איך להגיד כל כך הרבה בממש מעט? משפט שמופיע הרבה בבלוג הזה. כדי להגיע לאותה מטרה, נראה שצריך הרבה מאוד ניסיון ומודעות. מינימליזם קיים בהרבה תחומים ומתבטא הרבה, אבל יש את העבודות שמצליחות להגיד משהו על הפרט והכלל. להביע מצב כלשהו שאי אפשר להתעלם ממנו והוא די חורה. אבל התרגום שהוא מקבל והופך ליצירת אמנות, הופך את המצב לנקודת הזדהות. על הקנבס, על הדף, על הטייפ. העניין של less is more הוא מבורך ומובן. אבל מתי מגיע הרגע שהוא מתמצה גם מעבר לתפיסה הזו ומשהו מובע שם. אז נחמד שחזרנו! טוב להיות. עוד מעט יהיה המשך ל"מדאדא לפאנק" מבטיח. סיבות שונות כמו לימודים וגם קשיים לגשת אל המחשב ולנסות להוציא משהו לבלוג. הרגשתי שצריך הפסקה גדולה. איזו אתנחתא ארוכה. ולאט לאט. התרעננתי, למדתי, הנחתי לזה ועכשיו אני חוזר. כיף לחזור. י"ב ממשיכה לה ויש כל מיני נושאים. ממשוואות לבגרות בעל פה באנגלית, לתנועות נהדרות שתמיד כיף ללמוד בתולדות האמנות. ובמהלך השנה, היו נושאים נהדרים: פוביזם, אקספרסיוניזם, מופשט, דאדא, סוריאליזם כשעצרנו באקספרסיוניזם מופשט עם חבר'ה כמו פולוק, ניומן, דה קונינג, רותקו.. או! בואו נדבר על רותקו, אם כבר דיברנו על העניין של להגיד הרבה במעט.
מארק רותקו. יהודי לטבי שעלה לארה"ב, חלק חשוב באסכולת ניו יורק. כאמור, אחד החלוצים של האקספרסיוניזם המופשט (למרות שהוא בעצמו סירב להשתייך לסגנון) ולא בדיוק הבן אדם הכי מאושר בעולם. רותקו, היהודי הניו יורקר, שעד 1960 היה אלמוני לחלוטין והתקיים מלימודי אמנות, הפך לפתע בין לילה לאמן מוערך וידוע. כמו סיפורי הצלחה רבים, גם רותקו בעצמו לא ידע איך להתמודד. פתאום הוא נהיה מוקד העניין. פתאום מזמינים ממנו ציורים למסעדות גורמה. כל זה היה קשה לצייר המאוד אישי ומתבודד. וזה היה מאוד מוזר שלפתע, המלנכוליה של רותקו שהתבטאה בציורים המאוד חלקים, נקיים שכללו מלבנים בצבעים שונים, הפכה לנחלת הכלל. רותקו לנצח ייזכר עם הציורים המינימליסטיים שלו. כשבשלל צבעים יצר קומפוזיציות של מלבנים. מה שנראה לחלק מאיתנו כ"קשקוש מפגר" הוא למעשה פתח לתוך נפשו העצובה והמדוכאת של רותקו. הציורים האלה מרגשים ביותר.
רותקו
במלבנים צבעוניים, כל אחד בגוונים שונים, רותקו גורם לך לחשוב על המתרחש. בנפשך שלך ועל העולם. זה נשמע מטופש, אבל כשצופים בציורים של רותקו מרגישים בתוך שדות הצבע האלה. ממש נטמעים בתוכם וזה לא בדיוק לה לה לנד. אותם ציורים, נתלו בחלל קטן כדי שאנחנו הצופים נרגיש שאנחנו נכנסים לתוך עולמו של הצייר. המחשבות על העולם, בעיותיו והנפש, ומי יודע אולי גם לצד החיובי מתעוררות ברגע שצופים בציורים של רותקו. ככה האינטלקטואל הצליח להביע את עצמו בלי להכביר במילים.
רותקו, מרכז לבן (1950)
והוא עשה את זה יפיפה, בשקט בשקט, בציורים מאוד שקטים. אבל בתוך כל השקט הזה, מתעורר רעש גדול בתוך הנפש. ולמרבה הצער, אותו רעש גדול בנפשו של רותקו נתן את אותותיו. למרות שרותקו היה צייר מוצלח וידוע וקיבל הזמנה לצייר ציורי קיר למסעדת גורמה, חש ברע בעובדה שעשירים החיים חיי מותרות יאכלו כשציוריו של הסוציאליסט ייתלו. רותקו רצה ש"כל בן זונה שיבוא לאכול שם, ירגיש רע כשהוא צופה בציורים האלה". אבל לבסוף הוא החזיר את המקדמה, ויתר על הסכום השמן והחליט להעביר את הציורים האלו לגלריית טייט בלונדון. ביום בו הועברו הציורים, רותקו שם קץ לחייו בגיל 66 כתוצאה מהדיכאון הבלתי נסבל.
רותקו, כתום וצהוב (1956)
עם השנים, אפשר היה לראות איך הציורים של רותקו מקבלים גוונים אפלים יותר שיוצרים תחושה הרבה יותר מטרידה, מלנכולית וטרגית. ומעבר לעניין האישי וסיפור חייו הטרגי של רותקו, אנחנו יכולים לראות איך הציורים הפשוטים האלה שלא עמוסים בפרטי פרטים, מדברים אלינו ועושים לנו חיים קשים. אבל כאמור, רותקו לוקח אותנו למסע. ובעיני, אני חושב שהוא הצליח לגרום לנו להתרגש ולאו דווקא לשקוע בדיכאון עמוק. אלא הכניס אותנו לעולם האישי שלנו, מלבד העולם שלו. רותקו אמר שכל מה שמעניין אותו הוא להביע את רגש האדם. והוא הצליח לעשות את זה בציורים הכי פשוטים בעולם. לא כולם מרגישים את מה שניסה להגיד, אבל אם יום אחד, תלכו למוזיאון ותראו קנבס שכולל מלבנים בצבעים שונים, תנו לו איזה רגע לצפות בו ואתם תהיו במקום אחר שלא חשבתם שיקרה כשצפיתם באותו ציור בפלאפון או במחשב.
רותקו, חלודה וכחול (1953)
רותקו הצליח להביע את עצמו ולהגיד הרבה על המצב העגום שלו ושל העולם בתקופתו בכל כך מעט מאוד פרטים. זה נותר רלוונטי עד היום וגם בלי קשר, השדות צבע האלו מושכים ביופי הפשוט שלהם שלא מנסה להרשים ומראה את הכל כטאבולה ראסה. יחסי ציבור נוראיים, אבל הנה המחווה שלי לרותקו על הפסנתר.
שנתיים אחרי שרותקו עזב את העולם כשהתאבד בסטודיו שלו, אי שם בניו יורק הוצג מחזה לא שגרתי במיוחד שנעשה ע"י מחזאי שהיה ידוע ככותב מחזות לא שגרתי במיוחד. המחזאי האירי סמואל בקט, לו אני שוב נותן במה, מציג ב-1972 בניו יורק, את המחזה הייחודי שלו Not I (לא אני). מדובר במחזה קצר משונה וקצת מפחיד אפשר להגיד, אבל במבט עמוק יותר גם מדובר במחזה מאוד מרגש ואפילו מצמרר. בקט, שדמויות מחזותיו תמיד היו בעלי מוגבלויות, בעלות מצב טרגי, חסרות ממשות פיזית או פשוט מתפקדות כגוף אחד, כתב מחזה בו הכוכב היחיד הוא.... פה של אישה.
בקט
אותו פה מדבר מהר משפטים סתומים שחוזרים על עצמם כמה פעמים במחזה. הפה שנראה אחוז טירוף, מדבר על מקרה שקרה לאישה המדברת כשהיא מסרבת לדבר על עצמה בגוף ראשון. בקט, אלוף המינימליזם בתיאטרון, הצליח להעביר תחושה בלתי מוסברת דרך פה שחוזר על משפטים סתומים וקטועים כשמדי פעם כשהפה מגיע למילה "היא", הוא מסרב להגיע לרגע בו הוא מדבר בגוף הראשון. אותה אישה חוותה אירוע טרגי שגרם לה לדבר בצורה הזו. זה אמנם נשמע שהפה מדבר הרבה מאוד ומהר מאוד, אבל גם פה, בקט במשפטים מסוימים ישירים ופשוטים, הצליח חלוץ האבסורד ליצור מצב מרגש ובלתי נתפס. אפילו אם לא קוראים את מה שנאמר, זה מרגיש שאנחנו מבינים את מה שקרה לדמות. בפעם הראשונה שצפיתי בעיבוד עם השחקנית בילי וייטלו, אחת מהשותפות המרכזיות משחקניו של בקט, אני כמעט בכיתי. לא הבנתי את המקרה עצמו, אבל ממספר המילים וממוטיב שחזר על עצמו במחזה, הבנתי שמדובר פה בסיפור לא פשוט, ולא רק בעוד איזה מחזה ניסיוני אוונגרדי פורץ דרך. גם בקט בשימוש בכמה שפחות פרטים - פה שמדבר מהר במשפטים החוזרים על עצמם מצליח להגיד הרבה מאוד וגורם אפילו לנגיעה במקומות העמוקים ביותר בנפש ומצליח לרגש במחזה הביזארי הזה.
עוזבים את בקט וחוזרים כמה שנים אחורה לפני הצגת המחזה ולפני התאבדותו של רותקו, אל אחד המלחינים האהובים עליי שעל היצירות האלו כתבתי בזמנו לפני שנתיים, אבל היום אני ניגש אליהן מפרספקטיבה שונה. שוב פעם חוזרים לניו יורק, 1965, עם עוד יהודי ושמו סטיב רייך. רייך, חלוץ המינימליזם במוזיקה יחד עם חבר'ה כמו פיליפ גלאס, טרי ריילי ולה מונטה יאנג, מקליט על הרשמקול שלו מטיף שחור בטיימס סקווייר שמדבר על המבול.
רייך
רייך בזמנו מלחין צעיר, לקח את ההקלטה של אותו מטיף ושמו האח וולטר ומשתמש במשפט אותו אמר "It's Gonna Rain" איתו שיחק באולפן כשיצר אפקט של דיליי, עד שהמשפט איבד ממשמעותו המקורית והפך למלודיה מובהקת על ידי קול אנושי יחיד. רייך לפני שעבר לפורמט מסורתי של תזמורת קלאסית, התחיל את הקריירה שלו ב-It's Gonna Rain. יצירה אלקטרונית אפוקליפטית שהצליחה להעביר את התחושה של סוף העולם הקרב (רייך אמר כי היצירה נוצרה בהשפעת משבר הטילים בקובה), כשקולו של האח וולטר בעצמו הופך לטיפות גשם עד שנוצר מבול כבד ויוצר תחושה מאוד מפחידה באותה חפירה מתמשכת על משפט.
שנה לאחר מכן, ב-1966, רייך יוצר יצירה נוספת שגם היא הפכה למכרעת בקריירה של המלחין וגם לסמל למאבק לזכויותיהם של השחורים בארה"ב. ב-1964, נרצחה אישה לבנה בעת מהומה, כשנעצרו שישה גברים שחורים במשפט שנקרא Harlem Six. אחד החשודים, דניאל האם, היה נער שחור שבדיעבד הסתבר שלא ביצע את הרצח, אך ישב בכלא על לא עוול בכפו, כשרייך לוקח הקלטה בה התראיין האם על תקופתו בכלא כשאמר כי היה צריך לדקור חבורה בגופו, כדי שהמשטרה תאמין כי הרביצו לו וכי הוא זקוק לטיפול רפואי. רייך זיהה בתוך הריאיון שהאם אומר את המשפט "come out to show them".
משפט שהייתה לו מלודיה מבלי שהמרואיין ידע בכלל. ישר רייך לקח את הקטע ושוב כמו עם האח וולטר, השתמש בהקלטה כשהוא יוצר דיליי (לו קרא פייזינג) ולאט לאט מילותיו של האם הופכות למין מעטפת צלילים ענקית. שוב, זה נשמע חופר, אבל רייך יצר פה את Come Out. קטע חשוב לא רק מבחינה מוזיקלית (השפעה על יוצרים כמו קפטן ביפהארט וכן על אמני היפ הופ), מדובר ביצירה מוזיקלית ראשונה שהביעה מחאה על המתרחש. לא הרבה פעמים, מלחיני אוונגרד בין אם היו באולפני מוזיקה קונקרטית והתנסו בצלילים או למדו במוסדות גבוהים לתיאוריה הביעו דעה לגבי המתרחש. רייך עשה את זה ואפילו אם זה נשמע חופר, הוא הצליח להגיד הרבה מאוד במשפט היחיד הזה שלאט לאט הופך למעין לופ פסיכדלי מטריד.
שלושת האמנים ויצירותיהם, הם דוגמאות נהדרות לאיך להגיד הרבה מאוד במעט מאוד. הרבה עושים את זה, אבל הנה דוגמה מושלמת לאיך נעשה העניין כשבמסגרתו, נאמר משהו. אישית, חברתית, נפשית, מחאתית. הכל מתחבר תחת העניין של less is more. במרווח של כמה שנים, יצרו החבר'ה משהו גדול מהחיים שאמנם ביטא את החיים עצמם, אבל נשאר הרבה מאוד גם אחרי מבלי קשר למניע ולמשמעות.
