Hits by Varèse

הפוסט הזה הוא מיוחד, הוא דיוקן לחלק גדול ועצום בDNA המוזיקלי שלי. מדובר בהשפעה גדולה שלא יודע איך הייתי מעביר את כיתה י' בלעדיה. לא מתפלצף, לא מתיימר, שום בולשיט. האוסף הזה, הוא פשוט השראה בלתי נגמרת. גם אחרי 20 שנה, אני עדיין לא אקלוט מה הולך שם לגמרי. כי זה מפתיע, זה בועט וזה עדיין חדשני לזמנו. ועכשיו הגיע הזמן לפתוח את זה כדי שנבין במה מדובר:
אדגר וארז (1883-1965) הוא המלחין הכי אנדרייטד של המאה ה-20.
בואו נודה בזה, זה נכון. בעוד גאונים נהדרים כמו סטרווינסקי, שנברג, מסיין, ליגטי, שטוקהאוזן וגם כאלה שבאו אחרי כמו גלאס ורייך זוכים להערכה מצד הממסד הקלאסי וכן גם מצעירים ברחבי העולם שלוקחים את ההשפעות האלה ליצירות שלהם. וארז לעומת זאת, בלי הרבה מידע עליו בספרי מוזיקולוגיה נשאר איזה מין מלחין הארדקור שמאוד משפיע, אבל לא - מדברים - עליו - מספיק. רוב הזמן הוא מקבל את הקרדיט בגלל שהוא היה האיידול של הגדול מכולם, פרנק זאפה. ופייר, אני מודה. גם אני מאלה שנדלקו על זאפה וישר הלכו לבדוק את וארז. ואני חושב שהרגשתי אולי את מה שזאפה סיפר שהרגיש. הרגשתי שמשהו חדש נפל עליי. היצירה המודרניסטית שפתחה אותי הייתה Stimmung של שטוקהאוזן, אבל עדיין הדרך עוד נמשכה. ידוע כמה אני משוגע על סטרווינסקי ופולחן האביב שלו, אבל בשמיעה ראשונה, לא הייתי ממוקד. ברגע ששמעתי את וארז, הרגשתי מהפכה בתוך תוכי. משהו חדש ומאוד מוזר, כל כך אכזרי, כל כך מפחיד, כל כך משונה, שאתה לא יודע איך לעכל את זה, אבל זה טוב.



אוי אלוהים זה פשוט היה לגלות טריטוריה חדשה. לא יודע איך להסביר את זה תיאורטית. אבל זה עשה לי את זה. זה הרגיש כמו יצירות קוביסטיות מפורקות, פואמות דאדא ביזאריות, מניפסטים וציורים פוטוריסטים דינמיים ומהפכניים, המצאות שאפתניות-ניסיוניות בפיזיקה, זוועות מלחמת עולם שנייה, מסתורין סוריאליסטי ששמור באונות המוח, סרטי אנימציה אקספרימנטליים, כל אלה מתאחדים ביחד לתוך איזו מעין סערת רגשות מעורבבים ביצירות של וארז. בפודקאסט הנהדר, מטאל וחיות אחרות בו שוחחתי עם האיש מאחורי הבלוג, דניס בוריקין על מוזיקה כבדה, סיפר דניס שוארז נשמע לו כמו סופת רעמים חזקה. עד אז לא חשבתי על זה ככה. וואו, כמה שזה נכון כל כך.



כמה טירוף. אלוהים, זה היה הפסקול שלי בכיתה י', כמו שסיפרתי הרבה בבלוג, זו הייתה השנה בה קרה ה"מפץ הגדול" שלי וכל דבר בא לי לידיים: פרי ג'אז, פאנק, היפ הופ, מוזיקה מזרחית, מוזיקה אלקטרונית, והאהבה למוזיקה קלאסית של המאה ה-20 הגיעה לשיאה. זו ממש לא מוזיקה "קלאסית" במובן העמוק. זו מוזיקה אוונגרדית, חדשנית, מבולגנת ומאורגנת בו זמנית, מה שוארז קרא לו "צליל מאורגן". צלילים כישויות המסתובבות ביקום שמסודרות באופן מסוים. שיאללה, לא יכולתי לשמוע את זה בפול ווליום בגלל הסירנות ביצירה שלו. בסוף 2015-תחילת 2016 זה היה הפסקול שלי: פולחן האביב, פיירו הסהרורי של שנברג והיצירות של וארז. נשמע כמו ילד צפונבון מניאק, אבל זה מה ששמעתי בביתי בשיכון. בעבודות למגמת גרפיקה, ציירתי לשמע היצירות האלו, לחבריי ללהקה השמעתי את זה, לחברים מהבית ספר השמעתי את זה, אין לי מושג איך הם עדיין מדברים איתי.

ולמה אני מספר את זה? כדי ככה לתת במה לאחד האלבומים שכל הזמן משפיעים עליי. אני חוזר אליו כל כמה זמן כמו מצייה (אם כבר פסח) כדי להשתגע מזה שוב. אז ככה. במשך תקופה, כפי שאפשר להבין מדבריו של זאפה, זה היה מסע צלב להשיג אלבום של וארז. עם הזמן, התחילו להופיע הקלטות בביצועים של תזמורות שונות ובניצוחם של גדולים כמו פייר בולז, עד שסופסוף קיבל המלחין הגאון את הספוטלייט שהיה צריך להיות לפני הרבה זמן. בניינטיז, ארגן המלחין צ'ן ון לצ'ונג, תלמידו של וארז ומנהל עזבונו את המחווה הגדולה ביותר שנעשתה למלחין מאז הקונצרט שארגן זאפה עשור לפני כן. ון לצ'ונג ארגן שתי תזמורות. אחת היא שם דבר בביצוע מוזיקה אוונגרדית-מודרנית: אנסמבל ASKO ותזמורת הקונצרטחבאו בניצוחו של ריקרדו שאיי. ב-1998, בשנתו הראשונה של שאיי כמנהל הקונצרטחבאו, הוקלטו כל יצירותיו הגמורות של המלחין המנוח. וגם, ון לצ'ונג הפתיע גם את המאזינים (אם יש) כשישנן גם הקלטות של טיוטות של יצירות של וארז שמעולם לא הושלמו, כשון לצ'ונג לוקח על עצמו את משימת ההשלמה.



תלמיד ומורו

עם סיום ההקלטות, יצא האלבום The Complete Works שכשמו כן הוא מאגד את כל יצירותיו של אדגר וארז. מהראשונות עד לאלה שנכתבו בארה"ב, מהיצירות התזמורתיות ועד לאלה שעשו מהפכה והביאו לוארז את התואר "אבי המוזיקה האלקטרונית". וזה בטח גורם לכם לתהות, למה לעזאזל למלחין כל כך פורה חדשן ואוונגרדיסט עד הסוף כמו וארז יש רק 10 יצירות בכל הרפרטואר שלו? טוב, התשובה נמצאת בשאלה. וארז היה כל כך חדשן, פוטוריסט ברוחו שכל יצירותיו שהולחנו לפני הגעתו של וארז לארה"ב, הושמדה ע"י המלחין. ככה שנשארו רק מהלך המחשבה של וארז את המודרני, הבועט, הפוטוריסטי, המדעי. בזמן האחרון, אני קולט יותר ויותר את האידאולוגיה של המלחין, גם הוא באיזשהו מובן, פוטוריסט בכל רמ"ח איבריו (והוא כן היה מודע למה שהלך שם באיטליה) ובדבריו: "המלחין בן זמננו מסרב למות!". כמה שהמשפט הזה הכרחי בכל תחום בחיים, כמה שזה משקף את וארז. המלחין, הוא איזה מין טסלה מוזיקלי שכזה. כמו המדען, עלה לארה"ב, ארץ האפשרויות והחלומות ושניהם, חושבים קדימה, במה שנראה בגדר מדע בדיוני אפל ובלתי אפשרי, הם הופכים יבשות, לא מובנים ע"י דורם ועושים הכל על מנת להוציא את החזון לפועל.





טסלה מת כשרבים מרעיונותיו הגדולים לא זכו להכרה כשאפילו הוא לא מקבל עליהם קרדיט (עד שהתברר כי הוא האיש), וארז מת עם מספר פרויקטים לא גמורים, כשעד היום, הוא לא זוכה למספיק הכרה למרות מעריצים מפורסמים כמו צ'ארלי פארקר, זאפה, לנון ומקרטני, רולנד קירק וג'ון זורן. חלק מהפרויקטים הלא גמורים הושלמו כאמור ע"י ון לצ'ונג תלמידו. ואחד מהם הוא הפתיח, Tuning Up. חבר'ס תאמינו לי, מוזיקה קלאסית לתזמורת מעולם לא הרחיקה גבולות כל כך כמו שוארז עשה את זה. אמנם זה פרויקט שלא הסתיים מעולם, אלה אחד הקבצים היפים והמרתקים ביותר של "צליל מאורגן" שוארז תמיד היטיב לתאר. הכאוס החופשי שמסודר ומאורגן בו זמנית מתבהר פה בחמש דקות קילריות לא פחות ולא יותר. מה שהתחיל בבקשה לוארז ליצור איזו מעין פרודיה/בדיחה לכיוון הכלים של התזמורת, נלקח ברצינות ע"י המלחין והפך לקטע מדהים ועוצמתי שזה מפחיד.

כשהייתי ילד, תמיד חשבתי שכיוון התזמורת יכל להיות יצירה לכל דבר, ואני חשבתי שיום אחד אני אעשה משהו כזה. אלוהים כמה הופתעתי, שמלחין צרפתי שחי באמריקה, עשה את הדבר הזה לפני. ואלוהים זה נעשה כל כך טוב. בתו לה מאוד חזק ועוצמתי, התזמורת מתפרעת באותה מידה שהיא מבצעת את התפקידים שלה. היצירה תופסת אותנו חזקת, מרפה, שוב תופסת אותנו בחוזקה, אנחנו לא מוכנים בכלל שמה שעומד לקרות. זה איזה מין תחושת Full Metal Jacketית כזו שאתה לא יודע מאיפה תבוא הירייה הבאה. השימוש בכלי הקשה נוכח כאן מאוד, ולמרות שלא מדובר ביצירה שנכתבה ע"י וארז בשלמותה, מדובר באחד הקטעים הכי גדולים באוסף הזה. עזבו גאוני, עזבו מהפכני, זה מפתיע ומעניין. וכך גם היצירה הבאה, שכבר כתבתי עליה פעם (לא בדיוק מרוצה הרבה מאיך שזה כתוב בדיעבד), אולי הידועה ביותר, Ameriques.

היצירה שנכתבה בעקבות הגעתו של וארז לניו יורק, היא מעין מחווה לרעשים של התפוח הגדול, עם סירנות המשטרה, הסאבוויי, להקות הביג בנד שהיו שם והרבה הרבה מאוד (אולי יותר מדי) השפעה מפולחן האביב. קרשנדואים מתגברים, אקורדים דיסוננטיים, סירנה מפתיעה וכלי הקשה משונים שמפיקים רעשים שקשה היה להאמין בזמנו שאפשר היה ליצור. אין הרבה לפרט על היצירה הזו מלבד העובדה שהיא פשוט מאסטרפיס של הלחנה ופריצת דרך גדולה. ואז מגיעה "פואמה אלקטרונית" עוד יצירה מהפכנית משנה עולמות ומכתיבה שינויים. היצירה הזו, מוזיקה קונקרטית שנוצרה לביתן פיליפס שתוכנן ע"י לה קורבוזיה ויאניס קסנאקיס, הושמעה ב-400 רמקולים שפוזרו בפנים ואתם יכולים לתאר לעצמכם איזו חווית מולטימדיה זו הייתה. רעשים מהיומיום מתארגנים ויוצרים קומפוזיציה משונה, מפחידה, מסקרנת, יש בה הגיון עד כמה שהיא נשמעת שרירותית. מה לא הייתי נותן כדי לחוות את החוויה שחוו האנשים בבריסל אז ב-1958 מפעמון כנסיה אימתני ומפחיד אל מה שנשמע כמו אפילו (לאוזניי) כמו מכונת פקס, מקהלה אופראית אפלה שמבליחה ושאר ירקות.

רק משלושת היצירות האלה ומבינים למה הרבה קלסיקאים מלומדים ישר בורחים מהמקום כששמו של וארז מוזכר. וארז בועט במורשת הקלאסית האהובה, עד כמה שהושפע ממנה. הוא יוצר דברים חדשים, שילובים שלא נשמעו. כמו לדוגמה, Nocturnal שמבוצע ע"י מיתרי הקול המופלאים של שרה לאונרד שמגלמת מעין מלאך קטן המאוים ע"י מקהלת הגברים של הפילהרמונית של פראג שמייצגים בקול הבס האימתני שלהם, איזה מין גורם מאיים, חזק ומפחיד, כמו העומדים לצאת למלחמה. וארז לפני הרבה מאוד מוזיקאים אהובים, משתמש בקול האנושי כמעין כלי נגינה. לא בדיוק "שירת הדיבור" של שנברג, אבל בו בזמן גם לא המנטרות של דאמו סוזוקי. עוד בעיטה מוחלטת עם הצגת הקול האנושי אחרת במסגרת יצירה אופראית. המהפכה לא מסתיימת, כשבדיסק השני אנחנו עדים לקראת הסוף, לשתי יצירות זכורות לטובה ברפרטואר של וארז.




Ionisation תהליך בו המטען החשמלי של יון/אטום או מולקולה משתנה בעקבות שחרור של אלקטרון אחד או יותר. זהו איזה כאוס מאורגן בטבע כשמשהו אחד משתנה בהתאם לתנאים שנכפו עליו. ככה וארז מתרגם את התהליך הזה ליצירה ל13 מקישנים כשהוא יוצר מארגן את הכלים בצורה מסוימת באופן פרפקציוניסטי כשאתה פשוט מותקף ע"י מטען גרעין בעל אנרגיה חשמלית גדולה. זו היצירה שזאפה קרא עליה בביקורת שתיארה אותה כ"ערבוביה של כלי הקשה ורעשים לא נעימים" ובעקבות זאת, חיפש אחרי תקליט של וארז במשך שנה. זו היצירה שנתנה נופח לכלי ההקשה במאה ה-20 במערב, עוד לפני שסטיב רייך נסע לאפריקה והלחין את Drumming, זו היצירה שהראתה שמלחינים קלאסיים יכולים להיות אגרסיביים עד הסוף וליצור יצירות עם ביצים. זו היצירה שמייצגת הכי הרבה את החזון הפוטוריסטי שמהלל את היציאה למלחמה, המכונה, המדע והרעש. המדע, המוזיקה והאמנות כולם משתלבים יחד לתוך יצירה אגרסיבית ומשונה אבל בו זמנית מסודרת ומאורגנת בהקפדה. מתופפים, זה נאמבר מעניין בשבילכם.

מאז שזאפה מצא את התקליט ההוא, קיבל למתנת יום הולדת ה-15, שיחת חוץ יקרה עם המלחין שלא היה בביתו באותו זמן, אך ענה לטינאייג'ר הנלהב ממוהאבי מאוחר יותר וסיפר לו על יצירה חדשה שעבד עליה בזמנו - Deserts. אולי ה-אפוס הגדול של המלחין. שילוב בין תזמורת לבין סרט הקלטה כשלעזרתו של המלחין בהקלטת הניסוי האלקטרוני, מתגייס עוד חלוץ אלקטרוניקה, פייר שפר. שטוקהאוזן אמר בדוקו על וארז שלאחרון לא היה את הידע הטכני ביצירת צלילים חדשניים ועתידניים, אבל תשוקה לא הייתה חסרה בכלל. Deserts הוא בעיני כל מה שתיארתי בנוגע למה שאני חש מלשמוע את וארז בתחילת הפוסט. הפתיחה היא אחד הרגעים המוזיקליים היפים ביותר. כשחליל הצד מנגן תו סול אחד ברור פעמיים יחד עם פעמון.

ומשם והלאה, אי אפשר לדעת. וזה בדיוק מה שחוו בביצוע הראשון של היצירה שנוגנה בין מוצרט לצ'ייקובסקי. כמו הרבה סקנדלים במאה ה-20, גם וארז גרם למהומה כשהיצירה הזו נוגנה. אף אוהב באך בן 60 לא ציפה לשמוע בקונצרט יצירה עם עומק פילוסופי מלאת דיסוננסים וצלילים ורעשים יומיומיים. כל זה מתחבר לתוך מגנום אופוס של שיטוט במרחבי הצליל של וארז, במדבריות רחבות של אקורדים, תווים, רעשים. הנה חלק ראשון מניתוח מוקפד ומבורך שנעשה ע"י מלחין בשם סמואל אנדרייב, מי שידוע בתור אחד שניתח את יצירות של קפטן ביפהארט, הנה אנדרייב חוזר למקורות של זאפה את ביפהארט ומסביר כקליבר על היצירה לא רק ברקע התיאורטי.

מציע לכם לצפות קצת כדי להרגיש ולא רק להבין את מה שהולך פה. וככה עם כמעט 2 דקות אחרונות של שוק, אנחנו לא מבינים מה עבר בשעתיים האלה. זו הייתה התקפה אגרסיבית ולא יאומנת שרק ברגעים מסוימים מצאנו שקט. וברשותכם, אני רוצה להקדיש את הפסקאות האחרונות של הפוסט הזה לשני ביצועים לאותה יצירה שמאז ששמעתי אותם פעם ראשונה, אני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

זה נשמע כמו תיאור פלצני ומחורבן, אבל אם עד כה איבדתי אתכם בנוגע לצלילים הדיסוננטיים של וארז, אני מקווה שתישארו לפחות לגן העדן הזה בצלילים - Un grand sommeil noir. יצירה שהולחנה ע"י וארז כשהיה סטודנט (כנראה התיעוד היחיד ליצירה של וארז לפני אמריקה) לטקסט של פול ורלן הגדול ופשוט - אין מילים. אם זו בגרסה התזמורתית שגורמת לך להרגיש כאילו הגעת לגן עדן, אבל לא כמו שחושבים עליו. אלא יותר כמו חוויה קוסמית כזו של שיטוט ביקום (כמעט קובריקי), במרחבי החלל האינסופיים, שפשוט לא נותר כלום מלבד להתרפק ולהתרגש.

אם עד כה דיברתי על מהפכות וחידושים, פה מדובר ברגש היפיפה והטהור ביותר שזוקק לתוך 4 דקות מסתוריות עם קולה היפיפה של מיריאל דלאנש. ככה מסתיים הדיסק הראשון, ביופי הטהור ביותר לדעתי שאי פעם נוצר ע"י אדם. כשאני שומע את כלי הנשיפה המתקרבים ומתגברים כמו סופת רעמים, אני מבין שאני במקום אחר. והדיסק השני, שמתחיל עם ביצוע הפסנתר, מציג פן אחר ליצירה. בודד יותר, ארצי יותר, מלנכולי הרבה יותר. ושם, אני עוד יותר מתמוגג, כששתי הגרסאות מתאחדות.... אני לא יכול לדבר יותר. מעולם לא תיארתי בכל כך אהבה יצירה כלשהי בבלוג הזה, אבל אני מפציר בכם. אם לא התחברתם בכלל לכל מה שנאמר פה, לפחות תשמעו את היצירה הזו. בשתי הגרסאות, כל אחת מהן היא עולם ומלואו. האחת טרגית, השנייה מלנכולית. הראשונה היא ריחוף והגעה אל מקומות נעלים, השנייה מסוגרת בתוך עצמה. זו הסיבה למה מוזיקה קיימת, זו הסיבה למה אמנות קיימת, זו הסיבה למה רגש קיים.

וזה רק חלק ממה שיש באוסף הנהדר הזה. וזה כל מה שהיה לי להגיד. עם אריזה יפה, שני דיסקים, עטיפה נהדרת שלקוחה מציור של לואיג'י רוסולו (פוטוריזם או לא?), אתם יכולים להגיד שיש לכם פה מוזיקה לכל החיים. אבל זו לא מוזיקה לשמוע עם שיעורי הבית. ריכוז מלא, פול הקשבה, לא בטוח אם תהיו בקטע, אבל אם נסחפתם, עשיתי את שלי. את הדיסק הזה יום יבוא ואשיג. העותק היחיד שהיה בדיסק סנטר,  נלקח ע"י חברי היקר ע' (אתה יודע טוב מאוד מי אתה) וסופסוף אוכל לחוות הכל. לקרוא את הליינר נוטס, להסתכל בעטיפה עוד יותר, הבנתי גם מאותו חבר יקר שיש גם איורים של וארז ככה שהחבילה משתלמת עוד יותר. כאמור, אין הרבה יצירות פה. אבל עזבו את הכמות, האיכות אנשים. האיכות. היום, אני פחות הבן 15-6 שהשתגע על מה שהלך בתזמורת ולא ידע שאפשר להלחין ככה, אבל היום שנתיים ככה אחרי, אולי קצת פחות עם הפרפרים בבטן לצערי, אני עדיין מתעמק בעניין. לא הרבה זכור לי בראש. זה פשוט נשאר שם אבסטרקטי, כאילו זה אזור שטיילתי בו הרבה, אבל אני לא זוכר משם הרבה עדיין. וכמה לא ברור, עדיין משפיע. זה הסיפור שלי על דיסוננסים בשיכון. חג שמח ילדים וילדות, תפחיתו בגלוטן, תודה שקראתם, תודה לוארז על הכל, ונתראה בפוסט הבא!

אטמוספרות ואודיסאות

לא צריך להיות קולנוען גדול כדי להבין שפסקול הסרט משפיע לא פחות מהסרט עצמו. השילוב הנפלא הזה בין וידאו לאודיו שמתייחדים לסצנות נצחיות וגאוניות. עכשיו, אם יש משהו יותר גאוני בעיניי בכתיבת פסקול לסרט, זה בחירת קטעי מוזיקה כתובים וידועים לסרט. זה אולי נשמע קצת "עצלני" מדי ככה לא לכתוב משהו מקורי ולשים קטעים של מישהו אחר. אבל תאמינו לי, זו עבודה לא פחות קשה לחשוב על קטע מוכר שעלול להפוך למשהו שונה לגמרי אחרי שנשמע בסצנה מסוימת. זו הגדולה בעיניי, לקחת משהו אחד ולהפוך אותו למשהו אחר. הרבה יצירות גדולות נוצרות ככה, ועובדה שהסרטים הגדולים הבלתי נשכחים כוללים שירים או יצירות שעיצבו את פסקול חיינו ועברו לעצב פסקול נוסף. אחד שהיה ידוע בשימוש הזה ובעיניי היה מאסטר בחיבור בין הוויזואלי למוזיקלי הוא סטנלי קובריק.

קטונתי כל כך שאני כזה קטן מלהציג ולהלל את העבודה של הבמאי האגדי. אבל מה שכן, אני כן רוצה לעסוק בבחירה אחת שלו. היא ידועה, אני בטוח שנאמר עליה הרבה, אבל לא מספיק בשבילי. אז כמובן שקובריק יצא מנצח כמעט בכל פעם שהתאים פסקול לסרטים שלו. אם זה "תפוז מכני" שהיה לי לפצצה ביום מאוד בהיר עם הסינתים העתידניים של וולטר (וכיום, וונדי) קרלוס, הסיום הבלתי נשכח ב"פול מטאל ג'קט" לצלילי הרולינג סטונס. אבל אולי הידועים ביותר כנראה, אלה שהפכו את הגאונות של קובריק לטריק ידוע ומוגדר בקולנוע, הם כמובן הפתיחה האלמותית של "כה אמר זרתוסטרא" של ריכרד שטראוס למראה השמש הזורחת וכמובן עם ריקוד החלליות ב"דנובה הכחולה" הבלתי נשכחת של יוהן שטראוס שהיו לחלק מהפסקול של האפוס הענק של קובריק, אודיסאה בחלל. שני הקטעים של שני השטראוסים, הפכו לכל כך אייקונים, גם כמעט 50 שנה אחרי שקובריק יכול להירשם כממציא הפטנט הזה שכבר מזמן הפך למעין מניירה שכולם מחקים.

יס! פאו בייבי פאו! קובריק

זוכרים? יופי! אני לא מתכוון לדבר על הקטעים האלה. מצטער אם קלקלתי. אבל אני מניח שאתם יודעים על מי אני מדבר. במהלך הסרט נשמעת מוזיקה לא זו של שטראוס, שהיא דיסוננסית, אפלה, קשה לעיכול ולאוזן ונשמעת כמו מין קרשנדו הולך ומתגבר ומותח כשנדמה שאנחנו אף פעם לא מגיעים לשיא ומשוטטים במרחבי היקום ללא סוף. וזה כמובן המלחין הגאון לא פחות, ג'רג' ליגטי. ליגטי, הוא אחד מהמלחינים היחידים במאה ה-20, שהפכו לידועים בקרב חבר'ה נוספים מלבד אוהבי מוזיקה קלאסית מודרנית שמרחיקים את החברה מאיתם. גם הוא חתיכת מהפכן גאון עם יצירות גאוניות ומדהימות כמו קובץ היצירות לפסנתר Musica ricercata, אחד מהדברים הכי יפים שהאוזניים שלי חוו ופואמה סימפונית ל100 מטרונומים. ניסוי מעניין שמכניס אנשים לאינסוף תהיות. למרות שליגטי בעיני הוא אחד המלחינים היותר אהובים עליי וגם מאלה שהכניסו מאזינים לשאלות מעבר למוזיקה והיצירות שלו עומדות בזכות עצמן, זו עובדה שהמוזיקה שלו הפכה לחלק בלתי נפרד מהסרטים של קובריק.

ליגטי וקובריק שני גאונים כל אחד בתחומו. אפשר להשוות אותם למלא גדולות (זהירות ניימדרופינג). מה שהם עשו בחייהם משתווים למה שעשו סטרווינסקי ושנברג למוזיקה, קנדינסקי ופיקאסו לאמנות, ג'ויס לספרות, לינץ' לקולנוע, איינשטיין לפיזיקה, גינסברג לשירה, חנוך לוין עם "מלכת אמבטיה" למדינת ישראל וסיינפלד עם פרק "ההתערבות" לטלוויזיה. שני גאונים מטלטלי עולמות ושוברי מסורות. על זה כבר דובר וידובר עד היום שבו כולנו נחווה את מה שקרה בסוף האודיסאה הקובריקית (בלי ספוילר כמובן). אבל אני מאוד מאוד אשמח לדבר פה על סצנת הפתיחה האמיתית של האודיסאה. לא בטוח אם זה ספוילר, אבל בכל מקרה, מסך שחור משחור. שלוש דקות של שחור משחור כשעם המסך השחור משחור מתנגנים גושים של אקורדים דיסוננטים מתמשכים, כמו שאיבה לתוך חור שחור כשהחלל לאט לאט מתעוות, כמו טריפ פסיכדלי אפל מאוד שבו אנחנו שומעים תזמורת שלמה ממשיכה וממשיכה לנגן דיסוננס ואף אחד לא יודע לאן זה מגיע.

מבין? ואז אני רוצה שיהיה כזה בום גדול כזה... ליגטי

זו אחת מסצנות הפתיחה הגדולות בסרט הזה, לא פחות מ"זרתוסטרא". וזו כנראה ה-יצירה של ליגטי שהפכה אותו לסלב שהוא, "אטמוספרות". מלבד הסרט, היצירה הזו הפכה ללא פחות גדולה מהחיים בזכות הגדולה של ליגטי והמקוריות ליצור משהו כל כך משונה בתקופה שהיה נראה שאי אפשר לחדש יותר בשום דבר. ליגטי היה מאלה שהבינו כי החידושים של סטרווינסקי, שנברג, ברג, וברן, וארז וברטוק הגיעו למיצוי. ליגטי רצה משהו אחר, הרבה מעבר למוזיקה. באותה תקופה, היו מלחינים עם רעיונות מעניינים גדולים שמשכו לא פחות אש. כמו יאניס קסנאקיס שלקח את רעיונות הפיזיקה והמתמטיקה לתוך המוזיקה שלו או פייר בולז שנקט בשיטה הסריאלית שהייתה משהו חדש באותה תקופה. אבל ליגטי היה אחר ובעיניי, אני חושב שהוא יצא המלחין הכי גדול במחצית השנייה של המאה ה-20. זה היה כבר מעבר למוזיקה.

ליגטי רצה ליצור ציור לא ויזואלי של צלילים, ליצור משטח נמתח של צלילים. התזמורת מנגנת אקורדים צורמים שנשמע כי הם נמשכים ונמתחים מין התעסקות כזו בחלל דמיוני וחציית גבול המוזיקה בעיניי. ליגטי הסביר את זה כ"מיקרופוליפוניה". משמע אומר, המוזיקה כוללת תפקידים שונים לגמרי, חלקם אולי נשמעים לא קשורים אחד לשני ומנוגנים סימולטנית. כלומר, כינור ינגן במקצב אחד בסולם אחד, הטובה תנגן משהו אחר לגמרי. וכל זה ביחד. כשחושבים על זה, זה עלול להיות מדומיין בראש כאוסף רנדומלי של צלילים של אחד שפשוט התעצל ותקע צלילים בלי שום קשר. אבל ליגטי בכלל לא היה כזה. היה לו בראש את ההתעסקות הזו עם הצלילים ומתיחה שלהם למה שאולי יכול להיקרא ענני צלילים. גם למתעבי קלאסי מודרני שלא יכולים לשמוע דיסוננס, לא יכולים שלא להסתקרן. ובכלל, אם אחד הבמאים הכי גדולים במאה ה-20 בוחר במוזיקה הזו לסרטים שלו, זה אומר משהו. גאון זיהה גאון נוסף. כמו שקובריק השתמש באפקטים מיוחדים שעליהם זכה, שנראה כמו מתיחת חלל הזמן והמרחב, ככה גם ליגטי עשה את זה. לא ויזואלית, אבל קובריק סיפק את זה.

שניהם מתחו את גבול היכולת של מה שאפשר לעשות. ליגטי גורם לתזמורת לא להישמע כמו תזמורת, יותר כמו מין אירוע על טבעי משונה. או אולי ככה נשמעות פלנטות אחרות. כבר קראתי פעם שהיו קוראים לזה אמביינט אפל אלקטרוני. שזה כל כך ממצה את זה בעיניי. פעם פנדרצקי קרא ל"קינה לקורבנות הירושמה" הבלתי נשכחת שלו כ"מוזיקה אלקטרונית המנוגנת ע"י כלים חיים". עד כמה שאני אוהב את פנדרצקי, אני חושב שליגטי הגשים את האמירה. רק שזו הייתה תזמורת שלמה. באיזשהו מובן, ליגטי גם יצר יצירה מינימליסטית. באמריקה כשעמדו לחשוב על הסגנון, אנשים ישבו והקשיבו לאטמוספרות של ליגטי. תחשבו על היצירות של סטיב רייך. מוזיקה ללא פיתוחים, שהיא מאוד מורכבת למרות העובדה שנשמע שהיא "לא מתקדמת לשום מקום". כזה גם ליגטי. ב-1961. כמה שנים לפני שהמינימליסטים באמריקה יהפכו את הקערה. כזו גדולה היצירה הזו, ככה היא גם מעוררת הרבה מאוד שאלות.

"Atmospheres זו יצירה נהדרת. טכניקת הלחנה המדומה לצביר ענק. זהו לא ניסוי, אלא יצירה כתובה באופן נפלא" - סטיב רייך

איך האוסף הצלילים הזה שנשמע כמו צבר אקורדים בלתי קשור הפך לכל כך מסקרן? מה קובריק רצה להגיד בפתיחה הזו? אני עדיין מאלה שאוהבים יותר את התפוז, כי אודיסאה זה משהו אחר. זה כבר מעבר לסרט. השעתיים האלה הם כמו ספר פילוסופי ארוך מאווודדד שכבר אפשר היה להתייאש ממנו שממוצה בזמן די קצר. ולמרות שקובריק אמר שזה מתאים לקונספט המסתורי, עדיין יש לי את השאלה למה על רקע שחור? למה אף אחד לא מדבר עליה חוץ מהפתיחה של שטראוס? האם זה עוד חלק מהמסר שקובריק מנסה להגיד על האדם, חייו והתפקיד שלו? כל מיני קשקושים אינטלקטואלים שאנחנו לא באמת רוצים בהם, אבל אנחנו לא יכולים שלא להתחבט ולשאול שאלות. ליגטי עצמו מאוד לא אהב שהמוזיקה שלו מופיעה בסרט שבין היתר כולל גם את היצירות של השטראוסים (זה גם נעשה בלי האישור שלו), אבל עובדה שמאז אותה פעם שאנשים בקולנוע שמעו את ה-3 דקות האניגמטיות, השניים הפכו לחלק בלתי נפרד (הניצוץ, עיניים עצומות לרווחה). חלקם אולי אמרו שזה משעמם ובלי שום משמעות מיוחדת, חלקם ממש הסתקרנו לא פחות וניסו להבין מה כוונת המשורר. אבל חשוב לדעת שלפעמים מה שנאמר זה מה שמתקבל. קובריק ראה באטמוספרות של ליגטי כאמצעי להשגת המטרה האניגמטית.

                                                                סצנת הפתיחה (+שטראוס)

יש בו תחושה חללית מאוד מפחידה. מין שיטוט בריק האינסופי. בחיי שהיצירה הזו יכלה להיות מותאמת גם לסרטי מדע בדיוני חדשים כמו "בין כוכבים" ו"להציל את מארק וואטני" (שנשמע באנגלית טוב יותר The Martian). אולי ככה נשמע פולסר? ומין תחושה כזו גורמת לך לחשוב שהשיא הגדול כמו סופרנובה קטלנית לא יגיע, כי זה ממשיך ונמתח, מין התעסקות עם המרחב המוזיקלי ועם אוזן המאזין, מה שמגביר את תחושות הפחד והלחץ. וואי כמו אני אוהב את זה. חלקכם יגיד שזה גאוני, חלקכם יגיד שזה צורם, את חלקכם אני לא מבין מה אתם עושים פה אם ידעתם שאתם לא אוהבים את מה שליגטי יצר. אבל הנה עובדה, אי אפשר להכחיש שזה מעניין. אם זו מוזיקה או לא, אנשים יתווכחו במשך עידנים. אבל אפילו בלי הסרט, למרות שגם ככה יש מסך שחור, אתם נלקחים למין שיטוט במקומות אפלים בתודעה, אולי בחלל עצמו, מרגיש שאותן אטמוספרות הן מין פסקול לפחד מבדידות בחלל האינסופי. בטח ככה הרגיש מייג'ור טום האגדי של בואי ב-Space Oddity כשנותר לבדו נטוש בחלל ומאבד קשר עם העולם. אז זה היה כמה זמן על שני גאונים שהעבודות שלהם הפכו לאחד. אחד לא יכול לחיות בלי השני. אבל למרות העובדה שקשה לדמיין את האודיסאה בלי המוזיקה של ליגטי. המוזיקה עצמה לבדה מוכיחה את עצמה לא פחות.

             בונוס קטנטן: סצנות מהסרט בסטייל פיקאסו יחד עם יצירה נוספת של ליגטי מהסרט. פשוט מדהים.

סטרווינסקי עצר בדרך והלך לשתות קפה עם בקט

ב-1968, החלו לפרוץ מהומות ששינו את המערב, והכניסו אותו לתוך כאוס. בצרפת, צעיר בשם דניאל כהן-בנדיט (aka דני האדום) החליט לצאת נגד הממשל במדינה, מה שהביא לשביתה של סטודנטים, ולמחאות והפגנות אלימות. בצ'כוסלובקיה, ניסו אזרחים לקבל את ארצם בחזרה, ע"י סילוק השלטון הדיקטטורי של הסובייטים במדינתם, ארה"ב הייתה שקועה בבוץ הווייטנאמי, ואם זה לא מספיק, ב-4 באפריל, התרחשה טרגדיה ששינתה את החברה האמריקאית, כשהמנהיג הכריזמטי מרטין לותר קינג נרצח, ובערים רבות, החלה תקופה של אנרכיה וזעם.

באותה תקופה, מלחין איטלקי בשם לוצ'אנו בריו, מורה מכובד בג'וליארד, התבקש לכתוב יצירה חדשה, שתבוצע ע"י התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק לכבוד 125 שנים להקמתה. זה הוביל למה שבעיניי, אחת היצירות הגדולות במחצית השנייה של המאה ה-20. ומי שמכיר, יודע על מה אני מדבר. יצירתו הגדולה ביותר, "סינפוניה" (וכן, זה בלי מ). בחמישה פרקים, ביצירה שנמשכת באזור של חצי שעה, כל האירועים האלימים של השנה הזו, המאה ה-20, והתרבות המערבית נשמעים בה. משטראוס לוי, דרך לותר קינג לג'ויס, לבקט, לסטרווינסקי ויש עוד הרבה שמות.

בריו כבר בעל שם, ועם מספר תלמידים מפורסמים כמו סטיב רייך וחבר בספינת גרייטפול דד, פיל לש, ובעל השפעה על סלבים כמו לנון ומקרטני, יצר פה יצירה גדולה, מנצחת, מעוותת, מטורפת, כאוטית, צעירה לנצח, בהקדשה ללאונרד ברנשטיין האגדי (שאגב ניצח על היצירה בגרסתה השלמה ב-1970). כמו שהדאדאיסט ראול האוסמן לקח גזרי עיתון חסרי קשר ופשוט הדביק כדי ליצור משהו חדש לגמרי. לקח בריו את מהאלר, את דביסי, את סטרווינסקי, את ברג, את שנברג, את ווברן, את בטהובן, וחיבר אותם ביחד לפרק אחד ביצירה. אחד המהלכים הכי נועזים בעיניי במוזיקה המודרנית. אבל למעשה, זה כבר לא בדיוק מודרני. זה כבר פוסט מודרני.

אנחנו כבר שנים אחרי 12 הטונים של שנברג, המוזיק קונקרט כבר הפך לניסויים שכל רוקר ארוך שיער בן 20 מבצע באולפן, אסכולת דרמשטדט היא כבר היסטוריה. המוזיקה הקלאסית לקחה כיוון חדש לגמרי, אפילו יותר נועז, יותר מטורף, לפעמים כבר חוצה את הגבול של "האם זו מוזיקה"? אבל מה שכן, זה היה מאוד מעניין. ברנשטיין, שלו הוקדשה הסינפוניה המהפכנית, ידע שהיצירה הזו תשנה הכל, שמכאן יפתחו השערים החדשים. הרי כל המטרה ששנברג, סטרווינסקי, מסיין, וארז וכל החבר'ה כיוונו אליה, הייתה לשבור מסורת של אלפי שנים, כי חאלס. כמה אפשר את אותו סולם מוגבל, עם מקצבים קבועים? שעכשיו, ניתקע למשך אלפי שנים בדיסוננסים? לא ככה רצו המלחינים. במאה ה-20, צריך לרוץ מהר ולהתקדם לדבר הבא.

הרבה פעמים כתבתי כאן בבלוג על כמה אלבומים ויצירות שהקסם שבהם הוא חידוש ע"י חזרה למקורות. הדרך להגיע אל העתיד היא ע"י העבר. בריו הגיע לעבר, ההווה והתקדם לעתיד ביצירה הזו. כמו שאמרתי, הוא לקח את כל מה שנעשה עד כה במאה ה-20. מדע, ספרות, מוזיקה וקיבץ הכל בלי בושה, ככה הצליח לתת פרשנות חדשה ליצירות קיימות. ולהראות אותן מזווית היצירה של המלחין. והתוצאה, ערימת דיסוננסים, אקורדים מוקטנים, פחד, סקרנות, בלגן וכאוס מאורגן ומכוון לחלוטין. בקיצור, כיף גדול.

כשהקהל האמריקאי שמע לראשונה את המאסטרפיס בניו יורק, הוא מחא והריע לחדשן. מדובר כבר במחצית השנייה של המאה. חידושים הפכו לדבר מבורך. וקונצטרים ופרימיירות הפסיקו להפוך למהומות בקהל של סקנדלים, ואלימות בין המהללים לאלה שבזו. למעשה, אנשים היו מרותקים וממש התעניינו בדבר הזה. הנה מוזיקה שיחד איתה גם שמונה קולות, אבל מה לעזאזל? זו לא שירה נורמלית.. ספק אם זה שירה. ספק אם מדובר בספוקן וורד. כמו ברג, בריו נותן הוראות לאותם אלה שמקריאים בין אם זה בצרפתית (בפרק הראשון עם מילותיו של לוי) או אנגלית (בקט בפרק השלישי), ולפתע הקול האנושי קיבל תפקיד חדש במוזיקה.



הפרק הראשון של היצירה מכניס אותך ישר לכל הסיפור. בגונג מאיים שלאט לאט נכנס, נכנסת התזמורת והמקהלה באקורד מוקטן מרושע ומפחיד. בריו, שהושפע מתחומים מעבר לאמנות, לקח את ספרו של האנתרופולוג קלוד שטראוס לוי, "הנע והמבושל" שעסק בחקר המיתוסים של האינדיאנים. אותם מיתוסים מסתבר היו בנויים כמו קומפוזיציות מוזיקליות. עד כדי כך שזה מתחבר למין סונטה. קשה להבין בדיוק איך זה בדיוק מתחבר לזה. צריך ידע עצום ותואר במוזיקולוגיה, כדי להגיע למסקנה הזו. לוי עצמו כמובן, עד יום מותו לא הבין איך בדיוק ספרו שימש כיצירה מוזיקלית. למרות שקיבל הסברים ממוזיקולוגים ואפילו מבריו עצמו. בנוסף לכך, הזמרים/זמרות מקריאים את הטקסטים מהספר. וזה נשמע מעניין. זה בדיוק מה שגורם לי לאהוב כל כך במוזיקה, יש כאוס מתוכנן לגמרי. הדיבורים משתלבים והולכים יחד עם המוזיקה. הכל הופך לאחד. בפרק הראשון באמת אפשר לשמוע את אותו כאוס שהתחולל ב-1968, ולמעשה את המאה ה-20. מלבד דבריו של לוי, נשמעים גם שביתת הסטודנטים בפריז, פראג, הבליץ האכזרי של מלחמות העולם, הציורים המופשטים של קנדינסקי, ווייטנאם.

אבל הכאוס שהמערב היה שרוי בו נשמע בצורה הבולטת ביותר בפרק השני. מדובר בקטע שהושלם עוד לפני שהיצירה נכתבה, אבל מצא את עצמו (וטוב שכך) ביצירה הזו. קינה שקטה וקודרת למרטין לותר קינג. עם הרבה מאוד מוזיקאים שהתייחסו לאותו רצח מזעזע שהפך מדינות רבות בארה"ב לשדות קרב אכזריים של הפגנות אלימות ואנרכיסטיות. אמנים שחורים וגאים כמו ג'יימס בראון הביעו את זה בזעם. אבל בריו האיטלקי שחי בארה"ב, הביע את זה בצורה שקטה, בצורה כמעט חרישית, כמו מארש הלוויה שקט. אבל כמה שזה עצוב, זה גם מטריד ומפחיד. הפרק מולחן בשיטת 12 הטונים, וכשקינה מולחנת בדיסוננסים משונים, זה מחזק את התחושה, וזה מצמרר. וכשהפרק מתפוגג לו, ומסתיים בצורה שקטה כמו פייד אאוט במסך עד שחור מוחלט, הכאוס מתחיל....

והוא בשיאו! זה הפרק הכי מפורסם ביצירה. ואומר שזה פשוט פאקינג אדיר. אחד הרגעים היפים במוזיקה של המאה ה-20. שנברג, דביסי, הינדמית, מאהלר, ראוול, סטרווינסקי, ברג, בטהובן, ברליוז, באך, שטראוס, בולז, שטוקהאוזן. כולם נדחסים ביחד לקולאז' כאוטי ואדיר, שכנראה העניק ליצירה את המוניטין המכובד שלה. מין פלשבק מהיר בתולדות המוזיקה, תענוג לכל אלה שאוהבים ציטוטים של אחרים ביצירות שונות. דיסוננסים, קליימקסים, וכל מיני קטעים שונים שמצוטטים מיצירות שהגדירו את הקלאסיקה.

פולחן האביב, ווצק, הסימפוניה הרביעית של מאהלר, דפניס וכלואה, ומה לא? ואם זה לא מספיק, קריינים באנגלית במבטא בריטי כבד מקריאים קטעים מיצירתו של אליל בתחום הספרות במאה ה-20, סמואל בקט, בספרו The Unamable מוקרא בדרמטיות, לפעמים בקול מאוד כובש ודומיננטי ועד לצעקות שגובלות בטירוף (מזכיר לי קצת את "הניצול מוורשה" של שנברג), ומה שיצא: קיבלתם ממש סלט ענק ועשיר שלשמוע אותו כל פעם, מכניס אותך למין סיוט מוזיקלי מרתק שכזה. בריו לא היה הראשון לעשות את זה. אבל הוא בהחלט הביא את המהלך הזה לפופולריות, ומאז לא מעט השתמשו בטכניקת הקולאז'.

אם ישאלו אותי למה אני כל כך אוהב את היצירה הזו. הרי היא אמנם מאוד מהפכנית ומעניינת, אבל אין בה קטעים שאתה יכול לצרוב במוח, ולזמזם ולהיות מוכן אליהם בהתלהבות ולהכריז "הנה זה מגיע!". אבל זו החכמה של בריו, לקחת את אותם קטעים זכורים ובלתי נשכחים ולשלב אותם ביחד. זה כמו לסמפל לקטע היפ הופ את So What עם The Payback. זה כמו לצטט את הביטלס ברוקסי מיוזיק (מישהו אמר Re Make/Re Model?), אבל בניגוד לקטע אחד שייזכר, מדובר פה בעשרות פראזות, קטעים זכורים ולא יוצאים מהראש. בתוספת הספוקן הוורד הדרמטי, והקולות שמוסיפים פרשנות חדשה לאותם קטעים, מקבלים פה מיני יקום בתוך יקום שחב ליקום גדול בהרבה, שמורכב מצבירי גלקסיות של אותן יצירות אימתניות ואלמותיות. אני רק יכול לתאר לעצמי איך אנשים הגיבו בקהל כששמעו לראשונה שבריו דחף את "הים" יחד עם הסימפוניה הפסטורלית לטירוף הא טונאלי של ווצק. מכאן, השער נפתח. מוזיקאים ציטטו את השפעותיהם, וזה נשמע קשור ליצירתו המקורית של האמן.

ואחרי השוק שנעשה בפרק השלישי, חוזרים אל אותה קינה על קינג. ואז לסיום, פרק חמישי (שנוסף ליצירה שנה מאוחר יותר), שמסכם את כל מה שהיה פה. גם הוא כאוטי ומלא באותם אקורדים מפחידים עד לסיום מעגלי שמסיים בצורה דרמטית את כל הסיפור, עם אותו גונג מאיים שהתחיל הכל, עד לדממה המוחלטת. בעיקרון, אגיד לכם. שלושת הפרקים הראשונים שפותחים את הסינפוניה הם אלה שעשו אותה למה שהיא. השניים האחרונים חיוניים ליצירת סיום הולם ומלכותי. אבל בעיקרון זה הפחד והאימה שמציף את הפרק הראשון, הבכי החרישי של הפרק השני, והכאוס הטוטאלי בשלישי.

כמו שאמרתי, היצירה הזו בכל יופייה היא מהיותה כסיכום של כל המחצית הראשונה של המאה ה-20. זו באמת הסיבה המרכזית שממש עושה לי את היצירה. וכשלוקחים ומצטטים, זה כבר נהיה כיף. ושוב פעם, כמו כל יצירה קלאסית מודרנית. גם עם הסינפוניה של בריו לעולם לא תוכל לצפות לכלום. האוזניים נשארות מסוקרנות לנצח. לעולם לא תדע מאיפה יבוא הבום הבא, מאיפה התזמורת תטיל שוק. וזה רק מחזק את העובדה שהסינפוניה צולחת בהצלחה את מבחן הזמן.

1968 הייתה שנה מאוד פורייה וגדולה במוזיקה. סינפוניה היא אחת מההישגים הגדולים של השנה הזו. בשנה הזו נרשמו הרבה חידושים ברוק ובג'אז, וכשחשבו שבמוזיקה קלאסית אי אפשר להגיע יותר רחוק אחרי כל מה שהפילו על הקהל הלא מוכן, באה היצירה הזו ואומרת: "חשבתם שזה הכל? לא שמעתם עוד כלום!". בסינפוניה יש ביצים וגם הרבה עניין. לא אמשיך בעוד תיאורים פיגורטיביים ושבחים משתפכים שלא נגמרים, ופשוט אומר לכם: לכו לשמוע את הפאקינג מאסטרפיס הזה. מומלץ לאוונגרדיסטיים שצלחו ואהבו את אותם מלחינים מהפכניים, אם אתם לא יצאתם מדעתכם ונשאבתם לפלאים של 12 הטונים והסריאליזם, בואו ותשמעו את זה: סינפוניה של בריו בביצוע הכי טוב ביוטיוב מ-1997

תמונותיו של הקלידן העצוב

כשהקלידן האדיר קית' אמרסון שם קץ לחייו ב-11 במרץ 2016, כולנו הוכנו בתדהמה. אני סיימתי בילוי עם האחים שלי, ניגש לפייסבוק, ופתאום רואה את כמות ההספדים, ולא יכול להאמין למה שרשום בכותרת: קית' אמרסון מת. פאק! לא! לא יכול להיות, גאדאמיט כמה לקחתם השנה, ועכשיו נלקח אחד המוזיקאים האהובים עליי? גיבור הקלידים האולטימטיבי? זה שגרם לי לחשוב שגיטרה זה ממש שולי לעומת הקלידים? למה? אמרסון, לייק ופאלמר היא אחת הלהקות האהובות עליי, ואחראית לעיצוב הטעם המוזיקלי שלי. או הו הם בהחלט היו קריטיים אצלי בכיתה ז'. בזמן הזה, הייתי ילד ביישן, התחלתי חטיבה. התחלתי כבר עם המיוזיקמאניה הודות לביטלס, וזה המשיך עם קווין ופינק פלויד והדורס, וקרימזון. עם פלויד וקרימזון, התחלתי להיכנס למעמקי הפרוג. בזכות האתר המדהים של אורי ברייטמן, מתקדם, התחלתי להיחשף לנפלאות הז'אנר ולסבנטיז הנפלאות, שבכלל נראו כמו פנטזיה רחוקה. ג'נסיס, יס, ואן דר גראף, ג'נטל ג'ייאנט, קאמל, ג'טרו טאל, וגם חבר'ה כמו דרים ת'יאטר. זה באמת היה a whole wide world בשבילי. זה היה חדש. זה היה מדהים, שאפתני, מתקדם, שונה לגמרי ממה שהכרתי.

ובין כל הלהקות הללו, היו גם את אמרסון, לייק ופאלמר. אמרתי "אה גרג לייק מקינג קרימזון שם סבבה". הוו אבל אחרי זה התברר שיש מישהו יותר דומיננטי. קית' אמרסון, קראתי וראיתי את ההופעות ביוטיוב (ויש, חפשו) שבהן אמרסון הקלידן האדיר הזה, שגרם לי להתחרט על הפסקת לימודי הקלידים שלי ביסודי, תוקע סכינים (זה אגב היה הרעיון של הרואדי שלו, שהיה אז בחור אלמוני בשם איאן קילמיסטר) ומתעלל בהאמונד שלו ומוציא ממנו צלילים שהשד יודע איך. הוא גרם לי לקנא בקלידנים. מי שביצע יצירות של ELP על הפסנתר - מלך. אמרסון אצלי היה מספר 1 בקלידנים הטובים אי פעם, והוא עדיין. למה, כי היה לו ה-כ-ל. הבחור היה קלאסיקאי מלומד, אבל לא יכל לסבול את השמרנות של הממסד, הוא אהב ג'אז ובלוז, אבל רצה לעשות משהו גדול יותר. הבחור לקח את הכל ושילב בלי בושה, הוא חטף על זה הרבה מהמבקרים, אבל באמת לא הזיז לו. הוא עשה מה שהוא רוצה, ופאק הוא היה מדהים בזה.



בניגוד לקלידנים כמו ריק ווייקמן וטוני בנקס שזרקו את הבלוז לעזאזל, ושילבו בנגינה שלהם בעיקר את הבארוק, אמרסון לא זנח גם את הfeel, יחד עם הוירטואוזיות וזריזות האצבעות, הוא גם ניגן בצורה שלא הייתה מביישת את אוסקר פיטרסון הגדול (שאיתו זכה לנגן). כשהגיעה ההודעה שהוא נפטר, הייתי בשוק. לא אפתיע (ובחייאת, מי שלא הרגיש ככה אז סבבה מקובל אבל אל תתנשאו מעל אחרים) אם אומר שהרבה הרגישו שמותו של אמרסון היה כמו לאבד חבר קרוב. כן עד כדי כך. איבדנו כל כך הרבה השנה. המלחין המודרני פייר בולז, המפיק האשף של הביטלס ג'ורג' מרטין, למי, פרינס והרשימה למרבה הצער ארוכה. מי שהיו האבדות הגדולות מבחינתי, היו אמרסון ודיוויד בואי. שניהם כל כך חלק בלתי נפרד מהטעם המוזיקלי שלי. לכל אחד מהם נחשפתי והקשבתי המווון בתקופות שונות. אמרסון בכיתה ז'. בואי בכיתה ט'. וגם בכלל הכריזמה שלהם, האישיות שהייתה כל כך פרובוקטיבית, זה היה דבר שממש דיבר אליי. כל החבר'ה המגניבים האלה, שעשו מה שבא להם, והיו ממש החלוצים בביצת הרוק, שעזרו לבנות ולפתח את הז'אנר. כשאמרסון נפטר, הרגשתי צורך לכתוב משהו בבלוג על זה, אבל משום מה לא עשיתי את זה מיד, כמו בואי למשל. אני לא יודע למה, יכול להיות שהיה יותר מדי או שלא הייתי מקושר אליו כמו שהיה עם בואי ששמעתי אותו הרבה לפני המוות המפתיע שלו. אז עדיין הייתי בקטע של חשיפה לסגנונות חדשים. אבל עכשיו סוף סוף, אחרי 4 חודשים, אני סוף סוף מרגיש שיש סגירת מעגל, כשהיום אני אדבר על אחד האלבומים הכי אדירים, שהם חובה בכל אוסף של חובב פרוג, ואפילו חובב מוזיקה.

זהו אחד הניסיונות הכי מוצלחים של שילוב בין המוזיקה הקלאסית האקדמאית המכובדת לבין הרוק אנד רול הצעיר שבכלל היה רק בילדותו באותה תקופה. ואם חלקכם כבר ניחש (וזה היה ממש קל), אז כן. אני מדבר על Pictures at an Exhibition. באותה תקופה כשהתחלתי להקשיב ל-ELP, לא ממש נכנסתי לאלבום הזה. לא הייתי חסיד של אלבומי הופעה (עדיין לא ידעתי על מה אני מדבר). חשבתי שרק אלבומי אולפן הם העיקר. חרשתי את Trilogy, הייתי מנגן את Lucky Man, עושה קלידי אוויר על השולחן ב-Tarkus, וכל הזמן שר welcome back my friends to the show that never ends. לאלבום הזה הקשבתי, והבנתי שהוא עיבוד רוק ליצירה של אחד מגדולי מלחיני רוסיה, מודסט מוסורגסקי. הסיפור על היצירה מאוד עניין אותי. מדובר במחווה של המלחין לחברו האדריכל והצייר, ויקטור הרטמן שנפטר בגיל 39, והותיר אחריו מספר ציורים.



הציורים האלה, היוו את ההשראה לאחת מהיצירות הקלאסיות הגדולות בכל הזמנים. בהתחלה נכתבה כסוויטה לפסנתר, אחרי זה עברה פאזה לתזמורת שלמה ע"י מוריס ראוול, ו-96 שנים אחרי שנכתבה, ב-1970, הציג סופרגרופ של שלושה בריטים צעירים חסרי אלוהים ומלאי אגו, כשבאותה תקופה לא הופיעו הרבה וחששו שאולי לא יוכלו להופיע כמו פעם, והדהימו קהל של 600,000 איש בפסטיבל ה-Isle of Wight, הפסטיבל הגדול של בריטניה באותה תקופה, בעקבות שגעון וודסטוק, ועדיין עם כל ההיסטוריה והביג וואו שעשו ועדיין עושים מהפסטיבל, Wight היה הרבה יותר טוב. רק להגיד רשימה חלקית של האמנים ותשתכנעו: ג'וני מיטשל, הדלתות, הנדריקס, מיילס דיוויס בתקופה החשמלית שלו, ג'טרו טאל, המודי בלוז, וביום הרביעי של הפסטיבל, הופיעה השלישייה את הופעתה השנייה אי פעם. אמרסון פליט דה נייס, גרג לייק פליט קינג קרימזון עם in the court הנצחי, וקרל פאלמר מתופף חייתי שהגיע מעולמו המטורף של ארתור בראון ומ-Atomic Rooster.

אמרסון הציג לשניים את היצירה. והיה נלהב, כי ידע שהוא וחבריו הולכים לעשות היסטוריה... הוא ידע שה"תזמורת החשמלית לשלושה אנשים" (כמו שהוא כינה) שלו הולכת להביא את השלישייה לגדולה, וגם בדרך, לחשוף את הרוקרים לקצת מהמורשת הקלאסית. פאלמר הכיר את היצירה. סבא שלו שהיה מקישן בתזמורת, השמיע לפאלמר בן ה-7 את היצירה של מוסורגסקי. זה היה אתגר למתופף שלא ידע איך להתמודד בהתחלה עם כל שינויי המקצבים והמעברים המתוסבכים בטירוף.. אבל, הוא הצליח ובגדול. הם עשו חזרות יומיום. הוסיפו, הוציאו, עד לקבלת התוצר הזה, שהיה פשוט המפגש המדהים בין הקלאסיקה והשאפתנות שייצגה את הרוק באות תקופה. כשרוק היה צעיר ורעב. כשרוק לא פחד לנסות דברים חדשים.


מוסורגסקי כשהוא מקשיב לגרסה של ELP

הם ביצעו את היצירה לראשונה בהופעת הבכורה של הלהקה ב-23 באוגוסט 1970 בפלימות' גילדהול, וזכו לתשואות מהקהל. ו-6 ימים אחר כך, הופיעו מול אותו קהל מפלצתי באי וייט. הקהל שאג ושיבח. לייק אמר שההופעה הזו הייתה הגדולה ביותר שכל אחד מהשלישייה אי פעם עשה. למחרת, הם היו סופר סטארים. המלודי מייקר שיבח, שדרן ה-BBC ג'ון פיל, אויב גדול של השלישייה טען כי היה מדובר בבזבוז של אנרגיה וחשמל, עיתונאי איטלקי שלא הבין את החזון של השלישייה צעק fuck off, וכמו סצנה מושלמת בסרט הוליוודי, אמרסון הפעיל תותח שקנה בשביל להלהיב את הקהל. אותו עיתונאי עף לצד השני. הוא לא נהרג, אבל הקהל מת על הטריק הזה. אחד מתוך מיליונים של טריקים שאמרסון ישלוף במהלך הקריירה שלו.

היצירה הפכה כבר לקבועה ואהובה ברפרטואר של הלהקה. והקלטה שהקליטה שנה מאוחר יותר, בניוקאסל סיטי הול, הראתה ועוד איך הלהקה הזו הייתה פצצה של אנרגיה. התיאום והכימיה הין השלישייה מושלם, והמוזיקה נשארת בועטת ועדיין כיף להקשיב לזה, לעשות אייר קיבורדס, ולהשתגע עם עיבוד ליצירה של אחד מהמלחינים הגדולים שרוסיה אי פעם ידעה. למרות שלא הייתי עדיין בקטע של האלבום הזה, לא יכולתי שלא להתלהב מהפתיחה האלמותית של היצירה (Promenande) שרק חיכיתי שיחזרו אליה במהלך האלבום. המלודיה הזו פשוט יפייפיה, אחד המוטיבים היפים שאי פעם נכתבו, הייתי מנסה לפענח משמיעה לנגן את זה על הגיטרה, ובמשך הרבה זמן, זה היה הזיכרון שלי מהיצירה הזו. ואז, צפיתי בצילום אדיר מאותה תקופה אדירה של הלהקה, כשהם צעירים, עם שיער ארוך, בגדים גלאמיים, בהופעה מ-1970 בLyceum Theatre. החבר'ה מבריקים בביצועים, פאלמר מנגן בלי מעצורים (הבחור פשוט חיה. גם היום, וראיתי אותו כשהוא היה בארץ ב-2014), לייק ריגש, ואמרסון.. חצוף, לא אכפת לו מכלום. כשאמרסון ניגש אל המיקרופון ואומר לקהל שכפי שראה יש במקום תמונות של מוסורגסקי ושל הלהקה עצמה, מה שאומר שהם יבצעו את היצירה בשלמותה.

איזו הופעה! הופעה עם ביצים! החבר'ה נעים בין שקט לרעש, וכשהם מרעישים, כולם משתגעים, בעיקר אמרסון שלוקח את הסינתסייזרים הניידים שלו ופשוט מעביר אותם בכל מקום אפשרי. ההופעה הזו היא פשוט הוכחה מצוינת לכמה החבר'ה האלה היו פשוט מעולים ביחד, למרות העובדה שאמרו שלא באמת היה שיתוף פעולה, עם עומס האגואים שהיה שם. הצילום הזה הוא פיסה מצוינת של אנרגיה בימתית, והדבר היחיד שניתן לבקש זה היה להסיר את האפקטים הפסיכדליים המצועצעים והמעצבנים שמגיעים באמצע האלתורים בקטע שהכי מעניין לראות אותם (חראם זה הורס את העיניים). ומה פתאום מופיעות רצועות קומיקס של מרוול? זה היה די מיותר, ולמרבה הצער אי אפשר להסיר את זה. אבל זה לא משנה, חברי הלהקה שבעצם שניסו למנוע את ההפצה של הסרט הזה, מתגלים במלוא עוצמתם וכוחם. כמו ספרטנים היוצאים למלחמה, הם מביאים את כל מה שיש להם.

מי שרוצה לחוות קצת מELP בלייב, חייב לצפות בסרט הזה ולהקשיב לאלבום הזה. הוא עשה הרבה רעש כשהוא יצא, אף אחד לא חשב לעשות את זה, ואני חושב שמדובר בעיבוד הכי טוב שנעשה ליצירה קלאסית שמלחין כתב. מוסורגסקי צריך להודות לשלושה החבר'ה האלה שהביאו קהל צעיר להכיר את גדולותו של המלחין, וגם בכללי להיחשף למוזיקה קלאסית. חייב להודות, שזה באמת גרם לי לשמוע את הגרסה התזמורתית, הבדל של שמיים וארץ. הרי כי החבר'ה הכניסו כמה דברים משלהם, כמו הבלדה של לייק, The Sage, או ה-Blues Variations. למרות שמעולם לא באמת הקשבתי ליצירה בגרסה הזו באופן קבוע. האימפקט של ELP אצלי להתחיל להיכנס עמוק יותר למורשת הקלאסית, למרות שהיום אני מעריץ של קלאסי מודרני, אלה שבעטו במורשת, הא טונאליות והדיסוננסים של סטרווינסקי, שנברג, וארז, מסיין והרשימה עוד ארוכה, אני חייב הרבה ליצירה הזו של מוסורגסקי.



האלבום הזה שיצא אחרי השני האדיר שלהם, Tarkus, מבעיות משפטיות, עם עטיפה יפה שמשרתת יפה את האלבום (עוצבה ע"י ויליאם ניל), הוא תענוג לחובבי לייב באשר הם, חובבי סבנטיז ואותה אווירה הבלתי ניתנת לשחזר שם, אנשים עם ראש פתוח, שלא מפחדים לראות איך לכאורה, אמרסון, לייק ופאלמר בועטים ומרוקנים מן היצירה את הכבוד הראוי לה, להפך, הם גם עשו את העניין לנגיש יותר, זה כמובן יוזמה של לייק, שהוסיף את הבלדה הפולקית שלו The Sage, קטע יפה, שמראה בהחלט שלייק לא היה גיטריסט חובבן, הבחור יודע לנגן. ולא רחוק מהרמה של שני הסטיבים (נחשו מי). האלבום הזה גם יהיה מעניין לאוהבי האלקטרוניקה, שרוצים להבין איפה זה התחיל, הצלילים של המוג באותה תקופה מפלצת בלתי ניתן לתפעול, שהלהיבה את אמרסון שכל הזמן הוציא ממנו צלילים שאיך לעזאזל עשה? לפעמים הוא גרם למוג להישמע כמו אזעקה (הנמכתי לווליום ממש נמוך, כשראיתי את ההופעה ביוטיוב בפעם הראשונה). מאז אותו עיבוד של ELP ליצירה, הביאו כל מיני מלחינים בעיקר אלקטרוניים את הפרשנות שלהם, כמו איסאו טומיטה ז"ל שנתן ליצירה פרשנות חדשה עם סינתסייזרים שלו. ולמרות כל החידושים האלה, ההאמונד הוו ההאמונד המדהים שעדיין עושה את האלבום, ובכלל את כל הלהקה, כמה כיף לשמוע אותו, ואיך שאמרסון מוציא ממנו רעשים ש-WTF?

שווה כל כך לחוות את המוטיב היפייפה שכל הזמן מתנגן בוריאציות שונות, כל כך שווה לחוות את האלתורים שהחבר'ה עושים ומכניסים קצת מהבלוז לתוך היצירה הקלאסית, כל כך שווה לחוות את הקטעים הפסיכיים כמו The Gnome, שאמרסון ופאלמר נמצאים שם במיטבם, כל כך שווה לחוות את Sage היפייפה והנוגה, הטירוף והכיף שב-Hut of Baba Yaga. אם יש קטע מהאלבום שנמשכתי אליו הכי הרבה בזמן האחרון זה זה. טו-טו-טו-טו-טו-טו, וואו! הולי שיט! והעלייה בחצאי טון כל שנייה וחצי, וואו! ומה עוד? כמובן הסוף היפייפה והגרנדיוזי של השערים של קייב, שבו החבר'ה מסיימים יפה וראוי כמו מסע שהגיעו לסיומו, ולייק שר את המשפט הכל כך מדהים: "there's no ending to my life, no beginning to my death, death is life", קיבל כל כך הרבה משמעות עכשיו כשאמרסון הלך מאיתנו. כמה כיף שזכיתי לשמוע את הדבר הכי קרוב לדבר הזה, ביצוע של כל היצירה כולה עם הלהקה של קארל פאלמר, שקיבלה לזה גוון יותר פרוג מטאל, ועדיין זה היה מדהים, והקהל עמד על הרגליים (טוב כולם היו עולי ברית המועצות ו..מוסורגסקי).

אבל החבר'ה לא עוזבים כל כך מהר. לייק שואל את הקהל עם הוא רוצה עוד והחבר'ה נותנים עוד. והפעם לקינוח ולסיום ההופעה בטעם טוב, מביאים החבר'ה את Nutrocker, העיבוד המלא חיים שלהם לצ'ייקובסקי. הגרסה נשמעת כל כך זקנה בהשוואה, לורסיה הרוק אנד רולית שהפיחה בזה חיים, וגם היא הכירה את הרוקרים לצ'ייקובסקי. קלאסיקאים שמרנים היו חוטפים שבץ רק מלשמוע את זה, אבל את אמרסון זה לא עניין. אם זה אומר גם להכניס בלוז 12 תיבות באמצע, אז כן. והלהקה מסיימת בטעם טוב, ונפרדת מהקהל ומהמאזין, בתחושה שבאמת היית בהופעה הזו, ויוצאים מספוקים מהקצת יותר מחצי שעה האלו. זה אמנם אלבום קצר, אבל הוא מאוד מספק. זה הביצוע האולטימטיבי. החבר'ה היו שם בשיאם, ואי אפשר יהיה לשחזר את זה, במיוחד אחרי ששומעים את הגרסה החסרת חיים, הדלוחה והמשעממת שהקליטו החבר'ה בניינטיז עם In the Hot Seat, או שלמעשה לטובת האנושות, עדיף שלא לשמוע.

מתעבי הפרוג למיניכם, אל תתנשאו, ותקשיבו לפלא הזה. בואו ותראו שגם פרוגרים יכולים לרגש, בעיקר בסבנטיז, כל החבר'ה מנגנים עם וירטואוזיות ועם הרבה רגש. דבר שאנחנו צריכים היום בעידן שבו כולם הפכו לחקייני פטרוצ'י (יסלחו לי הדרימרים פה, הייתה לי תקופה של סגידה לדרים. היום אני בתקופה של הפסקה, אני צריך את זה רגע כדי לחזור לזה). מדובר פה באחד הניסיונות המוצלחים ביותר של שילוב בין קלאסי לרוק. ולמעשה, ELP עם האלבום הזה מראים בעצם מה זה פרוג רוק במהותו: רוק+קלאסי. אם יש עוד ניסיון מוצלח ביותר, אז כמובן המאסטרפיס של ג'ון לורד ז"ל בקונצ'רטו שלו לתזמורת וללהקה שבוצע ע"י דיפ פרפל יחד עם התזמורת הפילהרמונית של לונדון, ממש לפני שעזבו את הפרוג ועברו למטאל. יש את אלבום הבכורה ואת Tarkus ואת כל הקלאסיקות של החבר'ה, אבל ממש אבל ממש לא להחמיץ את היצירה הזו. אם יש אפוס שראוי לשבת לצד כל אלה זה גם "תמונות בתערוכה". אם אתם לא אהבתם את ELP, והניסיונות שלכם מהם לא זכורים לטובה, תשמעו את זה, ואם אתם לא אוהבים אותם בכל מקרה, אז לפחות רק את זה. האלבום הזה כמו שאמרתי, הוא אחד מאלבומי הלייב הכי טובים שהוקלטו אי פעם. עם made in japan, עם מינגוס והשישייה שלו בפריז, עם מיילס בתקופה החשמלית שלו באלבומים כמו Aghrta, עם דה הו וההופעה שלהם בלידס. מאוד מאוד מעניין מה היה קורה, אם הנדריקס היה עדיין חי, ובסוף מצטרף ל-ELP כמו שתוכנן ככה שהיו הופכים ל-HELP. הנדריקס אהב את הפרוג הבריטי, והוא העריך את המוזיקאים שהגיעו משם, ואמרסון שלא רצה עוד גיטריסט שיגנוב ממנו את הספוט לייט ושניהם היו חיות במה, גרם לכך שהקלידים יהיו במרכז הבמה. הנדריקס בסוף מת, וזה לעולם לא קרה בסוף, אבל עדיין זה ממש מעניים מה היה קורה אם גם הוא היה בתזמורת החשמלית הזו ואיך היה מוסיף מעצמו בעיבוד הזה.

בעיניי, הקלידנים הכי טובים שעולם הרוק אי פעם ידע הם כמובן אמרסון (עדיין מספר 1 אצלי), לורד ווויקמן (שיזכה לחיים ארוכים). אמרסון בהחלט הראה לרוק ולמוסיקה הקלאסית מה הוא יכול לעשות. ועכשיו, כשמתברר שהוא ירה בעצמו בגיל 71, בגלל העובדה שהוא כמעט ולא יכל לנגן כמו פעם מאוד עצוב. זה אפילו מכעיס. למה הוא עשה את זה? נכון שהוא לא יכול לנגן כמו פעם, ושהוא לא רצה לאכזב את המעריצים, ושמוזיקה הייתה למעשה כל חייו, ובלעדיה הוא היה פשוט מת. אבל רבאק ככה לעזוב? הוא יכל למצוא אלטרנטיבות כמו לכתוב את היצירה הקלאסית שתמיד רצה, מאחר ולא היה גאה במיוחד בקונצ'רטו לפסנתר שלו מהאלבום Works. זה יכל להיות מדהים. אבל, הוא עזב. וזהו. ועכשיו, כל מה שנותר לנו זו המורשת האדירה שלו, של לשלב בלי להסס בין סגנונות שעד אז נראו מנוגדים אחד לשני. אמרסון היה חלוץ, הוא אחד מאלה שהביאו את אבני הבניין למה שצפוי להתרחש בשנים הבאות במוזיקה הפופולרית. חיית כריזמה ובמה מטורפת, מלחין רציני, ואוהב מוזיקה בכללי, הוא יחסר לכולנו, ואני חושב שאין דרך יותר יפה לזכור מלשמוע או לצפות בביצוע של אותה יצירה שלמעשה שינתה את חייו שלו ושל חבריו לתמיד.

סוף סוף, פוסט שהייתי צריך לכתוב עוד לפני 4 חודשים סוף סוף נכתב, מעגל נסגר. היה שלום קית', אתה תהיה חסר ותודה על כל מה שהבאת. לא בטוח שמישהו עוד יעשה את זה שוב.


R.I.P Keith Emerson (1944-2016)

אז הנה האלבום לשמיעה, הנאה מובטחת: https://www.youtube.com/watch?v=U7NAGTq_IJQ
והנה הביצוע בליסיום. הנאה גם מובטחת: https://www.youtube.com/watch?v=4igIQ2TOASg
והנה הגרסה התזמורתית שראוול עשה, כדי להבין את הכל: https://www.youtube.com/watch?v=DXy50exHjes

צרפתי באמריקה

אחד הדברים הכי מדהימים ביצירות גדולות ואלמותיות, הוא שהן נפתחות בדרך כל כך צנועה ושקטה שלא מרמזת בכלל על העתיד לבוא. פשוט תחשבו על זה. הפתיחה של הבסון ב"פולחן האביב" הנצחי של סטרווינסקי, הפתיחה של מיילס דיוויס וחבריו את Kind of Blue עם צלילי פסנתר פשוטים, הסימפוניה התשיעית האלוהית של בטהובן, אבל היום, אנחנו נדבר על יצירה אחרת, של מלחין קצת פחות מוכר מהמצוינים לעיל, אחד המלחינים הגאונים והחשובים של המאה ה-20, שקצת קשה לי לדמיין את המוזיקה הפופולרית בלעדיו, מהאהובים עליי, אדגר וארז.

השם הזה מרתיע המון חובבי מוזיקה קלאסית, שלרובם קשה להסתגל לדיסוננסים, הקרשנדו, הסירנות הגועות ביצירותיו, כל אלה גרמו למספר מאזינים להירתע מהמלחין הצרפתי המהפכן. וארז שנשאר לאורך כל חייו אוונגרדיסט וחדשן, עד כדי כך שהשמיד חלק מיצירותיו שכנראה הלכו לפי הזרם.

היצירה שעליה נדבר, אחת מהגדולות של המאה ה-20, היא Ameriques. וכפי שאמרתי, כל מה שבדרך כלל מתאר את וארז בכלל לא נשמע בהתחלה. מוטיב אחד של חליל רגוע, כמו השקט שלפני הסערה, משהו עומד לבוא ולא ידוע מה, מרגיש כמו לשוטט ביער פסטורלי ואפל, כשהעתיד לבוא עוד לפנינו... מאוד מזכיר את פולחן האביב, ויש הרבה נקודות דמיון בין שתי היצירות, ועוד נגיע לזה.

וארז, אדם אקסצנטרי במיוחד, כבר עבר דברים בחייו. מסוכסך עם אביו לאחר שעזב את הלימודים הגבוהים, כדי להפוך למהנדס בדיוק כמוהו, יצירתו Bourgogne שהוצגה בברלין ב-1910 הצליחה לעצבן לא מעט בקהל, התגייס לצבא הצרפתי בתקופת מלחמת העולם הראשונה, שוחרר ב-1915 מסיבות רפואיות, ושנתיים לאחר מכן, ב-1917, הגיע לארץ החלומות, בה יצר את יצירותיו הגדולות ביותר, ופרח שם מאוד. אמריקה.

וארז האירופאי, עזב את מחוזותיה הקרירים של אירופה, לטובת אמריקה החמה והרגועה יותר לעומת מולדתו. סטרווינסקי עשה את זה, שנברג עשה את זה, ועכשיו גם וארז יצא לדרך חדשה, כשהוא מתחיל לכתוב את יצירתו הבאה. לאחר שהגיע לארצות הברית, כאמור, הוא השמיד את כל יצירותיו הקודמות, ולא השאיר להן זכר, כשהיצירה החדשה שלו היא "האופוס הראשון". במשך תקופה של כמעט יותר משנה 1918-1921 (הוא שיכתב את היצירה ב-1927), הלחין את אחת מיצירות המופת שלו, שלה נתן את השם בעקבות המעבר, הוא תיאר את היצירה כ"תגלית", עולמות חדשים, מציאת בית חדש, התחלה חדשה, הו וזו הייתה התחלה נפלאה.

וארז הושפע מאוד מאמריקה במהלך היצירה, לא פלא למה השם ניתן לה. הוא הושפע מחיי העיר הסוערים. הסירנות, הרעש, הביג בנד, והלחץ הגדול, כל זה אוגד לכתיבת היצירה. עוד השפעה מרכזית שגם דובר עליה קודם, ובהחלט אפשר לשמוע אותה ביצירה, היא סטרווינסקי ופולחן האביב. וארז נכח באותה הצגת הבכורה הבלתי נשכחת של היצירה ב-23 במאי 1914. וארז לקח הרבה סממנים שמופיעים באותו מאסטרפיס. לפעמים זה נשמע דומה מדי, אבל כמו שסטרווינסקי אמר: "אמנים קטנים מחקים, אמנים גדולים מעתיקים".



אבל בלי קשר, היצירה הזו עומדת בזכות עצמה. סטרווינסקי חזר אל תקופה עתיקה, אל הפגאניות, אל השבטיות. וארז מתמקד בהווה, באמריקה הסואנת והרועשת. וארז מפתח את המהפכה שכבר החלו ליצור, וAmeriques היא שוק אחד גדול. היא הולכת לכיוונים מפתיעים שקשה לצפות להם, ולא משנה כמה זמן עבר מאז היצירה נכתבה, תמיד מרגישים צעירים כשמקשיבים לה.

אז כמו שנאמר, היצירה נפתחת במוטיב החליל הפסטורלי, אי אפשר לדעת, מאוד רגוע אבל מלחיץ בו זמנית, ולפתע נכנסים כלי הנשיפה, המוזיקה מתגברת, האיום כבר הגיע, ומהרגע הזה, וארז משחק עם ה"שקט-רעש" פעם אחת אנחנו משוטטים באותו היער השקט, ולפתע אנחנו מותקפים ע"י בעל חיים טורף. רגע אחד הספינה שטה בים הרגוע, ורגע אחרי, סופה מתפרצת, ומשאירה את המאזינים בשוק טוטאלי.

וארז ידוע מאוווד אבל מאוד בשימוש שלו בסירנה ביצירות שלו. וזה נשמע הרבה פעמים ביצירה, לפתע כשיש קרשנדו, וזה נשמע כמו סיוט מוזיקלי, הסירנה מתגברת ומתחזקת (קצת קשה לשמוע את זה בארצנו הקטנה, כשכל צליל כזה הוא סיבה לרדת לממ"ד), והמאזין נותר מבוהל, אבל ביחד עם זאת סקרן, נשאר ערני למהלך הבא.

היצירה הזו, 89 שנה מאז הוצגה לראשונה ב-9 באפריל 1926 (וכמובן שהתקבלה בהרמת גבה), נשארת בועטת, רלוונטית, ושורדת את מבחן הזמן. יש משהו במוזיקה הקלאסית המודרנית שגורם לך להרגיש צעיר לנצח כשאתה שומע את זה, האנרגיות חייתיות כמו של להקת רוק רועשת, או של הרכב ג'אז חופשי ופרוע.

וארז הושפע מאוד מהפיזיקה, ויצר תאוריה כשהוא מתאר את הצלילים כישויות תלת ממדיות הנעות במרחב בעזרת האנרגיה של הקצב, והמצלולים נוצרים כשהם נפגשים. במקרה של המלחין, צליליו ממשיכים לנוע להם במרחב, ולהשפיע על מספר גדול של מוזיקאים. כן כן. אחד המלחינים המשפיעים ביותר, שרובכם אולי לא שמעתם עליו.

רוצים דוגמאות? ובכן, צ'רלי פרקר הyardbird, מספר גדול של מלחינים ממחנה האוונגרד, לנון ומקרטני(Revolution 9? anybody?), ואיפשהו באמריקה נער אחד בשם פרנק זאפה נחשף לוארז דרך ביקורת על יצירתו במגזין. וארז הפך למודל האמנותי שלו. ליום הולדת הוא קיבל כמתנה שיחת חוץ עם המלחין. למרות שהשיחה לא התקיימה מסיבות שונות, וארז שלח לזאפה הנלהב מכתב בו הוא מודה לו על הערכתו, מספר לו על יצירה חדשה שהוא מתכנן (שהיא בעצם "מדבריות" עוד מאסטרפיס שאולי אכתוב עליו מתישהו), וגם הזמין אותו לפגישה(!). פגישה מעולם לא התקיימה בין השניים, אבל זאפה שמר את המכתב ומסגר אותו בביתו עד יומו האחרון.

ברור שגם אמני מוזיקה אלקטרונית הושפעו מאוד מהמלחין, כשוארז הוא אחד החלוצים שאחראי על היווצרות הז'אנר עם "פואמה אלקטרונית". יצירת מוזיקה קונקרטית שנתנה לוארז (בצדק) את התואר "אבי המוזיקה האלקטרונית" (גם על זה אכתוב מתישהו אולי, וואו כל כך הרבה דברים לכתוב).

Ameriques הייתה ונשארה יצירת מופת, עומדת אצלי בגאווה לצד פולחן האביב, פיירו הסהרורי, קינה לקורבנות הירושימה ועוד ועוד. היא נשארת בועטת, ומאוד מסקרנת, וכיף לשמוע אותה כל פעם מחדש, מאז שמעתי אותה, זה פתח עולם חדש לגמרי שונה ממה שהכרתי. וארז בעצם שימש לי כמבוא לעולם המוזיקה הקלאסית המודרנית, והתחלתי להתעמק באוונגרד. לא סתם הוא אחד המלחינים האהובים עליי. חובבי המוזיקה הקלאסית המסורתית, אל תשמעו את היצירה אם אף פעם לא אהבתם את 12 הטונים, קרשנדו מתגבר, מקצבים משתנים, או דיסוננס שצורם לאוזן.

היצירה מתאימה במיוחד לרעבים לחידושים מביניכם, אני עדיין נהנה לשמוע את היצירה הזו, אפילו הרבה יותר מלשמוע איזשהו קטע של באך, או סימפוניה של מוצרט. וארז מצייר תמונה. כמו קנדינסקי או דושאן, הוא מחולל מהפכה, יוצר מהומה על הקנבס, ומרתק את מי שנתקל בתוצר. רוקרים, לכו לשמוע את הדבר הזה, זה פאקינג מדהים. תשכחו מכל הסטיגמות שמקשרים למוזיקה קלאסית, זה כל כך לא נועד להרגיע אתכם, או לרכז אתכם במהלך משהו שאתם עושים (למרות שגם בפורמט הזה, זה ממש אחלה). זה תובע ריכוז מלא מכולכם, והנאה בהחלט מובטחת.

אני כותב את הכתבה הזו, בתקווה שיתחילו להכיר את המורשת של המלחין האדיר הזה, אין עליו כמעט שום מקור בעברית, מחקרים על יצירותיו והשפעתו הם מועטים, וזה לא בסדר. אולי הוא כבד מדי, אולי הוא יותר מדי הארדקור, אולי יהיה קשה מאוד להתחבר ליצירתו, אבל אי אפשר להגיד שהוא לא מעניין. לכו בעקבות זאפה, ותבינו מאיפה כל הטירוף הזה התחיל.

וכמו שוארז בעצמו אמר: "המלחין בן זמננו מסרב למות!".

עכשיו לכו לשמוע: https://www.youtube.com/watch?v=Nq8SKwi-ycE

John Zorn - Mysterium

אוהבים ג'אז? מצוין! אוהבים מוזיקה קלאסית? נפלא! לא אוהבים אוונגרד? אל תמשיכו לקרוא את הביקורת הזו. כי מדובר כאן באלבום של מוזיקאי גאון אחד שהוא חיית עבודה שהחליט כי הוא רוצה להלחין ולנצח על מוזיקה בסגנון המלחינים הגדולים של המאה ה-20. סוג של מחווה לאותם גיבורים. אני מדבר על ג'ון זורן.

יהודי טוב מניו יורק, רב נגן, ומאסטר בתחומו. זורן כסקסופוניסט, לא נותן חשבון לאף אחד. הוא אחת הדמויות החשובות בג'אז האוונגרדי. מי שמכיר, יודע שהבחור עושה לסקסופון האלט שלו את השד יודע מה, ומוציא ממנו צלילים, שקורעים את עור התוף. הוא וורקוהוליק. הוא השתתף במעל 400 אלבומים, מאז התחיל את הקריירה שלו ב-1973, והוא נודע בזכות מספר פרויקטים.

למשל שתי הלהקות שאותן הוביל בשנות התשעים, Painkiller ו-Naked City ששילבו בין ג'אז אוונגרדי חסר מעצורים, לבין דת' מטאל, גריינדקור והמון המון הומור. או Masada שמשלבת בין ג'אז למוזיקת כלזמר יהודית. את הדיסקוגרפיה שלו אני אפילו לא קרוב להכיר חצי ממנה (רחוק מאוד), ועדיין מגלה את העבודות שהבן אדם עושה. חוץ מזה, יש כאלה שהסבירו הרבה יותר טוב ממני (כמו בבלוג Japan in a Dishpan של יוחאי וולף) על האיש. אבל, אני כאן כדי לדבר על הישג אחר שלו, ובשבילי מהטובים שלו.

זורן, מעריץ של מוזיקה קלאסית מודרנית, שהאזין לה בשנות נעוריו, יצר מספר יצירות בסגנון כבר לפני מספר שנים. ובמאה ה-21, ב-2005, הוא מוציא לאור תחת הלייבל שלו "צדיק", את האלבום Mysterium, שהשם שלו כל כך מתאים לאלבום.

זורן עשה כאן מספר יצירות שלא מעוניינות לחדש, אבל הוא מצליח כל כך להגיע לרמות שאבותיו הרוחניים הגיעו, כמו אוליביה מסיין, אדגר וארז או ארנולד שנברג. מי ששומע קלאסי מודרני, כבר מוצא דמיון בין המוזיקה באלבום, לבין שיטת 12 הטונים שאותה הגה שנברג המהפכן. מי שבא לחפש מוזיקה קלאסית מרגיעה וקליטה לאוזן כפי שחשב שהיא, יתאכזב מרה. אבל, מי שבא בראש פתוח, עם רעב מוזיקלי למשהו חדש ולא בדיוק לקטע ההוא שלא הכי נצרב בזיכרון, ישמח מאוד.

במשך לקצת יותר מחצי שעה, עם 3 יצירות (אחת חולקה ל-3 חלקים מה שהפך את זה ל-5 רצועות), מביא זורן את הפרשנות שלו למלחינים המהפכניים ששינו את החוקים של המוזיקה באותה מאה. אז מה בתפריט, פתיח א טונאלי של 9 דקות, קטע א קאפלה מרשים ומסתורי במיוחד, ולסיום יצירה פראית ובועטת במיוחד, בה הכינורות צורמים במיוחד.



אז בפתיחה ביזארית מאוד, מגיע Orphee פתיח בן 9 דקות, שכבר מתחיל את המסורת השנברגית, במוזיקה א טונאלית במיוחד, שלא תיזכר לכם בראש על השמיעה הראשונה. בקטע בולטת במיוחד המוזיקאית איקו מורי. המתופפת היפנית פליטת להקת DNA המהפכנית, שמוסיפה אלמנטים אלקטרוניים העונים להגדרה של מוזיק קונקרט, כמו שעשו גדולים לפני כמו וארז ויאניס קסנאקיס. פתיח מצוין, שכבר משאיר את המאזין ערני וסקרן.

ואז מגיע היופי במלוא הדרו. Frammenti del Sappho. היצירה הארוכה באלבום. 13 דקות של א קאפלה מסתורית, שלוקחת אותך למקומות לא מוכרים (כמו זה שבעטיפה הנהדרת, כנראה גוסטב דורה). הזמרות פועלות בצורה נהדרת. הכל בתזמון, הכל במקום, או כמו שרדיוהד אמרו: Everything In It's Right Place. פשוט יופי. מכל הקטעים הבלתי ניתנים לעיכול, מהקטע הזה ספציפית יענו אלה שמחפשים שלווה באלבום הזה. כי יש.

ואחרי העלייה לגן העדן, חוזרים בחזרה בלי שום התראה, לעוד 9 דקות פראיות במיוחד. היצירה Walpurgisnacht שחולקה ל-3 חלקים, והיא מנוגנת ע"י כלי קשת בלבד, מתחילה בצלילי פיציקאטו, ומשם לכינורות מאיימים כשקטעים רבים, יקרעו את עור התוף, בעיקר בחלק השני, בו הכינורות נשמעים כאילו יוצאים מדעתם, ואפשר להשוות את זה לטירוף של זורן על הסקסופון. עד הסוף בו כל הכינורות מסיימים בשקט בשקט, והכל מסתיים בפתאומיות שמביאה לדממה המוחלטת. כך מסתיימות להן 32 דקות שהמאזין האוונגרדיסט יוצא בסיפוק, למרות האורך הקצר במיוחד.

זורן עשה פה עבודה יפה, הישג שהוא יכול להתגאות בו, לא סתם הוא קרא לאלבום כאחת מ"היצירות העוצרות נשימה היפות ביותר שיצרתי בחיי", עם כל ה"צניעות" הזו, הוא צודק. האלבום הזה הוא מחווה יפה למלחינים הגאונים, שיכולים להתגאות בממשיכי דרכם. יש פה יופי ווקאלי לצד לחנים בועטים ובלתי מתפשרים, שכנראה לא ישמעו באולם הקונצרטים בזמן הקרוב.

האלבום מומלץ לחובבי אוונגרד, בעיקר של אותו דור מלחינים מהפכני. מי שאוהב מוזיקה קלאסית, צריך לזכור כי מדובר פה בקלאסי אחר לגמרי. זו לא מוזיקה מרגיעה במיוחד, והיא לא מתאימה לכל אחד בכלל. גם מי שמכיר את זורן, צריך לשכוח מהאוונגרד ג'אז/הארדקור פאנק העליז של שנות התשעים, או Masda Songbook וכו'...

אוהבי מוזיקה בהמוניכם, בואו והקשיבו לנפלאותיו של זורן, ותחשפו ליופי של תווים מעוותים, עם גישה חצופה במיוחד בלתי מתפשרת בעליל. מי שאהב מוזמן בכיף לעבור לאלבומים דומים כמו Rituals הנפלא או Magick. האלבום עצמו די קשה להשיג בדיסק, ולרוב המחיר די יקר יחסית, למרות שהוא לא מאוד מאוד נדיר.

אז הנה מצורפים חמשת הקטעים, כיוון שהאלבום במלואו לא נמצא. אז תקשיבו, ותנו לזה מספר שמיעות, זה מרתק, זה פותח את הראש, ועד כמה שזה קצר, יש תחושה שזה מספק, שלא צריך יותר מזה. חוץ מזה, אפשר לבהות בעטיפה שעות.

Orphee
Frammenti Del Sappho
Walpurgisnacht, Pt.1
Walpurgisnacht, Pt 2
Walpurgisnacht, Pt 3