שנת 2020 כבר פה לאיזה חודשיים. ואני לא יודע לגבי הגויים, אבל יצאו לנו כמה דברים חדשים וטובים. ככה כדי להחיות את הבלוג החי מת הזה. אז ניתן ככה בכיף שלוש המלצות לשלושה אלבומים חדשים ומעניינים מסגנונות שונים שש מה לומר. כנראה אולי שרובכם שמעתם עליהם. אבל, זה שווה בזמן אמת: כולם אלבומי בכורה, אבל אף אחד/ת מהחבר'ס פה צעיר/ה בסצנה.
עמרי סמדר - קולאז': מחווה אלקטרונית למוזיקה ישראלית על זמנית
מדינת ישראל קיימת פה ושם כבר 70 וקצת שנים. על הדרך, עם תכניות כושלות כמו כור היתוך, יצאה ריאקציה יפה שקוראים לה רב תרבותיות. זה לא רק אשכנזים שבאו מהגלות באירופה הקרה, גם אי שם מהמדבר והפיוטים מבית ר' שלום שבזי ועוד הרבה דברים. בישראל כבר מזמן ידועים בשילוב בין מזרח למערב. יש הכל. מוזיקה מזרחית, רוק, פופ. עמרי סמדר הדי ג'יי התל אביבי החליט לקחת על עצמו וואחד משימה. הוא אסף כמה קלאסיקות ישראליות ממיטב האמנים שהיו ויש פה במהלך ה-70 שנה האלה, ועדכן אותם אל תוך מציאות עכשווית של ריקודים במועדון. עם ביטים של four on the floor כיאה לאייטיז אבל בלי לטשטש ולזרוק את כל מה שלמקוריים היו להציע.
פתאום "צלצולי פעמונים" של אהובה זצ"ל שכבר נחרש בכל מקום, הפך ל-Fאנקי/אורבני בטירוף. ברי ו"עיר של קיץ" קיבלו בסים לפנים, יהודית רביץ מעולם לא נשמעה כזאתי מקפיצה וכיפית. לא אעשה עוד ספוילרים. הקולאז' של סמדר הוא אחת המחוות הכי יפות שהמוזיקה הישראלית ידעה בזמן האחרון. והיא הייתה צריכה ריפרש כזה. זה פשוט כיף. גיורגו מורודר בתל אביב מכרם התימנים ועד לדיזנגוף. הרמיקס הזה מעדכן את הקלאסיקות לתוך המאה ה-21 בעשור החדש, ואפשר לומר שגם למי שאין לו מושג מי זו שושנה דמארי היום, לא יכול שלא להזיז ת'עצמו. אפשר להשיג את זה בתקליט, כל מה שאני מבקש בחיים ש"נענע דיסק" כבר ישימו אותו על דיסק.
הזאבות - הארץ השטוחה
להיות כנה לא משתגע על האינדי בארץ. חלקו פועל תחת נוסחה ברורה. ויעני, אין מה לחדש. הזאבות פרצו לי לפיד בפייס ככה שזה היה בלתי אפשרי להתעלם מהן. אני לא יודע מה עושה לי את זה. יכול להיות שזה ההומור שמופיע בקליפים ובחלק מהשירים שלהן. גם רואים שהן ככה מחוברות וזה יפה כל כך. לא רואים "להקתיות" כזאת בזמנים כאלה. מי שבקטע של הפיקסיז, פי ג'יי הארווי וכאלה, יכול להתלהב מהעבריות פה. הרבה נוהגים להשוות ל"מכשפות", אני לא חושב. נראה לי שפשוט אוהבים לעשות עניין מזה שהן בנות. אבל בתכל'ס, כיף לחוות פורקן ולהשתגע קצת בין היתר בגלל שאין דברים כאלה בארץ מאז הניינטיז. מלא דיסטורשן שלא תפסיקו לעשות הדבנגינג. הטקסטים של יפעת בליסיאנו (שירה, גיטרה) גורמים קצת לפתוח עוד יותר את האוזן. השיר הכי טוב באלבום "אבא של שירה" גם מבחינת לחן וגם מילים, שם את השטויות בצד (שלא תחשבו יש הרבה דברים רציניים כאן) ויש פה איזה סיפור משונה. אהבה סטייל "אמריקן ביוטי"? הורות חסרה? אהבה אפלטונית? אני אמשיך לזרוק מושגים לנצח? והפזמון נשאר בראש לנצח.
בתכל'ס, אני מרגיש שזו להקה שעם החברות הן יישארו להרבה זמן. זו להקה שאני מרגיש שעדיין לא מיצתה את הפוטנציאל שלה לגמרי, אבל אם זה ממשיך ככה, הן בדרך. מאיפה אני יודע, אולי יהיו כיוונים מפתיעים. אבל עד אז, אפשר פשוט ליהנות מכל זה. יש סקא שמגיע משום מקום בשיר הנושא, יש שיר הלל לאנה אהרונוב ובתכל'ס הן יודעות לנגן. מוריס מביאה ליינים שנותנים עוד משהו יחד לריפים, רוני "סנייק" מפציצה וטליה ישי נותנת בס שהוא לא בדיוק ליווי פשוט לגיטרה. זה אלבום קצר, וחלק מהשירים נשארים איתך בתת מודע כשהולכים ברחוב. באמת כיף, יהיה לכם כנראה עוד יותר כיף בחינגה שהן עושות ב-25.2 בבארבי לחגוג את האלבום שיצא.
ברנע - תל אביב פרק א'
בנדר אני לא משוחד, על אף שהדי ג'יי/מפיק רן ברנע אח יקר. לאלבום הזה כבר היה טיזינג באוגוסט. המגזין של ברנע "הספוג", הפך ללייבל עצמאי שמוציא אחלה של דברים. אז קיבלנו שלושה סינגלים לפני האלבום המלא.
האלבום המלא לעומת זאת גדול מסכום חלקיו. אני לא משתגע על היפ הופ ישראלי (אנחנו חזקים בטראפ), אבל רן מביא פה אלבום ששואף לרמה הבינלאומית ועושה יפה.
האלבום קצר ומתומצת משלב כל מיני דברים מהאוס עד לטראפ, ספוקן וורד ואפילו בלדות עם אירוחים של כל מיני כוכבים מקומיים בזירה כמו דור3 וטדי נגוסה. ברנע אוהב-שונא את תל אביב. זה שיר הלל וגם ביקורת. הסמים, תרבות ההיפסטרים, הרצון לשאוף לחו"ל. כל אלה נושאים שמעסיקים בטקסטים וזה לא מטופל בקיטש וביעני" מגניבות. זה אמיתי.
זה אלבום שאפשר לקלוט ישר בשמיעה ראשונה. למי שאוהב את האלבומים של טיילר, ארל סווטשירט או וינס סטייפלס שמספרים סיפור, אז אפשר לראות איזה יופי נוצר פה בעברית. כי אחרי הכל, בצדק מבקשים פה להפסיק לחקות את אמריקה וליצור שפה משלנו. זה עובד יפה.
היי לכולם! מצרף פה תרגום שלי לסיפור הקצר של הביטניק, כנראה האבא של הרוק נ רול לייף סטייל ואחד הסופרים האהובים עליי - ויליאם ס. בורוז. הסיפור הקצר הזה שפורסם ב-1989 בצירוף עם סיפורים קצרים אחרים תחת הספר Interzone, הוקלט לאחר מכן ע"י בורוז ב-1993, לצלילי היפ הופ אינסטרומנטלי עירוני שיצרו The Disposable Heroes of Hiphoprisy, הרכב אינדסטריאל היפ הופ שהוציאו יחד עם בורוז אלבום ספוקן וורד שלם, מומלץ בחום. מצרף קישור לסיפור הזה ספציפית, חוץ מזה תיהנו!
הרבה מאיתנו בהייפים רבים לאחרונה. אצלנו, אנו נרגשים מהופעתו של מורנו ורבנו, דודו פארוק עם שירו החדש "ארמני". בשאר העולם, מלבד הניצחון הגדול באירוויזיון, כולם עדיין המומים מהכאוס הביזארי של דונלד גלובר אשר אולי ידוע יותר כצ'יילדיש גמבינו. בין אם במשחק או במוזיקה, הבן אדם מראה כל פעם למה מדובר בכישרון מיוחד. אבל מאז שבוע שעבר, אף אחד עדיין לא יודע איך לעכל את הדבר הזה. וכולכם יודעים מה אני מדבר. שבוע עבר מאז גמבינו הוציא לאור שיר חדש אחרי שאמר שפורש מהמוזיקה לחלוטין. אבל This Is America הוא סטירה מצלצלת לפנים. שבוע עבר, מאז ראינו את גלובר רוקד בצורה מדהימה, עושה פרצופים מעוותים למצלמה ובעיקר, עושה בלגן אחד גדול. וזו (כמו השיר) בדיוק כמו אמריקה. אני מרגיש חובה להוציא את דבריי לגבי השיר הזה שבאיזשהו מובן כבר צבר מומנטום ויוצר דיונים רבים. דונלד גרם פה לאיזושהי רעידת אדמה ואנשים באינטרנט מתחילים להתדיין, לחלוק אחד על השני, לשאול ולתהות.
ובו בזמן, אנחנו מאוהבים בטירוף של דונלד, בפרצופים המטורפים וצעדי הריקוד שנראים כמו עגור אחוז טירוף. הכל מתאחד ל-This Is America של צ'יילדיש גמבינו. הדבר החם שהולך עכשיו. כמות הממים שנעשתה בעקבות הקליפ גדולה יותר מכמות הגרביים שלי במגירה (כאילו שיש מה להשוות), כמות סרטוני התגובות והדיונים גדלים מרגע לרגע ונותר לשאול מה הקטע??? מה יש לכולם מהמזוקן המטורף הזה? ובכן, בואו נפתח את זה ככה. תורת היחסות הפרטית של איינשטיין, טוענת שאין מרחב וזמן מוחלטים. אם לא ניכנס לפרטים, ניקח דוגמה ונגיד שאם אדם מסוים ייסע במהירות גבוהה ביותר בחלל, בזמן שאצלו יעבור זמן מסוים, הזמן שעבר בכדור הארץ יהיה הרבה הרבה הרבה יותר גדול. נעזוב את הפיזיקה עכשיו ונאמר שאם אותו אדם מסוים חזר לכדור הארץ, הוא יראה שלא הרבה השתנה.
לפני קצת יותר מ-50 שנה, ג'ון קולטריין הגדול הקליט את הקטע המצמרר Alabama אחד הקטעים היפים ביותר עלי אדמות, קינה לנספי אירוע הפיגוע בכנסייה לשחורים באלבמה. אי שם בסבנטיז, ג'יימס בראון נהיה זועם במיוחד מהרגיל ותיעד אמריקה שסועה וכועסת אחרי רצח מרטין לותר קינג בFאנק אנרגטי מלא אש. בניינטיז, דיוויד בואי דיבר על הפחד שלו מאמריקאים ודונלד גלובר ב-2018, מצדיק בדיוק את הפחד של זיקית הרוק נ רול. במשך שנים, אמנים תיעדו את אמריקה וביקרו אותה על הרבה דברים. אם קיפוח השחורים, או תרבות הזבל האמריקאית והשחיתות הפוליטית (מישהו אמר פרנק זאפה?) או כמו במילותיו של אלן גינסברג: "אמריקה נתתי לך הכל ועכשיו אני כלום".
נעזוב את הניימדרופינג ונדבר על איך דונלד גלובר תפס לא רק את הכאוס של אמריקה היום, אלא דברים שאפילו חורגים מגבולה של האימפריה עצמה. בואו נתחיל במוקד ההפתעה, הקליפ. דונלד מפליא בצעדים לצלילי מקהלה אפריקאית ששרה מנגינה מסוימת באקסטזה, כשדונלד שר שכולנו רוצים לחגוג. אך לפתע מתוך שום מקום, הכאוס מתחיל. האוטופיה האפריקאית מופרת ע"י טראפ אכזרי ורומס עם בס עוצמתי, דונלד מרפרפ באדישות. וזה מה שהופך את השיר הזה לכל כך מצמרר. השירים שמתעדים מצבים קשים ונשארים מרגשים, הם אלה שחפים מדרמה ענקית. לצעוק ולהתמרמר על המצב לא בדיוק גורם לשערות לסמור. זו האדישות שמלווה בהגשת הטקסט. זה העניין שזה נראה שהאמן מציג מציאות בה אנשים רגילים לחלוטין לכאוס המטורף הזה. הכאוס שחל בקניון מצביע על הצביעות של אמריקה.
בואו נתחיל בעניין שאין יותר אחד שאוהב partypooping ממני. אוהב מסיבות אין ספק. אבל אם יש רגאטון ואנשים רוקדים לדבר הזה, הייתי מת לאיזה משהו שיהרוס את המערכת וישר ישנה את המוזיקה למשהו רקיד אבל מזעזע בו זמנית. וזה This Is America, עם הקיץ יבואו כל מיני להיטים שונים. ביניהם שירי פופ לעוסים וקיטשיים. חלקם יהיו רעים, חלקם יהיו טובים. חלקם יהיו שירי טראפ כיפיים (טראפ זה כיפי וזה מצחיק לרקוד לזה, אל תנסו להוכיח אחרת). אבל כולם יגרמו לכולם לרקוד וליהנות. אבל איך אפשר לרקוד וליהנות כשבחוץ, יש אלימות אקדחים בכל רחוב באמריקה? בטח שאפשר. בזמן שהשגרה מלווה בריקודים ומסיבות, החברה שרויה בכאוס אכזרי שמתערבב באוטופיה מחויכת. דונלד רוקד בזמן שכולם רצים בחניון להוציא את גופות הקורבנות של הקליפ. מקהלת גוספל עם סאונד חי ומלא חיים יכול להיגדע מיד עם הישמע קול הM-16.
במצב הרוח המשתנה של השיר משירה אפריקאית אקסטזית פופית סאנשיינית לבין טראפ אכזרי אחוז טירוף, דונלד גלובר מצליח לתפוס את האלימות השגרתית באמריקה שגוברת יומיום, כשלקראת סוף השיר, כשאנחנו מצפים שוב לברייקדאון עוצמתי, המציאות המטורפת של הבס האימתני משתלבת בקלות עם המסיבה של תחילת השיר אחרי ראפינג קצר על הבחור שזועם על אמריקה וטוען שהיא חייבת לו הרבה על עוגמת הנפש שנגרמה לו. ואם שוב נחזור לדבריו של גינסברג, שביקר את אמריקה השמרנית, אפשר לומר כי היום זה: אמריקה נתתי לך הכל ועכשיו את חייבת לי. סוף השיר שמשלב את שני האלמנטים, הרגוע והמתוח, השמח והמטורף, השפוי והפרנואידי, הרגיש מול האדיש ועוד ועוד, מייצג בצורה מדהימה את אמריקה. אומה שכולה תרבות פופ של ריקודים ופאן ובו זמנית, שרויה בתוך כאוס אלים ובלתי פוסק של אנשים שמוציאים אקדח ויורים במישהו כל שתי דקות.
גינסברג. צדק בדבריו על אמריקה עד היום.
על הדרך, אני חושב ש-This Is America לא רק רלוונטי לאמריקה עצמה, אבל לשלב את המציאות המשונה הזו גם בארצנו הקטנה, עם הודעה על מתיחות כל פעם וויכוחים בין מחנות שונים. זה לא משנה אם אתה בעד או נגד הממשלה, או מי צודק היהודים או הערבים ומי יצא הרע בסיפור, כל יום בארץ הזו מלווה בשגרה משונה של טירוף שנראה כנורמה מוחלטת. וזה יכול להיות רלוונטי לרבים. זה בדיוק העניין שדונלד תפס בדיוק בשיר הגדול הזה. השיר הזה שנמשך 3 דקות אבל מרגיש כמו אלבום שלם מתומצת עד הסוף. מה שהופך שיר לגדול זו הרלוונטיות שלו לתקופה. וזה אכן אחד כזה. שנים רבות אחרי רצח קנדי, מלקולם X וקינג, לנון עדיין אלימות ניכרת באמריקה וכנראה גם בכל מקום. ואנחנו לא לחוצים. זה שגרתי לחלוטין, כל אחד כבר מורגל למציאות מטורפת. ולמרות מקצב אכזר ובס מאיים, אנחנו עדיין ממשיכים לשיר לצלילי גיטרה אקוסטית נעימה ורוקדים בחיוך בלתי פוסק, לעתים גם בריקוד מטורף.
כמו בצלילי הבסון של "פולחן האביב" הגדול של סטרווינסקי שאף אחד לא ציפה בכלל למה שעומד לבוא אחרי זה, לא ציפינו למכה הזו שצ'יילדיש גמבינו ממיט עלינו בשיר שצועק הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים והרבה יותר מהעובדה מ"שיר שמתאים ל-2018 באמריקה של טראמפ". אם החברה אדישה, או אלימה הכל נכון. עד אז, אני מקווה שדונלד מקווה להפתיע אותנו בעוד דברים נוספים לזמן הקרוב. בינתיים, הוא מצליח יפה.
בבלוג הזה, יש רגעים שאני יכול להצדיק לעצמי את הפוסטים שאני כותב, שרובם נכתבים ככה סתם בלי סיבה. אבל לזה יש.. אתמול, לפני 3 שנים, אני לא הייתי בדיוק מודע לזה בזמן אמת, הוציא קונג פו קני, קיי דוט, הלא הוא קנדריק לאמאר את אולי האלבום הטוב ביותר של העשור הנוכחי, To Pimp a Butterfly. יצירה אפית, חוצה יבשות וסגנונות, בעלת אמירה חברתית ואישית קשה, ששינתה את כל המשחק לראפר מקומפטון. אותי האמת, זה סופר מרגש. זה כבר מצדיק את העניין לקרוא ליצירה הזו כאלבום מופת. יצירת מופת. משהו נצחי שנשאר אחרי הרבה מאוד זמן. עד אז, קנדריק, למרות שהתעסק בנושאים קשים, הוא עדיין היה אהוב בקרב מעריצי ההיפ הופ ומלא להיטי מסיבות. מאז 2012 כשהוציא את Good Kid M.A.A.D. City, קנדריק שמר על פרופיל נמוך. וכמו איזה צ'ולנט טוב, הוא נתן לפרויקט הבא להתבשל לאט. 3 שנים. עובד וסמלי לעכשיו. בתקופה הזו, לאמאר הקליט סקיצות, כתב ורסים, יצא לטיול שורשים באפריקה, הביא כמה חבר'ה לסשנים: ת'אנדרקט, פליינג לוטוס, קמאסי וושינגטון, אפילו ג'ורג' קלינטון(!) ועוד ועוד הרבה מאוד ראפרים, מוזיקאים ומפיקים מוכשרים כדי לשייף את כל המניפסט הזה של ה79 דקות.
אלבומים גדולים בדרך כלל הם אלה שמגדירים דורות. אלה שעיצבו את התקופה שלהם והשפיעו על הדורות שאחריהם (ובמקרה שלנו, אפילו על אלה שלפניהם). ואני יכול להגיד ש-TPAB הוא אחד כזה. בסיקסטיז היה את סרג'נט פפר, בסבנטיז היה את Dark Side of the Moon, בניינטיז זה היה OK Computer. האלבום של קדנריק הוא המעצב של הדור שלי. בתקופה שחלקנו חשבנו שאין מוזיקה טובה היום, חטפנו סתירה מצלצלת לפנים ששינתה לנו את הפרספקטיבה. ז'אנרים הפסיקו להיות מוגדרים לגבולות. פתאום בא בחור בן 27 מקומפטון, עם סיפור קלאסי של ראפר שבא מגיהינום עלי אדמות, אחרי הרבה מאוד party tunes, ומשלב בתוך ההיפ הופ שלו את הFאנק של ג'יימס בראון והג'אז של מיילס דיוויס והרבי הנקוק. הרבה אמרו שהיפ הופ הוא סגנון "נחות", לא הרפתקני, רדוד. האלבום הזה הביא את כל אוהבי הג'אז, הפיוז'ן, אפילו רוקרים הקשיבו. זה הרגיש שמאות שנים של מוזיקה שחורה נוצרה כדי להגיע אל האלבום הזה. מוזיקת מחאה חיה, מרגשת, כנה במסגרות שונות השתלבו לתוך אחד.
אבל בואו רגע נעזוב את השבחים והסופרלטיבים כדי להסביר גם למי שלא חווה, או חושב עדיין על היפ הופ כשירים על יריות בניגס, זיונים ומסיבות. לאמאר, שהתגלה על ע"י ד"ר דרה, גם הוא פליט קומפטון. אז, חבר בהרכב המפורסם N.W.A. הסמל המובהק לגנגסטה ראפ. לאחר מכן, אחד המפיקים המוערכים ביותר בעולם ההיפ הופ וצייד כשרונות. קנדריק אחרי EPs תחת השם K Dot שזכו לתשומת לב, החליט לאמאר להיות כנה ולהשתמש בשם שלו. ב-2011 הוציא את האלבום הראשון שלו Section 80. ויחסית לאלבום בכורה, הוא עשה את זה יפה. עם ביטים ופלואים קליטים, הוא דיבר על הרבה מאוד על הלב שלו. והאלבום הזה שמעולם לא יצא בפורמט פיזי, הביא לתודעה שיש פה ראפר לא רע בכלל. שנה אחרי זה, הוא מוציא אלבום שכבר מיקם אותו על המפה. Good Kid M.A.A.D. City. פה, קנדריק חפר עוד יותר עמוק. מלבד להיטי מסיבות כמו Bitch Don't Kill My Vibe ו-Swimming Pools, לאמאר מתעסק במקום שלו בין חבריו, הוריו וכמובן השכונה שלו. מעין מקום צמיחה גיהינומי שתמיד חזר אליו - קומפטון. קנדריק שבניגוד לאימאג' של הראפר הקשוח, היה תלמיד אינטליגנט שקיבל ציונים טובים וייצג את האנטיתזה לחבריו שהלכו לקרבות יריות ומצאו סיבה לריב על כל דבר וגם להורים שלו שגם הם היו מעורבים בתקריות פה ושם.
האלבום הזה שסיפר על התחושה הזרה והמשונה של להיות ילד טוב במקום מטורף שכל פעם, מישהו מת שם באיזה קרב גנגסטרים כאמור, הפך אותו לראפר הרבה יותר מפורסם. בלי שום אימאג' של עישון וויד, קנדריק הופך לסטאר כשהוא מלווה את קניה ווסט בטור שלו ב-2012-13. עם הזמן, קנדריק מתחיל לשאול שאלות לגבי הפרסום. ההצלחה המפחידה, התעשייה המסרסרת, תחושת האשמה לגבי חברים מתים, הרצון לברוח כמה שיותר מהר מקומפטון, התמקדות בשורשיו כאפרו אמריקאי, הפחד מהתמסחרות. כל אלה מתאחדים לתוך שאלת זהות-פחד. נראה לקנדריק יש כמו שכתוב בגמרא, "אגרת שלא נקראה". והוא מתחיל לעבוד על משהו חדש. בראש מתחיל להתבשל משהו. איזו מחווה גדולה לטופאק. המורה הרוחני של קנדריק. To Pimp a Caterpillar היה הכותרת המקורית כדי ליצור Tu-PAC כמעין ראשי תיבות. בזמן שזה בראש שלו, קנדריק כאמור, יוצא לטיול שורשים באפריקה. שאלות לגבי הזהות מתחילות להיענות כשקיי דוט מבקר בתא הכלא של נלסון מנדלה. זו הייתה תקופה שארה"ב הייתה שרויה בפרשיות נוראיות ובהן שוטרים לבנים שהרגישו מאוימים והרגו בשוגג נערים שחורים.
ברגע זה, הכל מתחבר. הזעם בעקבות הכאוס והגזענות שארה"ב עדיין שרויה בו (ועוד עדיין בתקופת אובמה), הפחד מהתמסחרות, רגשות אשם, דיכאון, כל אלה התחברו לתוך איזה מין מניפסט מודרני שכזה שבא להגיד משהו על המאה ה-21. מי שיגיד שמדובר באלבום שמדבר על כמה "גרועים ואכזרים הלבנים" מפספס את הקונטקסט. קנדריק אמנם מסתכל מנקודת המבט שלו כאדם שחור, אבל מדובר פה בניסיון להפיק לקחים מהיותנו חברה. בתקופת טראמפ, נראה שהכאוס מתגבר עוד יותר. המסר החברתי נותר חזק. הסיום מלא ההערכה העצמית ב-i הקליט והכיפי מוביל אותנו למעין סיום אופטימי של קבלה עצמית ושאנחנו נהיה בסדר. אבל האלבום מציג הרבה מאוד בעיות שמראות שאנחנו רחוקים מלהגשים את העניין ב-i. ב-For Free? האדיר, מבקר קנדריק את תעשיית המוזיקה ואת אמריקה הקפיטליסטית הלא היא דוד סאם הידוע. ב-u הוא מדבר על חוסר הערכה ושנאה עצמית בשל ייסורי מצפון שלא היה שם בשביל חברו שגסס ומת, בזמן שהוא היה בטור.
ב-Alright הוא מציג מצב שצריך להישאר מלאי תקווה לגבי העתיד עד כמה שמחורבן עד ליום שבו נגיע למצב המתואר ב-Complexion שמדבר על אחווה שחורה. לא משנה כמה אתה שחור, צריך לעמוד ביחד ולהישאר מאוחדים. האידיליה הזו נקטעת באנטיתזה The Blacker the Berry שמציג את המציאות הכואבת וההפוכה. בדיוק כמו ששבטים אפריקאים נהגו להילחם בזמנים קדומים, לא השתנה שום דבר כי בקומפטון, מישהו הרג את חברו כי הוא מקנא במה שלאחרון יש. ב-i הוא מציג את האנטיתזה ל-u בו כאמור, הוא מקבל את עצמו, אוהב את עצמו, ומפנים מכל המסע הארוך וכשהוא בא להביא את המסר שלו, מישהו בטעות נדחף ונגרמת מהומה בקהל כשהם רבים באמצע השיר. ב-Mortal Man, שואל קנדריק מה יקרה לבסוף והאם לקח יופק מכל העניין? מה יהיה עלינו הדור החדש שמושפע כל כך ממנהיגים רבים: משה, מנדלה, מרטין לות'ר קינג, מלקולם X, מייקל ג'קסון? ברגע השיא של האלבום כשהפואמה שנשמעה לכל אורך האלבום מוקראת ע"י קנדריק נשמע קולו המוקלט של טופאק. מורו הרוחני המת של לאמאר מדבר איתו דרך ראיון מוקלט.
בראיון הזה, טופאק מדבר על מצב בו הסדר החברתי יעורער וחוזה כי תהיה אנרכיה, כדי ליצור מצב חדש. וכשקנדריק שואל מה הולך להיות על דורו כמו ששאל במהלך השיר, מורו נעלם. התלמיד הצעיר נאלץ לסחוב על גבו את המתרחש והוא לא ייתן לחברת התקליטים לסרסר אותו: האמן. הפרפר מלהגיד את על לבו. וגם לא בעניין המוזיקלי שגם מגיעה לו התייחסות. אף אחד במוזיקת ההיפ הופ הרשה לעצמו להרחיב אופקים ולראות מעבר לביטים, להוק'ס ולפלואוס. תמיד היו אמנים שיצרו שילובים נהדרים וכן שינו במפה, אבל כשקנדריק לאמאר הגיע בשיא הצלחתו המסחרית של ההיפ הופ, כשטראפ מתחיל לתפוס תאוצה. בא הראפר מקומפטון ומדבר על השפעות מפאנקדליק, מסליי סטון, ממיילס דיוויס, מהרבי הנקוק. פרי ג'אז, Fאנק, ספוקן וורד, סול.
כל התערובת הזו של מוזיקה שחורה נכנסת. איזו מעין מחווה להיסטוריה ארוכה שקנדריק הוא גם חלק ממנה. ביגי, טופאק, מיילס, מינגוס, בראון, סטון, כולם נכנסים לתוך הדבר הזה. ואף אחד לא ציפה. מהרגע הזה, אני התאהבתי סופית בהיפ הופ. השילוב עם ג'אז היה הסיבה המרכזית שלי להגיע לאלבום ולהכיר את קני. אני יכול לתאר לעצמי מה מיילס היה חושב על האיש, ומן הסתם ישר היה קופץ לשיתוף פעולה איתו. בתחילת Mortal Man, אני ממש חושב כי אני שומע את הרוחות של מיילס וקולטריין, שני טיטאני הג'אז דרך החצוצרה והסקסופון. והנה לאחרונה, הנקוק אמר כי האלבום החדש שלו יכלול את לאמאר. הדורות מצטלבים ואני סופר סקרן למה שהולך לקרות.
שנה שלמה לקחה לי להרגיש ולהבין מה הולך פה. בשמיעות ראשונות, לא הבנתי מה לעזאזל הולך פה. עם הזמן, לאט לאט, ההבנה התבשלה. התחלתי לקרוא את הטקסטים, המוזיקה התחילה להיקלט במוח והבנתי שיש אמנים פרוגרסיביים היום, בעידן הזה שנראה שחידושים לא מופיעים בין לילה. קנדריק עיצב את התקופה הזו במאה ה-21. ראפרים רבים הלכו בעקבותיו, והעניין של להעז, לפרוץ דרכים, לטשטש גבולות במסגרת ההיפ הופ הפך לנורמה. נערים ברחבי העולם מושפעים מהאלבום הזה, אני והחברים שלי לא מפסיקים לדבר עליו כאילו היה איזה סרט פולחן או ספר ארוך ורחב יריעה. לנו בני העשרה, לא בדיוק היה איזה אמן להזדהות איתו ולהרגיש שזה רלוונטי לזמננו. ופתאום בא אלינו קונג פו קני והראה לנו מה קורה בארה"ב, אבל בו זמנית ביקש מאיתנו להסתכל על עצמנו כחברה. הקהל הישראלי אולי יכל להזדהות כשקנדריק התייחס לשואה במספר שירים, שאר העולם מזדהה בכל מקרה בשל הגזענות שעדיין נמשכת.
הדור שלו הושפע וגם הדור שלפניו. כשאובמה הכריז על How Much a Dollar Cost? (השיר עם מהלך האקורדים היפיפה בעולם) כשיר האהוב עליו של 2015, הבנו שמדובר פה במשהו מעבר למוזיקה (למרות שב-Hood Politics נשמעה ביקורת כלפיו). כשדיוויד בואי זצ"ל מורנו ורבנו דיבר כי הושפע מהאלבום הזה כשיצר את הרקוויאם שלו Blackstar, אלה שלא בדיוק הכירו את ההיפ הופ פתחו אוזניים. אני רצתי מיד בעקבות המורה הרוחני שלי כדי לגלות השפעה חדשה. מישהו חדש. מישהו שהוא למעשה מבקר החברה שלנו. שנתיים אחר כך, הוא יסתכל על עצמו ב-DAMN. אבל ההשפעה של TPAB מאז שיצא לפני 3 שנים. עדיין נותרת איתנה. מספוקן וורד עמוס בתיאורי גאווה שחורה, שילובים עם מנגינות פוסט בופ מאתגרות ומעניינות, התחרעויות פרי ג'אזיות מדי פעם, מקצבים קשוחים G-פאנקיים, שאוגדו יחדיו ליצירת מופת. ה-יצירה של דורנו כרגע. קנדריק דחף את ההיפ הופ אל עבר שאפתנות והרפתקנות אמנותית והתרחק מהנישה של אלבומי היפ הופ שנמרחים כמו מסטיק. פה כל שיר הוא סצנה אחרת. פה זה למעשה רלוונטי אלינו. כי למרות שאהבנו כשת'ום יורק שר על זה שכמעט הוא איבד את עצמו ונכנס לפחד, הרגשנו שכשקני אומר שהולך להיות בסדר שזה בול מותאם לזמנים שלנו.
אני לא מאמין שאני כותב בכלל את השורות האלו. בחיים, אף פעם, אף פעם. לא תיארתי לעצמי שאני אכתוב אי פעם על הדבר הבא. אולי ביקום מקביל, אבל דאמיט וואו כנראה שזה השפיע חזק. אז הנה פתיחה שאולי תבהיר קצת את העניינים. ידוע עד כמה לא אהבתי היפ הופ בעבר ונפתחתי והתאהבתי בצליל. ידוע איך פעם היה קשה לי עם היפ הופ מודרני עכשווי עם כל הטראפ הזה. גם זה עבר ונתפסתי. ידוע מאוד עד כמה אני לא חסיד של היפ הופ ישראלי. ברוק זה עוד עובד, אבל כמישהו מרפרפ בעברית זה תמיד נשמע לי מצחיק ואני לא יכול שלא לצחוק מדי פעם. אבל השנה, האוזניים שלי נפתחו הכי חזק שאפשר והראש לא האמין. אנשים, בחיים לא חשבתי שאני אומר את זה, אבל "שפל וגאות" האלבום החדש של נצ'י נצ' aka רביד פלוטניק, הוא אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו השנה במדינה הזו. אוקיי, הבלוג הזה סופית מרגיש קצת מוזר. כאילו התחלתי לאכול משהו שפעם לא אהבתי ועכשיו אני אוכל אותו daily. אבל הנה. זה זה. האלבום הזה עשה את זה ואני בחיים לא הייתי חושב שהיה עושה את זה.
בעבר הרחוק, לפני מלא מלא שנים, כשהייתי בכיתה י', לפני שנתיים. הייתי ממש אנטי ראפ ישראלי. עדיין, יש כמה מהם שאני פשוט לא יכול לשמוע כי זה נשמע לי עם יותר מדי דאווינים. אזור י"א, התחלתי לגלות שיש דברים טובים בעברית כשמדובר בהיפ הופ. אם זה למשל סגול 59. את נצ'י נצ' הייתה תקופה שלא סבלתי לשמוע אותו. השירים עם כל ה"וואלה אני הולך לעשות פה מהפכה יה", הרגאיי-ראפ שתמיד היה נשמע לי מעצבן. אחרי זה התרככתי קצת, אבל בכל מקרה, סירבתי לשמוע מה שיש לפלוטניק להציע. ההרכב שאני חבר בו חימם אותו לפני שנתיים, אבל עדיין זה לא היה זה. בכלל. כשהייתי שומע את הלהיט הגלגל"צי "הכל יהיה בסדר" עם קפה שחור חזק, ישר החמצתי פנים. עד היום. עד אז חשבתי שנצ'י נצ' הוא ראפר שכמה חבר'ה בשכבה אוהבים לשים בפול ווליום וכולם מתלהבים ממנו. אבל השנה, זה קרה גם לי.
קודם כל, העטיפה. ויזואלית נדלקתי ישר. המינימליזם של סירה בודדה על גבי רקע לבן משך אותי, אבל דעות קודמות שלי קצת מנעו ממני. ככה שלושה חודשים מאז שהאלבום יצא אני פשוט לא נוגע בו. ואז החלטתי שהגיע הזמן לשים סוף סוף את החשש והסקפטיות בצד ואולי להבין על מה כל הבלגן ולמה כל החבר'ה משתגעים יותר מבעבר. וברגע של השניות הראשונות של האלבום, הבנתי שזה משהו אחר לגמרי. הבן אדם לקח קטע מראיון עם המורה הרוחני שלי ושל רבים (וגם של נצ'י כמו ששומעים באלבום הזה וגם בקודמים, ועוד נדבר על זה), אהוד בנאי. לאט לאט, התחיל להיכנס הביט והמנגינה הגיעה. הבנתי שזה ממש לא צועק "אני יודע שהכול יהיה בסדר". להפך, זה לא אלבום שאומר שיהיה בסדר. שפל וגאות הוא אלבום קודר, אפל אבל עם נקודות אור קטנות. המוזיקה והמילים שונות לגמרי ממה שעד אז נצ'י עשה ובכלל, בהיפ הופ הישראלי העכשווי, כרגע אין שום דבר שנשמע כמו שפל וגאות. אבל הדבר הכי חשוב באלבום הזה, זה שזו פעם ראשונה שאנחנו שומעים אלבום של רביד פלוטניק ולא של נצ'י נצ'. כששומעים את האלבום אחרי ששומעים את הדברים הקודמים, מבינים שזה לא הראפר הקול שכולם מכירים. זה רביד פלוטניק בfull esence שלו. בדיוק מי שהוא, אחרי המסיבה. וזה לא הולך להיות כיף.
שפל גאות נשמע כמו התחלה חדשה לפלוטניק. משהו כמו מותו של נצ'י נצ' שמוביל ללידה מחדש של רביד פלוטניק. השינוי עצום. המוזיקה הרבה פחות קלילה. המילים עוד יותר לא עושות חשבון. זה תהליך התבגרות של פלוטניק שעד אז היה יוצא מכל בוקסה של ילד בן 16. כמו כל אלבום שהופך לגדול, פלוטניק מביא רפרנסים לגיבורי תרבות ומתייחס למקורות שונים שמרכיבים את המניפסט שסוקר את החברה הישראלית בשנת 2017. בואו נגיד שהאלבום הזה הוא הפסקול המתאים לשנה הנוכחית. הנושאים קשים: הפוליטיקאים המאכזבים, החברה המנוכרת, השתעבדות החברה לטכנולוגיה ולקדמה המודרנית, חוסר הערכה עצמית, הקושי שבמערכות יחסים. כל אלה מתייחדים לאלבום מאוד כואב, מתוסכל מההווה הנוכחי ולא עושה דאווינים, בלי שום אגו והילולה עצמית. פלוטניק לא מזיין את השכל ומביא לנו דוגרי את האמת בפנים. זה בעיקר נשמע בחלק הכי טוב של האלבום בעיניי, חמשת השירים הפותחים מ"לפעמים" ועד ל"פאנצ'ים" מתקיפים את המאזין. אני מאוד אוהב את זה. שיר אחרי שיר, פלוטניק מכניס חזק ולא מרחם. זה נדמה שנמאס לו להיות הבחור שמושמע ברדיו כל הזמן.
אבל בואו נדבר גם על המוזיקה שהיא נפלאה לא פחות וגם היא מסמלת שלב חדש בקריירה של פלוטניק. לא רגאיי ועומס של מצילות טראפ. המוזיקה הרבה יותר מלנכולית, הביטים קליטים ונקלטים, חזקים ודומיננטיים. מדי פעם מגיחים כל מיני שטיחי צלילים משונים שכמעט גובלים באמביינט. בואו נודה, עכשיו כשפלוטניק די ידוע בציבור הוא יכול לשתף פעולה עם מי שבא לו. אז יש לנו את המפיק שלו מימי פרודוקס. יחד יש לנו כמה חבר'ה ידועים ואהובים ושיתופי פעולה מפתיעים: דודו טסה (שהלחין את הלהיט של האלבום "כל הזמן הזה"), איציק פצצתי, מיכאל כהן מכהן@מושון והכי מפתיע מכולם: אבישי כהן. כן כן שמעתם נכון. בסיסט הג'אז הוותיק שניגן עם צ'יק קוריאה ויצא מנצח עם קריירת סולו מצליחה מנגן באלבום הזה של הראפר מפתח תקווה.
כמו הסלבים הגדולים קנדריק לאמאר וקניה ווסט, פלוטניק מתרחק מהזירה הידועה של ההיפ הופ. בשיר הכי טוב באלבום בשבילי, הפתיח "לפעמים" מטיח את הקונספט הכללי של האלבום עם ביט חזק וקלידים אמביינטיים שכאלה. פלוטניק לא מרחם ושוחט פרות קדושות ומשתמש באמרות ידועות והופך אותן לגמרי ("ארץ הקודש ארץ זבת חלב ודבש עבדים מפנטזים על הסופ"ש"). וכאמור, הוא לא מרחם כשבלהיט הגדול של האלבום "כל הזמן הזה" עם הלחן של דודו טסה. פלוטניק מצמרר ובכלל עושה מהפכה בהיפ הופ הישראלי. השיר שעוסק במערכת יחסים לא מושר מנקודת המבט של פלוטניק, אלא מזו של האקסית שלו. מדובר בצמרמורת שמראה עד כמה האהבה היא ממש לא פשוטה ויכולה להכות חזק. פלוטניק מדבר על אמו המנוחה שנפטרה מסרטן, על עישון כדי להשכיח מהבעיות. "זוכר התקפי חרדה ולילות לבנים שחשבתי שאני משתגעת" מטיח פלוטניק במילותיה של האקסית. פלוטניק מצביע על הבעיה של חוסר ביטחון וקנאות ומציג את זה as is. פלוטניק עובר מהאישי לכללי ובחזרה.
שפל וגאות עוסק בחברה הישראלית ובקשיים האישיים. האלבום הזה ממשיך בעיני במובן מסוים את יצירת המופת הגדולה שיצאה 30 שנה לפני כן. כשאהוד בנאי יצא עם אלבום הבכורה "אהוד בנאי והפליטים" אחד האלבומים הכי מדהימים שיצאו בארץ ובכלל, הוא הביא אוסף שירים זועם, קודר ומלנכולי על החברה הישראלית באייטיז. 30 שנה אחרי ונראה שפלוטניק ממשיך את המסר של מורו הרוחני. פה אני מתמקד בעיניי בנקודה חשובה מאוד באלבום, שלמעשה היא הסיבה המרכזית שלי לשמיעת האלבום. ואלה קטעי הראיונות של בנאי. בנאי משמש כמעין חוט מקשר בין הקונספט של השירים. הדברים שהוא אומר בראיונות, גדלים לממדי שירים בדמות פלוטניק. אם זה מקום הזמר והעיסוק שלו באקטואליה, השנאה השוררת בחברה הישראלית, המסע הבלתי נגמר והמתיש של אמן הרוצה לחדש ובו זמנית צריך לרצות את הקהל. בנאי הוא מורה הצללים של האלבום הזה. פלוטניק מראה עליו כהשפעה הגדולה שלו. הרגע היפיפה ביותר באלבום היא בסופו כשבנאי נשמע וסוגר את האלבום במילים על פלוטניק. מרגיש כמו סגירת מעגל. המורה שמשבח את התלמיד. מין מסע שאמנם ברמה החברתית נותר לא ברור, אבל מבחינת פלוטניק הפך לנקודת ציון עם מילותיו של בנאי שסוגרות את האלבום.
אבל זה לא נגמר עם בנאי. עוד נקודה חשובה נמצאת בנושא המודרנה ושעבוד החברה לטכנולוגיה בשירים כמו "עגל הזהב" (ובואו לא נשכח שגם ב"פליטים" של בנאי יש שיר עם אותו שם) ו"מודרני" שלא עושים חשבון ומראים איך החברה נהרסה והפכה למנוכרת עם הופעה של סמארטפונים, פייסבוק, ווצאפ כל הכלים שנועדו לשלוט בנו. את המסר הזה חזה לפני 22 שנה, הנביא הגדול, הגדול מכולם מאיר אריאל, באחד האלבומים הכי חריגים וקשים שיצאו במדינת ישראל, "רישומי פחם". לא רק שפלוטניק ממשיך את הקו של בנאי והפליטים, הוא גם מראה למאזינים שמאיר, הליצן המשתומם צדק כשאמר בפתיח המצמרר שלו "חיית הברזל" שלבסוף נהיה עבדים לטכנולוגיה. נשבח אותה ונשכח את עצמנו כמו שעשו בני ישראל כשיצרו את עגל הזהב. ככה פלוטניק מצדיק את שני גיבוריו, שתי דמויות גדולות בתרבות הישראלית. בנאי דיבר על הקשיים החברתיים ומאיר דיבר על העתיד הקודר שהסתבר כנכון עוד בניינטיז.
מובן ממה שכתוב שהאלבום לא מניח כמעט לרגע. פלוטניק לוקח סממני תרבות ידועים והופך אותם לשלו. ככה הוא הופך את השיר האייקוני של חווה אלברשטיין "שיר ארץ" לחלק מהקונספט של שפל וגאות ורותם אותו למען המטרה. ככה פלוטניק מצטט את ברי סחרוף, שב"ק ס', נינה סימון, אפילו פינק פלויד מאוזכרים עם dark side of the moon. כל אלה מתייחדים לאחד האלבומים הגדולים שיצאו השנה, וממה שנראה ואני בטוח בזה, האלבום יהפוך לקלאסיקה ישראלית. אבל שוב, כמו הרבה אלבומים גדולים, הוא לא מושלם. פה זה הקטע שבו אני קצת ממעיט בשבחים. מצטער אם חלק לא יסכימו, אבל שיר כמו "כפרה שלי" פשוט נכנס לי בקטע לא טוב ופוגע בקונספט. נשמע כמו משהו שאולי היה נכנס לאלבומים הקודמים, אבל הוא פשוט נמצא שם בלי קשר ושוב פעם, גולש לקלילות. דווקא אהבתי שכבד. אבל זה מה שיפה פה. פלוטניק מתבגר. הוא מתנסה, הוא טועה והוא נאמן לעצמו ואומר הכל. בכל מקרה, אין מה לעשות. שפל וגאות הוכיח את עצמו כאחד מהאלבומים הגדולים שיצאו השנה בארץ. המסר שלו רלוונטי והפך את פלוטניק מראפר אהוב למעין פילוסוף. אותו פילוסוף נמצא עכשיו בתהליך יצירתי מעניין. לאט לאט, פלוטניק משתנה ועוד מעט עומד לגבש את עצמו. עד אז, למרות שאולי חלקכם קצת אנטי. אני מבטיח לכם שבו ותקשיבו למה שיש לרביד לומר. משהו כזה במדינה, לא היה הרבה זמן.
"וינטון הוא נגן טוב. הוא באמת טוב, ואני לא רוצה להיכנס לריב, אבל כל סגנון ההגשה שלו, המראה שלו, המיתוסים, הם טיפשיים. מה הוא מתעסק עם העבר? קליבר ברמתו צריך להבין שזה נגמר. העבר מת. הג'אז מת. כל הקונטקסט השתנה." - מיילס דיוויס על וינטון מרסליס
אחד הקשיים הגדולים של אמן ובחיים בכללי, זה התגובות על החידושים. מילא קשה להמציא את עצמך מחדש. עכשיו, כשיש לך משהו חדש להגיד, מי יבוא לראות או לשמוע במה מדובר? רוב האנשים לא אוהבים לצאת מאזור הנוחות. ואם זה קורה, דינם של החדשנים הוא די ברור: שבחים מקיר לקיר, הכתרה לגדולה, והבטחת תהילת עולם או בוז, אדישות, טענה שהבן אדם איבד את זה, ומבקשים להתרפק על העבר של אותו אדם. זה עדיין קורה. אנשים נרתעים מחידושים. בעיקר אם הם מבן אדם שתמיד חידש כל ימי חייו ואף פעם לא דרך במקום+אופי מאוד קשה ובלתי מובן.
והנה זה ככה הסיפור של נסיך האופל, מהגאונים הגדולים שדרכו על האדמה, מי שהייתי מקדיש לו בלוג שלם, וכנראה שזה יקרה כשמספר הפוסטים עליו יגבר על הנושאים האחרים. אתם יודעים שאני מדבר על מיילס דיוויס. מהאיידולים הגדולים שלי, מוכר כאחד ממוזיקאי הג'אז הגדולים, אבל תמיד התעצבן והתנער מתיוגים שמצמידים לו המבקרים. בשבילו הג'אז מת. די. הלאה. התקדמנו. ההיסטוריה הקצרה שלו בכמה שורות: מיילס שהיה חצוצרן נחשב לאחד מגדולי המוזיקאים של המאה ה-20, כשסירב לחזור על עצמו, ותמיד היה שם כשהייתה מהפכה מוזיקלית: הקול ג'אז, ההארד בופ, הזרם השלישי, הג'אז המודאלי, הפוסט בופ, הפיוז'ן, הפופ ג'אז. כל אלה בין אם היה לממציא או אחד החלוצים, הוא תמיד היה שם. עד מותו, מיילס דאג להישאר מעודכן, לראות מה הטרנדים ומה הדבר החדש. ככה הוא תמיד הושפע מכל מה שבא: מוזיקה אפריקאית, Fאנק, רוק, הנדריקס, מוזיקה קלאסית מודרנית, אלקטרוניקה, ג'יימס בראון, סליי סטון, שטוקהאוזן, פרינס.
"השיט שלו היה אחד הדברים הכי מרגשים ששמעתי ב-1982" - דיוויס על פרינס
שתבינו, בתקופות מאוחרות כמו בסבנטיז והלאה, מיילס כבר נחשב לאיש חשוב, שהישגיו עומדים לפניו. שם גדול. אבל ההצלחה, לא הפכה אותו לאגדה שנחה על זרי הדפנה. להפך, ככל שהוא התבגר, הוא אף פעם לא באמת "הזדקן". הוא תמיד חיפש לחדש ולהביא את הדבר הבא למרות שחבר'ה בגיל שלו כבר מזמן היו מוחשבים כגומרים את הסוס. אבל זה לא תמיד התקבל בברכה. כשמיילס הוציא את המאסטרפיס שלו Bitches Brew (שכתבתי עליו כבר, והיום כשאני מסתכל על הפוסט הזה, בלשון המעטה אני לא מרוצה), המבקרים הרימו גבה. מה זה החרא הזה?! שאלו רבים כשהאיש שיצר את Kind of Blue יצר תבשיל שאי אפשר לדעת איך אוכלים אותו. עם הזמן, התקופה והאלבום הזה התקבלו בברכה. אבל עדיין, רבים מחשיבים אותו כטיפוס מוזר, פתאט שעבר את זמנו. הם לא הבינו שהם לא מיילס דיוויס.
בעוד Bitches Brew היום נחשב ליצירת מופת עטורת שבחים, שהמוניטין שלה מוצדק לחלוטין, אלבומים כמו האלבום האחרון בחייו, Doo-Bop עדיין נתקל בג'אזיסטים רבים שמחמיצים פנים וקוראים לזה זבל מוחלט. ניקח עוד אינדיבידואליסט חדשן של ימינו שבהחלט אפשר למצוא דמיון בינו לבין מיילס, זה קנדריק לאמאר. הבחור שכבר מזמן מוכר כראפר הגדול של ימינו, הוציא ב-2015, אלבום קשה, מורכב, עמוס בהשפעות מג'אז בין היתר ממיילס ובעל מסר קשה על החברה המודרנית במאה ה-21. כש-To Pimp a Butterfly יצא, לקנדריק היו כבר שני אלבומים מאחוריו. עם צליל מסחרי, להיטים גדולים שמכבודם במקומם. פתאום הוא מביא את האלבום בן ה-79 דקות הזה שמשלב ג'אז בתוך ההיפ הופ. למרות שזה נשמע כמו יצירה קשה לעיכול, האלבום ישר הפך למצליח, יותר מכל דבר שעשה עד אז, והפך אותו לסופר סטאר סלב עם מעמד בלתי מעורער. קנדריק מכובד ומצליח עד היום, עם השילוב שלו של ג'אז בתוך ההיפ הופ.
מיילס לעומת זאת, 20+ שנה מאז שיצא Doo-Bop שהובן בדיעבד כשירת הברבור שלו, עד היום נחשב בקרב חלק מהקהל שלו כמשוגע זקן, תמהוני שאף אחד לא מבין, והיצירה שלו ששילבה את ההיפ הופ בתוך הג'אז, לא זוכה בדיוק למקום של כבוד. חדשנות שנתקלה בהרמות גבה לא הייתה דבר חדש אצל מיילס. מספיק לדבר על התקופה לפני הפרישה הזמנית שלו ב-1973-1975, או כשיצר אלבומים כמו Tutu שהיווה סיבה לרבים לרתיעה מג'אז של האייטיז. אבל דו בופ, זה סיפור אחר לגמרי. מיילס היה אחד הראשונים מהדור הוותיק להבין שהיפ הופ זו אמנות גבוהה לא פחות מג'אז, ובכל זאת הוא נתקל בזלזול ואדישות משני הצדדים. ואני שואל: למה?! מה הבעיה?! איזו סיבה יש לסלוד מהאלבום הזה בגועל? ג'אזיסטים אטמו אוזניים וחובבי היפ הופ לא בדיוק הבינו וגם הם לא היו אוהדים. מיילס יצר פה ערבוביה מעניינת וכיפית של שני סגנונות אדירים של מוזיקה שחורה, Fאנקי, גרובי, עמוק ומגניב. בעיקר מגניב. לא היה את זה הרבה אצל הג'אזיסטים שהיו עסוקים בעומק. אני לא מבין איך מיילס, לא זוכה להערצה עם צליל הדו בופ. מיותר לציין שגדולי הראפרים, חלוצי ההיפ הופ אהבו ג'אז, לקחו אותו כשהשפעה, וסימפלו רבות מהגדולים שבתחום, ביניהם מיילס.
"אגדה זה אדם זקן עם מקל הליכה שידוע בזכות מה שעשה בעבר. אני עדיין עושה את זה" - מיילס דיוויס
מדובר פה באחד הניסיונות היחידים של מוזיקאי ג'אז לשלב היפ הופ במוזיקה שלו. כשהאלבום יצא ב-1992, שנה אחרי שמיילס עזב את העולם, לא הרבה קיבלו את הפרידה בצורה ראויה. הרבה מבקרים היו אדישים, הקהל לא אהב, ומדובר פה באחד הפספוסים הבלתי מובנים בקריירה בת ה-5 עשורים של דיוויס. עזבו את אלה מהדור הישן שלא הבינו שהם חיים בעבר וכבר מזמן הפסיקו לעקוב אחרי ההתפתחויות של מיילס. משונה יותר התגובות של חובבי ההיפ הופ על האלבום הזה. הנה יש פה אדם שנחשב לאחד מהאבות של הסגנון, שכל החבר'ה בשכונה גדלו על המוזיקה שלו ויוצר פה משהו חדש ומהפכני במעטפת של הסגנון. משום מה, הביקורות היו עיונות. גם אחרי שקיבל ביקורת טובה מDown Beat וזכה בגראמי.
אבל למיילס, וזו הגדולה שלו זה לא הזיז בשיט. לא היה אכפת לו אם אוהבים את זה או לא. 50 שנה אחרי שהיה חלק ממהפכת הבי בופ עם פארקר וגילספי, הוא המציא את הדו בופ. החידוש האחרון שלו. למרות שמדובר בשירת ברבור, אי אפשר לחשוב על זה כיצירה עצובה ומלנכולית, עם כל העומס של הביטים הסופר מקפיצים, הסימפולים, והרפרופים. זה אלבום קשוח ומגניב. הוא באמת נשמע קול וכיפי גם אחרי 20 שנה. ועדיין אחרי 20 שנה, אף אחד מוותיקי הג'אז, לא חשב להתנסות גם בהיפ הופ (אולי הרבי הנקוק ורון קרטר באיזשהו מובן). רק חבר'ה חדשים וצעירים פועלים במתכונת הזו וזה יוצא מעולה. ובכל זאת, עם מותו של מיילס, תם לו עידן בו אחד המוזיקאים הגדולים שאף פעם לא הביט אחורה עזב, והותיר את עולם הג'אז מבולבל בתוך עצמו, ועד היום, למעט מקרים אחדים, נראה שעם חסרונם של גדולים כמו מיילס וקולטריין, הג'אז דורך במקום. וזה מה שמיילס תמיד חמק ממנו. פשוט תצפו בסרטון הנפלא שמצורף פה סטייל Blank on Blank שבו מיילס מדבר בהתלהבות יתרה על זה שמה שהיה היה ונגמר.
הוא בהחלט דבק באמרה הזו. ג'אז מת. אפשר לראות את החשיבה הזו במהלך הקריירה שלו, כשעוד בשנים האחרונות של הסבנטיז לפני הפרישה שלו, כמעט כל הנגנים לא באו בכלל מעולם הג'אז. וככל שהוא התקדם יותר ונחשף לסגנונות שונים יותר, הוא דבק ברעיון של שיתופי פעולה עם חבר'ה שלא באים מהמגרש שלו. ככה גם בדו בופ. למיילס היו חברים מגוונים מעולמות שונים. אחד מהם היה ראסל סימונס. חובבי ההיפ הופ ביניכם, יודעים שמדובר פה באגדה - 50% מענקית התקליטים בתחום, דף ג'אם. השנה הייתה 1991, מיילס היה בן 64. אבל זה ממש לא מנע ממנו להתאהב בצליל ההיפ הופ, וזה ממש לא הפך אותו ליותר שלו. להפך. מיילס ביקש מסימונס מישהו שיעבוד איתו על הפרויקט החדש שלו. מיילס חיפש מפיק צעיר שיעזור לו להעביר את אווירת הרחוב הניו יורקית שהוא כיוון אליה. והוא קיבל את התשובה: אוסטן הארווי ג'וניור aka איזי מו בי.
לחובבי הג'אז זה אולי לא יגיד הרבה, אבל חובבי ההיפ הופ, יודעים שהאיש אחראי על הפקות של יצירות מופת גדולות של הז'אנר. מספיק שאציין כמה דוגמאות: Ready to Die של ביגי ו-It's a Big Daddy Thing של ביג דאדי קיין הם חלק מהרפרטואר של האיש. מיילס, הזקן החכם לקח בן אדם שצעיר ממנו בכמה עשורים, כדי שיעזור לו ליצור את האווירה הקשוחה של הרחובות. אז בבית של דיוויס שהיה בו אולפן, הקליטו החבר'ה את הקטעים, כשהחלונות היו פתוחים, ככה שרחובות ניו יורק נספגו לתוך ההקלטה. מיילס הביא את הרעיונות, מו בי עזר לו והביא את הביטים, מיילס ניגן את החצוצרה עם העמעם הסופר מוכר שלו, ומו בי רפרפ פה ושם. בלי שום הרכב חי. זו הייתה המהפכה החדשה ובדיעבד האחרונה של מיילס. עוד לפני שסיימו להקליט, מיילס נפטר בגיל 65 מסיבוך של דלקת ריאות. חברת התקליטים רצתה להוציא את מה שנשאר, ומו בי שהוסיף דברים אחרונים, הוציא את אסופת הקטעים כאלבום האחרון של מיילס. קשה להבין איך אפשר לא להתלהב מהאלבום, אם אתה לא חובב של שני הז'אנרים. נכון, הוא לא מושלם. הקטעים מרגישים נמרחים, ויכל להיות שהיה אפשר לפתח את הרעיונות ולהוסיף נגנים חיים. אבל הביטים מקפיצים, יש שמה שירים נפלאים וקליטים, תחושה Fאנקית, ואי אפשר לא להעלות חיוך על הפנים בצחוק, כשמו בי מרפרפ בסטייל: "יו בואו ותקשיבו פה לגבר איתי מיילס. הוא מוזיקאי כזה גדול יו". נשמע פתאטי לאוזניים מסוימות, אבל אני תמיד מוצא את זה כגדולה שיש בה את האפקט הקומי. אבל מיילס תמיד ידע שהוא גאון. והוא תמיד אמר את זה באגו חסר בושה.
With ma man Miles
"עכשיו לבחורים האלה יש בעיות. אני מתכוון, אני מזמין סשן, מודיע להם, וחצי מהם לא מגיע. למה אני צריך להתעסק עם הבלגן הזה? יכולת למצוא אותי מסתובב ומחפש את המתופף זרוק מסומם באיזשהו מקום, הבסיסט תמיד הולך רק רחוק מדי בבר ולא מצליח לעמוד על הרגליים, ובינתיים הסקסופוניסט מישכן את הכלי שלו. אלו הימים הישנים, איך שאני זוכר אותם, ואני לא צריך את החרא הזה. כל המבקרים מדברים על מיילס ובירד, איזה גדולים הם היו, בזמן שאנחנו היינו מכורים להרואין, מנגנים חצי טון מתחת. היום אני נכנס לאולפן, יש את המכונת תופים, רק באם-בום, 24 שעות ביממה אם אתה רוצה. רוצה לעצור? תלחץ על הכפתור. סינתסייזרים? אני אוהב אותם. אתה רוצה סמבה? יש לך את זה. רוצה משהו אנגלי? יש לך את זה. ככה אתה יכול לחצות איזה גבול שאתה רוצה" - מיילס דיוויס
הגדולה של האלבום הזה, מתבטאת בשיר הכי נפלא באלבום שאולי בעצם ממצה את האלבום כולו - The Doo Bop Song. אם לא לשמוע את האלבום, לפחות רק את השיר הזה. מיילס מאלתר על החצוצרה, מו בי מרפרפ בקצב, ולופ של פסנתר מתנגן ברקע עם ביט מדבק, יש פזמון, ואי אפשר שלא להניע את הראש. כשחושבים על זה ככה, אפשר להסתכל על זה משתי פרספקטיבות: מה לעזאזל?! זה הבן אדם שעשה את So What?! מה זה החרא הזה?! ראפ זה בולשיט! זה ניגה ניגה ויריות! או שאפשר פשוט להירגע, להקשיב לביטים, לשמוע כמה קול האלבום הזה ולא במובן של cool jazz אלא מגניב ורגוע. מיילס מעולם לא נשמע cool כל כך בקריירה שלו. אני אודה, גם אני כשהתחלתי לגלות ג'אז, גיליתי על האלבום הזה וביטלתי אותו בזלזול עוד לפני ששמעתי אותו, בגלל שהכיל היפ הופ. עם הזמן, כאמור, נשבתי בקסם של הביטים, של האווירה, של הhood. ונתפסתי גם על האלבום הזה, כשאני פתאום חוזר לאלבום ומבין את החזון של מיילס. ג'אז והיפ הופ הם שני עולמות מורכבים ועשירים, ונחמד רגע לצאת מסטראוטיפים ולשמוע את זה בכיף. אבל אולי לא מדובר בשני עולמות נפרדים. אני אשתמש בציטוט משירם הפותח של א טרייב קולד גווסט האגדיים באלבום המופת שלהם, The Low End Theory:
אז בימים שהייתי מתבגר
ולפני שהיה לי מעמד וביפר
תוכל למצוא את המשורר האבסטרקטי מקשיב להיפ הופ
אבא שלי אמר שזה הזכיר לו בי בופ
אמרתי: "ובכן, אבא אתה לא יודע שדברים הולכים במעגלים
כמו שבובי בראון מרקיד כמו מייקל"
המשפט הזה שQ Tip אומר, אולי ממצה את איך שצריך להסתכל על Doo-Bop. ההיפ הופ לא יצא מג'אז, זה חלק מהאבולוציה של מוזיקה שחורה. זה כמו ששנברג תמיד אמר שהוא אף פעם לא שבר מסורת, ולמעשה רק המשיך את באך. ההיפ הופ אמנם ייחודי ועומד בזכות עצמו, אבל הוא בכל זאת תהליך של התפתחות של הג'אז. כמו החתול של שרדינגר. ההיפ הופ הוא סגנון חדש ועדכני והוא גם בעצם חלק מאבולוציה המקושרת לעבר. אז למה לא ליהנות אם מדובר בבני משפחה? למה לא להישבות בקצב בקטעים סופר גרוביים כמו Chocolate Chip או High Speed Chase? למה לא פשוט להקשיב למוזיקה ולהיפטר מסטראוטיפים לגבי ג'אז והיפ הופ. זו לא מוזיקת מעליות וזו לא מוזיקת גנגסטרים. זו סימבוזיה נפלאה בין שני ז'אנרים שאולי נראים רחוקים וכל כך לא קשורים, אבל אתם לא מבינים כמה הם משותפים.
אבל אולי יש תקווה שאנשים יתחילו לגלות מחדש את צליל הדו בופ. זה נראה ככה לאט לאט. כשמו בי נשאל בראיון על האלבום, בנוגע לתגובות, הוא אמר כי נתקל בתגובות כמו "וואו בן אדם, עשית את Doo Bop אלבום אדיר!" כשהוא חושב לעצמו: "איפה היית לפני 10 שנים?". ובחייאת, זה אלבום אחרון של אחד האנשים הגדולים שהמוזיקה, האמנות והאנושות אי פעם ידעו. זו לא שירת ברבור סוחטת דמעות. מדובר פה באדם שאמנם היה זקן פיזית, אבל אף פעם לא היה בנפשו כזה. זו הייתה עוד מהפכה שהכתיב נסיך האופל, שבילה במשך 5 עשורים בלעשות את מה שהוא יודע לעשות. להרים גבות, להיות לא מובן, לחלק מעריצים למחנות, ליצור רעידות אדמה אמנותיות. אבל זה היה רק חלק מהסטייל. בשביל מיילס מוזיקה וחיים היו בנוגע לסטייל. ובאמת, מיילס מבריק פה במה שהביסטי בויז יכנו כ"סטייל החדש". אי אפשר שלא להישאב למה שיש פה. זה פאקינג גרובי. אם אתה חובב ג'אז, הסיכויים לאהוב את האלבום נמוכים, הם גדלים קצת יותר אם אתה חובב היפ הופ. אבל אם מדובר באהבה גדולה לשני העולמות, חוויה מצפה לכם. והרבה חבר'ה למדו מהחוויה הזו. בין אם רוברט גלאספר או אריקה באדו ועוד רשימה של שמות, מיילס השפיע עליהם דרך צליל הדו בופ בין אם הם מודעים או לא.
אפשר לתהות מה היה קורה אם מיילס לא היה עוזב את העולם בטרם עת. בלי שום ספק הוא היה קופץ על שלל הסגנונות החדשים שהיו בסצנה. הטריפ הופ, הג'אנגל. מעניין לחשוב ככה. אבל אם חושבים על זה, כל הסגנונות האלו וגם אם מדובר בטריטוריות שונות לגמרי, מיילס נמצא שם ברוחו. עם החצוצרה האפלולית, משקפי השמש. הפרסונה המשונה. כל אלה הם רק חלק מהמורכבות הזו שנקראת מיילס דיוויס. ולא אכפת לו אם אתם לא אוהבים את מה שהוא עושה. הוא הלך עם החזון עד הסוף. והחזון הושרה על כולם. מלהקות קראוטרוק ועד קנדריק לאמאר. מי שלא אהב, כל טוב. מי שכן, מצא את עצמו מושפע, ומחדש הרבה בזכות המהפכות של האיש ביניהן הדו בופ. כי כמו שנסיך האופל היה אומר: "קודם אנגן לך את זה, אחר כך אגיד לך מה זה".
קנדריק לאמאר הוא הסטאר הנוכחי של התקופה. שום ספק בזה. מאז הגיע לראש כל מצעד וגרף שבח של כל מבקר ב-2015 עם המניפסט המופתי To Pimp a Butterfly, הוא כבר מיד אחרי הוכתר להיות הראפר הגדול של זמננו. אני בהחלט לא אתווכח עם זה, אבל ברשותכם אני אשמח ללכת לצד הקצת פחות מוכר של קנדריק. במין אלבום/EP כזה שעד כמה שלא נשמע מפתה, הוא עומד בזכות עצמו בצורה מכבדת. בעיקר, אני רוצה לדבר על זה, עכשיו כשכולם מדברים על קנדריק, שומעים קנדריק, מהללים את קנדריק, מתייחסים אליו כמעין דת. השנה, הוא כבר יצא עם האלבום DAMN. כנראה כבר אחד האלבומים הגדולים של 2017. אני מודה שאני מאוד אהבתי את מה ששמעתי. אבל, היה לי חסר. כשאמרתי בסיכום של 2016, שאני מקווה שהוא ילך בקו חדש לגמרי, הוא באמת הגשים את זה. אבל, הוא עשה בדיוק מה שלא נצפה לו. וכן, ההפקה מורכבת, יש ביטים מעולים ושירים נפלאים, וכתיבה יותר אישית ומהורהרת. אבל הרגיש לי שמשהו חסר. עכשיו זה נהיה יותר נגיש, יותר פשוט, פחות מפוזר ואקלקטי ממה שהוא עשה קודם. זה מרגיש עכשיו שקנדריק של כולם. כשאני הכרתי אותו ב-2016, אחרי שקראתי בכתבה שיקיר לבי דיוויד בואי זצ"ל הושפע מאוד מאוד מהראפר הצעיר עם האלבום החדש שלו אז על הרקוויאם שלו Blackstar, לא ידעתי בכלל במי מדובר, ועדיין בסביבה שלי גם לא ידעו מי זה בכלל קנדריק לאמאר.
אחרי זה, החלטתי לאסוף את עצמי לשמוע סופסוף את אותו אלבום Pimp, שלמעשה לא היה כמו שום דבר ששמעתי. אפילו מאבות ההיפ הופ הגדולים. לקח לי הרבה הרבה הרבה מאוד זמן להבין אותו עד הסוף. הערכתי עד הסוף את הרצון של ראפר במיינסטרים לשלב במוזיקה שלו Fאנק ופרי ג'אז עם השפעות שהצהיר מהמאסטרים מיילס דיוויס והרבי הנקוק. Pimp הוא המניפסט הגדול של השנים האחרונות. הצגת מצב קודר של קיפוח השחורים בחברה האמריקאית והקפיטליזם החונק בתוך 79 דקות דחוסות שלא משעממות לרגע. האמת, למרות שזה לא אלבום ההיפ הופ האהוב עליי, אני באמת חושב בלב שלם שמדובר באלבום שריכז את המורשת הארוכה בת ה30+ שנים של ההיפ הופ לתוך יצירה אחת. זה מרגיש שכל מה שנוצר במהלך השנים הגיע לבסוף לאותו אלבום. מפאבליק אנמי, טרייב קולד גווסט, ביגי, טופאק ועוד ועוד רק כדי להגיע לבסוף למקסימום. To Pimp במאה ה-21, הוא מה שOK Computer במאה ה-20. ידעתי שאפשר לסמוך על דיוויד. זמן עבר, ופתאום אני רואה שחברים שלי מתחילים לשמוע אותו. ופה הרגשתי קצת שבקרב הסביבה שלי הוא כבר נהיה טרנד.
שלא תבינו לא נכון, אני ממש ממש מרוצה שקנדריק לאמאר מוביל עכשיו בניגוד לכל ההיפ הופ הנרקיסיסטי מיינסטרימי שיש היום, אבל מרגיש שיש אובר הילולה שלו בקטע שקצת שוכחים מהעובדה שיש עוד דברים טובים בחוץ (בעיניי! רק בעיניי!). בכל מקרה, To Pimp כבר הפך ליצירת מופת שכל חובב מוזיקה שמכבד את עצמו חייב להקשיב לה ו-DAMN. כבר מגיע למעמד מצליח לא פחות, Good Kid M.A.A.D. City גם הוא מוכר מיליונים עד היום, אבל באמת שהיצירה הכי אהובה עליי מהראפר החדשן מקומפטון, היא דווקא היצירה הכי לא שלמה שלו, הכי לא מאורגנת, הכי מבולגנת, ובעיניי זה מצביע על אנושיות, על אמיתות. והשם והעטיפה הסופר מינימליסטית אומרים הכל: .untitled unmastered. לא מדובר באלבום של ממש. מדובר באוסף הקלטות מאותה תקופה של Pimp, שלא מצאו את עצמן בתוך האלבום. לבסוף, שנה אחרי האלבום, ב-2016, מחליט קנדריק להוציא את אותן הקלטות.
שמונה קטעים. אין מאסטרינג, הכל מוגש במתכונת הראשונית שלו. אפילו אין שמות לשירים. רק מספר הרצועה והתאריך שבו הקטע הוקלט. לכאורה, נשמע כמו אוסף של דמואים שפשוט יצאו למעריצים הכבדים שחייבים לשמוע כל דבר שהם מוצאים שיהיו קשורים ללאמאר. אבל, לא. פשוט לא. מדובר באחד האלבומים היותר מעניינים שיצאו בשנה שעברה. יש לי מספר סיבות למה הסוג של EP הזה שנמשך לא יותר מ-34 דקות הוא בעיניי הפייבוריט שלי. ובכן, סיבה מאוד מרכזית. בכל קטע האוונגרד האקספרימנטלי, קנדריק הלך עוד יותר רחוק. במשך כל הזמן, מנגנים בני אדם חיים בהקלטות האלה, לא הרבה הפקה מושקעת, אלא חשיפה של קנדריק עירום, במצב של בלי ליטושים מבחוץ. הכל נראה לפנינו. אז יש מלא קריצות מדהימות שחובב מוזיקה אקספרימנטלית כמוני לא יכול שלא להתלהב. מי שאהב את התעוזה של Pimp ואוהב את אותו צד משונה ולא מוכר במוזיקה, ישמח לגלות את מה שישמע פה. יש פה השפעות מאלקטרוניקה ניסיונית, מין אמביינט או דרונים, וההבלחות הפרי ג'אזיות, מדי פעם, יהיה אפשר לשמוע את הפסנתר והסקסופון יוצאים מדעתם בקטע שלא היה מבייש בכלל את אורנט קולמן או אריק דולפי.
סיבה נוספת שכבר הסברתי פה קודם, היא שמדובר פה בקנדריק בלי שום תוספות מבחוץ, אנחנו מקבלים אותו כמו שהוא. והוא גם יותר חושפני. אם ב-Pimp הוא התמקד במצב של חבריו בחברה השחורה בארה"ב, כאן הוא קצת יותר מחליט להתמקד בנפשו. עכשיו אחרי ההצלחה, המחשבות שלו, ההרהורים. הדברים האלה יתבטאו באופן יותר ברור ב-DAMN. אבל שם, המאזין כבר יהפוך לפסיכולוג האישי של קנדריק. פה הבן אדם לא פוחד לחשוף קצת את עצמו לצד כל הדעות שלו לגבי הבחוץ. כי אחרי הכל, מה איתי? קנדריק רוצה רגע שגם יסתכלו למה שקורה איתו. ארטיסט כבר אמרנו? יש פה תחושה קצת יותר חמה, קצת פחות מרוחקת וזו כנראה הסיבה המרכזית למה אהבתי כל כך את untitled על פני האלבומים הגדולים לא פחות וההרבה יותר מפורסמים של האיש.
במשך ה-34 דקות, אתה מרגיש כאילו אתה בתוך האולפן עם כולם. עם קנדריק, עם אנה ווייס (הזמרת המלווה), עם ת'אנדרקט (הבסיסט/מפיק), עם טראס מרטין (סקסופון). כל הנגנים הנפלאים והמפיקים המבריקים בזמן העשייה. לא משהו שרגילים לתעד. ב-Pimp זה הרגיש כמו סרט הוליוודי עמוק, שבו השחקנים משחקים את תפקיד חייהם הגרנדיוזי, כשכל העולם ואשתו מתקבץ ושר we're gonna be alright, כשכולם רוקדים ועושים דאבים. מרגיש שכולם מסוגרים בתוך העלילה, בתוך הקונספט שנוצר מעין קיר בין המאזין למוזיקאים. פה, קנדריק בא ואומר: "בוא אחי, תשמע את מה שעשיתי פה". אתה ממש נמצא עם החבר'ה בספה כשהם מעבירים צחוקים ודאחקות כמו בקטע השביעי. כמו שהביטלס פותחים את המאסטרפיס שלהם Revolver בספירה לפתיחת השיר ושיעול, קנדריק אחרי השיר השני אומר וצועק: "שים ת'תופים! אוקיי אז עושים את השירים האלה? סבבה, מהתחלה".
תחושה נפלאה אחרי שמרגיש שכולם אוהבים את Pimp, אתה נושם הרבה יותר כשלuntitled נשארים החבר'ה שאוהבים דת' גריפס ודני בראון, חבר'ה שאוהבים אורנט קולמן והנקוק בתקופת הפיוז'ן-אלקטרוני שלו, חבר'ה שאוהבים אפקס טווין, חבר'ה שנשלחו לפה ע"י בואי עם Blackstar. ושומעים איך קנדריק, מההקלטות של 2013-14 שמגיע לסיים את ההקלטות ב-2016, עוסק ב-Pimp, ברגע שאחרי, ביחסים שלו עם המשפחה שלו, נכנס אפילו עמוק יותר לתודעה, גולש לסוריאליזם. זה הרגע שבו הראפר הגדול ביותר היום חיפש את עצמו בהקלטות בלי מאסטרינג, באוונגרד, בתודעה העצמית שלו יחד עם המודעות למצב הנוכחי. במשך האלבום, הוא משתמש במוטיב משונה שבו הוא צועק "pimp pimp!" והוא נענה ב"הוראיי" משונה במיוחד. אולי קנדריק מתפאר ביצירה שלו? אולי הוא לועג ליצירה המצליחה שלו ומבקש מאיתנו להתקדם הלאה? שאלות שונות ורבות שמעוררות סקרנות. untitled הוא אחד מהאלבומים האלה שמביאים הרבה שאלות. זה יותר מסקרן. שירים בלי שמות, קטעים ביזאריים. זה לא Pimp שיוצאים עם הבנה בסוף. ב-untitled זה הרבה יותר אבסטרקטי. התמונה הברורה של קומפטון הענייה, מוחלפת בצורות משונות וצבעים מעורבבים.
וזה מסע מעניין, ששווה לעבור אותו ולבסוף שואלים, מה היה פה? מה הבנתי? האמת, אני עדיין לא מבין. ולכן, אני סקרן יותר. רגעים מדהימים שתמיד נתקעו לי בראש ולא יוצאים לי כדי לחוות את המסע המשונה הזה שוב. דרון מטריד ומשונה שפותח את האלבום וממשיך לקטע מאוד פרנואידי, מאוד ישיר. זה נשמע שיש שם מלוטרון(!) וקנדריק מטיח בנו את החששות לו לגבי האנושות. הוא נהיה ממש אפוקליפטי. נביא זעם עכשווי. הקטע השני המעניין ביותר, שכולל הבלחות של פסנתר אוונגרדי וסקסופון צווחני ו-soundscapes מטרידים, כשקנדריק מושך את הקול שלו, מאנפף, עושה ג'סטות בכוונה. וזה כל כך ייחודי בנוף הזה. המעבר המשונה מנער בקומפטון לחיים של סלב. השיר השלישי המאוד קצר שבוצע בטקס הגראמי (אחד מהפעמים שביצע חלק משירי האלבום בהופעות) בצורה שמתעלה על המקור האולפני על הפרספקטיבות השונות של אנשים שונים בחברה האנושית. הקטע השביעי שמשלב ראפ מעולה כמו שקנדריק יודע לעשות, עם אפקטים חייזריים ומקצב טראפ. שם בעיניי, מופיע השיא של האלבום, אותה הוכחה שאתה מרגיש שאתה נמצא עם כל החבר'ה באולפן.
ת'אנרדקט מנגן את הליין המושלם מהקטע החמישי ברפטטיביות בהקלטת לו פיי, בזמן שקנדריק מריץ דאחקות עם כמה חבר'ה באולפן ואומר "זה שיר של 15 דקות". יותר אמיתי וכיפי מזה, לא יכול להיות. לסיום כל הבלגן הענק הזה, מסיים בקטע Fאנקי כמו שצריך להיות, ובכך מסיים את אחד הדברים הייחודיים שיצאו בקטלוג של קנדריק, בהיפ הופ, במוזיקה עכשווית ובמוזיקה פופולרית בכללי. קנדריק משלב תודעה יחד עם אקטואליה, חופר עמוק בשורשים המוזיקליים שלו וממשיך בחיפוש. גם היום ב-DAMN. הוא עדיין ממשיך לחפש, למרות שהכיוון כבר פונה למיינסטרים. לכן, untitled נשאר נדיר שלא נעשה עוד בקטלוג של לאמאר או בכלל. קנדריק לא מתכוון לחזור על עצמו שוב. מה שהיה היה. ככה הוא מצטרף לאותה רשימה של חדשנים שהמשיכו לחפש, למרות הפופולריות העצומה והסיכון לאבד קהל. ביטלס, בואי, זאפה, ביפהארט, דילן, מיילס, קולטריין, רדיוהד וגם קנדריק מצטרף לרשימה. היום בתקופה, שמרגיש שכל האינדיבידואליסטים החדשניים נעלמים ואין איזה גיבור תרבות שיעצב תקופות ועולמות, אבל הנה פתאום מגיע קנדריק. ועושה לכל הראפרים העכשוויים בית ספר. אחרי DAMN. אני מתחיל לחשוב שאותה תקופת אוונט ראפ ג'אז אקספרימנטלי לא תחזור שוב, אבל זה רק מראה כמה הבחור לא מביט לאחור וממשיך לחפש.
למרות שמדובר באוסף הקלטות שנגנז מאלבומו המוערך ביותר של לאמאר, זה ממש ממש ממש ממש לא אוסף דמואים זניח. הו לא. ממש לא. יצירה כנה אמנותית, סוריאליסטית, משונה, מסרבת לזרום עם הזרם, אבל לא רוצה להישאר בצללים. גם לא לחשוב בכלל שמדובר במשהו שדומה לPimp. זה כמו להגיד על Amnesiac כגרסה נוספת ל-Kid A. ממש לא. מדובר בשתי יצירות שונות עם אישיות שונה וכל אחת מדהימה ושומטת לסת בדרך שלה. אבל כן, כשPimp חיפש את כיוון האוונגרד, untitled חפר יותר עמוק. ואת התחושה הזו קשה לתאר. כי אין לה שם. בדיוק כמו השיר האהוב עליי מהאלבום untitled.
אז אני אשים פה את השיחה הגדולה בין שני אלילי היפ הופ. משני דורות. קנדריק עם האיש והזקן, ריק רובין. איש דף ג'אם שהפיק את הביסטי בויז, ראן DMC ועוד ועוד ועוד.. סופר מומלץ לסקרנים.
היום, כמו שרבים יודעים הוא יום הסטאר וורס הבינלאומי. נוסטלגיה נחמדה שכזו שעדיין סוחפת כל כך הרבה. אבל זה גם יום מאוד מיוחד, אחד הימים הגורליים האלה שהכותרת הגרנדיוזית "היום בו המוזיקה מתה" הולמת אותו. זה קטע מצחיק, כי בזמן האחרון רציתי לכתוב את הפוסט הזה, אבל לא זכרתי מה היה התאריך כדי שכל זה יראה יפה ומכובד. איזה קטע, זה היום! ובדיוק חשבתי על זה. היום, לפני 5 שנים, נפטר אדם יאוך aka MCA ויחד איתו, גם הקריירה הנפלאה והכל כך מגוונת של הביסטי בויז. הגיבורים הגדולים שלי משנה שעברה, שידועים אצלי כחבר'ה שאחראים על ההתמכרות הסופית שלי להיפ הופ, אחרי שנים של סלידה בגועל מהז'אנר כמו שסיפרתי בכמה פוסטים. בכל מקרה, למה להקדיש עוד פוסט ללבנבנים היהודים האלה? הרי כתבתי עליהם כבר בנוגע ל-Ill Comminucation. אבל זה לא מרגיש לי שלם מספיק. בכלל, מרגיש שאין הרבה באינטרנט בעברית לגבי הביסטיז. שלושה יהודים טובים שהחליטו שבא להם. פשוט בא להם, לעשות מה שבא להם. והמה שבא להם הזה, היה סוד ההצלחה והיופי הגדול שטמון בהרכב הזה.
כשאני חושב על הביסטי בויז, רק טוב בדרך כלל יש לי בראש. עזבו אתכם מ-The Roots שהיו לי הספתח המקורי, עזבו אתכם עכשיו מכל החבר'ה הגדולים שיש הרבה כבוד (ובצדק): פאבליק אנמי, טרייב קולד גווסט, ביגי, סליק ריק ועוד ועוד... עזבו אתכם עכשיו מההייפ של קנדריק לאמאר, עזבו אתכם MF Doom, דת' גריפס, דני בראון. הביסטי בויז היו כבשה שחורה בכל הקטע הזה. ועד היום, קשה לחשוב על הרכב כל כך יצירתי, כל כך לא מתחשב במוסכמות, וכל כך לא שם בשיט על אף אחד. בדרך כלל, כששואלים אותי לגבי החבר'ה שאני אוהב בהיפ הופ, אני שם את הביסטיז ברשימה. אבל אז אומרים לי "אבל עזוב אותך זה white trash". מה? פאק! בחייאת! מה עכשיו קשור צבע עור? ההיפ הופ לא נולד כמחאה בנוגע לקיפוח השחורים בארה"ב? אז עכשיו עושים ההפך. לא אכפת לי בכלל מאיפה הם באו, אם הם מהפרברים או לבנבנים. הם עשו מוזיקה פאקינג אדירה.
למי קראת white trash?
וכל מה שהם רצו בא להם. כל אחד מהשלישייה, אישיות ועולם ומלואו. וככה הייתה המוזיקה שלהם. מלא עולמות למען האמת. מלא מלא צבעים. במובן מסוים, הביסטיז ייצגו כמו המערבון את "הטוב, הרע והמכוער". בואו נחשוב על זה:
הטוב - הביסטיז היו בראש ובראשונה, הרכב היפ הופ. והם התאימו בול להגדרה הזו. שני האלבומים הראשונים כבר מזמן הפכו למופת בז'אנר ואין שום ספק שמה שהחבר'ה עשו נחשב להיפ הופ. בין אם זה היה במסגרת הילדותית מטומטמת של Licensed to Ill או בגרסה היותר בוגרת של Check Your Head, הם עשו את זה מעולה והראו שלבנים גם יכולים לרפרפ.
הרע - הבי בויז, היו גם ילדים די רעים בסצנה. הם לא נשארו, בניגוד לשאר החבר'ה בטריטוריה ההיפ הופית. וזה כבר היה די ברור שהיית מוצא באלבומים שלהם איזה קטע פסיכדלי מרחף כזה, Fאנק סופר מקפיץ וגרובי, פיוז'ן ספונטני במיוחד או שילוב סופר לא צפוי עם מקהלה טיבטית. במובן הזה, הביסטיז היו מאוד רעים. יאוך, מייק דיאמונד (מייק די) ואדם הורוביץ (אד רוק) היו הפיטר פנים של עולם ההיפ הופ. מה זה משנה שאנחנו להקת היפ הופ? אנחנו אוהבים גם פיוז'ן וFאנק מה הבעיה לעשות גם את זה? בזה החבר'ה האלה הפכו לחדשנים שלא מעניין אותם גבולות ולא מפחדים להתנסות בדברים אחרים באלבומים שלהם כמו אגדות גדולות - ביטלס, פלויד, קווין, זפלין, סאבאת' ועוד ועוד ועוד...
המכוער - לא בקטע רע חס וחס. בואו לא נשכח לרגע אחד, שהביסטי בויז התחילו כלהקת הארדקור פאנק. כן! הארדקור פאנק. עם כל השבירות והטירוף והמכות בהופעות, בקטע שלא מבייש את הבד בריינס, בלאק פלאג וכל השאר. וכשהם רצו לעשות את זה רועש, הם ידעו ועוד איך. למשך הקריירה שלהם, הם לא שכחו את המקורות שלהם ודאגו לשתול אותם פה ושם בחלק מהדברים שלהם.
במובן מסוים, האלבומים של הביסטיז הציגו שלושה להקות שונות, אבל בעצם אותם שלושה חבר'ה, אותם מוחות, אותו חזון אקלקטי ו-ורסיטלי. הרכב היפ הופ, הרכב ג'אמים ספונטניים והרכב הארדקור פאנק רועש שלא יודע גבול מהו. כמה שזה היה מדהים. גם מעולה שכל זה הגיע מהמוחות של החבר'ה הספציפיים האלה, שנחשבו בהתחלה לסתומים הבהמיים, השוביניסטים, הדבילים שרוצים את הזכות לחגוג שהתגלו כנגנים ומוזיקאים גדולים לכל דבר ועניין. MCA שלט יפה על הבס והקונטרבס אפילו(!), די היה מתופף Fאנקי כשצריך עם מקצבים סופר גרוביים וכיפיים אבל כשרצה להכות בתופים הוא ידע ועוד איך ולאד רוק היה את הסאונד הקולי, מתוגבר בוואה וואה בפעם אחת ובדיסטורשן בהזדמנות אחרת, הוכיחו השלישייה שהם לא בדיוק מה שחשבו עליהם.
זה נשמע אובר מתלהב, נאיבי מדי ודי דבילי מצדי, אבל אני לא יכול לחשוב על חבר'ה אחרים שהיו מציגים לפניי את ההיפ הופ בצורה טובה יותר. יש כבוד לכל החלוצים שעשו מוזיקה אדירה לא פחות, אבל בתור רוקר/ג'אזיסט הייתי צריך את החופשיות הזו, את הורסיטיליות הזו, את הילדותיות הזו וזו באמת הייתה הדרך הכי טובה. אז בואו רגע נתמקד בצדדים של השלישייה הזו למיניהם, רק כדי להצדיק את התשבוחות על אחד ההרכבים הכי ייחודיים בהיפ הופ ובמוזיקה הפופולרית בכלל. כשנכנסים אל החבר'ה האלה מהאלבום הראשון, כבר היה אפשר להבין שעד כמה אהבלים החבר'ה האלה נראו באותו זמן, אי אפשר להגיד שהם לא עשו פה דבר מעולה. ההחתמה בדף ג'אם, ואז האלבום הראשון, הראו מה החבר'ה האלה מסוגלים לעשות. קצת לפני שאנתרקס ופאבליק אנמי יעשו היסטוריה, הביסטיז שילבו פה ראפ עם מטאל. אני לא יכול לשכוח את התחושה שהייתה לי, כשפתאום השלישייה מרפרפת על גבי ריף של בלאק סאבאת'! עם מקצב תופים של לד זפלין! כל רוקר שמחמיץ פנים בכל פעם ששומע את המילה "ראפ" לא יכול שלא להתלהב כשהוא שומע את גיבוריו יחד עם הרפרופים. וזה נשמע כל כך נפלא.
אבל גם כשמדובר בהיפ הופ קלאסי, הם הציגו יפה את הסחורה. The New Style ו-Paul Revere הם דוגמאות מעולות. יש ביט טוב, סימפולים כשצריך, והחבר'ה מלאים אגו ילדותי ואובר ביטחון עצמי כמו שצריך להיות מראים לכולם למה הם שולטים ולמה הם המלכים של המסיבה. בעיקר כשהם מבקשים מאיתנו להילחם על הזכות לחגוג. עד כמה דבילי שזה נשמע, עד כמה פשוט שזה נשמע, זה היה ללהיט אדיר עם הרבה מאוד ביקורת וציניות. ביקורת כלפי הגלאם מטאל שהיה בראש המצעדים באותה תקופה אפלה שנקראה האייטיז (ועדיף שלא אפרט פה על דעתי בנוגע לגלאם מטאל). יש ריף טוב, יש פזמון מעולה, צריכים יותר מזה? מעולה, אז יש לכם את No Sleep Till Brooklyn, עם קרי קינג מסליירררררר. כן כן, סלייר. גם קינג הראה שהוא יותר מ-Raining Blood ואני לא חושב שאגזים אם אומר שהסולו שכל כך אופייני לסטייל של קרי וסלייר צבע את המוזיקה של הביסטיז בצבע אחר, בקטע שגם המטאליסטים הכבדים והנאמנים ביותר יוכלו להתחבר ולאהוב. צבעים אחרים הגיעו עם האלבום הבא.
Paul's Botique, האלבום שכל כך אופנתי לאהוב אותו, היה מסומפל עד מוות, אבל הראה על שינוי וקפיצת רמה מבחינת החבר'ה. בזמנו, אהבתי להקשיב הרבה לאלבום, חוץ מהשטויות הכיפיות הרגילות, היו שם דברים שונים. מי חותם את אלבום ההיפ הופ שלו עם יצירה בת 12 דקות? טוב, כנראה שרק ילדים רעים כמו הביסטי בויז. הבוטיק הציג כאמור, קפיצת מדרגה גדולה ומרשימה מאוד שהראתה איזה פוטנציאל יש לחבר'ה האלה, אבל זה עוד כלום וכלום למה שעתיד לבוא בהמשך עם הצמד חמד מהניינטיז - Check Your Head וכמובן Ill Communication. שני האלבומים האקלקטיים ביותר, מהמצליחים ביותר של החבר'ה, עם כל כך הרבה להיטים גדולים, אבל פה נחשפו גם הצד הרע והמכוער שתיארתי פה קודם.
העטיפה של Check אומרת הכל. הראפרים מניו יורק חוזרים לכלים שלהם. ומה אין פה? היפ הופ ב-So Whatca Want ו-Pass the Mic שהציג את הכישורים של החבר'ה על הכלים (ובמיוחד יאוך) יחד עם הרפרופ, קטעי פ'אנקיים וכיפיים כמו Groove Holmes ו-POW, פסיכדליה ששמטה את הלסתות של אלה שחשבו שהביסטיז פה בשביל לחגוג, כשיאוך צולל עמוק עמוק בטיבט ומתחיל להביע את זה בקטעים כמו Namaste עם ספוקן וורד רוחני שנכנס לתוך התודעה. וברור ברור, שהחבר'ה מתפרעים בצורך, Time for Livin ו-Graditude, שני מפוצצים שלא מביישים בכלל את סצנת ההארדקור של האייטיז, כל אלו כונסו לתוך האלבום הזה, בלי שום התחשבות בלבטים כמו "אבל איך זה הולך?", "זה מתאים?".
הגישה הנפלאה הזו של הביסטיז תמשיך ותתפתח במהלך השנים, כש-Check Your Head היה יריית הפתיחה. אלבום שלקח לי הרבה זמן להתחבר אליו. ועכשיו, השנה, אני מגלה אותו מחדש. אז, השירים נשמעו חמקמקים ופחות קליטים מ-Communication, אבל הפנינים ששם ימשכו מאזינים מכל רחבי התבל: פאנקיסטים, פיוז'ניסטים, רקדני הברייקדאנס ואוהבי מוזיקה על כל גווניה כמו שהיו הביסטיז (אם לספור את החבר'ה שהם סימפלו - סאבאת', זפלין, קול אנד דה גאנג, דילן, ביטלס, סליי ומשפחת סטון, ביג דדי קיין וזו רק רשימה חלקית). זו הייתה תקופה שבה כבר הוכתבו חוקים ברורים בתעשיית המוזיקה ואף אחד לא חשב להפציץ בסלט של סגנונות באלבומים שלו.
Ill Communication כמו שכתבתי עליו בנפרד, הלך עם הנוסחה עוד יותר רחוק. כמה שאני אהבתי לשמוע את האלבום הזה בלופים. הוא שינה לי את הכל. יחד עם כל ההיפ הופ, היו מקצבים פ'אנקיים, היה גרוב, היה סולו כינור אוונגרדי סופר לא צפוי ובסוף, מקהלה טיבטית(!). מה? איך? שירים כמו Shambala ו-Bodhisttva Vow שילבו בין מסגרות הג'אמים וההיפ הופ אל השירה המסתורית והמפחידה של המקהלה הטיבטית, זה שילב בין שני עולמות שנראים כל כך מנוגדים. מזרח ומערב, עירוניות וחומריות מול רוחניות, ניו יורק מול טיבט יין ויאנג מוזיקלי שלא ייאמן שקרה בכלל. כל האלבום הזה נשמע לא ייאמן שקרה בכלל מקטעי Fאנק מפוצצים כמו Futterman's Rule, הארדקור לפנים עם Tough Guy, להיטים כמו Sure Shot ואיך אפשר בלי הקליפ הנצחי והליין בס של Sabotage? כל ילד ניינטיז יכול לזכור את הרגע הזה (למרות שאני לא ילד ניינטיז). איך עד עכשיו? מעוניינים? התחלתם לשמוע?
אני מודה שפחות חקרתי את הביסטיז אחרי רביעיית הפנינים, אבל אי אפשר להגיד שפה הסיפור נגמר. הביסטיז המשיכו לפעול, להפתיע, להראות למה הם צעירים לנצח. Hello Nasty היה גם הוא מין סיכום כזה של כל הצדדים ואפילו עוד גיחות לא ייאומנות. מתי בפעם האחרונה שמעתם באלבום היפ הופ של חבר'ה מברוקלין, שיר פולק פסטורלי נאיבי כמו I Don't Know? מתי בפעם האחרונה שמעתם שהרכב היפ הופ החליט על דעת עצמו להוציא אלבום אינסטרומנטלי לגמרי? The Mix Up היה מעניין מאוד והציג דברים טובים, למרות שהובן ונראה שהחבר'ה חזקים בג'אמים יחד עם שאר הצדדים שלהם. הג'אמים הגדולים שלהם נשארו בניינטיז ולא נשכח שרוב זה בזכות הבן אדם שעשה את ההרכב הזה לא פחות מהבויז עצמם: הקלידן מוני מארק עם ההאמונד הכל כך קולי ואותנטי. הוא היה תוספת ענקית לחבר'ה שהתחילו להקשיב ולהתעניין בתקופת הפיוז'ן של מיילס עם אלבומים כמו On the Corner ו-Agharta. כבר הרבה אמרו שהוא הבי בוי החמישי, שהוא כמו מה שבילי פרסטון עשה עם הביטלס בשנים האחרונות, שהוא כמו מה שמייק גרסון עשה עם בואי בAladdin Sane. הכל נכון ונכון, קשה לחשוב איך הסאונד בתקופה הזו ש היה נשמע בלי ידי הזהב של מארק.
הג'אמים בסוף אוגדו להם באוסף The In Sound from Way Out! שהציג את אותו צד רע וחצוף בקטע הכי טוב בעולם, שעניין בעיקר את אוהבי הג'אמים החופשיים, הפיוז'נסיטים שהתעניינו בגרוב. אפילו האוספים שלהם הם דבר מעניין ששווה לתת לו האזנה.
אי אפשר שלא להתייחס לאוסף הייחודי בכל הקטלוג של הביסטיז. Some Old Bullshit, שכשמו כן הוא, איגד כמה חרא ישן של הלהקה בתקופה שהיו להקת הארדקור. כל מיני שירים מEPs שהחבר'ה הקליטו מאוגדים ביחד ל-28 וקצת דקות. הסאונד נשמע מחורבן, אבל החרבון הוא אלמנט חשוב כדי להבין את היופי והכיף שבצד המכוער של הביסטיז. איכות הסאונד הייתה שווה למזבלה שבשכונה שלהם בברוקלין, אבל האנרגיות, הריפים, כל כך מבורך שלא צריך לבייש שום פאנקיסט. פאנק שגם היה ז'אנר שגרם לי להיגעל בקיצוניות גם הוצג לי קצת יותר טוב עם Heart Attack Man ו-Tough Guy שמוציאים כל אנרגיה אפשרית. מי שאהב את הצדדים האלה, ישמח לשמוע את כל זה במיני אלבום שכזה.
כל הדברים האלה הפכו אותי במהירות למעריץ. זה כבר היה עניין של זמן שאתחיל להקשיב לפאבליק אנמי, טרייב, ראן די אם סי. הכל הגיע בזמן. וזה נראה שההבשלה להיפ הופ הסתיימה סופסוף. קצת קשה לדמיין איך הייתי נסחף לכל ההייפ סביב DAMN בלי הגילוי אמריקה האדיר הזה. הביסטי בויז ייצגו את כל הילדותיות ועם קצת תמימות שבשילוב הז'אנרים בכל מקום, הבגרות עם כתיבה משירים על מסיבות לשירים פמיניסטיים, רוחניים ומחאתיים. הם היו החבר'ה הקולים, החברים הטובים שאתה זוכר טוב בהליכה ברחוב, ואלה שהוכיחו באמת את הקלישאה הטחונה שהכל אפשרי. אבל כל האידילה נקטעה אחרי 20 שנה, כשליאוך התגלה סרטן, ואחרי מאבק ממושך, נפטר בגיל 47, כשהוא לוקח איתו יחד את העתיד של הביסטי בויז. קשה לתאר את העולם בלי הביסטי בויז בזמנו, היום כשהם אגדה שנראית שייכת לעבר, אפשר לתהות מה היה קורה אם זה לא היה קורה והם היו ממשיכים? יכול להיות שהיו עושים תפנית שהייתה מעצבנת את כולם, או נשארים באותו סגנון ומוכרזים כזקנים שצריכים לפנות את הבמה, או אולי היו משנים ועושים מהפכה שוב פעם?
סרטון מגניב של ריאיון עם החבר'ה בשיא ההצלחה עם אנימציה מעניינת
כל אלה לא נדע אף פעם. אבל כן נותרנו עם התחושה הטובה שהביסטי בויז נותנים לנו כשאנחנו שומעים אותם. הם לא באו לבאס, הם לא באו להיות עמוקים מדי, הם רצו כן לשחק באש והם עשו את זה כל כך טוב, שאין דברים כאלה היום. ובאמת, קשה לחשוב על עוד הרכב/אמן כל כך אקלקטי וייחודי כמו הביסטיז ששילב כל כך הרבה ז'אנרים באלבומים שלו. הביסטיז הם במובן מסוים הביטלס של ההיפ הופ (אגב באמת הוגשה תביעה מצד EMI בגלל שקטעים מסרג'נט פפר סומפלו שם), הם היו הנסיינים, והם הראו יפה יפה איך אנחנו היהודים משתלבים טוב במוזיקה. אם בפולק יש את דילן וכהן, בארט רוק את לו ריד, ובפרוג את השולמנים עם ג'נטל ג'ייאנט, הבי בויז ייצגו נאמנה עם ההיפ הופ. אז מיהודי ליהודי, נוח על משכבך בשלום MCA, תודה לביסטיז על הכל, על המוזיקה, על הגישה, על המסיבות, כל הכיף ותודה על כל הFאנקי שיט. וברור שגם תודה לכם.
חירות, חירות, חירות. מדברים על זה הרבה לאחרונה. אותו לופ שפועל לו במהלך החג וכולם מתחילים להקדיש הרבה מאוד תשומת לב לנושא. ברדיו, בטלוויזיה ובעוד אמצעי תקשורת. ובכן. אני גם אצטרף עכשיו לזה ואעסוק בשני אלבומים שונים מאוד, מסגנונות שונים, תקופות שונות ודרכי ביטוי שונות. אבל, דבר אחד היה משותף ביניהם: הרעיון. הם שאפו לחירות, הם רצו לחיות את החיים שלהם כמו כולם, בלי שיחטפו בכל פעם שהם מסתובבים ברחוב. כמו רבים, הם נאבקו למען הרעיון של החירות והביעו את זה עם האמנות שלהם. בני ישראל המודרניים שלמעשה כמו במצרים, חטפו הרבה מאוד כשהיו בארה"ב. לחלקם נמאס והתחילו לצאת למאבק. האפרו אמריקאים לא אהבו שהם לא יכולים לצאת בשקט לרחוב ובנוסף לכל מיני פעולות רדיקליות, היו גם אמנים. בין אם זה בג'אז (ארצ'י שפ עם האלבום המצוין Attica Blues ומינגוס עם Fables of Faubus) או בfאנק (ג'יימס בראון). כאן, אני אדבר על שני אלבומים מאוד מפורסמים, כאלה שמופיעים כמעט בכל רשימה של "האלבומים הגדולים של כל הזמנים", כל אחד מהם שונה בגישה, אבל הרעיון משותף. טוב הייתה הקדמה, בואו נגיע עכשיו לעיקר.
שנות השבעים בפתח בארה"ב. בתקופה הזו, לאט לאט, בהדרגתיות, נראה שהמהפכה הפרחונית נכשלה. האידילה שההיפים ניסו להשיג מתחילה להתברר כחלום אוטופי רחוק. הפגנות נגד מלחמת ויאטנם הופכות לאלימות במיוחד ומרווין גיי, סופרסטאר שכבש את המצעדים בכל פעם שהוציא להיט, ראה את אחת מההפגנות האלה והחליט לשנות כיוון. כל הדברים השתלבו ביחד. הזעזוע שלו מהאלימות בחברה האמריקאית, המצב הקשה של האפרו אמריקאים, מותה של השותפה המרכזית שלו לדואטים תמי טרל מסרטן והתסכול העמוק מהעובדה שאין חופש אמנותי מצד חברת התקליטים, כל אלה הובילו אותו להפוך את הקערה על פיה. לגיי נמאס מזה שכותבים לו שירים והוא צריך לבצע אותם כמו ילד טוב. ההצלחה המסחרית הייתה עצומה אבל מבחינה אמנותית, גיי היה חנוק. כל מי שאוהב מוזיקה שחורה, מכיר את השם מואטאון. החברה הזו הייתה למצליחה בתחום עם כל הלהיטים שלה. אבל כשיש הפרדה בין הכותבים למבצעים במשך 10 שנים, זה יכול להטריף מוזיקאי.
גיי דרש חופש אמנותי. זה היה חופש משני היבטים. החופש הכללי, חופש מהאלימות ששררה בחברה האמריקאית, וחופש אישי. החופש האמנותי שגיי קיבל מחברת התקליטים. עכשיו הוא יכל סופסוף להביע ולהוציא את כל מה שהיה לו. תקופה עם שירים כמו Ain't No Mountain High Enough היא היסטוריה. עכשיו, התחילו העניינים. גיי עם קצת עזרה מחברים, כתב אוסף של שירים עם קונספט משותף וב-1971, הוציא את האלבום שהפך את הקערה במוזיקת הנשמה. What's Going On היה ה-הצהרה של גיי, האלבום ששינה את מואוטאון, מוזיקת הסול ואת המוזיקה בכללי. כשחברת התקליטים שמעה את זה, היא חטפה רגליים קרות. מה זה? אין פה להיט! מה זה כל השירים המורכבים האלה שמביעים רעיון? זה בחיים לא ימכור! נו, כמה שהם טעו. האלבום הזה שעסק באלימות וריקבון אישי וכללי הפך ללהיט. ופייר מוצדק. חוץ מהעובדה שזה אלבום עם אמירה חזקה, יש פה מוזיקה נפלאה. מי שרוצה להבין, שישמע את שיר הנושא. השימוש בהקלטה מהעולם שבחוץ כשכולם שואלים מה המצב? גיי פונה אל ההורים שלו ואומר יש יותר מדי מלחמות, אלימות בכל מקום. הוא לא משתמש ברמזים ובדימויים, הוא אומר את זה ישר בפנים. שיר הנושא של האלבום מייצג את כל הרעיון של האלבום. מין המנון ותקווה לעתיד טוב יותר. זה בעיניי, השיר שצריך לשמוע מהאלבום אם לא את כל האלבום.
היום, בתקופה שכולם מביעים מחאה ועם התפתחות בנוגע לR&B (שאני כבר לא יודע איך אפשר להגדיר היום), קצת קשה להבין מה היה כל כך מהפכני באלבום הזה. אבל בזמנו, זה היה חתיכת ביג וואו. עוד לפני שסטיבי וונדר בא עם Living for the City, גיי ניפץ את כל המיתוסים לגבי זמר הנשמה המסורתי, הוא פתח את השער וחוץ מזה, יצאה גם מוזיקה טובה. זה לא שכל הרעיונות והמילים התבטאו על חשבון המוזיקה. יש שם דברים יפים שאתם יכולים לשיר בהליכה ברגל, באוטובוס, בעבודה בכל מקום. ככה מנגישים מהפכה. המהפכה מעולם לא נשמעה גרובית ומלודית כל כך. גיי הביע את הרעיון של החופש במבט יותר רחמני. הוא מבקש ומתחנן לטוב בעולם. הוא שואל למה ומבקש מכולם להתנהג בהגיון. גיי מתחבב על כולם למרות הרעיונות הקשים והעובדות שהוא מציב לפנינו. 17 שנה עברו מאז. נכנסים לזירה עם האלבום שלהם כמה חבר'ה מאוד זועמים, נמאס להם ובניגוד לאביהם הרוחני גיי, הם לא ביקשו מאף אחד.
שני חבר'ה ניו יורקרים האחד קרלטון ריידנהאור (aka Chuck D) השני ויליאם דרייטון (aka Flavor Flav), נפגשו באוניברסיטה בלונג איילנד ויחד עם עוד כמה די ג'ייז, הם החליטו להוציא את מה שיש להם. הוווו והיה להם הרבה מה להוציא בפנים. אחרי אלבום בכורה שהצליח יפה מאוד, הוציאו פאבליק אנמי את אחד ה-אלבומים. המקבילה בהיפ הופ לאלבום של גיי, מניפסט זועם שקוראים לו It Takes a Nation of Millions to Hold Us Back. וכמו בהיפ הופ, החבר'בה שאבו מהרבה מאוד מקומות מוזיקליים. אם זה ההארדקור fאנק הקצבי וזועם מאוד שהובל ע"י ג'יימס בראון, הסול של גיי ואייזק הייז, הג'אז ואפילו טכניקות הקלטה שהושפעו מהמהפכה שעשה פייר שפר עם המוזיקה הקונקרטית. כל אלה גובשו לתוך המחאה של פאבליק אנמי. מאז, הוא הפך לאחד האלבומים הגדולים בהיפ הופ, במוזיקה בכללי והשפיע גם מעבר לזה. מאז, באו עוד חבר'ה שגם להם היה מה להגיד במצב (קנדריק עם To Pimp a Butterfly למשל), אבל החזון של החבר'ה האלה בהנהגת Chuck D הוא זה שהפך את זה לכל כך פופולרי.
סימפולים של מלקולם אקס, בראון, הייז, סלייר, פאנקדליק, קווין, דיוויד בואי, ביסטי בויז משתלבים עם אינספור ביטים, מלא YEHHH BOIII ובעיקר, הרבה מאוד זעם. צ'אק שמתוגבר ע"י פלאב, מטיח בפנים הכל. לא סתם אני מחשיב אותו לראפר הטוב ביותר. הוא מטיח את העובדות ומרפרפ כמו נואם, הוא משדר ביטחון והוא לא עושה חשבון לאף אחד ובנוסף, הוא עושה את זה בגרוב. אל תגידו שלא הזזתם את הראש והצטרפתם לרפרופ עם להיטי ענק כמו Bring the Noise ו-Don't Believe the Hype. זה אלבום קצבי עם כל הרעיונות שבו. שתי המסגרות (הטקסטואלית והמוזיקלית) באים ביחד. גיי התקין את המסילות, פאבליק אנמי חיזקו אותן. הם לא באו להרקיד אף אחד. הם אמנם ישאירו לכם ביטים קליטים בראש, אבל אתם בהחלט תצאו עם עוד משהו חוץ מזה. גם היום, האלבום הזה סופר רלוונטי עם הסיר הרותח ומבעבע הזה שנקרא ארה"ב 2017. ככה פאבליק אנמי הצליחו להישאר בתודעה. ככה הם עשו פרפרזה על הביסטי בויז ושינו את המלחמה על זכות לחגוג לחגיגה על הזכות להילחם. ככה הם פתחו בנבואת זעם מפחידה עם צלילי אזעקה בקטע ושמו "הספירה לאחור לארמגדון". מאז, הם הוציאו עוד אלבומים נפלאים לא פחות, המציאו את הראפ מטאל עם אנתרקס, אבל עדיין עם החזרה של ההיפ הופ המחאתי למיינסטרים, אפשר להבין למה It Takes a Nation נשאר למאסטרפיס שכמו 1984 של אורוול רלוונטי גם היום.
אלה היו שני אלבומים נפלאים נצחיים שמייצגים את רעיון החופש, אבל כל אחד מציג במסגרת שונה. הראשון מסתמך על מלודיה מבקש מאיתנו להתנהג בהגיון וגורם לנו להסתכל לתוך עמקי הנפש. השני זועם, לא מבקש כלום, דורש ומתוגבר באינספור ביטים שמשמשים כפסקול למהפכה המודרנית. בין אם גיי או פאבליק אנמי, שניהם דרשו לחופש ביצירות שלהם. קשה לחשוב על יצירות כל כך כנות, כל כך נוקבות שגם היום המסרים שלהן נותרו תקפים גם למאה ה-21. המוזיקה השחורה עברה אבולוציה ארוכה מאוד מהבלוז של השדות במיסיסיפי, משם אל הג'אז, אל הסול והפ'אנק עד להיפ הופ. הרעיון של החופש היה שם תמיד, ועד היום הוא מובע במוזיקה הזאת שהוציאה כל כך הרבה דברים נפלאים. שני האלבומים האלה הם מהדוגמאות האלה שצריך לשמוע בלי קשר לקונספט עצמו. אני מאחל לכל מי שישמע את האלבומים האלה לטבוע באינספור הפזמונים, הביטים וכמו שנאמר באלבום המופת של קנדריק למאר, The funk shall be within you!
אוקיי, הנה וידוי. במשך המווון זמן, אני שנאתי היפ הופ. הדבר הזה היה בלתי נסבל לאוזניים שלי. למה אתה מדבר על ביט שחוזר על עצמו בלי סוף? תן משהו מעניין! ואולי תכתוב משהו משמעותי בשירים שלך? במשך שנים, לא הבנתי את הדבר הזה וחשבתי לעצמי איך זה נקרא מוזיקה?
טוב שנים עברו והבנתי שטעיתי בג-ד-ו-ל. הסיבה המרכזית היא גלגל"צ. אותה תחנה שמשדרת ראפרים שמדברים על מסיבות וכל מיני בולשיטים שפשוט לא גורמים לשום ראקציה של הנאה בשום אונה של המוח. כמובן שאני מדבר רק מאוזניי ומטעם אישי. לי זה נשמע טיפשי, צ'יזי ולא מעניין. שנים רבות עברו עד שבקיץ אחד, השמיעה לי קרובת משפחה, מוזיקאית בעצמה, הרכב ושמו The Roots עם אלבומם המופתי, Things Fall Apart. מהרגע הזה, אני חושב שחיי השתנו. המילים שבאמת אמרו משהו שגרמו לי להבין שהיפ הופ במשמעותו המקורית הוא מחאה של השחורים מהמקומות הקשים ביותר. היה שם המון פיוז'ן/fאנק/ג'אז. סגנונות שנדלקתי עליהם ממש באותה תקופה. מאז, כבר לא הייתי רק אחד שאוהב רוק וג'אז וקלאסי. הניסיון עם The Roots (שאכתוב עליהם מתישהו) פתח לי את הראש לדברים אחרים. בין אם זה היפ הופ, או מוסיקה בכללי. זה בהחלט רגע מכונן בחיי המוזיקליים ועכשיו אנחנו מגיעים לשלב הבא.
בתחילת שנה חברי הטוב תומס (סולן להקת Atomic Cockbloker וגם הוא אוהב מוזיקה על כל גווניה) סיפר לי שגם הוא התחיל עם טירוף ההיפ הופ ובייחוד עם להקה אחת ושמה הביסטי בויז. את שמם שמעתי בעבר. בימיי העליזים כרוקר מן המניין, חשבתי שהביסטי בויז היא סתם להקה בנאלית שלא בדיוק תהיה הדבר שיהפוך את עולמי (הווו כמה טעיתי). להקת היפ הופ?, ראפרים שבמקור היו להקת הארדקור פאנק? NO FUCKING WAY! (לא אהבתי פאנק אז. פרוגר מתנשא שכמוני..). אז החלטתי לתת צ'אנס. אהבתי The Roots, אז מי יודע? אולי אוהב גם ביסטי בויז? שמעתי את The New Style ו....הולי שיט כל כך אהבתי את זה. רגע פשוט מושלם. הקולות הצווחניים של AD Rock ו-Mike D לעומת הקול הנמוך של MCA. כולם לבנים (וגם יהודים), והם לא באו לכעוס על משהו. המילים שלהם מאוד מצחיקות אבל לא עם הרבה חשיבות. מהרגע הזה הבנתי שהלהקה הזו כן הולכת להפוך את עולמי.
התחלתי לחפש בספרייה הזו שנקראת אינטרנט, שמעתי את אלבומיהם הגדולים (אני מודה עוד לא סיימתי את כל הדיסקוגרפיה), והופתעתי לדעת: החבר'ה גם יודעים לנגן! ועוד איזה לנגן, יש להם גרוב, יש להם את הfunk, בנוסף להיותם ראפרים מצוינים שמאזנים אחד את השני בין קול צווחני לקול נמוך. בעיקרון הדבר העיקרי אצל הביסטיז הוא המוזיקה. המילים משעשעות וזהו. המוזיקה אצלם היא העיקר. בייחוד כשהשלישייה הזו אוהבת המון דברים מההיפ הופ דרך הfunk והpunk אל הג'אז, אכן חבר'ה אקלקטיים. אז האלבום הראשון שלהם Licensed to Ill שיצא בחברת Def Jam עם בהפקת האיש והזקן, ריק רובין, היה בעצם יריית הפתיחה של החבר'ה. האלבום הראשון שלהם בו זנחו את כליהם (בעידודו של רובין) והתבססו על סימפולים של בלאק סאבאת', לד זפלין, הקלאש וגם קצת גיטרה מקרי קינג (סליייירררר) כשהם מרפרפים להם על הסגנון והחדש ולהילחם על הזכויות... לחגוג. האלבום הפך אותם לסופר סטארים. קליפים, הופעות וביקורות משבחות. משם, המשיכו ללייבל חדש Capitol ואלבום חדש Paul's Boutique. יצירת מופת שדי אופנתי לשבח אותה בגלל שלא התקבלה כמו הקודם לה. למרות שהרבה מודים כי האלבום הזה קצת יותר קשה ומורכב (ובצדק) האלבום הזה הוא בהחלט הנאה רצופה ואני אוהב אותו מאוד. הבי בויז הפכו לשמות גדולים בדיוק כמו פאבליק אנמי וראן DMC.
ואז הגיע המהפך. הבי בויז נולדו מחדש. אחרי מספר שנים הם יוצאים עם אלבום חדש ורענן ב-1992, Check Your Head. כל כולו הוקלט בסטודיו הפרטי שלהם, ובו הם התחילו לגוון בסגנונות. כבר מהעטיפה אתה רואה שיש שינוי, החבר'ה חוזרים לכלים שלהם ולשורשי ההארדקור שלהם, ומוציאים אלבום שמאזן בין ההיפ הופ עמוס הסימפולים והריפרופים לבין האקלקטיות המוזיקלית/אינסטרומנטלית עם כלים אמיתיים. אדם הורוביץ (AD Rock) מתגלה כגיטריסט לא רע בכלל, מייקל דיאמונד (Mike D) מביא מקצבים fאנקיים מגניבים וגם מכה בתופים כשצריך ואדם יאוך (MCA) הוא בסיסט מצוין בעל גרוב וגם יודע לשלוט על הקונטרבס(!).
אז Check Your Head היה פתיחה יפה לביסטי בויז החדשים, אבל! ב-1994, הגיע ה-אלבום. בשבילי הכי טוב של הניו יורקרים הללו, שהחזיר אותם לראש המצעדים ולפופולריות, Ill Communication. עם כל הכבוד לראפ מטאל של האלבום הראשון, ההיפ הופ של השני והאקלטקיות של השלישי, בשבילי האלבום עם העטיפה של הבחור שעוצר בdrive in הוא המנצח. הוא שיכלל את הנוסחה של מגוון רחב של הז'אנרים בנוסף להיפ הופ-funk-הארדקור. זהו האלבום הכי מפורסם ומצליח שלהם ומאז לא הגיעו לאותו הישג שוב. בשבילי האלבום הלבן שלהם.
אז במהלך התקופה של 1992-1993, התכנסו החבר'ה באולפן שלהם G Son בקליפורניה, חמושים בכליהם, עם מספר חברים שעזרו להם עם השירים וגם תרמו את קולם ונגינתם, הביאו יאוך, הורוביץ ודיאמונד את המאסטרפיס שלהם. יחד עם השלושה, על ההפקה ישב גם מריו קאלדטו הבן שהיה בתמונה מאז Paul's Boutique. מאז ומתמיד, אהבתי מאוד להקות שגיוונו בסגנונות באלבומיהן ולא נשארו בטריטוריה המוכרת. ואני יכול לתת הרבה דוגמאות: האלבום הלבן, Houses of the Holy, Vol 4, לילה באופרה ועוד ועוד... הביסטיז יצאו מהטריטוריה המוכרת של ההיפ הופ אל עבר סגנונות רבים שחלקם אפילו לא תשמעו באלבום היפ הופ. מתי בפעם האחרונה שמעתם אלבום שלצד סימפולים וריפרופים, יש בו גם ג'אמים fאנקיים וקצביים, קטעי הארדקור פאנק לפנים, פיוז'ן, סולו כינור אוונגרדי של שתי דקות ומקהלה גרגוריאנית(!)? השפעות עיקריות במהלך העבודה: המאסטרו מיילס דיוויס עם אלבומים כמו On the Corner ו-Agharta.
עוד אחד מהדברים שמייחדים את האלבום הזה, הוא האפקט שבו החבר'ה נשמעים כאילו מרפרפים לתוך הטלפון. זה קצת מקשה על הבנת המילים אבל זה נשמע ממש טוב ונותן לזה צבע שונה. יש שיגידו שזה מעיק. אני אוהב את זה. אז לסקור עכשיו 20 קטעים אחד אחרי השני? זה יותר מדי, חוץ מזה הכי כיף לשמוע בלי לדעת. אבל טיפה'לה נדבר על כמה קטעים.
Sure Shot הפותח מוכיח שחליל צד הוא כלי כזה מגניב (ברור שג'טרו טאל הם ההוכחה הכי ברורה) והוא יופיע . הלופ הזה שחוזר על עצמו שוב ושוב של מנגינת החליל כשהחבר'ה מרפרפים עם פזמון קליט במיוחד you can't you won't and you don't stop! (ב-stop כבר הצטרפתם ונכנסתם לביט). מיד במעבר חד מגיע Tough Guy קטע הארדקור פאנק של 57 שניות שמכניס את המאזין לאקסטזה של תיפוף אגרסיבי, שמראה כי החבר'ה יודעים לנגן וממש טוב. B-Boys Makin' with the Freak Freak גם הוא היפ הופ סוחף עם פזמון מגניב (שמושר בקול בכוונה רובוטי) עם עצירות קומיות של קטעי דיבור ויש לציין את הקטע בו יאוך נכנס עם הקונטרבס וכבר מבינים שמשהו טוב קורה פה.
Root Down נכנס ומשלב בין הנגינה לריפרופ. יאוך מביא גרוב מגניב וממכר והחבר'ה מרפרפים את הפזמון שגם הוא ממכר לא פחות. אחד מהחבר'ה שבהחלט עושים את האלבום הזה, הוא Monkey Mark נישיטה שמביא מוטיב מדהים על הקלידים שלו שפשוט מעלים את הלהקה הזו עוד כמה רמות למעלה. נישיטה מאוד קריטי לסאונד של האלבום בדיוק כמו שמייק גארסון היה לAladdin Sane של בואי. ואז מגיע Sabotage הווו Sabotage כמה שבחים הוא כבר גרר על הקליפ הגאוני שלו, ריף הבס הגאוני שלו שמתוגבר בדיסטורשן חזק ואימתני יחד עם ה...טוב לא אקרא לזה ריפרופ, הבן אדם פשוט צועק את המילים עד כדי כך שכשאתה מבצע את זה אתה רוצה להכות במשהו מרוב רמת האגרסיביות שזה מבוצע. Sabotage הוא מופת של ראפ מטאל והוא יכול לדבר אל חובבי פאבליק אנמי ומטאליקה כאחד. ואז מגיע Get It Together קטע היפ הופ ממש מגניב וכיפי עם אורח מיוחד, Q Tip האיש מ-A Tribe Called Quest שהכימיה בינו לבין השלושה פשוט מדהימה, וכמובן אי אפשר שלא להימשך לסוף שבו מזכירים את שם האלבום: ma belle i've got the ILL COMMUNICATION.
הקטעים האינסטרומנטליים כמו Futterman's Rule הוא funk for your life, מקפיץ, כיפי, קליט ומתוגבר בדיסטורשן. גם כאן נישיטה בולט ויחד איתו הפרקשניסט שמופיע בכל הקטעים האינסטרומנטליים אריק בובו שגם הוא חלק מאוד חשוב באלבום שמביא את הפרקשן סטייל סנטנה שלו. בלי השניים האלה, האלבום היה נשמע אחרת לגמרי. Eugene's Lament הוא וואו והפתעה אחת גדולה באלבום הזה שרק מראה עד כמה החבר'ה היו מוכנים לקחת סיכונים. איזה אלבום שמגיע לראש המצעדים כולל בתוכו סולו כינור אוונגרדי חסר גבולות? (תודה ליוג'ין גור שאחראי לכך) זה פשוט מדהים. Heart Attack Man גם הוא מחזיר את החבר'יה להארדקור עם תיפוף אגרסיבי וגיטרות מתוגברות בדיסטורשן אימתני יחד עם קצת ריפרופים בנוסף לצעקות.
ההפתעה הגדולה של האלבום הזה היא שני הקטעים הלפני אחרונים Shambala ו-Bodhisattva Vow. האחד קטע אינסטרומנטלי השני קטע היפ הופ, והם כוללים בתוכם מקהלה גרגוריאנית(!) זה כנראה מיוזמתו של יאוך. שהפך לבודהיסט ותמך בעצמאות טיבט. קודם כל, זה פשוט גורם לך לחשוב שאי אפשר להגיע רחוק יותר פשוט וואו. זה נשמע מרתק, זה נשמע מפחיד אפילו אבל אי אפשר להגיד שזה לא מעניין. השילוב המשונה בקטע השני בין הגרוב והריפרופים לבין שירת הנזירים המסתורית מביא רצון עז להוריד את הכובע לפני החבר'ה לכאורה האידיוטים מניו יורק שיצרו חידוש מוזיקלי במוזיקה הפופולרית בנוסף לכיף שהם הביאו לאורך האלבום.
ואז אינסטרומנטל של שתי דקות מקפלים את הציוד ומסיימים כמעט שעה של כיף טהור של מגוון סגנונות מוזיקליים והמון ראפ יו! עם יציאת האלבום ב-31 במאי 1994, הוא גרר שבחים והפך למצליח ולנמכר ביותר של הלהקה. 1994 שכללה הרבה אבידות בעולם המוזיקה כמו מותו של קוביין ואלבומם האחרון של פלויד זכתה גם לאחד האלבומים הכיפיים שאי פעם נוצרו. זה נכון שהאלבום חדשני ונכון שהוא מגוון אבל מה שהופך אותו לכל כך אהוב, זה שהוא פשוט כיפי. אין דרך אחרת להגיד את זה.
מכאן, חזרו הביסטיז למעמד הסופר סטארים כשהגיעו להופיע בפסטיבל הענק לולפלוזה, ויצאו לסיבוב הופעות מצליח וגורף מיליונים שכל הופעה הייתה sold out. הבי בויז המשיכו מאז ואמנם לא חזרו על ההישג הזה כשעברו ל-Hello Nasty שלא שמעתי אותו עדיין, ולאלבומים הבאים שלא הפכו לבעלי מעמד כמו של ארבעת הראשונים, אבל בכל מקרה לא ביישו את השלישייה האדירה הזו.
לסיכום, Ill Communication הוא אלבום של כיף טהור על כל 59 דקותיו ו-37 שניותיו. הוא מגוון בסגנונות, הוא מאזן בין השאפתנות האינסטרומנטלית לבין ההיפ הופ, ובעיקרון הוא פשוט מומלץ לכל חובב מוזיקה. בדר"כ האלבום הזה מופיע בכל רשימה של האלבומים הכי טובים בכל הזמנים ובצדק. מאז שהביסטיז כבר לא איתנו עם עזיבתו של יאוך ז"ל, נותרו לנו בעיקר אלבומיהם המצוינים, והקליפים המצחיקים שלהם שהראו כי הם היו הטמבלים שלא שמים על אף אחד. טמבלים אבל גאונים. כי לא כל אלבום היפ הופ כולל דברים שמופיעים באלבום כמו Ill Communication. אני ממליץ מאוד על האלבום הזה. יצירת מופת הראשונה מהסוג הזה שמופיע בבלוג הזה שעד אז היה בעיקר פרוג, מטאל, פולק, ג'אז, קלאסי וכו'... מי שעדיין לא הכיר את הביסטיז ועדיין חושב שההיפ הופ הוא שטויות מחורבשות של ריפרופים וסימפולים כמו שאני חשבתי פעם, לשמוע את האלבום הזה! אני אמנם הייתי ממליץ על Licensed הראשון, אבל האלבום הזה הוא גם פתיחה לא רעה בכלל. תהנו and keep on with the funky shit!
