ריד והשולחן

טוב, הפוסט הזה הולך לעצבן הרבה מכם. כי זה הולך להיות על אלבום שניפץ טאבואים בקרב מאזינים רבים, מוציא את כולם מדעתם ועושה לכולם חיים קשים. ממבט אחד, מדובר באחד הפרויקטים הכי מעניינים שנעשו במוזיקת רוק ובכללי במוזיקה פופולרית. מעשה לא צפוי שהוליד תינוק מתוסבך שכולם אוהבים להשמיץ, להכפיש ובעיקרון לשכוח שהוא קיים בכלל. מעטים הם אלה שראו בו כיצירה ראויה וממש טובה. זה אלבום שעד היום גורם להרבה אנשים להחמיץ פנים, להיגעל ולהיכנס למצב תוקפני. מדובר ביצירה שמי שאוהב אותה מוחשב להיפסטר אינטלקטואל מאולץ שכנראה מתלהב יותר ממה שהוא גרם ובמילים פשוטות, אם להשתמש בציטוט של ארנולד שנברג: "אם זו אמנות, זה לא לכולם. אם זו לא אמנות, זה לכולם". זה היה אחד משיתופי הפעולה שהפיל את הלסתות של כולם. הוא יכל להיות שני דברים, או שיהיה מעולה ומפתיע מכמה שהוא נפלא, או שאולי היה עדיף לא לשתף פעולה ביחד. יש הרבה שיתופי פעולה מדהימים שכאלה. המלחין פיליפ גלאס עם ענק הסיטאר ראווי שנקר או חצוצרן הג'אז פרדי הבארד עם האוונגרדיסט אילהן מימרוגלו. אבל אף אחד, אף אחד, לא ציפה שלו ריד ומטאליקה יחברו ביחד למה שיתברר כאחד האלבומים המושמצים ביותר בהיסטוריה.

הנה הגענו לנושא. האלבום Lulu כבר 6 שנים שהוא קיים וממשיך לעשות למאזינים את המוות. בין אם משני המחנות. המטאליסטים במוש פיט עם החולצות של מטאליקה, לא מבינים מה לעזאזל הגיבורים שלהם שגם ככה אכזבו אותם הרבה פעמים עושים את הבולשיט הזה עם הזקן הזה שכל הזמן מדבר. המעריצים של לו ריד לא הבינו מה אמן ענק ואנטי מיינסטרים כמוהו שהשפיע על רבים והיה לנביא הפאנק והאלטרנטיב עושה עם המטאליסטים המיליונרים האלו שמופיעים כל לילה באצטדיון. אלה שאוהבים את שניהם, ניסו להבין לעומק מה עומד מאחורי השיתוף פעולה הזה. היו כאלה שאהבו והיו כאלה שהתאכזבו. אפשר להשמיץ את לולו, אפשר להתעלל, לסקול באבנים ולהגיד שמדובר בזבל אחד גדול, אבל אי אפשר להכחיש שהוא עשה הרבה מאוד רעש שהביא את כל המעורבים לכותרות. יחסי ציבור הוא בהחלט עשה וגם היום, נדמה שלמעריצים קשה לסלוח על הדבר שעוללו להם גיבוריהם.

למרות כל היצירות פאר שהשאירו מאחוריהם כולם, לולו מנצנץ לרבים ככישלון ענק שמשכיח את איך שמטאליקה שינו כיוון מהת'ראש מטאל אל הארד רוק ואפילו בלוז עם אלבומים כמו Load, הסתפרו קצוץ והלכו עם הזרם ואת איך שלו ריד הבריח את כל המאזינים שלו עם Metal Machine Music. אבל הגיע הזמן להתוודות, אני חושב שמדובר באלבום מאוד מעניין ולמי שימצא אותו מעניין גם יהנה ממנו. מי שאוהב מוזיקה אקספרימנטלית ירגיש בבית, מי שמגיע ממטאל ירגיש לא בנוח, אבל למרות שלולו כבר הפך לאלבום שיותר כיף לדבר עליו מאשר לשמוע אותו, זה גם די כיף ובנוסף מעורר מחשבה לשמוע אותו. אבל לפני שאני אדבר על האלבום, אנחנו חייבים להכיר את שני האמנים. בשביל להבין את האלבום הזה יותר טוב, צריך להכיר את כולם בסיפור.

מטאליקה, ענקית המטאל שהפכה לאהבתם של רבים. מהמטאליסטים מהגל המקורי של האייטיז ועד לבני ה13 שמסתובבים עם החולצות שלהם וחייבים לנגן את Fade to Black כל פעם שהם מביאים גיטרה לטיול השנתי. הם עברו הרבה מאוד והם זכורים איך גרמו לנו המאזינים אושר ענקי עם אלבומים שהראו לעולם מה זה ת'ראש מטאל והפכו לאלבומי חובה לכל מטאליסט שמכבד את עצמו. בכיתה ח' אהבתי להקשיב להם הרבה. הם היו משהו חדש בשבילי, אחרי הפרוג רוק בכיתה ז'. ולמשך תקופה ארוכה, הם היו ממש מושא להערצה שאהבתי להקשיב להם כמעט כל יום. היום, אני בתקופה שאני רחוק מאוד ממטאליקה. כל ההילולה שעושים מהם קצת קשה לי איתה ואני מרגיש שיותר מעניין אותי לגלות דברים אחרים, אבל אני לא שוכח איך החבר'ה האלה שימשו לי כפסקול מעולה בגיל 14 יחד עם מגאדת', איירון מיידן ועוד הרבה הרבה.

לו ריד כמו שהרבה פעמים ציינתי בבלוג הזה, הוא אחד האמנים הכי גדולים וגאונים שדרכו על הפלנטה הזו. מדובר באיש אמיץ, אוונגרדיסט, חתרן שתמיד מעניין וחוץ מזה גם עיצב לי הרבה מאוד את שנה שעברה בין אם הוולווט אנדרגראונד או בקריירת הסולו שלו. האמנות שלו הביאה לי משהו חדש. איך אפשר לעשות את זה בגדול כשאתה תוקע פידבקים של גיטרות, דרונים ושר על זונות, סמים, הצד הרקוב והמגעיל של האנושות ובעיקרון כל מה שמחריד. כשהאיש מת, הרבה הוקירו לו, כי הוא באמת סלל דרך לכל כך הרבה. מדיוויד בואי ועד סטיב רייך. אבל בעיקר גם זוכרים אותו עד היום, כאיש שידע לעצבן את כולם. מלבד אישיות אקסצנטרית ומתוסבכת, האיש הצליח ליצור אלבומים שעושים לכולם חיים קשים. זכור איך אחרי אלבום להיט כמו Transformer, ריד עשה לכולם דווקא ויצר את האלבום המופתי לא פחות Berlin, אבל בן אדם... מדכא... ברור שהדוגמה המובהקת היא Metal Machine Music אלבום שכולו שעה של רעש שסופית גרם לכולם לחשוב שהוא איבד את זה. והנה, במה שהתברר כיצירתו האחרונה, הוא שוב פעם הצליח לעצבן. את ריד אני מאוד אוהב, הוא שינה לי את התפיסה לגבי מוזיקה ועדיין יש לי עוד הרבה מה לחקור אצלו.

עכשיו, קחו את שניהם ביחד. אחרי אחד מהטקסים של היכל התהילה של הרוק אנד רול, החליטו לו ריד, ג'יימס הטפילד, לארס אולריך, קירק האמט ורוברט טרוחיו לחבור ביחד. האמט הודיע שזה לא הולך להיות "100% אלבום של מטאליקה". אף אחד לא ציפה שזה יהיה עד כדי כך לא מטילאקאי. זה למעשה מרגיש יותר כמו אלבום של לו ריד שמטאליקה משמשים בו נגנים מאשר שיתוף פעולה שווה. אז איך יכול להיות שמטאליקה היו דווקא בחירת ליבו של ריד? תחשבו מה היה קורה אם האלבום הזה היה מנוגן עם חבר'ה כמו סוואנס? להקה שהרבה יותר מתאימה להלך הרוח של ריד וגם מבחינת יחסי ציבור, מדובר בשני אמנים שמקסימום 50 איש הגיעו להופעות שלהם במועדונים קטנים. אבל זה מה שתמיד ידוע אצל ריד. אלמנט ההפתעה. הבחור הודה הרבה פעמים שהוא מאוד אוהב ומחובר למוזיקת המטאל. אבל מטאליסטים ישאלו את עצמם, מה הוא עושה פה? מי זה בכלל? בואו נודה בזה. חלק מכל הסערה שנוצרה סביב האלבום הזה, הייתה בגלל שמדובר באלבום שמטאליקה לקחו בו חלק.

אתה לא מצפה שהגיבורים שלך יעשו משהו משהו שלא רגיל להם. שוב פעם, אם זה היה swans או סוניק יות', כל הצדדים היו מרוצים. אבל כיוון שמדובר בסלבים כמו מטאליקה, זה גרר יחד עם אוהבי האוונגרד את המטאליסטים. אם זו הייתה להקה שמתאימה יותר לריד רוב הסיכויים שלא היו כל כך הרבה דיסלייקים לסרטון ביוטיוב על האלבום הזה. קחו לדוגמה שיתוף פעולה אחר בין אגדה ותיקה ללהקת מטאל. סקוט ווקר וSun O))) מדובר בשני צדדים שעד כמה שבאו מרקעים שונים, השיתוף פעולה נשמע הגיוני. שניהם מגיעים ממוזיקה ניסיונית, כל אחד במסגרת שונה. במקרה של ריד ומטאליקה לא ככה היה הדבר. עם ריד עושה כל דבר שלא קליט לאוזן, אז מטאליקה עושים את ההפך. עובדה שהם עד היום מופיעים באצטדיוני ענק. גם מעריצי ריד מחזקים את הסערה. כי הם לא יכולים להבין את השיתוף פעולה הזה. למה שאמן גדול ואנטי מסחרי כמו ריד ישתף פעולה עם מטאליקה? להקה שהרבה מייחסים אותה כדוגמה להרכב שבגד בעקרונותיו ועזב את הגישה האנטי מסחרית שלו כדי להיות חביבים על כולם. משני הצדדים הייתה הפתעה. אבל אי אפשר להגיד שרק רע יצא מהסיפור הזה.

כאמור, זה יותר אלבום של ריד שמטאליקה מלווים בו. לכן המטאליסטים לא יבינו למה הם פאקינג חוזרים על אותו ריף במשך 20 דקות? ומעריצי ריד גם הם יתעצבנו מהגיטרות של האמט. אבל שוב פעם מי שאוהב את שניהם, ילך לאחד משני המחנות. או שאוהבים אותו או ששונאים אותו. לולו זה אלבום קונספט. קונספט שהרבה יותר צפוי מריד מאשר למטאליקה. הסיפור, מתבסס על המחזה של האקספרסיוניסט הגרמני, פרנק ודקינד. האיש שכתב מחזות קשים ופרובוקטיים, יצר את הדמות של לולו שהופיעה בשני מחזות: "רוח האדמה" ו"תיבת פנדורה". שני המחזות הם בעצם מחזה אחד (ואגב יש גם את האופרה המדהימה של אלבן ברג על זה). ומה הם מספרים? את סיפורה של לולו. אישה מפתה מרקע מפוקפק שקשריה התבססו על גברים עם רקע חזק. עם בגידותיה שמתגלות, היא מדרדרת לזנות ועוני ומסיימת את חייה המרים בלונדון, כשג'ק המרטש רוצח אותה. סיפור כזה הוא הלחם והחמאה של ריד (גם העטיפה משרתת את זה יפה), אבל חדש מבחינה טקסטואלית למטאליקה. אז אם יש משהו מדהים באלבום הזה, זו דרך ההגשה של ריד.

במשך כל האלבום הזה, הוא כמעט ולא שר מילה. כל האלבום הזה הוא ספוקן וורד אקספרסיבי שאדם בן 69 כמו ריד גורם לך לצמרמורת ולרגשות המחורבנים ביותר שאפשר להעלות. אם יש שני רגעים מדהימים באלבום הזה, זה בפתיח של הדיסק הראשון ושל השני. Brandenburg Gate ו-Frustration. שני השירים האלה מביאים את ריד בשיא הזעם שלו, באקסטזה של הסיפור כשהוא מספר את הסיפור של הזונה שנפלה כל כך חזק ועכשיו נמצאת זרוקה ברחוב בשער הניצחון. ריד פותח את כל האלבום בנימה דווקא מאז'ורית. עם אקוסטית בודדה והקול בפעמים היחידות שהוא שר: "אני אחתוך את רגליי ופטמותיי"... פאק... יש הרבה גור באלבום הזה כמו שמצופה ממחזה גרמני מתחילת המאה ה-20. אבל זה חתיכת גור על ההתחלה. והאמת, עד כמה שמטאליקה נראים רחוקים מזה, אני מדמיין ממש את גרמניה האפלה בשחור לבן עם כל הדברים של התקופה. באוהאוס, הופעות הקברט האפלות, הציורים של שילה וקירשנר. ג'יזס, זה כזה טוב. ואז ברפטטיביות כולם מנגנים את הריף שוב ושוב ושוב, כשהטפילד שר small town girl וריד מטיח בנו את הסיפור ומגלם את לולו.

האמת, אני אודה שהקול של הטפילד מפריע לי. תמיד אהבתי אותו עם קול של ילד מחוצ'קן ועצבני בKill Em All ו-Ride the Lightning, ואני לא יודע. משהו בקול שלו מרגיש לא מתאים. בעיקר באחד הקטעים הכי פתטיים של האלבום. כן, הוא לא מושלם. אבל כאן זה פשוט לא מובן בשיט. מה לעזאזל הטפילד מתכוון שהוא צועק "אני השולחן"? כמה memes זה גרר ואף אחד לא באמת מבין. חוץ מזה, בואו נדבר גם על Frustration, השיר שמתוגבר בריף אדיר וכיפי כמו שמטאליקה יודעים כשאחרי כמה פעמים הם עוברים לטריטוריה של אמביינט אפל כשריד מגלם את אחד הגברים הכוחניים כשהוא אומר בקול כל כך אדיש שזה מצמרר: "אני כל כך רוצה לפגוע בך, תתחתני איתי, אני רוצה אותך כשאשתי". כל העסק נהיה יותר מטריד, אבסטרקטי ופסיכוטי ואני לא חושב שריד ומטאליקה אי פעם יצרו משהו כזה בקריירות שלהם.

בשביל דברים כאלה שווה לשמוע את האלבום הזה. החזרתיות יכולה לעצבן אנשים שלא רגילים לחזרתיות במוזיקה, למרות שזה אחד הדברים שאני הכי אוהב היום לשמוע במוזיקה, כי זה גורם להיכנס למצב של טראנס ולהבין לעומק יותר את השיר. יש משהו בזה. צריך הרבה מאוד האזנות לאלבום הזה, או להיכנס לדבר עם האזנה לוולווטס, לריד, לקראוטרוק, למינימליזם, לדרונים. אחרי זה, הכל יהיה הרבה יותר מובן. ובכל מקרה, אם ניקח ציטוט של עוד יהודי ניו יורקר, וודי אלן אמר: "אם אני רואה שהסרט האחרון שלי לא שבר קופות, אני יודע שעשיתי משהו נכון", ככה זה גם במקרה של ריד ומטאליקה. הם באמת עשו משהו נכון, הם גרמו לכולם לשמוט לסתות והצליחו להגיע לכותרות. וכשאנשים התעצבנו והייתה סערה שנמשכת עד היום, אנשים הסתקרנו והקשיבו כדי להבין מה כולם כל כך מתעצבנים מזה? מה אלבום אחד יכול כבר לגרום? על זה אני מעריך את כל המעורבים. מטאליקה קצת לפני שתחזור לטריטוריה המוכרת שלה עם האלבום Hardwired (שהאמת לא אהבתי, אבל כל מי שכן, נפלא), הראתה שהיא יכולה לחדש ולעניין, הם ניסו לעשות את זה בניינטיז, אבל זה לא התקבל כל כך טוב. גם עכשיו זה מתקבל בצורה אפילו יותר גרועה, אבל אי אפשר להגיד שזה לא מעניין.

ריד לפני שנפרד מן העולם שנתיים אחרי, הראה לעולם שהוא עדיין רלוונטי, עדיין חדשן, עדיין מעצבן אנשים, כשחלקם אוהבים מאוד את העצבים האלה. כשסיפרו לריד שמעריצי מטאליקה רוצים להתנקש בו על האלבום הזה, הוא אמר: "מה אכפת לי? אין לי מעריצים יותר מאז Metal Machine Music, עשיתי את זה בשביל הכיף". ריד עשה בית ספר לכולם באיך להשאיר את כולם מופתעים לפני שאתה הולך. לולו כרגע עדיין נשאר כמושא לבדיחה של מטאליסטים, אוונגרדיסטים, רוקרים בכללי ובעיקרון דוגמה לשנאה מאוד גדולה כלפי אלבום. אבל באמת, שמדובר באלבום ממש טוב. נכון, זה לא ידבר אל אלה שחשבו שהם הולכים לשמוע בלאסט ביטים וסולואים וירטואוזים, אבל פאק האווירה, הפסיכוטיות האפלה בכל זה, זה ממש מעניין. גם אלה שחשבו שהיה יותר עדיף לעשות את האלבום הזה עם הרכבים אחרים, בחיי תשמעו את מטאליקה מתנסים עם פידבקים ונויז! לאלה שהכירו ואהבו את מטאליקה לפני ריד ואחרי זה הפכו לסוגדי ריד (כמוני) זה נשמע מעולה וממש אדיר. האמט אשכרה מתנסה בלבנות soundscapes מאשר לתקוע עוד איזה מלא טאפינג (למרות שיש איזה סולו האמטי אחד). אני לא מכריח את אף אחד לשמוע, מפרספקטיבה אחת, זה נראה באמת כמו אלבום שהם יצרו בשביל עצמם, כשאין התחשבות בקהל. מי שחושב עדיין שמדובר בבושה וחרפה שלא הייתה צריכה לצאת לאוויר העולם, עדיף שלא יתקרב אל האלבום. זה מובן. אבל אנשים שמסקרן אותם לשמוע את אחד משיתופי הפעולה של שניים מהכוחות האדירים של המוזיקה הפופולרית, אני אומר לכם, אל תבואו עם ציפיות, אבל זה הולך להיות ממש מעניין.

אני חושב שבעוד כמה שנים מעכשיו, לולו יכול להיות שני דברים. 1. להישאר אלבום שיוצר פרובוקציה ותגובות שליליות ולהישאר לחתיכה מוזרה שרק אלה שיש מעליהם את הילת "הפוזרים בשביל האמנות העמוקה" ישמעו 2. להפוך לאלבום מוערך הרבה יותר כשמתחילים להבין את היופי האדיר שבו ולהפוך אותו לאחד האלבומים היותר מעניינים ששווים הקשבה לפחות פעם אחת. אני מאוד מקווה לאופציה השנייה, למרות שהעסק יותר מתוסבך מזה. אבל אני באמת מאמין, שהאלבום הזה יום יבוא ויהפוך לקלאסיקה מוערכת. כן. ממש ככה. בואי קרא לאלבום הזה יצירת חייו של ריד והוא אמר שבעוד מספר שנים, יבינו את האלבום הזה יותר טוב והוא יקבל יחס בדיוק כמו "ברלין". בואו לא נשכח שב-1984, כשמטאליקה הוציאו את Fade to Black, כל המטאליסטים חטפו את החלסטרה בגלל שלהקת מטאל משתמשת בגיטרה אקוסטית בשיר שלה. אז זה מה שהיה לי להגיד על האלבום הזה. תסקלו אותי, אבל אני באמת חושב שאם תגיעו לאלבום מנקודת מבט אחרת, לא תתאכזבו. תיהנו ותזכרו, אני השולחן! 

מוות סימבולי

היי יודעים? אין פה הרבה דיסטורשן לדעתי ולכן אני חושב שאולי כדאי עוד קצת לחזור למטאל שאני כל כך אוהב. כשאני מסתכל על הבלוג, אני רואה שאין מספיק דברים שאני עדיין אוהב ואמנם פחות מקשיב להם, אבל היו חלק מאוד גדול אצלי בעבר. לכן היום, אני מאוד אשמח להסתכל לאלבום קלאסי שכנראה הוכיח סופית שאני אוהב דת' מטאל. בזמנו לפני הרבה הרבה זמן, אני לא הייתי אוהב גראולים. זה פשוט היה נשמע לי לא מלודי ולא עובד עם מוזיקה. מה אתם אורקים? בחיית רבאק. אבל לקח זמן קצר להבין שוואלה אני טעיתי בענק. זה התחיל עם אורפנד לנד, עבר לאופת', עד שהגעתי למעשה ללהקה שהתחילה את הכל, או למעשה לאדם אחד שהתחיל הכל. ולמרות שהוא מי שהביא את הגראול, הוא עשה את זה בצורה שונה. יותר כמו צרחות אמיתיות מלאות זעם וייאוש, שבאמת עשו לי משהו כשהקשבתי לזה לראשונה. משהו שלא קורה הרבה היום (אני אודה שאני מתקשה למצוא להקות דת'/ברוטל/ווטאבר עכשוויות שאני מתחבר, כיוון שרובן תוקעות גראולים בכל שנייה ולא תמיד בהצלחה).

ואיזו להקה תמציא את הדת' מטאל אם שמה הוא לא דת'? אז אני אשמח לדבר קצת על הגדולה של צ'אק שולדינר. a nice jewish boy שגדל תחת סביבה מאוד מגוונת מוזיקלית ולצד המטאל, תמיד לקח השפעות ממקורות שונים ומשונים. אני יכול להגיד בלי שום ספק שצ'אק היה אחד המוזיקאים הכי מוכשרים שעולם המטאל אי פעם ידע. אני יכול לספור על כף היד מוזיקאים גדולים בז'אנר. הוא ידע מה הוא עושה, היה לו רקע עשיר במוזיקה והוא ידע איך להתקשר לקהל שלו. טוב הרי אז לא היה דבר כזה "מלודיק" כי הכל היה מלודי (כמעט). אז הנה ב-1995, דת' מוציאים את מה שנחשב, המאסטרפיס שלהם, אחת היצירות הגדולות של הדת' מטאל, המטאל בכללי ואלבום שכל חובב מוזיקה צריך לשמוע, גם אם הוא מתעב גראולים.

שולדינר המנוח, הגיע בעיני רבים לגדולה עם Symbolic. שמה נראה שהכל התחבר. כל מה שהלהקה עבדה במהלך כמעט 10 שנים בצורה קשה הגיע למימוש מלא. זה אמנם לא הpure דת' מטאל של האלבומים הראשונים. אבל בכל מקרה, זה פאקינג אדיר. זה אלבום שניבא את הפרוג דת'. קשה לחשוב איך להקות כמו משוגע היו מגיעות לולא האלבום הזה. אבל מה שמדהים באלבום הזה למרות הטכניות, האווירה הסופר מטאלית, עדיין יש פה ריפים מעולים, לחנים גדולים וגם מדי פעם הפסקות מדיסטורשן שנותן לזה טיפל'ה אקלקטיות. דת' אמנם הגיעו למה שיגידו השיא שלהם עם האלבום האחרון, The Sound of Persevarance, אבל בייסקלי, זה התחיל עם Symbolic שהיה אפשר להבין שהוא הולך להגיע עם אלבומים כמו Human ו-Individual Thought Patterns.

מה הופך את Symbolic לאלבום כל כך טוב? יש פה מוזיקה ממש טובה. יש פה כאמור מלודיות, ריפים ממש קליטים וטובים, והסולואים הו הסולואים ה-וואו כל כך מצדו של מר צ'אק "אני לא אהבתי לנגן את למרי היה טלה קטן בילדותי" שולדינר האדיר. אפילו היום, בתקופה שאני מחפש מוזיקה עם פחות עומס של רעיונות, בלאסט ביטים וסולואים שוויצים, הסולואים של שולדינר ממשיכים להפיל לסתות בנוסף להפעלת קהל שלם להדבנגינג. גם כשיש טאפינג, כנראה אחת ה-טכניקות להשווצות על הגיטרה, צ'אק נותן את זה בקטעים שצריך. לדוגמה, 1,000 Eyes שם יש קטעים שצ'אק נכנס עם הטכניקה לצד ריף סופר שטני.

בנוסף למוזיקה, בואו נדבר פה על הגראולים. צ'אק לא נותן גראולים כמו שהיום מכירים. אנחנו שומעים פה קול אנושי צועק, כועס, שטני ביותר וכואב. זו הבעת רגשות אמיתית. בניגוד לנושאים הטיפוסיים של דת' מטאל (יענו זומבים, מפלצות ושאר ירקות), המילים בכיוון יותר שונה. חיפוש עצמי, נפש האדם המורכבת ונושאים הרבה יותר פילוסופיים וצ'אק מביע את זה בצורה הכי כואבת ואנושית שיכולה להיות. זה לא הולך להיות כל כך כיף כשקוראים את המילים. אם יוצאים רגע מהמוש פיט, קולטים פה דברים שלא מצפים לשמוע בשיר המטאל. וכשצ'אק עושה את זה, זה נשמע נכון ואמיתי.

זה מטאל

אבל בכל מקרה כמה נפלא האלבום הזה. אפשר לספור רגעים מדהימים שקשה לשכוח כאן. שיר הנושא הוא כנראה ה-שיר של הלהקה בעיניי. יש בו בדיוק את כל מה שמוכיח למה דת' היא להקה כל כך מדהימה. ריף קליט ועוצמתי, גראולים אכזריים של צ'אק, רמת נגינה גבוהה ועדיין, לא מאבדים את הנגנים ואין פה אוננות על הכלים. זה המקום לשבח גם את הנגנים בלהקה שבלעדיהם צ'אק לא היה מממש את החזון האולטימטיבי שהוביל ליצירת ז'אנר חדש. ג'ין הוגלן המתופף פשוט חיה. שינויי המקצבים, התיפוף הכל כך מהודק שתוקף אותך מדי פעם כמו משין גאן ולפעמים פשוט גורם לך פשוט לתת הדבנגינג כמו שאמור להיות. וזה נשמע טוב מאוד בשיר. במשך שש דקות, הלהקה נותנת פה מתקפה אדירה וכותשת את המאזין. ככה הגיעו משוגע, אופת', גוג'ירה ועוד ועוד ועוד.

אבל היי יש לנו פה עוד דברים נפלאים. Empty Words שנותן בfeel ענק, הקלאסיקה Crystal Mountain עם האלמנטים המזרחיים(!) וגם גיטרה אקוסטית לקראת הסוף. כאמור גם 1,000 Eyes שהציג ריפים שטניים לצד סולואים אדירים. Misanthrope שתמיד מעולה למוש פיט עם הפזמון הכל כך בלתי נשכח. וה-יצירה של האלבום. האפוס המסיים Perennial Quest פרוג דת' כמו שצריך להיות. צ'אק נשמע שם במלוא השטניות כשהוא מגרגל. שבנוסף לכל הדיסטורשן, שינויי המקצבים והנגינה הגבוהה, הלהקה יוצאת בסוף להפוגה אקוסטית מלנכולית מין פסיכדלית שכזו שמסיימת את האלבום הכל כך רועש הזה בשקט נוגה ודרמטי שמסיים בצורה נפלאה, אלבום אדיר. אלה הם רק רגעים מועטים מתוך כמות האנרגיה המבורכת שיוצאת מהאלבום הזה שצריך להיות האינטרו של כל מי שרוצה להתחיל לשמוע דת' מטאל.

דת' כיקירי הבנות

אפשר לתהות מה היה קורה אם שולדינר לא היה עוזב בטרם עת ב-2001. האם היה ממשיך לנגן בסגנון הדת' שהמציא ואולי משכלל אותו? אולי עובר לדברים חדשים? מחזיר את דת' בחזרה? מי יודע.. את Symbolic אפשר לראות כאחד מהישגיו הגדולים ביותר כמוזיקאי. יש שיעדיפו את הדת' הקלאסי של אלבומים כמו Scream Bloody Gore, יש את אלה שיעדיפו להקשיב לממשיכי דרכו של צ'אק בלהקות דת' שונות. אבל את הדבר הזה שהם יצרו בתקופה 1991-1998, הייתה אחת התקופות המעניינות, החדשניות והמדהימות ביותר של שולינדר, של דת' ובכללי של המטאל. הכיוון היה הרבה יותר פרוגרסיבי. יותר טכני, אבל ממש לא טכנוקרטי וחסר רגש. גם כשדת' ניגנו מתוסבך בנגינה שכל ילד בן 13 יכול לחלום עליה, הם היו בשיא מבחינה רגשית. לא כמו הרבה להקות בעיקר מתחום הפרוג מטאל שרוב הזמן מאבדות את המאזינים מאובר טכניקה. לא אצל דת'. בדרך נאמר שהיוצרים של דבר מסוים יותר טובים מממשיכי דרכם. זה נכון גם לגבי דת'.

אחת הלהקות היחידות שיצרו דת' טכני מלא רגש בנוסף לכל האורגזמה המוזיקלית-טכנית שיש שם. זה נשמע בצורה נפלאה ב-Symbolic. גם לאנשים שלא אוהבים דת' מטאל וגראולים, כדאי לבדוק את האלבום כי יכול להיות שדעתם תשתנה. כי כמו שאמרתי, צ'אק לא מגרגרל כמו שצפוי, הוא פשוט שופך את כל מה שהוא מרגיש. זה אלבום שאדם חייב לשמוע לפחות פעם אחת בחייו. אפילו היום, כשאני בתקופה של התרחקות ממטאל (לא שומע הרבה בזמן האחרון) ומחפש יותר חזרתיות וחופש במוזיקה, אני לעולם לא שוכח את מה שדת' עשו למוח שלי בכיתה ט'. זהו אחד האלבומים הגדולים שיש במטאל. המהפכות שנוצרו בעקבותיו הפכו למין אבן בוחן שיש היום בלהקות מטאל מודרניות. אבל עדיין אין כמו דת'. ככה עושים דת'. זה פשוט מעולה. זהו שום מילים מעבר לזה. אם אתם תיתקלו בעטיפה הממש מוזרה וסוריאליסטית אפרורית שכזו ולא מובנת בשיט, תדעו שמדובר במשהו אדיר. טוב זה היה נחמד, הרבה זמן לא היה פה מטאל. אז תודה לצ'אק, תודה לכם. נתראה בפוסט הבא.

שלדים במוש פיט

אהלן לכם אנשים! כיוון ועכשיו חזרתי קצת מההפסקונת, ורוצה לכתוב כמה שיותר (אבל לא מבטיח), הנה הפוסט החדש שהפעם אני רוצה לחזור אל ז'אנר שאני חב לו הרבה ושהוא חלק ענק מהDNA המוזיקלי שלי. ז'אנר שכתבתי עליו הרבה כאן, אבל עם המשיכה לסגנונות מורכבים ובלתי שמיעים בעליל כמו שראיתם בפוסטים שנכתבו, כמות הפוסטים על להקות ואמנים בז'אנר קצת ירדה. ז'אנר שהפך להרבה יותר מכך וכבר נהיה כמין דרך חיים. ז'אנר שיש בו מין brotherhood כזה, ותמיד כיף לחזור אליו כשאתה צללת יותר מדי עמוק לקראוטרוק, היפ הופ, פרי ג'אז, קלאסי מודרני ועוד ועוד. ואני כמובן מדבר על מטאל. ועל להקה אחת ספציפית עם אלבום אחד אדיר שלה שסוף סוף, אני מעריך ואוהב אותם מאוד בניגוד לבעבר כשהייתי שומע כמה שירים. ניחשתם? מדובר בלהקה אייטיזית שפעלה לה באזור שונה מהלהקות שהיא שייכת להמצאת הסגנון הספציפי שהם ניגנו. ובכן, אנתרקס! כן כן חברים. התחשק לי לכתוב קצת על משהו אחר. הרי כשהייתי בכיתה ח', אחרי שנה של מסע בארץ הפרוג הקסומה (וזה נמשך לנצח! למרות שבזמן האחרון, כדי להשאיר טעם של עוד, אני פחות שומע מקצבים שבורים על הוביטים ומדע בדיוני). נמשכתי סופית למטאל. היו לי כמה גיחות קצרות, ומלבד המשולש הקדוש ועוד כמה להקות, סירבתי לשמוע מטאל שמעבר לשנות השבעים.

עם כל הדיבורים האלה, אני ישר העברתי למצב של "מה אמרתי אז?". לשמוע את הריפים האימתניים של מטאליקה, לעשות air guitar לסולואים של מגאדת', וכמובן לדפוק את ההדבנגינג של החיים בסליירררררר!!! זו הייתה תקופה רחוקה שנות אור (וזמן) מאדגר וארז, ביסטי בויז, קפטן ביפהארט, מיילס דיוויס וזוהר ארגוב. אבל היום, אני ארצה לדבר על אנתרקס. הצלע שאולי כנראה הייתה הכי אקלקטית ושונה בקרב הBig 4. הגחלת התפשטה אצלי מהר ביקום המוזיקלי שלי בזמן האחרון. אם נשווה רגע את הרביעייה לתחום שחברי אנתרקס ידועים באהבתם אליו: קומיקס. הרי שמטאליקה, מגאדת' וסלייר היו מעין DC בזמן שאנתרקס היו יותר Marvel בגישה (לא אני לא מתיימר להיות קורא קומיקסים. אני רואה את הסרטים וכאן זה מסתיים. את הקריאה אני שומר לספרים). אם השלוש האחרות היו שרות על הפוליטיקאים המושחתים, על התמכרות לסמים, על גזר דין מוות ע"י ישיבה בכיסא חשמלי, על העובדה שאף אחד לא "קונה" שלום, וכמובן good old lucifer. אנתרקס תמיד היו המצחיקים שבחבר'ה. מרגישים שהסגנון שלהם מדבר הרבה יותר אליך. כי כשג'יימס, דייב וטום צורחים ושרים על הזוועות שיש לעולם להציע, ג'ואי בלדונה וכל החבר'ה שרים על מוש פיטים וכמה זה כיף. הם פשוט צועקים: "אחי בוא, יהיה כיף".

אנתרקס ידעו לשמור על הומור ושמחת חיים במוזיקה שלהם. פה אני רוצה להתמקד בנקודה חשובה, וזה ההומור במוזיקה. דברים שאני אוהב במיוחד במוזיקאים זה הרצון שלהם לשלב קצת צחוקים בכל הרצינות שלהם. מעבר לסתם פארודיות מצחיקות ומשעשעות סטייל יוטיוברים שעושים אצלנו דברים כאלה (רועי כפרי למשל) או בחו"ל (NSP) שזה נחמד, אבל אני רואה את זה כבדיחה כיפית ולא יותר מזה. אני מדבר על המוזיקאים שידעו איך להדגיש את העובדה שהם רוצים שייקחו אותם ברצינות, אבל גם הכניסו צחוקים וקלילות לאווירה. יש לנו את הביטלס באחד מהשירים האחרונים שלהם You Know My Name ששם לנון ומקרטני משתעשעים להם ושרים על ספר טלפונים. כמובן אחת הדוגמאות המובהקות, המאסטרו הגדול, פרנק זאפה (שקרא לאלבום הופעה שלו Does Humor Belong In Music?) שמאז תחילת הקריירה שלו ועד סופה שמר תמיד על הגישה הסאטירית, צינית, פרועה ומצחיקה שלו בנוסף להשכלה הפורמלית והרצון לשלב בין מוזיקה פופולרית למוזיקה מודרנית בלתי שמיעה לאוזניים לא מנוסות ורק לאוונגרדיסטים שרופים.

אנתרקס שילבו בצורה מדהימה בין ההומור לרצינות. בעיקר בתקופת ההרכב הקלאסי שכלל את הסולן ג'ואי בלדונה, הגיטריסט דן ספיץ, הבסיסט פרנק בלו והדוד שלו המתופף צ'רלי בננטה, וכמובן האיש והזקן, והבחור שבלעדיו אין אנתרקס: סקוט איאן רוזנפלד (יהודי טוב מניו יורק, סתם בשביל הידיעה). הרקע של החבר'ה גם אומר הרבה בנוגע לגישה שלהם. כל החבר'ה הגיעו מאזור מקליפורניה. אנתרקס הגיעו מהברונקס. רואים עליהם שהם ניו יורקרים. דרך הלבוש, החברמניות הdudeית, האהבה להיפ הופ (עוד אחת מהסיבות למה התחלתי להקשיב להם יותר). אנתרקס פשוט התאימו לשם. אז עם כל ההקדמה הדי מיותרת הזו, הפוסט הזה בא מרצון שלי היום לדבר על מה שמחשיבים היום כמאגנום אופוס של הלהקה, האלבום השלישי, שכמו שאומרים על הרבה אלבומים מפורסמים של הרכבים ואמנים, כאן כל האלמנטים והעבודה הקשה התרכזו והוצגו בצורה מושלמת. אני מדבר על Among the Living.

חוזרים חצי שנה אחורה. אל טרגדיה נוראית שלקחה את אחד המוזיקאים הכי גדולים שסצנת הת'ראש מטאל והמטאל בכללי ידעו. בספטמבר 1986, בזמן שהחבר'ה הקליטו את האלבום, קליף ברטון הבסיסט של מטאליקה, מצא את מותו בשיא ההצלחה עם להקתו עם ההצלחה הענקית של Master of Puppets. משחק קלפים על מי יישן באיזו מיטה באוטובוס, גרמה לכך שהבן אדם הועף מחלון האוטובוס של הלהקה כשאלה החליקו על קרח שקשה מאוד לראות בלילה קר בשוודיה. האוטובוס מחץ את קליף, ונדמה כי היה עתיד לחסל את הקריירה של מטאליקה. לא כך היה הדבר, אבל אנתרקס שהיו חברים טובים של מטאליקה, היו גם הם הרוסים ושבורים ממותם של מי שהיה נדמה כמו חבר להקה לא רשמי. מאז ששהרביעייה מסן פרנסיסקו/לוס אנג'לס הקליטו את הבכורה המוחצת Kill Em All ועד היום, שתי הלהקות בקשרי ידידות גדולים. ככה זה כשאתם יוצרים מהפכה מוזיקלית.

לזכרו של קליף, הקדישו לזכרו את האלבום החדש ששינה את הכל לחבר'ה מניו יורק שגם הם היו בעלי שאיפות ורצון להצליח כמו חבריהם. באותו אולפן באיי הבהאמה שהקליטו ג'ודס פריסט, ELP, איירון מיידן, ELO (וזו רק רשימה חלקית), הקליטו שירים מוחצים badass, המנונים שמתאימים הכי טוב לפוגו עם החבר'ה. ובקיצור נכס צאן מטאל. העובדה שהאלבום הוקדש לזכרו של ברטון, עלולה ליצור את הרושם שמדובר באלבום קודר, אפל וכבד בתכנים. לא כך הדבר (לא לגמרי). מדובר בשירים כיפיים מרוממים, שיגרמו לכם להצטרף לפזמונים שרוב הזמן החבר'ה צועקים שם כמו אוהדי פוטבול. השילוב הזה בין המטאל שהמציאו האבות הרוחניים שלהם (מיידן, סאבאת', פריסט) יחד עם הפאנק שגם אותו אהבו מאוד לשמוע, עם קצת מההיפ הופ שגדלו כשהיה בשיאו (בכל זאת שיתוף פעולה עם פאבליק אנמי), ומה שאני שם לב אליו, זו גם השפעה לא ידוע אם במודע או לא מפרוג. השינויי מקצבים שם מזכירים לי יצירות פרוג מטאל הדוקות ומוצלחות. בננטה רחוק מאולריך והבדיחות שמריצים עליו, מתופף בצורה מדהימה ומקצועית. ככה זה כשאתה חושב על המוזיקה שלך מאז שאתה טינאייג'ר.

Metal Horns? פטט לא.. Peace & Love man!

עכשיו קחו חמישה כישרונות. כל אחד מושחז בכלי שלו. עם תשעה שירים שנכתבו ע"י כולם (עם קצת שאריות ממה שהבסיסט המקורי דן לילקר תרם) ומציגים למה החבר'ה האלה באמת מסוגלים. כשמטאליסטים שמעו את זה לראשונה, היה מובן שיש פה עוד מופת מסצנת הת'ראש. אבל הפעם האווירה לא כבדה וקשה. בואו נדבר על מה שיש כאן. הצד הראשון של האלבום, הוא פשוט אוסף של שירים מפוצצים, פאקינג אדירים, שלא יוצאים לך מהראש, וישר גורמים לך להרים air guitar ולהניע את הראש קדימה ואחורה שוב ושוב. שיר הנושא הפותח רק מראה למה נכנסו. דווקא פה מדובר בשיר רציני שמדבר על כל הרוע שיש לעולם להציע. כל זה בתוספת ריף אדיר וקליט (ושטני במיוחד), ופזמון אדיר שמגביר את הקצב ותאי העצב של המוח פועלים והדם זורם כמו מים. עוד hit בהופעות הוא I Am the Law שמראה את האהבה של הלהקה (בעיקר של סקוט) לקומיקס כשהשיר עוסק בג'אדג' דרד. והמילים באמת מתאימות. איך אפשר שלא להצטרף לחברי הלהקה כשהם צועקים כמו בריונים את שם השיר?

אם נהיה עוד יותר ספציפיים. אז מהצד הראשון, בולטים בשבילי שלושה שירים. בעיקר ההמנון הגדול Caught in a Mosh שעד כמה שהפך לlive staple, הוא לא יימאס. ריף הבס והגיטרות, שינויי המקצבים התכופים, והפזמון הווו הפזמון עם השירה האדירה של בלדונה. זה המקום לדבר קצת על הקול של האיש. מבין כל הbig 4, לאנתרקס היה יתרון בקטע הווקאלי, כי היה להם את הזמר הכי מוכשר מבין כולם. אף אחד מהזמרים של הלהקות האחרות שר בצורה כמו איך שרוב הלפרוד, ברוס דיקינסון ואיאן גילן פתחו את השערים לדור של ההדבנגרים. כולם היו נגני גיטרות (ובס). לא שזה דבר רע אבל לג'יימס היה בהתחלה קול של ילד מחוצ'ן עצבני, לדייב יש עד היום קול של צפרדע על הליום וטום.. טוב טום לא שר. הוא צורח. בלדונה אשכרה ידע לשיר ולהגיע לגבהים. הבחור שר בצורה נקייה ומדהימה. אז כשאתם שומעים את המשפט: which one of these words dont you understand? אתם לא יכולים להגיד שהבחור הוא חולייה חלשה. בלדונה הוא זמר במלוא מובן המילה. נכון שהוא לא היה מתאים לחומרים של הלהקות האחרות שלהם התאים את הקולות של החבר'ה, אבל נחמד שיש קצת שוני.

שני השירים האחרונים גם הם מעולים ופשוט נועדו להופעות באצטדיונים. N.F.L. שעוסק בג'ון בלושי המנוח כולל את כל מה שהופך שיר של אנתרקס לשיר מטאל מעולה. ריף פשוט וקליט, פזמון שמלווה בצעקות של כל החבר'ה ומצריך שיתוף פעולה מלא מהקהל. פשוט שבחים אינסופיים ומשתפכים. Skeletons in the Closet גם הוא קליט ונצרב במוח. ועד כמה שהוא עוסק בצד האפל של אמריקה, גם הוא מאוד כיפי באווירה שלו. נסו שלא לצעוק "will ya will ya" בתחילת הפזמון. כפי שנאמר, הצד הראשון הוא פשוט מפוצץ אותך באוסף ריפים אדירים וקליטים ופזמונים בלתי נשכחים. נלך לצד השני שהוא קצת יותר רציני בגישה שלו, אבל גם כולל אולי את אחד השירים הכי ידועים של הלהקה.

קרחת?

כשיש ללהקה שיר על אינדיאנים בשם Indians... אז זה להיט! או שלא... במקרה של אנתרקס כן! התיפוף הקצת שבטי בהתחלה, וישר המעבר למקצב הארדקור פאנק מפציץ+השירה של בלדונה והפזמון האדיר. Indians פשוט עומד בסטנדרטים של להיט מטאל. ואם כבר לציין רגע אדיר, זה הסולו של ספיץ. לאורך כל האלבום, האיש מפציץ בסולואים אדירים ומפילי לסתות, שגורמים לך לשכוח מקירק האמט ומאסטיין. הרגע שבו הוא מנגן את אותה שורה באוקטובות שונות, פשוט גאדאמיט. שלושת השירים גם הם מעוררים הערכה ונותנים את הסיום לאלבום אדיר. בעיקר המיני אפוס שמורכב משני שירים נפרדים: A.D.I. שהוא בעצם קטע גיטרה אקוסטית יפייפה וישר בפייד אין מגיע ל-Horror of It All קטע מטאל שאמנם לא בדיוק נקלט בשמיעה הראשונה ואחריה, אבל בהחלט מראה שהחבר'ה יודעים להיות רציניים כשהם יכולים. אבל כמובן שחייבים לסיים בכיף, אז מגיע Imitations of Life לסיום המדהים שמדבר על אנשי הפלסטיק וכמובן שאפשר להצטרף לכולם בשירה.

אפשר לתת אלפי סופרלטיבים לאלבום הזה. יש אולי שיש לחבר'ה אלבומים גדולים יותר, או שלהקות ת'ראש אחרות הצליחו יותר. אבל אי אפשר להתווכח, שהאלבום הזה הביא להם את ההצלחה שהם ייחלו לה כל כך. הת'ראש הייחודי שלהם התבטא בצורה הכי טובה באלבום הזה שנראה שהכול הלך בו. כשכל דבר במקומו. האלבום הזה הפך אותם לסופרסטארס והעביר אותם מהופעות במועדונים קטנים אל אצטדיונים ענקיים מלאים בהדבנגרים שבאו קצת לשחרר אנרגיות (ולרקוד פוגו). השירים שהיו באלבום שנכתבו במהלך הסיבוב ההופעות לקידום האלבום הקודם Spreading the Disease, וגם החבר'ה ניגנו חלק מהם וקיבלו פידבק חיובי, הפכו לקלאסיקות מטאל שכל הדבנגר שמכבד את עצמו חייב להכיר.

אפשר להגיד תלונות על אנתרקס. שירה שיכולה להישמע לחלק מהמטאליסטים כצ'יזית, השילוב הזה עם היפ הופ שלחלק מהמטאליסטים היה נשמע כמו חילול הקודש, והיעדר אווירה רצינית שחסרה לחלק מהמאזינים. אבל אלה טענות מיותרות שקשה להאמין שקיימות על האלבום הזה. ההרכב הקלאסי של אנתרקס בשיאו. בלדונה שנותן כמה מהשיאים שלו כזמר, איאן שתרם את הריפים הכל כך זכורים, ספיץ שעושה לכל הגיטריסטים בית ספר, בלו שלא מתבלט הרבה, אבל כשכן הוא נשמע badass ביותר, וכמובן שצ'ארלי שעובר ממארש אכזרי כזה אל מקצב פאנקי חזק. זה פשוט ההרכב המושלם של אנתרקס שבימים אלו עדיין מתקיים (מלבד ספיץ שמזמן עזב) וחזק יותר מתמיד (למרות שבעיניי, מבחינה מוזיקלית, לא נותר להם הרבה להגיד בנוסף לשאר הלהקות הת'ראש). זה פשוט היה ה-הרכב של הלהקה. אחרי שבלדונה עזב וג'ון בוש נכנס, אני אודה שפחות התחברתי. החבר'ה קצת נטשו את האווירה הכיפית וההומוריסטית. ולכן, כשאני חושב על אנתרקס, ישר עולה לי לראש: "What is it? caught in a mosh!". למרות שלכל הלהקות היה את הסגנון הייחודי שלהן, קצת כמו העטיפה של האלבום, אנתרקס מבצבצת לה, ייחודית, שונה מהשאר, ונותנים hi 5 כמו המוזיקה שלהם. ממליץ בחום למי שרוצה להיכנס למטאל, לשמוע את האלבום הזה. מי שבדרך כלל קורא את רוב הסקירות של הבלוג, אולי קצת לא יבין מה אנתרקס יעשו פה. אבל היי, מטאל זה ז'אנר מאוד חשוב שקצת קשה לי לחשוב איך הטעם שלי היה מתפתח אם לא הייתי מקשיב לחבר'ה האלה. בכל מקרה, לכל מי שאוהב מוזיקה, זה must have בבית. אם רק דבר אחד מאנתרקס, אז האלבום הזה. סיבה מוצדקת לקיומן של שנות השמונים (שעם כל הזוועות שהיו שם, היו שם גם דברים מדהימים. רחוק מ-MTV). אז יאללה, תשמעו: אנתרקס - Among the Living

Uriah Heep - The Magician's Birthday

אני אפתח בווידוי: השיר Birthday של הביטלס הוא שיר היום הולדת האולטימטיבי בשבילי. זה השיר שאני מקדיש לחברים, והשיר שבדרך כלל מתנגן ביום הולדת שלי. אבל יש עוד שיר יום הולדת אחד שאני מחשיב למה שהייתי רוצה לשמוע יחד עם זה של הביטלס, וזה "יום הולדתו של הקוסם" של אוריה היפ שיצא בשנת 1972. וכן. מדובר באפוס של 10 דקות.

אז כן, אוריה היפ עשתה זאת שוב בשנת 1972, עם עוד יצירת מופת בסדרת הפנינים שהוציאה במהלך השבעים. זה מתגלה כמגמה, לאורך שנות השבעים, עם הגרעין הקשה שבעצם החזיק את הלהקה: דיוויד ביירון האגדי של הלהקה, קן הנסלי הקלידן והמלחין העיקרי בלהקה (שגם שר קצת), וכמובן מיק בוקס הגיטריסט הוירטואוז שנשאר בלהקה מיום הקמתה ועד היום.

זהו אלבומה השני של הלהקה במה שרבים מהמעריצים מכנים: "ההרכב הקלאסי". אחרי ההצלחה עם האלבום הקודם Demons & Wizards שיצא באותה שנה, עם שני שחקני הרכש החדשים: לי קרסלייק על התופים, והבסיסט הניו זילנדי גרי ת'יין, נכנסה הלהקה לאולפני Landswore בלונדון, על מנת להקליט את האלבום הבא. במהלך התקופה של ספטמבר-אוקטובר, הקליטה הלהקה את החומר, והתוצאה הייתה אלבום מעולה ואיכותי עם שירים על זריחה, אשת עכביש, גשם, וכמובן, על יום הולדתו של הקוסם.



בשקט בשקט, נכנס אורגן ההאמונד שכל כך עושה את הצליל של הלהקה, עד שמתגבר לאנטי קליימקס עם ההרמוניה הקולית האדירה של חברי הלהקה (כמה מדהים הנסלי בקול גבוה?), עד לרגיעה ותחילת הבית הראשון. ביירון שר את הטקסט של הנסלי בצורה נפלאה כאילו הוא מתכוון לזה. Sunrise הוא לא סתם אחד השירים הכי יודעים של אוריה היפ. יש לו את כל הדברים הטובים שלאוריה היפ יש להציע. עבודה מושלמת על הווקלס, אורגן האמונד בשרני וטוב, גיטרה חשמלית עם מהלכי אקורדים נפלאים, וליריקה אופטימית כיאה לתקופה (ובעיקר להיפים). פתיחה מושלמת לאלבום נהדר.

השיר הבא הוא אחד מהסינגלים של האלבום, שנותנים תחושה קלילה עם שיר הארד רוק מגניב, Spider Woman. ביירון שר בספונטניות על אשת העכביש שהייתה טובה אליו, בתוספת גיטרת הסלייד המשובחת של בוקס. כל מאזין יזכור טוב טוב את הפזמון של השיר, יחד עם שאר הלחנים הקליטים של האלבום. אבל Spider Woman הוא פשוט רוק אנד רול משובח, שכיף לשיר את הפזמון. לא סתם הסינגל עשה טוב ללהקה בגרמניה, כשהגיע למקום ה-14.

השיר הבא הוא אחד היפים באלבום, Blind Eye, שיר פולק עם מהלך אקורדים יפה, עם שירה יפה של ביירון לא פחות. הפזמון הוא אחד מהטובים ביותר שהיפ הפיקו (לדעתי). כחובב פולק, אני יכול להגיד בלי ספק, כי זהו אחד משירי הפולק רוק היפים ביותר שיצאו מלהקת פרוג רוק/הבי מטאל.

היצירה הבאה, היא משהו מדהים. Echoes in the Dark שמתחיל בצורה דרמטית ויפה, שמגיע לבית השקט והמסתורי, אחד הרגעים היפים של אוריה היפ עם שירתו של ביירון ונגינת הפסנתר של הנסלי. השיר מתפתח לשיאים דרמטיים לא פחות, עד לסוף ובו ביירון שר על העובדה שצריך חבר. הסיום הנפלא הזה הוא שיא של האלבום הנפלא הזה, וזה רק הולך ונהיה יותר טוב.

ואז בא Rain. וואו Rain. אחת מבלדות הפסנתר היפות ביותר ששמעתי אי פעם. רק ביירון על השירה והנסלי על הפסנתר, יחד עם ויברפון. מדובר כאן ברוגע קצר ותמים, שמספק הפסקת נשימה מכל ההארד רוק האנרגטי, בנוסף יש את הליריקה הנפלאה. אחת מהטובות ביותר שהנסלי כתב, שכנראה עוסקות בנפש ובחיפוש עצמי. הפזמון הוא אחד הרגעים היפים ביותר של האלבום, שמסיים את הבלדה הנפלאה הזו לאחר 4 דקות, ואנחנו ממשיכים במסע.

Sweet Loraine קטע הארד רוק שעושה טוב. יש את המוג המגניב שיכול לצרום קצת לחלק מהמאזינים, יחד עם הגיטרה של בוקס, נגן בחסד. הוא לא מהגיטריסטים רבי התהילה המוכשרים כמו בלקמור, איומי ופייג', ולא מתוחכם כמו עמיתיו הפרוגרסיביים פריפ, האקט או האו. אבל god dammit יש לו את הדרייב ואת הידע איך להקפיץ את המאזין, והשיר הזה הוא דוגמה נפלאה. יש לו מהלך אקורדים נפלא וקליט, עם פזמון קליט לא פחות. לא פלא שהפך לפריט חובה בהופעות הלהקה מאז ועד היום.

Tales מגיע לפני הסיום, שיר פולק יפה על מעשיות כיאה לסיפורי פנטזיה. לא סתם לאיור המושלם לאלבום, נשכר המאייר רוג'ר דין שקנה את עולמו עם העטיפות הנהדרות שלא מהעולם הזה עם להקת יס. יחד עם הלהקה מצטרף בשיר על גיטרת הסלייד, בריאן קול. כל זה מכין אותנו לגראנד פינאלה - מסיבת היום הולדת של הקוסם.

אפוס פנטסטי (מלשון פנטזיה, וגם כי הוא פנטסטי) בן 10 דקות, שמתחיל בתרועה עם הגיטרה של בוקס, ואז ביירון מספר לנו על המסיבה של הקוסם ביער, משהו כמו קומונות ההיפים שהיו בשיאן בתקופה. משם, הלהקה עוברת לגרסה משונה ומאוד מעניינת לhappy birthday, משהו מקורי ומדהים (בתוספת קאזו). מדהים איך אפשר לעשות שיר יום הולדת בן 10 דקות. לאחר מכן, מסופר על ישות מרושעת שבאה להרוס את החגיגה, בשביל לשלוט בעולם (הנבל הקלאסי), עם ההצהרה הזו, אנחנו נכנסים לתוך אוונגרד משונה ומפחיד המבשר על האווירה, משם לסולו הגיטרה המ-ד-ה-י-ם של בוקס, שמוכיח את מה שאמרתי קודם על היותו גיטריסט, מהטכניקות היפות ביותר באולפן שאוריה היפ עשו מופיעות בסוף האפוס כשביירון שר בערוץ אחד כשהוא מגלם את הנבל, ומהערוץ האחר מגלם את הקוסם. כל אחד בקולו. לבסוף, מסיימים בצורה נפלאה את המסיבה כשהקוסם הוכיח שאהבה תמצא אהבה תמצא אהבה... רוק אנד רול פרוגרסיבי הסתיים לו. 37 דקות נפלאות ומספקות.

האלבום יצא בנובמבר 1972, וכמו קודמיו, התקבל באהדה. הוא הגיע למקום ה-28 בבריטניה, ולמקום ה-31 בארה"ב. המלודי מייקר שיבח את חמשת המופלאים כשאמר: "לאוריה היפ הייתה פעם תדמית. עכשיו יש להם אישיות". הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מוצלח, ובו הקפיצו והרקידו את הקהל, כשעל השירה, עומד סולן כריזמטי במיוחד, עם חבורת נגנים מוכשרים ביותר. חלק מהסיבוב הוקלט, ויצא על גבי אלבום ההופעה Uriah Heep Live שיצא ב-1973, ותיעד את חברי הלהקה בשיאם, עם כושר קרבי ובעיקר אנרגיה צעירה ושמיימית. אוריה היפ טעמו את טעם ההצלחה, ועל אף ירידות רבות, הם נותרו חזקים גם כיום. מעניין להיזכר במבקרת מהמגזין רולינג סטון שאמרה כי: "אם הלהקה הזו מצליחה, אני מתאבדת".

לסיכום, The Magician's Birthday הוא יצירת מופת בקטלוג של אוריה היפ, ואלבום מצוין לפתוח את ההיכרות עם הלהקה הנהדרת והטיפה לא מוערכת הזו. יש בו שירי הארד מקפיצים, בלדה, קליימקסים מצוינים, ואפוס אחד על מסיבת יום הולדת. אוריה היפ היא אחת מהלהקות המוערכות ביותר בתחומה. הן ברוק המתקדם והן בהארד רוק/הבי מטאל הבריטי של שנות השבעים. אין ספק שהלהקה הזו תרמה רבות לסגנונות האלה, כששילבה את שניהם (קצת לפני ששלישייה קנדית המציאה את המונח "פרוג מטאל"), והיא צריכה לקבל את אותה הערכה ללהקות כמו פינק פלויד, דיפ פרפל וכל החבר'ה. אלבום מומלץ במיוחד בעיקר כמתנת יום הולדת (:

הנה האלבום הזה להאזנה - אוריה היפ - The Magician's Birthday

Rainbow - Rising

בשנת 1974, הגיטריסט האגדי של דיפ פרפל ריצ'י בלקמור, ראה כיצד להקתו נוטשת את הסגנון המאפיין שלה, לטובת צליל יותר פ'אנקי אליו לא התחבר הגיטריסט. לאחר עזיבתם של איאן גילן ורוג'ר גלובר את ההרכב, הצטרפו במקומם דיוויד קוברדייל על שירה במקום גילן, וגלן יוז על בס ושירה במקום גלובר. השניים הביאו אל הלהקה רוח יותר פ'אנקית, שכאמור בלקמור לא היה מרוצה ממנה.

הצעותיו נדחתו, ולאט לאט החל להפוך לפחות דומיננטי בלהקתו שלו. הוא רקח במוחו פרויקט חדש. להקה חדשה. בה הוא יהיה ה-mind הקובע. בלי מוזיקאים שרוצים לבטא את עצמם. האגו שלט בו, והוא התחיל לחפש נגנים.

דבר ראשון, הוא היה צריך זמר. והוא ידע היטב מי הבחירה שלו. במהלך סיבוב ההופעות של דיפ פרפל, חיממה אותם להקת בלוז רוק אמריקאית בשם Elf, להם הפיקו גלובר ואיאן פייס את אלבומם הראשון. סולנם רוני ג'יימס דיו, היה פרונטמן כריזמטי בעל קול עם מנעד רחב ובלתי מנוצח. בלקמור אמר כי כששמע את דיו הייתה לו צמרמורת בעמוד השדרה. בנוסף היה לשניים חוש הומור משותף.

בלקמור החליט להקליט עם דיו את Black Sheep of the Family שהציע לדיפ פרפל אך נדחה, קאבר ללהקת Quatermass, ו-16th Century Greensleeves קומפוזיציה מקורית של בלקמור שגם היא נדחתה. לבסוף החליט לעשות אלבום שלם עם דיו. וכשעמד להשיג נגנים, הסולן ביקש ממנו את חבריו מלהקתו. בלקמור לא היה מרוצה מכך, אבל החליט להיענות לדרישתו. להקת ריינבו נולדה בהשראת השם בר בהוליווד, Rainbow Bar and Grill.

האלבום הראשון של הלהקה יצא ב-1975, Ritchie Blackmore's Rainbow והציג לעולם את הלהקה החדשה עם סגנון חדש וייחודי. סגנון המטאל שפותח ע"י בלקמור עם חבריו לדיפ פרפל בתחילת שנות השבעים, עם השפעות מסגנון הרוק המתקדם והמוזיקה הקלאסית. וליריקה העוסקת בפנטזיה ונושאים ימי ביניימים. בלקמור ודיו זרעו את הזרעים המוקדמים לסגנון שיהפוך לפאוור מטאל.

בלקמור היה מרוצה. ובעקבות זאת, הכריז על פרישתו מדיפ פרפל, לאחר שהבין כי אין לו מה יותר לחפש בלהקתו שלו. אך היה עליו לעשות עוד משהו. בלקמור לא היה מרוצה מחבריו של דיו מ-Elf. בעיקר מהעובדה שהמתופף והבסיסט ניגנו במקצבים פ'אנקיים. הוא החליט להיפרד משלום מכולם מלבד דיו, שאותו לקח תחת חסותו.

בלקמור רצה נגנים וירטואוזים. חד משמעית. הוא לקח את הבסיסט ג'ימי ביין אותו ראה בלקמור בהופעה במועדון המארקי האגדי, הקלידן טוני קארי שנבחן לאחר ששמע אותו הגיטריסט מאחד החדרים באולפן, והמתופף קוזי פאוול שכבר היה לו שם לאחר שניגן עם ג'ף בק. ההרכב יצא לסיבוב הופעות ראשון עם תפאורה מרשימה ויקרה במיוחד, כשעל הבמה הוצבה קשת ענקית שכשדלקה היא צרכה את רוב החשמל על חשבון הגיטרות והמגברים.

במהלך פברואר 1976, הקליטה הלהקה את אלבומה הבא, שיהפוך לקלאסיקת מטאל משפיעה על דורות שלאחר מכן. להפקה נשכר מרטין בירץ' האגדי שעבד עם בלקמור בימיו בדיפ פרפל, ולאחר מכן עם עוד שמות כמו בלאק סאבאת' ואיירון מיידן. כל החומר המוזיקלי נכתב בידי בלקמור, על המילים היה אחראי דיו.

למרות זאת, לפי דבריו של קארי, ההרכב עבד יחדיו על היצירות, אך בדרך כלל רק על המבנה והסיומת. בשילוב של הבי מטאל עם רוק מתקדם, טכניקות הלקוחות ממוזיקה קלאסית, ומילים על מבוכים ודרקונים, הלהקה יצרה את אלבומה כנראה הטוב ביותר, שהשפיע על הרכבים רבים שבאו לאחר מכן, בעיקר בתחומי הפרוג מטאל והפאוור מטאל.



האלבום נפתח בסולו סינתסייזר מרשים מצדו של קארי שנמשך לאורך הפתיחה, עד שהגיטרה של בלקמור נכנסת בהדרגתיות, וכל הלהקה מצטרפת בשיר הארד רוק אדיר ועוצמתי. Tarot Woman הפותח, מציג את כישרונו של דיו כזמר, במיוחד בפזמון הדרמטי והנפלא, שמכריז רשמית כי יש חיים אחרי דיפ פרפל. אכן קטע פותח נפלא.

השיר הבא Run with the Wolf, הוא שיר הארד רוק עוצמתי, קליט וכיפי, עם ריף גיטרה נפלא מבית בלקמור, עם פזמון שמזכיר קצת את פרפל מימי In Rock, וכמובן אי אפשר שלא לציין את הסולו מידיו המבורכות של בלקמור.

השיר Starstruck הוא כנראה הכי קרוב לדיפ פרפל מכל האלבום. מזכיר לי אישית מאוד את Strange Kind of Woman של הסגול הכהה, אבל מה זה משנה? זה שיר ממש אדיר. יש לו פתיחה מגניבה, ובכללי מדובר בשיר עם פוטנציאל להיט סינגל. המילים נכתבו בעקבות חוויה אישית של בלקמור, שהתחיל לחשוש ממעריצה אשר עוקבת אחריו כבר זמן רב. עד שהגיעו כלבים שהבריחו אותה. אחלה שיר.

השיר שסוגר את החלק הראשון של האלבום, מכין אותנו לעתיד לבוא. Do You Close Your Eyes הוא הארד רוק אדיר לפנים, למשך לא פחות מ-2 דקות, עם פזמון נפלא וקול עוצמתי של דיו שמגיע לגבהים מרשימים, שקובעים רשמית למה הוא אחד מזמרי המטאל הטובים ביותר.

זהו עכשיו הגענו לעיקר, עם שני מיני אפוסים פרוגרסיביים שיביאו להיוולדות הפאוור מטאל. המטאל הבלוזי של הgood time של בלקמור מתנגש עם ליריקת המבוכים ודרקונים של דיו, ויוצרים יצירות מופת.

היצירה הראשונה הארוכה ביותר באלבום, Stargazer שמשכו 8 דקות, היא שיא האלבום, ומופת של השקעה. עד כדי כך, שאפילו התזמורת הפילהרמונית של מינכן, נשכרה לצורך ההקלטה. הליריקה שנכתבה דרך נקודת מבטו של עבד מצרי, מקבלת גיבוי מושלם מצד המוזיקה, עם פזמון המגיע במתח, יחד עם קולו המושלם דיו. השיא של היצירה הוא כנראה סולו הגיטרה של בלקמור, שעוזב את מחוזות הבלוז והקלאסיקה, לעבר סולם ערבי מכשף, כאילו לוקחים אותנו למסע במדבר. אין ספק ש-Stargazer הוא אפוס ים תיכוני נפלא שייזכר לטובה בפנתאון המטאל.

לסיום האלבום, מגיע עוד אפוס מדהים לא פחות, A Light in the Black האדיר, שרוב בסיסו מוחזק במוטיב המרכזי המטאלי בקצב מואץ, שעובר לשינויי מקצבים מרשימים. הרגע אותו כל מאזין זוכר הוא כשדיו שר: "i'm coming home" ומתחילים להצטרף יחד איתו, עוד נקודת ציון ביצירה הזו היא הדיאלוג בין הגיטרה של בלקמור והקלידים של קארי. שמגיע לוירטואוזיות גבוהה ברמה של מוזיקה קלאסית. כמובן שלא נשכח את הטקסט הפנטסטי של דיו, שמגביר את העניין ביצירה לחובבי הפנטזיה שבינינו.

האלבום יצא ב-17 במאי 1976, והגיע להצלחה אדירה. מעריצים הבינו כי ימיו של בלקמור בדיפ פרפל הסתיימו (לפחות עד שנות השמונים), ושיבחו את הישגו החדש. כמובן שכולם שיבחו גם את הסולן החדש והמבטיח.

למימוש מלא של אלבום עם נושאים של פנטזיה, נשכר לציור העטיפה המרשים קן קלי שצייר כריכות רבות של ספרי פנטזיה, וסיפק איור מדהים לעטיפה, שמרגיש כאילו מדובר בספר פנטזיה. העטיפה מראה כי the rainbow is rising, מה שאכן קרה.

הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מוצלח, אך האגו של בלקמור נכנס לפעולה שוב. הגיטריסט חשב כי נגינתו של קארי מסובכת מדי בשביל הלהקה, והחליט לפטר אותו מההרכב, אחרי שהקלידן נפל קורבן למתיחות הומוריסטיות של הגיטריסט האגואיסט. גם ביין יצא מההרכב, כי בלקמור חשב כי גם הוא לא מתאים יותר. ההרכב השתנה, ולאחר האלבום Long Live Rock 'n' Roll, החליט בלקמור כי בעקבות השינויים בתעשיית המוזיקה, הוא רוצה לפנות לכיוון מסחרי יותר. דיו סירב, ולא יכל לשאת יותר את שלטונו של בלקמור, ועזב. הוא השיג לו את הג'וב כסולן החדש של בלאק סאבאת', מיד אחרי שאלה נאלצו להיפטר מאוזי אוסבורן. לאחר מכן, דיו עזב את סאבאת', והחליט להקים להקה משלו, Dio איתה הוציא יצירות רבות שהפכו לנכס צאן ברזל בז'אנר המטאל. מאז, דיו מוכר כיום כאחד סולני המטאל הטובים ביותר בהיסטוריה. השפעתו ממשיכה גם אחרי מותו ב-2010.

לסיכום, Rising הוא אכן אבן דרך בהתפתחות ההבי מטאל, ואלבום חובה של עידן תור הזהב. מעריצי רוק מתקדם גם יתחברו אל האלבום בשל תכניו, והקומפוזיציות המסובכות שבו. חובבי פאוור מטאל צריכים להכיר את ההשפעה הקריטית של הלהקה הזו על הסגנון, שבלעדיה כנראה הסגנון לא היה קיים. וכמובן שהטולקינאים שביניכם יאהבו את זה לא פחות (:

אז חברים צאו למסע המופלא ולא: YOU SHALL NOT PASS - ריינבו - Rising

Iron Maiden - Powerslave

תהליך הוצאת יצירות מופת מתגלה כמגמתית במקרה של איירון מיידן בשנים 1980-1988. ארבעה אלבומים מאחוריהם. השניים האחרונים העלו את הלהקה לליגה הבינלאומית, בעיקר בשל צירופו של ברוס דיקינסון, ששינה את הלהקה מן הקצה אל הקצה. כאן הלהקה מתנסה בדברים חדשים, ולא חוששת להמציא את עצמה מחדש, מאז הוקמה ב-1975 ע"י סטיב האריס, הלהקה עברה שינויים רבים, כשב-1984 הרגישו מספיק בשלים ובוגרים בשביל ליצור את הדבר הבא. הם יצאו משם עם אחת מהיצירות הכי טובות שלהם מאז ומעולם.

קברים מצרים עתיקים, חניתות, טיס, ומסע מקולל בים, הם רק חלק מהדברים המרכיבים את Powerslave הנהדר מ-1984.

אז אחרי סיבוב הופעות מוצלח לקידום האלבום Piece of Mind, שהקפיץ אותה אל האצטדיונים באמריקה, אותם מילאו במטאליסטים צעירים בדצמבר 1983, הלהקה לקחה לראשונה בהיסטוריה שלה, חופש קצר כדי לנוח מן העשייה כדי לצבור אנרגיות מחודשות. אך החופשה לא נמשכה זמן רב. רק 3 שבועות. לאחר מכן, התאחדה בג'רזי.

הלהקה חזרה לאיי הבהאמה, שם הקליטה את אלבומה הקודם, באולפני Compass Point. ובניגוד לפעמים קודמות, EMI החלה ללחוץ על הלהקה, להוצאת אלבום תוך זמן מסוים, בעקבות ההצלחה של The Number of the Beast ו-Piece of Mind. הלהקה הקליטה את כל החומר, ולאחר מכן, חזרו הביתה לחופשה קצרה, בזמן שהאלבום מוקסס באולפני Electric Lady Studios, שבניו יורק. לאחר מכן, כבר החלה לעשות חזרות לקראת סיבוב ההופעות הקרב.  אכן להקה עסוקה.

אנחנו לא שטניסטים. רואים?

אז האלבום נפתח בהתקפה, כאילו מטוס השליך פצצה ללא התרעה. לא סתם השיר הזה עוסק בקרב אווירי במלחמת העולם השנייה. הטקסט הנפלא מגובה במוזיקה נפלאה לא פחות, עם עבודת גיטרות מושלמת מצד אדריאן סמית' ודייב מארי כשכל אחד מנגן את התפקיד שלו, כשהשניים מצטלבים זה נשמע נהדר. אז יש ריפים, יש שירה עוצמתית, יש פזמון שקל מאוד לזכור, וסולואים נהדרים שבאמת מחזקים את התחושה של המתח באוויר הקרב. Aces High הוא קטע מטאל קלאסי שייזכר תמיד ברפרטואר המיידני, שאפשר להבין מדוע בחרה הלהקה לפתוח את סיבובי ההופעות הבאים שלה עם השיר הזה, עם קטע מתוך נאומו המפורסם של וינסטון צ'רצ'יל ראש ממשלת בריטניה במהלך המלחמה (we shall fight on the beaches). ועם קטע אנרגטי אחד, עוברים לקטע אנרגטי אחר.

מיידן נכנסת לעמדת השיר הפוליטי, עם 2 Minutes to Midnight. שוב מוכיחים מיידן שהם יכולים ליצור להיטים קליטים וטובים ללא שטויות שעוברות בצד. יש ריף? יש. יש פזמון אדיר? ברור! יש סולואים מדהימים עם קטע מעבר מעולה? ועוד איך! מילים משמעותיות המוגשות עם שירה מושלמת? לגמרי! מה המסקנה? שהשיר "שתי דקות לחצות" בן השש דקות, הוא שיר מיידן קלאסי נפלא, שמעריץ מיידן או מטאל חייב לחוות. למרות העובדה שהמילים פוליטיות ונוקבות, הלחן מאוד אופטימי שמזכיר את המשולש הקדוש של המטאל (זפלין, סבאת', פרפל) בתור הזהב, עם טאץ' מקורי, זה שיר שיכול להכניס אתכם למצב רוח טוב במיוחד, עם לא מתייחסים למילים. ואנחנו לא עוצרים. אגב עטיפת הסינגל שכוללת את אדי הסמל של הלהקה כטרוריסט לרקע של פצצת אטום המתפוצצת לצד דגלי מדינות וביניהם גם של מדינת ישראל.

הקטע השלישי, לדעתי הוא מהטובים ביותר שיש לאלבום להציע, ובכלל אחד מהקטעים הטובים ביותר של הלהקה. האריס חזר לקונספט של קטעים אינסטרומנטליים עם השפעות פרוגרסיביות (Transylvania, Genghis Khan). ואכן הקטע הזה הוא פרוטו פרוג מטאל משובח ואנרגטי. הבס נשמע חזק וטוב במיקס, וכל אחד והגיטרה שלו מדהים באצבעותיו, במיוחד כשהם משתלבים ביחד במוטיב המרכזי. מר ניקו מק'בריין המתופף מנגן ללא בעיה בשינויי מקצבים מעניינים, המשאירים את המאזין סקרן, וכמובן מהלכי אקורדים מצוינים וקליטים. כשתשמעו, תבינו למה התכוונתי. אתם תימשכו רק מההתחלה, כשמק'בריין סופר 1, 2, 3, 1, 2, 3, 4!

והנה אנו ממשיכים עם Flash of the Blade הדיקינסוני שנפתח ומלווה בריף גיטרה מיוחד וקליט, אז מדובר בשיר הארד רוק מאוד כיפי לשמוע בעיקר בפזמון שלו, כשדיקינסון חושף את קולו הגבוה במיוחד ללא בעיה. המילים שעוסקות בלוחם שיילחם במשך חייו עד שימות כפי שהוא חי, ע"י הלהב הבוהקת בפינה שכוחה. הליריקה הלוחמנית ממשיכה גם בשיר הבא The Duellists ובו מסופר על לוחם שהתאמן במשך כמעט כל חייו, ולחם בשביל כבודו וחייו עד מותו. גם זה שיר לא רע בכלל עם פזמון קליט במיוחד. אך למעשה, השירים עצמם נשכחו, ולא הפכו לקלאסיקה זכורה. בכל מקרה צמד השירים הזה לא רע בכלל, אף על פי שלא הפכו לרגעים זכורים במיוחד מן האלבום.

השיר Back in the Village קצת יותר טוב, הליריקה שחוזרת לנושא של הסדרה האהובה על חברי הלהקה, האסיר שהופיעה כבר ב-The Number of the Beast עם השיר The Prisoner. גם כאן הלהקה מצליחה ליצור שיר נפלא עם ריף מושלם שפשוט מראה כי הצמד מארי-סמית' הוא נפלא, והכימיה מושלמת, שגורמת לשתי הגיטרות להישמע מושלם, בנוסף לפזמון מדהים שלא ייצא מהראש בקלות, בנוסף לסולואים נפלאים. עם סיומו של השיר, נכנסים לאחד השירים הטובים ביותר באלבום עם אינטרו מפחיד שנשמע כמו כניסה לפירמידה עתיקה עם התעוררות של אחת מהמומיות (מישהו אמר "המומיה"?).

משם מגיע שיר הנושא המופתי שהוא כנראה שיר האוריינטל מטאל הראשון שיגרום ללהקות כמו אורפנד לנד משלנו לבוא ולפתח את הסגנון. הלחן הדרמטי והכה נהדר ששואל הרבה מהמוזיקה המזרחית עם סולם החיג'אז, שנשמע כאילו הלהקה מנגנת במדבר. הליריקה המרשימה על אל שפעם היה בן אלמוות שניצל את מעמדו כדי לשלוט במאמיניו, ולאחר מכן נגזר עליו להיות בן תמותה ומתאבל על גורלו. אז יש את הריף האוריינטלי, השירה המדהימה של דיקינסון, פזמון שמהווה כמו שיא של מחזה טרגי כלשהו, וסולאים מדהימים של הצמד חמד. 7 דקות מדהימות שמהוות את שיא האלבום לקראת הסוף. וכך, אנו מגיעים ליצירה הטובה ביותר של מיידן בכל הקריירה שלה.

תארו לכם מעריצי הרוק המתקדם שביניכם, אם הלהקה הייתה עושה אפוס של 13 דקות, עם טקסט מדהים, שינויי מקצבים, שינויים במצב רוח, ובעיקר המון אנרגיות לצד אינטליגנציה מבורכת? אז מיידן עושים זאת ביצירה The Rime of the Ancient Mariner, שמספרת בצורה משכנעת ומסקרנת את הסיפור של הפואמה המפורסמת של סמואל טיילור קולרידג' בעלת אותו השם, העוסקת במלח המספר לאורח בחתונה על מסעו הסיוטי בים, כשהוא וצוותו עוברים חוויות נוראיות על הספינה שאני לא אפרט כי חבל להרוס את הסיפור. האריס מעריץ גדול של ג'נסיס, יסף ג'טרו טאל ודומיהם, לקח על עצמו משימה לכתוב אפוס פרוגרסיבי, ועשה זאת בהצלחה גדולה. למעשה לפי דבריו, היצירה נכתבה בזמן קצר, למרות שהלחץ פעל עליו. מדובר כאן בסיום מוחץ ומושלם, שיכול פשוט לעשות את זה לכל מאזין שאוהב רוק חזק וטוב. אתה עושה הדבנגינג, מחקה את התיפופים המשתנים, מצטמרר בקטע האמצעי ובו דיקינסון מקריין חלק מהפואמה (קטע שמזכיר לי קצת את Echoes של פינק פלויד), ופתאום הישועה מגיעה בעזרת סולואים אדירים המעורבים במהלך אקורדים אופטימי המבשר על גורלו של הספן הקדמוני. היצירה הזו הייתה הארוכה ביותר בכל הקריירה של מיידן, עד ספטמבר 2015, עם האלבום החדש שכולל אפוס של 18 דקות, Empire of the Clouds וכולנו מחכים לשמוע איך זה יישמע.
וכך כשדיקינסון שר שהסיפור ממשיך וממשיך, כך הלהקה מסיימת 51 דקות מושלמות של מטאל קלאסי וטוב.

האלבום יצא ב-3 בספטמבר 1984, והמעריצים מיד קנו את האלבום, כשהגיע למקום ה-2 במצעד הבריטי. בעקבות זאת, הלהקה יצאה לאחד מסיבובי ההופעות היקרים ביותר שעשתה אי פעם. World Slavery Tour שהקיף 28 מדינות במשך 13 חודשים(!), כלל תפאורה מרשימה בהשראת העטיפה, כשאדוארד הגדול מזנק בתור מומיה לבמה. סיבוב ההופעות הזה הניב את אחד מאלבומי ההופעה הטובים ביותר שהוקלטו בהיסטוריה של הרוק, Live After Death שיצא שנה לאחר מכן, ותיעד את הלהקה בשיא הגופני שלה, עם שיער ארוך, עם המון אנרגיות מצדם ומצד הקהל השואג (מי לא מכיר את המשפט הבלתי נשכח: "scream for me long beach"?). בסיבוב הלהקה ניגנה בהופעה חשובה ובלתי נשכחת כשהופיעה לצידה של קווין בפסטיבל Rock in Rio המפורסם בברזיל לפני קהל של 300,000 איש.

הלהקה כבר הפכה לסוג של ביטלס. מעריצים בברזיל חיכו לחבריה במלון או במסעדות.

אך הלהקה חזרה מותשת במיוחד, ופרשה מיד להפסקה ארוכה כשהתכניות לסיבוב התומך באלבום ההופעה החדש בוטלו. תכניות שגרמו לדיקינסון לאיים כי יעזוב את הלהקה. מיד אחרי ההפסקה, החלה לעבוד על Somewhere in Time עוד קלאסיקה שתסמן את תחילת המתחים בין החברים.

עטיפת האלבום שצוירה ע"י דרק ריגס, שעבד איתה מאלבום הבכורה, ויעבוד איתה לעוד כמה שנים טובות, לקח את הקונספט של שיר הנושא, והציג את אדי בתור מלך מצרי כשהוא מונצח על פירמידה. העטיפה הזו הייתה הבסיס לתפאורה של סיבוב ההופעות, ועד היום נחשבת לאחת העטיפות האייקוניות ביותר של עולם המטאל. אך לאחרונה קמו שמועות כי אולי ריגס העתיק מעטיפת האלבום של הרכב הפופ רב התהילה Earth, Wind & Fire ב-All n All שהציג עיצוב דומה... who knows?

תשפטו בעצמכם...


לסיכום, Powerslave כמו מילותיו האחרונות, הוא אגדה שתימשך למשך זמן רב. מיידן הוציאה כאן את אחד מאלבומיה המעניינים והטובים ביותר שכללו התנסויות חדשות, שימשיכו באופן בוטה יותר באלבומים הבאים. יש בו כל כך הרבה קלאסיקות בלתי נשכחות, שהופכות אותו עד היום לאהוב ואפשר לשמוע אותו בלי שהוא נמאס. הוא מתעד את חברי הלהקה בתקופה בה היו צעירים ומוחם הניב דברים משובחים, שהפכו אותם למה שהם. Powerslave הוא אלבום מופת ומצוין להתחיל את ההיכרות עם הלהקה הנהדרת הזו, וגם עם הז'אנר. יש לציין שתשועבדו לכוח האדיר שלו, ולא תפסיקו להקשיב לו לזמן מה.

הנה האלבום לשמיעה - איירון מיידן - Powerslave


WE WANT YOU TO THE MAIDEN ARMY

Metallica - Kill 'Em All

אלו היו שנות השמונים של לוס אנג'לס. הגלאם מטאל, שהוא לא כזה מטאל, מדובר בכמה בחורים עם בגדים צמודים ושיער מנופח ששרו על בנות וסקס, היה בשיאו. המיינסטרים התייחס ללהקות מוטלי קרו, בון ג'ובי ופויזן שהיו לסנסציה חמה באותה תקופה. הם היו הרוק סטארס האולטימטיביים. תקליטיהם נמכרו כמו לחמניות חמות, והקליפים שלהם שודרו בתדירות גבוהה ב-MTV.

אך ממש ממש מתחת לשטח, בלי לשים לב, פעלה לה להקה שצפתה בבוז בתנועה המזויפת/פוזאיסטית. היא בהחלט לא סבלה את מה שהתרחש באל איי, ודרשה לשינוי מיידי. ללהקה הזו קראו מטאליקה. ומטאליקה הייתה התקווה הגדולה שהגיעה לדור ההדבנגרים של שנות השמונים.

המטרה העיקרית הייתה לנגן כמה שיותר מהר, כמה שיותר אגרסיבי, בלי חיקויים, ובלי פוזות. הלהקה לקחה את המטאל כשהיא מושפעת מהדור המקורי (בלאק סאבאת', לד זפלין, דיפ פרפל), ומהגל החדש של הרוק הכבד הבריטי (איירון מיידן, סקסון, דיימונד הד). בנוסף לקחה את החוצפה של ההארדקור פאנק, ואת המורכבות של הרוק הפרוגרסיבי ומיזגה אותם לתערובת חדשה של מטאל חדש ולא מוכר שהפך לאחד הסגנונות האהובים בז'אנר - ת'ראש מטאל. ולא מדובר כאן במתכת הזבל. זה מטאל שפשוט מצליף.

אז הכל התחיל בלוס אנג'לס ב-1981, כשמעריץ רוק כבד נלהב העונה לשם לארס אולריך, פרסם מודעה בעיתון מקומי ובה רשם כי הוא מחפש חבר'ה לנגן איתם מטאל. למעשה תחת מדור המטאל היו רק שני אנשים. אלה היו אולריך ובחור ביישן ושמו ג'יימס הטפילד.

לארס אולריך הגיע עם משפחתו מדנמרק לאמריקה, כשמטרתו העיקרית הייתה להפוך לשחקן טניס מקצועי כמו אבא שלו, אך ברגע שהגיע לאמריקה, רוק כבד היה כל מה שעניין אותו. הוא רכש תקליטים של להקות מטאל מבריטניה שהחלו לצבור פופולריות באותה תקופה. הוא זרק את מחבט הטניס, ואימץ את מקלות התופים, כשהחליט מה הוא רוצה להיות: מתופף בלהקת מטאל.

ג'יימס הטפילד היה ילד ביישן מאוד שגדל בבית למשפחה נוצרית אדוקה. הוריו היו נאמנים לדת, ואף על פי שחלו בסרטן, הם סירבו להשתמש בתרופות, כי שמו את מבטחם באל. אביו עזב בגיל 13, ואמו נפטרה בגיל 16. בתחושה שהוא מרגיש מבודד, כשכולם עוזבים אותו, הוא גילה את מוזיקת המטאל שעזרה לו לעבור את ימיו הקשים.

כשנפגשו השניים וג'ימג'מו להם ביחד, החליטו כי הם מקימים להקה וקוראים לה מטאליקה. הטפילד מגייס חבר ילדות בשם רון מק'גובני על הבס, וגיטריסט בשם לויד גרנט. הלהקה החדשה הקליטה דמו לשיר בשם Hit the Lights שנכלל באוסף של להקות מטאל חדשות וצעירות ביוזמתו של ידיד של אולריך, בריאן סגל.

השמועה מתחילה להתפזר, יש להקה חדשה שעושה רעש. גרנט עוזב, ומיד מוחלף בגיטריסט שראה את המודעה של מטאליקה בעיתון. לבחור קראו דייב מאסטיין. גיטריסט בחסד שהתקבל ללהקה ללא אודישן. הרביעייה החדשה הופיעה באזור, ויותר ויותר אנשים החלו לשמוע על התופעה החדשה שנקראה מטאליקה, בעיקר עם קלטת הדמו החדשה שלהם No Life 'Til Leather שהופצה בקרב המחתרת.

אך בעיות רבות היו בקרב החבר'ה. מאסטיין היה בנוסף, פרחח לא קטן כשהשתייה המרובה שלו הפכה אותו לbadass אלים במיוחד. במסיבה אחת בביתו של מק'גובני המופנם, שפך מאסטיין בירה על הבס של מק'גובני ללא ידיעתו של האחרון. כשהרים הבסיסט את הגיטרה שלו, התעופף לכל הרוחות. הוא זעם, וגירש את כולם כשהכריז כי הוא עוזב את הלהקה. לאחר מכן, ניגן בלהקה בשם Phantasm, ולבסוף סיים את הקריירה המוזיקלית שלו, וכיום הוא עובד במפעל.

בהופעה אחת שבה הטפילד ואולריך נכחו, הופיעה להקה בשם Trauma, שהגיטריסט שלה הטיל על השניים רושם רב. הבחור עשה הדבנגינג מטורף כל הלילה, והרביץ בסולואים מדהימים. כשהטפילד ספר את המיתרים, גילו השניים להפתעתם כי הגיטריסט היה למעשה בסיסט. בחור העונה לשם קליף ברטון, שהגיע מסן פרנסיסקו. הטפילד ואולריך לא היססו ולקחו את הבסיסט לשיחה כשאמרו לו כי הם רוצים אותו ללהקה. ברטון הסכים בתנאי שהלהקה תעזוב את לוס אנג'לס ותעבור לאזור סן פרנסיסקו. הם מיד הסכימו, כיוון שידעו כי הסצנה הגלאמית של LA לא מתאימה להם כלל, ועברו בשמחה. החזרות הנהלו בביתו של מנהל להקת Exodus, מייק וויטאקר.

הלהקה שכבר הפכה לשם ידוע עוד לפני שהוציאה בכלל אלבום, הייתה אמורה להקליט אלבום ראשון בחסותו של סיגל. אך האחרון לא יכל להרשות לעצמו לממן את הלהקה, כשהסכום היה גבוה במיוחד. אולריך לקח על עצמו את היוזמה, ויצר קשר עם ג'ון זאזולה (aka Johnny Z) שהיה מנהל חנות תקליטים בשם Rock 'n' Roll Heaven, ושמע על הלהקה עם הדמו No Life 'Til Leather. הוא האמין כי יש ללהקה הזו משהו להציע, ולקח אותם תחת חסותו כשהוא מקים את חברת Megaforce, בעקבות העובדה שכל חברות התקליטים סירבו לממן את הקלטות האלבום.


הנה אנחנו אז.

הלהקה הייתה מוכנה להקליט את אלבומה הראשון, אך היה עליה לעשות עוד דבר אחד. מאסטיין שתיין/נרקומן מטורף היה בדרך להרוס את הכל, בזמן שהוביל את עצמו להרס עצמי. החבר'ה היו צריכים להיפטר ממנו בדחיפות. בהמלצתו של וויטאקר (המנהל של Exodus זוכרים?), הגיטריסט קירק האמט נבחן לאודישן. האמט היה הגיטריסט של אקסודוס, ולמד אצל ג'ו סטריאני. הוא למד את השירים במהלך טיסתו לניו יורק.

באותו זמן, עם הגעתה של מטאליקה לניו יורק להקלטת האלבום, דבר ראשון בבוקר שעשו היה לפטר את מאסטיין. ב-11 בבוקר, מעירים אותו כשמודיעים לו כי הוא מחוץ ללהקה. הם גררו אותו לתחנת האוטובוס, ונסע במשך שלושת הימים הבאים חזרה ל-LA כשהוא זועם במיוחד, ומתכנן לנקום, כשהוא מקים להקה מתחרה ומפורסמת לא פחות - מגאדת'.

הלהקה בחנה את האמט ב-6 בערב שכהגיטריסט מגלה למצוא את החבר'ה ישנים, וכשהתעוררו, החלו לנגן. הם הבינו כי האמט הוא הבחור המתאים בהחלט. לפי מה שאמר, אף פעם לא אמרו לו שהוא קיבל את הג'וב, הוא פשוט נשאר למשך ה-30 שנים הבאות.


ותראו אותנו עכשיו...

הלהקה נפגשה בניו יורק עם פול קורצ'יו, שהפיק להם את האלבום, שעלה הון תועפות. האלבום עלה כל כך הרבה, שלזאזולה נראה כי הכסף בחשבון הבנק שלו אוזל. במשך שבוע שלם, הקליטה הלהקה 10 שירים קילרים באולפני Music America, שהביאו את הלהקה לתודעה כי יש לנו פה חבר'ה שהולכים לעשות רעש בזמן הקרוב.

בעקבות האילוצים הכלכליים שבהכנת האלבום, לא יכלה הלהקה לשכור לעצמה חדרים במלון, ונאלצה לישון בחדר חזרות ושמו Music Factory שם עוד להקת מטאל אנתרקס, הייתה עושה חזרות.

זה כבר לא סוד שמטאליקה תיכננו לקרוא לאלבומם הראשון Metal Up Your Ass, אך בעקבות הבוטות הכל כך גדולה, חברת התקליטים הטילה ווטו על כך, ומעניין לראות שג'וני Z דווקא הסכים שהלהקה תקרא לאלבום Kill 'Em All. שם שהיה מכוון לחברת התקליטים עצמה...

אז פותחים אלבום badass? בשיר badass כמובן. ככה פותחים אלבום בכורה. כשהלהקה מציגה את עצמה לפני הקהל, ומספרת כמה כיף זה להופיע לפני הקהל, כשהאורות נדלקים והקהל משתגע. Hit the Lights שהיה שיר לא גמור של הטפילד מתקופתו בלהקת Leather Charm, הושלם בעזרתו של אולריך, והתוצאה: פתיחה מושלמת, אגרסיבית, ורוק אנד רולית במיוחד שנמשכת ל-4 דקות שיהוו רק את קצה הקרחון. השיר הזה למעשה (שמתנגן בקצב של 160 פעימות לדקה) קנה את ללהקה את עולמה כשהופיע לראשונה באוסף המטאל של בריאן סיגל (ראו למעלה). אין ספק שHit the Lights הוא אחד הפתיחים הטובים ביותר שהיו באלבום כלשהו בהיסטוריית הרוק. אבל זו רק ההתחלה, ואנחנו ממשיכים...

הלהקה מראה את כישוריה בכתיבת יצירות אפיות עם המיני אפוס הפרוג ת'ראשי The Four Horsemen שכולל את כל הדברים הטובים ביותר שהיו במטאליקה אז. יצירה אפית שכוללת שינויים במקצבים, ריפים ופזמון קליטים שלא יוצאים מהראש, הברקות וירטואוזיות מבחינת רמת הנגינה, וטקסט אפל במיוחד העוסק בארבעת פרשי האפוקליפסה כפי שתואר בחזון יוחנן. אז נכון שבאמצע יש קטע שמזכיר יותר מדי את הלהיט של לינרד סקינרד, Sweet Home Alabama, בכל מקרה יש כבוד ללהקה שהייתה מוכנה לקחת על עצמה משימה מורכבת כמו זו שהייתה קשה במיוחד ללהקות מטאל. 7 דקות מצוינות במיוחד, שרק צריך לשמוע כדי להבין. דייב מאסטיין הוא למעשה חלק מכתיבת השיר, וכנקמה על שהעיפו אותו מהלהקה, הביא את אותו לחן שכתב עם מטאליקה למגאדת' כשהוא מגדיל את הטמפו, מוציא את קטע המעבר, ומשנה את הליריקה כשבמקרה של מאסטיין היא עוסקת בסקס בשירותים. הגרסה של מגאדת' הופיעה תחת השם Mechanix באלבום הבכורה של הלהקה, Killing is My Buisness, and Buisness is Good.

ואנחנו ממשיכים עם המצב הרוח הפרחחי והאנרגטי של הלהקה עם Motorbreath עוד שיר של הטפילד מתקופתו ב-Leather Charm, העוסק בחיים על הקצה. אז נכון מטאליקה לא היו באותה תקופה המודל לחיקוי הכי טוב מבחינת ההתנהגות (זה עלה להם רבות), אך הטקסט לא משנה בכלל עם לחן מפציץ ואגרסיבי המורכב מריף קליט במיוחד כפי שאמור להיות בכל שיר מטאל טוב, ובנוסף פזמון שפשוט גורם למאזין להצטרף בשירה (או במקרה של ג'יימס באותה תקופה - צעקה).

השיר הבא Jump in the Fire כולל את אחד מהריפים הטובים ביותר של הלהקה, עם שיר שכל כולו לא יישכח לכם בקלות. הבית, הפזמון הממגנט, האנרגיה הבלתי נגמרת, הסולואים המדהימים במהלך אקורדים שגם הוא קליט במיוחד. ככה כותבים שיר מטאל שהופך אחרי זה לסינגל. כי הוא באמת יצא כסינגל עם עטיפה שצוירה ע"י צייר ושמו לס אדוארדס שצייר במקור את הציור לספר ושמו Devils of D Days מאת גרהאם מסטרטון שיצא לאור ב-1978. השיר שנכתב ע"י הטפילד, אולריך, ומאסטיין, במטרה לכתוב שיר שיישמע כמו הלהיט של איירון מיידן שהיה פופולרי באותה תקופה, Run to the Hills.

ואז כשהטפילד אומר bass solo take one, כל הבמה של קליף. הבסיסט מראה למאזין את כישרונו שלא מוטל בספק, עם גיטרת בס שעברה אפקט דיסטורשן יחד עם דוושות wah wah. הקטע האינסטרומנטלי (Anasthesia) - Pulling Teeth הוא ברטון סולו. כנראה שהוא עשה עד כדי כך רושם על השניים בהופעה ההיא (dude that's a bass אמר הטפילד לאולריך כשקלט שברטון הוא הבסיסט). סך הכל אחלה סולו בס שמסתיים בסוף עם אולריך שמצטרף במקצב של 2/4, ומסיים את זה בסאונד שיוצא משליטה, ועובר לנאמבר הבא.

Whiplash (הסינגל הראשון מהאלבום) כמו Hit the Lights גם הוא ת'ראש רוק אנד רולי חזר במיוחד עם המילים המספרות למאזין: אנחנו מטאליקה! אתה מטאליקה! בהופעות כולם נותנים בהדבנגינג, ואדרנלין מתחיל לזרום. והמוזיקה אכן זורמת מעולה עם המילים, עם פזמון קליט במיוחד, שבסופו ג'יימס צועק את שם השיר (רגע בלתי נשכח בקרב מטאליסטים).

ואז מגיעה מטאליקה הפוליטית בשני השירים הבאים. הראשון מביניהם Phantom Lord, מתחיל במארש צבאי מאיים, שעובר לשאר השיר עם ריף ממכר, ובית קליט במיוחד, השיר הזה יחסית שונה משאר האלבום, כיוון שיוצא לטוויסט מעניין של חלק המורכב מגיטרה על אפקט clean, אך גם ברגעים הללו, מטאליקה נשמעת אכזרית ואגרסיבית. שליט הפנטום אמנם לא הפך לקלאסיקה כמו רוב שירי האלבום, אבל הוא אכן מותיר רושם טוב למטאליסט שמחפש אגרסיות ללא פשרות במוזיקה שלו, בעיקר כשהטפילד צורח בכל גרונו: "תיפלו על ברכיכם, לבואו של שליט הפנטום!"

הקטע הבא No Remorse הוא אחד השירים היותר טובים באלבום. קטע ת'ראש קלאסי שמתחיל, שמתחיל באנרגיות מטורפות בריף אגרסיבי עם סולו קצר מידיו המבורכות של האמט, ומשם עוברים לשיר עצמו, עם אחד מהפזמונים הטובים ביותר שמטאליקה כתבה, לצד מילים אכזריות ופסימיות במיוחד המתארות מלחמה ללא סוף, ללא רחמים, וללא תקווה. ככה יוצרים שיר ייאוש. הלהקה לא שוכחת לאתגר מדי פעם, ונכנסת למהלך אקורדים קליט ומדהים, שנשמע שמשהו טוב הולך להתפתח, ואכן משהו טוב באמת יוצא, עם יציאה לסולואים מרשימים שחותמים סופית על הוירטואוזיות של האמט. חוזרים לפזמון, כשהפעם לצד תופיו של אולריך, הטפילד צועק כמו מצביא ברברי: "לתקוף!". קטע המותיר צמרמורת, ובעצם מכין אותנו ליצירות הבאות של הלהקה שילכו באותו כיוון דרמטי. No Remorse הוא השיר המצוין להקדיש לאויב שלך, וחוץ מזה מדובר כאן באחד מהשירים הטובים ביותר של מטאליקה בכללי.

ואז מגיע ה-קטע אם לא ה. Seek and Destroy שהפך כבר להמנון בקרב המטאליסטים על כל מרכיביו. עם זה הריף שכבר כל ילד המנגן על גיטרה לומד אותו מתישהוא (שאגב הושפע משירם של דיימונד הד, Dead Reckoning), הפזמון שאותו כל מעריץ מכיר, הבית המרכזי של השיר המלווה בשירה אכזרית במיוחד של הטפילד, והסולואים הוירטואוזים של האמט, שנאמר כי נוספו בהשפעת שירם של סקסון, Princess of the Night. האמט טוען כי בתזמון 3:47, הוא פספס תו מסוים בסולו, כנראה מתוצאה של מיתר שנמתח יותר מדי. דבר על כך הוא מתנצל, לא נורא סולחים לו. המילים האכזריות לא פחות נכתבו על הרצון להרוג, אך לא בהכרח לעשות זאת. הטפילד לפעמים היה מתבדח ואומר כי השיר היה על ציד. אך בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר, השיר סומן כלא הולם ע"י הקרן iHeartMedia. על כל רבדיו, Seek & Destroy V הוא קלאסיקת מטאל ומטאליקה, כל חובב של הז'אנר מכיר אותו בעל פה, ומאז כתיבתו הלהקה מבצעת אותו בכל הופעה, למעשה מ-1982 ועד היום.

לסיום האלבום הזה מסיימת מטאליקה בשיר המהלל את המטאל ועוסק בסגנון החיים של מעריציו. Metal Milita גם הוא בשיתוף פעולה עם מאסטיין, הוא בחירה נכונה לסיים אלבום כל כך קשוח שהמילה "פאקינג" היא מינורית מדי. אף על פי שלא מדובר בשיר שהפך לפריט חובה בקטלוג של הלהקה, מדובר בסיום מוחץ לאלבום מוחץ שמסתיים בצלילים של צעידה צבאית מאיימת שכנראה אומרת: לא תוכל להרוג את המטאל. כולם מצטרפים למיליציית המטאל בסוף!

עם יציאתו של האלבום ב-5 ביולי 1983, מטאליקה השלימה סופית את תהליך ההכרה שלה בקרב המחתרת. כל אמריקה הכירה את הרביעייה הרועשת החדשה שסומנה על המפה כמיליציית מטאל כמו השיר הסוגר. האלבום שהופץ בהתחלה במספר מוגבל, הפך לרב מכר, והגיע למעמד של אלבום פלטינה. דבר שהציל את ג'וני Z מפשיטת רגל. בעקבות ההצלחה המאסיבית, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מוצלח במיוחד לצד להקת Raven הבריטית. שיער ארוך עד הכתפיים, המון בירות, המון כיף, המון מטאל והמון בירות. מטאליקה השתפרה מאלבום לאלבום, כשסגנון הת'ראש מטאל שהוצג כאן במלוא הדרו לראשונה, התפתח לכיוונים שונים והשפיע על הלהקות הבאות בז'אנר.

לסיכום, Kill 'Em All הוא לא האלבום הטוב ביותר של מטאליקה, אבל הוא כנראה החשוב ביותר לזרם הת'ראש מטאל. מדובר כאן באלבום קשוח ולא מתפשר, עם שירים קילרים מלאי אנרגיה חייתית ומטורפת שבאה מארבעה מתבגרים שפרקו את הזעם שלהם כלפי העולם, באלבום הזה. ארבעה חבר'ה שאוהבים לנגן מטאל שהתמזל מזלם וזכו להצלחה רבה, שהפכה את חברי הלהקה למולטי מיליונרים המופיעים בהופעות ענק, כשרבים מן השירים באלבום זה, מבוצעים עד היום. אפילו היום כמעט 30 שנה אחרי שיצא, האלבום עדיין רלוונטי, ומספק למעריצים החדשים שמתחילים להאזין לאלבום המון פורקן ואנרגיה מתפרצת. כל החבר'ה נותנים את הבסט שלהם בידיעה המרגשת כי זוהי ההקלטה הראשונה שלהם. הטפילד העד אז ביישן, מתגלה כסולן צווחני עם קול מאיים שהתפתח עם הזמן לקול ווקאלי מצוין, אולריך שהוא לא המתופף הטוב ביותר עלי אדמות, אך יש לוט את הדרייב והתשוקה לדבר שמחפים על זה בלי בעיה. ואם יש שני כוכבים מבחינת נגינה הרי אלו קירק האמט על הגיטרה, וקליף ברטון על הבס. האמט נותן לאורך כל האלבום סולואים אדירים לצד ריפים בלתי נשכחים, שקובעים כי כשרונו לא מוטל בספק. ברטון הוא ההנדריקס של הבס, כשמדי פעם מסרב לספק רקע לשתי הגיטרות ולפעמים נשמע גם הוא טוב מאוד במיקס. אין ספק שהאלבום הזה הוא נכס צאן מטאל, ואלבום בכורה מדהים שלמעשה היה רק קצה הקרחון. יש לו המון חוצפה, הוא לא שם על אף אחד, וסירב להיכנע לפוזות ולריקניות של הזרם המרכזי שפעל אז. מאז יצא, הסאונד שלו שופר כשהודפס מחדש בכמה גרסאות רימסטר. כיום המומלצת ביותר היא מ-2013 שיצאה ע"י חברת Blackend שהלהקה הקימה, אך גם הגרסאות הקודמות מציגות סאונד לא רע בכלל, המייצג נאמנה אלבום badass כמו זה. ובנוסף יש גם רצועות בונוס עם הקאברים המפורסמים של הלהקה ל-Am I Evil? של דיימונד הד ו-Blitzering של הלהקה בעלת אותו השם.

אז חברים, תתכוננו להתפרצות אנרגיה מלאת הדבנגינג עם האלבום - מטאליקה הורגים את כולם!

Led Zeppelin - Houses of the Holy

אחרי ארבעה אלבומים מופתיים שהצליחו להביא את לד זפלין אל הפסגה, הלהקה לא חדלה מלעבוד והוציאה את אלבומה החמישי בשבילי הטוב ביותר שלהם, Houses of the Holy ב-1973.

מיסטיקה, אופטימיות ואהבה מתבטאים ברוב שירי האלבום. לד זפלין הייתה אחת מלהקות הרוק האופטימיות באותה תקופה, ויצרו הבי מטאל ובו עוסקים בחוויות משונות בעיקר בנוגע ל-having a good time.

כאן זפלין הלכו בגישה יותר ניסיונית. לקחת סגנונות שונים, וללקט אותם לאלבום אחד. הארד רוק, רוק מתקדם, פולק, פ'אנק, רגאיי, פסיכדליה וכנראה עוד שאולי לא שמתי לב. האלבומים הקודמים התמקדו יותר בנוסחה המוצלחת שיצרו (מלבד השלישי שרובו היה פולק רוק), וכאן הרביעייה לא חששה לנגן מחוץ לטריטוריה המוכרת. כנראה הסיבה למה האלבום הזה הוא האהוב עליי ביותר של הזפלין.

באביב 1972, לקחה הלהקה את האולפן הנייד של הרולינג סטונס ואיתו הגיעה למקום ושמו Stargroves שהיה באזור ברקשייר ונרכש ע"י מיק ג'אגר. רוב השירים נולדו במקום זה, מלבד No Quarter שניצניו נראו עוד בתקופת Headly Grange מתקופת האלבומים השלישי והרביעי.

לרוב שירי האלבום הוקלטו דמואים ע"י הגיטריסט ג'ימי פייג' והבסיסט ג'ון פול ג'ונס בביתם, כשהם יכולים לסיים את עיבודיהם. פייג' באותה עת הציג לחבריו את The Rain Song ו-Over the Hills and Far Away, כשג'ונס מפתח את No Quarter.

הלהקה הקליטה את החומר, והמיקסים נעשו באולפני Olympic (לונדון) ו-Electric Lady Studios (ניו יורק). 4 שירים מהסשנים לא נכללו באלבום (ביניהם גם שיר הנושא), אך ימצאו את עצמם באלבום הבא Physical Graffitti, שנתיים מאוחר יותר.

כך הלהקה הוציאה את אחת מיצירות המופת המשובחות שלה, שלמרבה ההפתעה באותה תקופה, לא כלל טיפה של בלוז.

האלבום נפתח בצורה חגיגית כמעט בסטייל של ריטואל עם היצירה הגאונית, The Song Remains the Same (לא סתם הבלוג הזה נקרא על שם השיר הזה). השיר החל לו כקטע אינסטרומנטלי בשם The Overture שיוביל במעבר חד אל The Rain Song. אך הסולן רוברט פלאנט האמין כי הקטע הזה ממש טוב בזכות עצמו, וכתב מילים מיוחדות העוסקות במוזיקה כישות אוניברסלית. וכפי שאמרתי, נפתח בצורה חגיגית עם הלחן האופטימי מאוד, המציג את כישורי הגיטרה של פייג' שאי אפשר להטיל בהם ספק, זהו קטע פרוגרסיבי במיוחד (המון שינויי מקצבים), עם שירה מושלמת מסולן אלוהי, ומנגינה שמראה כי הלהקה עבדה קשה באולפן, כשנעשה אוברדאבינג (העמסת ערוצים על הקלטה קיימת) לגיטרה של פייג', ומאפשרת להפוך את זפלין לתזמורת רוק קטנה. אחד מהפתיחים הטובים ביותר לאלבום אי פעם. שם השיר הפך גם לשם אלבום וסרט ההופעה המפורסמים של הלהקה שיצאו ב-1975.

אוקיי עשינו אחלה של ספתח, עכשיו אנחנו נלקחנו לעולם אחר. The Rain Song הבלדה הכל כך קשה לתיאור. פשוט ישות מוזיקלית נעלה עם אחד מהלחנים הטובים ביותר של פייג' על גיטרה, המלוטרון החולמני שג'ונס הוסיף לאחר שרכש אחד, והמילים הנפלאות שפשוט גורמות לך לשכוח מכל דבר רע שאי פעם הטריד את מחשבתך. פייג' הלחין את השיר בביתו בפלמנטון שבאנגליה, ופלאנט הוסיף את המילים. ניתן לשמוע את הדמיון הרב בין Something הנצחי של הביטלס שנכתב ע"י ג'ורג' האריסון. זה הגיע משיחה של האריסון יחד עם מתופף הלהקה ג'ון בונהם, על העובדה שהלהקה מעולם לא יצרה בלדה. והנה למשך 7 דקות תמימות, הלהקה גורמת לנו למצב של עד כדי כך של התעלות רוחנית. לשיר ניתנה בהתחלה הכותרת Slush.

הלהקה ממשיכה באותה תחושה נעימה ומיסטית של שני השירים הקודמים, עם השיר הטולקינאי, Over the Hills and Far Away. פייג' ופלאנט כתבו את השיר לאחר סיבו הופעות ארוך בצפון אמריקה, בקוטג' ושמו Bron Yr Aur (אותו אחד שנכתבו עליו שיר וקטע אינסטרומנטלי). אז בנגינת גיטרה אקוסטית נעימה לאוזן, פלאנט מתחיל לשיר, ומכאן עוברת לאנרגיות חיוביות עם רוק אנרגטי במיוחד. פלאנט שר את מילותיו מעוררות ההשראה הכל כך רבה, העוסקות בשביל הפתוח, שלא כל אחד יכול לראות. ניתן לציון, הסולו המושלם של פייג', ולבסוף אחרי פייד אאוט איתי, חוזרת הלהקה לפתיחה ומסיימת אותה באותה תחושה כיפית ונעימה.

לד זפלין ידועה בהערצה עמוקה למוזיקה שחורה, והיא נותנת להשפעותיה להתבטא בחופשיות ב-The Crunge מחווה לאגדה ג'יימס בראון. שיר funky לכל 3 דקותיו, עם שירה מאוד סקסית מצד פלאנט, ומקצבים משונים במיוחד מבית בונזו (9/8, 4/8, 5/8, 4/4, 2/4, 2/8). כמו כל פ'אנק טוב חייב להיות בס מקפיץ במיוחד, וג'ונס מספק זאת בצורה מצוינת יחד עם סינתסייזר.

השיר הבא Dancing Days בעל לחן מאוד מיוחד ומשונה, המזכיר לי לעתים מוזיקה הודית. למעשה הלחן הושפע ממנגינה שפלאנט ופייג' שמעו במהלך טיול בהודו. גם כאן מדובר בשיר אופטימי וכיפי במיוחד, כשפלאנט אומר לנו כי הכל בסדר. עם פזמון מאוד קליט וקליל, יחד עם גיטרה זורמת מצד פייג'.

זפלין לא חששה לנסות סגנונות חדשים. ובשיר D'yer M'aker היא עושה זאת מצוין. מדובר בשיר רגאיי זורם וכיפי שוב פעם, עם שירה סקסית במיוחד מצד פלאנט, לצד לחן קליט ופזמון סוחף. בעטיפת האלבום מצוין כי השיר מוקדש ללהקת הדו וופ, Rosie and the Originals. השיר החל עם מקצב דו וופ שבונהם החל לנגן, ואז הואץ הטמפו, ונוסף לו הלחן, מכאן נולד השיר. הסאונד המיוחד של התופים, נוצר כששמו 3 מיקרופונים במערכת התופים של בונזו. למרות שזה אחלה של שיר, הרבה מאזינים לא הבינו אותו, ביניהם גם ג'ונס שעד היום מתכחש לשיר וטוען כי זה התחיל כבדיחה. לא נורא, כשבחור שרגאיי הוא לא הcup of tea שלו, זה ממש אחלה שיר.

ואז, סערה מתקרבת, פתאום האופטימיות מתפוגגת למשך 7 דקות, כשמסך שחור וקודר יורד ביצירה No Quarter. היצירה הפסימית ביותר שלד זפלין כתבה בכל הקריירה שלה (וגם השיר הכי אהוב עליי שלהם). הטקסטים הם אחד המצמררים שפלאנט כתב אי פעם, כנראה הכנה לאיזשהו אירוע אולי מלחמה העומדת לבוא. ופלאנט שר בצורה קודרת במיוחד, על הליכה לצד המוות, כלבי האבדון המייללים ורוחותיו העזות של ת'ור. הלחן המושלם והדרמטי נולד לו אי שם בתקופת Headly Grange שם הקליטה גרסה מוקדמת לפני זו שאנו מכירים. ג'ונס פיתח את זה, והתוצאה יצירה מצמררת במיוחד, עם גיטרה הנשמעת כאילו בוכה ומנסרת, פסנתר חשמלי פסיכדלי במיוחד, ושירה מאוד מאוד מפוחדת להדגשת הליריקה. אין ספק שלמרות שהוא לא מתאים לשאר האווירה, No Quarter הוא אכן קטע חשוב ברפרטואר של זפלין. למי שמתעניין שם השיר הוא בעצם מה שאמרו פיראטים כשהתכוונו ל-"ללא רחמים".

ואז חוזרים לאותה אווירה שמחה וכיפית של שאר האלבום בסופו עם השיר The Ocean. האוקיינוס עליו מדובר, הוא האוקיינוס המאסיבי של המעריצים שהגיעו להופעות הלהקה. זוהי מן מחווה למעריציה הנאמנים של הלהקה, והיא עושה זאת באמצעות הארד רוק מגניב וכיפי. ריף בלתי נשכח פותח את השיר, ובנוסף יש גם קטע א קאפלה קצר ומגניב של פלאנט, לקראת הסוף פלאנט על האישה שזכתה בליבו והיא למעשה בת 3, זוהי למעשה ביתו קרמן שנולדה ב-1968. הלהקה מסיימת בסיום רוק אנד רולי במיוחד ומסיימת 42 דקות מקסימות ונפלאות של רוחניות, שלום, אהבה, וקצת צער לקראת הסוף.

כשיצא האלבום, המעריצים קנו אותו במהירות, למרות ביקורת שלילית מצד מגזין הרולינג סטון, ובעקבותיו, יצאה לעוד סיבוב הופעות מוצלח שהקיף את אירופה, יפן וצפון אמריקה.

עטיפת האלבום הבלתי נשכחת נוצרה ע"י אוברי פאוול מחברת היפנוסיס שעיצבה המון עטיפות בלתי נשכחות לשמות הידועים של התקופה כמו פינק פלויד. למעשה בהתחלה נשכר סטורם ת'ורג'רסון מאותה חברה, אך פוטר לאחר שלא היו מרוצים מן הרעיון שהציג בו נראה מגרש טניס עם מחבט, שייצג את דעתו של ת'ורג'סון שהמוזיקה של הלהקה הייתה כמו מחבט. הוא פוטר והובא במקומו עמיתו פאוול (ת'ורג'רסון יחזור לעצב את עטיפת האלבום In Through the Out Door). פאוול יצר בהשראת ספרו בידוע של ארתור ס. קלארק, קץ הילדות, את מה שהפך לעטיפת האלבום, כשנראים ילדים עירומים המנסים להגיע לפסגה של משהו. הרעיון התקבל, ולצורך הצילומים שהיו בצפון אירלנד, הובאו שני ילדים, אח ואחות סטפן וסמנתה גייטס (סטפן כיום הוא מנחה טלוויזיה ורדיו). התמונה צולמה בשחור לבן, ובעבודה הוכפלה מספר פעמים, בשביל ליצור את האפקט של 11 ילדים, ובנוסף לתמונה נעשו אפקטים אשר שינו את צבעה. התמונה שבתוך האלבום, צולמה במקום ליד אזור צילום העטיפה. כמו באלבום הקודם, גם באלבום זה לא צוין שמה של הלהקה או של האלבום, אך מנהל הלהקה פיטר גרנט, הסכים לכלול נייר אשר יכלול את השם, בשביל להסתיר את ישבני הילדים, כדי לא לעורר מהומה. לא שזה עזר, בשל העטיפה, האלבום נאסר למכירה בספרד ובחלק ממדינות ארה"ב. אך עם הזמן, זה עבר. אני למעשה לא באמת מבין את העטיפה, מי יודע? אולי יבוא יום.

לסיכום, "בתי הקודש" הוא אלבום מצוין, מגוון ונעים לשמיעה של אחת מלהקות הרוק הטובות ביותר בהיסטוריה. כמו הביטלס בשנות השישים, לד זפלין משנות השבעים, לא חששה להתנסות בסגנונות שונים אשר לא היו מורגלים באלבום הרוק הממוצע, על זה מגיע להם שאפו כי זהו בשבילי אלבומם הטוב ביותר, אז נכון הרביעי כולל את הלהיט הנצחי Stairway to Heaven, ושני האלבומים הראשונים הציגו לעולם את מה שנקרא הבי מטאל, אבל כאן הלהקה יצרה משהו כל כך מיוחד בגדר יוצא מן הכלל, שמצאתי בו המון חן. אלבום מומלץ במיוחד, למעשה יעבוד גם למי שרוצה להכיר את הלהקה הנפלאה הזו. מומלץ להשיג את גרסת הרימסטר המעודכנת שפייג' עשה ב-2013, כשהאלבום יצא מחדש בגרסה המקורית, גרסת deluxe עם דיסק בונוס, ולמי שרוצה קצת יותר מארז עם המון הפתעות בפנים.

Judas Priest - Sad Wings of Destiny

מהשנים 1969-1974 היו רק שלושה להקות הבי מטאל בבריטניה: לד זפלין, בלאק סאבאת' ודיפ פרפל (נקרא להם המשולש הקדוש של ההבי מטאל). אמנם היו להקות נוספות שלפי ההגדרה, ניגנו רוק כבד ואגרסיבי, אך ב-1974, הגיעה הלהקה שהניחה את יסודות הז'אנר סופית, והביאו לעולם את מה שנקרא הבי מטאל. החבר'ה האלה הם ג'ודס פריסט.

ג'ודס פריסט זרקו מהחלון את כל השפעות הבלוז שהופיעו ברוק הכבד של המשולש הקדוש, ויצרו סממנים חדשים בסגנון, שהפך אותו למה שהוא היום. למשל, שתי הגיטרות התאומות שהפכו כה דומיננטיות בצליל של הלהקה בפרט ושל הז'אנר בכלל שאומץ ע"י המון להקות אגדיות. וכמובן איך אפשר בלי להזכיר את שירתו האופראית והייחודית של רוב הלפורד, שעד היום מותירה רושם על הרבה מאזינים.

חברי הלהקה כמו בלאק סאבאת', הגיעו כולם מהעיירה התעשייתית הקודרת בירמינגהם, שהייתה הלב של תעשיית ייצור המתכות. לאחר שצפו ברביעייה מהעיר שלהם עולים להצלחה אדירה, החליטו גם הם לברוח מן המציאות הקודרת שהקיפה אותם באמצעות הקמת להקת רוק.

הלהקה שהוקמה ע"י אל אתקינס ב-1969, הורכבה מהרכב שונה לגמרי מזה הידוע לנו כיום. אתקינס לקח את השם משירו של בוב דילן, The Ballad of Frankie and Judas Priest. לאחר זמן מה, הצטרפו נגנים חדשים, וב-1973, אתקינס החליט שנמאס לו. הוא ראה שלהקתו לא מצליחה כפי שציפה, ולבסוף עזב.

הגרעין של ההרכב אז, גלן טיפטון (גיטרה), קיי. קיי. דאונינג (גיטרה) ואיאן היל (גיטרת בס), חיפש אחר סולן. חברתו של היל, הציעה את אחיה רוב הלפורד שהיה הסולן בלהקת הירושימה באותו זמן. הבחור הגיע והרשים את כל הנוכחים ומיד הצטרף.

ב-1974, הוציאה הלהקה את אלבום הבכורה שלה Rocka Rolla שעדיין לא הציג את הסגנון המוכר של הלהקה, והיה בעצם אלבום בעל סגנונות שונים, והופק ע"י רוג'ר ביין שהפיק את שלושת האלבומים הגדולים הראשונים של סאבאת'. ביין דחה המון חומרים שנכנסו לבסוף לאלבום הבא, והתוצאה הייתה אלבום כושל שמכר מספר נמוך של עותקים.

לאחר סיבוב ההופעות לקידום האלבום, הם ביקשו מחברת התקליטים בהם הייתה חתומה Gull, לעזור להם ולתת מקדמה להקלטת האלבום הבא, אך נענו לשלילה. הם לא ויתרו, ובנובמבר 1975, נכנסו לאולפני הקלטות בוויילס, שם הקליטו את האלבום הבא שלהם, שהוא שיפור אדיר לעומת הקודם, והוא ללא ספק אחת מיצירותיה הטובות של הלהקה. ההרכב באותה תקופה כלל את: הלפורד, טיפטון, דאונינג, היל ומתופף בשם אלן מור. המתופף היה החוליה החלשה של פריסט, וכמעט בכל אלבום, הייתה מחליפה מתופפים כמו חיתולים. מור עד היום הוא אחד ממתופפי הלהקה אשר שומר על אלמוניות, כשרבים ממעריצי הלהקה מנסים למצוא אותו ללא הצלחה.

על ההפקה הופקדו ג'פרי קלברט ומקס ווסט שהיו כוכבי one hit wonder בלהקתם Typically Tropical, אשר הוציאה את הלהיט שהביא אז את רוב המזומנים ל-Gull, ושמו Barbaros.

הלהקה לא התעצלה, ועבדה במשך שבועיים על האלבום, כשהיא יוצרת את הסגנון החדש שלה, עם השפעות ניכרות של רוק מתקדם, וקצת פסיכדליה פה ושם. בהשפעת קווין שהיו לסנסציה לוהטת באותה תקופה, פריסט עשו אוברדאבינג (טכניקה אולפנית בה מכפילים קולות כדי ליצור סאונד עשיר), אך זה לא אומר שהסגנון מועתק, ג'ודס פריסט שונה מאוד קווין ואי אפשר להשוות בין השניים.

וב-23 במרץ 1976, הוציאה הלהקה את מה שלדעתי הוא האלבום הטוב ביותר של הלהקה, Sad Wings of Destiny.



אז "הכנפיים העצובות של הגורל" נפתח בפייד אין של גיטרות, ומיד מביא לריף המרכזי של המיני אפוס Victim of Changes. שיישאר תמיד כאחד משיריה הטובים ביותר של הלהקה. יש בו את כל הדברים הטובים שיש לג'ודס פריסט להציע. היצירה עצמה שנמשכת מעל ל-7 דקות, היא אחת מאלה שהניחו את היסודות לפרוג מטאל, לפני שהסגנון בכלל נוצר.

אז מה הופך את היצירה הזו לכל כך אהובה? הממ הדיאלוג המושלם בין הגיטרות של טיפטון ודאונינג, שמראה כי הם מראים סימנים של עבודה קשה, ריפים קליטים ונצחיים שהופכים את השיר הזה לכל כך זכור, הצרחות המדהימות של הלפורד שמגיעות לגבהים מדהימים, שינויי המקצבים שמגיעים פתאום ללא התראה, והמצב רוח שמשתנה לפתע מאגרסיבי ומחוספס, לרגוע וחולמני. היצירה עצמה היא שילוב של שני שירים שנכתבו ע"י שני הסולנים של הלהקה. Whisky Woman שנכתב ע"י אתקינס (ונדחה כשהוצע לRocka Rolla), ושירו של הלפורד, Red Light Lady שנכתב בתקופתו בלהקתו הירושמה. היצירה עצמה מדברת על אדם שעזב את אשתו בשל העובדה שהפכה לשתויה והפסיקה להתייחס אליו. אכן יצירה דרמטית, שתמיד זכורה ותיזכר כקלאסיקת מטאל, וכאחד מהפריטים הטובים ביותר בקטלוג של הלהקה.


לאחר הצמרמורת והתדהמה שחטפנו אחרי Victim of Changes, מגיחה הלהקה עם השיר הבא בעל הפוטנציאל לסינגל, שגם הוא מצמרר לא פחות. משום מה גם שיר זה שנכתב ע"י גלן טיפטון לפני הצטרפותו ללהקה (במקור נכתב כאפוס של 8 דקות עם טמפו איטי), נדחתה ע"י ביין כשהוצע לאלבום הקודם. טיפטון כתב שיר על הרוצח הידוע לשמצה ג'ק המרטש, והלהקה מבצעת אותו נפלא. The Ripper הוא הפצצה מטאלית מרושעת המתכתבת נפלא עם מעשיו הזוועתיים של הרוצח, בעיקר עם צרחותיו מקפיאות הדם, ושירתו הכריזמטית המייצגת נאמנה את הדמות. הפזמון המושלם שמורכב מריף מרושע, תורם לתערובת, ונוצר שיר מדהים שצריך לשמוע. 2 דקות דחוסות במיוחד שממשיכות את הכיף שבהאזנה לאלבום, ואנחנו ממשיכים...

כדי להרגיע את האווירה של שני השירים הקודמים, מגיחה הלהקה בבלדה מרגשת ונוגה Dream Deciever. קטע שמתחיל במנגינת פולק מלנכולית עם שירה מרגשת של הלפורד, שמתפתחת בהדרגה, ומגיעה לשיא דרמטי של שלמות, המסתיים עם הצרחה הקורעת לב של הלפורד יחד עם הברקה על הפסנתר מצד טיפטון, ובמעבר חד מגיעים ישר להמשך Deciever. שיר זה בניגוד לקודמו, חוזר להתקפה מטאלית מהירה כמה שתהפוך בסוף למשפיעה על הספיד מטאל. הלפורד שר בלי בעיה את המילים שרובן מורכבות משירת הפלצטו הגבוהה והייחודית שלו. וגם כאן הלהקה מתקיפה אותנו בקצרה, ומסיימת כפי שהתחילה בנגינה אקוסטית ונוגה שהתחילה בשיר הקודם.

כדי לפתוח את הצד השני של האלבום, טיפטון פותח עם מנגינת בארוק פשוטה של דקה על הפסנתר, שקצת מגוונת את האווירה הכללית של האלבום, ומכינה אותנו לעתיד לבוא.

בבום מגיע כנראה אחד משירי הריף הטובים ביותר של היסטוריית המטאל. Tyrant הוא אחד מהשירים הטובים ביותר של הלהקה וכולל אנרגיות חייתיות מצד הלהקה, ושירה כריזמטית מושלמת מצד הלפורד. הפזמון מונע מהמאזין לא להצטרף, יחד עם קטע מעבר מגניב כשהלפורד מגובה ע"י חבריו בקולות, מביאה הלהקה את הבסט שלה ל-4 דקות מחוספסות במיוחד. כמובן שלקלחת מוסיפים סולו מושלם, ולבסוף בסיום מוחץ עם צרחה מתמשכת של הלפורד, וסיומת מלכותית, שלא סתם הפכה את השיר לפריט חובה בהופעות הלהקה. גם שיר זה, וזה לא מובן למה בדיוק נדחה כשהוצע לאלבום הראשון.

לאחר מכן, מגיע השיר הבא Genocide. שיר כבד עם ריף קליט טוב, שממשיך להראות את כמה פריסט היא להקה כה משפיעה על המטאל. כמובן שאי אפשר בלי לציין את הקטע האמצעי בו הלפורד מדבר בטון דרמטי ומשכנע כקריין. בין המילים ניתן למצוא את הצירוף Sin After Sin, שיהפוך לשמו של האלבום הבא של הלהקה. הלפורד למעשה קיווה שמילותיו של השיר יהוו מחלוקת בשל תוכנן העוסק ברצח עם. זה יקרה בשנות התשעים, כשיואשמו בהסתה לרצח של מעריצי הלהקה לאחר שמיעת השיר Better by You, Better by Me.

שוב פעם כדי להרגיע את האווירה, מגיחה הלהקה עם אחת מהבלדות היפות ביותר שלה, Epitah, כל הבלדה היא רק פסנתר עם שירה מרגשת ודומיננטית מצד הלפורד ששר בטון נמוך, חבריו שעוזרים לו בפזמון בהשפעת הצליל הקוויניסטי. אחד השירים היפים עם קולו המושלם של הלפורד, כי הרי תמיד צריך קצת להרגיע את העניינים לא? תראו את סאבאת' עם Changes. הבלדה העוסקת באיש זקן בודד, משרתת נאמנה את הליריקה, והבחירה לשים אותה לקראת הסוף, התבררה כנכונה, כשבאיטיות, נכנסת גיטרה אפופת דיסטורשן, המובילה לסוף האלבום.

Island of Domination, גראנד פינאלה מדהים שבו הלהקה מפגינה את כישוריה בשיר אחד מוחץ עם ליריקה מרשימה, ושוב עם פזמון קליט ושטני במיוחד. ניתן לציון קטע המעבר המעניין כשהגיטרות יורדו בסולם, ומשם לריף נוסף אשר נקלט למאזין בראש חזק. לבסוף, הלפורד מסיים בצרחה הפנומנלית שלו המקבלת את אפקט הecho שפשוט עושה את האלבום הזה, ומסיים 39 דקות של מוזיקה אגרסיבית, דרמטית וייחודית לזמנה שתשפיע על דורות של מוזיקאים.

האלבום יצא ב-1976, ואף על פי שקיבל ביקורות טובות, הוא לא מכר מספר גבוה של עותקים, בשל העובדה שהוא יצא בתקופה בה הפאנק רוק שלט באותה תקופה בבריטניה, והוריד סגנונות רבים למחתרת כמו רוק מתקדם, פולק רוק, רוק פסיכדלי וכמובן הבי מטאל.

אך למרות זאת, הלהקה החלה לצבור מעריצים חדשים אשר נמשכו לתופעה החדשה, ועם הזמן כשסאבאת' לאט לאט דעכה לה, פריסט מגיחה ולאחר מכן תהפוך ללהקת מטאל אגדית השורדת עד עצם היום הזה, כשהיא מהווה השפעה על כמעט כל סגנון שיצא מהמטאל בשנים הבאות: NWOBHM, ספיד, ת'ראש ושלל ירקות.

כל להקת מטאל אגדית מציינת את ההשפעה האדירה של האלבום הזה ושל הלהקה בכלל, סקורפיונס, איירון מיידן, מטאליקה, מגאדת', והרשימה נמשכת... דייב מאסטיין הפרונטמן של מגאדת', העיד כי האלבום היה אחד האהובים עליו בנעוריו, אך גיסו הנוצרי האדוק, ראה בתקליטיו של מאסטיין כלום מלבד השטן. כשראה את עטיפת האלבום, החטיף לו על כך. מאסטיין העיד כי אחת מהסיבות להקמת הלהקה, היא לנקום בגיסו אשר ראה בהבי מטאל כשטני ומרושע.

עטיפת האלבום מייצגת נאמנה את סגנון האלבום הדרמטי, עם איור מושלם מידיו של פטריק וודרוף המנוח. המלאך הנופל אל הגיהנום כשעליו השרשרת עם הלוגו המוכר של הלהקה, הפכה לכל כך ידועה בקרב מעריצי הלהקה ומטאליסטים בכלל. רק התחלה למה שעומד לבוא בעידן עטיפות המטאל של שנות ה-80.

לסיכום, Sad Wings of Destiny הוא לא פחות משפיע מ-Paranoid או In Rock למשל. זהו אלבום חשוב ומשפיע, שבעצם הגדיר סופית את ההבי מטאל. בנוסף הוא כולל מוזיקה מדהימה ומגוונת, כשלצד המטאל, השפעות הרוק המתקדם בולטות במיוחד, מה שמושך את מעריצי הז'אנר אל הלהקה. פריסט ייזנחו את השפעות הפרוג סופית ב-1978, אך תחזור לכך ב-2008. בכל מקרה, מדובר כאן באלבום מדהים לחובבי הז'אנר ובכלל לרוקיסטים, רוב האנשים שגדלו על זפלין ופרפל, אולי יתקשו למצוא חן בג'ודס פריסט, אך תאמינו לי מדובר כאן באלבום מדהים, שבהחלט עשה לי טוב בתקופה בה הרגשתי שבע ממטאל. מומלץ והנה האלבום לשמיעה - ג'ודס פריסט - Sad Wings of Destiny

Black Sabbath - Master of Reality

בפברואר 1971, נכנסה להקת בלאק סבאת' לאולפני איילנד שבלונדון, להקלטת אלבומה השלישי במספר, Master of Reality או בשפתנו "אדון המציאות".

מעולם אבל מעולם אבל מעולם לא נשמע באותה תקופה אלבום יותר קודר ומיוחד באותה תקופה. כשההבי מטאל שלט בעולם בצורתו האופטימית/היפית של זפלין ופרפל, סאבאת' צבעו את הכל בשחור. האלבום הזה כנראה הוא הקודר ביותר שהוציאה בשנות השבעים. הוא מכיל בתוכו מסרים אנטי מלחמתיים, נוצריים וקצת מריחואנה פה ושם.

אם יש אלבום שזרע את הזרעים לדום מטאל, סלאדג' מטאל, סטונר מטאל ואפילו גראנג', "אדון המציאות" עולה לראש מיד. אף על פי שהרביעייה עשתה זאת לפני כן, וגם אחרי, אין אלבום יותר פסימי וקודר מזה בקטלוג העשיר של סאבאת'.

אז מדוע האלבום הזה נחשב לכה משפיע וחיוני לסאונד המטאלי המתגבש? ובכן, הסיבה המרכזית היא האדון טוני איומי. הגיטריסט והמלחין המרכזי בלהקה, שאיבד שתיים מקצוות אצבעותיו במהלך עבודה במפעל מתכת (רואים? הבחור שהמציא את המטאל עבד במפעל למתכת). איומי כבר חשב שמוזיקאי לא יהיה, ושקע בדיכאון עמוק בשל גורלו. עד שחברו שהיה גם מנהל המפעל, הביא אליו תקליט מיוחד. איומי כמובן אמר: "הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו, זה לשמוע מישהו מנגן בגיטרה". אך השתכנע, והתחיל להקשיב, וכך בקעו צלילי הג'אז הצועני של הגיטריסט הגדול, דג'נגו ריינדהארט.

איומי התרשם מיכולות הביצוע של הגיטריסט, והופתע מאוד לשמוע שהגיטריסט עצמו איבד שתיים מאצבעותיו, במהלך שריפה בקרוואן שלו. על אף זאת, המשיך לנגן. איומי החליט שהוא לא מוותר, השתמש בתותבות כדי לכסות את החלקים שנפגעו, והמשיך בדרכו. במהלך העבודה על האלבום, איומי לא יכל לנגן את הלחנים החדשים, ועלה לו לראש הדבר הבא, הוא הנמיך את הגיטרה לצליל נמוך במיוחד של C דיאז, שנתן לגיטרה צליל מחוספס ואגרסיבי. כדי להתאים את עצמו לאיומי, בסיסט הלהקה גיזר באטלר הנמיך גם הוא את הבס שלו, וכך נוצר סאונד הדום המרושע והמוכר לנו כיום.

האלבום הוקלט בקלות, כשכל חברי הלהקה מסוממים ומרחפים, ומקליטים ללא בעיה או ויכוח את האלבום. על כיסא המפיק, רוג'ר ביין. אלבומו האחרון שיעשה עם הלהקה.

אז האלבום נפתח ב... טוב שיעול. עם Sweet Leaf שמתחיל עם שיעולו המוקלט של איומי. הגיטריסט סיפר כי לאחר שהסולן אוזי אוסבורן נתן לו ג'וינט לעישון, החל להשתעל בזמן שהקליטו והתוצאה תועדה. ואז כל החבר'ה מפציצים באנרגיות מטורפות עם השיר המדהים והקליט הזה. כנראה השיר האופטימי ביותר של סבאת' באותה תקופה. הוא לא עוסק בסצנת אימה מצמררת, או מחאה זועמת, זה שיר אהבה לעלה. איזה עלה? עלה המריחואנה. כל החבר'ה ניגנו את השיר כשהם מסוממים. באטלר כתב את המילים הללו לאחר שחזר מדבלין, וגילה את חברי הלהקה עם סיגריות שניתן להשיג רק באירלנד. הוא תהה לעצמו על מה יכול לכתוב, וברגע שפתח את הסיגריה, צץ לו הרעיון לראש שיכתוב על עלה מתוק. אז למרות הטקסט, המוזיקה בהחלט עושה את השיר, עם ריף קליט במיוחד, ומעבר לקטע סולו מדהים של איומי, אוזי כמובן צורח כמו שהוא יודע לעשות, אבל בקלילות. העלה המתוק הוא פתיח נפלא, ואנחנו ממשיכים.

After Forever מתחיל בגונג, וצליל סינתסייזר משונה, שמיד מגיע לריף הראשי. המוזיקה פשוט מהנה להאזנה, ודורשת הדבנגינג. איומי כתב כאן כמה מקטעי הגיטרה הטובים ביותר שלו, ובאטלר מגבה אותו בצלילים שנשמעים היטב. המילים של השיר נכתבו ע"י באטלר כנראה כי נמאס לו שמדביקים אליו ואל חבריו מוניטין שאין להם אפילו קשר אליו. בעקבות שני האלבומים הראשונים, ארגונים רבים החרימו את סאבאת' בטענה שהם פגאניים הסוגדים לאדון האופל בזמנם החופשי. באטלר החליט להראות לעולם, כי הם טועים, וכתב מילים עם נושאים נוצריים. באטלר היה ונשאר קתולי, והוא החליט להראות לעולם שאף אחד בעסק הזה עובד את השטן.

ממשיכים בקטע של 28 שניות עם איומי והאקוסטית שמכינה אותנו לעתיד לבוא... Children of the Grave כנראה השיר הטוב ביותר באלבום, ואחד השירים המזוהים ביותר עם סאבאת', מפציץ את המאזין בווליום גבוה, ריף גיטרה מרושע, ומילים מדהימות אנטי מלחמתיות שאמנם מציירות את הכל בשחור, אך לקראת הסוף, קוראות לעתיד טוב יותר. השיר הזה פשוט מדהים על כל רבדיו. שיתוף הפעולה המושלם בין איומי לבאטלר, התיפוף המשובח של ביל וורד שנשמע כאילו חייו תלויים בזה, וכמובן איך אפשר בלי השירה הצווחנית והכריזמטית של אוסבורן? השיר הזה לא סתם נכלל בהופעות של הלהקה עד היום, מדובר כאן בקלסיקת מטאל חיונית, שקשה לחשוב איך העולם היה נראה בלעדיו ובלי שאר הקטלוג של סבאת'. וכך כשאוזי לוחש את שם השיר בצלילי גיטרה מסטוליים ומפחידים, מסיימים את המיני סוויטה הזו בנגינת גיטרה אקוסטית פשוטה ורגועה.

אף אחד לא אמר שעוצרים כאן. הלהקה ממשיכה בלהפציץ עם קטע אכזרי במיוחד, Lord of this World. שיר ייאוש קלאסי, על שליט אכזר המפזר חוסר תקווה ברחבי אזור שלטונו. אין ספק שהליריקה המושלמת של באטלר, מתוגברת באמצעות מוזיקה מדהימה חורכת אוזניים ומרושעת במיוחד, עם ריף בלתי נשכח, ושירה מושלמת המשרתת נאמנה את השיר, גם קטע מעבר נחמד מתווסף, והלהקה מסיימת עוד פעם בהפצצה הנשמעת כמו סופה של מלחמה.

כדי להרגיע את האווירה האכזרית ששררה במהלך האלבום, מגיעים החבר'ה עם בלדה רגועה ושקטה Solitude. אף על פי שמדובר בבלדה מאוד רגועה ויפייפיה עם פסנתר, חליל צד מלנכולי, גיטרה נקייה, ושירה ביישנית, הטקסט עצמו מאוד אובדני, וצובע את כל האווירה בשחור מדכא. סאבאת' יודעים מתי לעשות זאת ברגע הנכון, ומגיע כל הכבוד על כך שהם מוכנים לצאת רגע מהאווירה המטאלית שלהם למען קטעים כמו אלו. משהו שיהפוך יותר שכיח באלבומים הבאים של הלהקה.

הגראנד פינלה מגיע בבום לאחר השלווה שחווינו בקטע הקודם. Into the Void קטע חשוב ברפרטואר של סבאת', שמכיל את כל האלמנטים הדרושים ליצירת שיר שכזה. לאורך 6 דקות, הלהקה מוכיחה לעולם כי היא יוצרת כאן משהו חדש. עם זו השירה של אוסבורן, הריפים המנסרים של איומי, שיתוף הפעולה בין חטיבת הקצב של באטלר ווורד, וכמובן כנראה הליריקה הטובה ביותר שנכתבה ע"י באטלר בקריירה שלו. הוא מספר על כדור הארץ שנשלט בידי טיפוסים מפוקפקים ומרושעים, כשיש לעזוב את הפלנטה בשליטתו של השטן, ולעבור לפלנטה אחרת בה שלום ואהבה מתפזרים. הליריקה מדע בדיונית וההיפית במעט, מפתיעה מאוד מצד הרביעייה המדוכאת מברמינגהם, ומוכיחה שוב כי היא עושה עוד דברים מלבד שירי רוע ושאר הירקות הללו. וכך 34 דקותיו של האלבום מסתיימות בסיפוק לאחר הפצצות של דיסטורשן אכזרי מלא ריפים בלתי נשכחים.

Master of Reality יצא ב-21 ביולי 1971, וזכה להצלחה אדירה כשהגיע לחנויות.  הוא הגיע למקום ה-5 במצעד האלבומים הבריטי, ולמקום השמיני במצעד האמריקאי. המבקרים קטלו, ההורים והארגונים השמרניים נרתעו, אבל המעריצים אהבו והשתגעו עליהם. פתאום החב'רה העניים הופכים לכוכבים מיליונרים אשר יכולים להשיג כל דבר שירצו. סיבוב הופעות מוצלח ליווה את האלבום, ולאחריו יצאו החבר'ה להפסקה קטנה, כשהרעיונות באלבום הבא Vol. 4, טרם נראים.

לסיכום, Master of Reality הוא אלבום מדהים ובלתי נשכח, מלא בריפים הנצרבים בראש, ליריקה דומיננטית במיוחד, ושיתוף פעולה מושלם מצד כל המעורבים. סאבאת' הרוויחו מיליונים מהנוסחה המוצלחת שלהם, והמשיכו להוציא סדרת אלבומים מרשימה, כשבין כל החבר'ה נרשמת כימיה מעולה עד 1978 עם עזיבתו של אוזי. כל אוהבי מטאליקה, קנדלמס, אלקטריק וויזרד וכל השאר למיניהם, אם לא שמעתם את האלבום הזה, מיד תעשו זאת, ותבינו מאיפה כל גיבוריכם הגיעו. קדימה אנשים, אדון המציאות מחכה...

בלאק סאבאת' - Master of Reality

Iron Maiden - Piece of Mind

אז הנה. השגנו סולן חדש, הקלטנו אלבום שהגיע לראש המצעד המצעד הבריטי, מספר האנשים בקהל מתמלא בהופעות. מה עכשיו? עוד אלבום קלאסי!

איירון מיידן מגיחים ועושים זאת שוב לאחר ההצלחה הפנומנלית של The Number of the Beast שיצא ב-1982. אך בדרך, לא תמיד הכל מושלם. קלייב בור המתופף הנאמן של הלהקה, עזב את הלהקה לאחר סיבוב ההופעות בשל סיבות אישיות.

מיידן בחנו מתופפים רבים, ולבסוף נבחר האחד והיחיד: מר ניקו מק'בריין. מק'בריין עד אז היה המתופף בלהקת Trust הצרפתית. כשתפס את מקומו במיידן, את מקומו בTrust החליף בור בעצמו. מק'בריין בנוסף ניגן במספר להקות של אמנים שהשפיעו על הלהקה במיוחד כמו פיט טרוורס. לאחר מכן, החיפוש למתופף הושלם, ומק'בריין מחזיק במשרה עד היום.

מלבד היותו מתופף נפלא, מק'בריין הוא גם בחור מלא בחוש הומור, כשהוא מביא אווירה קלילה ללהקה. אם יש איזושהי בעיה או מחלוקת, המתופף תמיד שם כדי להקל ולרכך את המצב.

השלב הבא: כתיבה. החבר'ה נוסעים לג'רזי, ומתחילים לכתוב את החומרים במלון בו שכנו, ובמסעדת המלון, היו עושים חזרות. לאחר מכן נסעו לאיי הבהאמה, שם הקליטו את האלבום מינואר עד מרץ של 1983.

התוצאה יצאה אלבום משובח, שמקומו היום לצד הקלאסיקות האחרות של מיידן. כשסטיב האריס הוא לא הכותב המרכזי באלבום. הסולן ברוס דיקינסון מתגלה גם ככותב מוכשר בנוסף להיותו פרונטמן כריזמטי. כשרוב השירים נכתבו ע"י האריס ודיקינסון, ומדי פעם גם הגיטריסטים דייב מארי ואדריאן סמית' עוזרים.

אז מאיפה הגיע השם. בהתחלה חשבה הלהקה על השם Food for Thought (אוכל למחשבה). שם לא מוצלח במיוחד שהיה לשם האלבום, עד שללהקה היה הרעיון מיוחד ובו היא משתמשת בשם Piece of Mind (חתיכת מוח) משחק מילים בנוגע למושג Peace of Mind (שלווה נפשית).



כדי לפתוח את האלבום, משתמשים ביצירה המדהימה Where Eagles Dare הפרוגרסיבי במבנהו, שנכתב ע"י מי לא אם סטיב האריס? למשך 6 דקות, הלהקה מפגיזה באנרגיות הארד רוקיות מדהימות, כשמר מק'בריין מבריק בתיפוף, ומשנה מקצבים בלי בעיה (שימו לב לקטע האדיר בתזמון 3:20). דיקינסון שר בלי בעיה את הקטעים הגבוהים והמעוררי רושם, וכמובן איך אפשר בלי לציין את הסולואים של הצמד מארי-סמית'? במיוחד הסולואים האלו, כשכל אחד מהם מתחיל באיטיות מצ'ואיסטית, עד שהם מתאחדים. השיר נכתב ע"י האריס בעקבות סרט בעל אותו שם שיצא ב-1968 שבוים ע"י בריאן ג' יוטון ותסריטו מבוסס על פי סיפורו של אליסטר מקלין.

אחריו מגיע, המאסטרפיס של דיקינסון, Revelation, יצירה אנרגטית במיוחד עם ריף שלא יוצא מהראש בקלות. הסולואים המדהימים, המעבד החד לרגע בשביל בלדה עוצמתית המלווה בשירה מלאת רגש, וכמובן הליריקה המעניינת של דיקינסון שמושפעת מחזון יוחנן, המיסטיקן אליסטר קראולי ומהמשורר ג. ק. צ'רסטרטון. אין ספק שזהו אחד השירים הטובים ביותר באלבום.

השיר הבא Flight of Icarus הוא אחד המדהימים של הלהקה, ולי אישית הוא מאוד משמעותי, כי הוא עיצב את הטעם המוזיקלי שלי, לפני שנים בגיל 11 כשהייתי חוקר את כל סיפוריה של המיתולוגיה היוונית, וכמובן נדלק על הסיפור הטרגי של איקארוס שגורלו המר הסתיים במותו על ידי טביעה בים לאחר שכנפיו עשויי השעווה נמסו בגלל שהתקרב לשמש, ואל אף הפצרות אביו, שכח את מה שנאמר לו, ונפל אל מותו בזמן שהוא ואביו ניסו לעוף אל החופש. נתקלתי כי איירון מיידן עשתה שיר העוסק בנושא, החלטתי לשמוע ו-wow, השיר הזה ישב 24/7 במחשב. אמנם מיידן מעוותת קצת את הסיפור בטענה כי דדאלוס שלח את בנו איקארוס למוות בכוונה, השיר הוא קטע הארד רוק עם פזמון דרמטי וקליט, עם דיאלוג סולואי גיטרות מושלם מצד מארי-סמית'. שיר גדול שמעריץ הבי מטאל חייב לחוות.

אחריו בא Die With Your Boots On העוסק באפוקליפסה, אך לחנו האנרגטי, מושך את המאזין, בעיקר עם הפזמון המדהים, שקשה לשכוח. כל מעריץ של מיידן מכיר את המשפט בשיר כשבו דיקינסון צועק: "you're gonna die!". קטע מדהים.

השיר שאחריו, לא צריך איזושהי הצגה מיוחדת, בשל העובדה שיצא כסינגל שעשה ללהקה עבודה טובה, מאז שהפך לקלאסיקת מטאל, ולתואר המאוס "חרוש", כבכל הופעה משלבת הלהקה את השיר. זה לא משנה The Trooper לא מושך רק בגלל הריף הידוע, הבית הידוע, ולכימיה המושלמת בין מארי וסמית'. זו גם הליריקה המעניינת של האריס שעוסקת בהסתערות הבריגדה הקלה שהתרחשה ב-1854, רק צריך לקרוא כדי להתרשם. כמובן שגם העטיפה של הסינגל שיצא, היא אייקונית במיוחד כשאדי הסמל המסחרי של הלהקה, מופיע כפרש החיל הבריטי כשהוא הולך בשדה קרב כשמאחוריו מלאך המוות.

Still Life שאחריו הוא בלדה עוצמתית, עם שירה מלאת רגש מצד דיקינסון, כמובן שלא חסר פזמון מדהים וקליט. ונושא מעניין כשהפעם זהו סיפורי הקצר של רמזי קמפבל, The Inhabitant of the Lake. כמובן הפתיחה הביזארית, הפכה את השיר למה שהוא כשקולו של מק'בריין מושמע במהופך בהשפעת תאוריית הקשר למותו של פול מקרטני, וכתגובה ידידותית והומוריסטית לממסדים השמרניים שטענו כי מיידן היא להקה שטנית, הסוגדת לאדון האופל בזמנם החופשי. למי שרוצה לדעת מק'בריין אומר את המשפט "what ho said the t'ing with the three 'bounce' do not meddle with things you don't understand" שהגיע מתקליט קומי בו השחקן ג'ון בירד עושה פרודיה על הדיקטטור אידי אמין ששלט באוגנדה.

השיר הבא Guest for Fire, הוא לטעמי השיר החלש ביותר באלבום. הלחן בסדר אבל לא מהגדולים שלהם. למיידן יש הרבה יותר מזה. בנוסף הליריקה של האריס מוטעית, כיוון שבשיר מדובר על המלחמה הקשה של בני האדם בדינוזאורים על האש. אבל עובדה ידועה: הדינוזאורים חיו לפנינו, הם נכחדו עם פגיעת מטאור בכדור הארץ. אני משער שהאריס רצה לעשות את הסיפור קצת מעניין. לא נורא סולחים לו.

השיר שאחרי לעומת זאת, הוא אחד הטובים באלבום. Sun and Steel העוסק בסיפוריו של הסמוראי היפני מיאמוטו מוסאשי. ובנוסף, מגובה בלחן קליט עם פזמון נפלא עם המשפט הידוע "life is like a wheel" קטע מעבר עם סולואים מגניבים, וחזרה לפזמון. אחלה שיר.

האפוס הסוגר את האלבום, To Tame a Land הוא אחד מהברקותיו של האריס כמלחין, כשהוא משלב הבי מטאל, רוק פרוגרסיבי, ומוזיקה אוריינטלית כנראה מה שיפיע על היווצרותם של הפרוג מטאל והאוריינטל מטאל כמה שנים אחר כך. קטע המעבר שכולל ליין בס דרמטי של האריס, רק מחזק את היצירה, ונותן את הכבוד המגיע ללהקה. כמובן שלא נשכח את הנושא המעניין שעוסק בנובלת המדע הבדיוני הידועה "חולית" מאת פרנק הרברט. למעשה היצירה הייתה אמורה להיקרא כשם הספר, Dune, אך כשביקשה הלהקה את רשותו של הרברט עורכי דינו החזירו לחבר'ה את התשובה הבאה: "פרנק הרברט לא אוהב להקות רוק, במיוחד לא להקות רוק כבד, ובמיוחד לא להקות כמו איירון מיידן". oh well. הליין המרכזי של היצירה חותם האלבום, ומסתיימות להן 45 דקות של מטאל אינטליגנטי קלאסי ומקורי שמשאיר חותם על הז'אנר עד היום.

לאחר יציאתו של Piece of Mind ב-28 במאי 1983, האלבום מכר מיליוני עותקים, והגיע למקום השלישי במצעד האלבומים הבריטי, The Trooper עשה ללהקה את העבודה, והאלבום קיבל את התואר אלבום זהב לאחר כמה זמן, קיבל תואר יותר מכובד: אלבום פלטינה.

בעקבות ההצלחה הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מוצלח במיוחד, כשלראשונה היא ממלאת אצטדיונים עד אפס מקום, אך לא שכחה את מעריציה, וחבריה לא מאבדים את אנושיותם לטובת אגואיזם. ההופעות היו אטרקציה לוהטת, בעיקר כשבובה ענקית של אדוארד הגדול הגיחה אל הבמה, ודיקינסון היה מוציא את "מוחו" ובועט בבובה המסכנה, כשהגיטריסטים לוקחים את העניין רחוץ יותר וכמו גיבוריהם "דה הו" דופקים על אדי את הגיטרה ללא רחמים. תיעוד של המהלך הזה צולם בהופעה בגרמניה. בנוסף הלהקה הקליטה לצד הסינגלים קאברים ללהקות האהובות עליהם: ג'טרו טאל וMontrose, שמצאו את עצמם בסוף בגרסה המחודשת שיצאה לאלבום ב-1995, לא בזו מ-1998.

עטיפת האלבום, הפכה לאחת מהידועות ביותר של הלהקה, כשהגרסה של אדי כזומבי הכבול בתוך חדר מסוגר לפי רעיונו של האריס, הפכה למוצלחת, ונמכרה כחולצה, ספל, אפילו מסכה וכל מרצ'נדייז אפשרי.

לסיכום, "חתיכת מוח" הוא אלבום מטאל נפלא שכל חובב מיידן ומטאל חייב לשמוע. רבים משיריו הפכו לקלאסיקה, ולפריטי חובה ברפרטואר של מיידן, רק צריך לשמוע כדי להבין. להשיג בגרסת הרימסטר מ-1998.

תהנו ותתענגו על חתיכת המוח - איירון מיידן - Piece of Mind