שחר האור

היי לכם! ידעתם? זה הפוסט ה-100 של הבלוג הזה! שיט, לא ציפיתי שאני אכתוב את השורות האלה. אני רוצה להגיד תודה ענקית לכם הקוראים, שמגיבים, מתייחסים ונותנים פידבקים. אנשים כמוכם פשוט נפלאים וגורמים לי להמשיך לכתוב את הדברים האלה. כשחשבתי על זה, לא היה לי בדיוק רעיון מיוחד למשהו על "פוסט 100מם!". ניסיתי, אבל החלטתי להקדיש את הפוסט הזה לנושא שרציתי לכתוב עליו די הרבה זמן. אז מין הקדמה שכזו: במרץ עומדים להגיע לכאן ג'ון אנדרסון, ריק ווייקמן וטרבור רבין. מדובר כאן באנשים שהיו לי לגיבורים ואלילים בכיתה ז' וגם היום, אני זוכר אותם כהשפעות גדולות שלי שהעבירו לחנון שקט מכיתה ז' את הזמן שלו עם אלבומים ויצירות ארוכות שהיו חתיכת big wow. רבין אמנם היה מעורב בתקופה שאני מעדיף שלא להסתכל של יס ועדיין אני מאוד מעריך את האיש. הוא בכל מקרה הפך את הלהקה לסופר מצליחה עם owner of a lonely heart ובזכות עצמו גם מלחין ונגן בחסד.

יס היא אחת הלהקות שאני הכי אוהב בעולם. לא משנה לכמה ז'אנרים סופר רחוקים אני אלך, יש לי עדיין פינה חמה לרוק המתקדם וללהקות שלו. הקול המלאכי של אנדרסון, הבס הכל כך מורגש ובשרני של סקווייר ז"ל, הגיטרה הכל כך לא מהעולם הזה של האו, הוירטואוזיות הלא יאומנת של וייקמן והתיפוף הכל כך מדויק ומדהים בין אם ברופורד או ווייט. בכל מקרה, אני בא לדבר פה לא על אלבום של יס, או שיר, או תקופה. זה יהיה משהו שלא עשיתי פה בבלוג. אני רוצה לחזור 40+ שנים אחורה לתקופת הזהב של יס, כשהם הופיעו באצטדיונים ענקיים, ווייקמן בחליפה מוזהבת והאפוסים של ה-20 ומשהו דקות מתנגנים בצורה מדהימה שקשה להאמין שהחבר'ה האלה לא מלומדים מוזיקלית (חוץ מוייקמן).

אחד האלבומים שהם הוציאו באותה תקופה, היה חתיכת הצהרה יומרנית וגרנדיוזית שקשה להאמין איך הצליחה אפילו בזמנה. ב-1973, הוציאה יס את האולי "יוליסס" שלה לעולם: Tales from Topographic Oceans. אלבום כפול, עם 4 יצירות... בנות 20 דקות ומעלה... זה אלבום מאוד קשה להאזנה וצליחה כשמתחילים עם הרוק המתקדם, זהו אחד האלבומים היותר מעניינים שקיימים בעיניי והישג קצת שנוי במחלוקת שחלק מחברי הלהקה (וייקמן) לא בדיוק מתגאים בו. קשה מאוד להקשיב לו באופן רצוף, האמונה כי אפשר להבין את המשמעות מאחורי הטקסטים באלבום משול לאמונה כי תהיה עונה נוספת של סינפילד. ועדיין, מדובר באלבום די מדהים אם צוללים אליו עמוק וקולטים אותו. זו צלילה למים מאוד עמוקים ועבירת הגבול של אלבום הרוק הקלאסי בשנות השבעים. ועדיין איכשהו, הוא הגיע למקום הראשון במצעד המכירות ויס היו בפסגה. אני אגיד כי זה האלבום שאיתו התחלתי את ההכרות עם יס. זה לא בדיוק צעד חכם ובאמת לא סיימתי אותו בזמנו. אבל תמיד כל פעם כשהייתי ניגש אליו ומתחיל לשמוע, הייתי נכנס למקום אחר בזכות הפתיחה.

הייתי מפסיק רק אחרי הפתיחה. כן, עליה אני ארצה לדבר היום. האלבום נפתח באיך לא, אפוס של 20 דקות עם השם המאוד מאוד מובן, The Reavealing Science of God (Dance of the Dawn). אני אודה שבעיניי מדובר בhighlight של האלבום הזה, מדובר ביצירה שהכול עובד בה מצוין וכמו שצריך. כמו שיס ידעו לעשות. זו יצירה שיושבת בשורה אחת עם close to the edge וgates of delirium. ועדיין. כשהתחלתי להקשיב ליצירה לפני איזה 4-5 שנים, אני בכלל לא הייתי ממשיך מעבר ל-5 הדקות הפותחות. ה-5 דקות האלו הן בעיניי, אחד הרגעים הכי יפים ואלוהיים שהאוזניים שלי חוו. כן כן. אני מתכוון לזה בשיא הרצינות. המחשבות והאמביוולנטיות שהייתה לי במוח בגיל 13 כששמעתי את זה לראשונה פשוט הכו בי. אני לא יכול לחשוב על כל כך הרבה רגעים ספציפיים בשירים שממש עשו לי את זה. הפתיחה הזו של Revealing (כפי שנקרא לו כאן למען הנוחות) היא אחד מאותם הרגעים המועטים האלה.

יס פשוט בנו פה בצורה קולנועית ומכינים אותנו לעתיד לבוא במהלך השעה ומשהו הקרובים עם פתיחה מאוד הדרגתית, מסקרנת, מחוץ לעולם הזה, אפית שפשוט וואו. אני אפילו אחלק את הפתיחה לשני חלקים. החלק הראשון הוא ה-3 דקות הראשונות. כנראה הדבר הכי קרוב ששמעתי לאמביינט בזמנו ומה שגרם למוח שלי לא לדעת מה לעשות עם עצמו לאחר מכן. החלק השני מתחיל עם הכניסה של ווייט עם התופים עד שהלהקה משנה מסולם מי ללה מינור. קשה לתאר את הרגע הזה במילים, אבל לאורך הפוסט הזה, אני רוצה לחלוק אתכם את מה שאני חווה כשאני שומע את הקטע הספציפי הזה.

                                                       הקטע הספציפי מתחיל מ00:00-05:32

זה מתחיל בשקט בשקט... רוח שורקת. כל כך קולנועי, כל כך דרמטי, ככה פותחים כל משהו גרנדיוזי ושאפתני. אבל בניגוד להרבה ניסיונות כושלים שנשמעים בעיניי כאילו מדובר בפסקול סוג ד', כאן יס משתמשים באפקט בצורה מדהימה. ואז.. הגיטרה של מר סטיב האו הקדוש (צלע מהמשולש הקדוש של הגיטריסטים האהובים עליי) נכנסת. האו ידוע מאוד עם פדל הווליום שלו מה שגורם למר גיבסון שלו להישמע כמו חייזר. ואותם הצלילים האלה היו לי כמו גילוי פלנטה חדשה. האווירה נוצרת לאט לאט ואני מתחיל לצאת מהאטמוספירה. כשהסינתסייזר נכנס ומתגבר, אני בכלל צולל לתוך עולמות הזויים. הנופים הקסומים של רוג'ר דין שתמיד הלך עם אותו ראש של יס מבחינה ויזואלית וסיפק את הציורים שכל פרוגר חייב להכיר.

עד לנופים הביזאריים של דאלי ומגריט בעיקר. ואז לקראת הדקה ה-2, אנדרסון מתחיל לשיר:

Dawn of light lying between a silence and sold sources
Chased amid fusions of wonder, in moments hardly seen forgotten
Coloured in pastures of chance dancing leaves cast spells of challenge
Amused but real in thought, we fled from the sea whole


The voice of an angel. אנדרסון

וכשאנדרסון התחיל לשיר, זה מרגיש כאילו מלאך מגיע משמיים. ככה זה הרגיש לי כשהקשבתי לזה. רק מהפתיחה של צירוף המילים dawn of light, זה הכניס לאווירה מרגיעה, סוריאליסטית, משהו שלא חוויתי בזמנו ממוזיקה. על מה הוא מדבר? לא יודע, למי אכפת?! המילים של אנדרסון אף פעם לא היו עם משמעות עמוקה מאוד. זה נשמע טוב וזה עובד טוב עם המוזיקה. ההתמזגות עם הטבע, האדם והנפש הפנימית, אלה מהדברים שאפשר לקחת ממה שנאמר כאן. אנדרסון באותה תקופה, צלל עמוק עמוק מאוד אל תוך הפילוסופיה של המזרח, ובעיקר אל הספר "אוטוביוגרפיה של יוגי" של יוגאננדה (שהכיר אותו ג'יימי מויר, המקישן הפרוע של קרימזון לאנדרסון בחתונה של ביל ברופורד). קשה מאוד לנו אנשי המערב להבין במה מדובר ואני די בטוח שגם אנדרסון בעצמו לא בדיוק הבין לגמרי במה מדובר, אבל זה זורם בצורה יפיפיה עם המוזיקה. ככה נשמע גן עדן. ולאט לאט, זה מתחיל להתגבר...

Dawn of thoughts transferd through moments of days undersearching earth
Revealing corridors of time provoking memories, disjointed but with purpose

עכשיו כל פעם שמסתיימת השורה השנייה, אנדרסון וסקוויר שרים ביחד. סקוויר תמיד נשמע מעולה יחד עם אנדרסון כשהם שרו ביחד. הקול שלהם נשמע כמו יחידה אחת. מין יין ויאנג שכזה. אנדרסון עם הקול הגבוה וסקוויר עם הנמוך. בזמן הזה המלוטרון נכנס כמו מארש שכזה, אבל יותר כמו זריחה. כל הפתיחה הזו היא כמו זריחה, איך לאט לאט הפריטים מתווספים בה ונוספת שכבה אחר שכבה, כמו תהליך היווצרות היקום עד למפץ הגדול. איך שקט כזה מוביל להילולה אחת גדולה.

Craving penetrations offer links with self instructors sharp
And tender love as we took to the air, a picture of distance

המצילות נכנסות וכאילו מהלכות באופן זהיר. הריטואל (כמו הקטע האחרון באלבום) עדיין נבנה, מורגש מתח, הפולחן עוד לא בשיאו אבל אנחנו שזה עומד להגיע בעוד כמה רגעים.

Dawn of our power we amuse redescending as fast as misused
Expression, as only to teach love as to reveal passion chasing
Late into corners, and we danced from the ocean

הסינתסייזר של ווייקמן נכנס, ו-WTF? עכשיו זה ממש לא-מהעולם-הזה. וזה מתגבר עוד יותר. חברי הלהקה עכשיו נשמעים כמו מקהלה המבשרת על משהו העתיד לבוא, משהו טוב כמו שנשקף מהמילים (הלוואי על כולנו יכולת כתיבה כמו של ג'ון). וזה מגיע, הו חברים זה מגיע. השמש עומדת לזרוח במלואה!

Dawn of love sent us within us colours of awakening among the many
Won't follow only tunes of a different age
As the links span our endless caresses for the freedom of life everlasting

אנדרסון עולה באוקטבה, זהו עכשיו המים רותחים ומבעבעים! כולם מתכוננים, הריטואל מוכן, השמש כבר ממש זורחת, כולם שרים, וואו זה קורה עכשיו! ובום! זה קרה, הנקודה הספציפית הזו התפוצצה, התופים נכנסים ואנחנו נכנסים סופית לתוך הגן העדן הזה ועכשיו נלקחנו סופית אל תוך האוקיינוסים הטופוגרפיים ואנחנו שטים בהם בסערה. הסינתסייזר מגיח במלכותיות גדולה עם ליין מאוד קליט ומדהים (אוף! מה לא הייתי נותן כדי לשמוע את זה עוד פעם?!), סטיב נכנס עם סולו גיטרה קצרצר אבל מדהים כמו תמיד, בזמנו הפיל את הלסת - אפשר לנגן ככה גיטרה?! וואו. הסינתסייזר מגיב וחוזרים לאותו המוטיב האורגזמי ממש. ואחרי שירדנו ארצה (סוג של). הלהקה לוקחת אותנו לכל הסיפור.

Talk to the sunlight caller
Soft summer mover distantnce mine

בשירה אלוהית של כולם, אנחנו בטוחים שהגענו לגן עדן. ובדיוק אחרי שתי השורות האלו, סטיב מסיים במשפט קטן ומשם זה כבר סיפור אחר לגמרי. אנחנו אחרי ההיי של הפתיחה והשוק של קודם. מבחינתי, הם אפילו יכלו לסיים את האלבום בנקודה הספציפית הזו. ה-5 וחצי דקות האלה נשמעות כמו אופרת רוק אחת שלמה ורוחנית שאתה מרגיש שאפילו לא חמישית אלבום עשית ועדיין מורגש שעברנו פה משהו. קשה לתאר. וזהו התיאור שלי לגבי הפתיחה היפיפיה והאלוהית של Revealing. רגע כמו זה, אני יכול לספור על כף יד. למעשה, אין עוד רגעים כמו הרגע המיוחד הזה.

הרבה זמן עבר, מאז שהתחלתי לצלול אחרי זה לאלבום כולו ולהבין שיש עוד הרבה מה לשמוע אחרי הפתיחה הזו. אחרי היכרות קצת יותר שפויה עם אלבומים כמו Close to the Edge ו-Fragile, התחלתי לקלוט את המעשיות מן האוקיינסים. והו כמה שזה יפיפה ומספק. אחד האלבומים הכי מדהימים של יס, של הפרוג, הרוק ובכללי אחד האלבומים שאני הכי מסתקרן ואוהב. יבוא יום ואני אחזור לשמוע אותו באופן קבוע כשאחזור יותר ללהקות הפרוג שפתחו לי את העיניים והאוזניים והראו לי פלנטות, מערכות שמש וכל כך הרבה דברים שאז בכלל לא ידעתי שאפשר לעשות במוזיקה. אני עוד הייתי בכיתה ז' וכבר אמרתי "אני אעשה אלבום כמו זה". ועם פתיחה שכזו, קשה להתחרות. אפילו לנרתעים מפרוג, יהיה קשה שלא לעמוד בפני הקסם שיש ל-5 דקות וחצי האלה. זה משהו שעל זה אפשר רק להגיד: a one godamn big hallelujah.

בעוד קצת פחות מחודש אנחנו הולכים לראות את החבר'ה האלה בגיל מאוד מתקדם, אבל תמיד זוכרים אותם בתור אותם בני 20 שהיו כמו אלילים מוזהבים בראש הפסגה, מפליגים באוקיינוסים, קרובים לקצה ונמצאים בלב הזריחה. את היצירה הזו, סביר להניח שלא יבצעו, אבל כשאני, חברים ועוד הרבה צופים בקהל יסתכלו ויראו את החבר'ה האלה, לכל אחד יעבור משהו שונה בראש. לי תעבור את התחושה הזו שאני אפגוש את הגיבורים שלי, שהפכו את הקערה של ילד בן 13 שלא ידע מה לעשות עם עצמו אחרי ששמע את זה. אז נראה אתכם בפוסט הבא, ומשהו שמח לכם בינתיים.

משמעת פרוגרסיבית

I'm Tony
I'm Billy
I'm Bobby
I'm Belew
We're here to sing and play for you
Oh we're the King Crimson band – and don't you know it
We're the best in all the land – all the land
We play bass and the drums and guitar for you
And if you really want we'll throw the Stick in too
Oh we're the King Crimson band (on EG Records)
And you know we think that's grand
So settle back to have some fun
And tap your foot in twenty-one
'Cause we're the King Crimson band – you better believe it
The King Crimson band – we don't do encores
The King Crimson band – no photos please
'Cause we're the King Crimson band
We don't do 21st Century Schizoid Man
But we're the King Crimson band

The King Crimson Barbershop, 1984

אז היי לכם. הרבה זמן עבר מאז הפוסט האחרון. לא אספר עכשיו על כמה קשה ועמוסה שנת הלימודים עכשיו, ככה שמספר הפוסטים בחודש יורד. לפני שבוע, עזב אותנו גרג לייק הגדול, אחד הבסיסטים הכי מוכשרים שהיו בעולם הפרוג והרוק בכללי, זמר מלאכי וגם הרבה לא שמו לב לזה: גיטריסט פצצה. לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה ששמעתי את In the Court בכיתה ו' לפני 4 שנים. עד אז לא שמעתי דבר כזה, וכאן התחילה האהבה הענקית והגדולה שלי לקינג קרימזון. ספינתו של רוברט פריפ שכל פעם נדמה שמפסיקה להפליג, ואחרי כמה שנים חוזרת שוב פעם לים. עכשיו הם בהרכב מורחב ומעניין (וזה נשמע טוב ממה שמפורסם ביוטיוב). הלהקה הזו שכבר הפכה למורשת אדירה של תתי הרכבים, יצירת ז'אנרים, השפעות על אינספור להקות, ובעיקר פרוגרסיביות. ולכן, אני ממש לא אדבר על התקופה של הסבנטיז, כי זה נדמה שזרקו שבחים ודיברו עליה מכל הכיוונים (למרות שאני עדיין ארצה ואשמח לכתוב עליה מתישהו).

בואו נדבר על קינג קרימזון, בואו נדבר על חדשנות, ומה זה למעשה רוק מתקדם. הכל מתחיל לו אי שם במה שאנחנו מכנים "ימי הביניים של המאה ה-20", שנות השמונים. להקות הרוק המתקדם הופכות לפאסה. ג'נסיס ויס עושות פופ, ELP מפורקים מזמן, ואן דר גראף, ג'נטל ג'ייאנט וסופט מאשין כבר מזמן לא במפה, קאמל נראים כאילו הפכו לשייכים להיסטוריה, וRush זנחו את ההארד פרוג שלהם לטובת הסינתיסייזרים. להקות המטאל גם הן נעלמות לאט לאט. בלאק סאבאת' אמנם מגיעים להצלחה עם דיו ו-Heaven & Hell, אבל מהר מאוד הסולן המבטיח עוזב, ונראה שהלהקה שהייתה בheight of popularity שלה הולכת להתרסק, לד זפלין מפורקים אחרי שג'ון בונהם נמצא מת. להקות הפאנק של הסבנטיז, מבינות שהמהפכה נכשלה ומתפרקות אחרי איזה אלבום או שניים, כשהן מבינות שהן בסוף התמסחרו, בניגוד טוטאלי למטרה שלהם.

אבל רק רגע ווהו ווהו ווהו.. זו לא הייתה תקופה כזו גרועה, נרשמו בין היתר לא מעט הברקות, יצירות מופת ונכסי צאן ברזל באותה תקופה. להקות הניאו פרוג (מריליון ו-IQׂׂ) המשיכו מאיפה שיס וג'נסיס הפסיקו, להקות כמו איירון מיידן ומטאליקה מתחילות לעלות, מתחילים להיווצר כל מיני סגנונות מעניינים כמו פוסט פאנק ונו ווייב כשלהקות כמו הטוקינג הדס, הפוליס, הבירת'דיי פארטי יוצרות סאונד ייחודי רחוק לגמרי מהפאנק המקורי של הסבנטיז, ואפילו יותר מעניין ומסקרן. מנואל גאטשינג ממציא את הטראנס, ההאוס והטכנו ופותח דף חדש בהיסטוריה של המוזיקה האלקטרונית עם E2-E4, ההיפ הופ עולה גם הוא ,ובואו לא נשכח שהיו לנו גם חבר'ה וותיקים שהמציאו את עצמם מחדש והגיעו להישגים אמנותיים מרשימים: קייט בוש, טום ווייטס, פיטר גבריאל (גם הוא דוגמה לאחד שהתקדם, ואנחנו נגיע לזה) ודיוויד בואי (בעיקרון רק עם האלבום Scary Monsters מה שבא אחרי במהלך העשור היו שירי פופ כיפיים ורקידים שעד יום מותו, העדיף הדוכס לשכוח. כמובן שזה לא נמשך הרבה זמן עד שהוא המציא את עצמו [עוד פעם] מחדש בניינטיז).

ובואו נחזור רגע אל הממושקף החביב שלנו, רוברט. אלה כבר סוף שנות השבעים. פריפ, שהיה נדמה שהשיא מאחוריו עם שבעה אלבומים שהם יצירת מופת אחד אחד, שני אלבומים מעניינים עם בריאן אינו, ונגינה כמעט בכל מקום אפשרי בבריטניה, פרש לזמן מה, כשלטענתו היה קרוב כמעט לטירוף. האקסצנטרי החביב שלנו חזר לפתע כשהוא מנגן באלבום המופת של בואי, "Heroes" בברלין (והוא עשה שם עבודה מדהימה). בנוסף מקים גם הרכב פוסט פאנק-נויז שכזה, League of Gentlemen ומקליט איתם אלבום. באותו זמן, אמריקאי מוכשר אחד ושמו אדריאן בלו גם הוא מנגן בסטייל מאוד משונה וחייזרי, ונמצא כמעט בכל מקום. גם הוא היה עם בואי, באלבום האחרון של טרילוגיית ברלין Lodger (לא מת עליו למען האמת, אני צריך להקשיב לו עוד פעם), הוא היה שם עם זאפה, כשהוא כבר נהיה רוק סטאר פופולרי, אבל עדיין אקסצנטרי (שיק ירבוטי הנפלא כמובן..), הוא היה שם עם הטוקינג הדס שאפילו שניים מהחבר'ה שם רצו שהוא יחליף את דיוויד ביירן כפרונטמן (הוא מנגן שם את הסולואים האדירים ב-Remain in Light, אחד האלבומים האהובים עליי), ואז יום אחד, שני הגיטריסטים (פריפ ובלו כן?) נפגשים בקונצרט של הגאון סטיב רייך.

פריפ שהתרשם מאוד מבלו הזמין את ההרכב של האחרון GaGa לנגן יחד עם ליגת הג'נטלמנים שלו בסיבוב ההופעות. אחרי זה, הוא הזמין אותו להקים הרכב חדש שפריפ כבר רקח לו שייקרא Discipline. ברור שבלו היסס, כי הוא היה עסוק בטירוף: ההדס, טום טום קלאב ואלבום סולו. הוא בסוף עזב את ההדס, והסכים להצטרף בתנאי שההרכב החדש לא ייקח את כל הזמן שלו מעבודה על אלבום סולו. פריפ הסכים, והביא שני חבר'ה: מי השניים הנוספים: יש לנו פה את ה-מתופף, ד"ר ביל ברופורד (כן הוא כבר דוקטור), שהיה שם עם פריפ בשנים הפרועות של קרימזון ב1972-1974. מאחוריו ניסיון ארוך שנים רצוף בהברקות ובנגינה עם המוווון הרכבים: יס, קרימזון, ג'נסיס, UK, ושני הרכבים משלו: Earthworks ואיך לא, Bruford.

ברופורד היסס. הרבה מים עברו מתחת לגשר מאז אותו פירוק של קרימזון בסבנטיז, אבל הוא הסכים. השני להצטרף, היה האיש והשפם, לא אחר מטוני לוין. הבסיסט היהודי אמריקאי גם הוא, לא היה טירון. הבחור ניגן עם כולם: לנון, גבריאל, אליס קופר, פינק פלויד, ובהמשך יחולל שוב פעם כמו עם קינג קרימזון, מהפכה בפרוג, כשיחבור לחברי דרים ת'יאטר מה שייצור את ליקיוויד טנשן אקספרימנט, אבל זה לא הנושא שלנו היום. הדבר השני שהופך את לוין לכזה סלב מלבד השפם, הוא הצ'פמן סטיק שלו. לוין הוא חלוץ בכלי הכל כך משונה הזה שכולל 10 מיתרים והופך את הבס לסוג של פסנתר כשהוא יכול לנגן הרבה יותר מרק קצב שמחזיק את הכל. אז הנה לכם, ההרכב החדש Discipline: פריפ, בלו, לוין וברופורד.

אבל רגע יש לנו פה שני חבר'ה מלהקת קינג קרימזון האגדית, אז למה לא לקרוא להם ככה? פריפ לא רצה. סתם משיכה מיותרת של גורמי תקשורת שהגיטריסט לא בדיוק מעוניין לדבר איתם. אבל, הכל התהפך. פריפ הדיקטטור נתקל בהסתייגות של שני האמריקאים: בלו ולוין. Discipline - משמעת. יכול להזכיר קצת תקופות חשוכות בהיסטוריה. אז בסוף, פריפ שיש לו את הזכות המלאה לכך, החליט להשתמש בשם הישן והטוב, והמוזיקה - ממש לא כמו הסגנון הישן והטוב.



ופה אני רוצה לציין למה קינג קרימזון היא אחת הלהקות האהובות עליי. במשך שנים היו לי מספר סיבות, אבל היום אני רוצה לתת סיבה שהיא אולי כנראה הכי חשובה: הם היו מהלהקות הרוק המתקדם שהתקדמו. קרימזון השתנתה בהתאם לתקופה, ו-וואו וואו, כמה שזה יצא מדהים. פריפ בניגוד לעמיתיו משנות השבעים, ואפילו אלה שהקשיבו לו בסבנטיז והחלו ליצור בהשפעתו באייטיז, לא חי בעבר. הוא לא בדיוק התעניין לעשות In the Court 2. מלוטרון - פאסה, חליל צד - פאסה, מילים פואטיות ודרמטיות - פאסה, יצירות של 20 דקות - פאסה. בהשפעת בלו ולוין שצברו ניסיון באותו עולם. הרביעייה ניגנו עדיין מורכב, עדיין עשו את זה מעניין ובלתי קליט בעליל בהתחלה, אבל זה היה במסגרת אחרת. בהשפעת הטוקינג הדס, בלונדי, פוליס, ואפילו הרבה יותר רחוק מזה: מוזיקה מהבאלי. מקומות שבהם המילה "מוזיקאי" לא קיימת.

פריפ הבין שהוא צריך להניח טיפה (בחייאת טיפה) את האגו של בצד, כי אחרי הכל, המוזיקה הזו שמנוגנת שם במזרח, ממש אבל ממש לא מונעת מאגו וסולואים כמו במערב. זו מוזיקה שכולם צריכים להקשיב אחד לשני, והמוזיקה של קרימזון באותה תקופה באמת התאימה לזה. בזמן שג'נסיס מתחילים להפוך ליקירי הMTV עם פיל קולינס, ויס פורצים עם Owner of a Lonely Heart אל תחנות הרדיו, קרימזון מחדשים, משנים, הופכים את הקערה על פיה. כך התחילה לה אחת התקופות המעניינות ביותר של הלהקה, ואחת העובדות המדהימות שם, זה שזה היה אותו הרכב למשך יותר מאלבום אחד(!!!). פריפ, בלו, לוין וברופורד ניגנו ביחד, הקליטו ביחד במשך השנים 1981-1984, עד שפריפ החליט (שוב פעם) לסגור את קרימזון עד לפעם הבאה.

"קינג קרימזון הייתה אולי ההרכב היחיד בעיר שבו מתופף רוק יכול להשתמש במקצב של 17/16 ועדיין להתאכסן במלון סביר" - ביל ברופורד


אותה תקופה כללה שלושה אלבומים. האחד יצירת מופת מדהימה וחדשנית, השני טוב, אבל מתחיל להרגיש שיש קצת חזרה על הנוסחה של הקודם, השלישי בינוני, שכולל בתוכו כמה רגעים טובים, אבל זה היה ברור לכל החברים המעורבים שהכל מוצה כבר.  אז בואו רגע נלך אל ההתחלה של התקופה הזו, שנפתחה בטעם טוב עם אחד האלבומים הכי טובים של קרימזון ובכללי - Discipline. אחרי חזרות של חודש (וגם תקופה ארוכה ומייגעת לכל המעורבים כשהשלושה האחרים לימדו את בלו איך לנגן מקצבים שהם לא בדיוק 4/4, כשהמסכן היה צריך לספור כמו ילד קטן כדי לקלוט את זה), החבר'ה נכנסו להקליט. השם לא נשכח לגמרי ומצא את עצמו כשם האלבום וקטע הנושא שסוגר אותו. בואו נגיד שכאן קרימזון עשו את זה big time. תחשבו לכם בן אדם שהקשיב לקרימזון במהלך הסבנטיז, כשמה שסגר את כל הבאסטה היו הצלילים של הסוף הדרמטי של האפוס האלוהי Starless מ-Red. עכשיו תתארו לכם, 7 שנים אחרי, הוא פתאום מתחיל לשמוע את הצ'פמן שפותח את Elephant Talk ואתה חושב לעצמך: WTF?!


Epit.. מה?

"כששמעתי את Discipline לראשונה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי" - יוסי יפרח, המורה שלי לגיטרה

זה קרימזון? איפה המלוטרונים? איפה גרג לייק? איפה ג'ון ווטון? איפה הסקסופונים והחלילי צד? מה זה פה? חברים וחברות בואו ותכירו את קינג קרימזון החדשים, והם ממש לא בקטע של לחזור על עצמם. אירופה - out, אפריקה, אמריקה והמזרח הרחוק - in. אחד השירים הפותחים המדהימים ביותר של אלבום כלשהו. Elephant Talk מראה בעצם למה קרימזון הפכה: ליינים של גיטרות מצטלבות, פוליריתמיקה בלתי נתפסת (יענו, שני מקצבים מנוגנים באותו זמן), ואפקטים חייזריים שלא מהעולם הזה שמופקים מהגיטרה שלו בלו. רק צריך לשמוע את השיר כדי להבין במה מדובר. אלה שמכירים את קרימזון ב"in the court of the crimson kiiiiiiiiiing" יהיו בשוק כשהם ישמעו את זה. זה היה עדכני, חדשן, רענן, אלטרנטיבי וזה עדיין נשמע מעולה היום. רק קחו את הביצוע הענק שהחבר'ה עשו בתכנית אירוח אמריקאית (כאילו פאק! איך נתנו ללהקה כמו קרימזון לנגן שם?!) שנשמע אפילו יותר חי ובועט מהמקור, כשבלו מפעיל את קופסת האפקטים שלו, לוין עם הצ'פמן, ברופורד מנגן ממש לא כמו שניגן אז, ופריפ יושב לו שם עם לבוש מהודר, גם הוא עם אפקטים, מנגן בצורה משונה ומחייך (אני לא מאמין! רוברט פריפ פאקינג מחייך!!!).

כשזה נדמה שהותקפת בשוק מכל הצדדים, פתאום מגיע Frame by Frame, שיר נפלא וקליט שנלכד בתוך מפגן מרשים של נגינה שבה כולם שומעים אחד את השני, זה מבלבל, לא בדיוק קולטים על הפעם הראשונה אבל זה ממש מסקרן. סטיב רייך פוגש טוקינג הדס עם מקצבים מהמזרח הרחוק. בלדה אחת יפייפיה Matte Kudasai, שקצת מרגיעה אחרי מה שהיה כאן, אבל רואים שגם היא לא בדיוק מתנגנת ב4/4. ואז שוב פעם, מגיעים שני קטעים אדירים ומפילי לסת. שניהם מרתקים ומסקרנים ביותר, שונים יותר מהשאר וארחיב עליהם ממש.... עכשיו!

Indiscipline, הוא קטע מאוד ייחודי. מדובר בקטע אינסטרומנטלי עד שבלו החליט ביום האחרון של ההקלטות להוסיף הקלטה שלו מקריא מכתב שאשתו מרגרט, כתבה לו בנוגע לפסל שפיסלה. זה אולי הקטע שהכי קרוב ברמת הדיסטורשן שלו, לשנות השבעים. קרימזון חוזרים לסאונד מטאלי, אגרסיבי ורועש, אבל הם לא עושים את זה כמו פעם. כל העסק נהיה יותר מטריד ומשונה, לוין נכנס עם הבס וזה נשמע משונה כל כך. אי אפשר לספור את זה. פעם הגיטרות ואז התופים. ואז בבום, כולם מפציצים, ושוב פעם שני מקצבים שונים באותו זמן. בלו מקריא את המכתב כשהוא משנה טון דיבור, פריפ נכנס בשני תווים מותחים, וזה תמיד נהיה מוזר כשבלו חוזר על המשפט: I repeat myself when under stress. קטע ספוקן וורד מתערבב עם רוק מחוכם ומתוחכם. ונדמה שהכול שם יושב בדיוק במקומו, למרות שנדמה שהכול ממש לא.

אחרי הבום הגדול של Indiscipline, גם מגיע עוד קטע לא פחות רועש וגועש, פרנואידי במיוחד, ואקסצנטרי ביותר. Thela Hun Ginjeet. מה שנראה כמו ג'יבריש, הוא למעשה אנגרמה של המשפט: Heat in the Jungle. ואו הו, הג'ונגל באמת חם. כולם שרים את השורה, אבל פתאום מבינים שלא הולכים לשיר במשך הזמן הזה, והסיפור ממש מעניין: בלו מקליט את עצמו מחוץ לאולפן, נתקל בשני צעירים שרוצים לקחת ממנו את ההקלטות, שוטרים מגיעים, וכמעט עוצרים את הגיטריסט. לבסוף, הוא חוזר לאולפן בהתרגשות ומספר לפריפ את כל מה שקרה, פריפ מבקש ממנו לחזור על הסיפור, ומקליט את בלו מבלי שהאחרון יודע. התוצאה מדהימה ומצמררת מאוד. אתה פשוט מרגיש את הכאוס, את הבלגן הניו יורקי, השיגעון, כולם מתאחדים ל-6 וחצי דקות מפציצות במיוחד, שאחרי מה שנשמע כאן, קשה להתעשת לרגע.

לקראת סוף האלבום, מגיעים שני קטעים אינסטרומנטליים משונים, מוזרים וייחודיים גם הם. The Sheltering Sky, רפרנס לספר של הביטניק הידוע פול באולס (ומשוררי הביט עוד יחזרו לככב כאן). זו קומפוזיציה מאולתרת לגמרי, וכאן שומעים באופן מלא את ההשפעות מהמזרח. כלי ההקשה שחוזרים על עצמם פשוט מכניסים אותך לאקסטזה. הקטע הזה דומה מאוד בגישה שלו ללהקות הקראוט, לתקופה החשמלית של מיילס, ואיך לא גם לתקופה מסוימת של קרימזון. יש חזרתיות על אותם אקורדים, וכולם מנגנים את זה שוב ושוב, באקסטזה מסוימת, כשכולם שומרים על הקצב, מקשיבים אחד לשני, כשאף אחד לא מנסה להישמע על חשבון האחר. הגיטרה סינתיסייזר של פריפ עם הסאונד המאוד צורם ומוזר שלה, מציירת את הפריטים הקטנים כשבלו, ברופורד ולוין צובעים את הקנבס. זה מינימליסטי, זה ממש לא דוחס אלפי רעיונות, וזה פשוט נפלא. ואחרי זה, מגיע ה-אינסטרומנטל.

הקטע הנושא שסוגר את האלבום, האנטיתזה לשם של זה שסגר את הצד הקודם שלו, ממצה באופן מעולה את המשפט שנכתב בגב האלבום: משמעת היא לא מטרה, היא אמצעי להשגת מטרה. הנגנים כולם ממושמעים ומנגנים כמו יחידה אחת מיומנת. וזה מאוד מאוד קשה להחזיק את הקטע הזה, למה כי פריפ ובלו מנגנים ביחד ליינים מצטלבים במקצבים שונים (לפעמים גם 5/8 ועד כדי כך גם ל15/16!), קשה לתאר את הכאוס המאורגן שבכלל לא נשמע כאוטי. עם קטע כמו זה, מבינים אחרי זה מאיפה להקות כמו משוגע וטול למדו לנגן כמו שהן מנגנות. ואם טול, בואו ניתן את הבמה למתופף האגדי של טול, דני קרי, להסביר למה הוא כל כך אוהב את Discipline, ובעיקר את קטע הנושא הכל כך מתמטי הזה (ושטול יוציאו כבר אלבום! כי אחרת הmemes לא יסתיימו לעולם).

ככה מסתיים לו אלבום מעורר השראה והערכה עם כל הנגינה החייזרית והכל כך לא נורמלית של קינג קרימזון החדשים. הרביעייה החדשה יצאה מנצחת עם מה שבעיניי הוא אחד משלושת האלבומים החשובים ביותר של ה80s יחד עם Remain in Light של ההדס ו-E2-E4 של מנואל גאטשינג. בעקבות ההצלחה המפתיעה (שהפתיעה את כל המעריצים). החבר'ה יצאו לסיבוב הופעות מצליח, אבל במהלך דברים החלו להשתנות: בלו הוא איש של בית, ולא רגיל להיות מחוץ לבית שלו במשך הרבה זמן, כשהוא כל הזמן מנגן מעיר לעיר. פריפ הבין שהוא כבר לא דומיננטי כמו שהיה בעבר, כששאר החברים גם הם תורמים חומרים ולא כמו בשיטה הדיקטטורית שהייתה בסבנטיז. האלבומים שבאו אחרי היו קצת יותר שונים. ההישג המדהים של Discipline היה ונשאר חד פעמי. עכשיו זה נדמה, שהאלבום הזה היה אחד מושלם מתוך זוג לא כל כך מושלם, בניגוד לשם של אחד מהאלבומים האלה.


Beat שיצא שנה אחרי Discipline, חשף את מה שקרה. יש מתחים בלהקה, וקרימזון כבר לא בדיוק אותה יחידה מיומנת עם כימיה טובה בין כולם כמו לפני שנה. זה אלבום טוב ביותר, אבל משהו שם מרגיש חסר. אני אולי צריך לתת לו עוד מספר שמיעות, אבל מרגיש שהנוסחה המוצלחת והחדשנית שהייתה ב-1981, קצת נשמעת כאילו מוצתה כבר. האלבום שהושפע מדור משוררי הביט הספונטניים, לא היה כל כך ספונטני כמו ההשפעה שלו. אחרי הכל, כשמישהו שר על זה שהוא מתגעגע הביתה באלבום שמדבר על אנשים שלא היו בבית כמעט כל חייהם, זה קצת משונה. שלא תבינו יש שם קטעים קילירים מדהימים שמעוררים את המחשבה: "איך הם עשו את זה?". הקטע הפותח Neal and Jack and Me הוא קטע מדהים שמצליח לדחוס הרבה במעט כל כך. זה לא נקלט בשמיעה הראשונה, אבל מה שכן נקלט זו המיומנות של החבר'ה שממשיכה להפתיע כל פעם.


האלבום גם כלל את Heartbeat שאין מה לעשות, לא בדיוק שם את קרימזון בMTV. קרימזון הם אמנות. לא להמונים. הם כנראה ידעו את זה, ובכל זאת ניסו. על אף העובדה שהאלבום הזה לא היה ביג וואו כמו הקודם, אפשר לציין לטובה ועוד איך את הקטעים האינסטרומנטליים Sartori in Tangier הקצבי ו-Requiem שחלקו גובל בנויז. אבל עדיין, נדמה שכבר היינו פה, ולאט לאט, מגלים בלו ופריפ שבניגוד ללפני שנה, הם לא בדיוק מסתדרים ביחד. האלבום הבא, Three of a Perfect Pair (או אלבום הכרומוזום כפי שאקרא לו כאן) הראה את זה.

אם Beat עוד כלל בתוכו קטעים טובים, האלבום הצהוב עם הכרומוזום הראה שהגיע הזמן לפרק את החבילה. קטע הנושא הפותח, שוב פעם נפלא ומראה שוב פעם איך החבר'ה אורזים שיר קליט בנגינה מורכבת ובלתי נתפסת. אבל הפעם, רוב האלבום לא בדיוק מצליח לשמור על עניין. Sleepless הוא שיר נחמד ביותר, קצת להיטי, אבל לא יותר מזה. קטעים כמו Industry בעיניי, הוא ניסיון לא מוצלח לחזור על הנוסחה של The Sheltering Sky. הסיום של האלבום בעיניי, הוא קצת טעות. לקחת את הקטע האינסטרומנטלי האפי מהעבר הרחוק Larks' Tongues in Aspic (יש פה קצת חזרתיות) והחליטה להחיות אותו עם עוד חלק. כששני החלקים הראשונים מהאלבום האדיר ההוא הם פסיכיים, אדירים, אוונגרדיים ושומטים לסת כל פעם מחדש, השלישי כבר מראה את קרימזון לא כיחידה מיומנת שמנגנת באופן קשוב וממושמע, אלא יותר כמו רובוטים טכניים וחסרי רגש. אחרי האלבום ההוא, פריפ סגר את הכל, כולם נפרדו לשלום, וחזרו כמה שנים אחר כך בניינטיז, עם האלבום Thark שהוסיף עוד שני חבר'ה.

וככה מסתיימת לה תקופה מסקרנת שהתחילה מעולה והסתיימה עם קצת טעם חמוץ בפה, אבל הלהקה סיימה את זה בכבוד. קינג קרימזון הם להקה מתקדמת. כמו בואי, כמו מיילס, הם לא מעוניינים בלהביט אחורה. השיר המצוטט שעד היום אני לא יכול שלא לצחוק ולהיות מוקסם בו זמנית, The King Crimson Barbershop, פרודיה שהלהקה עושה על עצמה בסגנון ברבר פיפטיזי שכזה. ושם באחת השורות הם מצהירים, שוב בפרודיה על עצמם עם שינוי מקצב משעשע שכזה: we don't do 21st century schizoid man. בשביל פריפ, זו היסטוריה. הסבנטיז הסתיימו לטוב ולרע, עכשיו מה שנשאר זה להתקדם הלאה. גם פיטר גבריאל אחד הסולנים האהובים עליי אי פעם, שבסבנטיז כיכב כסולן רב התחפושות של ג'נסיס בשנותיה היפות, התאים את עצמו בתקופה, ובנוסף גם חידש ויצר להיטים ל-MTV שבו זמנית גם היו מעניינים עם מבט של "מה זה היה?".

קרימזון וגבריאל ועוד להקות כמו מאגמה וואן דר גראף מראים בעיניי מה זה באמת רוק מתקדם. זה לא לעשות סולואי חליל צד כששרים על הוביטים וסיפורי מדע בדיוני ב9/8 עם מלוטרונים ומוג (למרות שזה תמיד נפלא). רוק מתקדם הוא בהיותו מתקדם, מביט הלאה, לא חוזר על עצמו, כי אם אנחנו נשארים על אותם דברים כמו בסבנטיז, אז אולי אנחנו מתקדמים מבחינה טכנית, אבל מבחינה מוזיקלית, שום דבר חדש. קרימזון של האייטיז הם להקת רוק מתקדם, וגם אלה שאחרי, אמנם יש מגמה של קצת הבטה אל העבר, אבל בעיקרון, הם עשו בית ספר לכל להקות הפרוג מהסבנטיז. פריפ ניצח שוב פעם. היום, הוא חוזר לאותם חומרים ישנים שכולם אוהבים. אבל אחד כמו פריפ, כבר לא צריך להראות משהו. זה היה נפלא אם הוא היה מראה משהו, אבל בעיקרון מבחינה מוזיקלית הוא נח על זרי הדפנה, וזה בסדר, רבאק הבן אדם בן 70.

אז כן, זה היה המבט שלי על התקופה ההיא של קרימזון. הכל השתנה. מילת המפתח: מינימליזם. זה התבטא בהכול: המוזיקה לא שינתה מקצב כל הזמן (טוב.. רוב הזמן), המילים הפכו ליותר פרנואידיות, פחות מיתולוגיות ומחוץ למציאות, מילים תמציתיות שמסכמות את הבלגן בג'ונגל הבטון, העטיפות כבר לא עמוסות בפריטים קטנים כמו בעבר וכוללות פריט אחד על רקע אדום, כחול וצהוב. כשפאנק ניסה להרוג את הפרוג בסוף הסבנטיז, הוא לא ציפה שהוא יישאר בחיים, ואפילו יותר מכך - ייקח השראה מפאנק! בכיתה ז', לא בדיוק הבנתי כמה משמעותית התקופה הזו הייתה. בשמיעה הראשונה אהבתי את Discipline, בשמיעות הבאות, לא נפלתי ולקרימזון נשארתי בטריטוריה של 1969-1974. היום אני יכול להבין איפה טעיתי, עד היום אני לא יודע מה לעשות עם עצמי כשאני שומע את Elephant Talk כל פעם. היה צריך לצאת רגע מהפרוג, לגלות סגנונות חדשים: פוסט פאנק, ניו ווייב, אמנים רבי פרסונות וסגנונות כמו דיוויד בואי, מיילס דיוויס, פרנק זאפה, קפטן ביפהארט ורדיוהד, כדי להבין עד כמה קרימזון באייטיז עשו את זה, וכן - התקדמו הלאה.

לא חסרים תיעודים על הבמה של ההרכב הנפלא הזה. האחת בצרפת ב-1982, השנייה שנתיים אחר כך ביפן, רואים איך ההרכב הזה פעל, כהרכב רוק חכם ומתוחכם שהתאים את עצמו לתקופה והוא עשה את זה ענק (שניהם מצורפים פה). גם אלבומי הופעות יש בשפע, באדיבות פריפ שמוציא כל בוטלג שני לאוויר העולם בלייבל שלו שנקרא איך לא - Disicipline. האלבום Absent Lovers הוא דוגמה מצוינת, ומראה איך הם היו נשמעים עד כמה שהיו ממושמעים - פרועים וחיים על הבמה.

אז ביי לכם בינתיים, נתראה בפוסט הבא, וסתם כי זה מצחיק אותי: The King Crimson Barbershop בגרסה לוין:

פחד על האי המרוחק יחד עם ג'ים קארי

ברוכים הבאים לעולם השמח של אריאל איטרבוים. אלבומו Third was the Bird II מוזר ויפייפה בו זמנית כמו השם שלו. כולם יודעים עד כמה יש לי אהבה והערכה למוזיקה ובכללי לאמנות אקספרימנטלית. וואלה, אריאל עשה פה משהו ממש מעניין, שכדאי לכם לשמוע ולחוות. פרוג, פסיכדליה, מוזיקת משחקי מחשב מפוקסלים, מוזיקה קונקרטית, פופ, פולק, הכל מתחבר ומשתלב במיקס המשונה הזה, שגורם לך להסתקרן ולהישאר ערני לדבר הבא. זה מאחד האלבומים האלה שאתה נהנה לשיר את הקטע הספציפי הזה, וזה עושה לך טוב, אבל בו זמנית, גם מטיל אותך עם פרצוף של "הולי שיט, מה זה היה עכשיו?!". את האלבום הזה שהכרתי מחברו של אריאל, גם הוא עשה אלבום נפלא, עודד סטרייגולד (שמנגן בשיר האחרון באלבום), אני ממליץ גם לכם אנשים לשמוע. למה?

הוא פשוט יפה בנאיביות שלו. הוא שולח אותך לזמנים ששכחת מזמן. הוא עשיר ברעיונות מעניינים ובדמיון עשיר ובריא. אני חושב שזאפה היה מתגאה בדבר הזה. ולא רק בגלל הביזאריות שבו, אלא גם בגלל ההשקעה. כי לא מדובר באלבום של חלטורות. הבן אדם אשכרה ישב וכתב את המלודיות שחלקן מתוסבכות בטירוף. ממה שרשום בבנדקמפ של אריאל, האלבום הזה נכתב לאחר תקופה ארוכה. אם תסתכלו על הדיסקוגרפיה שם בצד, תראו ששלוש שנים עברו מאז יצא אלבום חדש. הרבה רעיונות, רגשות וסגנונות נזרקו לתוך האלבום בן ה-5 קטעים הזה (נכון ש-5 קטעים באלבום זה ה-דבר?) כמו שגם נכתב בבנדקמפ. והאמת, זה מסע ממש ממש כיפי שאני חושב שלא תתאכזבו.

תסתכלו רגע על העטיפה. נכון שזה נראה כמו החדר החלומי שתמיד רציתם בגיל 8? אני יודע שאני חושב שכן. ככה בעיקרון מרגיש האלבום הזה. סוריאליזם טריפי ילדותי ומוזר. אבל שוב פעם, ואני לא יכול להדגיש עד כמה זה חשוב: ככל שיותר מוזר, כל העסק נהיה הרבה יותר מעניין. ביטלס פוגשים זאפה, יושבים לקפה עם פאוסט, משחקים בפוקימון במחשב הווינדוס 6 שלך עם דאלי. נכון שזה נשמע נהדר? עכשיו זה אמנם נשמע די מתלהב ופנאטי בצורה דבילית. אבל אני לא חושב ששמעתי משהו כל כך טוב שנוצר כאן בארץ. אני אמנם כותב בעקבות העובדה שאריאל ביקש ממני לכתוב על האלבום בבלוג הזה, אבל כמו שקראתי פעם בסקירה ב"מטאליסט", אני אמנם משוחד אבל האוזניים שלי ממש לא.

יש משהו קסום באלבום הזה בעיניי. המילים הדאדיסטיות הכל כך לא קשורות, הנויז שבא פתאום משום מקום, הקטעים שפתאום אתה חושב שהגעת לסיקסטיז בחברת ילדי הפרחים, משהו שהתגעגעתי אליו. אני חושב שזה יכול היה להיות הפסקול לילדות שלי אפילו. זה מסע אחד הזוי וכיפי, שאתה צריך להקשיב כדי להימשך אליו בצורה הכי טובה.

בואו ניתן לכם רגע דוגמה עם השיר הפותח, Say What. ריף פשוט וחמוד של גיטרה קלאסית, ואז יש שירה על מין מערכת יחסים שכזו. ואז... בום! חגיגה של שינויי מקצבים, גיטרה מזייפת בכוונה, משם חזרה לאותו מיני שיר, משם אל קטע פסנתר משונה ומעניין שכזה, משם לאחד הקטעים הכי מעניינים באלבום הזה בעיניי: קולאז' מוזיקה קונקרטית יאניס קסנאקיסאי שכזה, ומשם אל כאמור פופ פסיכדלי אופטימי וקליט כזה שלוקח אותך למקומות טובים ומשחרר אותך מלחץ. כל זה חוזר בסוף לאותו שיר חמוד וקטנטן שהתחיל את כל זה. מבולבלים? כבר רוצים להקשיב לאלבום? אם כן, אני מבטיח לכם שאתם יוצאים למסע נפלא והזוי שלא תצאו ממנו מאוכזבים.

אני לא אסקור פה את כל הקטעים, כי חבל פה להרוס את תחושת הjourney שתהיה לכם במהלך ההאזנה לקצת יותר מחצי שעה הזו. בשכונה, עם ג'ים קארי, באי מרוחק, כל הסיטואציות שמעולם לא חשבתם עליהן פשוט יתפוצצו ביצירות הבאות שמרכיבות את האלבום הזה. יש הרבה אלבומים אקפסרימנטליים שיכולים לעצבן פרוגרים שרגילים ואוהבים מוזיקה כתובה מראש, כשכל התווים במקום, ואין מקום לדמיון חופשי, כי הדמיון מתבטא ביצירה עצמה. אני יכול להגיד לכם חברים, שהאלבום הזה נותן את שניהם ועושה את זה נ-פ-ל-א. יש פה שינויי מקצבים, מלודיות א טונאליות ג'נטל ג'ייאנטיות קשות לשירה, ובנוסף לכל אלה יש גם הומור שבו אריאל פתאום מקריא במבטא בריטי מונטי פייתוני בקטע השלישי, או שהוא מספר על החוויות שלו עם ג'ים קארי מלווה בבנג'ו חמוד. +סימפולים מפאמילי גיא, ביטלס, קינג קרימזון, גוסטב הולסט, הקיצר מסיבה.

אני לא אכביר במילים, כי מכאן אתם צריכים להקשיב בעצמכם לאלבום. סצנת האינדי בארץ עשירה ומלאה, והנה עוד דוגמה ללמה שווה לחפש מתחת לפני השטח את הדברים הגדולים קטנים האלה שיוצרים אצלנו כאן. פשוט קחו אזניות ואיזה בוקר מואר אחד ויפייפה או אפילו בחורף גשום, קחו את עצמכם לתוך המסע היפייפה הזה עם כל החברים שלכם, לא כולל את סטיב. מבטיח לכם, אם תבואו עם ראש פתוח לא תתאכזבו. יש לי תחושה שהאלבום הזה, של עודד, ושל רבים שאולי עוד לא הכרתי, יהפכו לאלבומי קאלט בעוד כמה שנים, וכולנו נוכל להיזכר איך זה היה רק סתם משהו שנוצר בשביל הכיף.
הנה האלבום. תהנו לכם.

בארץ החלומות

"חלום הוא הדרך המלכותית אל הלא מודע" - זיגמונד פרויד

מסע בעולם החלומות. מוזר ויפה, מפחיד ומרגש, מצחיק ועצוב. החלום הוא לא רק מראה למציאות, והוא לא רק ביטוי של התת תודעה - זה שני דברים, אבל זו גם מציאות בזכות עצמה. ככה כתוב בבנדקמפ של עודד סטרייגולד (aka Dodo Bird), באלבומו Dream Lands. מטרתו של האלבום מאוד ברורה ובעיניי מבורכת, לקיחת הפסקה לזמן מה, בשביל לצלול לעולם החלומות. לאותו תוצר של אותות חשמלים שמגיעים מגזע המוח לקליפת המוח. אל אותו עולם דמיוני ששמור רק אבל רק לך.

מבט חטוף בעטיפה של האלבום, שכוללת ציור של רוריך, צייר הlandscapes, עלול להביא את הרושם המוטעה שמדובר באלבום אמביינט רגוע ואווירתי. רגוע - כן. אמביינט - לא כל כך. מה שכן, מדובר כאן במוזיקה מעניינת, שאפשר לזהות שם כל מיני השפעות וסגנונות: מייק אולדפילד, פינק פלויד, מוזיקה קונקרטית. רוב המוזיקה אינסטרומנטלית, מלבד שני הקטעים האחרונים. המוזיקה באלבום מאוד מינימליסטית, חלקה אפילו נמשכת בלי פיתוחים, לאוזניים מסוימות זה עלול להישמע קצת חופר, אבל מי שבא עם ראש פתוח, יימצא הנאה בארץ החלומות.

האלבום הזה הוא סימפוניה אחת בת 10 פרקים, כל אחד מהם מתאר תחושה אחרת של חלום. כמו שכתוב בבנדקמפ. זכורים לטובה, שני הפרקים הראשונים, שכוללים מקצבים רפיטטיבי, על גבי מוטיב אחד. או הרביעי, שמתחיל ב"close your eyes" מאוד משכנע, שמכניס אותך באמת לעולם דמיוני חלומי עם נגינת גיטרה אקוסטית פסטורלית, דברים נהיים יותר ויותר משונים ומוזרים (כמובן שמעניינים), כשפתאום המלודיה מתפוגגת לטובת ניסוי מעניין במוזיקה קונקרטית.

מזכיר מאוד את הגישה הניסיונית והחופשית של אלבומים בסיקסטיז, שהיית יכול לעשות ה-כ-ל. והאמת, Dream Lands בנוי בצורה הזו. סוג של אלבום ניסיוני שכזה, שאיתו באמת אפשר לעשות הכל. למרות שהוא מקוטלג באתר כפרוג, אני מאוד אוהב לראות את זה כאלבום אקספרימנטלי ניסיוני, שמושפע מאמני פרוג, וגם קצת פולק ופסיכדליה. אבל עזבו אתכם מקטלוגים, תשמעו את המוזיקה. היא מדברת בזכות עצמה.

שני הקטעים האחרונים באלבום, כאמור הם היחידים שכוללים מילים (ובעברית!). האחד, שירה יפה וערבה לאוזן, עם מילים פואטיות שנשמעות יפה לאוזן, על גבי נגינת גיטרה מתמשכת. עכשיו, מי מכם שלא אוהב חזרתיות על קטע אחד ספציפי לאורך הרבה זמן, זה אולי עלול להישמע מעיק. אבל מי שאוהב את גלאס, רייך, לה מונטה יאנג, ועוד ועוד, ימצא חיבה ויאהב את הקטע הזה. השיר השני והאחרון, קצר הרבה יותר, אבל קליט וכיפי במיוחד. אופטימי להפליא, ומסיים את האלבום בטעם טוב.

הרבה אמנים, בתחום כלשהו, ניסו לתת את הפרשנות שלהם בחלומות, וניסו לבטא את זה. האלבום הזה הוא מקבץ יפה של מוזיקה מעניינת, שאיתה אפשר להיכנס ולצלול אל תוך העולם החלומי במיוחד הזה. אני לא אכביר במילים, העטיפה אומרת, והמוזיקה מדברת. מי שאוהב את מייק אולדפילד, מלחינים מינימליסטיים, ואלבומים ניסיוניים מהסיקסטיז, יימצא חיבה באלבום הזה, ואולי יימצא גם הוא את הפינה שלו באיזה קטע ספציפי ומסוים, שהכניס אותו לאותה התנתקות מהעולם הפיזי.

אז כמו במילים של השיר העשירי: "שמים לבנים, הכל שקט, אין ציפורים, לבדי בעולם, לבדי בעולם".

הנה האלבום זמין בבנדקמפ, תקשיבו, תהנו ותצללו אל תוך עולם החלומות..

צלוחית הסודות של ווטרס, גילמור, רייט, מייסון ובארט

השבוע, יצאה ההודעה שמארז מושקע ויקר במיוחד של פינק פלויד יצא לאור בנובמבר, ולמרות שמדובר בעוד ניסיון מוצלח להוציא כסף מחובבי הפלויד אוהבי הנוסטלגיה, מדובר בעיניי באירוע משמח. סופסוף, אחרי שנים שמעריצים היו אוספים בבוטלגים, יוצאת קופסה מהודרת במיוחד עם 27 דיסקים(!) שסוקרת את התקופה שבעיניי, הייתה הכי יצירתית של הלהקה 1965-1972, מהקמתה ועד הרגע שלפני ההצלחה הענקית עם Dark side. אחרי הרבה מאוד ניסיונות מוצלחים להביא קהל צעיר וחדש שלא הכיר את הלהקה האלמותית הזו, כמו מארז הDiscovery מ-2011 (רכישה מצוינת, שאני צריך לקנות כבר), שנה שהתחלתי לגלות אותם, אחרי מסע כיפי במיוחד עם להקה אלמונית בשם הביטלס. או האלבום הבטוח אחרון שיצא ב-2014, The Endless River (מוצר מיותר שלא היה צריך לצאת לאור, ולהשאיר את הקטלוג המפואר של פינק פלויד כמו שהוא, עם 14 אלבומים מדהימים). עכשיו, הקופסה הזו שיוצאת היא משהו שאנשים חיכו לו יותר מ-40 שנה. בדר"כ יכולת למצוא את Vegetbale Man, Scream Thy Last Scream או אפילו את הטור The Man and the Journey ביוטיוב, לא תמיד באיכות משהו, אבל מדובר כאן במשהו יקר כל כך. מוזיקה קוסמית שלוקחת אותך למקומות רחוקים. וכשמדובר ב-27 דיסקים, זו מוזיקה לכל החיים (ואגב במהלך השנה הבאה, הם יצאו כדיסקים בודדים, אז.. הידד!).

כשאומרים פינק פלויד, בדר"כ חושבים על מנסרה, על חומה, על שני אנשי עסקים לוחצים ידיים כשאחד מהם נשרף, על חזיר מעופף, על רוג'ר ווטרס והBDS, על המוזיקה הנפלאה שהפכה את פלויד למפלצת הרוק שהיא. אלה דברים שעולים גם לי לראש, אבל עם כל הכבוד לתקופה הזו שאופיינה במאבקי אגו, אצטדיוני ענק וניכור (ויש), כשאומרים פינק פלויד, אני אוהב יותר לחשוב על סיד בארט, על החלילן, על לב השמש, על ummagumma (האלבום השני הכי אהוב עליי בכל הזמנים), על אלתורים שלא נגמרים שלוקחים אותך אל רחבי הקוסמוס, על ארבעה חברים טובים שניגנו ביחד, הלחינו ביחד, כתבו ביחד, ובילו את החיים שלהם בכיף בלי מאבקי אגו, כשהיו מדלגים להם בין סגנונות. מפסיכדליה מרחפת וחולמנית, לפולק אקוסטי פסטורלי, פרוג רוק מלכותי וגרנדיוזי, מוזיקה קונקרטית אוונגרדית, וגם בלוז מדי פעם.

אותן חדשות על המארז הזה, גרמו לי לחזור לכיתה ו', לפני 3-4 שנים, כשהתחלתי לגלות רוק, והלהקות הגדולות בעיניי שפתחו עולם חדש בשבילי, והפכו אותי לפריק המוזיקלי שאני: הביטלס, פינק פלויד וקווין. באותה תקופה, ההערצה ללהקות אחרות התחילה גם: לד זפלין, קינג קרימזון וזה לא נגמר. אחרי הביטלס וקווין שבדר"כ היו מאוד אופטימיים ותמיד העלו לי חיוך על הפנים. פלויד היו תמיד המלנכוליים יותר, העמוקים יותר, ברור שהתחלתי מdark side וגם אני שרתי בלי סוף we don't need no education, אבל פתאום גיליתי דברים חדשים. אחרי סרג'נט פפר וI Am the Warlus, הייתה עוד להקה שהיה לה משהו להציע לי, אבל כאן זה כבר היה מחוץ לאטמוספרה, זה היה מאוד חלומי, משונה, מטורף, ומהרגע הזה התחלתי לחרוש את פלויד על כל התקופות שלה. אני חושב שכל האלבומים של הלהקה הם עולם ומלואו שכוללים מוזיקה מדהימה (להוציא את river), אבל 1967-1972 היה הדבר בעיניי. וספציפית רציתי לחזור לאלבום אחד, לא בדיוק מוכר מחוץ למחנה הפלוידיסטים הכבדים, וגם הם לא בטוח יגידו שזה האלבום הכי אהוב עליהם, אבל אני זוכר אותו לטובה, בתור האלבום הראשון שלהם שקניתי, וכששמתי את הדיסק במערכת, my god...

כל ההקדמה המאוד מתישה הזו, היא פתיחה של סקירה על אחד האלבומים המיוחדים ביותר של פלויד, שפתחו לי את הראש והכירו לי עולם ומלואו. הייתי שומע אותו כל יום, המוזיקה הייתה כל כך אסידית אבל מדהימה, והמילים הביזאריות סקרנו אותי ממש. ואני מדבר על האלבום השני, A Saucerful of Secrets. אלבום שהוקלט בתקופה של בלבול, עם מנהיג להקה שכבר נראה שאיבד את התקשורת עם העולם, חברים שהתחילו להתגלות לאט לאט ככותבי שירים, ובחור חדש שנכנס לזירה ושינה את הכל. במהלך אוקטובר 1967 ואוגוסט 1968, הקליטו החבר'ה שירים כשהם לא יודעים לאן זה ילך. בספינה שכמעט עמדה לטבוע: סיד בארט, אחד המוזיקאים הכי אהובים עליי ואיש שהערצתי יותר מכל חבר פלויד כשהתחלתי להקשיב להם, רוג'ר ווטרס, בתקופה הפרה דיקטטורית שלו, בחור גבוה רזה ונחמד עם חוש הומור טוב וחביב על כולם, ריצ'רד רייט, קלידן צנוע עם קול יפייפה שהחל להתגלות ככותב שירים, וניק מייסון, המתופף שפשוט ניגן בשביל הכיף, והשתדל להתרחק מאש כמה שיותר (אבל גם הוא תרם לחומרים החדשים לא פחות).


And then there were five

בקצרה: הלהקה הופכת לתופעת קאלט מושכת, האלבום הראשון שלהם The Piper at the Gates of Dawn שיצא בקיץ האהבה (והוקלט ליד הביטלס שהקליטו את סרג'נט פפר!), מכר טוב והפך את הפלויד לכוכבים החדשים, אחרי שני סינגלים מוצלחים והאלבום הזה, יצאו החבר'ה לטור בארה"ב, שבו לאט לאט בארט הפך לבלתי מתפקד, באמצעות הרבה מאוד LSD, שטיגן לו את המוח, ולחץ מחברת התקליטים ומהלהקה, לכתוב את הדבר הבא. השירים של בארט נהיו יותר ויותר קריפיים, בלתי מסחריים, וממש ממש לא מה שחברת התקליטים רצתה. בהופעות הוא היה מכוון את הגיטרה שלו כשהשאר היו מנגנים. הקהל האמריקאי שהורגל לכל האקספרימנטליות הזו, אהב והריע בלי שהוא מודע למצב שסיד המסכן היה שרוי. בראיונות, הוא היה פשוט בוהה למצלמה, כשאפשר לראות איך הוא פשוט בדרך להרס עצמי.

החבר'ה הבינו שזה לא יכול להימשך ככה, והביאו חבר ילדות של בארט, האיש שלימד אותו גיטרה, היום אחד הגיטריסטים המוערכים אי פעם ברוק, אז החבר של פינק פלויד שבארט ידידו הוותיק לא זיהה יום אחד באולפן. בהתחלה, חשבו כמו הביץ' בויז עם בריאן וילסון: בארט לא יצא להופעות ורק יכתוב ויקליט באולפן, כשגילמור יחליף אותו. גם זה בסוף לא יצא יפה. יום אחד, כשנסעו להופעה, ווטרס חסר הסבלנות פשוט הביא את הרעיון לעשיית הצבעה דמוקרטית אם לאסוף את בארט להופעה או לא. פה אחד הוחלט שלא. וכך בארט (שידע על זה כמה זמן מאוחר יותר) יצא מהלהקה שהוא עצמו הקים, הנהיג, כתב את רוב שיריה ונתן לה את השם. חברי הלהקה עד היום אכולי אשמה לגבי זה, ובעיניי, אחת הטרגדיות הגדולות של הרוק נ רול. איש כזה מוכשר להחריד שפשוט לא ידע איך להתמודד עם הצלחה והתרסק.

A Saucerful of Secrets כולל להקה מבולבלת. שיר אחד כולל את רייט, בארט, ווטרס ומייסון, שלושה שירים גילמור, ווטרס, רייט ומייסון, שני שירים עם כל החמישה ביחד (הפעם היחידה שהם ניגנו בהרכב כזה) ושיר אחד ויחיד שבארט כתב. כשמסתכלים על Piper איפה זה ואיפה עכשיו. בארט הבין שהוא כבר מחוץ להרכב, והכניס לכולם חזק במיוחד עם שני דברים: 1. השיר Jugband Blues שיר יפייפה כל כך שרק מעמיד פני אופטימי, נאיבי ושמח 2. ההופעות שאחרי העזיבה, כשבארט היה עומד בקהל וצופה בגילמור חברו מחליף אותו על הגיטרה והשירה.
אבל בואו נסתכל רגע על כל האלבום, למרות שהוקלט בתקופה הכל כך קשה הזו, מדובר באלבום יפייפה, מדהים ומסקרן.



מייסון לאחרונה אמר כי מדובר באלבום הכי אהוב עליו של פלויד. אפשר להבין אותו (למרות שזה קצת מוזר, בעובדה שהוא לא ניגן בשיר אחד, כשנורמן סמית' המפיק תפס את כיסא המתופף). מדובר באלבום מעבר, לאט לאט עוזבים את סיד וגילמור נכנס. הלהקה עוזבת בהדרגתיות את הסגנון הפסיכדלי הפופי והאופטימי שלה, אל עבר רוק מתקדם מחושב ומלנכולי שיאפיין את אלבומיה הגדולים. כאן מקבלים הכל מהכל. כולם תרמו חומר, כולם שרים (כן כן אפילו מייסון), ונראה באלבום אווירה דמוקרטית של כולם תורמים ועושים. אז כשקשבתי לו לראשונה, אני לא חושב ששמעתי כאלה דברים אז. כלומר Revolution 9 ששמעתי לראשונה היה הדבר הכי מפחיד ששמעתי, ממש הייתי מכווץ בתוך החדר ומקשיב לזה בפחד ובסקרנות. ואז פתאום מגיע קטע הנושא של האלבום הזה, תתארו לכם, גאד! כמה שזה היה מפחיד, הרגיש ממש כמו סיוט, אבל זה היה מסקרן, היה בזה משהו שונה, פרוע, סצנה משונה מחלום (אבל במקרה הזה חלום בלהות כאמור). כן.. זו הייתה ההיכרות שלי עם מוזיקת אוונגרד...

אז חזרתי מסרט עם חברים, הם היו בחנות אחת, אני הלכתי לסטימצקי וקניתי את A Saucerful of Secrets. מילים לא יתארו את מה שהרגשתי כששמעתי את הבס הדומיננטי כל כך של השיר האפוף מסתורין, Let There Be Light, ועד אקורד הAm שמסיים את האלבום ואת תקופת בארט בפינק פלויד. 7 שירים שלא בדיוק מייצגים יחידה אחת וממושכת כאלבום, אבל כל שיר הוא עולם ומלואו. ומי שהכיר את פינק פלויד עד אז רק מאותם אלבומים מפלצתיים, יהיה קצת בשוק ממה שיישמע.

Let There Be Light פותח את האלבום הזה, עם הבס של ווטרס (אני חשבתי שזו בכלל גיטרה), וזה באמת נשמע כמו מין אור שמגיע למעלה אל מערה חשוכה. ולאט לאט כל הלהקה מצטרפת, ואתה נכנס למעין טראנס שכזה.  שלא לדבר על הפרפיסה הכל כך לא מהעולם הזה, והמצילות הרועשות, עד שמתחילה השירה, רייט שר עדין, אבל משהו מאוד מטריד, כאילו משהו הולך לקרות, ובאמת, בפזמון הלהקה מתפרצת, מגבירה ווליום, ולראשונה גילמור השחקן החדש, מקבל במה ושר בעוצמה ובהרבה דרמה (ואני חשבתי שזה בארט בהתחלה). על מה הם שרים לעזאזל? עד היום קשה להבין מה ווטרס ניסה לכתוב. השיר הזה הוא דוגמה מצוינת לאיך שהוא התחיל להתגלות ככותב השירים הגדול שהוא, והמילים של השיר תמיד סיקרנו אותי. משהו מאוד מדע בדיוני מסתורי שכזה. ז'ול ורן על אסיד, לוסי של הביטלס מוזכרת שם, גם הרוורד, גיבור מיתולוגי מהמאה ה-11. דברים מוזרים קורים שם (summoning his cosmic powers, and glowing slightly from his toes).... פאק... ואז פתאום, גילמור מפציץ בסולו. וסולו אדיר, עצובה העובדה שבארט ניגן בשיר הזה רק בגיטרה מלווה ואי אפשר בכלל להרגיש בנוכחות שלו, וכשהוא דועך, גילמור חברו רק עולה, והגיטרה שלו נשמעת דרמטית, פסיכדלית, מסתורית, עד לפייד אאוט שחותם את הפתיחה הכל כך טובה של האלבום הזה, ואנחנו ממשיכים...

ואז מגיע Remember a Day, שיר פסיכדלי מסטולי כל הו כל כך יפייפה, שבו רייט מתגלה גם ככותב שירים מצוין וזמר עם קול נוגה (אני עד היום חושב שרייט היה הסולן הכי טוב בלהקה, סורי לכל הגילמוריסטים מביניכם). שיר נאיבי, מאוד נוסטלגי, שמדבר על נושא שבעיניי הוא כל כך מבורך. הילדות. מי לא מתגעגע לרדיפה אחרי השמש? לטיפוס על העץ? למשחקים? ולמה היום אנחנו לא יכולים לשחק ולהגיע אל השמש? כל זה כשזה מתחיל בסלייד של בארט ונשמע כמו שיר אפל ומלנכולי, וישר עובר למשהו מלודי ויפה. אבל אל תחשבו לרגע שזה down to earth. כל השיר מלא בתחושה חלומית, בעיקר בקטע אינסטרומנטלי כשרייט לוחש, ונשמעת טיפת מים כל פעם אחרי זה. מי עושה דברים כאלה היום? זו לא תהיה הפעם האחרונה שרייט מופיע באלבום, וגם לא הפעם האחרונה שיעסוק בנושא של ילדות.



אחרי Remember, מגיע כנראה השיר הכי ידוע מהאלבום. Set the Controls for the Heart of the Sun. כל כך מסתורי, ליין אוריינטלי, ויברפון חולמני, טימפאני שבטי, וכל זה עם ההגשה של ווטרס במילים הכל כך פילוסופיות (שנלקחו מספר שירה סיני). פשוט אפשר לדמיין הכל, הגונג, את ווטרס לוחש עם סיגריה ביד האחת, והיד השנייה באוזן, הכל כל כך משונה, מסטולי, dreamy כל כך, וזה השיר האחרון שגילמור ובארט ביחד מנגנים באותו חדר באולפן. מדובר באחד השירים הטובים ביותר שיש ללהקה להציע, חבל שהפסיקו לבצע אותו אחרי 1973. אבל בהופעות, הוא נלקח לרמה אחרת לגמרי. בהופעות הלהקה גרמה לזה להישמע כאילו באמת טסת אל לב השמש, יותר אפל, יותר פסיכי, ונלקח לאלתורי ספייס רוק שלא מהעולם הזה (כבר דיברתי על הביצוע של Ummagumma, או גם בביצוע מפומפיי). הפלוידיסטים פשוט טסו הרחק, וניגנו מה שבראש שלהם. תמיד מצאתי דמיון בין התקופה הזו של הלהקה לבין להקות הקראוטרוק מאותה תקופה. והשיר הזה הוא דוגמה מצוינת, כשהחבר'ה פשוט מוצאים מלודיה שמותאמת לשיר, ואז מאלתרים על זה עד הנצח. מה יהיה בסוף? מי יודע פשוט בואו נרחף אל החלל...

ואחרי כל הסוריאליזם הזה, מגיע בבום Corporal Clegg, שיר האנטי מלחמתי הראשון של הלהקה, וניצנים ראשונים למה שווטרס יהפוך לאחר מכן. מין הארד רוק חזק שמתוגבר בפסיכדליה מוזרה שמאפיינת את הלהקה כל כך. עם ריף שלא יוצא מהראש, והסיפור על הקורפורל שאיבד את רגלו במלחמת העולם השנייה, אותה מלחמה שווטרס איבד את אביו. למרות הנושא, ווטרס משום מה משלב הרבה הומור ווירדי כזה, פחות מהציניות המרושעת שאפיינה אותו אחרי זה. זה עדיין נדמה כשיר עליז ומטורף. בעיקר עם הקול של מייסון בבתים יחד עם הריף (פשוט... מה?..), והפזמון עם הוואה וואה כשכל החברים שרים על אשת החייל שכנראה מאוד גאה בו. וכמובן שלא נשכח את הקאזו! כן כן! קאזו! איזה כיף להכניס בשיר עם נושא כבד קאזו! בעיקרון, אחלה שיר, אני מאוד אהבתי לתת בו הדבנגינג כששמעתי אותו בגיל 12, שירים אנטי מלחמתיים כאלה אין יותר, וככה בצליל אזעקה מתגברת שנשמע כאילו מדובר במלחמה, מסתיים הצד הראשון, ואז... אנחנו נכנסו למשהו אחר לגמרי...

אחרי כל הקלילות והצחוקים בCorporal, מגיע קטע הנושא. אומרים שהחברים פשוט שירבטו על הדף צורות אקראיות, ומשם נולד אותו ג'אם. אבל מה שהם עשו שם. פתאום הדבר הזה מגיע, ומכניס אותי לתחושה מפוחדת. הבס של ווטרס נשמע כמו יצור על טבעי מסתורי ואפל, הקלידים של רייט נכנסים, הכל כל כך מרושע ואפל, הפסקול המושלם למורטל קומבט deception (אחד מהמשחקים שאהבתי לשחק בתקופת היסודי), הקולות המשונים והמפחידים שהבנת שנכנסת לסיוט מפחיד במיוחד, וכשאתה חושב שרק התקיפו אותך, לא שמעת עוד כלום, פתאום התופים נכנסים למקצב רפפטיבי של יציאה לקרב, החבר'ה מאלתרים ומכסחים את הכלים שלהם, קקופוניה מוחלטת, אבל מאוד מאוד מעניינת ומסקרנת, אתה לא יודע לאן זה הולך, ואתה רוצה לדעת מה יקרה.

וכשהכאוס דועך לו, הוא מוחלף ישר בצלילי רעמים גוברים, כמו שאתה מתכנס בבית בליל חורף קר כשהטבע עושה כרצונו, ורעמים וברקים באים כל שתי שניות, ואז נכנסים הקלידים בקינה סיוטית קריפית במיוחד, ולאט לאט כשהכל מאולתר, מוצא רייט את האקורדים שמסיימים את כל הטירוף הזה ברצף של אקורדים קליט ובלתי נשכח, שחוזר על עצמו כמה וכמה פעמים, ופתאום גילמור ורייט נכנסים בקולות (ולא זו לא מקהלה, אין לי שמץ איך הם הצליחו להישמע ככה) מלאכיים, הקרב הסתיים, אבל אין שירת ניצחון, זו פשוט קינה שקטה ומלנכולית על הלוחמים שמתו בקרב האפי המוזיקלי הזה.

וכל זה מסתיים באקורד B שמסיים את הסיפור מזא'ורי, יפה, יש סיום ופתרון, ומרגישים שהגעתם לסיום של מסע. וואו, כמה שזה הפחיד אותי אז, אבל כמה שהפחיד, עניין מאוד. תתארו לכם, ילד שחזר הביתה עם הדיסק הזה, וso far הוא נהנה ממה ששמע, ואז פתאום - זה! פאק! הג'אם המפחיד הזה הפך לקטע חובה בהופעות הלהקה עד 1972, אבל למרות הגרסאות המאוד אנרגטיות וחייתיות לא פחות, אני באמת מעדיף את גרסת האולפן. ככה משתמשים בפלאים שלטכנולוגיה היה להציע, ומספרים סיפור...

ואחרי כל זה, אפשר לשבת בנוחות, כי רייט מרגיע את המאזין ההמום, וכמעט לפני הסוף, מביא את הבלדה הפסיכדלית-מלנכולית, See Saw. שיר יפייפה עד דמעות, שמספר על האחות המאושרת והאופטימית ועל אחיה הפסימיסט, השקט והמשונה, מילדותם ולאחר מכן. רייט מנגן על מגוון רחב של כלים: פסנתר, מלוטרון, ויברפון, קסילופון, פרפיסה, וגם כמו תמיד שר יפה. בפזמון הוא נשמע מאוד עצוב, כמעט בוכה, וזה משרת כל כך יפה את השיר. לפני הפזמון, הלהקה נכנסת לכמה שניות של טירוף קריפי, ומיד כאילו כלום לא קרה, הם שרים another time, another day, a brother's way to leave. וככה כשהשיר מסתיים לאט לאט ומתפוגג, מגיע בארט בשירו היחיד באלבום, הבדל של שמיים וארץ מלפני שנה, ומוציא את הכל, בנימוסין ובנאיביות הכל כך אופיינית לו כמובן.

אני אודה, כשאני שמעתי את Jugband Blues לראשונה, ידעתי שמדובר בשיר הפרידה של בארט מפינק פלויד, אבל אף פעם לא ראיתי את זה כשיר עצוב. לא הבנתי למה אנשים פשוט דיברו על השיר בשקט עצוב, כשבארט מביא שיר פולק פסיכדלי עליז, ואומר לכולם: "טוב תודה באמת שאתם מתייחסים אליי, ומי מכם יכל לכתוב את השיר הזה, לא משנה, לא אכפת לי, אני פשוט אסתדר לי ואמשיך הלאה" (לניתוח מלא), ואז פתאום באקורדים שמחים במיוחד, מצטרפת תזמורת מצעדים (בהתעקשות של בארט), שלאט לאט הכל הופך ונהיה יותר פסיכוטי, מטורף, נשמע כמו איך שהמוח של בארט היה אז. הטירוף, השפעת הLSD כל זה מתבטא בשניות האלה של הסוריאליזם המשונה הזה של תזמורת מצעדים וצלילים פסיכדליים קריפיים, עד שהכל נקטע, ומה שמגיע לסיום האלבום, סיום תקופת בארט בלהקה, ואחד מהרגעים הכי יפים שאני אי פעם זוכר משמיעת מוזיקה:
and the sea isn't green
and i love the queen
and what exactly is a dream
and what exactly is a joke

ככה... בבית לא קשור בעליל, בנאיביות שלו, בארט נפרד מחברי הלהקה ומהעולם, בדרך כל כך מצערת. ככה נפרד גיבור, קצת לפני שהוא מסיים את הקשר שלו עם העולם החיצון...



במקרה של בארט, זה היה הסוף עם פינק פלויד. במקרה של הלהקה, זו הייתה תחילתה של תקופה חדשה ופוריה, שתניב אלבומים מדהימים, עם אלתורים, אפקטים משונים, מילים פואטיות במיוחד, ובעיקרון פשוט יחידה אחת שפועלת כקולקטיב. כשיצא האלבום עם העטיפה הסוריאליסטית/קולאז'ית המדהימה (בעיצוב היפנוסיס, לראשונה בתולדות הלהקה, ומכאן והלאה זה כבר היסטוריה) ב-29 ביוני, 1968, אנשים לא בדיוק קיבלו את האלבום הזה כמו קודמו משנה שעברה. שיא קיץ האהבה עבר, ופלויד עברו לפסיכדליה אפלה יותר, אפילו יותר ניסיונית מבעבר. ולאנשים היה קצת קשה לעכל את הדבר החדש. גם היום, כשפינק פלויד הפכה לאחת הלהקות הגדולות ביותר שפולחן הרוק ידע אי פעם, עם money, wish you were here, dogs ו-another brick in the wall, אנשים לא בדיוק נותנים את היחס הראוי לצלוחית מלאת הסודות.

אנשים שמכירים את פלויד מהאלבומים המוכרים יתקשו להבין את מה שיש להם, המעריצים השרופים גם הם לא בדיוק שמים אותו כפייבוריט שלהם, אבל אני מכיר הרבה חבר'ה שכן אוהבים, וגם אני אוהב. אני חושב שלי הוא גילה עולם חדש, אפילו לתקופה רציתי להיות מוזיקאי רוק פסיכדלי בעקבות אלבום כמו זה. אבל אנשים אוהבים את חוסר הסדר שבו, הבלבול, הנאיביות, מהדברים שעושים את האלבום הזה לכל כך יפה. משירים מפציצים ודרמטיים, בלדות מלנכוליות וג'אם אחד בלתי נשכח, וקיבלתם 39 דקות מעניינות במיוחד לא מהעולם הזה. אני ממליץ מאוד על האלבום הזה. הוא כל כך יפה, הוא לא נשמע כמו קודמו, וגם לא מה שבא אחריו, ומייצג את התקופה היחידה בחיי אחת להקות הרוק הגדולות ביותר, כשהייתה בתקופת מעבר וכללה את כל חבריה. מי שרוצה קצת יותר, יכול לשמוע את הסינגל המאוד כיפי אבל לא כל כך מצליח, Apples and Oranges שבארט כתב ובסוף צפה בווטרס בטלוויזיה שר על ההקלטה שהוא שר בה, וגם את שני האחים הפסיכיים הקטנים, Scream Thy Last Scream ו-Vegetable Man, שירים מיוחדים ומעניינים במיוחד, שאם מתאמצים אפשר גם לשיר להם, שייצגו את הטירוף של בארט, את אותו ירח כחול, את אותו יהלום משוגע, שלא היה וספק אם יהיה כמוהו עוד... אבל כאן זה לא רק סיד, כולם ביחד כאן, וזה נשמע מעולה! הנה האלבום

בואו לשמוע שירים מהיער!

אלבום חדש של קסם ישן. ככה תואר אחד האלבומים היפים שיצאו אי פעם, בכרזה שקידמה את יציאתו. איאן אנדרסון וחבריו, כמעט עשור מאז שהקימו את ג'טרו טאל, החליטו לקחת את הסגנון שהתמקדו בו לאורך כל הקריירה שלהם, וללכת עם הקונספט הרבה יותר רחוק: הפולק.

האלבום Songs from the Wood שיצא ב-1977, הוא מופת של כתיבה, לחן, ביצוע, מורכבות וליריקה. כמעט ואין עליו תלונות, בעיקר בשל העובדה כי הוא החזיר ללהקה את הכבוד שלה, אחרי מספר אלבומים שחלקם לא התקבלו יפה, מהפכת הפאנק ששינתה הכל, גירושיו של אנדרסון מאשתו, סיבובי ההופעות שהייתה תחושה כי הם לא נגמרו, ונפילת הרוק המתקדם.

אנדרסון שמלכתחילה צחק על עמיתיו הפרוגרסיביים בסבנטיז, ולמרות זאת להקתו נחשבת לאחת המייצגות של הז'אנר. אבל מה שמבדיל אותם מהשאר, היא העובדה שלא התנשאו יותר מדי לעומת להקות כמו ELP או יס (שאותן אני מאוד אוהב). אנדרסון וחבריו לא נפלו במלכודת היוהרה והפומפוזיות, ושמרו על מוזיקה שמצד אחד הייתה מורכבת והפעילה אזורים במוח של המאזין, ומצד שני, גם הייתה down to earth, ודיברה אל הקהל. ככה, הצליחו להישאר בעניינים.

אז מה קרה לאנדרסון? ובכן, הבחור שהקים את להקתו ב-1967, די התעייף מכל מהסובב אותו, בעיקר בגלל שהוא המנהיג של אחת הלהקות הכי מצליחות בשנות השבעים, וכתב את כל החומרים שלה. אחרי גירושין מאשתו ג'ני, סיבובי הופעות בלתי נגמרים ועזיבה של חברו הטוב ג'פרי האמונד שאייש את עמדת הבס עד 1975, כשהחליט כי נמאס לו, עזב הכל, וחזר לצייר. החליף אותו, ג'ון גלסקוק. בסיסט צעיר (שגם שר קצת) ונלהב שהיה חבר בלהקת Carmen, שניגנה עם ג'טרו בסיבובי ההופעות שלה.

ב-1976, צפה אנדרסון בשינויים בעולם המוזיקה העדכני, וכדי להתאים את עצמו לשינויים כתב את אלבום הקונספט Too Old to Rock and Roll, Too Young to Die. אלבום כל כך רלוונטי גם היום, שעוסק ברוקר מזדקן, שמבין כי זמנו חלף, ועליו לפנות את הבמה לדבר הבא. האלבום עצמו היה די חלש, ולמרות כמה שירים מצליחים, הוא לא בדיוק היה הצלחה גדולה.

הסולן/חלילן/גיטריסט אקוסטי/יותר מדי דברים לרשום החל לפתוח דף חדש. מספר דברים שסבבו סביבו, השפיעו עליו ועל להקתו. הוא התחתן בשנית, עבד עם להקות פולק כמו סטיליי ספאן (שהפיק להם אלבום, שבו מר בואי התארח כשניגן על סקסופון) ופיירפורט קונבנשן, ומגוריו באזורים הכפריים והפסטורליים של אנגליה, השפיעו עליו, לקחת אותו ואת להקתו לכיוון שונה. הפולק רוק תמיד היה חלק במוזיקה של טאל, והיה אחד הסממנים המובהקים שלה. אבל הפעם, אנדרסון הלך עם הרעיון רחוק יותר. חברו דיוויד פאלמר (שמאוחר יותר בעזרת הרפואה הפך לדי פאלמר) שהיה מעורב בעיבודים התזמורתיים בכל אלבום של הלהקה, הפך כעת לחבר להקה רשמי סוף סוף, ושני הקלידים העשירו את הצליל של הלהקה.

בנוסף, שתי הגיטרות, האקוסטית (אנדרסון) והחשמלית (מרטין באר, יד ימינו ושנים לאחר מכן, יריבו) הפכו לגוף אחד, כל אחד גיבה את השני והגיב לשני. זה היה דיאלוג בין הפולק הפסטורלי והכפרי, לבין הרוק הכבד והעוצמתי מלא הדיסטורשן. ככה החלה אחת התקופות היפות, הטובות ביותר, ולמעשה התקופה האחרונה לפני סיומה של הלהקה (מבחינתי הלהקה סיימה את דרכה בסוף שנות השבעים, כל מה שאחרי היו ניסיונות לא מוצלחים של אנדרסון ובאר לשמור על ג'טרו בחיים). טרילוגיית הפולק. עכשיו מוזיקת הפולק כאמור, הייתה חלק בכל אלבומיה של ג'טרו טאל, הפכה ליותר דומיננטית, וגם ופה הדגש, המילים התכתבו יפה עם הסגנון.

חיים ביערות, קריאה לחזור לזמנים יפים ועתיקים בהם חיים בטבע היו בשגרה, סקס בשדות, דרואידים, מיתולוגיה קלטית, בקיצור חגיגה גדולה של סגידה לטבע. המילים הפכו יותר נאיביות (במובן הטוב), יותר שמחות, פחות ציניות, ועדיין שמר אנדרסון על ההומור. לפתע, גם פתאום החלה לחדור אווירה יותר דמוקרטית בכתיבת השירים. זה לא היה רק אנדרסון. עכשיו גם פאלמר ובאר היו מעורבים בתהליך. זה נראה כמבשר לעידן מוצלח בהיסטוריה של הלהקה. והוא נפתח יפה כשבסתיו 1976 (תקופה כל כך מתאימה, לא?) באולפוני מורגן בלונדון ועוד אולפן אחד נייד, הקליטו את מה שנחשב כאחד האלבומים הכי טובים של טאל, שיצאו מזה הרבה זמן, ואחד האלבומים האהובים עליי אי פעם (דבר שנזרק בקלות, אבל אני לגמרי בטוח במה שאני אומר).

הרוח נושבת קרירה, תחזירו לי את החליל בבקשה!

ובכן, כבר מהשיר הראשון, אפשר לקלוט כי יש פה משהו חדש ומדהים. אז בואו נתחיל במסע!

אנדרסון שובר את הקיר הרביעי, ובשירת א קאפלה, קורא לנו המאזינים לשמוע שירים מן היער, בטענה שהם יגרמו לנו להרגיש יותר טוב. אקספוזיציה לכל האלבום הזה. ובחיי הוא צודק. רק מהרגע שאתה שומע את השניות הראשונות, אתה מרגיש נפלא, אנדרסון לוקח אותנו למחוזות אבודים, אל זמנים שנשכחו מזמן, אל זמנים יפים, בתקופה הקלטית העליזה. ואז נכנסת הגיטרה האקוסטית, ועכשיו החגיגה מתקדמת (חה! מתקדמת!), לאורך כל השיר, מפליאים אנדרסון וחבריו באיזון מעולה בין הפשטות הקליטה שאתה יכול לזמזם, יחד עם שינויי מקצבים מתוסבכים, קונטרפונקטים, הרמוניות מעניינות, וכל מה שיגרום לך לנסות לנגן תופי אוויר בקצב המתאים (לא תמיד בהצלחה). מדי פעם, אנדרסון שולף את החליל הקסם שלו, ומוכיח שוב עד כמה הוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה של ג'טרו. כשהם ביצעו את זה כאן לפני כמה חודשים, אני השתגעתי מהתרגשות, וגם היום, לשמוע את זה, עושה לי טוב, בדיוק מה שאנדרסון התכוון לשדר בשיר הזה שפותח את האלבום הכל כך אופטימי הזה.

השיר הבא, הוא בעיניי אחד היפים של הלהקה. אבל מה שכן, זה לא בדיוק "שיר של ג'טרו טאל". מדובר פה בשתי דקות שהן אנדרסון סולו לחלוטין. הוא מנגן פה על הכלים, ומביא מלודיה יפה, על ג'ק הירוק. יצור מיתולוגי שתפקידו לשמור על כל הצומח בחורף עד האביב. בשיר אנדרסון שואל אם ג'ק אי פעם ישן (כי מה לעשות גם יצורים על טבעיים צריכים לנוח), ומהרהר לו אם יש עוד צמחים בעולם בעידן המודרני היום, כשהוא בסוף אומר שהוא ראה כמה על המדרכה. Jack in the Green ממחיש הכי טוב את הצד הפולקי של ג'טרו. זה שיר פולק רוק פסטורלי ויפה, שממשיך את המסע אל אותם מחוזות אבודים שנשכחו מזמן. ואנחנו ממשיכים.

במה שאפשר לקרוא לו ריף, מנגן אנדרסון על החליל יחד עם צ'מבלו מוטיב כיפי ויפה על סולם דו, ושר על גביע הפלא. יש שינויי מקצבים במהלך השיר, אבל אתה לא יכול שלא לרקוע לזה את הרגל ולשיר. אנדרסון עצמו אמר שכל האלבום הזה סימל לכל חברי הלהקה את הבריטיות שבהם. פולק ז'אנר שכל כך מזוהה עם האמריקאים (טים באקלי, סיימון וגרפונקל, בוב דילן), קיבל פה את הפרשנות הבריטית שלו לפולק, והמחיש לעולם את הפולק הבריטי, או אפילו יותר את הפולק כולו. ז'אנר פסטורלי ויפה שמביע תחושת הלל לטבע מלווה בגיטרות אקוסטיות, וטרובדור שמזמר לו או על היצורים המיתולוגיים ששומרים על היער, או על תקריות שעברו עליו.



ואנדרסון, הוא בהחלט הטרובדור האולטימטיבי. טרובדור שאפשר לאהוב בקלות, יש לו קול מדהים (שנהרס לגמרי), יכולת לנגן על מספר כלים, ובעיקר חוש הומור בריטי בריא. אנדרסון מציג את עצמו בצורה הכי ברורה כטרובדור בשיר היפייפה The Whistler. אחד מהשירים הכי יפים באלבום, ושל הלהקה בכלל. באמת, הייתה תקופה שלא הייתי מפסיק לשמוע אותו. זה מנגן בסולם פה דיאז מאוד נאיבי, עליז ונחמד, ובפזמון עוברים פאזה, ואנדרסון שר על עצמו כחלילן שמגיע לעשות קצת שמח במשך שבוע, אבל למרבה הצער צריך ללכת ביום השביעי, כל זה בשיר פרוג פולק מעולה ומקפיץ, אל תגידו לי שלא נתקע לכם בראש: "i have a pipe, and a drum to play!". והפתעה: אנדרסון מנגן על חלילית אירית, לא חליל צד, הוא שוב פעם מפתיע במחלקת כלי הנשיפה, אחרי שעשה את זה בתחילת הסבנטיז עם סקסופון. אבל הוא לא רק עוסק בטרובדור.

הוא מביא שיר חג אופטימי וכיפי, שלכאורה, מדובר על שיר לחג המולד, אחרי הכל הפעמונים מצלצלים, והכל נשמע כל כך נאיבי כמו ילד שמחכה לסנטה בבבוקר מהבית, אבל חברים זה משהו אחר לגמרי.. מדובר בשיר הלל ליום הקצר בשנה, יום חג לדרואידים, הכמרים הקלטיים באנגליה. אותם חבר'ה שסגדו לטבע, לבשו חליפות לבנות, הקריבו אפילו קורבנות אדם כפולחן, ורקדו במעגל בסטונהג'. היום, בתקופה שבה חושבים שמדובר בשיר לחג הנוצרי המוכר, קצת קשה להבין על מה מדובר. אבל איש כמו אנדרסון לא בא להתמקד בהווה, הוא בא לקחת אותנו לעבר הקלטי של אנגליה, אחרי הכל הוא הגיע מסקוטלנד! ה-ארץ הירוקה.

גם סקס בשדות מככב פה עם Hunting Girl. שיר על הבחור הנחמד הצעיר, שפותה ע"י נערה ציידת צעירה על מנת לעשות את זה בשדות (באותה תקופה, הייתה אמונה כי סקס חשוב לפוריות השדה). שיר שנותן חזק. פרוג פולק כמו שאנחנו מכירים מג'טרו (מר אנדרסון) מתוגבר וחמוש בדיסטורשן ואנרגיות הארד רוקיות כיפיות (מר באר). פייר, אני אודה מאוד אהבתי את השיר כששמעתי את האלבום, אבל פחות מהשאר. הוא הרגיש קצת מרוח, אולי היה אפשר לקצר אותו, הבנתי שצריך זמן עם שירים כאלה, היום אני לגמרי מרוצה מהאורך שלו, ותמיד כיף לעשות אפילו הדבנגינג כשבאר נכנס עם הגיטרה שלו, ומראה לכולם שלמרות ההתחברות לשורשי העבר, הם עדיין יודעים how to rock.

אחד השירים היותר יפים באלבום הזה הוא כמובן Velvet Green, הווו Velvet Green. מיני סימפוניה קטנה שאמנם שאפתנית, מלאה בשינויי מקצבים ומאוד מרשימה, אבל לא מנסה להרשים יותר מדי. היא מרשימה, אבל גם מרגשת. בעיקר בפזמון שעובר לסולם לה דיאז ואנדרסון שר לו בכל כך הרבה יופי, שאני לא יכול לתאר. התיאור הכי טוב, הוא בצלילים. בקטע אחד, אפשר לשמוע את אנדרסון צועק ומסמן לחבריו מתי לעבור לקטע הבא. זה מראה עד כמה ג'טרו לא היו מנותקים והופכים את האולפן לבועה האישית שלהם. כאן אתה מרגיש, קצת כמו Taxman עם הביטלס, כאילו אתה באולפן עם אנדרסון, באר, פאלמר, בארלו ברימור, גלסקוק, וג'ון אוון.כאן, בניגוד לHunting Girl, זה יותר שיר אהבה לנערה. כנראה עם קשר ארוך. אולי אנדרסון מביע כאן את אהבתו לאשתו החדשה. oh well זה עדיין יפייפה. וככשיר אהבה בשדות הופך פתאום לקטע מלא בשינויי מקצבים, חילופי מנגינות, ורמת נגינה גבוהה, אז ברור שזה חייב להיות משהו שווה. אם יש כאן את אחד משיאי האלבום, אז הרי זה נמצא בVelvet Green, מהמנגינה הימי ביניימית שפותחת אותו ועד הסוף באקורד G אחד גדול.

בסיום האלבום, אנחנו במיני אפוס, Pibroch. במשך 8 דקות, מפציצים החבר'ה, ובעיקר באר, שהצליח בהכפלת הגיטרה שלו להשיג אפקט שגורם לגיטרה להישמע כמו חמת חלילים (כמו ציינו שאנדרסון סקוטי כן?). כבר אחרי אפוסים של 44-45 דקות, מצליחים החבר'ה להגיד הרבה ב-8 דקות. אבל לא מדובר פה בקטע סופר מתוסבך ובלתי מתקשר. זה ממש שיר שעטוף בתוך מסגרת של יצירת רוק קטנה וחכמה, שכוללת רגעים של גיחה באנגליה הקלטית הירוקה וקצת בימי הביניים. רגע יפה ביצירה זה, כשעוברים פתאום לקטע אקוסטי עליז שלוקח אותך לאותם שדות ירוקים, עם החליל של אנדרסון, שמוביל את הכל חלק. ולסיום הכל כך יפה, ל-2 דקות מביא אנדרסון שיר שכל כך מדבר אליך, גם כשאתה לא בדיוק בעניין של לחזור אל היערות. Fire At Midnight, מסיים את כל הסיפור, כמו סרט שמגיע אל סיומו, כמו עוד יום טיפוסי ונורמלי אבל כיפי ופרודוקטיבי. אנדרסון שר על האישה שחוזרת הביתה מיום ארוך מהעבודה, כשהוא כותב לו את שיר האהבה הזה, ומצהיר כמה כיף לו להיות איתה בבית (כל זה עם קטע מעבר פרוגי מגניב של שינויי מקצבים כמו תמיד). כמה שאני אהבתי לשמוע את השיר הזה השנה עם תחילת התיכון. אני מתכוון, התיכון מהנה, אבל נראה שfire at midnight, השלים את התמונה.



ככה אנדרסון סיים 41 דקות ו-22 שניות אופטימיות שכאמור, לקחו אותך למקומות שכבר מזמן נשכחו. אל מקומות ששמורים אולי רק בסיפוריו של טולקין, אל מקומות שהיית רוצה לחיות בהם. רחוק מהמודרנה, רחוק מצרות, רחוק מהלחץ האורבני, פשוט מבלה לך ביערות שהופכים אותך לאדם טוב יותר (כמו שאנדרסון אומר בפתיח). מהרגע שאנדרסון מציג לנו את הקונספט של האלבום, ועד הסוף כשהוא מצהיר שהוא אוהב מדורה בחצות כדי לסיים את היום בטעם טוב, המאזין נמשך ונכנס לעולם שאחד הפרונטמנים הכי גדולים ברוק מנסה לקחת אותנו אליו. ימי הביניים, התקופה האליזבטנית, קלטיות, you name it, כל זה במסגרת של רוק מתקדם מורכב אבל נגיש. מתוחכם אבל כיפי. תקופת הבלוז של 1968-1969 מזמן מאחורה, תקופת הפרוג הידועה והיצירתית לא פחות כבר היא כבר ממזמן היסטוריה (שום יצירות של 40 דקות), אנדרסון התאושש מהתקופה של 1974-1976, ויצר את אחד האלבומים הכי טובים שיצאו אי פעם על ידו.


סקוטי ושמו איאן

אחד הפרויקטים הכי גדולים שהאיש הגדול הזה חתום עליו. אבל עם כל הכבוד, בניגוד לעבר, גם שאר החבר'ה עזרו כאן. Songs from the Wood הוא מאמץ קולקטיבי, קבוצתי ומופתי בכל אספקט: מילים, מנגינה, ביצוע. הכל! זו הייתה תחילתה של אחת התקופות היותר יצירתיות והכי מעניינות של אמן/להקה בתקופת הקריירה. כמו תקופת ברלין של בואי, האלקטרוניקה של רדיוהד, האוונגרד של קולטריין, החשמלי של דיוויס, גם ג'טרו טאל בטרילוגיית הפולק שלהם הוציאו סדרה יפה של אלבומים גדולים ויפים, שנשארים כגדולים ביותר שלה. תמיד אפשר לשאול, מי יותר טוב? Stand Up המוקדם והפשוט? Aqualung שהפך אותם לשם גדול והקפיץ אותם לליגה? Thick as a Brick, מאסטרפיס אולטימטיבי של פרוג, והאלבום הכי אהוב עליי של ג'טרו למען האמת? ל-Wood יש את היופי האישי שלו. אין את הציניות וההומור המונתי פייטוני של Thick, או המרירות והin your face הישיר של Aqualung.

Songs from the Wood, נשאר כפינה אחת יחידה ומיוחדת שלעולם לא חזרה או תחזור במהלך הקריירה של הלהקה. למעשה לא בטוח שמישהו אי פעם יצליח להעביר את מה שאנדרסון ושות' העבירו באלבום הזה. אחרי זה, טרילוגיית הפולק נמשכה אל Heavy Horses שהיווה מין גשר בין הקודם להבא. האדם עדיין חי בטבע, ותלוי בבעלי חיים, אבל לאט לאט מתחיל להתפתח ולהתקדם אל המודרנה. כשב-Stormwatch האלבום האחרון הגדול של הלהקה, אין זכר בכלל לאותם חיי טבע עליזים. עכשיו העולם גוסס, עם השליטה של אנשי עסקים ופוליטיקאים בימים שמזדהמים, והטבע שנעלם כליל. האלבום הזה היה יותר אפל. ובשבילי, סימן את סופה של הלהקה.

Songs from the Wood הוא מעין תחילת הסוף לא שבמודע. אנדרסון לא ידע שגלסקוק ידידו הצעיר והנאמן ללהקה, ימות מוות טרגי בגיל 24 מתסבוכת בלב, הוא לא ידע שלאט לאט יעזבו כל חברי ההרכב הקלאסי והאדיר הזה את הלהקה, כשרק אנדרסון ובאר בספינה הטובעת. הוא לא ידע מה שהולך להיות בשנות השמונים, כשבסוף הוא יגשים את האמירה שלו: "זקן מדי לרוק נ רול, צעיר מכדי למות". אבל האלבום הזה הוא אופטימי בטירוף. הוא מביא אותך לעולם שלו. משהו שהיה ולא יחזור לעולם. הוא לא נאיבי מגוחך, הוא נאיבי יפה. המאזין יכול להתחבר לזה. למי לא נמאס מדי פעם מהמחשבים? מהסמארטפונים? מהרשתות החברתיות? מכל הלחץ בעיר? אנדרסון מציע לנו את השלווה הפסטורלית הזו באלבום הזה, מתוגבר בהמון אנרגיות וכיף עם גיטרות חשמליות מפציצות שיכלו להשתלב אצל דיפ פרפל או בלאק סאבאת'.

ג'טרו טאל הביאו את אחד מהמאסטרפיסס הכי גדולים שלהם. במוזיקה לפעמים, אם אתה רוצה לחדש, אתה צריך לחזור למקורות הישנים והעתיקים. וזה מה שאנדרסון עשה עם חבריו. הביא את הקסם הישן באלבום חדש. זו לא הייתה ג'טרו טאל של 1968-1976, זה היה משהו אחר. אנדרסון כבר לא המטורף עם הפלנל שמשמיע צלילים משונים באמצע סולו חליל הביא פה משהו יותר בוגר, יותר מאוזן, יותר שלם עם עצמו, ובעיקר יפייפה. סימפוניית פולק גדולה ויפייפיה. השנה, אני מצאתי את עצמי מקשיב לאלבום הזה הרבה יותר משאר האלבומים שהכרתי מהם את ג'טרו. אני ממש אהבתי את האווירה, יותר התחברתי לאלבום הזה, מאשר פעמים קודמות ששמעתי אותו ולא בדיוק הבנתי, כי עדיין הייתי בהיי של Thick as a Brick ו-Aqualung. בכלל, אחרי שאנדרסון ביצע בהיכל התרבות בתל אביב את שיר הנושא ואת jack in the green (כנראה השיר היחיד בהופעה שהקול שלו נשמע סביר), אני התרגשתי כל כך, הנה האיש והאגדה מבצע את היצירות שאני כל כך אוהב. פאק! שמישהו יצבוט אותי.

אני ממליץ לכל הפרוגרים שלא שמעו, חובבי הפולק שניק דרייק וניל יאנג מדברים אליהם, ואפילו אל מתעבי הפרוג ובכללי כל אוהבי מוזיקה קדושים שכמותכם, בואו לשמוע שירים מהיער! כדי לגרום לכם להרגיש יותר טוב! אז בואו והצטרפו לפזמון אם תוכלו! זה יעשה אתכם לאנשים טובים יותר!

אז הנה האלבום תהנו לכם, ועוד שיר פולקלוריסטי מהתקופה של האלבום הזה שלא מצא את עצמו בפנים בשם Beltane

הערה: בשבוע הקרוב, אני באמת אהיה הרחק מהישג יד של מחשב (קצת מתחבר לקונספט של האלבום). ככה שהבלוג יוצא להפסקה קטנה. מבטיח לחזור. בינתיים צ'או ונתראה!

תמונותיו של הקלידן העצוב

כשהקלידן האדיר קית' אמרסון שם קץ לחייו ב-11 במרץ 2016, כולנו הוכנו בתדהמה. אני סיימתי בילוי עם האחים שלי, ניגש לפייסבוק, ופתאום רואה את כמות ההספדים, ולא יכול להאמין למה שרשום בכותרת: קית' אמרסון מת. פאק! לא! לא יכול להיות, גאדאמיט כמה לקחתם השנה, ועכשיו נלקח אחד המוזיקאים האהובים עליי? גיבור הקלידים האולטימטיבי? זה שגרם לי לחשוב שגיטרה זה ממש שולי לעומת הקלידים? למה? אמרסון, לייק ופאלמר היא אחת הלהקות האהובות עליי, ואחראית לעיצוב הטעם המוזיקלי שלי. או הו הם בהחלט היו קריטיים אצלי בכיתה ז'. בזמן הזה, הייתי ילד ביישן, התחלתי חטיבה. התחלתי כבר עם המיוזיקמאניה הודות לביטלס, וזה המשיך עם קווין ופינק פלויד והדורס, וקרימזון. עם פלויד וקרימזון, התחלתי להיכנס למעמקי הפרוג. בזכות האתר המדהים של אורי ברייטמן, מתקדם, התחלתי להיחשף לנפלאות הז'אנר ולסבנטיז הנפלאות, שבכלל נראו כמו פנטזיה רחוקה. ג'נסיס, יס, ואן דר גראף, ג'נטל ג'ייאנט, קאמל, ג'טרו טאל, וגם חבר'ה כמו דרים ת'יאטר. זה באמת היה a whole wide world בשבילי. זה היה חדש. זה היה מדהים, שאפתני, מתקדם, שונה לגמרי ממה שהכרתי.

ובין כל הלהקות הללו, היו גם את אמרסון, לייק ופאלמר. אמרתי "אה גרג לייק מקינג קרימזון שם סבבה". הוו אבל אחרי זה התברר שיש מישהו יותר דומיננטי. קית' אמרסון, קראתי וראיתי את ההופעות ביוטיוב (ויש, חפשו) שבהן אמרסון הקלידן האדיר הזה, שגרם לי להתחרט על הפסקת לימודי הקלידים שלי ביסודי, תוקע סכינים (זה אגב היה הרעיון של הרואדי שלו, שהיה אז בחור אלמוני בשם איאן קילמיסטר) ומתעלל בהאמונד שלו ומוציא ממנו צלילים שהשד יודע איך. הוא גרם לי לקנא בקלידנים. מי שביצע יצירות של ELP על הפסנתר - מלך. אמרסון אצלי היה מספר 1 בקלידנים הטובים אי פעם, והוא עדיין. למה, כי היה לו ה-כ-ל. הבחור היה קלאסיקאי מלומד, אבל לא יכל לסבול את השמרנות של הממסד, הוא אהב ג'אז ובלוז, אבל רצה לעשות משהו גדול יותר. הבחור לקח את הכל ושילב בלי בושה, הוא חטף על זה הרבה מהמבקרים, אבל באמת לא הזיז לו. הוא עשה מה שהוא רוצה, ופאק הוא היה מדהים בזה.



בניגוד לקלידנים כמו ריק ווייקמן וטוני בנקס שזרקו את הבלוז לעזאזל, ושילבו בנגינה שלהם בעיקר את הבארוק, אמרסון לא זנח גם את הfeel, יחד עם הוירטואוזיות וזריזות האצבעות, הוא גם ניגן בצורה שלא הייתה מביישת את אוסקר פיטרסון הגדול (שאיתו זכה לנגן). כשהגיעה ההודעה שהוא נפטר, הייתי בשוק. לא אפתיע (ובחייאת, מי שלא הרגיש ככה אז סבבה מקובל אבל אל תתנשאו מעל אחרים) אם אומר שהרבה הרגישו שמותו של אמרסון היה כמו לאבד חבר קרוב. כן עד כדי כך. איבדנו כל כך הרבה השנה. המלחין המודרני פייר בולז, המפיק האשף של הביטלס ג'ורג' מרטין, למי, פרינס והרשימה למרבה הצער ארוכה. מי שהיו האבדות הגדולות מבחינתי, היו אמרסון ודיוויד בואי. שניהם כל כך חלק בלתי נפרד מהטעם המוזיקלי שלי. לכל אחד מהם נחשפתי והקשבתי המווון בתקופות שונות. אמרסון בכיתה ז'. בואי בכיתה ט'. וגם בכלל הכריזמה שלהם, האישיות שהייתה כל כך פרובוקטיבית, זה היה דבר שממש דיבר אליי. כל החבר'ה המגניבים האלה, שעשו מה שבא להם, והיו ממש החלוצים בביצת הרוק, שעזרו לבנות ולפתח את הז'אנר. כשאמרסון נפטר, הרגשתי צורך לכתוב משהו בבלוג על זה, אבל משום מה לא עשיתי את זה מיד, כמו בואי למשל. אני לא יודע למה, יכול להיות שהיה יותר מדי או שלא הייתי מקושר אליו כמו שהיה עם בואי ששמעתי אותו הרבה לפני המוות המפתיע שלו. אז עדיין הייתי בקטע של חשיפה לסגנונות חדשים. אבל עכשיו סוף סוף, אחרי 4 חודשים, אני סוף סוף מרגיש שיש סגירת מעגל, כשהיום אני אדבר על אחד האלבומים הכי אדירים, שהם חובה בכל אוסף של חובב פרוג, ואפילו חובב מוזיקה.

זהו אחד הניסיונות הכי מוצלחים של שילוב בין המוזיקה הקלאסית האקדמאית המכובדת לבין הרוק אנד רול הצעיר שבכלל היה רק בילדותו באותה תקופה. ואם חלקכם כבר ניחש (וזה היה ממש קל), אז כן. אני מדבר על Pictures at an Exhibition. באותה תקופה כשהתחלתי להקשיב ל-ELP, לא ממש נכנסתי לאלבום הזה. לא הייתי חסיד של אלבומי הופעה (עדיין לא ידעתי על מה אני מדבר). חשבתי שרק אלבומי אולפן הם העיקר. חרשתי את Trilogy, הייתי מנגן את Lucky Man, עושה קלידי אוויר על השולחן ב-Tarkus, וכל הזמן שר welcome back my friends to the show that never ends. לאלבום הזה הקשבתי, והבנתי שהוא עיבוד רוק ליצירה של אחד מגדולי מלחיני רוסיה, מודסט מוסורגסקי. הסיפור על היצירה מאוד עניין אותי. מדובר במחווה של המלחין לחברו האדריכל והצייר, ויקטור הרטמן שנפטר בגיל 39, והותיר אחריו מספר ציורים.



הציורים האלה, היוו את ההשראה לאחת מהיצירות הקלאסיות הגדולות בכל הזמנים. בהתחלה נכתבה כסוויטה לפסנתר, אחרי זה עברה פאזה לתזמורת שלמה ע"י מוריס ראוול, ו-96 שנים אחרי שנכתבה, ב-1970, הציג סופרגרופ של שלושה בריטים צעירים חסרי אלוהים ומלאי אגו, כשבאותה תקופה לא הופיעו הרבה וחששו שאולי לא יוכלו להופיע כמו פעם, והדהימו קהל של 600,000 איש בפסטיבל ה-Isle of Wight, הפסטיבל הגדול של בריטניה באותה תקופה, בעקבות שגעון וודסטוק, ועדיין עם כל ההיסטוריה והביג וואו שעשו ועדיין עושים מהפסטיבל, Wight היה הרבה יותר טוב. רק להגיד רשימה חלקית של האמנים ותשתכנעו: ג'וני מיטשל, הדלתות, הנדריקס, מיילס דיוויס בתקופה החשמלית שלו, ג'טרו טאל, המודי בלוז, וביום הרביעי של הפסטיבל, הופיעה השלישייה את הופעתה השנייה אי פעם. אמרסון פליט דה נייס, גרג לייק פליט קינג קרימזון עם in the court הנצחי, וקרל פאלמר מתופף חייתי שהגיע מעולמו המטורף של ארתור בראון ומ-Atomic Rooster.

אמרסון הציג לשניים את היצירה. והיה נלהב, כי ידע שהוא וחבריו הולכים לעשות היסטוריה... הוא ידע שה"תזמורת החשמלית לשלושה אנשים" (כמו שהוא כינה) שלו הולכת להביא את השלישייה לגדולה, וגם בדרך, לחשוף את הרוקרים לקצת מהמורשת הקלאסית. פאלמר הכיר את היצירה. סבא שלו שהיה מקישן בתזמורת, השמיע לפאלמר בן ה-7 את היצירה של מוסורגסקי. זה היה אתגר למתופף שלא ידע איך להתמודד בהתחלה עם כל שינויי המקצבים והמעברים המתוסבכים בטירוף.. אבל, הוא הצליח ובגדול. הם עשו חזרות יומיום. הוסיפו, הוציאו, עד לקבלת התוצר הזה, שהיה פשוט המפגש המדהים בין הקלאסיקה והשאפתנות שייצגה את הרוק באות תקופה. כשרוק היה צעיר ורעב. כשרוק לא פחד לנסות דברים חדשים.


מוסורגסקי כשהוא מקשיב לגרסה של ELP

הם ביצעו את היצירה לראשונה בהופעת הבכורה של הלהקה ב-23 באוגוסט 1970 בפלימות' גילדהול, וזכו לתשואות מהקהל. ו-6 ימים אחר כך, הופיעו מול אותו קהל מפלצתי באי וייט. הקהל שאג ושיבח. לייק אמר שההופעה הזו הייתה הגדולה ביותר שכל אחד מהשלישייה אי פעם עשה. למחרת, הם היו סופר סטארים. המלודי מייקר שיבח, שדרן ה-BBC ג'ון פיל, אויב גדול של השלישייה טען כי היה מדובר בבזבוז של אנרגיה וחשמל, עיתונאי איטלקי שלא הבין את החזון של השלישייה צעק fuck off, וכמו סצנה מושלמת בסרט הוליוודי, אמרסון הפעיל תותח שקנה בשביל להלהיב את הקהל. אותו עיתונאי עף לצד השני. הוא לא נהרג, אבל הקהל מת על הטריק הזה. אחד מתוך מיליונים של טריקים שאמרסון ישלוף במהלך הקריירה שלו.

היצירה הפכה כבר לקבועה ואהובה ברפרטואר של הלהקה. והקלטה שהקליטה שנה מאוחר יותר, בניוקאסל סיטי הול, הראתה ועוד איך הלהקה הזו הייתה פצצה של אנרגיה. התיאום והכימיה הין השלישייה מושלם, והמוזיקה נשארת בועטת ועדיין כיף להקשיב לזה, לעשות אייר קיבורדס, ולהשתגע עם עיבוד ליצירה של אחד מהמלחינים הגדולים שרוסיה אי פעם ידעה. למרות שלא הייתי עדיין בקטע של האלבום הזה, לא יכולתי שלא להתלהב מהפתיחה האלמותית של היצירה (Promenande) שרק חיכיתי שיחזרו אליה במהלך האלבום. המלודיה הזו פשוט יפייפיה, אחד המוטיבים היפים שאי פעם נכתבו, הייתי מנסה לפענח משמיעה לנגן את זה על הגיטרה, ובמשך הרבה זמן, זה היה הזיכרון שלי מהיצירה הזו. ואז, צפיתי בצילום אדיר מאותה תקופה אדירה של הלהקה, כשהם צעירים, עם שיער ארוך, בגדים גלאמיים, בהופעה מ-1970 בLyceum Theatre. החבר'ה מבריקים בביצועים, פאלמר מנגן בלי מעצורים (הבחור פשוט חיה. גם היום, וראיתי אותו כשהוא היה בארץ ב-2014), לייק ריגש, ואמרסון.. חצוף, לא אכפת לו מכלום. כשאמרסון ניגש אל המיקרופון ואומר לקהל שכפי שראה יש במקום תמונות של מוסורגסקי ושל הלהקה עצמה, מה שאומר שהם יבצעו את היצירה בשלמותה.

איזו הופעה! הופעה עם ביצים! החבר'ה נעים בין שקט לרעש, וכשהם מרעישים, כולם משתגעים, בעיקר אמרסון שלוקח את הסינתסייזרים הניידים שלו ופשוט מעביר אותם בכל מקום אפשרי. ההופעה הזו היא פשוט הוכחה מצוינת לכמה החבר'ה האלה היו פשוט מעולים ביחד, למרות העובדה שאמרו שלא באמת היה שיתוף פעולה, עם עומס האגואים שהיה שם. הצילום הזה הוא פיסה מצוינת של אנרגיה בימתית, והדבר היחיד שניתן לבקש זה היה להסיר את האפקטים הפסיכדליים המצועצעים והמעצבנים שמגיעים באמצע האלתורים בקטע שהכי מעניין לראות אותם (חראם זה הורס את העיניים). ומה פתאום מופיעות רצועות קומיקס של מרוול? זה היה די מיותר, ולמרבה הצער אי אפשר להסיר את זה. אבל זה לא משנה, חברי הלהקה שבעצם שניסו למנוע את ההפצה של הסרט הזה, מתגלים במלוא עוצמתם וכוחם. כמו ספרטנים היוצאים למלחמה, הם מביאים את כל מה שיש להם.

מי שרוצה לחוות קצת מELP בלייב, חייב לצפות בסרט הזה ולהקשיב לאלבום הזה. הוא עשה הרבה רעש כשהוא יצא, אף אחד לא חשב לעשות את זה, ואני חושב שמדובר בעיבוד הכי טוב שנעשה ליצירה קלאסית שמלחין כתב. מוסורגסקי צריך להודות לשלושה החבר'ה האלה שהביאו קהל צעיר להכיר את גדולותו של המלחין, וגם בכללי להיחשף למוזיקה קלאסית. חייב להודות, שזה באמת גרם לי לשמוע את הגרסה התזמורתית, הבדל של שמיים וארץ. הרי כי החבר'ה הכניסו כמה דברים משלהם, כמו הבלדה של לייק, The Sage, או ה-Blues Variations. למרות שמעולם לא באמת הקשבתי ליצירה בגרסה הזו באופן קבוע. האימפקט של ELP אצלי להתחיל להיכנס עמוק יותר למורשת הקלאסית, למרות שהיום אני מעריץ של קלאסי מודרני, אלה שבעטו במורשת, הא טונאליות והדיסוננסים של סטרווינסקי, שנברג, וארז, מסיין והרשימה עוד ארוכה, אני חייב הרבה ליצירה הזו של מוסורגסקי.



האלבום הזה שיצא אחרי השני האדיר שלהם, Tarkus, מבעיות משפטיות, עם עטיפה יפה שמשרתת יפה את האלבום (עוצבה ע"י ויליאם ניל), הוא תענוג לחובבי לייב באשר הם, חובבי סבנטיז ואותה אווירה הבלתי ניתנת לשחזר שם, אנשים עם ראש פתוח, שלא מפחדים לראות איך לכאורה, אמרסון, לייק ופאלמר בועטים ומרוקנים מן היצירה את הכבוד הראוי לה, להפך, הם גם עשו את העניין לנגיש יותר, זה כמובן יוזמה של לייק, שהוסיף את הבלדה הפולקית שלו The Sage, קטע יפה, שמראה בהחלט שלייק לא היה גיטריסט חובבן, הבחור יודע לנגן. ולא רחוק מהרמה של שני הסטיבים (נחשו מי). האלבום הזה גם יהיה מעניין לאוהבי האלקטרוניקה, שרוצים להבין איפה זה התחיל, הצלילים של המוג באותה תקופה מפלצת בלתי ניתן לתפעול, שהלהיבה את אמרסון שכל הזמן הוציא ממנו צלילים שאיך לעזאזל עשה? לפעמים הוא גרם למוג להישמע כמו אזעקה (הנמכתי לווליום ממש נמוך, כשראיתי את ההופעה ביוטיוב בפעם הראשונה). מאז אותו עיבוד של ELP ליצירה, הביאו כל מיני מלחינים בעיקר אלקטרוניים את הפרשנות שלהם, כמו איסאו טומיטה ז"ל שנתן ליצירה פרשנות חדשה עם סינתסייזרים שלו. ולמרות כל החידושים האלה, ההאמונד הוו ההאמונד המדהים שעדיין עושה את האלבום, ובכלל את כל הלהקה, כמה כיף לשמוע אותו, ואיך שאמרסון מוציא ממנו רעשים ש-WTF?

שווה כל כך לחוות את המוטיב היפייפה שכל הזמן מתנגן בוריאציות שונות, כל כך שווה לחוות את האלתורים שהחבר'ה עושים ומכניסים קצת מהבלוז לתוך היצירה הקלאסית, כל כך שווה לחוות את הקטעים הפסיכיים כמו The Gnome, שאמרסון ופאלמר נמצאים שם במיטבם, כל כך שווה לחוות את Sage היפייפה והנוגה, הטירוף והכיף שב-Hut of Baba Yaga. אם יש קטע מהאלבום שנמשכתי אליו הכי הרבה בזמן האחרון זה זה. טו-טו-טו-טו-טו-טו, וואו! הולי שיט! והעלייה בחצאי טון כל שנייה וחצי, וואו! ומה עוד? כמובן הסוף היפייפה והגרנדיוזי של השערים של קייב, שבו החבר'ה מסיימים יפה וראוי כמו מסע שהגיעו לסיומו, ולייק שר את המשפט הכל כך מדהים: "there's no ending to my life, no beginning to my death, death is life", קיבל כל כך הרבה משמעות עכשיו כשאמרסון הלך מאיתנו. כמה כיף שזכיתי לשמוע את הדבר הכי קרוב לדבר הזה, ביצוע של כל היצירה כולה עם הלהקה של קארל פאלמר, שקיבלה לזה גוון יותר פרוג מטאל, ועדיין זה היה מדהים, והקהל עמד על הרגליים (טוב כולם היו עולי ברית המועצות ו..מוסורגסקי).

אבל החבר'ה לא עוזבים כל כך מהר. לייק שואל את הקהל עם הוא רוצה עוד והחבר'ה נותנים עוד. והפעם לקינוח ולסיום ההופעה בטעם טוב, מביאים החבר'ה את Nutrocker, העיבוד המלא חיים שלהם לצ'ייקובסקי. הגרסה נשמעת כל כך זקנה בהשוואה, לורסיה הרוק אנד רולית שהפיחה בזה חיים, וגם היא הכירה את הרוקרים לצ'ייקובסקי. קלאסיקאים שמרנים היו חוטפים שבץ רק מלשמוע את זה, אבל את אמרסון זה לא עניין. אם זה אומר גם להכניס בלוז 12 תיבות באמצע, אז כן. והלהקה מסיימת בטעם טוב, ונפרדת מהקהל ומהמאזין, בתחושה שבאמת היית בהופעה הזו, ויוצאים מספוקים מהקצת יותר מחצי שעה האלו. זה אמנם אלבום קצר, אבל הוא מאוד מספק. זה הביצוע האולטימטיבי. החבר'ה היו שם בשיאם, ואי אפשר יהיה לשחזר את זה, במיוחד אחרי ששומעים את הגרסה החסרת חיים, הדלוחה והמשעממת שהקליטו החבר'ה בניינטיז עם In the Hot Seat, או שלמעשה לטובת האנושות, עדיף שלא לשמוע.

מתעבי הפרוג למיניכם, אל תתנשאו, ותקשיבו לפלא הזה. בואו ותראו שגם פרוגרים יכולים לרגש, בעיקר בסבנטיז, כל החבר'ה מנגנים עם וירטואוזיות ועם הרבה רגש. דבר שאנחנו צריכים היום בעידן שבו כולם הפכו לחקייני פטרוצ'י (יסלחו לי הדרימרים פה, הייתה לי תקופה של סגידה לדרים. היום אני בתקופה של הפסקה, אני צריך את זה רגע כדי לחזור לזה). מדובר פה באחד הניסיונות המוצלחים ביותר של שילוב בין קלאסי לרוק. ולמעשה, ELP עם האלבום הזה מראים בעצם מה זה פרוג רוק במהותו: רוק+קלאסי. אם יש עוד ניסיון מוצלח ביותר, אז כמובן המאסטרפיס של ג'ון לורד ז"ל בקונצ'רטו שלו לתזמורת וללהקה שבוצע ע"י דיפ פרפל יחד עם התזמורת הפילהרמונית של לונדון, ממש לפני שעזבו את הפרוג ועברו למטאל. יש את אלבום הבכורה ואת Tarkus ואת כל הקלאסיקות של החבר'ה, אבל ממש אבל ממש לא להחמיץ את היצירה הזו. אם יש אפוס שראוי לשבת לצד כל אלה זה גם "תמונות בתערוכה". אם אתם לא אהבתם את ELP, והניסיונות שלכם מהם לא זכורים לטובה, תשמעו את זה, ואם אתם לא אוהבים אותם בכל מקרה, אז לפחות רק את זה. האלבום הזה כמו שאמרתי, הוא אחד מאלבומי הלייב הכי טובים שהוקלטו אי פעם. עם made in japan, עם מינגוס והשישייה שלו בפריז, עם מיילס בתקופה החשמלית שלו באלבומים כמו Aghrta, עם דה הו וההופעה שלהם בלידס. מאוד מאוד מעניין מה היה קורה, אם הנדריקס היה עדיין חי, ובסוף מצטרף ל-ELP כמו שתוכנן ככה שהיו הופכים ל-HELP. הנדריקס אהב את הפרוג הבריטי, והוא העריך את המוזיקאים שהגיעו משם, ואמרסון שלא רצה עוד גיטריסט שיגנוב ממנו את הספוט לייט ושניהם היו חיות במה, גרם לכך שהקלידים יהיו במרכז הבמה. הנדריקס בסוף מת, וזה לעולם לא קרה בסוף, אבל עדיין זה ממש מעניים מה היה קורה אם גם הוא היה בתזמורת החשמלית הזו ואיך היה מוסיף מעצמו בעיבוד הזה.

בעיניי, הקלידנים הכי טובים שעולם הרוק אי פעם ידע הם כמובן אמרסון (עדיין מספר 1 אצלי), לורד ווויקמן (שיזכה לחיים ארוכים). אמרסון בהחלט הראה לרוק ולמוסיקה הקלאסית מה הוא יכול לעשות. ועכשיו, כשמתברר שהוא ירה בעצמו בגיל 71, בגלל העובדה שהוא כמעט ולא יכל לנגן כמו פעם מאוד עצוב. זה אפילו מכעיס. למה הוא עשה את זה? נכון שהוא לא יכול לנגן כמו פעם, ושהוא לא רצה לאכזב את המעריצים, ושמוזיקה הייתה למעשה כל חייו, ובלעדיה הוא היה פשוט מת. אבל רבאק ככה לעזוב? הוא יכל למצוא אלטרנטיבות כמו לכתוב את היצירה הקלאסית שתמיד רצה, מאחר ולא היה גאה במיוחד בקונצ'רטו לפסנתר שלו מהאלבום Works. זה יכל להיות מדהים. אבל, הוא עזב. וזהו. ועכשיו, כל מה שנותר לנו זו המורשת האדירה שלו, של לשלב בלי להסס בין סגנונות שעד אז נראו מנוגדים אחד לשני. אמרסון היה חלוץ, הוא אחד מאלה שהביאו את אבני הבניין למה שצפוי להתרחש בשנים הבאות במוזיקה הפופולרית. חיית כריזמה ובמה מטורפת, מלחין רציני, ואוהב מוזיקה בכללי, הוא יחסר לכולנו, ואני חושב שאין דרך יותר יפה לזכור מלשמוע או לצפות בביצוע של אותה יצירה שלמעשה שינתה את חייו שלו ושל חבריו לתמיד.

סוף סוף, פוסט שהייתי צריך לכתוב עוד לפני 4 חודשים סוף סוף נכתב, מעגל נסגר. היה שלום קית', אתה תהיה חסר ותודה על כל מה שהבאת. לא בטוח שמישהו עוד יעשה את זה שוב.


R.I.P Keith Emerson (1944-2016)

אז הנה האלבום לשמיעה, הנאה מובטחת: https://www.youtube.com/watch?v=U7NAGTq_IJQ
והנה הביצוע בליסיום. הנאה גם מובטחת: https://www.youtube.com/watch?v=4igIQ2TOASg
והנה הגרסה התזמורתית שראוול עשה, כדי להבין את הכל: https://www.youtube.com/watch?v=DXy50exHjes

Henry Cow - In the Praise of Learning

Welcome to the dark side... עולם אפל של א טונאליות, כשארנולד שנברג מקים להקת רוק.

אנשים: תכירו את הנרי קאו. להקה שכמעט נופלת להגדרה של מפלגה. לחבריה יש אידאולוגיה קיצונית במיוחד, הבזה לחברות התקליטים הגדולות המנצלות את האמנים בשביל המרשרשים (ועדיין, האלבום הזה יצא ע"י Virgin), הבזה לתעשייה, כפי שאפשר לראות בטקסטים הקיצוניים בשיריה. זו אחת הלהקות הכי אמיצות אי פעם. או שאולי אומץ אפילו לא משחק כאן. זה נראה כאילו חברי הנרי קאו נולדו בשבייל חוסר ההצלחה והמחתרתיות. הם לא מעוניינים בסיבובי הופעות באצטדיונים, הם לא מעוניינים בקידומי מכירות ליצירותיהם, אפשר להגיד שמדובר במרקס ואנגלס בקונטקסט של להקת רוק. לא בדיוק אכפת להם מה המאזין אוהב, איזו מלודיה עושה לו את היום או עד כמה הוא לא מסוגל לשמוע את המוזיקה האנטי מלודית שלהם, הם עושים כל-מה-שבא-להם.

הם בין השאר אחראים על היווצרותו של הRIO (Rock In Opposition) שגם הוא יוצר מוזיקה ממטרות אמנותיות ללא שיקולים מסחריים, ומבוז ללייבלים הגדולים. הנרי קאו תמיד היו איפשהו אצלי, כשנכנסתי לרוק מתקדם. אבל לקח שנים כדי לשוטט באזורים של הז'אנר, כדי להגיע לבסוף לאזור המסוכן והאפל. דרך הפרוג הסימפוני הכל כך אהוב, אל הפרוג מטאל הווירטואוזי, קצת מהניאו פרוג ומשם אל סצנת הקנטרברי, עד שבסוף, אני מוצא את עצמי מקשיב ואוהב להקת רוק אוונגרדי בלתי מתפשרת שכנראה שלא תשמעו משהו שלה ברדיו בזמן הקרוב. מדובר בנגנים מוכשרים עד כאב, ולא משנה באיזה כלי (רבי נגנים), שהחליטו שיש להם מה להגיד, והם לא פחדו איך להגיד את זה.

אז בואו נכיר קצת את הלהקה: קיימברידג' מקום הולדתם של חלק מחברי פינק פלויד, כשבאוניברסיטה שם ב-1968, פוגש הגיטריסט (והכנר, קלידן, קסילופוניסט) פרד פרית' (שכמו שאמרתי, הבחור הזה נמצא בכל מקום) את הקלידן (והקלרניטן) טים הודקינסון. השניים גילו שיש להם טעם משותף והחלו לנגן ביחד. מכאן, כבר הובן שצריך להקים להקה. השפעות: אמנים כמו סופט מאשין, והצילי וגילי של האוונגרד האמריקאי: פרנק זאפה וקפטן ביפהארט. בנוסף, השפעות מג'אז חופשי אוונגרדי חסר גבולות, מוזיקה קלאסית מודרנית רצינית וא טונאלית עם שנברג וסטרווינסקי, ומלחיני מוזיקה קונקרטית, האבטיפוס של המוזיקה האלקטרונית כמו פייר שפר. עם השנים, חברים באים ועוזבים, וההרכב מתרחב. 5 שנים עוברות להן, עד שהם סוף סוף מקליטים. הם מוציאים שני אלבומים, ואז מגלים הרכב נוסף גם הוא מאוד שאפתני ועם אידאולוגיה דומה, Slapp Happy שמו.

שני ההרכבים הופכים לאחד, זו כבר קומונה שכוללת 8 חברים. הם מוציאים אלבום בשם Desperate Straights, מבחינתי אלבום של סלאפ האפי לכל דבר, שבו הנרי קאו היו כלהקה מלווה ולא יותר מזה. אז שתי הלהקות עובדות להן ביחד ומוציאות אלבום המראה את הצד הסלאפ האפי. באותה שנה (1975), הם מוציאים את האלבום שמראה את הצד של הנרי קאו. אחד האלבומים הכי רדיקליים, אפלים, ולא נגישים שתשמעו. זה אלבום מצוין, על קו התפר בין אוונגרד לפרוג. וכאן, אין הנאה מובטחת. אם אהבתם, אז אהבתם. מצוין. אם לא, כנראה שלא תיגעו בהם עוד פעם. חברי ההרכב so far: פרית', הודקינסון, ג'ון גריבס (בס), לינדזי קופר (באסון ואבוב), וכריס קאטלר (תופים, כלי הקשה). בנוסף לפיטר בלגוואד (גיטרה, קלרינט), אנתוני מור (קלידים, לימים שותף של פינק פלויד בתקופת פוסט ווטרס) ו-הו הנה הכוכבת של האלבום: דגמאר קראוז. זמרת גרמנייה מאוד עוצמתית, מאוד תיאטרלית, שיכולה להתאים בול לאולמות האפלים של שנות ה-20 אה לה קורט וויל. למרות שהיא לא בדיוק חברת הנרי קאו, היא בהחלט נשמעת כאילו הייתה בכל הסיפור כשהלהקה הוקמה, כשהיא מאוד דומיננטית ושרה כמו שאף אחד/ת לא ישיר/תשיר. היא מתאימה את עצמה לרוח הרדיקלית של הלהקה ומשרתת את הליריקה בצורה נאמנה.

אז החבר'ה נכנסים לאולפן The Manor ובמשך תקופה קצרה מאוד (פברואר-מרץ 1975) הם מקליטים את האלבום האכזר והמדהים הזה. מה בתפריט? רוק א טונאלי רדיקלי עם טקסטים פוליטיים נוקבים, וניסויים באולפן סטייל מוזיק קונקרט. אם שמעתם את האלבום הזה, נשמע כי תוכלו להתמודד עם הכל. זה האלבום שבאמת ממצה את הפוטנציאל שלהם עד הסוף. זה האלבום המייצג. האלבומים הקודמים נחמדים אבל בגדר של אלתור חופשי מנומנם טיפה (לא כמו באלבום הלייב המשובח, Comcerts שיצא שנה אחרי), פה זה המאגנום אופוס של החבר'ה האלה. אם אתם רוצים רק אלבום אחד שיראה לכם מי אלה הנרי קאו, ואולי גם יישאר איתכם לכל החיים, אז In Praise of Learning הוא התשובה.

רק כשמביטים בעטיפה, גרב אדומה (מעניין למה אדום..), ומאחור רשום ציטוט של יוצר סרטי הדוקו הסקוטי ג'ון גריסון, "אמנות זו לא מראה - אמנות היא פטיש", מבינים כי יש לנו עסק עם חבר'ה שהם הרבה יותר מעוד להקה. אז בואו ננתח רגע את העטיפה: הגרב הזו שהופיעה כמעט בכל אלבום של הלהקה, אפשר להגיד, הסמל המסחרי שלה, עוצבה ע"י ריי סמית' חבר מקיימברידג', שלטענתו, כל גרב בכל עטיפה מייצגת את המזג של המוזיקה של הלהקה. אז אני שואל, הייתם רוצים לגרוב גרב כזו? לא בטוח... החבר'ה האלה מאוד אכזריים בטקסטים שלהם לא פחות מהמוזיקה. ואז כשההאזנה מתחילה....



מגיע War הדבר הכי קרוב ל"היט סינגל" (כן בטח) באלבום הלא קליט הזה. גם בשיר הכל כך פשוט הזה, אי אפשר לחזות מה הולך לבוא. יש שירה גברית של כמה שניות, ואז דגמאר נכנסת, והו כמה שזה תענוג. היא פשוט מתאימה בול לטקסט האכזרי של איך מלחמה נולדה, ולמה לאנושות מגיע לטבוע בזוועות שהיא בעצמה יצרה. לאורך כל השיר, היא שרה כמו מכשפה, כמו נביאת זעם, והלהקה מפליאה בטירוף שלה, כשפתאום כל המוזיקה נפסקת למען הפוגה של נויז אכזרי במיוחד שמנסה להמחיש את הזוועות. קצת מנגינת סקסופון קליטה וכיפית (שנוגנה אגב ע"י ג'ף לי חבר הנרי קאו לשעבר שבא לבקר), וחזרה לשיר עצמו עד הסוף. War הוא אחלה פתיחה, מדהימה, מכינה אותנו לעתיד לבוא עם קטע קליט יחסית לאלבום הבלתי קליט בעליל הזה. הוא מכניס אותנו לאווירה, וכשאנחנו מתקדמים, אנחנו מבינים כי זו הייתה רק ההתחלה...

ואז, מגיעה הסיבה המרכזית של האלבום הזה, האפוס הגדול והאדיר, Living in the Heart of the Beast, פשוט וואו... אלוהים, אני מכיר המון אפוסים של פרוג שמספרים סיפור ולוקחים אותך למקום אחר, אבל פה זה משהו אחר לגמרי. אכזרי, אגרסיבי, עובר מצבי רוח בין הפגזה והפצצה לשקט של לפני ואחרי הסערה, א טונאלי (תודה שנברג), אפילו מטאלי. האנרגיות השטניות שפורצות שם, הן מדהימות, ואם אמשיך לתאר, זה רק יפגע, אתם צריכים לחוות את זה בעצמכם. וכל זה הודות להודגינסון שכתב את כל היצירה על כל 15 וחצי דקותיה. זה התחיל בתור קטע אינסטרומנטלי שכתב אי שם ב-1974, כשהלהקה ניסתה אותו בהופעות+אלתורים. עם הצטרפותם של סלאפ האפי, הודגינסון ליטש, עבד, וסיים את היצירה, כשאת המילים הוא ביקש מבלגוואד שיכתוב, בגלל שהיה לו יותר ניסיון. הוו אבל מר הדבר, הגיטריסט כמעט איבד את שפיותו כפי שסופר שנים אחר כך, כשניסה לכתוב את המילים. הוא וויתר, והודגניסון החליט לסיים גם את הטקסט, והווו כמה שהוא דרמטי, כמה שמרקס ואנגלס היו מתגאים, וכל זה בהגשה המדהימה של דגמאר, אין זה פשוט מתבקש במיוחד במאסטרפיס הזה, כשהיא משרתת את המילים נאמנה, פשוט קחו לדוגמה את הקטע "we were born to serve you all our bloody lives". פשוט שיואו, זה לא אנושי שמוזיקאים מוכשרים כל כך קיבלו זמרת שהכישרון שלה משתווה לשלהם. גם אם הקטע מאוד אוונגרדי וקשה לעיכול (שלא נדבר על ארוך כן?), אם מתאמצים, ואם חושבים על זה גם לא צריך, יש קטעים קליטים שנצרבים במוח טוב מאוד (מומלץ לקרוא את המילים כששומעים את זה), וואו כמה קטעים שאני יכול לציין, ההתחלה שמפגיזה ותוקפת את המאזין המופתע, התיפוף המארשי של קאטלר (פה זה יהיה נפלא לציין עד כמה הבחור הזה הוא מתופף מדהים), והסיום הווו הסיום עם המנגינה שכל הזמן עולה בסולם, עד לפייד האאוט שמותיר אותך עם וואו, וזה היה רק חצי מהאלבום. Living in the Heart of the Beast, היא אחת היצירות המפוארות של הנרי קאו, וראוי לאפוס הזה לשבת בפנתאון של בני הרבע שעה ומעלה.

סיימנו את החצי הראשון, וגם כאן בהתקפה על המאזין חסר הישע, מגיע Beginning: The Long March. קטע אוונגרד/מוזיק קונקרט/אלתור חופשי/אינדסטריאל/whatever you'll call it, שבו החבר'ה באמת עושים מה שבא להם. אני מאוד אוהב כשהאמנים מתפרעים ועושים מה שבא להם. בכלל יש משהו במוזיקה קונקרטית שממש מלהיב אותי, הוא יכול לקחת צלילים יומיומיים ולהפוך אותם למשהו לא מהעולם הזה, אפילו מפחיד. הביטלס עשו את זה, פלויד עשו את זה, זאפה עשה את זה, Can עשו את זה, הנרי קאו עברו את הגבולות עם רעש חזק במיוחד, שנשמע כמו מלחמה בפלנטה אחרת, עד לסוף עם הרעשים המטרידים. בקטעים האלה, המאזינים הסבלניים כבר מאבדים את עשתונותיהם, הרבה אחרי אלה שלא יכלו להחזיק עוד לפני כן. אלה שמטורפים מספיק ממשיכים. ממה שקראתי בביקורות שונות, אמרו כי הקטע הזה והחמישי הם מיותרים במיוחד והיה טוב אם היו מחוץ לתוצאה הסופית. אני חושב שמדובר באקספרימנטים מעניינים מאוד, שלוקחים אותך למקום אחר, ומגבירים את הסקרנות בלהקה או באלבום. ועדיין, אם לא התלהבתם, חכו לקטע הבא.

המיני אפוס, Beautiful as the Moon - Terrible as an Army with Banners גם הוא מלכותי, אכזרי ופסימי במיוחד. המילים של קאטלר (הטקסט הראשון שאי פעם כתב) מאוד אפלות, חסרות תקווה ועוסקות בעולם מקולקל, במה שהאנושות עשתה לעולם הזה, והמוזיקה הווו המוזיקה המעולה והשירה הדגמארית, שמשרתת נאמנה, בל נשכח לציין את סולו הפסנתר המטורף שיש לקראת הסוף, ובעיקרון גם כאן אני לא יכול להגיד הרבה, כי ההאזנה אומרת הכל. אנחנו קרובים לסיום, והוא לא הולך להיות נפלא במיוחד.

החבר'ה חוזרים לטירוף האוונגרדי של לפני שני קטעים, ומתפרעים באולפן ועושים מה שבא להם. Morning Star מגיע וחותם 37 דקות ו-28 שניות עוכרות שלווה במיוחד עם (איך לא?) קטע מאוד עוכר שלווה, שלא לדבר על המצילה שקאטלר כל הזמן דופק עליה, והצלילים המשונים לקראת הסוף שgod knows איך לעזאזל הצליחו ליצור אותם (פרית', זה מתבקש אם תוכל להסביר), וככה קצת יותר מחצי שעה של רוק חזק, אגרסיבי, חסר רחמים וקצת קומוניזם הגיעה לסיומה. אם סיימתם את המסע בהצלחה, כל הכבוד, תוכלו להגיע לדברים הרבה יותר קיצוניים, ועדיין לא תוכלו להגיד שלא הופקה הנאה.

האלבום שיצא במאי 1975, לא זכה להצלחה שלא במפתיע, למרות שההשפעה שלו נותרת גם היום (תשאלו הרכבי פוסט פאנק למיניהם). הם יצאו לטור, כשהצטרף גם אורח מיוחד ומפורסם, רוברט וויאט, ובמהלך הטור הוקלטו הביצועים לאלבום ההופעה המדהים, Concerts, שמתעד את הלהקה בשיאה על הבמה. בלגוואד ומור לא יכלו יותר. הסגנון הקיצוני והאנטי שלהם היה יותר מדי בשבילם והם החליטו לעזוב, אבל דגמאר כמו ילדה קטנה ונלהבת בחנות ממתקים, שמסרבת להקשיב להוריה לעזוב, עוזבת את שני חבריה לטובת הנרי קאו, עד הפירוק המר ב-1978. אבל פרית', קאטלר ודגמאר לא סיימו פה. אחרי סיומה של הנרי קאו, חברו השלושה ליצירת הרכב חדש ואדיר לא פחות, Art Bears. גם הוא אדיר ומדהים, מה שנעשה שם, לא ייעשה עוד הרבה זמן. החבר'ה הפיקו לקחים ממה שעשו בסבנטיז לקראת סיום העשור, והוציאו שלושה אלבומים מדהימים (אני אכתוב עליהם מתישהו), אבל הנרי קאו, הוו וואו הנרי קאו... מה שהם עשו, זה משהו אחר, ונפלא.

In Praise of Learning הוא מופת של הלחנה, ביצוע, טקסטים, פחד, חופש אמנותי מלא לחלוטין (לא ברור לי מה המפיק פיל בק עשה שם) ובעיקרון, פשוט מוזיקה עם ביצים. חובבי רוק מתקדם יאהבו, חובבי אוונגרד יאהבו, וגם אתם! אלה שבדרך כלל שומעים את המושג "פרוג" נגעלים ובורחים, גם לכם זה מומלץ. כן The Fall אוהבים אותם, אז זו סיבה מספיק טובה לגרום לכם לרדת למטה, ללחוץ על הלינק להקשבה, ולחוות את החוויה המדהימה והמעוותת הזו. אני חייב לציין, זה לא לכל אחד. הגישה האנטי קפיטליסטית-קיצונית+א טונאליות לא יפנו לכולם. זה אלבום קיצוני, דוגמה מצוינת לאמנים שמקבלים חופש מלא, ולא מבטיח שתאהבו אותו, גם אחרי עשרות האזנות, אבל חברים, מדובר פה במשהו אדיר ומיוחד במינו. יצירות כמו Living in the Heart ו-Beautiful as the Moon הם פנינים של האלבום הזה, כשיא, Living הוא בהחלט הרגע בו כל האלבום הזה מגיע לשיא חסר תקדים, ואם לא לשמוע את כל האלבום, אז לפחות לחוות רק את היצירה הזו. כמו בביקורת הנפלאה של חברי הטוב אור מלכה על Red האדיר של קרימזון, היה צריך לשים על In Praise of Learning, מדבקה של לא לבעלי לב חלש. רק בזכות הנרי קאו ואלבום כמו זה, נולדו אינספור הרכבים עם מוזיקה שאפתנית ואכזרית לא פחות: כשזה מגיע מארט ברז עד להרכבים מודרניים כמו ת'ינקינג פלייג. רוק באופוזיציה נולד בזכותם. המוזיקה של ההנריס יכולה להכניס אתכם לאקסטזה ולאנרגיות לא פחות ממטאל. הלהקה הזו היא כמו אטומים. הם פשוט מתאספים והופכים לאחד, כשבתוצאה משתחררת אנרגיה עצומה. ומהאנרגיות פה חובבי האקסטרים, לא תתאכזבו. חובבי קרימזון, שנברגיסטים, פאנקיסטים, RIOs אוהבי מוזיקה, התאספו והקשיבו למה שיש פה, מאוחדים יחדיו כמו גיבורים יוצאים למלחמה! ומהזוועות כך נקווה, נדע להבין טוב יותר בשבחי הלמידה.

הנה האלבום: הנרי קאו+סלאפ האפי - In Praise of Learning
(נ.ב. : הלהקה לא נקראת על שמו של מלחין האוונגרד הנרי קאוול. סתם פרט חמוד)