להכות עם פרח

Hello everyone! נתחיל עם סיפור שכנראה 99.9% מכם מכירים, אבל בכל מקרה, זה אחד האלבומים האהובים עליי, אז למה לא? מקווה שחידשתי למישהו. אז נתחיל!

ב-1972, לו ריד, היהודון הג'אנקי מברוקלין, בן 30 כבר. מאחוריו תקופה יחסית קצרה אבל מאוד משמעותית ויצירתית עם הוולווט אנדרגראונד. ג'ון קייל, מורין טאקר, סטרלינג מוריסון, אנדי וורהול, ניקו, דאג יול, כולם כבר מזמן עזבו את ריד ואת ספינתו הטובעת. אחרי שהופיע פעם אחת באוגוסט 1970, הוא נעלם. בלי כיוון, בלי הצלחה, ולא בדיוק יציב נפשית, ריד חזר אל בית הוריו ושם עבד כקלדן במשרד של אבא, כשהוא מרוויח 40 דולר לשבוע.

"you should take typing" אמרה אמו של ריד לבנה. אבל ריד היה הרבה יותר מזה. ב-1971, הוחתם על חוזה בחברת RCA. שנה לאחר מכן, הוציא את אלבום הבכורה שלו. אוסף של שירים ובי סיידים מתקופת הוולווטס שלא יצאו במסגרת הלהקה. התוצאה הייתה פלופ. האלבום שיצא ב-1972, והוקלט בלונדון, לא זכה להתייחסות רבה, ונראה לריד שזה באמת הסוף, ושקלדן נראה האופציה הכי טובה. אבל אז, הגיע המושיע, מין "תלמיד רוחני" של ריד, שגם הוא בהתחלה היה בחור אלמוני עם כמה אלבומים ושירים שלא בדיוק הגיעו לרדיו.

אותו בחור באותה תקופה הפך לרוק סטאר הכי גדול ואהוב. הוא היה מעריץ גדול של ריד, הוולווטס ואנדי וורהול, וכשחזר לאנגליה, שינה את הפאזה של זמר פולק פסיכדלי ידידותי וחמוד אל משהו יותר משונה, יותר מושך, יותר פריקי. הבחור הזה, היה דיוויד בואי, שחזר לארה"ב כסופר סטאר(מן) עם הפרסונה של זיגי סטארדאסט. כשנפגשו, הוא ראה את המצב בו הגיבור שלו היה שרוי. ובואי, יחד עם יד ימינו, גיטריסט העכבישים מהמאדים שעיבד את שיריו, מיק רונסון, החליטו לעזור לו ולהפיק לו אלבום שייזכר לנצח. בואי מאוד רצה שהוא יצליח, זו הייתה מעין תודה על ההשפעה שהוא קיבל ממנו.

באותה תקופה, אם התקליט הראשון היה פלופ, אז יכולת לעשות עוד אחד. אולי הוא יצליח. אז באוגוסט 1972, נסע ריד ללונדון יחד עם בואי ורונסון אל Trident Studios שם הקליטו את האלבום שהפך את ריד לסופר סטאר לא פחות מבואי. עכשיו, השאלה היא איך הופכים איש עם שירים כמו Heroin ו-Venus in Furs לכוכב? עד 1972, ריד לא ידע בכלל מה זה להיות מצליח. בחורות צורחות בהופעות שלו נראו בכלל כמו פנטזיה. כי כמו שריד אמר בדוקו על האלבום:

אצלי לא היו ילדים צורחים בהופעות. דברים כאלה היו אצל דיוויד. אצלי היו זורקים מזרקים וג'וינטים על הבמה... נכון שזו שורה נהדרת?



לאלבום הזה, ריד אפשר להגיד הביא קונספט. שירים שכתב מתקופת וורהול. על אותם טווסים ודמויות משונות מהפקטורי. על אותם יצורים משונים שבואי כל כך אהב והסתקרן מהם, עם ההבעות האדישות על פניהם, אורח החיים שלהם, והדברים שעשו עם אנדי. חלק מהשירים אפילו בוצעו בהופעות של הוולווטס, בגרסאות שונות לגמרי מאלה שאנחנו מכירים. אם יש מישהו שצריך להודות לו על קצב העבודה ופרץ היצירתיות של ריד היה אנדי וורהול. אמן הפופ ארט הפציר בריד לכתוב שירים כל הזמן. לא משנה כמה ריד כתב באותו יום, הוא דרש ממנו יותר. זה הדבר שנתן מקפצה לריד. תמיד ליצור, ולא צריך לדאוג בקשר לנושאים, להגיד את כל מה שיש לך בשיר. וורהול ידע להוציא את הבסט מהאנשים שעבד איתם. בין אם אמנים או מוזיקאים.

הדוגמה המצוינת להשפעה של וורהול על ריד, ניכרת כבר בשיר הראשון שפותח את האלבום בטעם טוב וכיפי. יום אחד בפקטורי, וורהול ביקש מריד לכתוב שיר בשם "Vicious". ריד מיד שאל: "vicious? what kind of vicious?", ואנדי ענה: "oh you know, vicious like i hit you with a flower", וככה נולד הפתיח הכל כך טוב של האלבום, Vicious, שיר גלאם מוחץ, וכיפי של כמה אקורדים. ריד שר בקול המאנפף שלו, שכל כך מתאים לסטייל ולattitude של השיר. שלא נדבר על הסולו הפריקי של רונסון. זה המקום להחמיא לרונסון. הבחור הוא אחד המוזיקאים המוכשרים שחיו בצלם של הסופר סטארס. רונסון היה גיטריסט בחסד, והרבה יותר ממלווה, וחוץ מזה הוא גם ניגן על הפסנתר, הוא עיבד את השירים והקפיץ אותם כמה רמות למעלה. בין אם בואי או ריד, רונסון עשה עבודת קודש, והוא צריך לקבל הרבה יותר הערכה.


"אתה צריך לכתוב כל הזמן לו."

רונסון שהיה גיטריסט מוכשר, לא בדיוק הסתדר עם ריד מבחינה טכנית. כמו שהמתופף באלבום ג'ון הייזלי סיפר, כל ההקלטות זכורות לו ככיף, אבל הוא לא זכר כלום מריד מלבד בחור אקסצנטרי שתמיד ישב בפינה של האולפן ולא מתקשר כמעט עם אף אחד. רונסון הוא היה מבקש ממנו לכוון את הגיטרה, והוא היה פשוט אומר: "טוב נו, אוקיי", כשרוב הזמן הוא לא באמת היה מכוון. ריד לא היה וירטואוז. למעשה מבחינה טכנית, הוא היה נורא, גרוע ועם סאונד מחורבן, אבל זה מה שעשה אותו לכל כך טוב. כל כך ייחודי, שלמעשה את הסגנון הזה חיקו ומחקים עוד המון מוזיקאים עד היום. ולמרות זאת, למרות השוני הענקי בין הגיטריסט המלומד האנגלי לבין הגיטריסט החובב האמריקאי, השניים קשרו קשר ידידות חזק במיוחד..



אם Vicious בא בסערה והכניס את המאזין לתוך כל ההמולה, אז Andy's Chest ממשיך במסע בפקטורי, כשריד כותב על החזה של אנדי. אחרי ניסיון ההתנקשות הכושל באמן ב-1968, ריד כתב את השיר זמן קצר לאחר מכן, כשהוא והוולווטס כבר מזמן עזבו אותו והחבר'ה שלו. ריד מכניס דימויים סוריאליסטיים מוזרים וקצת מזוויעים, עד כדי כך שלא שמים לב למוזיקה. וזה המקום לדבר על ריד המשורר. הבחור שלמד ספרות באוניברסיטה, ידע אילו מקומות לעורר במאזין. תמיד מסקרן, רוב הזמן מדכא, אבל מאוד מעניין. הכתיבה שלו מאוד מושפעת מבורוז, מגינזברג, מקווארק. מכל הביטניקים הג'אנקיים האלה. ולמעשה, גם הוא לא היה רחוק מזה אפשר לחשוב על ריד כחלק מהסצנה הזו. הוא לפעמים נשמע יותר משורר מאשר מוזיקאי. וזו הייתה המטרה שלו לדחוף ולהכניס את הספרות אל הרוק אנד רול. אבל היי, גם הלחן נפלא. למעשה זה אחד השירים האהובים עליי באלבום. אצל הוולווטס הוא היה שיר עם טמפו יותר גבוה ומקפיץ, כאן הוא איטי יותר, מהורהר ובוגר יותר, ולמעשה ככה צריך את השיר הזה. יש בו משהו כובש לא פחות מהמילים, ואיך אפשר שלא להצטרף לריד כשהוא מסיים: swoop swoop, rock rock.

עוד שירים יפים כמו Make Up מתחילים לעורר שאלות לגבי הזהות המינית של ריד, שלא לדבר על הלהיט הגדול של האלבום ושל ריד עצמו שהפך אותו למפורסם כל כך, Walk on the Wild Side שמושמע עד היום ברדיו, עם הפזמון הכל כך קליט שלו, ועל הטרנסווסטיטים שהיו שם. על הולי שהגיעה ממיאמי, על קנדי (שכבר הופיעה אצל הוולווטס ב-Candy Says), על ג'ו, על ג'קי ועל הדילר sugar plum fairy. כל הדמויות שריד מספר עליהן בשיר כל כך פשוט וקליט, שאיכשהו הגיע לרדיו. טוב בתקופה נאיבית במיוחד כמו 1972, לא בדיוק ידעו מה זה giving head או colored girls. אותה הולי הופתע(ה) לגלות ששרים עליה ברדיו. היא פגשה את ריד במסיבה אחת בפקטורי, אבל איך לעזאזל הוא ידע על זה שהיא "shaved her legs and then he was a she"? כשפגשה אותו ושאלה אותו את זה, ריד ענה לה: "הולי יש לך את הפה הכי גדול בעיר". הם נותרו בקשרי ידידות.

והמוזיקה, כולה כמה אקורדים, אבל כל כך כובש. והסולו סקסופון הכל כך ג'אזי וסקסי שנוגן ע"י רוני רוס, המורה של בואי לסקסופון (וגם ניגן ב-Savoy Truffle של הביטלס). אבל אם כל הכבוד לכל זה, ולזמרות ליווי, ולכינורות,  ה-תפקיד הבס של הרבי פלאורס הוא זה שעשה (ועושה עד היום) את השיר הזה. טום פווום בום. הוא הביא את הליין הכל כך ידוע ואהוב הזה, כדי... לעשות יותר כסף! אם היית מוזיקאי מזדמן בסשנים היית מקבל 12 פאונד לשלוש שעות. אבל אם היית מכפיל את עצמך באולפן ומוסיף עוד שכבות צליל (יענו overdubbing), היית מקבל כפול! אז הרבי ניגן על הקונטרבס והכפיל את עצמו בגיטרת בס חשמלית. אבל מה זה חשוב? העיקר שיש את הליין הזה, שתמיד כיף לעשות איתו air guitar או אפילו air upright bass (תחליטו אתם). עד היום, השיר מושמע ברדיו (גם אצלנו) ולמעשה, הפך לסימן ההיכר של ריד.


ג'אגר מקנא בחבר החדש של דיוויד

אבל יש גם שירים כמו Hangin' Round, פרוטו פאנק לפנים על הזבל של החברה הניו יורקית. על אותם טיפוסים בסמטאות חשוכות בלילה, שמבלים להם. אבל הוא שר עליהם בלחן כזה קליט וכיפי, עד כדי כך שאתה מזועזע כשאתה שומע את זה לראשונה, אבל בו זמנית לא יכול שלא לנענע את הראש. Wagon Wheel הוא השיר הכי חלש באלבום, אבל יש לו את הרגעים שלו. או שיר הגלאם ה-הכרזה של ריד: I'm So Free. ריד מעולם לא נשמע כל כך חופשי ומאושר. וגם Goodnight Ladies, אחד השירים הכי טובים באלבום הזה (אגב שם השיר הוא השפעה מהפואמה המפורסמת של ט. ס. אליוט, ארץ השממה, שהשפיעה על כל מוזיקאי שני בסבנטיז). מין תזמורת דיקסילנד, עם טובה מאוד דומיננטית (שפלאורס ניגן עליה, גם בMake Up), באווירת 50s, וריד שר בקול שרמנטי. לא בדיוק שיר אופטימי, אבל גם לא אובדני, ומסיים את האלבום הנפלא הזה בטעם טוב.


"ובגלל זה אני חושב ש..."

אבל לאלבום הזה יש שיאים גדולים, ואני ארחיב עליהם יותר. למשל, Perfect Day, אוייי איזה שיר יפייפה ואלמותי. אם בואי הגשים את מטרתו של ליצור לריד אלבום שייזכר לנצח, בשבילי השיר הזה הוא הסיבה המרכזית לזה (יותר מWild side). בלדה כל כך יפה, בגיבוי של תזמורת (תודה למאסטרו רונסון), עם ריד ששר על היום המושלם, על לבלות בלילה בפארק, מין יום טיפוסי כזה. ולמרות שמדובר במין שיר הלל לסמים, זה לא בדיוק משנה, אם כמות היופי שיש בשיר הזה. מבחינתי, זה ה-Life On Mars? של ריד. הוא הצליח להביא בלדה יפה, דרמטית, וכל כך ידועה אבל כל כך מסוגרת בפשטות המורכבת שמאפיינת אותו. אני זוכר כששמעתי את השיר לראשונה, כשהגיעה הידיעה שהוא מת. לא הייתי מעריץ שלו, ולא הכרתי ממנו הרבה, אבל וואו זה היה יפייפה, ולמרות שלא הכרתי אותו, אי אפשר להכחיש שזה היה שיר יפה עד כדי דמעות. אם יש שיר אחד שבעיניי, ריד ייזכר בזכותו, זה יהיה Perfect Day.

עוד בלדה מוחצת ויפייפיה, היא Satellite of Love. איך אפשר לדבר על האלבום הזה, בלי לדבר על Satellite of Love? ריד שר על בחור שמקנא בחברתו שלא נאמנה לו, בזמן שהוא צופה בשיגור של לווין אל החלל בטלוויזיה. זה שיר שעוד נכתב בתקופת הוולווטס, אבל בסוף לא יצא, והאמת טוב שריד שמר אותו לרגע הטוב. הפזמון יפייפה כל כך. ריד בקול המאנפף שלו ספק שר ספק מדבר, אבל זה נשמע כל כך טוב. אבל אם כל הכבוד, מי שעשה את השיר הזה מבחינת שירה, זה בואי. בלי ה"פם-פם-פם" של הזיקית, אני בספק אם השיר היה מגיע לסטטוס שלו היום. ובכלל בסוף, כשהתזמורת מגבה את כל ההרכב, בואי מפליא ומגיע לגבהים מדהימים, שוב פעם מראה איך הוא תמיד היה דומיננטי בכל פרויקט. גם אם הוא לא היה שלו.

עוד שיר שאני אוהב במיוחד מהאלבום הזה, הוא דווקא New York Telephone Conversation. שיר בן דקה בסגנון מיוזיק הול הומוריסטי, ולמרות השם, השיחה הניו יורקית נשמעת יותר בריטית ברוחה. אני די בטוח שלשיר הזה הקשיב בחור בשם פארוק בולסרה (יותר מאוחר פרדי מרקיורי), לפני שחשב על הרעיון הכל כך גאוני שלו של שילוב של קברט/מיוזיק הול וברודווי יחד עם רוק אנד רול. ועוד פעם, בואי עושה את השיר, כשריד שר בקול המאנפף והנמוך שלו, ובואי בקול גבוה. השיר הזה שמתאר הפמליה של וורהול, כל הזמן ריכולים, ומה ההוא עשה להיא, בלה בלה בלה, מקבל שירות נאה ומייצג עם המוזיקה והמילים. כמה רגעים לפני הכיף והגלאם רוק של I'm So Free, מביאים ריד ובואי מין אתנחתא קטנה.


Still after all these years...

11 השירים שמרכיבים את האלבום, מציגים לו ריד אחר. בסגנון גלאם רוק, יותר שמח, יותר אופטימי וחצוף. הוא מעולם לא נשמע כל כך קומוניקטיבי וקליט. ובאמת, כשהאלבום Transformer ב-8 לנובמבר 1972, הוא הפך את ריד לסופר סטאר. אחרי 14 שנות קריירה שבה לא הגיע בכלל לקהל הרחב, הוא הצליח סוף סוף. בואי ורונסון השיגו את מטרתם, וזו המתנה שקיבל ריד מהשניים. בכלל מבט בעטיפה משנה בכלל את כל הסטראוטיפים שחשבו על ריד (אם היו בכלל חשבו על מוזיקאי אלמוני כמו ריד באותה תקופה אז). ריד מאופר בכבדות בעיניים (באדיבות אנג'י, נחשו מי..) עם הגיטרה שלו בהדפס שחור לבן. באדיבות מיק רוק, האיש שצילם את הסבנטיז, ובעיקר את כל הכוכבים הנוצצים.

בגב האלבום, מוצאים גבר ואישה, כיאה כל כך לאלבום גלאם. הרבה מעריצים שאלו את ריד אם הוא הגבר והאישה בתמונה... ריד שבגיל 14, נשלח לטיפול בזרם חשמלי שריסן את הנטיות שלו (למרות שאחרי מאמר שקראתי שנכתב ע"י אחותו של ריד, אני כבר לא יודע למי להאמין), הוחמא מהשאלות האלה. אבל... לא. זה לא הוא. האיש, ארני ת'ורמאהלן, היה חבר של ריד, שמצולם בתנוחה פוזאיסטית כשיש בננה שתחובה בתוך הג'ינס שלו. למרות שחשבו שמדובר במשהו אחר... לא משנה כמה controversial זה היה, האלבום הזה הצליח בכל מקרה. הביקורות שיבחו, וריד כאמור, הפך לכוכב. כן! האיש שכתב שירים כמו Sister Ray ו-The Black Angel of Death Song, הפך לאחד האנשים הנערצים של התקופה. ריד הגיע לקהל שבואי הטריף ושיגע.

אבל, כמו כל דבר טוב, גם התקופה הזו נגמרה מהר. במהלך ארוחה עם בואי, הציע האחרון להפיק לו את האלבום הבא, בתנאי אחד, שייגמל מסמי מרץ. הדבר האחרון שבואי שבאותה תקופה נגמל מסמים רצה, זה שחברו ימשיך עם זה. ריד המכור סירב, מה שהדרדר לקרב אגרופים ולנתק של שנים רבות בין השניים. ככה למעשה, הסתיימה תקופת השותפות עם בואי ורונסון, תקופת הגלאם, ולמעשה תקופת הכוכבות של ריד. שנים לאחר מכן, הם יחדשו את הקשר ויחזרו להיות חברים טובים שוב. אבל ב-1973, ריד לא הביט לאחור. הוא הכריז בראיון שהאלבום הבא שלו יזעזע את הקהל, והוא קיים את ההבטחה באופן מלא, כשהוא הוציא את האלבום הכי מדכא עלי אדמות, Berlin. הקהל שאהב והעריץ אותו כל כך כבר נטש אותו בשלב הזה, הביקורות קטלו, ואם זה לא מספיק, ב-1975 הוא כבר עבר את הגבול כשיצר את האלבום המאוד מעניין, Metal Music Machine שהיה למעשה רעש של פידבקים מהגיטרה, או כמו שהוא אמר:

לא היו לי יותר מעריצים אחרי שהוצאתי את Metal Music Machine

אבל, תמיד טוב וכיף להסתכל בחזרה שוב על Transformer. לרגע קט וקצר, לו ריד נשמע שמח ומאושר. על ההישג הזה הוא לא חזר שוב אף פעם. ולמעשה, לא עניין אותו לחזור עליו. בשבילו Transformer היה עוד אלבום בדיסקוגרפיה העשירה שלו. למרות זאת, כמעט כל אדם שני בעולם שמעריך ואוהב את לו ריד, הכיר את האיש ופלאיו בזכות שני דברים: Transformer ואלבום הבננה של הוולווטס. בואי ורונסון כאמור, הגשימו את מטרתם ביצירת אלבום לריד שייזכר לנצח במשך דורות. בפוסט שעבר, דיברתי על כמה אני אוהב שיתופי פעולה בין אמנים שלכאורה מגיעים מעולמות שונים, והנה למרות שזה לא מופיע בכותרת, ריד, בואי ורונסון שיתפו פעולה שהתוצאה שלו במאסטרפיס הזה.

Transformer עיצב את הגלאם רוק. אם יש שני אלבומים שעשו את הז'אנר הזה ב-1972 (ה-שנה של הגלאם בשבילי) זה האלבום הזה ו-Ziggy Stardust כמובן. נכון שהיה את מארק בולאן, ואליס קופר היו בשיא ההצלחה ואיגי פופ היה לא רחוק מהרוח של הז'אנר, בואי וריד עיצבו את השנה וכל ההלך הרוח של הגלאם עם שני האלבומים האלה. שניהם חצופים, שניהם מקפיצים וכיפיים, ועדיין מיועדים לראש ולא רק לרגליים. ריד עשה מחווה יפה לוורהול ולפמליה שלו. זה לא הוולווט אנדרגראונד, למרות שמדובר בשירים שנכתבו בתקופה של הלהקה, זה לא הסאונד של הוולווטס. זה אלבום של ריד על כל הקריטריונים. אבל עזבו אתכם מזה, מבחינתי האלבום הזה הוא פשוט אסופה של שירים נפלאים שתמיד כיף להקשיב להם, בין אם הם מקפיצים ורוקיים או מרגשים וקליימקסיים, האלבום הזה תמיד עושה טוב, מבין כל הדברים שריד עשה שגורמים בדר"כ למצב חרא. בואי נתן את המתנה הכי יפה שמוזיקאי שהשפיע עליו יכל לבקש. עם כל הפעמים שרשמתי את המשפט הזה: זה באמת אלבום שייזכר לנצח. אפשר לתאר עכשיו מה השלישייה עושה שם למעלה, אולי עוד איזה Heavenly Music Corporation. מה שבטוח, זה אחד האלבומים האהובים עליי אי פעם, ואחד האלבומים הכי טובים שיצאו.

הנה האלבום להאזנה: לו ריד - Transformer

והדוקו היפה שנעשה במסגרת סדרת classic albums, נחמד לראות את ריד מחייך מדי פעם ומתפעל מהעיבודים שנעשו לשירים שלו: https://www.youtube.com/watch?v=DmULNggIlt8

David Bowie - Aladdin Sane

אף אחד לא ציפה לבשורה הנוראית בתחילת השבוע. לכבודו של היוצר, מוזיקאי, צייר, שחקן, חייזר, גאון הזה, הנה הביקורת על אלבומו (לדעתי) הטוב ביותר של דיוויד בואי, Aladdin Sane, שיצא לאוויר העולם ב-1973.

בואי, בחור בן 26, הגיע לדבר שעליו תמיד חלם, ועמל עליו במשך הקריירה שלו: הוא היה סלב. ומה זה סלב. כמו הביטלס, גם בואי היה נערץ ברחבי העולם, כשנערות נכנסות להיסטריה רק מלראות אותו. האיש שנפל לכדור הארץ, היה האדם הכי נערץ בפלנטה. בעקבות הפרסונה שיצר: זיגי סטארדאסט.

אותו חייזר אנדרוגיני שבא להציל את העולם מהשעמום שהיה שרוי בו עם דבר שנקרא רוק אנד רול. אבל זה היה רוק אנד רול אמנותי, חצוף, חסר בושה, ובעיקר מלא חיים ושמחה. הגלאם רוק של בואי הפך להצלחה, כשאלבומו The Rise and Fall of Ziggy Stardust, הפך לרב מכר, וגרם למספר המכירות של האלבום שלפניו Hunky Dory, לזנק מעלה.

בעקבות סיבוב ההופעות עם העכבישים ממאדים בתקופה של 1972-1973, בואי ניהל אורח חיים חסר אחריות. מעריציו לא ידעו, שיש לו בקושי ממה שיש להם בכיס. על הבמה הרגיש מלא חיים ורגש, אך כשלא היה בה, הוא היה רובוט. הוא הרגיש שהוא הולך לאיבוד. ההצלחה שינתה אותו, וכדי להתגבר על הטירוף האוחז, הוא החליט לשים סוף. לא כמו דמותו הקודמת מייג'ור טום שאיבד את הקשר עם כל מקורביו, סופו של זיגי, היה בהופעה האחרונה של סיבוב ההופעות.

כפי שנאמר במילותיו של זיגי: "לא רק שזו תהיה ההופעה האחרונה של הסיבוב הזה, זו גם תהיה ההופעה האחרונה שאי פעם נעשה, תודה רבה". צרחות ובכי נשמעו בקהל. כולם חשבו כי דיוויד בואי סיים את הקריירה שלו, והיה עוד כוכב שזמנו הגיע לדעוך. אבל לא. זיגי פשוט מת. הוא פשוט לא יכל יותר. כך בואי הצליח להתגבר על מחיר ההצלחה.

בואי פשט את עורו של זיגי, ושם אחד חדש. הפעם זה היה אלאדין השפוי. המשפט A Lad Inasne (בחור לא שפוי) הוא משחק מילים שהוביל ללידתו של אלאדין השפוי (אגב, האלבום במקור היה אמור להיקרא Love Aladdin Vein אבל מיד נגנז בעקבות הקונוטציה לסמים). במהלך ינואר 1973, בואי נכנס לאולפני טריידנט בלונדון (וגם לאולפני RCA בניו יורק) כשלצידו העכבישים ממאדים: מיק רונסון (גיטרה), טרבור בולדר (בס) ומיק "ווד" וודמנסי (תופים). להרכב הצטרף בסשן, הפסנתרן מייק גרסון. יליד ניו יורק, נגן מוכשר, שהשתלב בסצנת הג'אז האוונגרדי חסר הגבולות. בשבילי, גרסון הוא כנראה אחת הסיבות המרכזיות למה האלבום הזה בשבילי הוא הטוב ביותר שלו. לצד בואי, קן סקוט על ההפקה שכבר היה שותף באלבומים הקודמים.

כל השירים היו בעצם חוויות של זיגי באמריקה. בואי עצמו תיאר את האלבום כולו כ"זיגי הולך לאמריקה". הטירוף, הלחץ, הבמה, המעריצים, כל אלה גרמו כמעט לדיוויד לאבד את שפיותו, והוא ביטא זאת באסופת השירים, שמרכיבים יחידה אחת על מסע בארה"ב של סמים, הופעות, סכיזופרניה, אגו, מוות, ועוד ועוד...

התוצאה היא אלבום מאוד מעניין, רב גוני, אקלקטי, קליט ופשוט לצד מורכב ואוונגרדי בו זמנית, מטורף, שמכיל סגנונות רבים כמו גלאם, הארד רוק אנרגטי, ג'אז אוונגרדי, קברט ודו וופ. השירים היו יותר כבדים מבעבר. בואי הגיע לאחד משיאיו הגדולים.

נפתח בדרך אנרגטית וכיפית עם Watch That Man. הארד רוק מתוגבר באנרגיות בלתי נגמרות, ובזמרות ליווי, עם מהלך אקורדים פשוטים לאורך כל השיר, כולם בקצב קבוע, ודיוויד שר בכריזמה הכה אופיינית לו. השיר הזה הוא פשוט נפלא ואין דרך יותר טובה מלפתוח אלבום כזה קשה מבחינת תכנים, בקטע כל כך שמח. למרות שהוטחו ביקורות רבות על המיקס שלו, שמטען כי היה חפוז, ונעשה בצורה פזיזה מדי, בגלל שהשירה של בואי לא הוצבה במרכז. סקוט מספר כי כששלחו את הטייפ לחברת התקליטים, הם קיבלו טלפון בו הם מבקשים את המיקס הסופי של דיוויד, כדי שיהיה במרכז. המיקס הזה הציב את בואי בפרונט והכלים נדחקו הצידה. בעקבות זאת, מספר שבועות לאחר מכן, סקוט קיבל שיחה בה אמרו לו: "צדקת מלכתחילה. ניקח את המיקס המקורי".

ואז אחרי כל הכיף, מגיע ה-דבר. שיר הנושא של האלבום. שיא של אי שפיות המשתלבת בלחן קליט ופשוט. בואי כתב את השיר בעקבות ספר של אלווין וו שקרא, Vile Bodies, העוסק בדור הצעיר של בריטניה במהלך שתי מלחמות העולם. לצד המחלה הנפשית של אחיו למחצה טרי והטירוף שחשש שיבוא במהלך הטור, הובילו אותו לכתוב את השיר. אלאדין השפוי אותו כולנו אוהבים. השיר הוא לכאורה פשוט. מבנה אקורדים פשוט של A ו-G בפזמון. אבל פה, נכנס גרסון שפשוט מעלה את השיר כמה רמות למעלה. בואי שמאוד התרשם מהכישרון שלו, לא סתם לקח אותו לסשן. בואי ביקש ממנו לנגן סולו על גבי המנגינה. גרסון חשב כי עליו לחשוב פשוט, וניגן סולו בלוזי. בואי השיב לו בנימוס: "זה לא מה שאני רוצה". גרסון ניגן אחרי זה סולו לטיני, וגם זה לא מה שבואי רצה. הזמר אמר לו: "סיפרת לי על האוונגרד הזה. אז תעשה את זה". בואי נתן לגרסון להתפרע, והתוצאה מצוינת! הטירוף הא טונאלי שמשתלב בשיר הרוק הפשוט וסולו הסקסופון הסקסי, יוצר תערובת משונה ומטרידה שרק מגבירה את הסקרנות. פשוט בראבו. גרסון מחזיק את השיר הזה, ורק מראה שמר בואי הוא מפיק מוכשר ויצירתי, כפי שהפסנתרן סיפר שנים אחר כך.

אחרי הדממה הפתאומית של הקטע ההוא, בא ההיט סינגל של האלבום, Drive-In Saturday. גלאם מצוין, שמשלב באופן מקורי את הרוק האנגלי של הסבנטיז, עם הדו וופ האמריקאי של הפיפטיז. את השיר במקור, דיוויד כתב ללהקת Mott the Hoople. אך הם החליטו שלא  (בואי שנעלב, גילח את הגבות שלו כתגובה). לא נורא. דיוויד מגיש את השיר באופן יפייפה, ומראה עד כמה הוא כישרוני בסגנונות שונים. הליריקה שלו מקורית במיוחד ולא אופיינת לסינגל הממוצע. עולם פוסט אפוקליפטי שתושביו שכחו איך "לעשות את זה", והם צופים בסרטי פורנו ישנים כדי להיזכר. משונה... אבל כידוע, אין דבר כזה רגיל אצל דיוויד.

השיר הבא הוא אחד הטובים... Panic in Detroit. שום פעם, הארד רוק מתוגבר בריף קליט שלא ייצא מהראש, ויגרום לכל גיטריסט לנגן אותו עד הנצח. בואי שר על מהומה. על אנרכיה. הרבה לפני שלהקות הפאנק עשו את זה. בהשפעת סיפוריו של חברו איגי פופ על תקופת נעוריו בדטרויט. הדרמה קורנת מהשיר הזה, לצד הקצביות והאנרגטיות שבו. והזמרות ליווי תורמת עוד יותר כשהן שרות, הן נאבקות, הן צורחות ונלחמות לצד הגיטרה של רונסון. הפזמון המיוחד ישאיר לכם בשמיעה הראשונה את ליין הבס הגאוני שמצטלב עם רונסון. אנחנו ממשיכים, וכך גם המהומה.

Cracked Actor הוא הפחד של בואי מההזדקנות. אבל לא פיזית. הוא פוחד לנוח על זרי הדפנה, שיישכח בעקבות הישענות על הישגי העבר. הפחד מחוסר היצירתיות. דבר שמעולם לא קרה ליוצר הגאון הזה, שדאג לחדש ולהשאיר טביעת אצבע בכל פעם. בואי כותב על הכוכב ההוליוודי המזדקן המזמין זונה לביתו, כשהוא על קראק. כל זה בשיר הארד רוק אגרסיבי במיוחד, עם פזמון כיפי שלא יוצא מהראש בקלות. Crack baby crack! show me you're real! בלי קשר למילים, זה שיר מצוין.

עכשיו עם אמרתי ששיר הנושא הוא אחד השיאים של האלבום, מצטרף אליו Time. אמנים רבים שרים על הזמן, הפחד ממנו, שהוא רץ כל כך מהר, כמו איך שאיינשטיין התייחס לזמן בדבריו. ובואי מגיש אותו בצורה תיאטרלית, מדמה אותו לזונה, בליריקה פואטית במיוחד, גיטרה  מייללת, בתוספת מנגינה בסגנון ברכט/וויל, ואומר כי הטריק שלו הוא אתה ואני. בואי שר על הזמן בצורה מעניינת ומדהימה, עם הפסנתר שאפשר לדמיין באולמות הגדולים של גרמניה בשנות ב-20, דבר שישפיע על איזה בחור אחד שקוראים לו פרדי מרקיורי שהיה לו את הרצון לשלב בין זפלין ללייזה מינלי. הפחד מן הזמן האוזל נראה, במיוחד אחרי שבואי מספר על בילי מיוריקה מתופף הניו יורק דולס שהלך לעולמו מוקדם מדי. עכשיו כשבואי לא איתנו, השיר הזה נשאר כל כך רלוונטי. וכך השיר מסתיים בשירת ה"לה לה לה", עד הסיום היפייפה.

השיר הבא ממשיך את אווירת הדו וופ של Drive In, עם The Prettiest Star (מעניין מי זה...). השיר הזה, שיצא כסינגל ב-1970, עבר שינוי עם בואי החדש של שלוש שנים אחרי. בתוספת הגיטרה הקליטה, מחיאות הכפיים, ושירת הליווי של ה"דו פם". את השיר הזה כתב לאשתו אנג'י, כשבאותה שנה הרולינג סטונס כתבו שיר ששמו "Angie"...

ואם כבר דיברנו על הרולינג סטונס, בואי מביא את השיר הבא, במוג שיוצא מדעתו, עד שהתופים באים, וגרסון מנגן את הפזמון של השיר אבל בצורה דיסוננטית ומשונה. הקאבר של בואי לרולינג סטונס בשיר Let's Spend the Night Together הופך את השיר הרוק אנד רול הסיקסטיזי והאופטימי, לשיר גלאם חצוף וסקסי במיוחד. כשהקצב מוגבר, והדיסטורשן גועש. בואי גם הוסיף בית משלו, כשהוא מבקש מאהובתו לעשות אהבה. אחרי כל הדרמה והרצינות של השירים האחרים, מגיע השיר הזה שפשוט רוצה לעשות אהבה. והאמת, זה רגע מצוין.

לשיר הלפני אחרון, מגיע The Jean Genie. בלוז רוק פשוט וקליט, עם גיטרה ומפוחית שנשארים על אותו ריף קבוע, ופזמון גלאמי שנשאר בראש להרבה זמן. את השיר הזה כתב בעקבות בילוי עם הדוגמנית סירינדה פוקס, באותה תקופה, הכוכבת של אנדי וורהל (לאחר מכן, אשתו של סטיבן טיילר). לשיר הזה צולם קליפ, רק ניצן אחד ראשון לפני שבואי יהפוך למאסטר בתחום הוידאו קליפ.

ולסיום המושלם, מגיעה הבלדה המצמררת, Lady Grinning Soul, יופי קורן ממנה, מה עוד אפשר להגיד? הפסנתר של גרסון ששוב פעם מחזיק את השיר עם הנגינה שלו המתכתבת עם אולמות הקונצרטים המכובדים, בעיקר בפתיחה. השירה של בואי שמגיעה לגבהים מרגשים, מהשיאים הגדולים שלו כזמר, בנוסף, הכישורים שלו על האקוסטית מראים שהבן אדם היה מוכשר כל כך שכל כלי שנגע בו נשמע מדהים. הפזמון המרגש נשאר צרוב במוח, והסוף המצמרר, הו הסיומת של שני האקורדים שנמשכים עד שהשיר מתפוגג, וחותם אלבום מדהים, עתיר עלילות, שיגעונות, סקס ומסתיים ביופי.

Aladdin Sane יצא ב-13 באפריל 1973, ונמכר ב100,000 עותקים ברגע שיצא. הסינגלים Drive In Saturday ו-The Jean Genie, עשו את העבודה גם הם. בבריטניה הגיע לראש המצעד, באמריקה למקום 17, שם בעיקר קיבל שבחים על עבודתו. כמעט כל השירים בו בוצעו בסיבובי ההופעות שלאחר מכן, ולא סתם האלבום הזה הוא אחד מהנמכרים ביותר שלו. גם היום, אחרי יותר מ-40 שנה מאז יצא, הוא עדיין רלוונטי, עדיין בועט, ועדיין אהוב.

בואי לאחר מכן, יעזוב את העכבישים ממאדים, כשיתחיל לעבוד עם אנשים אחרים, יפתח פרסונה אחרת, כשבינתיים זיגי ואלאדין מתים. בואי לא הסתכל אחורה, מכאן הוא המשיך הלאה לדבר הבא. למרות ההצלחה האמנותית והמסחרית, תמיד הוא דחף את עצמו למשהו חדש.

לסיכום, Aladdin Sane הוא אלבום מופתי, חובה לכל מי שאוהב את בואי, גלאם, רוק אנגלי, ובעיקרון אוהבי המוזיקה. יש בו הארד רוק בועט ואנרגטי, ג'אז אוונגרדי, קברט תיאטרלי, ויופי מושלם שיכול לגרום לצמרמורת עד כדי דמעות. בואי עזב את הקונספט של האלבום הקודם שכלל שירי גלאם שדומים אחד לשני. האלבום הזה מאוד אקלקטי, השירים יותר כבדים בתכנים, ובואי לא חשש לגעת בדברים שעוד לא נגעו. הוא לא פילוסופי מדי כמו The Man Who Sold the World, לא אינטימי כמו Hunky Dory, בטח שלא נאיבי כמו Space Oddity. האלבום הזה יותר פרנואידי, מטורף, משוגע, נועז יותר, ועומד בגאווה כיצירת מופת. כשבואי לא איתנו, נותר רק לשמוע את יצירותיו הגדולות, להתפעל, להתרגש, ולזרום לקצב של החייזר הזה. החייזר הזה שבא לשמח אותנו גם כשלא ניסה, והביא אור לעולם.

R.I.P (1947-2016) הנה האלבום כולו להאזנה: דיוויד בואי - Aladdin Sane

Roxy Music ההתחלה

מסיבת קוקטיילים, שמפניה, דיבורים ברקע. ככה מתחיל אלבום הבכורה הנפלא של להקת רוקסי מיוזיק, ספינתו של בחור מוזר אחד ושמו בריאן פרי. הוא אסף איתו עוד כמה עופות מוזרים. פרי, אנדי מקאי, בריאן אינו, פיל מנזנרה, פול תומפסון, ובסיסט ושמו גרהאם סימפסון (נפטר ב-2012). התוצאה הייתה להקה משונה שלא הייתה דומה לאף אחת באזור. המוזיקה הייתה קליטה, סקסית, ומרקידה, אבל בו זמנית גם ניסיונית, בלתי מתפשרת, אוונגרדית, ואינטליגנטית. חבריה נראו כאילו נפלו מפלנטה אחרת. גם היום, קשה לשייך אותם לז'אנר ספציפי אחד. דבר אחד בטוח, הלהקה הזו הייתה משהו מיוחד. הם יצרו לעצמם סגנון המפריד אותם מן השאר, וזה נשמע באחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר אי פעם.

סיפורנו מתחיל בנובמבר 1970, כשפרי (חובב נשים יש לציין) איבד את משרתו כמורה לאמנות קרמיקה בבית ספר לבנות. הוא התחיל לבנות לו קריירה מוזיקלית, לאחר שנבחן לשיר במפלצת הרוק המתקדם, קינג קרימזון. פרי לבסוף לא החליף את גרג לייק, כיוון שמנהיגי הלהקה רוברט פריפ ופיטר סינפילד, לא חשבו שקולו של הסולן מתאים ללהקה, אך הם בהחלט האמינו שלבחור יש פוטנציאל. השניים מסרו את פרי לחברת התקליטים של קרימזון, EG שתפתח את הכישרון הצעיר. בחיי, הם צדקו.

פרי החל לרקוח במוחו על הקמת להקה חדשה. השילוב המושלם בין רוק אנד רול לאמנות, מן הסתם, כיוון שפרי היה סטודנט לאמנות. כך גם רוב חברי הלהקה. הראשון להצטרף, היה אנדרו מקאי. שענה למודעה של פרי לחיפוש קלידן. אך מקאי ענה לו כנגן כלי נשיפה. לא כקלידן. הוא הביא את חברו שכן היה קלידן. בריאן אינו. אוונגרדיסט גם הוא סטודנט לאמנות. אינו ומקאי נפגשו יחד בעת לימודיהם, ושניהם היו מעוניינים בסצנת המוזיקה הניסיונית. מקאי שכנע את אינו להצטרף בתור יועץ טכני, לפני שהפך לחבר להקה.

ללהקה היה מתופף ושמו דקסטר לויד, שניגן גם על טימפאני, אך הוא עזב, והוחלף ע"י פול תומפסון שענה על המודעה שפרסמה הלהקה במגזין המלודי מייקר (המקור להקמתן של להקות מצליחות רבות) ובה נרשם: "דרוש מתופף פלא ללהקת אוונט-רוק". את עמדת הגיטרה אייש פיל מנזנרה. לבחור היה רקע שונה משאר חברי הלהקה. נולד לאב אנגלי ואם קולומביאנית, ובילה את צעירותו בדרום אפריקה. הוא הגיע לאנגליה בשביל לפרוץ ולהצליח עם קריירה מוזיקלית. הוא לא למד בביה"ס לאמנות, אך יש לציין שבין מכריו היו דיוויד גילמור ורוברט ווייאט שהיו חבריו של אחיו הגדול של מנזרנה. הוא אמנם לא התקבל ללהקה מיידית. הגיטריסט בתקופה הזו היה דיוויד אוליסט חבר להקת דה נייס לשעבר, ומנזרנה היה הרואדי של הלהקה.

כמובן שצריך גם שם. פרי הגיע עם הרעיון לשם כהומאז' לבתי קולנוע ואולמות ריקודים, וגם כמשחק מילים על המילה "רוק". הלהקה נקראה "רוקסי" אך ברגע שפרי גילה שיש להקה עם אותו שם, הוסיף את ה"מיוזיק" ומאז הלהקה זכורה הזו בשמה הידוע והכה מוכר בקרב חובבי הרוק.

לרוקסי מיוזיק כבר היו מעריצים. ריצ'רד וויליאמס מהמלודי מייקר פגש את פרי והתרשם ממנו ומשאר חברי להקתו. עוד מעריץ חשוב היה ג'ון פיל שדרן ה-BBC, שאמר כי הלהקה תכבוש את העולם בסערה. גם וויליאמס עזר להעלאת הלהקה לתודעה כשכתב עליהם במגזין המפורסם.

זמנו של אוליסט היה קצוב בלהקה. הגיטריסט נכנס למריבות עם תומפסון המתופף, ארז את הכלי ועזב. כשאוליסט לא הגיע לחזרה, החבר'ה מיד התקשרו למנזרנה שיגיע לעזרתם, ומכאן זה כבר היסטוריה.

עם צירופו של מנזנרה, ניגנה הלהקה לדיוויד אנטהובן, 50% מהנהלת EG, שהחתים אותם שבועיים לאחר צירופו של הגיטריסט.

הלהקה חיפשה אחר אולפן להקליט בו, תהליך שלקח חודשים ובו הלהקה עשתה חזרות, עבדה ללא הפסקה זמן רב על השירים, עד שמצאו את אולפני קומאנד (שידועים בשל הסאונד הגרוע שלהם, שלא התאימו לחזונו של פרי שהקליט חלק מהקטעים מחדש בשנת 1976 באלבום הסולו שלו) בהם הקליטו את האלבום במשך שבוע אחד במהלך מרץ 1972. ההקלטות מומנו ע" EG, שכבר היה להם מספיק כסף וביטחון כלכלי, לאחר ההצלחה של אלבום הבכורה פורץ הדרך של קינג קרימזון, In the Court of the Crimson King. על ההפקה הופקד התמלילן של קרימזון, פיטר סינפילד, יחד עם אינו שגם הוא התמחה בתחום. התוצאה הייתה אלבום מעולה, מעניין שלא נשמע עוד כמוהו באותה תקופה.

אז כאמור, הקריירה המוקלטת של רוקסי מיוזיק מתחילה עם צלילים של מה שנשמע כמו מסיבת טייקונים. משם עוברים, לשיר עצמו. ואני אגיד לכם, אני חושב שזו פתיחה כל כך מדהימה לאלבום בכורה. לכאורה מדובר כאן בשיר רגיל. יש לו את התחושה הסקסית שאפיינה שירים אי שם ב-50s, יש ארבעה אקורדים, ביצוע ספונטני במיוחד, אבל לא מדובר כאן במשהו נורמלי. אינו מוסיף לתבשיל סינתסייזר VCS3 שהיה חדשני לתקופה, שעלול לצרום לאוזניים מודרניות, אבל בהחלט אחד הדברים שעושים את השיר הזה. Re-Make/Re-Model הוא פתיח מצוין לאלבום, שמסתיים בדרך מצוינת, כמו הופעת רוק אנד רול טובה. כל אחד מקבל סולו משלו לאחר סדרת האקורדים של השיר. למי ששם לב, אפשר לשמוע בסולו הבס של סימפסון את Day Tripper של הביטלס, ובסולו של מקאי את "דהרת הוולקירות" של ווגנר. השיר כיאה לפרי, עוסק באדם שאוהב מראה של אישה כלשהי, אבל מפחד להגיע אליה. למי שסקרן לגבי הקטע בו כל חברי הלהקה שרים CPL 593H (בשיר עצמו זהו מספר המכונית שהאישה נוהגת), מדובר במכונית שהייתה של פרי שהיה על הלוחית שלה את המספר אותו שרים החבר'ה (Mini Clubman כחולה משנת 1970), וזמן מה לאחר שמכר את המכונית, ראה אותה חונה בפארק ואישה צעירה מושכת נכנסת אליה. מכאן זה היסטוריה. אין ספק שמדובר כאן בפתיחה מושלמת לאלבום נהדר, שלאחר מכן זה רק הולך ונהיה טוב יותר.

ממשיכים ב-Ladytron הנהדר בעיקר בגלל הפתיחה המסתורית שלו, עם אבוב בודד המשייט באזור של מלוטרון אפל. פרי ביקש מאינו שייתן לו בהתחלה סאונד שיישמע כמו הנחיתה על הירח שהתרחשה 3 שנים לפני כן, לאחר מכן זה הופך לשיר אהבה מצוין של פרי עם בית קליט במיוחד, שמתפתח לכיוונים מעניינים עם הסולואים המטורפים של מקאי ומנזרנה כל אחד על כליו, עד שהם משתלבים יחד לליין מוסיקלי, כך זה נמשך עד חזרתו של הסינתסייזר של אינו, המסיים שיר אהבה בצלילים שלא מן העולם הזה. השיר מתייחס לג'קומו קזנובה, איש האשכולות הנודע בזכות קסמו על נשים.

If There Is Something הוא מין שילוב מוזר בין הרוק האמנותי הייחודי של רוקסי מיוזיק, עם מוזיקת קאנטרי שמחה. השילוב הזה נשמע מעולה בשיר קצת שונה מן השאר, באווירתו השמחה שמתפתחת אחרי זה לסגנון המשונה והייחודי של הלהקה. השיר עוסק בבחור מאוהב מצעירותו עד זקנתו. לציון מיוחד סולו הסקסופון של מקאי, ושירתו המאוד משכנעת של פרי, שממש מתכוון במילים שלו. בהחלט אחד השירים הטובים ביותר באלבום, לדעתי.

לטובת קידום האלבום, הלהקה הקליטה סינגל ושמו Virginia Plain, שאכן עשה את העבודה כשהגיע למקום ה-4 במצעד הלהיטים של אנגליה. מדובר כאן באחלה שיר פשוט וקצר, שלא יוצא מהראש בקלות. השיר הוקלט לאחר האלבום, ונכנס בגרסה האמריקאית, ולאחר מכן בגרסאות מחודשות שיצאו לאלבום. על הבס מנגן ריק קנטון שהחליף את סימפסון לאחר יציאת האלבום.

השיר הבא 2HB קצת מרגיע את האווירה, עם הפסנתר החשמלי של פרי עם שיר קליט וטוב, הבית לדעתי הוא אחד הרגעים היפים באלבום. מקאי מפליא בסולו יפייפה ומרחף קצת, שנותן קצת גוון מעניין לשיר. מה שמראה סופית, כי הסוד של רוקסי מיוזיק הוא השילוב המושלם בין השיר הפשוט והקליט לבין השאפתנות הניסיונית. שם השיר הוא מחווה לשחקן המפרי בוגרט עם המספר 2 שבעצם אומר: "להמפרי בוגארט". השיר עצמו מתייחס לקלסיקה שבוגרט כיכב, קזבלנקה.

The Bob (Medley) הוא הקטע הכבד באלבום, ההשפעות של דיפ פרפל ובלאק סאבאת' מורגשות עם הגיטרה אפופת הדיסטורשן במוטיב המרכזי שאותו קשה להוציא מהראש. מדי פעם בפעם, נקטע ההארד רוק לטובת קטעים אווונגרדיים מעניינים מבית אינו, עם צלילים משדה קרב. לא סתם שם השיר הוא בעצם ראשי תיבות של הקרב על בריטניה. במהלך השיר, מגיעים למחוזות שונים, כמו קטע בלוז רוק אנרגטי עם סולו מצוין של מנזרנה, וקטעי פסנתר. מין איזון בין הרועש לשקט, המטורף והנורמלי, הפשוט והניסיוני. הקטע מסתיים בקליימקס מדהים בצירוף טימפאני דרמטי. אכן אחד המעניינים באלבום.

השיר הבא Chance Meeting הוא בלדת פסנתר יפה המשולבת יחד עם הטירוף השגרתי של הלהקה, בעזרת הסינתסייזר ומכשירי ההקלטה של אינו, בתוספת הגיטרה הצורמנית של מנזרנה. השיר מבוסס על סרטו של דיוויד לין, Brief Encounter.

Would You Believe? גם הוא שיר קצר ויפייפה, האמת קצת ביטלסי בהתחלה, עם מנגינה אופטימית ושירה נוגה של פרי, שמיד לאחר מכן מגיע לרוק אנד רול טוב, פרוע ואנרגטי, משם חוזר לאיך שהתחיל, וכך מסתיים לאחר קצת יותר מ-3 דקות כיפיות, ומכאן אנחנו מגיעים לקראת הסוף.

Sea Breezes מיני אפוס מצוין שמשכו 7 דקות, המגיח מן האפלה בשקט נוגה עם שירה יפה של פרי לצד צלילי הפסנתר החשמלי שלו והאבוב של מקאי (כמה כלי מדהים זה אבוב!). הלהקה ממשיכה בלחן המרגיע והמרחף עד ששניות של דממה, מובילות אותנו לחלק הבא. גם הוא לחן פשוט וקליט, המשולב עם רעשי הגיטרה של מנזרנה. לאחר מכן, חוזרים למנגינה הפותחת והיפייפיה, שסוגרת את היצירה בצורה יפה רגע לפני שהאלבום מסתיים, ואנחנו נפרדים.

הלהקה נפרדת מן המאזין בשיר קצר בשם Bitters End. מין סאטירה על הדו וופ של שנות החמישים. הלהקה שרה כיאה לסגנון, אך עושה את זה בצורה משונה שעלולה להישמע קצת מטרידה בפעם הראשונה, אבל מתרגלים. וכך מסתיימות להן 45 דקות מדהימות ומעניינות במיוחד של רוק אמנותי בריטי עתיר חוש הומור וניסיונות מוזיקליים.

כמה ימים לאחר הקלטת האלבום, אנטהובן יחד עם בחור ושמו טים קלארק, החלו לעשות מאמצים בשביל החתמתה של הלהקה החדשה שבשבילם, הייתה מבטיחה בשל העובדה שהיא יצרה כאן משהו חדש. כריס בלקוול מנהל חברת התקליטים Isalnd, לא התרשם בהתחלה, למרות שהשניים הפצירו בו ללא הפסקה. יום אחד כשהראו לבלקוול את העטיפה המושכת, הוא הכריז: "נראה טוב! החתמנו אותם כבר?"

עטיפת האלבום צולמה ע"י קרל סטוקר והדוגמנית שהופיעה הייתה קארי-אן מולר שקיבלה טלפון מהסוכנות שלה. היא הצטלמה למרות שבאותה תקופה, הלהקה לא הייתה ידועה בקרב הקהל הרחב. מולר נישאה לאחיו הצעיר של מיק ג'אגר, כריס. פרי חובב נשים מושבע, רצה את עטיפת האלבום בסגנון שנות החמישים. ועם התספורת, הלבוש, והצילום האותנטי, המטרה אכן התגשמה, מאז על כל אלבום של הלהקה הופיעו נשים שפרי הכיר במשך חייו.

האלבום יצא ב-16 ביוני 1972, והפך להצלחה גדולה. המבקרים שיבחו, הקהל אהב ובעיקר הסתקרן בנוסף למוזיקה גם למראה המשונה של הלהקה בהופעות. הסינגל Virginia Plain שהוקלט לאחר האלבום, עשה את העבודה ללהקה כשהשיג ללהקה הופעה בתכנית הטלוויזיה הפופולרית של אותם זמנים, Top of the Pops, מה שהוביל למספר מכירות גדול יותר, שהביא את האלבום למקום ה-10 במצעד האלבומים הבריטי בספטמבר של אותה שנה. מהר מאוד, סימפסון כבר איבד עניין, ועזב את הלהקה ואת המוזיקה בכללי. החליף אותו ריק קנטון, שגם הוא עזב במהירות, ומאז לרוקסי מיוזיק לא היה בסיסט קבוע בכל שנותיה. שנה לאחר מכן, כבר החלה לעבוד על אלבומה השני For Your Pleasure, אבל זה לפעם אחרת.

לסיכום, אלבום הבכורה של רוקסי מיוזיק, הוא פיסת מוזיקה מעניינת וחשובה. הסגנון המקורי והייחודי של הלהקה הפריד אותה משאר הלהקות שפעלו בסצנה. השילוב עם צליל ה-50s יחד עם ניסיונות אוונגרדיים, גלאם רוק, הרבה דמיון, חזון אמנותי, קצת פרוג רוק והמון אהבה לנשים, הוכיח בריאן פרי את מעמדו כמנהיג של הלהקה, יחד עם נגנים מוכשרים לא פחות. יש בו שירים יפים, יצירות מעניינות, וניסיונות שלא שומעים בדרך כלל באלבום בגלאם רוק הממוצע. מאז יצא, הביא את הלהקה לליגה הבינלאומית, והשפיע על מאות של אמנים גם היום. ולא רק בתחום הרוק. Roxy Music מומלץ למי שרוצה לשמוע דברים טיפה שונים. הוא בהחלט מיוחד ומעניין אבל הכי חשוב, כיף להקשיב לו בגלל שהוא כל כך מעניין. אני תוהה לעצמי אם האלבום נקנה בגלל תוכנו או בגלל עטיפתו who knows?

אז חברים תיהנו, מדובר כאן במשהו מיוחד - Roxy Music

David Bowie - Hunky Dory

מאז דיוויד בואי הוציא ב-1969 את Space Oddity כנראה להיטו המצליח ביותר, שהפך אותו לשם, הוא לא הצליח לצאת מהשיר עצמו. הברכה הפכה לקללה, כשרוב הזמן באותה תקופה, הוא היה זכור אך ורק בגלל השיר הזה. החשש המתמיד מלהפוך לאמן של one hit wonder כמעט והתממש.

ב-1970, הוציא בואי את אלבומו השלישי The Man Who Sold the World שאף על פי שקיבל ביקורות משבחות, לא הגיע לקהל הרחב. הוא לא מכר מספיק בשביל להיכנס למצעדים. האמן חשש כי הקריירה שלו עלולה להגיע לסופה.

הדבר השתנה לטובה כשב-1971, יוציא בואי את הפרודיה שלו ל-My Way של פרנק סינטרה, אותה כתב ב-1968. בשנה ההיא, בואי תרגם מצרפתית לאנגלית שיר שנסון צרפתי בשם Comme d'habitude אותו כתבו קלוד פרנסואה, לבקשת מנהלו טוני דיפרייס. השיר אותו תירגם נקרא Even a Fool Learns to Love לא התקבל, ושנה לאחר מכן, פול אנקה רכש את הזכויות לשיר ותרגם אותו לאנגלית, מה שהפך ל-My Way, שהיה ללהיט היסטורי בביצועו של פרנק סינטרה.

הצלחתו של הלהיט גרמה לבואי לסיים את עבודתו, כפרודיה. הוא ניגש לכתוב את השיר בחדר ענקי וריק ובו היו שזלונג, מסך בסגנון אר נובו (זרם אמנותי), מאפרה ופסנתר. הוא כתב את השיר, בזמן שניגן על הפסנתר, וכל התהליך עצמו הסתיים באחר הצהריים.

הוא הציג את השיר לחבריו, והתהליך נמשך, כשהקלידן ריק ווייקמן (לפני שהצטרף ללהקת יס) הוסיף מלודיה משלו אותה ניגן על הפסנתר, ומיק רונסון הגיטריסט ושותפו המוזיקלי של בואי לאורך שנות השבעים, כתב את אחד מהעיבודים הראשונים שלו לכלי קשת. וכך יצא לעולם אחד מהלהיטים הגדולים ביותר במוזיקה הפופולרית, Life On Mars? שהחזיר לבואי את המומנטום שצבר. האמן ניצל, אך רוב האלבום עליו עבד לא פחות Hunky Dory היה גם הוא הצלחה גדולה.

מפיקו הנאמן של בואי טוני ויסקונטי, ראה כיצד הוא נהיה פחות ופחות מרכזי בעבודה. אם כנגן, כשהחליף אותו על הבס טרבור בולדר, ועל ההפקה כשהוחלף ע"י קן סקוט. זהו האלבום הראשון של בואי בו מנגנת כל להקתו שתהפוך לאחר מכן ל"עכשיבי המאדים" (מלבד ווייקמן שדחה את ההצעה בשביל להצטרף ליס). לצד סקוט, גם בואי עזר בתהליך ההפקה כשבעטיפת האלבום, מצוין כי האלבום הופק ע"י קן סקוט ובעזרת the actor. ה-actor הזה היה כמובן בואי.

ההקלטות לאלבום החלו ב-8 ביוני 1971 באולפני טריידנט בלונדון, כשלבואי לא היה בכלל חוזה הקלטות, והסתיימו חודשיים לאחר מכן באוגוסט.

התוצאה הייתה אלבום נפלא וחשוב בקריירה של בואי, שכלל מחוות לאנשים משפיעים בחייו של בואי כמו בוב דילן, אנדי וורהול ולו ריד עם להקתו הוולווט אנדרגראונד, שירי אהבה למיניהם, מיני אוטוביוגרפיה ועוד ועוד.



נפתח בלהיט Changes שגם הוא עשה לבואי עבודה טובה מאוד, העוסק בטבע האמנים להמציא את עצמם מחדש, והתרחקות מהרוק המיינסטרימי. עם עבודה מצוינת של ווייקמן על הפסנתר, ועיבוד נפלא של רונסון לכלי הקשת, המתכתב נפלא עם הלהיט הקלאסי. דמובר כאן בשיר קליט ויפה, עם פזמון שייזכר להרבה זמן בראשו של המאזין. אז פתחנו את האלבום בקלילות, ואנחנו ממשיכים.

ואז בא אחד השירים הכי אהובים עליי אישית מבואי. Oh! You Pretty Things עם נגינת פסנתר מושלמת מצד ווייקמן, המשתלבת נפלא עם בואי ששר על דור חדש אותו הוא מכנה הhomosuperior תוך הזכרתם של אישים משפיעים המיסטיקן אליסטר קראולי והפילוסוף פרידריך ניטשה. מלבד הבית, אי אפשר שלא לציין את הפזמון המושלם עם מהלך אקורדים קליט, ועבודה ווקאלית מושלמת המשתלבת בזמן עם קולו של בואי. ובמעבר חד, אנחנו עוברים לשיר הבא. יש לציין כי השיר עצמו ניתן למוזיקאי פיטר נון שהוציא את השיר כסינגל באותה שנה.

Eight Line Poem הוא מעבר מרגיע ויפייפה של בואי העובד במעבר חד, עם נגינה פשוטה של ווייקמן (בדיוק מה שצריך), עם נגינה בלוזית מידיו של רונסון על הגיטרה. כמו השם אומר, בואי שר פואמה בת שמונה שורות, ולאחר 2 דקות מסתיים השיר באקורד חותם של C, שמוביל אותנו לפסגת האלבום.

Life On Mars? מה כבר לא אמרתי עליו? מדובר כאן באחד השירים הטובים ביותר שיצאו אי פעם. בואי הצליח ליצור ממשהו אחד משהו אחר גדול יותר. אם אלו המילים המאוד מרתקות וסוריאליסטיות העוסקות בנערה מתבגרת התוהה לעצמה על חיים חופשיים במאדים, בשל העובדה כי היא חשה נשלטת ע"י הוריה (מין מרד מעורים). גם כאן, עבודת כלי הקשת מצוינת, ומגיעה לשיא דרמטי ומרגש בסופו. "חיים במאדים?" תמיד יהיה להיט מונומנטלי, וכל אדם האוהב מוזיקה חייב לשמוע את הלהיט הזה. לחדי השמיעה שביניכם, תוכלו לזהות כי בסוף השיר נשמע צלצול טלפון. כמחווה ידידותית הומוריסטית בעטיפת האלבום צוין כי השיר מוקדש ל-frankie.

כדי להקל את האווירה, מביא בואי את שירו Kooks. שיר פופי וחמוד עם פזמון קליט, אותו כתב הזמר לבנו שנולד דנקן. בואי כתב את השיר לאחר ששמע תקליט של ניל יאנג, ושם קיבל את הבשורות. כיום דנקן הוא במאי קולנוע מצליח.

Quicksand העוסק בתנועת השחר המוזהב, הוא שיר אקוסטי יפייפה עם פזמון נפלא ובלתי נשכח, בשבילי אחד מהרגעים היפים של בואי, הלהקה מצטרפת בהדרגה לבואי, יחד עם כלי הקשת ההופכים כל שיר באלבום הזה לגדול. רונסון בנוסף לגיטרה האקוסטית, ולעיבודים מנגן גם במלוטרון כפי שאפשר לשמוע בפזמון. סקוט המפיק עבד על האלבום הזה לאחר שסיים את עבודת ההפקה לאלבומו של ג'ורג' האריסון All Things Must Pass, שכלל ברובו צליל אקוסטי. סקוט המשיך לעבוד עם צליל אקוסטי ברוב האלבום הזה.

השיר הבא הוא שיר יפה וחמוד עם פסנתר מאוד 50s בשם Fill Your Heart שנכתב ע"י ביף רוס ופול וויליאמס. כשבמעבר חד הוא מתפוגג לטובת הפסיכדליה המטורפת של הבא בתור Andy Warhol שכשמו כן הוא, מחווה לאמן שהשפיע רבות על בואי באותה תקופה. זהו שיר פסיכדלי שמתחיל עם צפצופי מוג למיניהם כשברקע נשמעים בואי ורונסון מתכוננים לנגן, ואז מגיע השיר עצמו. גם הסאונד שלו מאוד פסיכדלי רחוק מאוד מהצליל של שאר השירים באלבום. יש לו אחלה פזמון, ובסך הכל מדובר בשיר טוב מאוד שקצת מתרחק מהאווירה של שאר השירים. רק יש לציין, שוורהול עצמו לא אהב בכלל את השיר הזה כשבואי השמיע לו אותו. השיר למעשה נכתב בכלל לזמרת ושמה דנה גילספי שגרסתה לשיר הופיעה לבסוף שנתיים לאחר מכן באלבומה Weren't Born a Man.

השיר הבא גם הוא שיר יפייפה ובו בואי שר עוד מחווה לאמן שהשפיע עליו מאוד, וזהו בוב דילן. Song for Bob Dylan הוא בעצמו פרודיה לשירו של דילו מ-1962, Song to Woody שהופיע באלבום הבכורה שלו, והיה הומאז' לאגדת הפולק וודי גאת'רי. כשבואי פותח את השיר כמו שדילו פתח שלו באותן מילים, כשבואי משתמש בשם המשפחה האמיתי של דילן צימרמן. בואי גם גותב על דילן כבחור עם קול של חול ודבק כפי שתיארה אותו הסופרת ג'ויס קרול אוטס. שיר זה שבוצע עוד בהופעה ב-BBC עם חברו של בואי, ג'ורג' אנדרווד (חבר להקת הKing Bees) תחת השם Song for Bob Dylan - Here She Comes, דומה לFill Your Heart במהלך האקורדים שלו, וסך הכל גם כאן בואי עשה מחווה יפה לעוד השפעה. כמובן שלא קשה להבחין, שבואי מחקה את שירתו של אלביס בחלק מהשיר, עוד מחווה לאמן משפיע.

סדרת המחוות מסיימת עם השיר לפני אחרון Queen Bitch, שהוא מחווה ללו ריד ולהקתו הוולווט אנדרגראונד. בואי היה מעריץ גדול של הלהקה, ואפילו הקליט קאבר לשירם I'm Waiting for My Man שהופיע בכמה אלבומי הופעה. מדובר כאן בשיר הכי רוק אנד רולי באלבום. כשבואי מתחיל לספור, רונסון נכנס עם הריף על הגיטרה החשמלית בצליל רוק כבד שלא שמענו הרבה מבואי מאז האלבום הקודם, שיר כיפי במיוחד שכיף להצטרף לקצב עם הריף הקליט מאוד שלו, ואנחנו קרובים לסיום.

מסיימים את האלבום עם הבלדה The Bewaly Brothers. בלדת פולק נפלאה עם פזמון נפלא ודרמטי, העוסק לפי בואי בתרבות האמריקנית. לקראת הסוף, הופך השיר למין המנון כמו שירו Memory from a Free Festival, עם שירה מעוותת וגיטרה אקוסטית מהדהדת, שלאט לאט מתפוגגים ומסיימים 39 דקות בריטיות עתירות הומור.

האלבום הביא לבואי חוזה הקלטות עם חברת RCA שנציגיה שמעו את האלבום, והחליטו להחתים אותו לחוזה של שלושה אלבומים ב-9 בספטמבר, כשהאלבום יצא ב-17 בדצמבר, 1971, והפך להצלחה. האלבום קיבל ביקורות טובות, אך לא הפך ללהיט סופית עד יציאתו של יצירת המופת Ziggy Stardust שנה לאחר מכן, שקיבעה סופית את בואי על המפה, ועם הוצאתו של Life On Mars? כסינגל שנתיים לאחר מכן, בשל הסנסציה סביב זיגי, לא היה צריך לדאוג יותר בואי לדעיכת הקריירה שלו. אפילו הוא אומר כי זהו אחד האלבומים החשובים ביותר שעשה, כשהוא מקבל ממעריצים שבחים על עבודתו, ולא רק על הלהיט שהפך אותו לכוכב. לאחר האלבום הזה, זיגי יצא לעולם, ולאט ולאט דיוויד בואי החל להתפוגג לטובת דמותו של זיגי.

לסיכום Hunky Dory, הוא אלבום נפלא וחשוב של סצנת הרוק האנגלית של שנות השבעים, הוא כולל בתוכו שירים מגוונים מסגנונות שונים, שמראים כי האמן מעולם לא היה נאמן לז'אנר אחד. זהו אלבום שמציג לנו את בואי כמו שהוא, ללא מה שיבוא אחר כך. Life On Mars? הוא ללא ספק מאסטרפיס שהפך את האלבום הזה לפופולרי יותר מכל שיר אחר באלבום, ומאז בואי לא הסתכל לאחור. תשמעו אותו, מומלץ. לא סתם האלבום נקרא על שם הסלנג למשפט: "הכל בסדר".

הנה האלבום להאזנה - דיוויד בואי - Hunky Dory

Queen - Queen II

קווין? רוק מתקדם? זה מה שבדרך כלל אומרים חובבי הרוק הקלאסי כשהם שומעים זאת, אך למעשה בתחילת שנות השבעים, המוזיקה שקווין עשתה הייתה פרוגרסיבית. קווין יצרו רוק מתקדם חצוף, גלאמי, קברטי, ונועז במיוחד. כמה שנים לפני שהפכה למפלצת אצטדיונים, הייתה ללהקה מיוחדת אשר יצרה סאונד ייחודי משלה שעם הזמן הפך לכל כך מזוהה בקרב חובבי הרוק. האלבום הזה משנת 1974, הוא כנראה היצירה הכי טובה שלהם מאותה תקופה, וכנראה האלבום הטוב ביותר שלהם.

קווין לא היו מרוצים מאלבום הבכורה שלהם שיצא ביולי 1973, הסיבה המרכזית כי זמנם באולפן היה קצוב, ואי אפשר היה להפיקו בצורה טובה. אף על פי שכלל כמה יצירות נפלאות ושירים טובים שזכו לביקורות טובות, האלבום לא בדיוק היה לרב מכר, והרביעייה לא חשבה שמיצתה את הפוטנציאל שלה ברמה המקסימלית.

אז חודש לאחר יציאת האלבום באוגוסט של אותה שנה, עבדה בפרך עם מפיקה רוי תומאס בייקר על יצירתה הבאה, כשהרעיון בראש מתחיל לקדוח - אלבום קונספט. באמצעות מיקסר בן 16 ערוצים, הלהקה הקליטה את החומר החדש באולפני טריידנט, כשהיא עובדת קשה בפרך על הכפלת צלילים, הרמוניה משותפת. הלהקה ניצלה את הטכנולוגיה והפכה את האולפן לכלי הנגינה שלה.

שני מוחות קודחים עומדים מאחורי האלבום הזה. בריאן מיי הגיטריסט הוירטואוז והמוכשר (הניוטון של הרוק אנד רול) ופרדי מרקיורי סולנה הכריזמטי וגם בנוסף פסנתרן לא רע בכלל. מיי הביא את הרוק אנד רול אל המוזיקה. השפעתו מלד זפלין ודה הו מתבטאת היטב במוזיקה של הלהקה באותה תקופה. מרקיורי היה אחראי על הנועזות והשאפתנות. הסולן טרם יצא מהארון, הושפע במיוחד מאופרה, קברטים ומיוצרים כמו לייזה מינלי. הצמד שאף ליצור דבר יומרני ומורכב, אם השילוב של רעיונותיהם של השניים.

רוג'ר טיילור המתופף תרם שיר אחד ושר קצת, אך לא באמת הזדהה עם הרעיון של המוזיקה הגרנדיוזית, ונתן לחבריו לעשות זאת. ג'ון דיקון הבסיסט השתקן, טרם התחיל להלחין, ושיאו היה עוד לפניו.

אחד הדברים שייחדו את הלהקה מתבטאים במיוחד באלבום זה. טכניקת האוברדאבינג שהיא למעשה העמסת ערוצים מוסיקליים על הקלטה, נשמעת כמעט לאורך כל האלבום, ולמעשה הפכה לסמל של קווין. קולותיהם של חברי הלהקה שנשמעו כמו מקהלה של 100 איש, והכפלת הגיטרה של מיי שנשמעה כמו תזמורת, ייחדו את הלהקה משאר ההרכבים שפעלו באותה תקופה, ונתנו לה צליל מיוחד. העבודה על הכפלת הקולות הייתה כה רבה, עד כדי כך שבאחת הפעמים, סרט ההקלטה לא יכל לעמוד יותר בעומס.

למרות שהאלבום מוגדר כאלבום קונספט, אין בו סיפור או רעיון מרכזי. הרעיון שמסתובב בו הוא רעיון השחמט. כשהאלבום יצא על ויניל, שני צדדיו קיבלו שמות: הצד לבן והצד השחור. הצד הלבן הוא הבמה של מיי, כשכל השירים בו נכתבו על ידו מלבד השיר The Loser in the End שנכתב ע"י טיילור. הצד השחור נותן למרקיורי את הבמה המרכזית כשכל השירים נכתבו על ידו וכמעט כולם מתחברים לסוויטה אחת גדולה.

קווין אכן יצאו מנצחים עם אחד מאלבומי הרוק המתקדם הטובים ביותר מן הגל המקורי של הלהקות הבריטיות משנות השבעים. אף על פי שהיום באופן משונה, הוא לא עומד לצד אלבומיהם של פינק פלויד, קינג קרימזון, ג'נסיס, יס ודומיהן, אך הוא בהחלט היה משהו חדש שלא נשמע עוד ולמעשה המציא מחדש את הפרוג ללא שימוש בסינתסייזר בודד. על זה מגיע להם כבוד גדול.


לפני השפם, היה את זה

האלבום מתחיל עם הצד הלבן של מיי, שהוא הפשוט והארצי יותר מבין השניים. הפתיחה מתחילה עם צליל של פעימות לב, כמו שפינק פלויד עשו שנה לפני כן ביצירת המופת שלהם, The Dark Side of the Moon. ואז מתחיל Procession. קטע אינסטרומנטלי בן דקה ו-12 שניות, שמציג את הכישרון ההלחנתי של הגיטריסט. הוא מכפיל את גיטרת ה-Red Special שבנה יחד עם אביו, ומגיע להישג פרוגריסיבי במיוחד כשגורם לגיטרה להישמע כמו תזמורת מצעדים כמו ששמו של הקטע מעיד (תהלוכה).

במעבר חד, בא הקטע האדיר Father to Son. שיר הארד רוק בן 6 דקות העוסק בשיחה בין אב לבנו לפני מותו של הראשון. הלהקה מביאה כאן שיר אדיר שלא זוכה להכרה כמו שאר החומרים ברפרטואר של הלהקה, כשנרשם איזון מצוין בין קטעי הבי מטאל רועשים ואנרגטיים לבין קטעים אקוסטיים שקטים. כאן אפשר לשמוע את הטכניקה הקווינית הידועה של האוברדאבינג בשירה כשהלהקה נשמעת מצוין בפזמון הקליט, יחד עם סולואי גיטרה כוחניים מצד מיי. האיזון בין הפסטורלי לאגרסיבי הוא רעיון שמופיע לאורך האלבום, ונשמע פשוט מעולה. על הגיטרה האקוסטית אגב, מנגן דיקון.

ואז במעבר חד, מגיעה הבלדה העוצמתית והאדירה, White Queen (As It Began), שנכתבה ע"י מיי בתקופת להקת סמייל (הלהקה שקדמה לקווין) בשנת 1968, לאחר שקרא את הספר The White Goddess מאת רוברט גרייבס. השפעה נוספת של מיי שהובילה לכתיבת השיר, הייתה נערה בה התאהב במהלך לימודיו, כשהיה רואה אותה בשיעורי ביולוגיה. השיר עצמו הוא פשוט ממגנט באווירה המיסטית והמעורפלת שלו, כשמרקיורי שר על האלילה בלבן. גם כאן נרשם איזון מושלם בין קטעים אקוסטיים שקטים ורגועים לבין התפרצויות מטאליות אגרסיביות. השירה של מרקיורי יכולה לרגש את האנשים הקשים ביותר, ולגיוון, מיי משתמש בגיטרה האקוסטית שלו הנשמעת כמו סיטאר מה שמעניק השפעות הודיות מזרחיות. גם כאן המקהלה הקוויניסטית מבריקה במיוחד, ומגיעה בשיא הדרמטי, שלבסוף מסתיים בדיוק כפי שהחל (כמו שם השיר) בשקט מלנכולי. מוטיב המלכה יחזור על עצמו במהלך האלבום.

השיר הבא Some Day One Day הוא בלדה יפה של בריאן מיי, בה הוא לוקח את המיקרופון. קולו משתלב נפלא בלחן היפה הזה, והגיטרה החשמלית נכנסת לגיבוי. למאזין הפזמון לא ייצא מהראש בקלות, ומרגש במיוחד עם הגיבוי באוברדאבינג שמעשיר ומשלים את התערובת להפיכת השיר הזה לנפלא.

לסגירת הצד הלבן מגיע רוג'ר טיילור עם שירו The Loser in the End אחלה קטע מאוד בלוז רוק במנגינתו, ורוג'ר טיילור שר קצת כמו רוברט פלאנט.

ואז... הו אז מגיע המגנום אופוס. הצד השחור של מרקיורי הפרוגרסיבי, הנועז, המורכב והיומרני מבין השניים. מרקיורי לא חשש לשלב בין ההארד רוק יחד עם הצליל א לה ברודווי ולכתוב מילים העוסקות בעולמות פנטזיה עשירים בדמיון.

בשקט בשקט, גונג ההולך ומתחזק פותח את האלבום, ונקטע מיד עם שירת מקהלת האוברדאבינג, שמיד מגיעה אל קטע המטאל האנרגטי במיוחד, Ogre Battle. הלהקה מרשימה ומסקרנת את המאזין כשהיא מספרת את הסיפור על קרב אכזרי במיוחד בין טרולים, גיטרה כוחנית במיוחד מצד מיי מחזקת את האווירה, וכמובן צרחותיו של טיילור באמצע השיר, מוסיפות לתבשיל. הלהקה מסיימת את הקטע הזה בדיוק כמו בהתחלה - עם גונג, וללא הפסקה, עוברים לקטע הבא.

The Fairy Feller's Master Stroke אחד הקטעים המבטאים את הפרוגרסיביות של הלהקה. כשמרקיורי מבריק על הפסנתר, ואם אתם חושבים שמנגנים שם על צ'מבלו, למעשה מדובר כאן בפסנתר שהואצה מהירותו, כדי שיישמע כמו הכלי העתיק עם הצליל המיוחד. מרקיורי הלחין קטע הנשמע כאילו נלקח ממחזה בברודווי. המילים של השיר, עוסקות בציור בעל אותו השם שצויר ע"י האמן המטורף ריצ'רד דאד, ממנו מרקיורי התרשם רבות כשראה אותו בגלריית טייט בלונדון. הציור מתאר סצנה בה יצורים קסומים מתאספים כדי לראות את חוטב העצים יוצר כרכרה להוד מעלתה המלכה מאב. דאד אגב סבל מבעיות נפשיות ורצח את אביו לאחר שהיה משוכנע כי האחרון הוא השטן.

השיר עובר במעבר חד אל הקטע הקצר Nevermore. דקה אחת יפה ופשוטה העוסקת בסיפור הידוע של המשורר אדגר אלן פו - העורב. למשך דקה תמימה, מרקיורי מנגן על הפסנתר ושר בצורה נוגה ונפלאה כשחבריו מגבים אותו בצורה מצוינת.

משם כנראה לשיא האלבום. מוטיב המלכה מופיע גם בצד זה כשהפעם המלכה השחורה מככבת. The March of the Black Queen פשוט צועק פרוגרסיב, והוא אחד מהיצירות המורכבות של קווין בכל הקריירה שלה. למשך 6 דקות, קווין משלבת בצורה אלגנטית ומדהימה בין אופרה לרוק. מהראשונות לעשות זאת. אם הקטע של מיי (White Queen) היה צנוע, מלנכולי ושקט, הBlack Queen היא ההפך הגמור - חצופה, בועטת, רועשת ויומרנית מאוד. קווין הצליחו להגיע להישג חסר תקדים עם האוברדאבינג, כשקולות רבים מועמסים על ההקלטה. לציון מיוחד הוא הפוליריתמיקה (נגינת מקצבים שונים באותו זמן) הנדירה במוזיקה של קווין כשמנוגנים בו זמנית מקצבים של 12/8 ו-8/8. יצירה זו היא מין אבטיפוס ללהיט הנצחי של הלהקה, Bohemian Rhapsody שיגיע שנה מאוחר יותר. בסיום מלכותי ואופטימי במיוחד, מסיימת הלהקה במעבר אלגנטי אל השיר הבא.

Funny How Love Is שיר אהבה פשוט וקליל הכולל ליריקה פואטית במיוחד, מורכב מלחן פשוט וקליט יחד עם מקהלת האוברדאבינג של קווין ומכאן עוברים אל סוף האלבום.

Seven Seas of Rhye הוא קטע מוחץ לסיום שהבחירה לסיים איתו את האלבום האדיר הזה התבררה כמצוינת. הלהקה השתמשה בלחן עוד באלבום הבכורה כשסיימה אותו כקטע אינסטרומנטלי. כאן הלהקה מפתחת אותו לכדי שיר מצוין וסוחף, המורכב מהלחנה גאונית, ביצועים וירטואוזיים (פשוט תשמעו את הפתיחה של מרקיורי והסולואין של מיי), הקולות של חברי הלהקה, והמילים העוסקות בממלכה שהומצאה ע"י מרקיורי ואחותו בילדות הנפלה לשליטת חייזרים. השיר הזה שיצא כסינגל, עשה עבודה טובה מאוד ללהקה, כשמעריצים החלו לגלות את הלהקה עם השיר הזה, ומכאן העניינים החלו להסתדר ללהקה. כך כשהחברים שרים ונשמעים כמו מלחים שיכורים, מתפוגגים ומסיימים 40 דקות מסקרנות במיוחד.

האלבום זכה לשבחים מכל עבר, והפך את הלהקה האלמונית לדבר הם שהולך. אמנם ההצלחה המסחרית עוד לא הגיעה לשיאה. מה שכן קווין הגיעו להצלחה אמנותית שהביאה אליה מעריצים חדשים, והובילה לסיבוב הופעות מוצלח במיוחד. כשהלהקה מסקרנת במיוחד מבחינה ויזואלית עם הבגדים הצבעוניים והבלתי שגרתיים שהביאו את סגנון הגלאם רוק לפופולריות. ובמיוחד הסולן הכריזמטי שעל הבמה נתן את מיטבו בכל ערב, כשהקהל משתגע על החבר'ה. קווין לאחר מכן, לא ראו את כספם, וכמעט עמדו להתפרק בשל קשיים כלכליים, אך עם יציאת האלבום A Night at the Opera שכללה את הלהיט הנצחי "רפסודיה בוהמית", הלהקה שמה את עצמה במפה העולמית, ומאז הפכו חבריה לסופרסטארים.

עטיפת האלבום הנצחית שצולמה ע"י מיק רוק, לא נופלת מעטיפות כמו Abbey Road או Ziggy Stardust. מרקיורי הושפע מצילום של השחקנית מרלין דיטריך ובו נראתה בחושך מביטה אל האור, כשעשן מן הסיגריה שלה מקיף אותה. כשחברי הלהקה נכנסו לצילום, הם לא ידעו שהתצלום הזה הולך להפוך למה שהוא כיום. עד היום, התמונה הזו הפכה לאחד האייקונים המרכזים בתרבות המערבית, בעיקר בזכות העובדה שהיא הייתה לבסיס לקליפ המפורסם של "רפסודיה בוהמית" מ-1975, וכמה שנים לאחר מכן ב-1986 בקליפ ל-One Vision.

ב-1991, הוציאה Hollywood Records, הוציאה הלהקה גרסת רימסטר לאלבום, אך כיום היא לא מומלצת, בשל העובדה שב-2011, לחגיגת יובל 40 שנה ללהקה, עבר האלבום רימסטר מקיף כשהאלבום נשמע כפי שהוא צריך להישמע. עם כמה רצועות בונוס נחמדות, האלבום יצא בגרסה הכי מומלצת כיום.

לסיכום האלבום השני של קווין, קנה את עולמה, כשהוא קיבל מעמד של אלבום רוק חשוב. חוץ מעובדה זו, קווין למעשה יצרה כאן אלבום רוק מתקדם מדהים ופורץ דרך לזמנו, שלא נשמע כמו שום דבר לפניו. הלהקה הגיעה לעוד שיאים משובחים במהלך הקריירה שלה. אך כאן בשבילי זהו אלבומם הטוב ביותר. מוזיקאים רבים בעלי שם כמו אקסל רוז, סטיב ואי ובילי קורגן הכריזו על האלבום כמשפיע במיוחד, וניתן לומר בלי ספק שזהו אלבום מדהים ומומלץ במיוחד לאוהבי הלהקה, ולאוהבי פרוג ורוק בכלל. קווין היא אחת מהלהקות האהבות עליי, והאחת מהראשונות שהכניסו אותי לרוק (יחד עם הביטלס ופינק פלויד) עם הזמן, הטעם שלי התגבש כשהפכתי לפרוגר לכל דבר. האלבום הזה שינה לחלוטין את הראייה שלי לגבי רוק מתקדם. אני אוהב את כל התקופות של קווין, אך בשבילי, זוהי התקופה הטובה של הלהקה. עם הבגדים המלכותיים והגרנדיוזיים, המוזיקה המורכבת, וגרסת השיער הארוך והשופע. אלבום מדהים מלהקה מדהימה.