ריד והשולחן

טוב, הפוסט הזה הולך לעצבן הרבה מכם. כי זה הולך להיות על אלבום שניפץ טאבואים בקרב מאזינים רבים, מוציא את כולם מדעתם ועושה לכולם חיים קשים. ממבט אחד, מדובר באחד הפרויקטים הכי מעניינים שנעשו במוזיקת רוק ובכללי במוזיקה פופולרית. מעשה לא צפוי שהוליד תינוק מתוסבך שכולם אוהבים להשמיץ, להכפיש ובעיקרון לשכוח שהוא קיים בכלל. מעטים הם אלה שראו בו כיצירה ראויה וממש טובה. זה אלבום שעד היום גורם להרבה אנשים להחמיץ פנים, להיגעל ולהיכנס למצב תוקפני. מדובר ביצירה שמי שאוהב אותה מוחשב להיפסטר אינטלקטואל מאולץ שכנראה מתלהב יותר ממה שהוא גרם ובמילים פשוטות, אם להשתמש בציטוט של ארנולד שנברג: "אם זו אמנות, זה לא לכולם. אם זו לא אמנות, זה לכולם". זה היה אחד משיתופי הפעולה שהפיל את הלסתות של כולם. הוא יכל להיות שני דברים, או שיהיה מעולה ומפתיע מכמה שהוא נפלא, או שאולי היה עדיף לא לשתף פעולה ביחד. יש הרבה שיתופי פעולה מדהימים שכאלה. המלחין פיליפ גלאס עם ענק הסיטאר ראווי שנקר או חצוצרן הג'אז פרדי הבארד עם האוונגרדיסט אילהן מימרוגלו. אבל אף אחד, אף אחד, לא ציפה שלו ריד ומטאליקה יחברו ביחד למה שיתברר כאחד האלבומים המושמצים ביותר בהיסטוריה.

הנה הגענו לנושא. האלבום Lulu כבר 6 שנים שהוא קיים וממשיך לעשות למאזינים את המוות. בין אם משני המחנות. המטאליסטים במוש פיט עם החולצות של מטאליקה, לא מבינים מה לעזאזל הגיבורים שלהם שגם ככה אכזבו אותם הרבה פעמים עושים את הבולשיט הזה עם הזקן הזה שכל הזמן מדבר. המעריצים של לו ריד לא הבינו מה אמן ענק ואנטי מיינסטרים כמוהו שהשפיע על רבים והיה לנביא הפאנק והאלטרנטיב עושה עם המטאליסטים המיליונרים האלו שמופיעים כל לילה באצטדיון. אלה שאוהבים את שניהם, ניסו להבין לעומק מה עומד מאחורי השיתוף פעולה הזה. היו כאלה שאהבו והיו כאלה שהתאכזבו. אפשר להשמיץ את לולו, אפשר להתעלל, לסקול באבנים ולהגיד שמדובר בזבל אחד גדול, אבל אי אפשר להכחיש שהוא עשה הרבה מאוד רעש שהביא את כל המעורבים לכותרות. יחסי ציבור הוא בהחלט עשה וגם היום, נדמה שלמעריצים קשה לסלוח על הדבר שעוללו להם גיבוריהם.

למרות כל היצירות פאר שהשאירו מאחוריהם כולם, לולו מנצנץ לרבים ככישלון ענק שמשכיח את איך שמטאליקה שינו כיוון מהת'ראש מטאל אל הארד רוק ואפילו בלוז עם אלבומים כמו Load, הסתפרו קצוץ והלכו עם הזרם ואת איך שלו ריד הבריח את כל המאזינים שלו עם Metal Machine Music. אבל הגיע הזמן להתוודות, אני חושב שמדובר באלבום מאוד מעניין ולמי שימצא אותו מעניין גם יהנה ממנו. מי שאוהב מוזיקה אקספרימנטלית ירגיש בבית, מי שמגיע ממטאל ירגיש לא בנוח, אבל למרות שלולו כבר הפך לאלבום שיותר כיף לדבר עליו מאשר לשמוע אותו, זה גם די כיף ובנוסף מעורר מחשבה לשמוע אותו. אבל לפני שאני אדבר על האלבום, אנחנו חייבים להכיר את שני האמנים. בשביל להבין את האלבום הזה יותר טוב, צריך להכיר את כולם בסיפור.

מטאליקה, ענקית המטאל שהפכה לאהבתם של רבים. מהמטאליסטים מהגל המקורי של האייטיז ועד לבני ה13 שמסתובבים עם החולצות שלהם וחייבים לנגן את Fade to Black כל פעם שהם מביאים גיטרה לטיול השנתי. הם עברו הרבה מאוד והם זכורים איך גרמו לנו המאזינים אושר ענקי עם אלבומים שהראו לעולם מה זה ת'ראש מטאל והפכו לאלבומי חובה לכל מטאליסט שמכבד את עצמו. בכיתה ח' אהבתי להקשיב להם הרבה. הם היו משהו חדש בשבילי, אחרי הפרוג רוק בכיתה ז'. ולמשך תקופה ארוכה, הם היו ממש מושא להערצה שאהבתי להקשיב להם כמעט כל יום. היום, אני בתקופה שאני רחוק מאוד ממטאליקה. כל ההילולה שעושים מהם קצת קשה לי איתה ואני מרגיש שיותר מעניין אותי לגלות דברים אחרים, אבל אני לא שוכח איך החבר'ה האלה שימשו לי כפסקול מעולה בגיל 14 יחד עם מגאדת', איירון מיידן ועוד הרבה הרבה.

לו ריד כמו שהרבה פעמים ציינתי בבלוג הזה, הוא אחד האמנים הכי גדולים וגאונים שדרכו על הפלנטה הזו. מדובר באיש אמיץ, אוונגרדיסט, חתרן שתמיד מעניין וחוץ מזה גם עיצב לי הרבה מאוד את שנה שעברה בין אם הוולווט אנדרגראונד או בקריירת הסולו שלו. האמנות שלו הביאה לי משהו חדש. איך אפשר לעשות את זה בגדול כשאתה תוקע פידבקים של גיטרות, דרונים ושר על זונות, סמים, הצד הרקוב והמגעיל של האנושות ובעיקרון כל מה שמחריד. כשהאיש מת, הרבה הוקירו לו, כי הוא באמת סלל דרך לכל כך הרבה. מדיוויד בואי ועד סטיב רייך. אבל בעיקר גם זוכרים אותו עד היום, כאיש שידע לעצבן את כולם. מלבד אישיות אקסצנטרית ומתוסבכת, האיש הצליח ליצור אלבומים שעושים לכולם חיים קשים. זכור איך אחרי אלבום להיט כמו Transformer, ריד עשה לכולם דווקא ויצר את האלבום המופתי לא פחות Berlin, אבל בן אדם... מדכא... ברור שהדוגמה המובהקת היא Metal Machine Music אלבום שכולו שעה של רעש שסופית גרם לכולם לחשוב שהוא איבד את זה. והנה, במה שהתברר כיצירתו האחרונה, הוא שוב פעם הצליח לעצבן. את ריד אני מאוד אוהב, הוא שינה לי את התפיסה לגבי מוזיקה ועדיין יש לי עוד הרבה מה לחקור אצלו.

עכשיו, קחו את שניהם ביחד. אחרי אחד מהטקסים של היכל התהילה של הרוק אנד רול, החליטו לו ריד, ג'יימס הטפילד, לארס אולריך, קירק האמט ורוברט טרוחיו לחבור ביחד. האמט הודיע שזה לא הולך להיות "100% אלבום של מטאליקה". אף אחד לא ציפה שזה יהיה עד כדי כך לא מטילאקאי. זה למעשה מרגיש יותר כמו אלבום של לו ריד שמטאליקה משמשים בו נגנים מאשר שיתוף פעולה שווה. אז איך יכול להיות שמטאליקה היו דווקא בחירת ליבו של ריד? תחשבו מה היה קורה אם האלבום הזה היה מנוגן עם חבר'ה כמו סוואנס? להקה שהרבה יותר מתאימה להלך הרוח של ריד וגם מבחינת יחסי ציבור, מדובר בשני אמנים שמקסימום 50 איש הגיעו להופעות שלהם במועדונים קטנים. אבל זה מה שתמיד ידוע אצל ריד. אלמנט ההפתעה. הבחור הודה הרבה פעמים שהוא מאוד אוהב ומחובר למוזיקת המטאל. אבל מטאליסטים ישאלו את עצמם, מה הוא עושה פה? מי זה בכלל? בואו נודה בזה. חלק מכל הסערה שנוצרה סביב האלבום הזה, הייתה בגלל שמדובר באלבום שמטאליקה לקחו בו חלק.

אתה לא מצפה שהגיבורים שלך יעשו משהו משהו שלא רגיל להם. שוב פעם, אם זה היה swans או סוניק יות', כל הצדדים היו מרוצים. אבל כיוון שמדובר בסלבים כמו מטאליקה, זה גרר יחד עם אוהבי האוונגרד את המטאליסטים. אם זו הייתה להקה שמתאימה יותר לריד רוב הסיכויים שלא היו כל כך הרבה דיסלייקים לסרטון ביוטיוב על האלבום הזה. קחו לדוגמה שיתוף פעולה אחר בין אגדה ותיקה ללהקת מטאל. סקוט ווקר וSun O))) מדובר בשני צדדים שעד כמה שבאו מרקעים שונים, השיתוף פעולה נשמע הגיוני. שניהם מגיעים ממוזיקה ניסיונית, כל אחד במסגרת שונה. במקרה של ריד ומטאליקה לא ככה היה הדבר. עם ריד עושה כל דבר שלא קליט לאוזן, אז מטאליקה עושים את ההפך. עובדה שהם עד היום מופיעים באצטדיוני ענק. גם מעריצי ריד מחזקים את הסערה. כי הם לא יכולים להבין את השיתוף פעולה הזה. למה שאמן גדול ואנטי מסחרי כמו ריד ישתף פעולה עם מטאליקה? להקה שהרבה מייחסים אותה כדוגמה להרכב שבגד בעקרונותיו ועזב את הגישה האנטי מסחרית שלו כדי להיות חביבים על כולם. משני הצדדים הייתה הפתעה. אבל אי אפשר להגיד שרק רע יצא מהסיפור הזה.

כאמור, זה יותר אלבום של ריד שמטאליקה מלווים בו. לכן המטאליסטים לא יבינו למה הם פאקינג חוזרים על אותו ריף במשך 20 דקות? ומעריצי ריד גם הם יתעצבנו מהגיטרות של האמט. אבל שוב פעם מי שאוהב את שניהם, ילך לאחד משני המחנות. או שאוהבים אותו או ששונאים אותו. לולו זה אלבום קונספט. קונספט שהרבה יותר צפוי מריד מאשר למטאליקה. הסיפור, מתבסס על המחזה של האקספרסיוניסט הגרמני, פרנק ודקינד. האיש שכתב מחזות קשים ופרובוקטיים, יצר את הדמות של לולו שהופיעה בשני מחזות: "רוח האדמה" ו"תיבת פנדורה". שני המחזות הם בעצם מחזה אחד (ואגב יש גם את האופרה המדהימה של אלבן ברג על זה). ומה הם מספרים? את סיפורה של לולו. אישה מפתה מרקע מפוקפק שקשריה התבססו על גברים עם רקע חזק. עם בגידותיה שמתגלות, היא מדרדרת לזנות ועוני ומסיימת את חייה המרים בלונדון, כשג'ק המרטש רוצח אותה. סיפור כזה הוא הלחם והחמאה של ריד (גם העטיפה משרתת את זה יפה), אבל חדש מבחינה טקסטואלית למטאליקה. אז אם יש משהו מדהים באלבום הזה, זו דרך ההגשה של ריד.

במשך כל האלבום הזה, הוא כמעט ולא שר מילה. כל האלבום הזה הוא ספוקן וורד אקספרסיבי שאדם בן 69 כמו ריד גורם לך לצמרמורת ולרגשות המחורבנים ביותר שאפשר להעלות. אם יש שני רגעים מדהימים באלבום הזה, זה בפתיח של הדיסק הראשון ושל השני. Brandenburg Gate ו-Frustration. שני השירים האלה מביאים את ריד בשיא הזעם שלו, באקסטזה של הסיפור כשהוא מספר את הסיפור של הזונה שנפלה כל כך חזק ועכשיו נמצאת זרוקה ברחוב בשער הניצחון. ריד פותח את כל האלבום בנימה דווקא מאז'ורית. עם אקוסטית בודדה והקול בפעמים היחידות שהוא שר: "אני אחתוך את רגליי ופטמותיי"... פאק... יש הרבה גור באלבום הזה כמו שמצופה ממחזה גרמני מתחילת המאה ה-20. אבל זה חתיכת גור על ההתחלה. והאמת, עד כמה שמטאליקה נראים רחוקים מזה, אני מדמיין ממש את גרמניה האפלה בשחור לבן עם כל הדברים של התקופה. באוהאוס, הופעות הקברט האפלות, הציורים של שילה וקירשנר. ג'יזס, זה כזה טוב. ואז ברפטטיביות כולם מנגנים את הריף שוב ושוב ושוב, כשהטפילד שר small town girl וריד מטיח בנו את הסיפור ומגלם את לולו.

האמת, אני אודה שהקול של הטפילד מפריע לי. תמיד אהבתי אותו עם קול של ילד מחוצ'קן ועצבני בKill Em All ו-Ride the Lightning, ואני לא יודע. משהו בקול שלו מרגיש לא מתאים. בעיקר באחד הקטעים הכי פתטיים של האלבום. כן, הוא לא מושלם. אבל כאן זה פשוט לא מובן בשיט. מה לעזאזל הטפילד מתכוון שהוא צועק "אני השולחן"? כמה memes זה גרר ואף אחד לא באמת מבין. חוץ מזה, בואו נדבר גם על Frustration, השיר שמתוגבר בריף אדיר וכיפי כמו שמטאליקה יודעים כשאחרי כמה פעמים הם עוברים לטריטוריה של אמביינט אפל כשריד מגלם את אחד הגברים הכוחניים כשהוא אומר בקול כל כך אדיש שזה מצמרר: "אני כל כך רוצה לפגוע בך, תתחתני איתי, אני רוצה אותך כשאשתי". כל העסק נהיה יותר מטריד, אבסטרקטי ופסיכוטי ואני לא חושב שריד ומטאליקה אי פעם יצרו משהו כזה בקריירות שלהם.

בשביל דברים כאלה שווה לשמוע את האלבום הזה. החזרתיות יכולה לעצבן אנשים שלא רגילים לחזרתיות במוזיקה, למרות שזה אחד הדברים שאני הכי אוהב היום לשמוע במוזיקה, כי זה גורם להיכנס למצב של טראנס ולהבין לעומק יותר את השיר. יש משהו בזה. צריך הרבה מאוד האזנות לאלבום הזה, או להיכנס לדבר עם האזנה לוולווטס, לריד, לקראוטרוק, למינימליזם, לדרונים. אחרי זה, הכל יהיה הרבה יותר מובן. ובכל מקרה, אם ניקח ציטוט של עוד יהודי ניו יורקר, וודי אלן אמר: "אם אני רואה שהסרט האחרון שלי לא שבר קופות, אני יודע שעשיתי משהו נכון", ככה זה גם במקרה של ריד ומטאליקה. הם באמת עשו משהו נכון, הם גרמו לכולם לשמוט לסתות והצליחו להגיע לכותרות. וכשאנשים התעצבנו והייתה סערה שנמשכת עד היום, אנשים הסתקרנו והקשיבו כדי להבין מה כולם כל כך מתעצבנים מזה? מה אלבום אחד יכול כבר לגרום? על זה אני מעריך את כל המעורבים. מטאליקה קצת לפני שתחזור לטריטוריה המוכרת שלה עם האלבום Hardwired (שהאמת לא אהבתי, אבל כל מי שכן, נפלא), הראתה שהיא יכולה לחדש ולעניין, הם ניסו לעשות את זה בניינטיז, אבל זה לא התקבל כל כך טוב. גם עכשיו זה מתקבל בצורה אפילו יותר גרועה, אבל אי אפשר להגיד שזה לא מעניין.

ריד לפני שנפרד מן העולם שנתיים אחרי, הראה לעולם שהוא עדיין רלוונטי, עדיין חדשן, עדיין מעצבן אנשים, כשחלקם אוהבים מאוד את העצבים האלה. כשסיפרו לריד שמעריצי מטאליקה רוצים להתנקש בו על האלבום הזה, הוא אמר: "מה אכפת לי? אין לי מעריצים יותר מאז Metal Machine Music, עשיתי את זה בשביל הכיף". ריד עשה בית ספר לכולם באיך להשאיר את כולם מופתעים לפני שאתה הולך. לולו כרגע עדיין נשאר כמושא לבדיחה של מטאליסטים, אוונגרדיסטים, רוקרים בכללי ובעיקרון דוגמה לשנאה מאוד גדולה כלפי אלבום. אבל באמת, שמדובר באלבום ממש טוב. נכון, זה לא ידבר אל אלה שחשבו שהם הולכים לשמוע בלאסט ביטים וסולואים וירטואוזים, אבל פאק האווירה, הפסיכוטיות האפלה בכל זה, זה ממש מעניין. גם אלה שחשבו שהיה יותר עדיף לעשות את האלבום הזה עם הרכבים אחרים, בחיי תשמעו את מטאליקה מתנסים עם פידבקים ונויז! לאלה שהכירו ואהבו את מטאליקה לפני ריד ואחרי זה הפכו לסוגדי ריד (כמוני) זה נשמע מעולה וממש אדיר. האמט אשכרה מתנסה בלבנות soundscapes מאשר לתקוע עוד איזה מלא טאפינג (למרות שיש איזה סולו האמטי אחד). אני לא מכריח את אף אחד לשמוע, מפרספקטיבה אחת, זה נראה באמת כמו אלבום שהם יצרו בשביל עצמם, כשאין התחשבות בקהל. מי שחושב עדיין שמדובר בבושה וחרפה שלא הייתה צריכה לצאת לאוויר העולם, עדיף שלא יתקרב אל האלבום. זה מובן. אבל אנשים שמסקרן אותם לשמוע את אחד משיתופי הפעולה של שניים מהכוחות האדירים של המוזיקה הפופולרית, אני אומר לכם, אל תבואו עם ציפיות, אבל זה הולך להיות ממש מעניין.

אני חושב שבעוד כמה שנים מעכשיו, לולו יכול להיות שני דברים. 1. להישאר אלבום שיוצר פרובוקציה ותגובות שליליות ולהישאר לחתיכה מוזרה שרק אלה שיש מעליהם את הילת "הפוזרים בשביל האמנות העמוקה" ישמעו 2. להפוך לאלבום מוערך הרבה יותר כשמתחילים להבין את היופי האדיר שבו ולהפוך אותו לאחד האלבומים היותר מעניינים ששווים הקשבה לפחות פעם אחת. אני מאוד מקווה לאופציה השנייה, למרות שהעסק יותר מתוסבך מזה. אבל אני באמת מאמין, שהאלבום הזה יום יבוא ויהפוך לקלאסיקה מוערכת. כן. ממש ככה. בואי קרא לאלבום הזה יצירת חייו של ריד והוא אמר שבעוד מספר שנים, יבינו את האלבום הזה יותר טוב והוא יקבל יחס בדיוק כמו "ברלין". בואו לא נשכח שב-1984, כשמטאליקה הוציאו את Fade to Black, כל המטאליסטים חטפו את החלסטרה בגלל שלהקת מטאל משתמשת בגיטרה אקוסטית בשיר שלה. אז זה מה שהיה לי להגיד על האלבום הזה. תסקלו אותי, אבל אני באמת חושב שאם תגיעו לאלבום מנקודת מבט אחרת, לא תתאכזבו. תיהנו ותזכרו, אני השולחן! 

הלוואי והייתי נולד לפני אלף שנה

לפני שאני מתחיל, זה פשוט בא לי עכשיו! הקשבתי שוב פעם לאלבום המדהים הזה ופשוט רציתי לכתוב על זה.

אז, לפני איזה שבועיים וקצת, חגגנו 50 עגול ומכובד לאחד ה-אלבומים. מה לא נאמר עליו? על מה לא שיבחו? על התעוזה שלו? על החוסר הצלחה שלו? שכל מי ששמע אותו אחרי זה הקים להקה? כולנו כבר יודעים (אוי כמה שאנחנו יודעים) על הגדולה של The Velvet Underground & Nico, האלבום שפתח בפניי כל כך הרבה שערים. השער שלי לפאנק, ז'אנר שבמשך שנים סלדתי ממנו בגועל עד לפני שנה, הראה לי שאפשר להיות מורכב בדרך אחרת. אפילו עם העטיפה שלו והעובדה שוורהול היה המנהל של הוולווטס לתקופה הכניס אותי לפופ ארט. אחד מהזרמים שפחות אהבתי במאה ה-20, כשיש דברים כמו סוריאליזם, קוביזם, דאדא ועוד ועוד... בכל מקרה, אני לא מתכוון עכשיו לספר על פיסת האמנות המדהימה הזו. עשו את זה לפני, יעשו את זה עוד הרבה וסביר להניח שיום יבוא וגם אני אחטא ואכתוב גם.

אז לפני שנגיע לנושא העיקרי, אני אחזור לפני שנה. אני התחלתי כיתה י'. עדיין הייתי פרוגר בכל רמ"ח איבריי, גם משיכה למטאל - קרה. אחרי זה הגיע קצת ג'אז. אבל המפץ הגדול של הטעם המוזיקלי שלי. התחיל לפני שנה. זו הייתה שנה נהדרת שנחשפתי לכל כך הרבה סגנונות, אמנים, בלוגי מוזיקה, מאמרים, סרטים, ספרים ועולם ומלואו בכל מה שקשור לאמנות. אני התחלתי להיפתח, בראש, באוזניים, בעיניים. כל מיני דברים שונים. ובניגוד לתפיסה שלי בעבר, שלהקות הן בעצם ה-דבר והן האידיאל שצריך לשאוף, כשבקריירות סולו יש פה ושם כמה הברקות אבל בייסיקלי, להקה זה הכי שווה. בשנה הזו, הבנתי שאפשר להגיע לשיאים יצירתיים מאוווד כשאתה גם לבד. וככה התחילה ההערצה שלי לאמני סולו, בין אם אחרי שהיו בלהקות, או שהתחילו את הכל לבד. אנשי אמנות מהלכים ומבריקים, שהמוזיקה שלהם שמטה לי את הלסת ועד היום אני שומר אותם כאיידולים אישיים שלי. פרנק זאפה, קפטן ביפהארט, דיוויד בואי, רוברט וויאט, טום ווייטס. והיה אחד, שלקח אותי לסמטאות האפלות ביותר של ניו יורק ושל הנפש האנושית. בן אדם שלמרות שהיה לפעמים מביא לנו תחושות אופטימיות ויוצר אידיליה יפה פה ושם, הוא הכניס אותנו למקומות הכי לא נעימים שאפשר לתאר והפך אותם לאמנות.

לאיש הזה יש אלבום שהופך אותך למדוכא כל פעם מחדש (ולכן לא מומלץ להקשיב לו בתדירות גבוהה) וכשהוא נפטר לפני 4 שנים, לא הבנתי לגמרי עד כמה הוא היה חשוב, למרות שהייתי מודע למה שהוא עשה. וזה לו ריד. היהודי הניו יורקר. איש רחוב קשוח, איש הרנסאנס של הרחוב, הביא את מה שבורוז וגינזברג הביאו לספרות במוזיקה, האיש שדיבר כמעט אל כולם: פאנקיסטים, אמנים, היפסטרים, אינטלקטואלים, ג'אנקיים, אוונגרדיסטים, חובבי מוזיקה שונים והמון מוזיקאים שהחליטו ללכת בעקבותיו. האיש שהרחיב את השפה של הרוק, וגרם ללא הרבה התנגדויות בקרב שונאיו ואפילו מעריציו. איש קשה גם מבחינה אישית, שאיכשהו תמיד היה לו את הקסם לעצבן את כולם. בין אם זה כשהוא עשה את המפלצת הקשה לעיכול Metal Machine Music (שאני אהבתי דווקא), הבוטות שלו נגד ביטלס ופרוג רוק (אני רותח מעצביםםםם), וכמובן, כולם יודעים איך שנתיים לפני שעזב אותנו, גרם לכולם להיות פעורי פה, ולפלג אנשים לתומכים ושונאים בכל מעודם את הפרויקט הקשה והמאוד שנוי במחלוקת, Lulu עם מטאליקה (שגם אהבתי, פה אתם תסקלו אותי, אבל יום אחד ויוקדש לזה פוסט).

ועדיין, יש משהו באיש הזה, שאני לא מפסיק לאהוב. והוא כנראה מי שפתח אותי לפאנק. אז נתחיל. כשאני שמעתי את האלבום הבננה פעם ראשונה, לא זכרתי מזה הרבה. הערכתי, אבל בעיקרון היה נראה כמו עוד אחד ששמתי בהיסטוריה של האלבומים ששמעתי. בסדר. הייתי צריך זמן בחיים האלה. יש דברים שצריך לאהוב עם הזמן, וזה הוכח לי כל כך חזק בשנה שעברה, כשהקשבתי לאלבום הזה עוד פעם ופשוט העולם שלי השתנה. עד אז, הייתי בטוח שכל מה שמדהים במוזיקה זו המורכבות שלה, במלא מקצבים אסימטריים, עם סולואי חליל צד, מלוטרונים ובעיקרון להיות משוגר מחוץ לאטמוספירה. הפרוג הוא הרי הז'אנר הנעלה! יס, ג'נסיס, קרימזון, ג'נטל ג'ייאנט, ELP היו כל מה שהיה לי בראש. הם עדיין בראש. אבל כשהקשבתי לאלבום הזה, הבנתי מה פספסתי. זו הייתה האנטיתזה המוחלטת למה ששמעתי מכיתה ז' ועד אותו זמן. והיום, למרות שאני אוהב את להקות הפרוג בכל מצב, אני היום במצב שמעניין אותי המינימליזם במוזיקה. ריד, קייל, מוריסון, טאקר וניקו הראו לי איך אפשר להיות מורכב בכמה שפחות אמצעים. התחלתי להקשיב לקלאסי מודרני ופרי ג'אז בזמנו והבנתי כמה אני אוהב את הדבר הזה. הלכתי לרחובות פעם אחת, וידעתי מה אני רוצה לקנות. הרבה מהדברים בסוף לא היו, כי אז גיליתי שחנות הטאוור רקורדס שהייתה ברחובות, גן העדן הכי קרוב הצטמצם לטריטוריה מבישה של דוכן (אני כועססס). אבל בכל מקרה, היו שם דברים, והיו שני דיסקים שחזרתי איתם: OK Computer ואלבום הבננה.

אוהב פרוג? טוב.. זה לא בדיוק זה..

שני האלבומים האלה היו האהבות שלי באותם זמנים, והאהבה שלי למוזיקה אלטרנטיבית התחילה. אז בקיצור, כשהייתי שם את אלבום הבננה על הטייפ (כן אני עדיין קונה דיסקים תהרגו אותי), הייתי נהנה מכולו. מהיופי המלודי של Sunday Morning, האורבניות של Waiting for the Man, האווירה המצמררת של Venus in Furs. ורק במהלך ההאזנה ועד היום, יש שני שירים שאני אוהב ושומר להם כבוד. אבל האמת שמהמכלול של האלבום, הם הכי פחות אהובים עליי מה-11. כאן הקטע בו אני מחלל קודש ואפשר לצעוק עליי ולהגיד לי איך אני מחלל קודש שכזה. ואלה שני החבר'ה שבאים ברצף: Run Run Run ו-All Tommorrow's Parties. שוב, אני אוהב את השירים האלה. אולי היחס שלי ישתנה עוד יותר לטובה אליהם. יש להם רגעים נפלאים. אבל תמיד בא הרצון הסופר עז להגיע למה שבא אחרי. כמעט הפיתוי ללחוץ על כפתור הדילוג. אבל לא! אני לא אעשה את זה. 1. זה פשוט חילול קודש, אלו שירים מדהימים ולא מגיע להם התייחסות כזו או לאלבום. 2. אם הייתי מעביר, לא הייתה את התחושה המספקת הזו כשמגיעים לשיא האלבום ולנושא של הפוסט הזה היום.

ופה אני סופסוף מעביר אתכם מההקדמה הכל כך מתישה הזו (היי הגעתם לכאן כבר? שאפו!) אל עיקר הפוסט. אני רוצה לדבר על השיר השביעי, היופי המעוות הזה שתמיד אני כל כך מאושר כשאני מגיע אליו בדיסק. Heroin. רק מהשם מבינים מי זה ריד. מי ב-1967, חשב לשיר על זונות, על טרנסוויסטים, על סאדו מאזו ועל הרואין? לו ריד. זה אחד השירים שבצדק הוא ייזכר איתם לעד. נכון, לא בדיוק גאווה להיזכר עם נושא כזה, אבל ריד, כמו בורוז בספרים שלו, מצהיר על האהבה שלו לסם. הוא מרגיש שמה שהוא עושה מאוד חולני והוא מזיק לעצמו, אבל בפועל, הוא לא ייפטר מההרגל הזה, כי זה מה שמחזיק אותו בחיים. ריד היה הג'אנקי של הרוק. והוא העביר את התחושות המצמררות האלה עם שני אקורדים.

פאקינג שני אקורדים. ככה הצליחו החבר'ה האלה להגיד כל כך הרבה בכל כך מעט. שני אקורדים, דרון מטריד ומחריש אוזניים של ויולה, תיפוף משונה כמעט שבטי, ובסוף, הקול המאנפף והאדיש של ריד. כל אלה מתאחדים ל-7 דקות אלמותיות שבקלות אני יכול להצביע עליהן כאחד מהשירים שאני הכי אוהב בעולם. אבל זה לא שווה אם לא נכנסים לעומק. אז בואו ניכנס לטקסט הכל כך פשוט אבל קשה וישיר של ריד שפותח לפני ה30,000 ב-1967 והיום המיליונים ששומעים את השיר הזה את הכל לגביו. בין הרצף של Run ו-Parties למין אופטימיות הרוק נ רולית של There She Goes Again, וכשמגיעים לשיר האחרון, חושבים לעצמכם: "וואו, קשה להתעלות על מה שהיה פה לפני".

I don't know just where i'm going

But i'm gonna try for the kingdom if i can

אנחנו מתחילים. הטמפו איטי, עייף, גמור. וריד מתחיל לשיר את שתי השורות האלו. הוא לא מבין את המעשה שלו והוא די חסר כיוון. ככה חושבים בהתחלה. אבל אז מתברר, שריד יודע לאיפה הוא רוצה ללכת כשהוא מדבר על הממלכה.

Cause it makes me feel like i'm a man

When i put a spike into my vein

And i'll tell ya things aren't quite the same

When i'm rushing on my run

And i feel just like Jesus' son

And i guess that i just don't know

And i guess that i just don't know

ברגע הזה, הטמפו מואץ. משהו קורה. ריד תיאר את השיר עצמו כתהליך שהג'אנקי עובר לפני ההרואין, כשהוא מזריק אותו לווריד ואחרי. ריד מאיץ את הטמפו כמין סמל כזה לאיך שהוא עומד להשתמש ורק הסנטימטרים מפרידים בינו לבין המחט. גאוני איך בהקלטת לו פיי ובלי הרבה אמצעים, האיש יוצר קשר בין המוזיקה למילים עד כדי כך שהן הולכות ביחד. הוא אומר שזה גורם לו להרגיש כמו גבר, הוא מתאר את ההשפעה שיש לו, כשכל הדופמין משתחרר כשהוא מזריק, מגיע אפילו להזיות דתיות (מרגיש כמו הבן של ישו). ואז מגיעה השורה שתשמש מוטיב בכל השיר: "אני מניח שאני פשוט לא יודע". ריד פשוט אדיש למצב. הוא לא יודע. הוא לא מודע לנזק, הוא לא יודע למה זה כל כך מרגש אותו, הוא פשוט מסכם את זה בעובדה שהוא לא יודע כלום. כמו החוסר ידיעה של המרואיינים במחזה של חנוך לוין "מלכת האמבטיה". זה מעין חוט כזה שחוזר. הוא פשוט לא יודע. וככה ישר לקראת שיא, שוב פעם חוזרים לטמפו הקודם.

I have made a big decision

I'm gonna try to nullify my life

כנראה שריד עשה החלטה גדולה של שימוש בסם ההרואין. הוא מודע שזה הולך לחסל אותו והוא קורא לזה החלטה גדולה.

Cause when the blood begins to flow

When it shoots up the dropper's neck

When i'm closing in on death

שוב פעם ריד מגביר קצב ומספר על ההתלהבות שיש בהרואין. והוא מודע שהוא מתקרב למוות. הוא מתקרב למוות והלחץ דם שלו גובר. כאן הוא לא מתייחס להרואין כדרך חיים שהוא מתמיד בה. אלא משהו חולני ונורא. כאן זה לא רק הסנטימטרים בינו לבין במחט. אלה הסנטימטרים בינו לבין המוות.

And you can't help me now, you guys

Or all you sweet girls with all your sweet talk

You can all go take a walk

And i guess that i just don't know

And i guess that i just don't know

ריד מכוון אל אנשים ספציפיים. הוא כנראה מדבר על ההיפים. התרבות שהוא תיעב שהייתה בשיאה בסיקסטיז, בזמן שהוא עם הוולווטס ועם עוד להקות כמו האמהות וזאפה (שהיו מעין איובים) מתעסקים באיך להרוס את הכל. הוא כנראה מתייחס אל אותם אנשים שרוצים לעזור לו אבל לא יודעים. הוא פשוט אומר דוגרי: "אתם לא יכולים לעזור לי". הוא אחרי זה תוקף את הבנות עם כל המתיקות והאידיליה שסובבת סביבן. הוא אומר לכולם כשהוא מרגיש שהוא השפוי היחיד שקיים, לצאת להליכה. ושוב פעם מוטיב החוסר ידיעה. הוא פשוט מניח שהוא לא יודע. ואז עם החזרה לקצב הרגיל, ריד בא עם השורות היפות שהוא כתב. קצת מזכיר לי את מה שמקרטני כתב על האדם בחיים הרגילים שנכנס לחלום ב-A Day in the Life, אבל כאן זו נאיביות אחרת.

I wish that i was born a thousand years ago

I wiah that I'd sail the darkened seas

On a great big clipper ship

Going from this land here to that

In a sailor's suit and cap

אחד הבתים היפים שנכתבו במוזיקה הפופולרית. ריד רוצה לעזוב את כל המציאות המחורבנת של ג'אנקי, ולהיוולד לפני אלפי שנים. מי לא רצה בתור ילד להיוולד בזמנים יותר אגדתיים? אם בתור פיראט, מלח, אביר, ויקינג. אבל כאן, בגיל 25, הוא מבקש להיוולד לפני אלפי שנים, כשהוא מפליג בימים בלבוש של מלח. לא בא לו כל הזבל של העיר, הוא רוצה לגלות עולמות, התרגשות אמיתית, כי כל הג'אנק הזה רק הורס אותו. והוא ממשיך את מה שהוא אומר, כשהקצב מתגבר.

Away from the big city

Where a man cannot be free

Of all of the evils of this town

And of himself and those around

Oh and I guess that i just don't know

Oh and I guess that I just don't know

אם אצל מקרטני הייתה תחושה נאיבית, אידאלית של בן אדם שפשוט נכנס לחלום. ריד מציג מציאות כואבת ואפורה, ניו יורק. הוא היה רוצה להיוולד לפני אלפי שנים, כי כל מה שיש לעיר הזו להציע זה את כל הזבל האנושי שיש. הרשעות של האדם והעיר, חוסר חופש, אנשים לחוצים ומתוחים, וזה כנראה הקדמה למה שהוא הולך להביא לנו ישר בפנים בבית הבא. בקיצור, הלוואי והייתי נולד לפני איזה אלף שנה והייתי מלח (לאלא ריד אנחנו היינו צריכים אותך במאה ה-20), כי הכל חרא פה בניו יורק, כי אף אחד לא משוחרר מעצמו ומהעיר, ופשוט... לא יודע. עכשיו ריד מניח את הכל על המגש. אם עד עכשיו הוא פשוט רמז ולא השתמש בשם המפורש, עכשיו הוא פשוט אומר לנו כאן ועכשיו.

Heroin be the death of me

Heroin it's my wife and it's my life

זהו. עכשיו הוא אמר את זה. ריד מתוודה לפנינו המאזינים. שהוא ג'אנקי. הרואין יהיה למוות שלו והרואין הוא אשתו וחייו. שני הדברים מתנגשים. זה החיים שלו, אבל זה יהיה למוות שלו. כאן כבר אין דרך מנוס וזו נקודת אל חזור. כי עכשיו העסק נהיה יותר קשה..

Beacuse a mainer to my vein

Leads to a center in my head

And then I'm better off and dead

עכשיו כל הלהקה מתפרעת, זה הקטע שבו ההרואין משפיע לפי ריד. ואנחנו שומעים את זה. הטירוף מתחזק. הדרון של קייל הופך להשתגעות וטירוף על הויולה. המתח התנפץ ואנחנו בשיא של השיר, של האלבום, אולי גם של כל הקריירה של ריד. פשוט הרגע שבו יש לפרצוף קרינג' אחד גדול (וזה יפיפה) ויש התרגשות. ככה הוולווטס שילבו בין רוק ואוונגרד. ככה כל הג'אנקיות שנוטפת מריד התפרצה בתוך הקטע הזה. והוא ממשיך לפרט על ההרואין ולמה זה עושה לו טוב.

Because when the smack begins to flow

I really don't care anymore

About all the Jim Jim's in this town

And all the politicians makin' crazy sounds

And everybody puttin' everybody else down

And all the dead bodies piled up in mounds

הטירוף בשיאו, הסם משפיע ואיבדנו כבר את ריד בקטע הזה כי הוא כבר תחת ההשפעה ואומר שברגע הזה לא אכפת לו מכלום. לא אכפת מכל הזבל והחרא שיש לנפש האנושית והעיר להציע. פוליטיקאים, מתים, אליטיזם. הכל פשוט הולך לו לעזאזל כשההרואין זורם לו בווריד. המוזיקה נהיית חולנית יותר ויותר, הויולה של קייל חורקת ועולה וכשנראה שאתה כבר חוסלת מכל הכיוונים, ריד ממשיך ותוקף.

Cause when the smack begins to flow

Then I really don't care anymore

Ah when that heroin is in my blood

And that blood is in my head

Then thank god that i'm good as dead

Then thank your god that i'm not aware

And thank god that i just don't care

And i guess I just don't know

And i guess I just don't know

לקראת סיום, ריד נפרד בשיא הדרמה והטירוף. כי כשהרואין בדם שלו, אז הוא פשוט סוג של מת כמו שהוא כותב. הוא משתמש באלוהים כמעין הודיה למצב של ריד, חוסר מודעות, חוסר אכפתיות ובסוף שוב, חוסר ידיעה. וככה הכל מסתיים, כשהכל נרגע, נשמע שההשפעה חלפה וחזרו למקצב הרגיל והווליום נרגע. ככה מסתיים השיא של אחד האלבומים הגדולים ששינו הכול.

אף אחד בזמן אמת לא הבין מה Heroin ושאר האלבום יכול להציע למאזין. מעטים כמו בואי והסטוג'ס הבינו מה יש פה. אם הביטלס, הדורס ופינק פלויד היו הלומי LSD ושרים על ההזויות השמחות, הסוריאליסטיות והעליזות שלהם, אז הולווטס הם בדיוק ההפך. השנאה ועדיין הקרבה החולנית להרואין שצובע הכל בשחור משחור. ריד מנהל מעין מונולוג או דיאלוג עם המאזין והוא לא תמיד אדיש כמו שהוא טוען. אבל כמו תמיד, הוא עושה את זה במגניבות ניו יורקית עירונית שמראה איזה סינגר סונגרייטר ייחודי הוא היה. השיר הזה המחיש כמה החבר'ה האלה היו הכבשים השחורות בעדר. היום, קשה שלא ליפול ביופי המעוות של השיר הזה. מעט אקורדים, מילים ישירות ויצירת מוד מסוים. מעטים הצליחו לעשות את זה באמנות שלהם וריד הגיע לשלמות של הדבר הזה כאן.

אז כן, זו הייתה המחווה הקצרה שלי לוולווטס, לריד ומעין חקירה של ההיסטוריה שלי בהאזנת מוזיקה. היה כיף עם כל הכבדות בנושא. אז תודה שבאתם לבקר במחוזות האפלים והמחורבנים של הנפש ובבלוג הזה. ונתראה בפוסט הבא. וסתם כי זה מצחיק אותי, הנה מה שריד סיפר על השיר בראיון:

עבדתי בחברת תקליטים כפזמונאי. שם נעלו אותי בחדר ואמרו לי לכתוב 10 שירי גלישה, ואני כתבתי את "הרואין" ואמרתי "היי יש לי משהו". הם אמרו "לעולם לא יקרה. לעולם לא יקרה" - 1972

השיר המקורי כי מה לעשות שום גרסה תגבר על זה

וגם הראיון עם האנימציה המגניבה מומלץ

להכות עם פרח

Hello everyone! נתחיל עם סיפור שכנראה 99.9% מכם מכירים, אבל בכל מקרה, זה אחד האלבומים האהובים עליי, אז למה לא? מקווה שחידשתי למישהו. אז נתחיל!

ב-1972, לו ריד, היהודון הג'אנקי מברוקלין, בן 30 כבר. מאחוריו תקופה יחסית קצרה אבל מאוד משמעותית ויצירתית עם הוולווט אנדרגראונד. ג'ון קייל, מורין טאקר, סטרלינג מוריסון, אנדי וורהול, ניקו, דאג יול, כולם כבר מזמן עזבו את ריד ואת ספינתו הטובעת. אחרי שהופיע פעם אחת באוגוסט 1970, הוא נעלם. בלי כיוון, בלי הצלחה, ולא בדיוק יציב נפשית, ריד חזר אל בית הוריו ושם עבד כקלדן במשרד של אבא, כשהוא מרוויח 40 דולר לשבוע.

"you should take typing" אמרה אמו של ריד לבנה. אבל ריד היה הרבה יותר מזה. ב-1971, הוחתם על חוזה בחברת RCA. שנה לאחר מכן, הוציא את אלבום הבכורה שלו. אוסף של שירים ובי סיידים מתקופת הוולווטס שלא יצאו במסגרת הלהקה. התוצאה הייתה פלופ. האלבום שיצא ב-1972, והוקלט בלונדון, לא זכה להתייחסות רבה, ונראה לריד שזה באמת הסוף, ושקלדן נראה האופציה הכי טובה. אבל אז, הגיע המושיע, מין "תלמיד רוחני" של ריד, שגם הוא בהתחלה היה בחור אלמוני עם כמה אלבומים ושירים שלא בדיוק הגיעו לרדיו.

אותו בחור באותה תקופה הפך לרוק סטאר הכי גדול ואהוב. הוא היה מעריץ גדול של ריד, הוולווטס ואנדי וורהול, וכשחזר לאנגליה, שינה את הפאזה של זמר פולק פסיכדלי ידידותי וחמוד אל משהו יותר משונה, יותר מושך, יותר פריקי. הבחור הזה, היה דיוויד בואי, שחזר לארה"ב כסופר סטאר(מן) עם הפרסונה של זיגי סטארדאסט. כשנפגשו, הוא ראה את המצב בו הגיבור שלו היה שרוי. ובואי, יחד עם יד ימינו, גיטריסט העכבישים מהמאדים שעיבד את שיריו, מיק רונסון, החליטו לעזור לו ולהפיק לו אלבום שייזכר לנצח. בואי מאוד רצה שהוא יצליח, זו הייתה מעין תודה על ההשפעה שהוא קיבל ממנו.

באותה תקופה, אם התקליט הראשון היה פלופ, אז יכולת לעשות עוד אחד. אולי הוא יצליח. אז באוגוסט 1972, נסע ריד ללונדון יחד עם בואי ורונסון אל Trident Studios שם הקליטו את האלבום שהפך את ריד לסופר סטאר לא פחות מבואי. עכשיו, השאלה היא איך הופכים איש עם שירים כמו Heroin ו-Venus in Furs לכוכב? עד 1972, ריד לא ידע בכלל מה זה להיות מצליח. בחורות צורחות בהופעות שלו נראו בכלל כמו פנטזיה. כי כמו שריד אמר בדוקו על האלבום:

אצלי לא היו ילדים צורחים בהופעות. דברים כאלה היו אצל דיוויד. אצלי היו זורקים מזרקים וג'וינטים על הבמה... נכון שזו שורה נהדרת?



לאלבום הזה, ריד אפשר להגיד הביא קונספט. שירים שכתב מתקופת וורהול. על אותם טווסים ודמויות משונות מהפקטורי. על אותם יצורים משונים שבואי כל כך אהב והסתקרן מהם, עם ההבעות האדישות על פניהם, אורח החיים שלהם, והדברים שעשו עם אנדי. חלק מהשירים אפילו בוצעו בהופעות של הוולווטס, בגרסאות שונות לגמרי מאלה שאנחנו מכירים. אם יש מישהו שצריך להודות לו על קצב העבודה ופרץ היצירתיות של ריד היה אנדי וורהול. אמן הפופ ארט הפציר בריד לכתוב שירים כל הזמן. לא משנה כמה ריד כתב באותו יום, הוא דרש ממנו יותר. זה הדבר שנתן מקפצה לריד. תמיד ליצור, ולא צריך לדאוג בקשר לנושאים, להגיד את כל מה שיש לך בשיר. וורהול ידע להוציא את הבסט מהאנשים שעבד איתם. בין אם אמנים או מוזיקאים.

הדוגמה המצוינת להשפעה של וורהול על ריד, ניכרת כבר בשיר הראשון שפותח את האלבום בטעם טוב וכיפי. יום אחד בפקטורי, וורהול ביקש מריד לכתוב שיר בשם "Vicious". ריד מיד שאל: "vicious? what kind of vicious?", ואנדי ענה: "oh you know, vicious like i hit you with a flower", וככה נולד הפתיח הכל כך טוב של האלבום, Vicious, שיר גלאם מוחץ, וכיפי של כמה אקורדים. ריד שר בקול המאנפף שלו, שכל כך מתאים לסטייל ולattitude של השיר. שלא נדבר על הסולו הפריקי של רונסון. זה המקום להחמיא לרונסון. הבחור הוא אחד המוזיקאים המוכשרים שחיו בצלם של הסופר סטארס. רונסון היה גיטריסט בחסד, והרבה יותר ממלווה, וחוץ מזה הוא גם ניגן על הפסנתר, הוא עיבד את השירים והקפיץ אותם כמה רמות למעלה. בין אם בואי או ריד, רונסון עשה עבודת קודש, והוא צריך לקבל הרבה יותר הערכה.


"אתה צריך לכתוב כל הזמן לו."

רונסון שהיה גיטריסט מוכשר, לא בדיוק הסתדר עם ריד מבחינה טכנית. כמו שהמתופף באלבום ג'ון הייזלי סיפר, כל ההקלטות זכורות לו ככיף, אבל הוא לא זכר כלום מריד מלבד בחור אקסצנטרי שתמיד ישב בפינה של האולפן ולא מתקשר כמעט עם אף אחד. רונסון הוא היה מבקש ממנו לכוון את הגיטרה, והוא היה פשוט אומר: "טוב נו, אוקיי", כשרוב הזמן הוא לא באמת היה מכוון. ריד לא היה וירטואוז. למעשה מבחינה טכנית, הוא היה נורא, גרוע ועם סאונד מחורבן, אבל זה מה שעשה אותו לכל כך טוב. כל כך ייחודי, שלמעשה את הסגנון הזה חיקו ומחקים עוד המון מוזיקאים עד היום. ולמרות זאת, למרות השוני הענקי בין הגיטריסט המלומד האנגלי לבין הגיטריסט החובב האמריקאי, השניים קשרו קשר ידידות חזק במיוחד..



אם Vicious בא בסערה והכניס את המאזין לתוך כל ההמולה, אז Andy's Chest ממשיך במסע בפקטורי, כשריד כותב על החזה של אנדי. אחרי ניסיון ההתנקשות הכושל באמן ב-1968, ריד כתב את השיר זמן קצר לאחר מכן, כשהוא והוולווטס כבר מזמן עזבו אותו והחבר'ה שלו. ריד מכניס דימויים סוריאליסטיים מוזרים וקצת מזוויעים, עד כדי כך שלא שמים לב למוזיקה. וזה המקום לדבר על ריד המשורר. הבחור שלמד ספרות באוניברסיטה, ידע אילו מקומות לעורר במאזין. תמיד מסקרן, רוב הזמן מדכא, אבל מאוד מעניין. הכתיבה שלו מאוד מושפעת מבורוז, מגינזברג, מקווארק. מכל הביטניקים הג'אנקיים האלה. ולמעשה, גם הוא לא היה רחוק מזה אפשר לחשוב על ריד כחלק מהסצנה הזו. הוא לפעמים נשמע יותר משורר מאשר מוזיקאי. וזו הייתה המטרה שלו לדחוף ולהכניס את הספרות אל הרוק אנד רול. אבל היי, גם הלחן נפלא. למעשה זה אחד השירים האהובים עליי באלבום. אצל הוולווטס הוא היה שיר עם טמפו יותר גבוה ומקפיץ, כאן הוא איטי יותר, מהורהר ובוגר יותר, ולמעשה ככה צריך את השיר הזה. יש בו משהו כובש לא פחות מהמילים, ואיך אפשר שלא להצטרף לריד כשהוא מסיים: swoop swoop, rock rock.

עוד שירים יפים כמו Make Up מתחילים לעורר שאלות לגבי הזהות המינית של ריד, שלא לדבר על הלהיט הגדול של האלבום ושל ריד עצמו שהפך אותו למפורסם כל כך, Walk on the Wild Side שמושמע עד היום ברדיו, עם הפזמון הכל כך קליט שלו, ועל הטרנסווסטיטים שהיו שם. על הולי שהגיעה ממיאמי, על קנדי (שכבר הופיעה אצל הוולווטס ב-Candy Says), על ג'ו, על ג'קי ועל הדילר sugar plum fairy. כל הדמויות שריד מספר עליהן בשיר כל כך פשוט וקליט, שאיכשהו הגיע לרדיו. טוב בתקופה נאיבית במיוחד כמו 1972, לא בדיוק ידעו מה זה giving head או colored girls. אותה הולי הופתע(ה) לגלות ששרים עליה ברדיו. היא פגשה את ריד במסיבה אחת בפקטורי, אבל איך לעזאזל הוא ידע על זה שהיא "shaved her legs and then he was a she"? כשפגשה אותו ושאלה אותו את זה, ריד ענה לה: "הולי יש לך את הפה הכי גדול בעיר". הם נותרו בקשרי ידידות.

והמוזיקה, כולה כמה אקורדים, אבל כל כך כובש. והסולו סקסופון הכל כך ג'אזי וסקסי שנוגן ע"י רוני רוס, המורה של בואי לסקסופון (וגם ניגן ב-Savoy Truffle של הביטלס). אבל אם כל הכבוד לכל זה, ולזמרות ליווי, ולכינורות,  ה-תפקיד הבס של הרבי פלאורס הוא זה שעשה (ועושה עד היום) את השיר הזה. טום פווום בום. הוא הביא את הליין הכל כך ידוע ואהוב הזה, כדי... לעשות יותר כסף! אם היית מוזיקאי מזדמן בסשנים היית מקבל 12 פאונד לשלוש שעות. אבל אם היית מכפיל את עצמך באולפן ומוסיף עוד שכבות צליל (יענו overdubbing), היית מקבל כפול! אז הרבי ניגן על הקונטרבס והכפיל את עצמו בגיטרת בס חשמלית. אבל מה זה חשוב? העיקר שיש את הליין הזה, שתמיד כיף לעשות איתו air guitar או אפילו air upright bass (תחליטו אתם). עד היום, השיר מושמע ברדיו (גם אצלנו) ולמעשה, הפך לסימן ההיכר של ריד.


ג'אגר מקנא בחבר החדש של דיוויד

אבל יש גם שירים כמו Hangin' Round, פרוטו פאנק לפנים על הזבל של החברה הניו יורקית. על אותם טיפוסים בסמטאות חשוכות בלילה, שמבלים להם. אבל הוא שר עליהם בלחן כזה קליט וכיפי, עד כדי כך שאתה מזועזע כשאתה שומע את זה לראשונה, אבל בו זמנית לא יכול שלא לנענע את הראש. Wagon Wheel הוא השיר הכי חלש באלבום, אבל יש לו את הרגעים שלו. או שיר הגלאם ה-הכרזה של ריד: I'm So Free. ריד מעולם לא נשמע כל כך חופשי ומאושר. וגם Goodnight Ladies, אחד השירים הכי טובים באלבום הזה (אגב שם השיר הוא השפעה מהפואמה המפורסמת של ט. ס. אליוט, ארץ השממה, שהשפיעה על כל מוזיקאי שני בסבנטיז). מין תזמורת דיקסילנד, עם טובה מאוד דומיננטית (שפלאורס ניגן עליה, גם בMake Up), באווירת 50s, וריד שר בקול שרמנטי. לא בדיוק שיר אופטימי, אבל גם לא אובדני, ומסיים את האלבום הנפלא הזה בטעם טוב.


"ובגלל זה אני חושב ש..."

אבל לאלבום הזה יש שיאים גדולים, ואני ארחיב עליהם יותר. למשל, Perfect Day, אוייי איזה שיר יפייפה ואלמותי. אם בואי הגשים את מטרתו של ליצור לריד אלבום שייזכר לנצח, בשבילי השיר הזה הוא הסיבה המרכזית לזה (יותר מWild side). בלדה כל כך יפה, בגיבוי של תזמורת (תודה למאסטרו רונסון), עם ריד ששר על היום המושלם, על לבלות בלילה בפארק, מין יום טיפוסי כזה. ולמרות שמדובר במין שיר הלל לסמים, זה לא בדיוק משנה, אם כמות היופי שיש בשיר הזה. מבחינתי, זה ה-Life On Mars? של ריד. הוא הצליח להביא בלדה יפה, דרמטית, וכל כך ידועה אבל כל כך מסוגרת בפשטות המורכבת שמאפיינת אותו. אני זוכר כששמעתי את השיר לראשונה, כשהגיעה הידיעה שהוא מת. לא הייתי מעריץ שלו, ולא הכרתי ממנו הרבה, אבל וואו זה היה יפייפה, ולמרות שלא הכרתי אותו, אי אפשר להכחיש שזה היה שיר יפה עד כדי דמעות. אם יש שיר אחד שבעיניי, ריד ייזכר בזכותו, זה יהיה Perfect Day.

עוד בלדה מוחצת ויפייפיה, היא Satellite of Love. איך אפשר לדבר על האלבום הזה, בלי לדבר על Satellite of Love? ריד שר על בחור שמקנא בחברתו שלא נאמנה לו, בזמן שהוא צופה בשיגור של לווין אל החלל בטלוויזיה. זה שיר שעוד נכתב בתקופת הוולווטס, אבל בסוף לא יצא, והאמת טוב שריד שמר אותו לרגע הטוב. הפזמון יפייפה כל כך. ריד בקול המאנפף שלו ספק שר ספק מדבר, אבל זה נשמע כל כך טוב. אבל אם כל הכבוד, מי שעשה את השיר הזה מבחינת שירה, זה בואי. בלי ה"פם-פם-פם" של הזיקית, אני בספק אם השיר היה מגיע לסטטוס שלו היום. ובכלל בסוף, כשהתזמורת מגבה את כל ההרכב, בואי מפליא ומגיע לגבהים מדהימים, שוב פעם מראה איך הוא תמיד היה דומיננטי בכל פרויקט. גם אם הוא לא היה שלו.

עוד שיר שאני אוהב במיוחד מהאלבום הזה, הוא דווקא New York Telephone Conversation. שיר בן דקה בסגנון מיוזיק הול הומוריסטי, ולמרות השם, השיחה הניו יורקית נשמעת יותר בריטית ברוחה. אני די בטוח שלשיר הזה הקשיב בחור בשם פארוק בולסרה (יותר מאוחר פרדי מרקיורי), לפני שחשב על הרעיון הכל כך גאוני שלו של שילוב של קברט/מיוזיק הול וברודווי יחד עם רוק אנד רול. ועוד פעם, בואי עושה את השיר, כשריד שר בקול המאנפף והנמוך שלו, ובואי בקול גבוה. השיר הזה שמתאר הפמליה של וורהול, כל הזמן ריכולים, ומה ההוא עשה להיא, בלה בלה בלה, מקבל שירות נאה ומייצג עם המוזיקה והמילים. כמה רגעים לפני הכיף והגלאם רוק של I'm So Free, מביאים ריד ובואי מין אתנחתא קטנה.


Still after all these years...

11 השירים שמרכיבים את האלבום, מציגים לו ריד אחר. בסגנון גלאם רוק, יותר שמח, יותר אופטימי וחצוף. הוא מעולם לא נשמע כל כך קומוניקטיבי וקליט. ובאמת, כשהאלבום Transformer ב-8 לנובמבר 1972, הוא הפך את ריד לסופר סטאר. אחרי 14 שנות קריירה שבה לא הגיע בכלל לקהל הרחב, הוא הצליח סוף סוף. בואי ורונסון השיגו את מטרתם, וזו המתנה שקיבל ריד מהשניים. בכלל מבט בעטיפה משנה בכלל את כל הסטראוטיפים שחשבו על ריד (אם היו בכלל חשבו על מוזיקאי אלמוני כמו ריד באותה תקופה אז). ריד מאופר בכבדות בעיניים (באדיבות אנג'י, נחשו מי..) עם הגיטרה שלו בהדפס שחור לבן. באדיבות מיק רוק, האיש שצילם את הסבנטיז, ובעיקר את כל הכוכבים הנוצצים.

בגב האלבום, מוצאים גבר ואישה, כיאה כל כך לאלבום גלאם. הרבה מעריצים שאלו את ריד אם הוא הגבר והאישה בתמונה... ריד שבגיל 14, נשלח לטיפול בזרם חשמלי שריסן את הנטיות שלו (למרות שאחרי מאמר שקראתי שנכתב ע"י אחותו של ריד, אני כבר לא יודע למי להאמין), הוחמא מהשאלות האלה. אבל... לא. זה לא הוא. האיש, ארני ת'ורמאהלן, היה חבר של ריד, שמצולם בתנוחה פוזאיסטית כשיש בננה שתחובה בתוך הג'ינס שלו. למרות שחשבו שמדובר במשהו אחר... לא משנה כמה controversial זה היה, האלבום הזה הצליח בכל מקרה. הביקורות שיבחו, וריד כאמור, הפך לכוכב. כן! האיש שכתב שירים כמו Sister Ray ו-The Black Angel of Death Song, הפך לאחד האנשים הנערצים של התקופה. ריד הגיע לקהל שבואי הטריף ושיגע.

אבל, כמו כל דבר טוב, גם התקופה הזו נגמרה מהר. במהלך ארוחה עם בואי, הציע האחרון להפיק לו את האלבום הבא, בתנאי אחד, שייגמל מסמי מרץ. הדבר האחרון שבואי שבאותה תקופה נגמל מסמים רצה, זה שחברו ימשיך עם זה. ריד המכור סירב, מה שהדרדר לקרב אגרופים ולנתק של שנים רבות בין השניים. ככה למעשה, הסתיימה תקופת השותפות עם בואי ורונסון, תקופת הגלאם, ולמעשה תקופת הכוכבות של ריד. שנים לאחר מכן, הם יחדשו את הקשר ויחזרו להיות חברים טובים שוב. אבל ב-1973, ריד לא הביט לאחור. הוא הכריז בראיון שהאלבום הבא שלו יזעזע את הקהל, והוא קיים את ההבטחה באופן מלא, כשהוא הוציא את האלבום הכי מדכא עלי אדמות, Berlin. הקהל שאהב והעריץ אותו כל כך כבר נטש אותו בשלב הזה, הביקורות קטלו, ואם זה לא מספיק, ב-1975 הוא כבר עבר את הגבול כשיצר את האלבום המאוד מעניין, Metal Music Machine שהיה למעשה רעש של פידבקים מהגיטרה, או כמו שהוא אמר:

לא היו לי יותר מעריצים אחרי שהוצאתי את Metal Music Machine

אבל, תמיד טוב וכיף להסתכל בחזרה שוב על Transformer. לרגע קט וקצר, לו ריד נשמע שמח ומאושר. על ההישג הזה הוא לא חזר שוב אף פעם. ולמעשה, לא עניין אותו לחזור עליו. בשבילו Transformer היה עוד אלבום בדיסקוגרפיה העשירה שלו. למרות זאת, כמעט כל אדם שני בעולם שמעריך ואוהב את לו ריד, הכיר את האיש ופלאיו בזכות שני דברים: Transformer ואלבום הבננה של הוולווטס. בואי ורונסון כאמור, הגשימו את מטרתם ביצירת אלבום לריד שייזכר לנצח במשך דורות. בפוסט שעבר, דיברתי על כמה אני אוהב שיתופי פעולה בין אמנים שלכאורה מגיעים מעולמות שונים, והנה למרות שזה לא מופיע בכותרת, ריד, בואי ורונסון שיתפו פעולה שהתוצאה שלו במאסטרפיס הזה.

Transformer עיצב את הגלאם רוק. אם יש שני אלבומים שעשו את הז'אנר הזה ב-1972 (ה-שנה של הגלאם בשבילי) זה האלבום הזה ו-Ziggy Stardust כמובן. נכון שהיה את מארק בולאן, ואליס קופר היו בשיא ההצלחה ואיגי פופ היה לא רחוק מהרוח של הז'אנר, בואי וריד עיצבו את השנה וכל ההלך הרוח של הגלאם עם שני האלבומים האלה. שניהם חצופים, שניהם מקפיצים וכיפיים, ועדיין מיועדים לראש ולא רק לרגליים. ריד עשה מחווה יפה לוורהול ולפמליה שלו. זה לא הוולווט אנדרגראונד, למרות שמדובר בשירים שנכתבו בתקופה של הלהקה, זה לא הסאונד של הוולווטס. זה אלבום של ריד על כל הקריטריונים. אבל עזבו אתכם מזה, מבחינתי האלבום הזה הוא פשוט אסופה של שירים נפלאים שתמיד כיף להקשיב להם, בין אם הם מקפיצים ורוקיים או מרגשים וקליימקסיים, האלבום הזה תמיד עושה טוב, מבין כל הדברים שריד עשה שגורמים בדר"כ למצב חרא. בואי נתן את המתנה הכי יפה שמוזיקאי שהשפיע עליו יכל לבקש. עם כל הפעמים שרשמתי את המשפט הזה: זה באמת אלבום שייזכר לנצח. אפשר לתאר עכשיו מה השלישייה עושה שם למעלה, אולי עוד איזה Heavenly Music Corporation. מה שבטוח, זה אחד האלבומים האהובים עליי אי פעם, ואחד האלבומים הכי טובים שיצאו.

הנה האלבום להאזנה: לו ריד - Transformer

והדוקו היפה שנעשה במסגרת סדרת classic albums, נחמד לראות את ריד מחייך מדי פעם ומתפעל מהעיבודים שנעשו לשירים שלו: https://www.youtube.com/watch?v=DmULNggIlt8