שכולם נשמעו בדיוק כמו שהוא רצה ו-וואו אנחנו הרווחנו.


במשך 14 חודשים באולפני ווסקס, הקליטו הוליס, האריס, ווב ופריס-גרין יחד עם נגני ג'אז ויחידות של כלי קשת וכלי נשיפה את ששת הקטעים שירכיבו את Spirit of Eden. כשאתם שומעים את האלבום בפעם הראשונה את בטוחים שהגעתם לגן עדן כמו השם של האלבום. עם האפוס הפותח The Rainbow, אנחנו מבינים: ביי ביי סינתסייזרים, שלום סאונד אורגני וחי. זה באמת אחד הקטעים הכי יפים שקיימים וההוכחה למה שרצון עז יכול להביא. זוהי עוד אחת מהפתיחות האלה שנוצרו בשביל לפתוח אלבום. חצוצרת מיילס דיוויס שכזאתי כשיש בנוסף כלי קשת מאוד מסתוריים, משהו מעניין ומוזר. זה כבר נהיה מסקרן, גיטרה מייללת, כנראה אותה רוח עדן, עד שזה מגיע לקטע עצמו. אי אפשר לספר את זה. המבנה רפטטיבי, חי, מאוד אקסטזי כמעט ומכניס אותנו לתוך האווירה המסתורית של האלבום, ככה נוצר לו סגנון חדש.

הפוסט רוק. הרבה מאוד מתנערים מהתיוג הזה בטענה שמדובר בסתם רצון לתייג כל דבר. אבל יש משהו מאוד מעניין בשם הזה, ואני אתמקד בזה אחר כך. יש פה רוק, ג'אז וקלאסי מתערבבים בתוך אווירת אמביינט מה שמקנה לזה תחושה כמעט מדדטיבית/אלקטרונית שכזו. הוליס נשמע פה כמו כלי נגינה בעצמו. כמו דאמו סוזוקי האגדי שהשתמש בכלי המיתר שלו ככלי נגינה ות'ום יורק שהחליט שהוא רוצה לשיר לא ברור גם הוא, הוליס נשמע הרבה יותר שברירי מהם. הוא נשמע כמעט מנסה לשיר רגוע ואי אפשר להבין הרבה מהמילים שלו. איפה 1984 ואיפה זה? למרות האווירה שכל המטרה שלה היא להשאיר באווירה המסתורית הזו, יש באלבום התפרצות מבורכת עם Desire שמגיע לקליימקס של רעש וליין מאוד קליט. כאן המאזין פתאום מרגיש מין אורגזמה מוזיקלית שכזו. ככה נשמע כנראה גן עדן.

אפילו שמדובר באלבום ניסיוני ולא קליט, היה מין משהו כזה קרוב ל"להיט" עם I Believe in You שיר אנטי הרואין, כשרצו שמועות כי הוליס היה ג'אנקי שהוכחשו על ידיו, מלווה במקהלת נערים, עם מוזיקה מרגשת מאוד, זה מרגיש יפייפה, אבל גם קצת לא קשור לקונספט של האלבום בעיניי. אולי אני אתרגל לזה מתישהו, אבל איכשהו זה תמיד הרגיש לא קשור לשאר האלבום. Spirit of Eden היה ההתחלה של אותו עידן מעניין ואקספרימנטלי של הלהקה. אבל כמעט שכחנו, הם עדיין מחויבים ל-EMI. החבר'ה כבר הבינו שתקציב לאלבום הבא לא יהיה. המנהלים והיועצים שלא נכנסו בכלל לאולפן ולא היו מעורבים בתהליך, שמעו את החומר החדש ולא התלהבו במיוחד. הם צפו את הפלופ המסחרי והם רצו עוד להיטי סינתסייזרים. הוליס סירב לשנות והוחלט מהלהקה כי הם רוצים להשתחרר מהחוזה שלהם עם החברה.

ענקית התקליטים שנתנה חופש להרבה מלהקותיה הגדולות (הביטלס ופינק פלויד למשל) שהיו לדוגמה לחופש אמנותי מוחלט במוזיקה, החליטה להציע לTalk Talk חוזה חדש. הוליס הבין שמלכתחילה הם לא היו אמורים להיות חתומים אצלם, החליט לסיים את זה וכולם הגיעו לבית המשפט כדי להשתחרר מהחוזה. לבסוף זה הוסדר מחוץ לכותלי בית המשפט והחברה שלא אמרה את המילה האחרונה, הוציאה גרסה ערוכה של I Believe in You, אלבום אוסף של התקופה המוקדמת וקליפ שזכור כחוויה לא נעימה במיוחד. רוברט וויאט אמר פעם שלהיות עשיר ומפורסם לא נותן לך חופש אמנותי מלא, אלא ההפך. הסיפור הזה הוא דוגמה מצוינת לדברים האלה. הוליס לא רצה להיות כוכב פופ. הוא החל יותר להתבודד, האגו השתלט עליו ועכשיו כשהוא משוחרר מהחוזה, Talk Talk חתמו על חוזה עם חברה שהייתה הרבה יותר מתאימה ללהקה.

Verve ששימשה כלייבל הבית לחבר'ה כמו צ'רלי פרקר, סטן גץ, הוולווט אנדרגראונד והמאדרס אוף אינבנשן, הייתה הרבה יותר בחזון של הוליס. הלייבל של גיבוריו התאים לו יותר וכך התכנסו שוב פעם. הוליס והאריס מינוס ווב וכשעדיין פריס-גרין נשאר כחבר להקה לא רשמי, התכנסו יחד עם מלא נגנים, להקלטת האלבום שהיה ברור שהולך להיות האחרון שלהם Laughing Stock. גם זה אלבום עם האווירה המיסטית-מסתורית של קודמו, אבל קצת יותר אפל, יותר מהורהר, משלים את אחיו הגדול מלפני 3 שנים. גם כאן שישה קטעים, גם כאן בחושך מוחלט כשהוליס רוצה ליצור אווירה וכולם מאלתרים במשך חודשים עד לקבלת קטעים (קצת כמו הדרך של Can להקליט שירים). האווירה הייתה יותר קודרת.


עם הפתיחה המאוד מלנכולית ושקטה שכוללת אקורדי גיטרה בודדים Myrrhman מציג חזון שונה. השימוש בשקט הפך לחלק מהמוזיקה, בדיוק לפי דבריו של הגאון ג'ון קייג', השקט הפך לחלק חשוב לא פחות. כלי הקשת מנגנים באיטיות נמשכים מרגיש כמו העטיפה העצמה שהיא מין אנטיתזה לקודמת כשאפשר לדמיין את השמש שוקעת ביחד עם הקטע. אבל זה נהיה קצת יותר רועש, אחד הקטעים היותר קליטים (אבל במובן של Talk Talk כן?) כאן. Ascension Day שמתאר את יום הדין בקטע עם חטיבת קצב ג'אזית יחד עם הגיטרה הכמעט נויזית ומינימליסטית של הוליס מרכיבה מעין מבול שכזה. כשהכל מתגבר זה באמת נשמע כמו מבול וזה מיד נקטע עם האפוס שמתעד מה קרה אחרי אותו מבול.

After the Flood הוא אחד הקטעים הגאוניים של הלהקה בעיניי. לופ מתמשך של שלושה צלילי גיטרה, נגינת פסנתר אימפרסיוניסטית ונגינת תופים ג'אזית במיוחד, מצליחים ליצור החבר'ה אווירה פוסט אפוקליפטית שכזו. זה ממשיך עם Taphead המאוד סיוטי, שנותן תחושה מאוד משונה ומטרידה, כשהכול מיד נרגע עם האפוס האחרון New Grass. יופי צרוף של כמעט 10 דקות, עם מהלכי אקורדים יפייפיים ואווירה חלומית ומרחפת. ולסיום האלבום, התקופה ולמעשה כל הקריירה של הלהקה, מסיים הוליס לבד. Runeii תופס את הווייב במלואו. יש תחושה מאוד מלנכולית-פסטורלית. זה רק הוליס עם הגיטרה כשהוא שר וכשצריך, הוא מפסיק לנגן. השקט הופך ממש למוטבע בתוך המוזיקה. השקט הוא המוזיקה. וכשזה מסתיים, אתה לא בטוח שאחת הלהקות היצירתיות ביותר הגיעו לסיומן. ככה מסתיימת הקריירה המשונה של Talk Talk, בשקט רועם שנשמע כמו דהייה נצחית אל החושך.

אחרי האלבום הזה, נסגרה הבאסטה. כל החבר'ה נפרדו לשלום והלהקה סיימה את דרכה. האלבום כמו קודמו, היה פלופ מסחרי, כשאף אחד לא ידע מה הולך לבוא כשהולכים לקלוט את הצמד הזה בעוד 20 שנה. כל אחד פנה לכיוונים שונים, כשהוליס מקליט אלבום סולו אחד ונעלם מהעין הציבורית. שני האלבומים האלה הם אחת מיצירות המופת הגדולות שנוצרו במוזיקה אי פעם. עשרים שנה אחר כך, הובן כי הלהקה הזו למעשה יצרה סגנון חדש ושפה חדשה: פוסט רוק. הרבה לא אוהבים את הכינוי הזה, אבל יש פה משהו יפה בעיניי. פוסט רוק. כאילו הרוק מיצה את עצמו ועכשיו הוא צריך למצוא דרך ביטוי חדשה. יצירת טקסטורות אווירתיות, לא מהעולם הזה. זה פוסט רוק, זה האחרי הרוק המאוד מפורסם ובנוי. זה לצאת מהתבניות של הרוק. זה פוסט רוק. Talk Talk לא ידעו שהם הולכים להיות הקול המנחה של הרבה להקות גדולות ויותר מפורסמות שהפכו למושא אהבתם של חובבי מוזיקה מושבעים עד להיפסטרים פלורליסטיים עם טעם אלטרנטיבי.

יחד עם סלינט, Talk Talk יצרו את הפוסט רוק וחזו הרכבים גדולים שרובנו אוהב לשמוע. איך היינו מקבלים מאיסלנד הקרה את סיגור רוס ללא Talk Talk? איך היינו שומעים את Lift yr skinny fists מ-Godspeed You! Black Emperor לולא האלבומים האלה? איך היינו שומעים אלבומים כמו Kid A לולא האווירה הזו שיצרו החבר'ה האלה באייטיז-תחילת ניינטיז? מדובר פה במהפכה שבזמנו אף אחד לא הקשיב לה והפכה לטרנד כמעט כבר 10 שנים. גם היום, כשמקשיבים לאלבומים האלה זה מרגיש כאילו הם נוצרו בניינטיז או בתחילת האלפיים. Talk Talk הקדימו את זמנם. ממש לא רק דיבורים דיבורים. אבל עזבו אתכם מהפכות, שינוי, הקדימו את זמנם וכל השיט הזה.

זו מוזיקה טהורה לנפש האדם. המוזיקה הזו היא נפש האדם על כל גווניה. שני האלבומים האלה הם יחידה אחת בלתי נפרדת שלהקשיב לה, זה לעבור מעין מסע רוחני-מוזיקלי שכזה. משהו מיוחד, גם היום עם כל להקות הפוסט רוק, אלטרנטיב ואמני האלקטרוניקה/אמביינט עכשווי, קשה ליצור משהו כמו שTalk Talk עשו. הוליס יכול להיות גאה. הוא נלחם בדיקטטורה של חברת התקליטים, אבל שילם מחיר על כך. הוא הצליח לצאת מעבר לנוסטלגיה האייטיזית שמלכתחילה לא רצה להיות בה אל עבר יצירת אמנות נצחית. זו הסיבה למה להקות כמו דוראן דוראן שחשבו שהוליס וחבריו יהיו החקיינים שלה ישארו כנוסטלגיה יפה אצל ההורים שלנו, כשTalk Talk זכורים אצלנו כאלה ששינו את התפיסה המוזיקלית ועשו מהפכה בשקט בשקט. עם שני האלבומים האלה, אפשר להגיע לגן עדן.