אני לא מאמין שאני כותב בכלל את השורות האלו. בחיים, אף פעם, אף פעם. לא תיארתי לעצמי שאני אכתוב אי פעם על הדבר הבא. אולי ביקום מקביל, אבל דאמיט וואו כנראה שזה השפיע חזק. אז הנה פתיחה שאולי תבהיר קצת את העניינים. ידוע עד כמה לא אהבתי היפ הופ בעבר ונפתחתי והתאהבתי בצליל. ידוע איך פעם היה קשה לי עם היפ הופ מודרני עכשווי עם כל הטראפ הזה. גם זה עבר ונתפסתי. ידוע מאוד עד כמה אני לא חסיד של היפ הופ ישראלי. ברוק זה עוד עובד, אבל כמישהו מרפרפ בעברית זה תמיד נשמע לי מצחיק ואני לא יכול שלא לצחוק מדי פעם. אבל השנה, האוזניים שלי נפתחו הכי חזק שאפשר והראש לא האמין. אנשים, בחיים לא חשבתי שאני אומר את זה, אבל "שפל וגאות" האלבום החדש של נצ'י נצ' aka רביד פלוטניק, הוא אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו השנה במדינה הזו. אוקיי, הבלוג הזה סופית מרגיש קצת מוזר. כאילו התחלתי לאכול משהו שפעם לא אהבתי ועכשיו אני אוכל אותו daily. אבל הנה. זה זה. האלבום הזה עשה את זה ואני בחיים לא הייתי חושב שהיה עושה את זה.
בעבר הרחוק, לפני מלא מלא שנים, כשהייתי בכיתה י', לפני שנתיים. הייתי ממש אנטי ראפ ישראלי. עדיין, יש כמה מהם שאני פשוט לא יכול לשמוע כי זה נשמע לי עם יותר מדי דאווינים. אזור י"א, התחלתי לגלות שיש דברים טובים בעברית כשמדובר בהיפ הופ. אם זה למשל סגול 59. את נצ'י נצ' הייתה תקופה שלא סבלתי לשמוע אותו. השירים עם כל ה"וואלה אני הולך לעשות פה מהפכה יה", הרגאיי-ראפ שתמיד היה נשמע לי מעצבן. אחרי זה התרככתי קצת, אבל בכל מקרה, סירבתי לשמוע מה שיש לפלוטניק להציע. ההרכב שאני חבר בו חימם אותו לפני שנתיים, אבל עדיין זה לא היה זה. בכלל. כשהייתי שומע את הלהיט הגלגל"צי "הכל יהיה בסדר" עם קפה שחור חזק, ישר החמצתי פנים. עד היום. עד אז חשבתי שנצ'י נצ' הוא ראפר שכמה חבר'ה בשכבה אוהבים לשים בפול ווליום וכולם מתלהבים ממנו. אבל השנה, זה קרה גם לי.
קודם כל, העטיפה. ויזואלית נדלקתי ישר. המינימליזם של סירה בודדה על גבי רקע לבן משך אותי, אבל דעות קודמות שלי קצת מנעו ממני. ככה שלושה חודשים מאז שהאלבום יצא אני פשוט לא נוגע בו. ואז החלטתי שהגיע הזמן לשים סוף סוף את החשש והסקפטיות בצד ואולי להבין על מה כל הבלגן ולמה כל החבר'ה משתגעים יותר מבעבר. וברגע של השניות הראשונות של האלבום, הבנתי שזה משהו אחר לגמרי. הבן אדם לקח קטע מראיון עם המורה הרוחני שלי ושל רבים (וגם של נצ'י כמו ששומעים באלבום הזה וגם בקודמים, ועוד נדבר על זה), אהוד בנאי. לאט לאט, התחיל להיכנס הביט והמנגינה הגיעה. הבנתי שזה ממש לא צועק "אני יודע שהכול יהיה בסדר". להפך, זה לא אלבום שאומר שיהיה בסדר. שפל וגאות הוא אלבום קודר, אפל אבל עם נקודות אור קטנות. המוזיקה והמילים שונות לגמרי ממה שעד אז נצ'י עשה ובכלל, בהיפ הופ הישראלי העכשווי, כרגע אין שום דבר שנשמע כמו שפל וגאות. אבל הדבר הכי חשוב באלבום הזה, זה שזו פעם ראשונה שאנחנו שומעים אלבום של רביד פלוטניק ולא של נצ'י נצ'. כששומעים את האלבום אחרי ששומעים את הדברים הקודמים, מבינים שזה לא הראפר הקול שכולם מכירים. זה רביד פלוטניק בfull esence שלו. בדיוק מי שהוא, אחרי המסיבה. וזה לא הולך להיות כיף.
שפל גאות נשמע כמו התחלה חדשה לפלוטניק. משהו כמו מותו של נצ'י נצ' שמוביל ללידה מחדש של רביד פלוטניק. השינוי עצום. המוזיקה הרבה פחות קלילה. המילים עוד יותר לא עושות חשבון. זה תהליך התבגרות של פלוטניק שעד אז היה יוצא מכל בוקסה של ילד בן 16. כמו כל אלבום שהופך לגדול, פלוטניק מביא רפרנסים לגיבורי תרבות ומתייחס למקורות שונים שמרכיבים את המניפסט שסוקר את החברה הישראלית בשנת 2017. בואו נגיד שהאלבום הזה הוא הפסקול המתאים לשנה הנוכחית. הנושאים קשים: הפוליטיקאים המאכזבים, החברה המנוכרת, השתעבדות החברה לטכנולוגיה ולקדמה המודרנית, חוסר הערכה עצמית, הקושי שבמערכות יחסים. כל אלה מתייחדים לאלבום מאוד כואב, מתוסכל מההווה הנוכחי ולא עושה דאווינים, בלי שום אגו והילולה עצמית. פלוטניק לא מזיין את השכל ומביא לנו דוגרי את האמת בפנים. זה בעיקר נשמע בחלק הכי טוב של האלבום בעיניי, חמשת השירים הפותחים מ"לפעמים" ועד ל"פאנצ'ים" מתקיפים את המאזין. אני מאוד אוהב את זה. שיר אחרי שיר, פלוטניק מכניס חזק ולא מרחם. זה נדמה שנמאס לו להיות הבחור שמושמע ברדיו כל הזמן.
אבל בואו נדבר גם על המוזיקה שהיא נפלאה לא פחות וגם היא מסמלת שלב חדש בקריירה של פלוטניק. לא רגאיי ועומס של מצילות טראפ. המוזיקה הרבה יותר מלנכולית, הביטים קליטים ונקלטים, חזקים ודומיננטיים. מדי פעם מגיחים כל מיני שטיחי צלילים משונים שכמעט גובלים באמביינט. בואו נודה, עכשיו כשפלוטניק די ידוע בציבור הוא יכול לשתף פעולה עם מי שבא לו. אז יש לנו את המפיק שלו מימי פרודוקס. יחד יש לנו כמה חבר'ה ידועים ואהובים ושיתופי פעולה מפתיעים: דודו טסה (שהלחין את הלהיט של האלבום "כל הזמן הזה"), איציק פצצתי, מיכאל כהן מכהן@מושון והכי מפתיע מכולם: אבישי כהן. כן כן שמעתם נכון. בסיסט הג'אז הוותיק שניגן עם צ'יק קוריאה ויצא מנצח עם קריירת סולו מצליחה מנגן באלבום הזה של הראפר מפתח תקווה.
כמו הסלבים הגדולים קנדריק לאמאר וקניה ווסט, פלוטניק מתרחק מהזירה הידועה של ההיפ הופ. בשיר הכי טוב באלבום בשבילי, הפתיח "לפעמים" מטיח את הקונספט הכללי של האלבום עם ביט חזק וקלידים אמביינטיים שכאלה. פלוטניק לא מרחם ושוחט פרות קדושות ומשתמש באמרות ידועות והופך אותן לגמרי ("ארץ הקודש ארץ זבת חלב ודבש עבדים מפנטזים על הסופ"ש"). וכאמור, הוא לא מרחם כשבלהיט הגדול של האלבום "כל הזמן הזה" עם הלחן של דודו טסה. פלוטניק מצמרר ובכלל עושה מהפכה בהיפ הופ הישראלי. השיר שעוסק במערכת יחסים לא מושר מנקודת המבט של פלוטניק, אלא מזו של האקסית שלו. מדובר בצמרמורת שמראה עד כמה האהבה היא ממש לא פשוטה ויכולה להכות חזק. פלוטניק מדבר על אמו המנוחה שנפטרה מסרטן, על עישון כדי להשכיח מהבעיות. "זוכר התקפי חרדה ולילות לבנים שחשבתי שאני משתגעת" מטיח פלוטניק במילותיה של האקסית. פלוטניק מצביע על הבעיה של חוסר ביטחון וקנאות ומציג את זה as is. פלוטניק עובר מהאישי לכללי ובחזרה.
שפל וגאות עוסק בחברה הישראלית ובקשיים האישיים. האלבום הזה ממשיך בעיני במובן מסוים את יצירת המופת הגדולה שיצאה 30 שנה לפני כן. כשאהוד בנאי יצא עם אלבום הבכורה "אהוד בנאי והפליטים" אחד האלבומים הכי מדהימים שיצאו בארץ ובכלל, הוא הביא אוסף שירים זועם, קודר ומלנכולי על החברה הישראלית באייטיז. 30 שנה אחרי ונראה שפלוטניק ממשיך את המסר של מורו הרוחני. פה אני מתמקד בעיניי בנקודה חשובה מאוד באלבום, שלמעשה היא הסיבה המרכזית שלי לשמיעת האלבום. ואלה קטעי הראיונות של בנאי. בנאי משמש כמעין חוט מקשר בין הקונספט של השירים. הדברים שהוא אומר בראיונות, גדלים לממדי שירים בדמות פלוטניק. אם זה מקום הזמר והעיסוק שלו באקטואליה, השנאה השוררת בחברה הישראלית, המסע הבלתי נגמר והמתיש של אמן הרוצה לחדש ובו זמנית צריך לרצות את הקהל. בנאי הוא מורה הצללים של האלבום הזה. פלוטניק מראה עליו כהשפעה הגדולה שלו. הרגע היפיפה ביותר באלבום היא בסופו כשבנאי נשמע וסוגר את האלבום במילים על פלוטניק. מרגיש כמו סגירת מעגל. המורה שמשבח את התלמיד. מין מסע שאמנם ברמה החברתית נותר לא ברור, אבל מבחינת פלוטניק הפך לנקודת ציון עם מילותיו של בנאי שסוגרות את האלבום.
אבל זה לא נגמר עם בנאי. עוד נקודה חשובה נמצאת בנושא המודרנה ושעבוד החברה לטכנולוגיה בשירים כמו "עגל הזהב" (ובואו לא נשכח שגם ב"פליטים" של בנאי יש שיר עם אותו שם) ו"מודרני" שלא עושים חשבון ומראים איך החברה נהרסה והפכה למנוכרת עם הופעה של סמארטפונים, פייסבוק, ווצאפ כל הכלים שנועדו לשלוט בנו. את המסר הזה חזה לפני 22 שנה, הנביא הגדול, הגדול מכולם מאיר אריאל, באחד האלבומים הכי חריגים וקשים שיצאו במדינת ישראל, "רישומי פחם". לא רק שפלוטניק ממשיך את הקו של בנאי והפליטים, הוא גם מראה למאזינים שמאיר, הליצן המשתומם צדק כשאמר בפתיח המצמרר שלו "חיית הברזל" שלבסוף נהיה עבדים לטכנולוגיה. נשבח אותה ונשכח את עצמנו כמו שעשו בני ישראל כשיצרו את עגל הזהב. ככה פלוטניק מצדיק את שני גיבוריו, שתי דמויות גדולות בתרבות הישראלית. בנאי דיבר על הקשיים החברתיים ומאיר דיבר על העתיד הקודר שהסתבר כנכון עוד בניינטיז.
מובן ממה שכתוב שהאלבום לא מניח כמעט לרגע. פלוטניק לוקח סממני תרבות ידועים והופך אותם לשלו. ככה הוא הופך את השיר האייקוני של חווה אלברשטיין "שיר ארץ" לחלק מהקונספט של שפל וגאות ורותם אותו למען המטרה. ככה פלוטניק מצטט את ברי סחרוף, שב"ק ס', נינה סימון, אפילו פינק פלויד מאוזכרים עם dark side of the moon. כל אלה מתייחדים לאחד האלבומים הגדולים שיצאו השנה, וממה שנראה ואני בטוח בזה, האלבום יהפוך לקלאסיקה ישראלית. אבל שוב, כמו הרבה אלבומים גדולים, הוא לא מושלם. פה זה הקטע שבו אני קצת ממעיט בשבחים. מצטער אם חלק לא יסכימו, אבל שיר כמו "כפרה שלי" פשוט נכנס לי בקטע לא טוב ופוגע בקונספט. נשמע כמו משהו שאולי היה נכנס לאלבומים הקודמים, אבל הוא פשוט נמצא שם בלי קשר ושוב פעם, גולש לקלילות. דווקא אהבתי שכבד. אבל זה מה שיפה פה. פלוטניק מתבגר. הוא מתנסה, הוא טועה והוא נאמן לעצמו ואומר הכל. בכל מקרה, אין מה לעשות. שפל וגאות הוכיח את עצמו כאחד מהאלבומים הגדולים שיצאו השנה בארץ. המסר שלו רלוונטי והפך את פלוטניק מראפר אהוב למעין פילוסוף. אותו פילוסוף נמצא עכשיו בתהליך יצירתי מעניין. לאט לאט, פלוטניק משתנה ועוד מעט עומד לגבש את עצמו. עד אז, למרות שאולי חלקכם קצת אנטי. אני מבטיח לכם שבו ותקשיבו למה שיש לרביד לומר. משהו כזה במדינה, לא היה הרבה זמן.
