הרס - למה ולמי? (ולמה כל כך אהבנו להרוס דברים כשהיינו בני 5?)

טוב... וואו... הנה נחמד לחזור. מלא מלא זמן שבו הרגשתי שאני לא יכול לכתוב מסיבות שונות. אם לא היו לי רעיונות, או הרגשתי שאני לאט לאט מתחיל לאבד עניין. אז הנחתי לזה קצת. לאט לאט עם הזמן, הבנתי שמוזיקה היא חלק חיוני בעולם הזה ולא רק היא בזכות עצמה. יש לה תפקידים רבים כמו שידור רגשות ותחושות בנוגע לנושאים מסוימים. מה שהוביל אותי לשינוי שהולך לקחת את הבלוג למקום אחר לאו דווקא מוזיקלי. לא. אני לא מפסיק לכתוב על מוזיקה. חס וחס. אבל מה שכן, עניין הגיוון בנושאים ועיסוק בכל מיני שאלות היה אצלי בראש למשך זמן רב עד שהחלטתי להרים את הכפפה. אז הנה השלב החדש של The Song Remains the Same, אני מקווה שתאהבו, אני אוהב אתכם אנשים יקרים שקוראים את זה. ולכן, זה הולך להיות שונה לגמרי. שאלה שבאה אצלי מדי פעם והייתי מדבר עם חברים בנושא הולכת לקבל את הבמה בפוסט הזה, כשאתחיל עם הקדמה קישורית-מוזיקלית.

ידוע עד כמה אני אוהב מוזיקה אנטי מיינסטרימית, אנטי מתפשרת, אנטי בולשיט. מוזיקה שבועטת ישר בביצים, חסרת רסן ונכנסת ישר בלי רחמים. אם אלה המהפכות במוזיקה הקלאסית של איגור סטרווינסקי, אדגר וארז וכל החבר'ה, הג'אז האוונגרדי המוטרף של אורנט קולמן, אלברט איילר ועוד ועוד, לאמנים שוברי טאבוים שונים כמו פרנק זאפה, לו ריד וקפטן ביפהארט, דרך להקות פרוג ששוברות את ההגדרה הפרוגית ומסרבות לזרום עם הסממן המובהק של 9/8 כמו הנרי קאו, ארט ברז ומאגמה, הפאנק, הפוסט פאנק, הנו ווייב והג'אז פאנק הקוצני והאנרכיסטי של חבר'ה כמו הבירדת'דיי פארטי, הסטוג'ס, ג'יימס צ'אנס, ג'ון זורן, סוואנס ועד להיפ הופ אגרסיבי, הרסני וחסר רחמים כמו דת' גריפס. תמיד אהבתי את תחושת ההרס הזו. ולא רק במוזיקה, אלא באמנות בכללי ואולי אפילו בחיים. יש משהו בנו שאוהב להרוס הכל עד היסוד. אי אפשר להתכחש ליצר הראשוני הזה של אלימות והרסנות. זה חלק מאיתנו. אין קדושים. ולכן, אני אגש לאותה שאלה שהעסיקה אותי: האם הרס הוא נחוץ למען יצירה חדשה? ואולי גם, האם לא מדובר בהרס, אלא כחלק מאבולוציה שתפקיד הזרימה שלה טבעי?

נסתכל על הנושא של הרס וחורבן לאורך ההיסטוריה כדי להסתכל על הצדדים שבו. אם הוא טוב או רע. האם זה בא מנון קונפורמיזם טהור או מסיבות אחרות וגדולות יותר? מדובר בעניין אמביוולנטי. מצד אחד, גדלנו על הידיעה כי הרס הוא דבר נורא, מחריב, מסיים. בחברה תרבותית, חונכנו לסובלנות ועלינו להשתלט על עצמנו, לעומת זאת, כמו שאמרתי, אנחנו חייבים להודות שהיצר ההרסני נמצא בנו ואי אפשר להתכחש אליו. מי לא אהב להרוס את ארמון החול שחבר שלו בנה? מי לא אוהב לראות קצת אקשן בעניין? ועל זה אני רוצה לדבר. אותו אקשן בין אם היה חומרי או רוחני, בין אם ניתן להתווכח עליו על כמה היה חיוני או לא, אי אפשר להגיד שלא נוצר פה משהו. אז בואו נסתכל רגע על אחת ההתרחשויות הכי קיצוניות בעולם המערבי שנעשו ע"י בחור מזוקן ושמו קרל מרקס.

רוברט וויאט?! לעעעעע זהו קרל!

מרקס, אבי המרקסיזם שהיה השפעה לתורות רבות ובראשן הקומוניזם. הבחור שכתב יחד עם פרידריך אנגלס את המניפסט הקומוניסטי ובעקבות זאת, השפיע על אינספור אנשים בעולם לנקוט בדרך זו. הקומוניזם היה לדרכם של רבים. בין אם השיטה הזו עבדה או לא, זה נושא אחר ושנוי במחלוקת. אבל שום ספק שבעולם שהיה פה חתיכת שינוי. ואותו שינוי תואר ע"י מרקס כשדיבר על מהפכה גדולה שתשנה את הכל, כמו שאפשר לקרוא בדבריו:

"אין כלי הנשק של הביקורת יכולים לבוא במקום ביקורת שבאמצעות כלי הנשק. רק באמצעותה של עוצמה חומרית ניתן להפוך את העוצמה החומרית על פיה, אולם גם התיאוריה נהפכת לעוצמה חומרית מרגע שהיא נאחזת בהמונים."

עוצמה חומרית. לא סתם, מרקס אמר כי חייבים להשתמש בעוצמה פיזית כדי לשנות את המציאות. אמרה שנויה במחלוקת, הרס הסדר הקיים הידוע, הפיכת התורה לסדר יום ע"י כוח פיזי. שינוי עצום בתחום הכלכלי-חברתי. בין אם זה היה טוב או לא, אי אפשר להכחיש שאותה הפיכה השפיעה על רבים לנקוט בשיטה זו. אם ברוסיה, או קובה, או סין, או רומניה. מרקס היה הילד שהתעצבן על המצב בזמנו לפני ניסוח תורת המרקסיזם ולמעשה, בעט והרס את מגדל הלגו שהחברה בנתה. שינוי עצום, הוביל למספר דברים. לטוב ולרע. יש פה שינוי עצום באמצעות הפעלת כוח פיזי. השאלה היא האם זה תמיד צריך לפעול מתוך כוח פיזי? נעזוב רגע את הפילוסופיה ואת המאה ה-19 ונלך אל האמנות. אל הרס שהוא לאו דווקא פיזי, אבל אפשר להתייחס אליו ככה בגלל העובדה כי אותן פעולות ומהפכות נעשו בתקופות שבהן ממסד גבוה ראה בזה כמעין "הרס" שמחלל את קודשי הקודשים הידועים באמנות על כל סוגיה.

                                       ואיך אפשר בלי אלכס ובטהובן כשמדברים על זה?

המאה ה-20 הייתה תקופה מדהימה באמנות. כל הזמן חידוש אחרי חידוש. סגנונות שונים. לא עוד ציורים מדויקים שנחשבים "יפים". כמה אפשר עם זה? ככה הגיעו קבוצות שונות שערערו על סדר היום. אם זו קבוצת "הגשר" מתנועת האקספרסיוניזם הגרמני, תנועת הדאדא או טפטופי הצבע האגרסיביים בציורים של ג'קסון פולוק. מרסל דושאן, כנראה הפנים של הדאדא כי "ציור שלא מזעזע לא שווה ליצירה". וידוע שדושאן אהב לזעזע את כולם עם פסלים כמו "המזרקה" שהיה למעשה משתנה הפוכה. תנועת הדאדא בעטה במוסכמות האמנות, מתחה את הגבולות, עוררה שאלות כמו "מהי אמנות?". יש שיגידו שחבר'ה כמו דושאן וחבריו הדאדאיסטיים היו שרלטנים, אבל הנה דוגמה מצוינת להרס הדעה כי אמנות צריכה להיות "יפה" ו"גבוהה". שינוי קיצוני חיובי שהוביל להתקדמות לא רק בתחום האמנות אלא גם מעבר לזה. כנ"ל על פולוק שבכלל אתגר את עולם האמנות עם שפיכות הצבע שלו. פולוק עצמו שהיה אישיות מאוד קשה וטיפוס די אלים, הוביל גם לחידושים והראה לאנשים איך לבטא את הרגשות המחורבנים ביותר על הקנבס.

פולוק הוא דוגמה נוספת מצוינת להרס לאו דווקא פיזי (זה היה בחייו) שמחליט לשנות הכל. פולוק אחרי שנים של התמקצעות ויצירה כמו מהפכנים רבים לפניו, החליט "להרוס" את המורשת האמנותית המוכרת עם טפטופי צבע חסרי רחמים. לא כמו העמית שלו באסכולה הניו יורקית, מארק רותקו שהיה יוצר ציורים שחשפו אישיות שברירית, עדינה ומלנכולית, פולוק השתמש בכוח כדי להביע את עצמו, ייצוג ויזואלי להרס העצמי שלו. פולוק היה אולי ה-ייצוג ל"הרס" האמנותי הזה. אותו "הרס" שעד היום מרתק עיניים של צופים שפשוט נתפסים ממש חזק בכל הערבוביה הזו.

דושאן פוטוגני

המקבילה המוזיקלית לציורים של פולוק הוא סגנון הפרי ג'אז שבא עם מר אורנט קולמן. ערעור המוסכמות של הג'אז. קולמן זרק לעזאזל את החוקים הידועים. הרמוניה, אלתורים לפי סולם מוסכם ומוטיב מרכזי. בעיקר אחרי האלבום שלו (אחד האלבומים האהובים עליי) Free Jazz זעזע את הג'אזיסטים של זמנו. טענו שזה "אנטי ג'אז", "אנטי מוזיקה", קולמן אפילו חטף מכות על המהפכה שלו. העובדה שקולמן לא ויתר ושאף לשנות את המוזיקה הראתה כמה המהפכה שלו הובילה לפיצוץ מוזיקלי. אם אלא ג'אזיסטים ואפילו רוקרים, הפך קולמן לאחד מנגני הג'אז החשובים ביותר. זוהי מהפכה שהתוכן שלה היה די אגרסיבי אבל תגובת הקהל גרמה לאגרסיות. אם אפשר לחשוב על מהפכה שכן הציתה בכולם יצר אלים שכזה, זו המהפכה המוזיקלית של קולמן. מה שהזכיר לנו אחרי זה כמה היצר הילדותי וההרסני בנו מאוד חיוני ובא אחרי זה להרבה מוזיקאים שלקחו מאורנט השפעה. אם אלה הפאנקיסטים. ואם כבר מדברים על ג'אז, בואו נדבר על הביטניקים.

תנועה מהפכנית לא פחות הייתה תנועת הביטניקים. המנהיגים הבולטים שלה: אלן גינסברג, ויליאם בורוז וג'ק קרואק, חבורת אמריקניים שהיכרו היטב שירה וספרות על גווניה והחליטו שנמאס. הגיע הזמן לתת ביטוי לסגנון חדש בספרות. ספונטני יותר, מודרני, לא שם על אף אחד. וכאלה היו הביטניקים, שהיו מדי פעם מסתבכים עם החוק כשהיו פושעים ברחובות בלילה. מין הצהרה שכזו וקריאת תיגר על החיים הנורמטיביים. יש האומרים שהתנועה הזו נולדה לאחר הירצחו של דיוויד קאמרר ע"י לוסיאן קאר. האחרון, בן 19, גם הוא ביטניק חלוץ רצח את קאמרר שהיה הומוסקסואל עם אובססיה לקאר. יש שיאמרו שבעקבות זאת, איש איש הלך לדרכו והגיע להנפיק יצירות ספרותיות גדולות. אם זה בורוז שגם הוא היה במסע של הרס עצמי עד ליצירת "ארוחה עירומה", קרואק שטייל ובסוף הוציא את "בדרכים" וגינסברג שזעזע את כולם עם הפואמה שלו "יללה".

שוב פעם אנחנו שואלים את עצמנו, האם פעילויות קיצוניות מביאות ליצירות חדשות? האם כל דבר חדש מגיע מתוך חורבן והרס בלתי נמנעים? אם זה אפילו המפץ הגדול, המגפה השחורה, המהפכה הצרפתית או השואה, כל אלה הם דוגמאות לאירועים עצומים שהובילו לתקומות, דברים חדשים. עכשיו עם הבלבול הזה, אני אתן במה למר ברל כצנלסון אחרי שחבר חשף אותי לדבריו:

"המהפכנות הפרימיטיבית, המאמינה בהריסה כוללת כתרופה מושלמת לכל הפורענות החברתית, מזכירה בכמה מגילוייה את הילד בגיל מסוים, כשהוא מבקש לגלות את יכולתו ולחדור לתוך תוכם של דברים על ידי שבירת צעצועיו. כנגד המהפכנות הפרימיטיבית הזאת מעמידה תנועתנו, מטבע ברייתה, את המהפכנות הקונסטרקטיבית. אף זו איננה משלימה כל - שהוא עם ליקויי העולם הקיים, ורואה את הצורך במהפכה לכל עומקה, אלא שהיא יודעת עד מה מוגבל כוחה היוצר של ההרסנות, והיא מכוונת את מאמציה במגמת הבניה, שרק היא מבטיחה את ערך המהפכה... לפיכך היא (המהפכנות) מודדת את ערך המהפכה לא בכמות הדם שנשפך (כמו שלימד נביאם של "הציונים המהפכנים"), אלא בכוח הבנייה שלה, בידיעת דרכי הבניין, בהדריכה את אנשיה לקראת מאמץ בניין ושיטות בניין מתוקנות." - מתוך "במבחן" של כצנסלון

הדברים של כצנלסון מעולים כדי לענות על התשובה לשאלה שאמנם עדיין היא מאוד חמקמקה בתשובה שלה, אבל מקבלת מענה מובן כשכצנלסון אומר שזה לא ההרס שמוביל למהפכה, אלא אותם אנשים. אותם אנשים שבונים, שיודעים מה הם עושים. כשסטאלין אמר שאי אפשר לעשות מהפכה בכפפות משי, לא הייתה הכוונה לעשות מהפכה לשם המהפכה. שום ניהיליזם אלים, אלא עמידה מאחורי המטרה. ברור שמדובר באישיות שונה לכל אדם. בין אם זו הנבואיות של מרקס, אמרותיו של דושאן או מעשיהם של הביטניקים. הם ידעו מה הם רוצים ואם היה מדובר בפשוט מהפכה, לא הרווחנו מזה כלום. האלימות, האגרסיביות לא חייבת להיות חלק מזה, אבל בהחלט צריך להיות טון תקיף.

לא סתם אי שם באירופה במאה ה-20, הפיזיקאי מקס פלאנק נתן במה לצעיר אלמוני בשם אלברט איינשטיין לסתור את מכניקת הקוונטים שלו עם תורת היחסות שעד אז אף אחד לא הקשיב לו. פלאנק ראה כי איינשטיין השקיע מלא מלא מלא מלא מחשבה (וזה עלה לו) באותה תורה שהפכה לאחת התגליות החשובות ביותר אי פעם. שוב קראו לזה הרס של המחשבה המקובלת למען שינוי אדיר. אבל אותו הרס נעשה בחכמה. איך אומרים? לא מחנטרשים על הכלים וקוראים לזה פרי ג'אז ולא מתעצלים על הלחנה וקוראים לזה מינימליזם. אם נסתכל על הכל לאחור עכשיו זה היה די פשוט. ההרס הוא לא המטרה אלא הכלי. ההרס משרת את המטרה שעליה חשבו אותם אנשים. בין אם אתם מסכימים שדברים מגיעים כשמשתמשים בכוח או לא, בואו נסכים שאותו כוח בא עם מטרה ועל הדרך נסכים שכולנו אהבנו להרוס צעצועים כשהיינו ילדים.

ממורה לתלמידיו

זה כבר די ידוע בבלוג הזה, שהשנה התחלתי לפתח אהבה ואפילו אובססיה לסגנון אחד - פרי ג'אז. יום יבוא והבלוג הזה בסוף יעסוק בו (ולכן אני משתדל להימנע בזמן הקרוב לכתוב על זה - זו לא הבטחה, רוב הסיכויים שלא אעמוד בזה). משהו בסקסופונים הצווחניים האלה, חוסר קצב מוגדר וכשכולם עושים מה שהם רוצים, ממש עושה לי את זה. כשאתה שומע את זה, אתה חושב לעצמך: "פטט, גם אני יכולתי לעשות את זה". אז זהו שלא. קודם כל, אנשים עשו את זה לפניכם, זה קרה בסיקסטיז בארה"ב, אז too late for you, שנית, כדי לדעת ליצור ג'אז חופשי, צריך לדעת את החוקים והקונבצניות כדי לשבור אותם, יש צורך בידע בנוגע לכללים, ולדעת לנגן ביחד, לשמוע אחד את השני, כל הרכב חייב כימיה מלאה בין כולם, בעיקר בפרי ג'אז, אם אין את זה, זה נשמע פשוט כמו בולשיט, ואת זה כל אחד יכול לעשות.

הסגנון הזה, שלא לומר מהפך תרבותי הזה, שכמו מהפכני המוזיקה הקלאסית של המאה ה-20 שזעזעו את אולמות הקונצרטים עם הדיסוננסים והא טונאליות שלהם, כמו האמנים המודרניים שביטאו את העובדה שנמאס להם לצייר יפה ואידאלי כמו שעשו לפניהם במשך אלפי שנים, והפתיעו את הצופים באיזה ציור אבסטרקטי, משתנה הפוכה, שפיכת צבע על הקנבס, או אפילו קנבס ריק לחלוטין, כמו פיזיקאים ששוברים את המוסכמות, ונותנים הסבר חדש לנושא תאורטי שממשיך להעסיק אנשים רבים, בידיעה ששאר הקהילה מכפישה את דבריהם, הג'אזיסטים החופשיים עשו את מה שהם רוצים, וזה היה ידוע שאנשים לא הולכים לאהוב את זה בהתחלה.

מעטים כן, אבל הרבה אוהבים, ואני מאוד אוהב. היום, זה כבר ידוע בין החברים שלי שליעד הוא זב שאוהב פרי ג'אז, אחרי תקופות של מעברים בין ז'אנרים כמו פסיכדליה, לפרוג, למטאל, אני מוצא את עצמי שומע ונהנה מהטירוף של אלברט איילר, מכל הרוחניות הזו של קולטריין (שניהם) וסנדרס, מהתחכום המשוגע של דולפי, מהמהפכות של קולמן וטיילור, כמו לצפות בציורים של פולוק, זה אקספרסיבי ואבסטרקטי, דברים משונים שמושכים את התשומת לב בגלל הביזאריות שלהם. ועובדה שגם הרוקרים, בעיקר האנדרדוגים שבהם, הושפעו מהתנועה הזו, והשפיעו לא פחות על אותם תלמידים רוחניים שלהם. הגיטרה המפודבקת של לו ריד, החנטרושים (המעולים) של ביפהארט על כלי נשיפה, האווירה המטורפת באמהות של זאפה, הנגינה החופשית בלהקות הקראוטרוק, השילוב של הרכב כלי נשיפה עצום אצל רדיוהד, ועוד ועוד ועוד...

אחד הדברים הכי יפים בפרי ג'אז, הם האלבומים האלה, שהם ג'אם אחד מתמשך ומוטרף. במשך חצי שעה או יותר, מגיעים החבר'ה ועושים מה שרוצים. לעזאזל עם אקורדים, לעזאזל עם מהלכים הרמוניים. כמו אלבום אחד של אורנט קולמן, This Is Our Music. היום, אני רוצה לדבר על שלושה אלבומים כאלה, כל אחד יצא בתקופה שונה, והעיד צעד אחר צעד להתפתחות של הקטע של אלתור חופשי קבוצתי. מהאיזון בין הטירוף האבסטרקטי הזה עם היכולת לנגן וליצור מלודיה והרמוניה יחד עם כל הבלגן, משם נטישה של המלודיה, ולנגן בצורה כאילו נכנסו בך שדים, ובסוף לפאזה הקיצונית ביותר, חזק יותר, רועש יותר, כבד יותר, מטורף יותר, בצורה שמרגישים שעוד רגע האוזניים עלולות להתחרש טוטאלית.

שלושת האמנים הם ג'ון קולטריין, האיש הקדוש הזה שמצליח לגרום לך משהו במוזיקה שלו, ולא פלא למה הוא אחד המוזיקאים הכי ידועים בג'אז, אלברט איילר שכמו שהוא אמר לא עניין אותו תווים אלא רגשות, וכשהוא עשה את זה, אפשר לומר שהוא הביע את הרגשות שלו בצורה חזקה, וגם הרבה טירוף (ולא היה חסר לו טירוף מנטלית), ופיטר ברוצמן, הגרמני המיזנתרופ, שלקח את כל הרעיון של אלתור קבוצתי לרמה הקיצונית ביותר. כולם סקסופוניסטים, והם ידעו איך לגרום לכלי שלהם להישמע בצורה האגרסיבית ביותר. אבל עם כל הכבוד, אותם אלבומים נולדו מאלבום אחד מיוחד, שאני מאוד אוהב, ואחד האהובים עליי אי פעם, זה האלבום שהתחיל את כל הסיפור הזה, ונתן לסגנון את השם: Free Jazz של אורנט קולמן.

Father Ornette

על אותו אלבום כבר כתבתי פוסט נפרד כאן, פשוט צריך לקרוא ולהבין עד כמה הוא חשוב כל כך, ובעיניי אחד הרגעים הכי טובים במוזיקה של המאה ה-20. בהתחלה, חשבתי לעצמי, האלבומים האלה מדהימים מדי מכדי לקבל פוסט משותף, אבל אז הבנתי שמדובר בתוצר של אותו אלבום אחד ויחיד, אז אפשר לראות את זה כמין המשך לפוסט על אורנט. למרות אותם שלושה אלבומים שאני מאוד אוהב. את Free Jazz אני הכי אוהב, ולמה? כי הוא ילדותי, והוא כיפי מאוווד. השלישייה מעידה על בגרות, על צעדים קדימה מהרעיון שאורנט הגה ב-1961, אבל זה הקטע. זה בוגר. הכי כיף כשזה ילדותי במיוחד, וכשאתה בheat of the moment של הקטעים האלה. בלי האלבום הזה, ספק אם עולם המוזיקה היה נראה כמו שהוא היום...

אז בואו נתחיל עם קולטריין, באחד מהאלבומים הטובים ביותר שלו, וזה כמובן Ascension. בהקלטה אחת ב-28 ביוני 1965, באולפן האגדי של רודי ואן גלדר, יצר טריין את אחד הפרויקטים הכי שאפתניים שלו ובכללי בג'אז, ובאמת כמו השם שלו, אתה מרגיש התעלות, לאו דווקא מבחינה דתית, אבל זה עושה לך משהו. בואו נחזור קצת אחורה כדי להבין את הסיפור. לפני כמה שנים, קולטריין היה סטאר, כשהמציא ופיתח ושיכלל את הנוסחה של ג'אז מודאלי, כמו שניגן אצל נסיך האופל, מיילס דיוויס, ובאלבומים שלו כמו My Favorite Things. כמה שנים אחר כך, הוא חווה את אותה התגלות, והפך לאיש דתי, רוחני ומאמין. קדוש על אדמת כדור הארץ. הוא יצא מנצח עם אחד האלבומים הכי מפורסמים ומדהימים לא רק בג'אז, אלא במוזיקה בכללי, A Love Supreme, עם הרביעייה המנצחת שלו, אחד ההרכבים הכי טובים במוזיקה: קולטריין על הטנור, מק'קוי טיינר על הפסנתר, אלווין ג'ונס על התופים, וג'ימי גאריסון על הבס.

זה היה הרכב מושלם וחד פעמי, כשכולם הקשיבו אחד לשני, וניגנו אחד עם השני. קולטריין זוכה לשבחים בזכות האלבום הזה, והפך לאיש מוערך הרבה יותר מבעבר. ואז, הוא הגיע לתקופה ששינתה אותו סופית. A Love Supreme היה הגשר בין המוזיקה המודאלית, הרגועה, המינימליסטית לבין האוונגרד החדשני, המוטרף והצעיר. אחרי שנים של מוזיקה מלודית שהפכה אותו לאיש מוערך בזכות עצמו, וכבר מזמן לא כסיידמן של מיילס, החליט קולטריין ללכת בקטע של הצעירים. המוזיקה השתנתה בצורה מאסיבית, כמו מיילס, גם קולטריין עבר לשלב חדש ביצירתו (ולמרבה הצער גם האחרון), עם אלבומים כמו Meditations, Om, Kulu Se Mama, ועוד הרבה אלבומים מוטרפים, רחוקים שנות אור ממה שעשה בחברת אטלנטיק. הוא איבד הרבה מאוד מהקהל שלו. חשבו שהוא השתגע, ומעריציו לא היו היחידים. גם טיינר וג'ונס לא אהבו את הצעד הזה של קולטריין, ולמעשה אחרי Meditations, נפרדו לשלום, כשקולטריין מסתכל אל העתיד. לפני שעזבו אותו, ארגן קולטריין את הג'אם האימתני הזה של 40 דקות, שניגנו בו 11 נגנים(!) הקונספט של קוורטט היה old fashioned.

באלבום הזה ניגנו קולטריין, פרעה סנדרס וארצ'י שפ על הטנור, ג'ונס על התופים, טיינר על הפסנתר, ארט דיוויס וג'ימי גאריסון על הבס, דיווי ג'ונסון ופרדי הבארד על חצוצרה ומריון בראון וג'ון צ'יקאי על האלט. ובתור אלבום פרי ג'אז, הוא ממש שונה. יש בו עדיין מנגינה, איזה כמה אקורדים, משהו להיאחז בו, לפני שכולם אחרי זה מתפזרים לכאוס הרוחני הזה. אחד הרגעים היפים ביותר במוזיקה הוא פתיחת האלבום, כשכולם מנגנים תו פה אחד ארוך, וטיינר מביא אקורדים שמימיים. הפתיחה הזו אלוהית לא פחות מזו של Love Supreme, אבל בניגוד לאלבום המפורסם הזה שהיה יותר מהוקצע, בנוי, עם מלודיה, אקורדים, ומקצבים נוקשים, כאן אין את זה בשיט. בעיקר כיש לך חבר'ה כמו סנדרס, שפ והבארד. סנדרס תמיד היה כוכב אצל קולטריין, הוא באמת אחד המוזיקאים הכי מרגשים, וכמו תמיד נותן סולואים מטורפים, הוא צועק, הוא משתגע, הוא נאבק, אבל בהשוואה לטריין המורה, התלמיד נשמע פחות מוזיקלי. גם הבארד כמו תמיד מפציץ בסולואים, תמיד אפשר לזהות שמדובר בחצוצרה שלו. טריין כמו מורו הגדול מיילס, אהב להקיף את עצמו בדם צעיר, בחבר'ה שאפתניים ורעבים, ודאג להקיף את עצמו בג'אם הזה בכמה שיותר חבר'ה כאלה. וכל מה שאפשר לומר, זה הללויה!

Ascension הוא רגע יפייפה בקריירה של טריין, ג'אם חד פעמי, שלקח את Free Jazz של קולמן כמה צעדים קדימה, כמו Meditations, גם פה מדובר במסע מוזיקלי של נפש מתוסבכת עד ההגעה להתעלות רוחנית. קולטריין היה באמת קדוש שהתברכנו בזה שדרך בפלנטה הזו, ומבחינתי האלבום הזה, מראה את זה בצורה הכי יפה. נחזור קצת אחורה, לתלמיד רוחני של טריין, הוא בעצמו כמו המוזיקה שלו, היה מטורף, חסר גבולות, אם סנדרס נשמע מוטרף על הסקסופון, הוא אנס את הסקסופון שלו. אני כמובן מדבר על איילר. ב-17 ביולי 1964, התכנסו איילר, צ'יקאי (כן הבחור נמצא בשני אלבומים), החצוצרן האגדי דון צ'רי, הטרומבוניסט ראסל ראד, ושני החבר'ה מהטריו הנצחי של איילר, הבסיסט גארי פיקוק והמתופף סאני מארי.

אם ב-Ascension, שמענו עוד משהו בתוך כל הכאוס הזה, כשטריין משלב בין מנגינה מוגדרת לבלגן ואוונגרד. איילר זורק את זה לעזאזל, קצת כמו אורנט, איילר פשוט הביא את כולם לאולפן, והם פשוט ניגנו. וזה הרבה הרבה יותר רועש... הפתיחה הקצרה מאוד של New York Eye and Ear Control, פסקול לסרט קצר בן 34 דקות, שאיילר היה האיש שהתבקש ליצור את המוזיקה, בכלל לא מרמזת על העתיד לבוא. במנגינת חצוצרה רגועה של צ'רי, כמה שניות של שקט, ובום! שני קטעים בני 20 דקות+ ששם באמת, לחבר'ה אין גבולות. קולטריין אמר על איילר שמשהו בו מזכיר לו אותו, האמת באלבום הזה, קצת קשה לשמוע. כי איילר פשוט מנגן כמו ילד. יש רגעים שאפשר לשמוע, שהוא פשוט מוציא מסקסופון צלילים משונים כל כך, כאילו מנערים אותו בכוח, כאילו מרביצים לו. בתחילת השנה, הוא היה מוזיקאי הפרי הראשון שהכרתי, וכששמעתי את Spiritual Unity, אפשר להגיד שלא שמעתי משהו כזה בחיים, ואחרי זה פתאום זה מגיע, לבחור אין גבולות... New York Eye and Ear Control הוא עוד צעד בתחום האלתור הקבוצתי, נטישה מוחלטת של חוקים ברורים, הנגינה הלירית כבר מזמן מחוץ לתמונה, וכל זה כאין וכאפס למה שהולך לבוא...

אחרי האלבומים האלה, אלבומי הג'אמים הקבוצתיים הפכו לאופנה בסיקסטיז. זה התחיל בארה"ב, אבל אף אחד, אף אחד, לא ציפה למה שהולך לצאת מגרמניה ב-1968... סטודנט לאמנות בשם פיטר ברוצמן שגם ניגן על טנור ובריטון, אסף סביבו נגנים מרחבי אירופה: אוון פרקר הבריטי על סקסופון, ווילם ברוקר ההולנדי על מספר כלי נשיפה, פיטר קוולד ובושי ניברגל הגרמנים על הבס, סוון אקה יוהנסון השוודי והאן בנינק ההולנדי על התופים ופרד ואן הוב הבלגי על הפסנתר. במאי של אותה שנה, התכנסו באולפן, ויצרו את האלבום הכי כבד בכל הזמנים. פאקינג שיט! מה עבר עליהם כשהם יצרו את זה?! בניגוד לאלבומים הקודמים שהיו תוצר אמריקה, the land of freedom, פה זה תוצר אירופאי קר, מטורף, בלוז בכלל לא השפעה, אלא הרבה יותר קלאסי מודרני. התוצאה Machine Gun. לעולם אל תשמעו את האלבום הזה בפול ווליום, כי התוצאות יהיו הרסניות, ועדיף שלא לשמוע באזניות... אחרי האלבום הזה, נדמה שאי אפשר להגיע רחוק יותר...

לא משנה כמה אני אגיד בנוגע לאלבום הזה, אתם לא תהיו מוכנים להתקפה שהולכים להביא עליכם (לא סתם האלבום נקרא ככה). התקליט (כולה השני של ברוצמן) שנמכר במספר עותקים מוגבל, הפך עם השנים לפריט חובה באוסף של ג'אזיסטים, והיום נדיר להשיג אותו, אחרי שכבר נמכרו הגרסאות המורחבות שכללו את כל סשן ההקלטות של האלבום הזה. אני ממליץ להקשיב רק ל-3 הקטעים כפי שיצאו ב-1968. להקשיב להכל, יכול לעניין את מי שרוצה עוד, אבל בעיניי זה קצת מעיק ומתיש לשמוע רעש של שעה. אבל איזה רעש, תענוג! אם אמרתי שסלייר נשמעים כמו ABBA ליד אורנט, בחיי הם נשמעים כמו ז'אק ברל לעומת מה שהכנופיה של ברוצמן עושה. סלייר?! פטט בלאק ודת' מטאל נראים כמו פיות חמודות ובלתי מזיקות ליד האלבום הזה. האלבום הזה יגרום לכל מטאליסט להישאר עם לסת פתוחה, אני זוכר שאמרתי לחבר שלי לשמוע את זה, הוא אמר שהאוזניות התפוצצו, אני זוכר שבמחנה קיץ השמעתי את זה למישהו שניגן שם בסקסופון, הוא שאל אותי: "אתה בטוח שזה סקסופון?".

עכשיו, עם כל מה שאני מתאר, אתם שואלים את עצמכם: "זה בכלל מוזיקה?" ולמה להקשיב לזה? אז אם ככה, למה להקשיב לדת'? למה להקשיב למייהם? למה להקשיב לאימורטל? הא? זה בכל מקרה אגרסיות. אבל, אפילו מחוץ להגדרת מוזיקה, זה מאוד מעניין. וזה בעיניי, מה שחשוב. אם הצלילים והטרור המוזיקלי האלה מעניינים, אז זה כל מה שצריך. החבר'ה האלה פשוט מבטאים את עצמם בצורה הכי קיצונית, זו הייתה גרמניה במחצית השנייה של המאה ה-20, מתאוששת מההפסד של החצי הקודם, ועדיין לא שוכחים להם את אותה היסטוריה משותפת. ברוצמן וחבריו לוקחים קנבס, אבל לא רק מטפטפים עליו צבע, וזורקים את כל התכולה, הם קורעים את הקנבס באכזריות, הם מוציאים הכל. אם טריין ואיילר נשמעו לכם קיצוניים, חכו שתשמעו את הסקסופונים של האירופאים האלה, הם פשוט נרצחים בברוטאליות. אבל היי, למה להיות כבדים? מדי פעם, הם גם קצת עוברים לטריטוריה קומית שהיא מין פרודיה לנושא מוזיקלי קליט שאפשר לזכור ולזמזם אותו. הוו עשור יפה הסיקסטיז.

שנים אחרי האלבום הזה יהפוך לקאלט לחובבי כל סגנון מוזיקלי קשה לשמיעה. אני בטוח שהפאנקיסטים למדו הרבה מאוד מהאלבום הזה, ואחרי זה הגיעו אמני נויז (ברוצמן התנסה גם בנויז ומטאל בלהקת Last Exit), אינדסטריאל וגם לו פיי בהשפעת האיכות ההקלטה הלא כל כך מצוחצחת של האלבום, Machine Gun, הוא אלבום מעולה. הגעה לפסגה בתחום האלתור קבוצתי. מכאן באמת נדמה שאי אפשר להגיע רחוק יותר (אלא אם כן מישהו יחליט לעשות יותר פסיכי מזה), ולמעשה מסיים את האבולוציה של אלבומי פרי ג'אז שהם ג'אמים קבוצתיים כשכולם מאלתרים (לעת עתה).

אז כן, אלבום אחד של אורנט קולמן, גרם למהפכה במוזיקה, ומכאן באמת שהשער נפתח, וכולם התחילו להתנסות בקונספט המעניין של אלתור קבוצתי. דיברתי עם חבר בנוגע לכל הרעיון הזה, כשהוא טוען שרוב הזמן, זה לא מפעיל את המוח והמחשבה, ובעיקר נועד להיכנס לאקסטזה וטראנסים. פייר, אני מסכים. אבל! הרעש הזה מאוד מאוד חיוני לחשיבה בעיניי, ואתה יכול לדמיין כל מיני דברים, את הפחד והאימה בתקופת העידן הגרעיני, את המהפכות האלימות של המאה ה-20, את תנועת האקספרסיוניזם האבסטרקטי, פצצת אטום שהמיטה חורבן עצום על האדמה, ובקיצור, כל דבר הרסני ואקשני במיוחד.

שוב פעם, חלקכם יתהה, מה טוב בזה? אלה סתם חבר'ה שמחנטרשים על הכלים שלהם. אז זהו, שהחנטרוש הזה הוא משהו שאנחנו מאוד מאוד אוהבים בחיים. כשהיינו ילדים, היינו מחנטרשים, אבל הדמיון שלנו חזק יותר מהגיון, חוץ מזה, כמה היה אפשר עם סטנדרטים? כמה אפשר עם ביבופ? סווינג? כבר טחנו את זה עד תום, רוצים משהו חדש! פיקאסו, קנדינסקי, מונדריאן וקירשנר אמרו משהו על העולם החיצוני ועל מה שהם הרגישו, ואנשים התעניינו בזה, כי ציורים של סיפורים דתיים כבר די מוצה, אז אם באמנות, למה לא במוזיקה? קצת לשבור את הכללים לא יזיק לאף אחד. ותראו למה שבירת הכללים הזו הובילה, כללים חדשים. תוכלו למצוא את הפרי ג'אז בכל מיני אמנים שאנחנו אוהבים, וזו עובדה. ניק קייב, דיוויד בואי, קינג קרימזון, ואן דר גראף, ג'ון זורן הם רק דוגמאות מעטות להשפעה של הכאוס המאורגן הזה על התרבות.

אז הנה אלבומים משפיעים מאוד, שכל אחד מהם מייצג כמו בברירה הטבעית, צעד אחר צעד עד לתוצר הסופי, שממנו אפשר להתפתח לדבר הבא. מהצהרה רוחנית, שמאזנת בין סדר לכאוס, דרך נטישה של הסדר וכניסה עמוקה יותר לכאוס, ולבסוף לכאוס טוטאלי וטרוריסטי, ממיט אימה, אבל מאוד מאוד מעניין. שלושה אלבומים, תוצר של אלבום אחד. מי שרוצה אחרי יכול להמשיך אל כל מיני אלבומים נהדרים לא פחות בז'אנר, ולא רק ג'אמים ארוכים. כולנו צריכים קצת כאוס בחיים, מקווה שזה קצת ייתן לכם מזה. ועכשיו, אחרי הפוסט הזה, אני צריך לעשות קצת הפסקה עם הפרי ג'אז שכנראה תיגמר מאוד מהר, אבל בכל מקרה, נדמה ששנה שלמה של אולטיסימו, סקסופונים צווחניים, וכאוס מוזיקלי קצת גרמה לי להגזים. צריך להרגיע קצת עם הרעש, כי יש עוד דברים מעניינים בג'אז, וכנראה ייכתב על זה משהו. אבל פרי ג'אז כמו פרוג, ברגע שנכנסת אליו, קשה לך לצאת ממנו...

אלתור קולקטיבי - קולמן וחברים

Holy Shit! מה זה?! אין מלודיה, שום דבר שאפשר לזכור, אין קצב שאפשר להישאר עליו, כאוס, קקופוניה, מה זה לעזאזל הדבר הזה?!

מכובדים, מאזינים, חוצנים (אם יש) ברוכים הבאים לעולמו המוזיקלי המופרע של אורנט קולמן. שם ששמעתם עליו לא פעם או פעמיים, ואם אתם חובבי ג'אז, אתם יודעים טוב מאוד שהאיש הזה עשה דברים שכמו שקולטריין פעם אמר: OUT OF THIS WORLD!

קולמן האוונגרדיסט, הסקסופוניסט, הלא מגניב בחבורה, הפועל במחתרת, לא סתם נחשב לאדם ששינה את תולדות הג'אז לנצח. האבא, האמא, האח, האחות והמי ומי של הג'אז החופשי. הבחור בעט וזרק לעזאזל את המלודיה/הרמוניה/קצב, ופעל לפי החוקים שלו. לכן, לא תמיד זכה להערכה והערצה בתקופתו, ועד כמה שניסו להוריד אותו למטה, הוא שמר על הגישה החדשנית והבועטת עד סוף ימיו.

לא עניין אותו לנגן סולמות, לא עניין אותו מהלכים הרמוניים, הוא בא פשוט לנגן, ואם לנגן אומר להוציא מהסקסופון דברים שאף אחד לא יודע בדיוק מהם, אז כזה היה אורנט. מטורף, מחוץ לנורמה, לא עוקב אחרי שום חוקים, הולך על הקטע שלו. הוא בעצמו לא היה מטורף, הטירוף שלו התבטא ברגע שהחל לנשוף לתוך הסקסופון. בין אם היה מפלסטיק או ממתכת.

הוא עבר המון דברים בחיים. הורדה מהבמה, תשלום בשביל שלא ינגן, פגיעה בסקסופון, זריקות ממועדונים, הוא אפילו חטף מכות בגלל הדברים שהוא עשה. אבל הוא המשיך, ולא ויתר, לא שם על אף אחד, והיום אפשר לומר שהוא השיג את המטרה שלו. קולמן השפיע על אינספור מוזיקאים שאנחנו מכירים ואוהבים היום, גם אם הם לא בדיוק מהטריטוריה הג'אזיסטית.

היה צריך נגנים אמיצים ועם אותו חזון מטורף כמו שלו, כדי להוציא את שאיפותיו לאור. והוא דאג להקיף את עצמו בנגנים הכי מושחזים והכי מטורפים בסצנה. צ'ארלי היידן, אריק דולפי, פרעה סנדרס, דון צ'רי, ג'ימי גאריסון, והרשימה היא חלקית...

מה שכן, בניגוד לחבר'ה כמו קולטריין, סנדרס ואלברט איילר שעשו המון רעש, שלפעמים נראה כאילו ש"מנסים להבריח את הקהל", קולמן ידע לשמור על מלודיה. בדר"כ כלל היו לו דברים שהיית יכול לזכור. אז אם רצית לחפש איזושהי מנגינה שתישאר לך בראש ותוכל לזמזם אותה, ביחד עם קצת טירוף וכאוס במוזיקה, אז אונרט היה האיש.

המוזיקה של אורנט כמו של אמני פרי ג'אז רבים, היא כמו ציורים של ג'קסון פולוק, שופכים הכל, לא נותנים חשבון לאף אחד, צבעים נזרקים באופן חופשי, כאוס טוטאלי ומכוון לחלוטין, שמשאיר את הלסת פתוחה. והרבה אלבומים שלו נשאו שמות צנועים במיוחד שבהחלט מציגים את המוזיקה של אונרט למאזין בדרך הטובה ביותר: The Shape of Jazz to Come, This Is Our Music!, Change of the Century, וכן, גם אחד האלבומים שלו הפך להיות שם של סגנון שלם והוא Free Jazz. על האלבום הזה אני אדבר.

ב-21 בדצמבר, 1960, באולפני A&R בניו יורק, קולמן, כבר אז קיבל מוניטין של מהפכן, כשעם כל מתנגדיו ושונאיו, נמנו גם מעריצים ותומכים שהכתירו את עבודתו גאונית כמו מר צ'ארלס מינגוס וגם אדון מיילס דיוויס (שחשב שקולמן בעצמו הוא מטורף). עם האלבום שלו The Shape of Jazz to Come שהציג לעולם הג'אז שפה חדשה וגישה חדשה, הוא אסף את חבריו להרכב מהאלבום האגדי ההוא+אורחים מיוחדים.

הבחור ניצל את הטכנולוגיה לטובתו, ופשוט יצר שתי להקות, כשכל אחת מנגנת בערוץ משלה. בערוץ השמאלי: מר קולמן, והנגנים הבאים: שותפו דון צ'רי, סקוט לפארו (מהכנופיה של מר ביל אוונס) על הבס, ובילי היגינס על התופים. בערוץ הימני: לא אחר מאריק דולפי על הקלרינט בס, פרדי האברד על החצוצרה, צ'רלי היידן על הבס ואד בלקוול על התופים. הג'אם הייחודי הזה לא נשמע, וכנראה עוד לא יישמע אי פעם, הקלטה נדירה של החבר'ה בשיאם, כשהם פרועים, בעלי חזון, ובעיקר לא יודעים גבול מהו. אף אחד מהמשתתפים בג'אם ההוא נמצא איתנו היום, ולכן ההקלטה הזו היא תיעוד של החבר'ה האלה, והו כמה שזה תענוג...

לאחר שהוחתמו בחברת אטלנטיק הגדולה, הגיעו החבר'ה להקליט את האלבום, כשעל כיסא ההפקה, מאז The Shape of Jazz, אחיו של אהמט, נשוהי ארטגון, ועל האנג'נירינג, טום דאוד, שם גדול בתחום (עבד גם עם קלפטון, וזה רק אחד ממספר אמנים ענקי שעבד איתם). אבל בעיקרון, זה הרגע של אורנט. הסקסופוניסט החביב אומר לחבריו לנגן כרצונם, והתוצאה...  ובכן, אפשר להגיד שהג'אזיסטים המסורתיים לא בדיוק מתו על זה.


מותר לי לעשות מה שבא לי

אבל אני מת על זה. זה פשוט כל כך כיף, לשמוע את ההתחרעויות האלה, במשך קצת יותר מחצי שעה, ומכאן זה כבר עולם אחר. לפעמים עם כל הרוגע והשלווה בנפש האדם, צריך קצת את ההרסנות, הטירוף, והשיגעון שאנשים לא יכולים להתכחש שזה קיים אצלם. יש משהו מאוד צעיר בזה. בדר"כ אומרים שג'אז הוא מוסיקה משעממת, חסרת רגש וייחוד, שפשוט נועדה לשמש כרקע נחמד לאיזשהו אירוע יוקרתי. האלבום הזה מוכיח שזה לא נכון בשיט!

האלבום הזה הביא שם של סגנון אחד שלם שנוצר ע"י אדם אחד. הפרי ג'אז לא בא להרגיע, הוא לא בא לשמש למוזיקת רקע, הוא בא לזעזע את המאזין, להציג אזורים חדשים, משהו שעוד לא נתגלה, קצת כמו משל המערה של אפלטון. האנרגיות של פרי ג'אז קיצוניות שהן משתוות לאלה של רוק, פאנק, אפילו מטאל. כל כך אגרסיבי, עד כדי כך שסלייר הופכים להיות ABBA ליד אורנט וחבריו. המווון רוקרים הודו שהושפעו מהמהפכה של אונרט וחבריו, ואמרו כי נהנו מזה הרבה יותר מאשר המוזיקה הפופולרית של התקופה. פשוט תשאלו את לו ריד שהביא את הנויז והחופשיות שברוק נ רול עם חבריו בוולווט אנדרגראונד, ששינו את פני הרוק והמוזיקה הפופולרית לתמיד.

עוד דבר שהופך את האלבום והז'אנר כולו לכיף אחד גדול, הוא שאתה אף פעם לא יודע מה עומד לבוא, מה מתרחש, ואתה צריך לשמוע את זה שוב ושוב כדי לקלוט. יש פה ביג וואו של "מה זה היה?", ומכאן, כנראה הסיכויים שהאלבום הזה יישמע רק פעם אחת, הם אפסיים. יש רגעים מעטים זכורים שייגרמו למאזין להיזכר, כמו ההתפרעות של המתופפים שהופך את זה עד כדי כך למוזיקה שבטית (אורנט הצליח לחזור לשורשים), וסולו בס משונה ומעניין במיוחד.

שוב פעם צריכה להיות ההשוואה של המוזיקה לאמנות. ווסילי קנדינסקי אמר כי הצבע בציור הוא "אישיות" שמתקשר לקול מסוים שמופק. מין ניסיון להראות בצורה ויזואלית את המוזיקה, דבר שניכר הרבה מאוד בציורים המופשטים שלו. אז במקרה של קנדינסקי, לאורנט וחבריו יש אישיות דינמית מאווווד, והצבעים כל כך רבים, שפשוט לבהות בציור של קנדינסקי בזמן האזנה לאלבום הזה, יתאים כמו כפפה ליד. למעשה, בעטיפה בריבוע הקטן, מופיע ציורו של ג'קסון פולוק, "האור הלבן", שצייר 6 שנים לפני אותו ג'אם.


עכשיו כולם מביטים ומאזינים...

כשיצא האלבום בספטמבר 1961, עולם בג'אז הוכה בשוק. אין סטנדרטים, אין רעיון, אין אלתור על גביו, רק רעש אחד גדול. ועוד קטע אחד. פשוט קטע אחד של רעש. באותה תקופה זו הייתה היצירה הכי ארוכה אי פעם במוזיקה הפופולרית. במגזין Down Beat, נכתבו שתי ביקורות על האלבום. אחת של פיט וולדינג שנתן לאלבום חמישה כוכבים, ולעומתו ג'ון א. טינאן, לא נתן לו כוכבים בכלל. אנשים לא יכלו לסבול את מה ששמעו, והחזון של אורנט לא התקבל יפה, אבל הרבה אהבו, והרבה ממשיכים לאהוב, ואני אחד מהם.

Free Jazz הוא צעידה קדימה, הוא תשובה מצוינת ל"מהי מוזיקה?" ו"מה נחשב מוזיקה?" כמו מלחיני האוונגרד המהפכניים, אורנט פשוט לוקח את הבלוז המסורתי, ומעוות אותו לחלוטין, קדמה בתולדות המוזיקה, שרבים עדיין מסרבים לקרוא לזה מוזיקה. ביו ג'אזיסטים שאהבו והלכו עם הרעיון, רוקרים אימצו את הרעיון בהתלהבות, והרשו לעצמם להתפרע. האלבום הזה הוא מייסד הקונספט של הקלטת ג'אם אחד ארוך, כשאמנים גדולים יעשו דברים בהשפעת הקונספט, אך בצורה בוגרת יותר, כמו ג'ון קולטריין עם Ascension האדיר שיצא 4 שנים אחרי, ופיטר ברוצמן שלקח את הרעיון לרמה קיצונית עוד יותר עם אלבומו Machine Gun שיצא ב-1968, ואחריו היה נראה שאי אפשר להגיע רחוק יותר מזה.

אורנט מסרב להתבגר, וטוב שכך. כשעולם המוזיקה חשב שצריך לרכוש השכלה גבוהה במיוחד, וכל מוזיקה כמו בFree Jazz נראתה נמוכה, ילדותית בקטע של "כל אחד יכול לעשות את זה". אז זהו שזה לא פשוט בכלל. וגם עשו את זה לפניכם. היום, ההשפעה של האלבום הזה היא מכרעת ולא מוטלת בספק. האלבום הזה היה מהפכני והפיל לסתות בתקופתו, הוא עדיין מפתיע ומפיל לסת. ובלי שום קשר למהפכנות, אוונגרד, וכל החידושים האלה, זה פשוט כיף. כן כיף. אי אפשר לתאר את זה טוב יותר. אנשים עם ראש פתוח, ג'אזיסטים, רוקרים (בעיקר אתם) רדו למטה, ותשמעו את האלבום הזה, שום דבר לא יהיה אותו דבר אחרי. קולמן שהלך לעולמו לפני שנה, ייזכר לעד בתור אדם גדול, שהחליט לעשות משהו גדול, והפך לתופעה.

לסיכום, Free Jazz הוא אלבום צעיר לנצח, כיפי, מהפכני ואדיר. כבר 55 שנים עברו מאז יצא, ועדיין לא נמאס, וגם קיבל את הכבוד הראוי לו כשעבר רימסטר שניקה את הערוצים, ושילב בין שני החלקים המופרדים בתקליט הויניל, ליצירה אחת בדיוק כפי שתוכנן. יש בו אנרגיות שקרובות ללהקת רוק, והוא פשוט תשובה לכל אלה שאומרים ש"ג'אז לא מעניין". אולי לא כדאי להתחיל את ההיכרות עם קולמן באלבום הזה, עדיף יותר ל-The Shape of Jazz to Come שעוד יש בו מלודיה שאפשר לזכור, ובכל זאת גם הוא היה גם הוא שוק גדול כשיצא אז ב-1959, ונחשב עד היום ליצירת מופת. בכל מקרה, אם אתם רוצים לפתוח באלבום הזה אז אוקיי, כמה כיף מצפה לכם.

ובמילותיו של אורנט: Jazz is the only music in which the same note can be played night after night but differently each time


הנה האלבום להאזנה: אורנט קולמן - ג'אז חופשי: אלתור קולקטיבי