עוף ובננה

עוד מעט העשור הזה מסתיים. ועוד מעט השנה הזו מסתיימת. יש כמה אלבומים השנה הזו שאני יכול לספור בידיים שממש עשו לי את השנה. שניים מהם עליהם אני אדבר, נוצרו בשני הצדדים של האוקיינוס. כל אחד (או שניים) בשלו. מדובר בקומיקאים שמזוהים גם עם העניין המוזיקלי. אני חושב שחלקכם יודעים קצת על מה מדובר. בקיצור, לפני שנציג, אני רוצה להגיד שאני מאוד מאוד מאוד אוהב הומור במוזיקה. בכללי הומור זה טוב. אבל יש משהו במוזיקה עם הומור שמעלה אותה כמה דרגות למעלה. בהרבה פעמים, יותר מוצלח ממוזיקה "רצינית". אני מודה שאני אישית, הייתי לוקח דברים ברצינות תהומית פעם. לא שזה השתנה. טוב. זה כן בעצם. מודה ששחררתי קצת. וגם אני כותב שירים שטותיים שפשוט עושים טוב. ויש הרבה דוגמאות לאנשים שעשו את זה. זאפה הוא הדוגמה המובהקת לאחד שהעלה את ההומור במוזיקה לדרגה אמנותית. הרבה אמנים ידועים יותר וידועים פחות. אם אלה להקות אלטרנטיב כמו Ween או פריימוס, אנשים טובים כמו אל ינקוביק המוזר, קניה ווסט שמחליט לעשות שיר עם בית שכולו מורכב מהמילים "וופידי סקופ, סקופידי וופ".

ובין היתר, יש את הקומיקאים. אלה שלא מזוהים בעיקר עם הקריירה המוזיקלית שלהם, אבל עושים דברים טובים כשהם מכניסים דברים לא בדיוק אכילים בטקסטים במסגרת קורעת מצחוק בתוך שיר פשוט וקליל. אם זה ריקי ג'רוויס (ושווה לכם לצפות במוקומנטרי שלו Life on the Road המבוסס על דיוויד ברנט האגדי מ"המשרד"), או מונטי פייתון. גם אצלנו בארץ, יש סצנה מאוד חזקה של הדבר הנפלא הזה אם בלהקות כמו כוורת, הבילויים, הפסוליה של דייזי, בוא לבר, ויתרתי, האחים צברי, הטראפ של דודו פארוק או הרגאטון של ערוץ הכיבוד. ובין היתר, שוב אותם קומיקאים שיש להם שירים ממש טובים עם טקסטים כתובים מעולה שבא לך להשתין מרוב צחוק. ובין היתר יש את השניים האלה, רועי כפרי וטל טירנגל - שהתאחדו לגוש יצירתי בשם "שירי מרפסת". ועל האלבום הטרי שלהם מהשנה, אני אשמח לדבר.

אני דור ילידי תחילת המילניום. ולהיות כנה, באיזשהו שלב בחטיבה ועד היום, מלווים אותי הסרטונים שרועי וטל עשו במהלך השנים. לא משנה אם אלה היו שירים (כמו קלטת הילדים של נח ותירס סקסואל) או בסרטונים שלהם (כל הדברים של "ניצה ולחם" או "המחברת הסגורה" בשתי מילים - יצירת מופת). זה עיצב לי את הבגרות בתיכון ומן הסתם ממשיך בצבא (מי מכם מעז להודות שהוא לא קנה מילקי בזכות הפרסומות?) וגם לחברים שלי. עכשיו באה השאלה שזאפה שאל לפני 30 ומשהו שנה "האם הומור שייך למוזיקה?". כן. אבל מתי הרגע שאתה מתייחס ברצינות לכל הדבר הזה? "שירי מרפסת" המופע המשותף של שני התל אביביים הכה מתוקים האלה, התחיל לצבור תאוצה והפך להיות שלאגר ביוטיוב. זה מה שאני וחברים היו מנגנים כשהייתה לנו גיטרה. כשכולם היו עם שירי שלום חנוך בקומזיצים בלילה בסבנטיז, אנחנו שרנו גם את שלום, אבל בין היתר גם את "כן ניגשתי לעידו" ו"יש אנשים".




היופי הגדול בשירים האלה היה זה שהם היו שירי מדורה כאלה פשוטים וקטנים שהיית מראה לחברים שלך ביוטיוב ומחכה לפאנץ' ליין שבא באיזה אלמנט הפתעה או אלתורון קטן. אז כשחבר טוב מהצבא מספר לי שהם מוציאים אלבום חדש שמבוסס על אותם שירים שאהבנו בתיכון. תהיתי לעצמי - יעני רגיל כמו הגרסאות ביוטיוב? מי ידע. מה שבטוח כשראיתי את העטיפה של וניה היימן, הבנתי שזה הולך להיות משהו משהו. זה עולה לספוטיפיי, אני רואה את השירים המוכרים והאהובים שם פליי. הבנתי את הקונספט. השירים המצחיקים והפשוטים האלה הפכו להיות עם הפקה מהסרטים, מהודקת, אלקטרונית-פופית. וזו ה-בשורה שהביאה את העניין הברור - השירים האלה הם ממש טובים מוזיקלית, שזה יהיה תירוץ לא להתייחס לזה ברצינות כי קומיקאים עשו את זה. למען האמת, אני לא משתגע על הפקות גדולות.

חלק מהקסם של החוסר הפקה

אבל דווקא בשירים האלה, שהם היו לשיא הפשטות ופתאום הופכים למעצמת אסתטיקה בהפקה של כפרי (ו"כן ניגשתי לעידו" שהופיק ע"י מאסטרו שוזין), אתה מתחיל לצחוק יותר. פתאום, "יש אנשים" מגובה בהרמוניות קוליות מרשימות, "לילה שנשכח" הופך לחאפלה אלקטרונית, "אח משכמה" מגיע לקליימקס מבחינת הפקה שזה אלקטרו פופ מצוין, "ישראל" עם הרפרנס לBTO, "מיטל וקובי" שעושה שיפטים בסגנונות ועדיין נשמע אחיד, "סוזן בואי" מכניס אותנו עוד יותר לסיפור בכוונה עם החלפת ערוצי טלוויזיה עד שמגיעים לביצוע של סוזן בויל. כן יפים שלי. האלבום הזה נשמע פי אלף יותר טוב ממלא אלבומים רציניים שיצאו השנה. ואני מאוד רוצה את הדבר הזה על דיסק. "שירי מרפסת" הוא עדיין מה שכיף לנגן ולשמוע, אפילו יותר מבעבר. ההופעות מוכרות, ההורים שלי ואנשים שלא בהכרח אוהבים את ההומור יכולים ליהנות מזה. וזה מוכיח שהשירים עם הטקסטים המצחיקים יכולים להיות מורכבים ומעמיקים גם מבחינת המילים וגם מבחינת המוזיקה. זו הייתה הזווית הישראלית לגבי העניין.

עוזבים את רועי וטל ואת הארץ (שלא במצב טוב). ומגיעים לאמריקה. גם יהודי. אבל בוא נגיד שמבחינת הנונסנס של המתוקים שלנו מארץ ציון. הבחור הזה הולך עד הקיצון ועד הסוף. אריק אנדרה - קומיקאי, מנחה, המושיע של העידן הזה, ידוע בעיקר בזכות תכנית האירוח שלו שהיא פרודיה על הפורמט. אנדרה מותח את גבולות הפוליטיקלי קורקט של המאה ה-21, בז לה, יורק עליה, מטריל את האורחים שלו, אומר משהו על החברה המחורבנת שחיים בה היום ובאמת יוצר מה שנקרא - הומור אוונגרדי. הוא לא חוסך מאף אחד והבן אדם פשוט קאלט מהלך היום שכל איזה "איכותיסט" שמגדיר את עצמו אחד כזה. אומר שהוא צפה בדבר הזה שנקרא The Eric Andre Show. גם את הסדרה הזו, חברים שלי ואני אוהבים ומצטטים רגעים בלתי נשכחים ממנה. עכשיו, מי שיודע, אריק אנדרה הוא לא הבחור האבסטרקטי המוטרף על LSD שמנסים לעשות ממנו. סך הכל מדובר בבחור אפרו יהודי חביב, עם תואר מברקלי ושליטה על הבס. הבחור אוהב ג'אז, היפ הופ (רק הפרקים עם הראפרים שמתארחים אצלו בתכנית הם פרייסלס), פאנק ולמען האמת, מה לא. והוא לקח את כל האהבה שלו למוזיקה על כל גווניה וסופסוף החליט להוציא את המוב שלו בתור מוזיקאי.

עוד אחד מהאלבומים שהכי אהבתי השנה, למרות העובדה שהוא מאווווד בעייתי. כי עד כמה שאני אוהב אקפסרימנטים, אני חייב להודות שיש רגעים שהם טובים לdank, אבל מרגישים מבחינת אחידות שבחורנו לקח את זה רחוק מדי. קודם כל, הוא לא אריק אנדרה באלבום. קוראים לו Blarf (לקח לי איזה יום לחשוב על הכול ולקלוט שזה אריק), הוא מחופש לרונלד הליצן של מקדונלדס במה שנראה כמו הגרסה שלו מהגיהינום. ואז משיק את האלבום ביוטיוב ובbandcamp, תחת השם Cease & Desist. פחות מחצי שעה בה אנדרה מסמפל כ-ל דבר שקיים. פרוג איטלקי מהסבנטיז, טרופיקליה, פרי ג'אז, ספר אודיו של ביוגרפיה של אובמה, פאבליק אנמי, ביסטי בויז, ריצ'רד פריור ובעיקרון כמעט כל דבר ויוצר מהכול תבשיל עצום כזה שמרגיש כמו ראנץ' מטורף. כמו מאדליב על LSD, גורם לThe Avalanches להיראות כמו הקרפנטרז. הוא לא חושש מלעוות חלק מההקלטות או לתקוע אותם מה שגורם לצ'אק די מפאבליק אנמי להישמע כמו מחשב Windows XP שנתקף בווירוס סופני או לשים בסים כבדים אחושרמוטה על בוב דילן. מדובר באלבום אינסטרומנטלי לגמרי, בלי התפשרות (ואולי זה פוגע בו קצת). אם טיילר דה קריאייטור או ארל סווצ'רט היו מרפרפים עליו והיה עוד יותר חומר זה היה הופך להיות אחד האלבומים האהובים עליי.



אבל יש נקודה אחת סופר בעייתית שמגיעה באמצע האלבום וגורמת לך לסגוד מכמה שזה דאנק, אבל כמאזין גורם לך לחשוב שחוץ מכל הקטע הזה, אין באמת הרבה. ממש באמצע האלבום מגיע I Worship Satan. קטע נויז של 10 דקות. מרצבאו מאונן בשירותים או איך שלא תתארו את זה. גורם לך לרצות שיהיה לזה קליפ, גורם להעריך את כל הקטע הזה של "אני הולך להטריל את כוווולם". אבל אריק אנדרה, החלום האמריקאי האלטרנטיבי שלי אולי קצת הגזים פה, מעבר לכל הסימפוניית סימפולים המטורפת הזו, הקטע הזה קצת מוריד. אבל אני חוזר לעניין ששאר הקטעים בנויים פה כמו מדען מטורף שמחבר רקמות של חזיר וצ'ינצ'ילה ביד אמן. על הדרך, הוא גם הביא קליפים מטריפי שכל שנראים כמו המקבילה הוויזואלית של המוזיקה שווים גם מילים: עם עריכה מוטרפת וחסרת רסן שכוללת כל מיני אפקטים זולים וגם קטעים מסרטי פורנו עם פטישים שלא בדיוק היו אמורים לעבור במסננת המשפחתית של יוטיוב.

ככה אריק אנדרה הצליח להטריל אותנו שוב. חלקם יגידו שהוא מטורף. אחרים וגם אני יגידו שהוא עשה את אחד הדברים היותר טובים שיצאו בזמן האחרון. אבל זהו בעיקרון. Blarf (השם אגב מלהקה שאנדרה הקים בעבר) בעיקרון נעלם), האלבום יצא במהדורה מוגבלת של ויניל ומה שנותר אלה הקליפים והמוזיקה שהראתה שאין גבולות בלהתחמק מתשלום לאמנים על סימפול קטעים שלהם (כי עם כינוי כזה איך יתבעו אותך). Cease & Desist שנשמע כמו Paul's Botique על אסיד וקראק יחדיו, הוא באמת אחד הדברים היותר מקוריים שיצאו השנה ובזמן האחרון. הוא ממש לא מושלם, אבל הוא עושה בית ספר לכל המפיקים למיניהם. ומראה לכולם מאיפה משתין הבבון. אלה שני טייקים שונים לגמרי של קומיקאים שיצרו אלבומים שראויים להתייחסות מעבר לעובדה שהם "מוזיקה שנוצרה ע"י קומיקאים". אם הם קיימים בפורמט פיזי, הייתי אומר שתשיגו אותם, כי הם נראים טוב יחד עם כל הדברים הרציניים שלכם.

מתוך השואו של אריק, הייתי מת לאלבום נויז כזה ממנו


שונא להיות יחצ"ן, אבל מוסיף פה תוצר אחרון של הקלטות עם חברים באמצע שבוע נופש בצבא. עוד איזה הומור מוזיקלי כזה:

אמריקה נתתי לך הכל ועכשיו את חייבת לי

הרבה מאיתנו בהייפים רבים לאחרונה. אצלנו, אנו נרגשים מהופעתו של מורנו ורבנו, דודו פארוק עם שירו החדש "ארמני". בשאר העולם, מלבד הניצחון הגדול באירוויזיון, כולם עדיין המומים מהכאוס הביזארי של דונלד גלובר אשר אולי ידוע יותר כצ'יילדיש גמבינו. בין אם במשחק או במוזיקה, הבן אדם מראה כל פעם למה מדובר בכישרון מיוחד. אבל מאז שבוע שעבר, אף אחד עדיין לא יודע איך לעכל את הדבר הזה. וכולכם יודעים מה אני מדבר. שבוע עבר מאז גמבינו הוציא לאור שיר חדש אחרי שאמר שפורש מהמוזיקה לחלוטין. אבל This Is America הוא סטירה מצלצלת לפנים. שבוע עבר, מאז ראינו את גלובר רוקד בצורה מדהימה, עושה פרצופים מעוותים למצלמה ובעיקר, עושה בלגן אחד גדול. וזו (כמו השיר) בדיוק כמו אמריקה. אני מרגיש חובה להוציא את דבריי לגבי השיר הזה שבאיזשהו מובן כבר צבר מומנטום ויוצר דיונים רבים. דונלד גרם פה לאיזושהי רעידת אדמה ואנשים באינטרנט מתחילים להתדיין, לחלוק אחד על השני, לשאול ולתהות.

ובו בזמן, אנחנו מאוהבים בטירוף של דונלד, בפרצופים המטורפים וצעדי הריקוד שנראים כמו עגור אחוז טירוף. הכל מתאחד ל-This Is America של צ'יילדיש גמבינו. הדבר החם שהולך עכשיו. כמות הממים שנעשתה בעקבות הקליפ גדולה יותר מכמות הגרביים שלי במגירה (כאילו שיש מה להשוות), כמות סרטוני התגובות והדיונים גדלים מרגע לרגע ונותר לשאול מה הקטע??? מה יש לכולם מהמזוקן המטורף הזה? ובכן, בואו נפתח את זה ככה. תורת היחסות הפרטית של איינשטיין, טוענת שאין מרחב וזמן מוחלטים. אם לא ניכנס לפרטים, ניקח דוגמה ונגיד שאם אדם מסוים ייסע במהירות גבוהה ביותר בחלל, בזמן שאצלו יעבור זמן מסוים, הזמן שעבר בכדור הארץ יהיה הרבה הרבה הרבה יותר גדול. נעזוב את הפיזיקה עכשיו ונאמר שאם אותו אדם מסוים חזר לכדור הארץ, הוא יראה שלא הרבה השתנה.

לפני קצת יותר מ-50 שנה, ג'ון קולטריין הגדול הקליט את הקטע המצמרר Alabama אחד הקטעים היפים ביותר עלי אדמות, קינה לנספי אירוע הפיגוע בכנסייה לשחורים באלבמה. אי שם בסבנטיז, ג'יימס בראון נהיה זועם במיוחד מהרגיל ותיעד אמריקה שסועה וכועסת אחרי רצח מרטין לותר קינג בFאנק אנרגטי מלא אש. בניינטיז, דיוויד בואי דיבר על הפחד שלו מאמריקאים ודונלד גלובר ב-2018, מצדיק בדיוק את הפחד של זיקית הרוק נ רול. במשך שנים, אמנים תיעדו את אמריקה וביקרו אותה על הרבה דברים. אם קיפוח השחורים, או תרבות הזבל האמריקאית והשחיתות הפוליטית (מישהו אמר פרנק זאפה?) או כמו במילותיו של אלן גינסברג: "אמריקה נתתי לך הכל ועכשיו אני כלום".

נעזוב את הניימדרופינג ונדבר על איך דונלד גלובר תפס לא רק את הכאוס של אמריקה היום, אלא דברים שאפילו חורגים מגבולה של האימפריה עצמה. בואו נתחיל במוקד ההפתעה, הקליפ. דונלד מפליא בצעדים לצלילי מקהלה אפריקאית ששרה מנגינה מסוימת באקסטזה, כשדונלד שר שכולנו רוצים לחגוג. אך לפתע מתוך שום מקום, הכאוס מתחיל. האוטופיה האפריקאית מופרת ע"י טראפ אכזרי ורומס עם בס עוצמתי, דונלד מרפרפ באדישות. וזה מה שהופך את השיר הזה לכל כך מצמרר. השירים שמתעדים מצבים קשים ונשארים מרגשים, הם אלה שחפים מדרמה ענקית. לצעוק ולהתמרמר על המצב לא בדיוק גורם לשערות לסמור. זו האדישות שמלווה בהגשת הטקסט. זה העניין שזה נראה שהאמן מציג מציאות בה אנשים רגילים לחלוטין לכאוס המטורף הזה. הכאוס שחל בקניון מצביע על הצביעות של אמריקה.

בואו נתחיל בעניין שאין יותר אחד שאוהב partypooping ממני. אוהב מסיבות אין ספק. אבל אם יש רגאטון ואנשים רוקדים לדבר הזה, הייתי מת לאיזה משהו שיהרוס את המערכת וישר ישנה את המוזיקה למשהו רקיד אבל מזעזע בו זמנית. וזה This Is America, עם הקיץ יבואו כל מיני להיטים שונים. ביניהם שירי פופ לעוסים וקיטשיים. חלקם יהיו רעים, חלקם יהיו טובים. חלקם יהיו שירי טראפ כיפיים (טראפ זה כיפי וזה מצחיק לרקוד לזה, אל תנסו להוכיח אחרת). אבל כולם יגרמו לכולם לרקוד וליהנות. אבל איך אפשר לרקוד וליהנות כשבחוץ, יש אלימות אקדחים בכל רחוב באמריקה? בטח שאפשר. בזמן שהשגרה מלווה בריקודים ומסיבות, החברה שרויה בכאוס אכזרי שמתערבב באוטופיה מחויכת. דונלד רוקד בזמן שכולם רצים בחניון להוציא את גופות הקורבנות של הקליפ. מקהלת גוספל עם סאונד חי ומלא חיים יכול להיגדע מיד עם הישמע קול הM-16.

במצב הרוח המשתנה של השיר משירה אפריקאית אקסטזית פופית סאנשיינית לבין טראפ אכזרי אחוז טירוף, דונלד גלובר מצליח לתפוס את האלימות השגרתית באמריקה שגוברת יומיום, כשלקראת סוף השיר, כשאנחנו מצפים שוב לברייקדאון עוצמתי, המציאות המטורפת של הבס האימתני משתלבת בקלות עם המסיבה של תחילת השיר אחרי ראפינג קצר על הבחור שזועם על אמריקה וטוען שהיא חייבת לו הרבה על עוגמת הנפש שנגרמה לו. ואם שוב נחזור לדבריו של גינסברג, שביקר את אמריקה השמרנית, אפשר לומר כי היום זה: אמריקה נתתי לך הכל ועכשיו את חייבת לי. סוף השיר שמשלב את שני האלמנטים, הרגוע והמתוח, השמח והמטורף, השפוי והפרנואידי, הרגיש מול האדיש ועוד ועוד, מייצג בצורה מדהימה את אמריקה. אומה שכולה תרבות פופ של ריקודים ופאן ובו זמנית, שרויה בתוך כאוס אלים ובלתי פוסק של אנשים שמוציאים אקדח ויורים במישהו כל שתי דקות.

גינסברג. צדק בדבריו על אמריקה עד היום.

על הדרך, אני חושב ש-This Is America לא רק רלוונטי לאמריקה עצמה, אבל לשלב את המציאות המשונה הזו גם בארצנו הקטנה, עם הודעה על מתיחות כל פעם וויכוחים בין מחנות שונים. זה לא משנה אם אתה בעד או נגד הממשלה, או מי צודק היהודים או הערבים ומי יצא הרע בסיפור, כל יום בארץ הזו מלווה בשגרה משונה של טירוף שנראה כנורמה מוחלטת. וזה יכול להיות רלוונטי לרבים. זה בדיוק העניין שדונלד תפס בדיוק בשיר הגדול הזה. השיר הזה שנמשך 3 דקות אבל מרגיש כמו אלבום שלם מתומצת עד הסוף. מה שהופך שיר לגדול זו הרלוונטיות שלו לתקופה. וזה אכן אחד כזה. שנים רבות אחרי רצח קנדי, מלקולם X וקינג, לנון עדיין אלימות ניכרת באמריקה וכנראה גם בכל מקום. ואנחנו לא לחוצים. זה שגרתי לחלוטין, כל אחד כבר מורגל למציאות מטורפת. ולמרות מקצב אכזר ובס מאיים, אנחנו עדיין ממשיכים לשיר לצלילי גיטרה אקוסטית נעימה ורוקדים בחיוך בלתי פוסק, לעתים גם בריקוד מטורף.

כמו בצלילי הבסון של "פולחן האביב" הגדול של סטרווינסקי שאף אחד לא ציפה בכלל למה שעומד לבוא אחרי זה, לא ציפינו למכה הזו שצ'יילדיש גמבינו ממיט עלינו בשיר שצועק הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים והרבה יותר מהעובדה מ"שיר שמתאים ל-2018 באמריקה של טראמפ". אם החברה אדישה, או אלימה הכל נכון. עד אז, אני מקווה שדונלד מקווה להפתיע אותנו בעוד דברים נוספים לזמן הקרוב. בינתיים, הוא מצליח יפה.

3 שנים כבר מסורסרים

בבלוג הזה, יש רגעים שאני יכול להצדיק לעצמי את הפוסטים שאני כותב, שרובם נכתבים ככה סתם בלי סיבה. אבל לזה יש.. אתמול, לפני 3 שנים, אני לא הייתי בדיוק מודע לזה בזמן אמת, הוציא קונג פו קני, קיי דוט, הלא הוא קנדריק לאמאר את אולי האלבום הטוב ביותר של העשור הנוכחי, To Pimp a Butterfly. יצירה אפית, חוצה יבשות וסגנונות, בעלת אמירה חברתית ואישית קשה, ששינתה את כל המשחק לראפר מקומפטון. אותי האמת, זה סופר מרגש. זה כבר מצדיק את העניין לקרוא ליצירה הזו כאלבום מופת. יצירת מופת. משהו נצחי שנשאר אחרי הרבה מאוד זמן. עד אז, קנדריק, למרות שהתעסק בנושאים קשים, הוא עדיין היה אהוב בקרב מעריצי ההיפ הופ ומלא להיטי מסיבות. מאז 2012 כשהוציא את Good Kid M.A.A.D. City, קנדריק שמר על פרופיל נמוך. וכמו איזה צ'ולנט טוב, הוא נתן לפרויקט הבא להתבשל לאט. 3 שנים. עובד וסמלי לעכשיו. בתקופה הזו, לאמאר הקליט סקיצות, כתב ורסים, יצא לטיול שורשים באפריקה, הביא כמה חבר'ה לסשנים: ת'אנדרקט, פליינג לוטוס, קמאסי וושינגטון, אפילו ג'ורג' קלינטון(!) ועוד ועוד הרבה מאוד ראפרים, מוזיקאים ומפיקים מוכשרים כדי לשייף את כל המניפסט הזה של ה79 דקות.

אלבומים גדולים בדרך כלל הם אלה שמגדירים דורות. אלה שעיצבו את התקופה שלהם והשפיעו על הדורות שאחריהם (ובמקרה שלנו, אפילו על אלה שלפניהם). ואני יכול להגיד ש-TPAB הוא אחד כזה. בסיקסטיז היה את סרג'נט פפר, בסבנטיז היה את Dark Side of the Moon, בניינטיז זה היה OK Computer. האלבום של קדנריק הוא המעצב של הדור שלי. בתקופה שחלקנו חשבנו שאין מוזיקה טובה היום, חטפנו סתירה מצלצלת לפנים ששינתה לנו את הפרספקטיבה. ז'אנרים הפסיקו להיות מוגדרים לגבולות. פתאום בא בחור בן 27 מקומפטון, עם סיפור קלאסי של ראפר שבא מגיהינום עלי אדמות, אחרי הרבה מאוד party tunes, ומשלב בתוך ההיפ הופ שלו את הFאנק של ג'יימס בראון והג'אז של מיילס דיוויס והרבי הנקוק. הרבה אמרו שהיפ הופ הוא סגנון "נחות", לא הרפתקני, רדוד. האלבום הזה הביא את כל אוהבי הג'אז, הפיוז'ן, אפילו רוקרים הקשיבו. זה הרגיש שמאות שנים של מוזיקה שחורה נוצרה כדי להגיע אל האלבום הזה. מוזיקת מחאה חיה, מרגשת, כנה במסגרות שונות השתלבו לתוך אחד.

אבל בואו רגע נעזוב את השבחים והסופרלטיבים כדי להסביר גם למי שלא חווה, או חושב עדיין על היפ הופ כשירים על יריות בניגס, זיונים ומסיבות. לאמאר, שהתגלה על ע"י ד"ר דרה, גם הוא פליט קומפטון. אז, חבר בהרכב המפורסם N.W.A. הסמל המובהק לגנגסטה ראפ. לאחר מכן, אחד המפיקים המוערכים ביותר בעולם ההיפ הופ וצייד כשרונות. קנדריק אחרי EPs תחת השם K Dot שזכו לתשומת לב, החליט לאמאר להיות כנה ולהשתמש בשם שלו. ב-2011 הוציא את האלבום הראשון שלו Section 80. ויחסית לאלבום בכורה, הוא עשה את זה יפה. עם ביטים ופלואים קליטים, הוא דיבר על הרבה מאוד על הלב שלו. והאלבום הזה שמעולם לא יצא בפורמט פיזי, הביא לתודעה שיש פה ראפר לא רע בכלל. שנה אחרי זה, הוא מוציא אלבום שכבר מיקם אותו על המפה. Good Kid M.A.A.D. City. פה, קנדריק חפר עוד יותר עמוק. מלבד להיטי מסיבות כמו Bitch Don't Kill My Vibe ו-Swimming Pools, לאמאר מתעסק במקום שלו בין חבריו, הוריו וכמובן השכונה שלו. מעין מקום צמיחה גיהינומי שתמיד חזר אליו - קומפטון. קנדריק שבניגוד לאימאג' של הראפר הקשוח, היה תלמיד אינטליגנט שקיבל ציונים טובים וייצג את האנטיתזה לחבריו שהלכו לקרבות יריות ומצאו סיבה לריב על כל דבר וגם להורים שלו שגם הם היו מעורבים בתקריות פה ושם.

האלבום הזה שסיפר על התחושה הזרה והמשונה של להיות ילד טוב במקום מטורף שכל פעם, מישהו מת שם באיזה קרב גנגסטרים כאמור, הפך אותו לראפר הרבה יותר מפורסם. בלי שום אימאג' של עישון וויד, קנדריק הופך לסטאר כשהוא מלווה את קניה ווסט בטור שלו ב-2012-13. עם הזמן, קנדריק מתחיל לשאול שאלות לגבי הפרסום. ההצלחה המפחידה, התעשייה המסרסרת, תחושת האשמה לגבי חברים מתים, הרצון לברוח כמה שיותר מהר מקומפטון, התמקדות בשורשיו כאפרו אמריקאי, הפחד מהתמסחרות. כל אלה מתאחדים לתוך שאלת זהות-פחד. נראה לקנדריק יש כמו שכתוב בגמרא, "אגרת שלא נקראה". והוא מתחיל לעבוד על משהו חדש. בראש מתחיל להתבשל משהו. איזו מחווה גדולה לטופאק. המורה הרוחני של קנדריק. To Pimp a Caterpillar היה הכותרת המקורית כדי ליצור Tu-PAC כמעין ראשי תיבות. בזמן שזה בראש שלו, קנדריק כאמור, יוצא לטיול שורשים באפריקה. שאלות לגבי הזהות מתחילות להיענות כשקיי דוט מבקר בתא הכלא של נלסון מנדלה. זו הייתה תקופה שארה"ב הייתה שרויה בפרשיות נוראיות ובהן שוטרים לבנים שהרגישו מאוימים והרגו בשוגג נערים שחורים.

ברגע זה, הכל מתחבר. הזעם בעקבות הכאוס והגזענות שארה"ב עדיין שרויה בו (ועוד עדיין בתקופת אובמה), הפחד מהתמסחרות, רגשות אשם, דיכאון, כל אלה התחברו לתוך איזה מין מניפסט מודרני שכזה שבא להגיד משהו על המאה ה-21. מי שיגיד שמדובר באלבום שמדבר על כמה "גרועים ואכזרים הלבנים" מפספס את הקונטקסט. קנדריק אמנם מסתכל מנקודת המבט שלו כאדם שחור, אבל מדובר פה בניסיון להפיק לקחים מהיותנו חברה. בתקופת טראמפ, נראה שהכאוס מתגבר עוד יותר. המסר החברתי נותר חזק. הסיום מלא ההערכה העצמית ב-i הקליט והכיפי מוביל אותנו למעין סיום אופטימי של קבלה עצמית ושאנחנו נהיה בסדר. אבל האלבום מציג הרבה מאוד בעיות שמראות שאנחנו רחוקים מלהגשים את העניין ב-i. ב-For Free? האדיר, מבקר קנדריק את תעשיית המוזיקה ואת אמריקה הקפיטליסטית הלא היא דוד סאם הידוע. ב-u הוא מדבר על חוסר הערכה ושנאה עצמית בשל ייסורי מצפון שלא היה שם בשביל חברו שגסס ומת, בזמן שהוא היה בטור.

ב-Alright הוא מציג מצב שצריך להישאר מלאי תקווה לגבי העתיד עד כמה שמחורבן עד ליום שבו נגיע למצב המתואר ב-Complexion שמדבר על אחווה שחורה. לא משנה כמה אתה שחור, צריך לעמוד ביחד ולהישאר מאוחדים. האידיליה הזו נקטעת באנטיתזה The Blacker the Berry שמציג את המציאות הכואבת וההפוכה. בדיוק כמו ששבטים אפריקאים נהגו להילחם בזמנים קדומים, לא השתנה שום דבר כי בקומפטון, מישהו הרג את חברו כי הוא מקנא במה שלאחרון יש. ב-i הוא מציג את האנטיתזה ל-u בו כאמור, הוא מקבל את עצמו, אוהב את עצמו, ומפנים מכל המסע הארוך וכשהוא בא להביא את המסר שלו, מישהו בטעות נדחף ונגרמת מהומה בקהל כשהם רבים באמצע השיר. ב-Mortal Man, שואל קנדריק מה יקרה לבסוף והאם לקח יופק מכל העניין? מה יהיה עלינו הדור החדש שמושפע כל כך ממנהיגים רבים: משה, מנדלה, מרטין לות'ר קינג, מלקולם X, מייקל ג'קסון? ברגע השיא של האלבום כשהפואמה שנשמעה לכל אורך האלבום מוקראת ע"י קנדריק נשמע קולו המוקלט של טופאק. מורו הרוחני המת של לאמאר מדבר איתו דרך ראיון מוקלט.

בראיון הזה, טופאק מדבר על מצב בו הסדר החברתי יעורער וחוזה כי תהיה אנרכיה, כדי ליצור מצב חדש. וכשקנדריק שואל מה הולך להיות על דורו כמו ששאל במהלך השיר, מורו נעלם. התלמיד הצעיר נאלץ לסחוב על גבו את המתרחש והוא לא ייתן לחברת התקליטים לסרסר אותו: האמן. הפרפר מלהגיד את על לבו. וגם לא בעניין המוזיקלי שגם מגיעה לו התייחסות. אף אחד במוזיקת ההיפ הופ הרשה לעצמו להרחיב אופקים ולראות מעבר לביטים, להוק'ס ולפלואוס. תמיד היו אמנים שיצרו שילובים נהדרים וכן שינו במפה, אבל כשקנדריק לאמאר הגיע בשיא הצלחתו המסחרית של ההיפ הופ, כשטראפ מתחיל לתפוס תאוצה. בא הראפר מקומפטון ומדבר על השפעות מפאנקדליק, מסליי סטון, ממיילס דיוויס, מהרבי הנקוק. פרי ג'אז, Fאנק, ספוקן וורד, סול.

כל התערובת הזו של מוזיקה שחורה נכנסת. איזו מעין מחווה להיסטוריה ארוכה שקנדריק הוא גם חלק ממנה. ביגי, טופאק, מיילס, מינגוס, בראון, סטון, כולם נכנסים לתוך הדבר הזה. ואף אחד לא ציפה. מהרגע הזה, אני התאהבתי סופית בהיפ הופ. השילוב עם ג'אז היה הסיבה המרכזית שלי להגיע לאלבום ולהכיר את קני. אני יכול לתאר לעצמי מה מיילס היה חושב על האיש, ומן הסתם ישר היה קופץ לשיתוף פעולה איתו. בתחילת Mortal Man, אני ממש חושב כי אני שומע את הרוחות של מיילס וקולטריין, שני טיטאני הג'אז דרך החצוצרה והסקסופון. והנה לאחרונה, הנקוק אמר כי האלבום החדש שלו יכלול את לאמאר. הדורות מצטלבים ואני סופר סקרן למה שהולך לקרות.

שנה שלמה לקחה לי להרגיש ולהבין מה הולך פה. בשמיעות ראשונות, לא הבנתי מה לעזאזל הולך פה. עם הזמן, לאט לאט, ההבנה התבשלה. התחלתי לקרוא את הטקסטים, המוזיקה התחילה להיקלט במוח והבנתי שיש אמנים פרוגרסיביים היום, בעידן הזה שנראה שחידושים לא מופיעים בין לילה. קנדריק עיצב את התקופה הזו במאה ה-21. ראפרים רבים הלכו בעקבותיו, והעניין של להעז, לפרוץ דרכים, לטשטש גבולות במסגרת ההיפ הופ הפך לנורמה. נערים ברחבי העולם מושפעים מהאלבום הזה, אני והחברים שלי לא מפסיקים לדבר עליו כאילו היה איזה סרט פולחן או ספר ארוך ורחב יריעה. לנו בני העשרה, לא בדיוק היה איזה אמן להזדהות איתו ולהרגיש שזה רלוונטי לזמננו. ופתאום בא אלינו קונג פו קני והראה לנו מה קורה בארה"ב, אבל בו זמנית ביקש מאיתנו להסתכל על עצמנו כחברה. הקהל הישראלי אולי יכל להזדהות כשקנדריק התייחס לשואה במספר שירים, שאר העולם מזדהה בכל מקרה בשל הגזענות שעדיין נמשכת.

הדור שלו הושפע וגם הדור שלפניו. כשאובמה הכריז על How Much a Dollar Cost? (השיר עם מהלך האקורדים היפיפה בעולם) כשיר האהוב עליו של 2015, הבנו שמדובר פה במשהו מעבר למוזיקה (למרות שב-Hood Politics נשמעה ביקורת כלפיו). כשדיוויד בואי זצ"ל מורנו ורבנו דיבר כי הושפע מהאלבום הזה כשיצר את הרקוויאם שלו Blackstar, אלה שלא בדיוק הכירו את ההיפ הופ פתחו אוזניים. אני רצתי מיד בעקבות המורה הרוחני שלי כדי לגלות השפעה חדשה. מישהו חדש. מישהו שהוא למעשה מבקר החברה שלנו. שנתיים אחר כך, הוא יסתכל על עצמו ב-DAMN. אבל ההשפעה של TPAB מאז שיצא לפני 3 שנים. עדיין נותרת איתנה. מספוקן וורד עמוס בתיאורי גאווה שחורה, שילובים עם מנגינות פוסט בופ מאתגרות ומעניינות, התחרעויות פרי ג'אזיות מדי פעם, מקצבים קשוחים G-פאנקיים, שאוגדו יחדיו ליצירת מופת. ה-יצירה של דורנו כרגע. קנדריק דחף את ההיפ הופ אל עבר שאפתנות והרפתקנות אמנותית והתרחק מהנישה של אלבומי היפ הופ שנמרחים כמו מסטיק. פה כל שיר הוא סצנה אחרת. פה זה למעשה רלוונטי אלינו. כי למרות שאהבנו כשת'ום יורק שר על זה שכמעט הוא איבד את עצמו ונכנס לפחד, הרגשנו שכשקני אומר שהולך להיות בסדר שזה בול מותאם לזמנים שלנו.

חייזר בלהקה

בתחילת החודש הזה, ציינו יום הולדת שאולי נותן לי סיבה טובה לכתוב את הפוסט הזה שרציתי לכתוב עליו הרבה זמן. אני חושב שהרבה מאיתנו אוהבים את האנדרדוגס. אלה שנמצאים בצלם של החבר'ה הדומיננטיים. זה שלא חושבים עליו כראשון מאיזשהו קולקטיב. והנה אחד כזה. ב-3 לחודש, חגג 62 אחד הגיטריסטים הכי מקוריים שיחד עם הפרנטר שלו, יצרו את אחד הצלילים הכי ייחודיים שעיצבו את הניינטיז. זהו לי רנאלדו, 1/4 מתוך הלהקה הנהדרת ושמה סוניק יות' ז"ל. מהקמתה ועד פירוקה ב-2011, היה רנאלדו לאחראי על 50% יחד עם חברו ת'רסטון מור על צליל הגיטרה הנויזי, בלתי מתפשר, דיסהרמוני, צורם ואוונגרדי של הגיטרה. מי שעיצבו את הצליל של הסוף אייטיז-תחילת ניינטיז. בהתחלה עם הנו ווייב של ניו יורק, אחרי זה למהפכת הגראנג'-נויז של הניינטיז. השיתופיות בין השניים היא פשוט קדושה גדולה לרוק כשהשניים למדו מהאלילים הגדולים של האוונט רוק והפאנק והוציאו את הרוק והגיטרה מהקלישאות שלו. כמו מטענים חיוביים ושליליים, כמו גוגו ודידי במחזה הנצחי של סמואל בקט "מחכים לגודו", מור את רנאלדו קשורים אחד לשני, לא דומים אחד לשני בשום מובן, אבל הם פשוט מושלמים ביחד.

עכשיו הנה העניין. סוניק יות' הובנתה בעיקר על הצמד מור ואשתו לשעבר קים גורדון. הרביעייה שכללה את השניים, רנאלדו וסטיב שלי, קיבלה את הספוטלייט עם מור והבסיסטית הבלונדינית עם הפרצוף הקשוח, גורדון. מה לעשות שהשניים מושכים כל כך הרבה תשומת לב? אבל לכבוד היום הולדת, אני רוצה לדבר בעצם על מי שבעיניי היה החבר הכי מוכשר בין החבר'ה. ואני הולך לפרט על זה דרך העניין הבא. יש סיבות למה סוניק יות' היא אחת הלהקות הגדולות של תקופתן שגם היום בנוסף לענקיות רוק, הם מוזכרים גם הם על כל ההתנגדות לממסד והפאנק שבדבר. יש כמה סיבות:

1. החזון של הלהקה - החבר'ה האלה שיצאו מתוך סצנת האנדרגראונד של ניו יורק מלאת האלימות והטירוף של שנות השמונים, היו אינטלקטואלים ארטיסטיים שהראו שלא מדובר רק בעוד להקת פאנקיסטים שעושה רעש, מוציאה אלבום אחד ואומרת ביי. הלהקה שהוקמה אחרי שנפגשו מור ורנאלדו בהרכב הגיטריסטים של המלחין פורץ הדרך והמשפיע גלן ברנקה, הושתתה על רוח הפאנק האוונגרדית של רבים וטובים כמו הוולווט אנדרגראונד, הסטוג'ס, פאטי סמית' ורבים וטובים, אבל בו זמנית, היה מדובר באנשים שהקשיבו לג'ון קייג', לסטיב רייך, לשטוקהאוזן, לג'ון קולטריין, לרולנד קירק. השאפתנות האקספרימנטלית התערבלה באופן מצוין עם הגישה הבועטת של החבר'ה מה שיצר את האיזון הנפלא של להקה שהותאמה גם לפוגו במועדונים וגם לראש בבית.

2. הרעש - מן הסתם שאחד הדברים שעשו אותם ללהקה כל כך חלוצית ומשפיעה הוא השימוש שלהם בפידבקים, ברעש, במכות אכזריות על המיתרים עם מקלות תופים ושאר ירקות. זה לא שהם היו הראשונים. הוולווטס ולהקות כמו MC5 עשו את זה 20 שנה לפני הסוניקס. אבל הסוניקס הם אלה שקבעו את זה כנורמה מוחלטת. גם כשיצרו בצליל קצת יותר נגיש לא התפשרו על הנויז. מבקרים קטלו אותם על זה, אבל כל מי שרצה רעש בחיים שלו והיה בתקופה הזו, קיבל מנות מטורפות לורידים של פידבקים מחרישי אוזניים שתרמו לעניין

3. ה"להקתיות" - על זה כולם מדברים. וכולם יודעים ומתייחסים. מדובר בלהקה שכל חבריה היו מסונכרנים אחד עם השני, ידעו לנגן אחד עם השני ופשוט נשמעו כמו גוש אחד ויחיד שפועל בסימביוזה. אמרו את זה על פינק פלויד המוקדמת, אמרו את זה על גרייטפול דד, אמרו את זה על ההרכב החשמלי של מיילס דיוויס, זה תקף גם לסוניק יות'.

4. וזה דווקא עניין שלא הרבה לא מיוחס. החבר'ה האלה ידעו לכתוב גם שירים. נכון שלהקות כמו הפיקסיז עשו את זה טוב יותר, אבל הסוניקס הצטיינו בכתיבת שירים עם בית ופזמון ממש מתחת לכל שכבות הדיסטורשן והפידבקים. נכון. גורדון ומור היו צמד של כותבי שירים נהדרים כמו Teen Age Riot ו-Kool Thing וכו'. אבל אבל אבל. הקליבר בתחום בעיניי - הוא כמובן מר רנאלדו.

הנה הגעתי לעניין. רנאלדו הוא ה-סינגר/סונגרייטר. וזה לא בדיוק קל להתמקד באחד כזה שתמיד היה מאחורי הצמד המפורסם. רנאלדו הוא ה-אנדרדוג. גם בגיל 62, עדיין יש לו את הפנים האלה של גיק אמריקאי חולמני. מרוחק לגמרי מהזרקורים שהופנו למור וגורדון, אבל לא בדיוק גם מה"רינגו סטאריות" של שלי. מי שכונה ע"י גורדון כ"עוגן של הלהקה" באוטוביוגרפיה שלה (Girl in a Band), הביא את השירים הכי טובים בעיניי. נכון שהמוזיקה נולדה מתוך מאמץ קולקטיבי של הלהקה, אבל כמו אצל הביטלס, נראה שכל מי ששר את השיר קיבל את הקרדיט והפך אותו לשלו. לרנאלדו היו שירים שגם כללו את כל הנויז והאוונגרד הזה. אבל אלוהים הם כתובים כל כך טוב! גאדאמ יש לו פזמונים נהדרים שממש לא תשמעו ברדיו, אבל הם יכולים לעשות לכם את זה. ופה אני מגיע לאמרה העיקרית שלי בפוסט הזה. ההשוואה לביטלס בלתי נמנעת. כי לי רנאלדו הוא הג'ורג' האריסון לביטלס של סוניק יות'. שני החבר'ה ניגנו גיטרה בלהקות רוק ממש טובות ושניהם התחילו לפתח את כישרון הכתיבה שלהם עם האלבומים, כשבהתחלה התרומה ממש מינורית.

אצל האריסון זה היה ב-With the Beatles השני, אבל אצל רנאלדו זה קרה באלבום השלישי, EVOL שהחל להראות שמדובר בחבר'ה שיכולים לעשות מלודיות. וזה לא בדיוק מקרי. בתחילת דרכה, סוניק יות' הייתה אחת מלהקות הנו ווייב האנרכיסטיות עם סאונד אגרסיבי ומוטרף. רנאלדו הוא מעין סינגר-סונגרייטר שמשום מה מצא את עצמו בלהקת נויז רוק. וההשפעות שלו מראות על הכישרון. לצד דברים נהדרים ומעניינים כמו ג'ון פאהי ואורנט קולמן בין היתר ההשפעות הן גם לאונרד כהן, ג'וני מיטשל וכמובן איך לא - הביטלס עצמם. זה התחיל דווקא עם קטע ספוקן וורד אנרגטי עם הרבה התחרעות מקודשת ב-In the Kingdom #19, אבל לאט לאט, נראה שהגיטריסט הנוסף התבהר ככישרון נהדר. וזה בא לאט לאט. כל הקריירה של רנאדלו (גם הסולו) הייתה מעין להטוט בין נויז טהור לשירי פופ שכוללים אלמנטים של נויז. השיא הגדול נמצא בעיניי מן הסתם, באלבום המופת של הלהקה שמוכר עד היום כאחד שחייב להיות באוסף של חובב מוזיקה - Daydream Nation. מתוך 12 השירים שמרכיבים את האלבום, רנאלדו תרם 3 שירים.

אחד מהם הוא במקרה הטוב ביותר באלבום, Eric's Trip. ב-3 דקות פשוטות, רנאלדו מביא שיר פשוט טווובבב. אבל מה זה טוב. יש בו הכל. בתים קליטים, אקורדים פשוטים שעובדים מושלם, נויז גיטרות מתבקש וטקסט סוריאליסטי שלא מהעולם הזה. במקרה הזה, רנאלדו לקח השפעה מהמונולוג עמוס ה-LSD של אריק אמרסון בסרט של אנדי וורהול, Chelsea Girls. על הדרך, לרנאלדו יש גם קול ממש טוב בניגוד לשני חבריו שהצטיינו בעיקר בהתקפות ישירות למיקרופון. בנוסף עוד על הדרך, רנאלדו את מור מביאים וואחד של הרמוניה בין שתי הגיטרות הדיסהרמוניות שלהם, מה שמחזק את העניין שהשניים האלה בלתי נפרדים. ככה נשמעת להקה קילרית. על אף האלמנט האנרכיסטי-פאנקיסטי של הלהקה, החבר'ה פיתחו בהדרגתיות את הקטעים האלה בהופעות מה שיצר את העניין הכמעט פרוגי ביצירות של האלבום הזה. אבל פה דווקא יש לנו שיר מאוד פשוט. פשוט תקשיבו לזה. זה חתיכת טריפ. ואם כבר חתיכת טריפ, מה עם Hey Joni?

במה שנשמע כמו תענוג לחובבי ניימדרופינג, רנאלדו לוקח את הלהיט הנצחי Hey Joe ואת האישה הקדושה ושמה ג'וני מיטשל ומשלב אותם יחד לתוך התערובת הזו. השיר הזה הולך עוד יותר רחוק בכל הנוגע לכימיה בין חברי הלהקה ועם הטקסט ההזוי. הפיץ' הארמוניקס של רנאלדו את מור זה פשוט בית ספר לנגינה. מיטשל הגדולה הייתה השפעה על הסוניקס. ידוע שהסינגרית-סונגרייטרית ה"עדינה" השתמשה בכיווני גיטרה משונים ולא מקובלים שתרמו לצליל המיוחד. וגם את זה הם למדו ממנה. ורנאלדו יישם את זה נהדר והוא ממשיך ליצור מין אווירה סוריאליסטית ומוזרה של חזרה בזמן כשמסיים במשפט, it's 1962, it's 1963, it's 1957, it's 1961. המ.. באלבום יש גם Rain King שהאלמנט המנצח שבו נובע מהנויז שכמעט הופך לאלמנט הקצבי של השיר.

שני השירים מייצגים את האינדיבידואליות של רנאלדו שייחדה אותו משני הכותבים האחרים של הלהקה. מור וגורדון היו הרבה יותר ישירים-נגד ממסד-מדברים אל הכלל. רנאלדו מצא את עצמו בהתרחשויות סוריאליסטיות, בטריפים שלא נופלים מאלה של הביטניקים, בחלומות ובתהייה. רנאלדו הוא מעין ילד סיקסטיז בתוך נגן בניינטיז. וזה מה שיפה בו: החולמניות הזו, הגיקיות, הפנייה למסוימים. כל אלה תורמים ליופי של האיש לא פחות מהיותו נגן. בשאר האלבומים, תוכלו למצוא כמה רנאלדו הוא כותב מוכשר ונהדר, עד סופה של הלהקה ב-The Eternal. וגם בקריירת הסולו שלו ששווה את זה אפשר למצוא ממש שירי פופ יפיפיים ונוגים משולבים בנויז שעשה אותו לכל כך מיוחד.

באלבום שלו שיצא לפני שנה, Electric Trim כותב רנאלדו שירי פופ של ממש שמראים את ההשפעה שלו מניל יאנג, מיטשל וכל החבר'ס בעניין, אבל בדרך הבלתי מתפשרת-נויזית שמאפיינת אותו. לא מדובר בפריצת דרך כמו עם הלהקה, אבל יש פה פשוט שירים יפים שמראים שגם בגיל 62, אפשר לכתוב כמו בן 19. ובאיזשהו מובן לי נשאר במקום שונה. פשוט אפרד מכם בשיר מתוך Electric Trim שנקרא New Thing בו מדבר הגיטריסט פליט הניינטיז על הקושי להסתגל לטרנדים של פלאפונים, רשתות חברתיות ומכשירים ניידים וקלים לנשיאה כשבקליפ מסתובב הגיטריסט של להקת הניינטיז במחשב שנראה שיצא מאותו עשור ומושך את התשומת לב כאילו היה חייזר חולמני מפלנטה אחרת. ואולי רנאלדו באמת כזה? אגיד שזה מה שעושה אותו מיוחד? בין היתר. האם תהיה יותר התייחסות לאדון? אני מאוד מקווה. עד אז, נאחל לאיש מייזל טוב והרבה שנים של מוזיקה נפלאה. ונתראה בזמן הקרוב ילדים...

הגאות באה

אני לא מאמין שאני כותב בכלל את השורות האלו. בחיים, אף פעם, אף פעם. לא תיארתי לעצמי שאני אכתוב אי פעם על הדבר הבא. אולי ביקום מקביל, אבל דאמיט וואו כנראה שזה השפיע חזק. אז הנה פתיחה שאולי תבהיר קצת את העניינים. ידוע עד כמה לא אהבתי היפ הופ בעבר ונפתחתי והתאהבתי בצליל. ידוע איך פעם היה קשה לי עם היפ הופ מודרני עכשווי עם כל הטראפ הזה. גם זה עבר ונתפסתי. ידוע מאוד עד כמה אני לא חסיד של היפ הופ ישראלי. ברוק זה עוד עובד, אבל כמישהו מרפרפ בעברית זה תמיד נשמע לי מצחיק ואני לא יכול שלא לצחוק מדי פעם. אבל השנה, האוזניים שלי נפתחו הכי חזק שאפשר והראש לא האמין. אנשים, בחיים לא חשבתי שאני אומר את זה, אבל "שפל וגאות" האלבום החדש של נצ'י נצ' aka רביד פלוטניק, הוא אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו השנה במדינה הזו. אוקיי, הבלוג הזה סופית מרגיש קצת מוזר. כאילו התחלתי לאכול משהו שפעם לא אהבתי ועכשיו אני אוכל אותו daily. אבל הנה. זה זה. האלבום הזה עשה את זה ואני בחיים לא הייתי חושב שהיה עושה את זה.

בעבר הרחוק, לפני מלא מלא שנים, כשהייתי בכיתה י', לפני שנתיים. הייתי ממש אנטי ראפ ישראלי. עדיין, יש כמה מהם שאני פשוט לא יכול לשמוע כי זה נשמע לי עם יותר מדי דאווינים. אזור י"א, התחלתי לגלות שיש דברים טובים בעברית כשמדובר בהיפ הופ. אם זה למשל סגול 59. את נצ'י נצ' הייתה תקופה שלא סבלתי לשמוע אותו. השירים עם כל ה"וואלה אני הולך לעשות פה מהפכה יה", הרגאיי-ראפ שתמיד היה נשמע לי מעצבן. אחרי זה התרככתי קצת, אבל בכל מקרה, סירבתי לשמוע מה שיש לפלוטניק להציע. ההרכב שאני חבר בו חימם אותו לפני שנתיים, אבל עדיין זה לא היה זה. בכלל. כשהייתי שומע את הלהיט הגלגל"צי "הכל יהיה בסדר" עם קפה שחור חזק, ישר החמצתי פנים. עד היום. עד אז חשבתי שנצ'י נצ' הוא ראפר שכמה חבר'ה בשכבה אוהבים לשים בפול ווליום וכולם מתלהבים ממנו. אבל השנה, זה קרה גם לי.

קודם כל, העטיפה. ויזואלית נדלקתי ישר. המינימליזם של סירה בודדה על גבי רקע לבן משך אותי, אבל דעות קודמות שלי קצת מנעו ממני. ככה שלושה חודשים מאז שהאלבום יצא אני פשוט לא נוגע בו. ואז החלטתי שהגיע הזמן לשים סוף סוף את החשש והסקפטיות בצד ואולי להבין על מה כל הבלגן ולמה כל החבר'ה משתגעים יותר מבעבר. וברגע של השניות הראשונות של האלבום, הבנתי שזה משהו אחר לגמרי. הבן אדם לקח קטע מראיון עם המורה הרוחני שלי ושל רבים (וגם של נצ'י כמו ששומעים באלבום הזה וגם בקודמים, ועוד נדבר על זה), אהוד בנאי. לאט לאט, התחיל להיכנס הביט והמנגינה הגיעה. הבנתי שזה ממש לא צועק "אני יודע שהכול יהיה בסדר". להפך, זה לא אלבום שאומר שיהיה בסדר. שפל וגאות הוא אלבום קודר, אפל אבל עם נקודות אור קטנות. המוזיקה והמילים שונות לגמרי ממה שעד אז נצ'י עשה ובכלל, בהיפ הופ הישראלי העכשווי, כרגע אין שום דבר שנשמע כמו שפל וגאות. אבל הדבר הכי חשוב באלבום הזה, זה שזו פעם ראשונה שאנחנו שומעים אלבום של רביד פלוטניק ולא של נצ'י נצ'. כששומעים את האלבום אחרי ששומעים את הדברים הקודמים, מבינים שזה לא הראפר הקול שכולם מכירים. זה רביד פלוטניק בfull esence שלו. בדיוק מי שהוא, אחרי המסיבה. וזה לא הולך להיות כיף.



שפל גאות נשמע כמו התחלה חדשה לפלוטניק. משהו כמו מותו של נצ'י נצ' שמוביל ללידה מחדש של רביד פלוטניק. השינוי עצום. המוזיקה הרבה פחות קלילה. המילים עוד יותר לא עושות חשבון. זה תהליך התבגרות של פלוטניק שעד אז היה יוצא מכל בוקסה של ילד בן 16. כמו כל אלבום שהופך לגדול, פלוטניק מביא רפרנסים לגיבורי תרבות ומתייחס למקורות שונים שמרכיבים את המניפסט שסוקר את החברה הישראלית בשנת 2017. בואו נגיד שהאלבום הזה הוא הפסקול המתאים לשנה הנוכחית. הנושאים קשים: הפוליטיקאים המאכזבים, החברה המנוכרת, השתעבדות החברה לטכנולוגיה ולקדמה המודרנית, חוסר הערכה עצמית, הקושי שבמערכות יחסים. כל אלה מתייחדים לאלבום מאוד כואב, מתוסכל מההווה הנוכחי ולא עושה דאווינים, בלי שום אגו והילולה עצמית. פלוטניק לא מזיין את השכל ומביא לנו דוגרי את האמת בפנים. זה בעיקר נשמע בחלק הכי טוב של האלבום בעיניי, חמשת השירים הפותחים מ"לפעמים" ועד ל"פאנצ'ים" מתקיפים את המאזין. אני מאוד אוהב את זה. שיר אחרי שיר, פלוטניק מכניס חזק ולא מרחם. זה נדמה שנמאס לו להיות הבחור שמושמע ברדיו כל הזמן.

אבל בואו נדבר גם על המוזיקה שהיא נפלאה לא פחות וגם היא מסמלת שלב חדש בקריירה של פלוטניק. לא רגאיי ועומס של מצילות טראפ. המוזיקה הרבה יותר מלנכולית, הביטים קליטים ונקלטים, חזקים ודומיננטיים. מדי פעם מגיחים כל מיני שטיחי צלילים משונים שכמעט גובלים באמביינט. בואו נודה, עכשיו כשפלוטניק די ידוע בציבור הוא יכול לשתף פעולה עם מי שבא לו. אז יש לנו את המפיק שלו מימי פרודוקס. יחד יש לנו כמה חבר'ה ידועים ואהובים ושיתופי פעולה מפתיעים: דודו טסה (שהלחין את הלהיט של האלבום "כל הזמן הזה"), איציק פצצתי, מיכאל כהן מכהן@מושון והכי מפתיע מכולם: אבישי כהן. כן כן שמעתם נכון. בסיסט הג'אז הוותיק שניגן עם צ'יק קוריאה ויצא מנצח עם קריירת סולו מצליחה מנגן באלבום הזה של הראפר מפתח תקווה.

כמו הסלבים הגדולים קנדריק לאמאר וקניה ווסט, פלוטניק מתרחק מהזירה הידועה של ההיפ הופ. בשיר הכי טוב באלבום בשבילי, הפתיח "לפעמים" מטיח את הקונספט הכללי של האלבום עם ביט חזק וקלידים אמביינטיים שכאלה. פלוטניק לא מרחם ושוחט פרות קדושות ומשתמש באמרות ידועות והופך אותן לגמרי ("ארץ הקודש ארץ זבת חלב ודבש עבדים מפנטזים על הסופ"ש"). וכאמור, הוא לא מרחם כשבלהיט הגדול של האלבום "כל הזמן הזה" עם הלחן של דודו טסה. פלוטניק מצמרר ובכלל עושה מהפכה בהיפ הופ הישראלי. השיר שעוסק במערכת יחסים לא מושר מנקודת המבט של פלוטניק, אלא מזו של האקסית שלו. מדובר בצמרמורת שמראה עד כמה האהבה היא ממש לא פשוטה ויכולה להכות חזק. פלוטניק מדבר על אמו המנוחה שנפטרה מסרטן, על עישון כדי להשכיח מהבעיות. "זוכר התקפי חרדה ולילות לבנים שחשבתי שאני משתגעת" מטיח פלוטניק במילותיה של האקסית. פלוטניק מצביע על הבעיה של חוסר ביטחון וקנאות ומציג את זה as is. פלוטניק עובר מהאישי לכללי ובחזרה.

שפל וגאות עוסק בחברה הישראלית ובקשיים האישיים. האלבום הזה ממשיך בעיני במובן מסוים את יצירת המופת הגדולה שיצאה 30 שנה לפני כן. כשאהוד בנאי יצא עם אלבום הבכורה "אהוד בנאי והפליטים" אחד האלבומים הכי מדהימים שיצאו בארץ ובכלל, הוא הביא אוסף שירים זועם, קודר ומלנכולי על החברה הישראלית באייטיז. 30 שנה אחרי ונראה שפלוטניק ממשיך את המסר של מורו הרוחני. פה אני מתמקד בעיניי בנקודה חשובה מאוד באלבום, שלמעשה היא הסיבה המרכזית שלי לשמיעת האלבום. ואלה קטעי הראיונות של בנאי. בנאי משמש כמעין חוט מקשר בין הקונספט של השירים. הדברים שהוא אומר בראיונות, גדלים לממדי שירים בדמות פלוטניק. אם זה מקום הזמר והעיסוק שלו באקטואליה, השנאה השוררת בחברה הישראלית, המסע הבלתי נגמר והמתיש של אמן הרוצה לחדש ובו זמנית צריך לרצות את הקהל. בנאי הוא מורה הצללים של האלבום הזה. פלוטניק מראה עליו כהשפעה הגדולה שלו. הרגע היפיפה ביותר באלבום היא בסופו כשבנאי נשמע וסוגר את האלבום במילים על פלוטניק. מרגיש כמו סגירת מעגל. המורה שמשבח את התלמיד. מין מסע שאמנם ברמה החברתית נותר לא ברור, אבל מבחינת פלוטניק הפך לנקודת ציון עם מילותיו של בנאי שסוגרות את האלבום.

אבל זה לא נגמר עם בנאי. עוד נקודה חשובה נמצאת בנושא המודרנה ושעבוד החברה לטכנולוגיה בשירים כמו "עגל הזהב" (ובואו לא נשכח שגם ב"פליטים" של בנאי יש שיר עם אותו שם) ו"מודרני" שלא עושים חשבון ומראים איך החברה נהרסה והפכה למנוכרת עם הופעה של סמארטפונים, פייסבוק, ווצאפ כל הכלים שנועדו לשלוט בנו. את המסר הזה חזה לפני 22 שנה, הנביא הגדול, הגדול מכולם מאיר אריאל, באחד האלבומים הכי חריגים וקשים שיצאו במדינת ישראל, "רישומי פחם". לא רק שפלוטניק ממשיך את הקו של בנאי והפליטים, הוא גם מראה למאזינים שמאיר, הליצן המשתומם צדק כשאמר בפתיח המצמרר שלו "חיית הברזל" שלבסוף נהיה עבדים לטכנולוגיה. נשבח אותה ונשכח את עצמנו כמו שעשו בני ישראל כשיצרו את עגל הזהב. ככה פלוטניק מצדיק את שני גיבוריו, שתי דמויות גדולות בתרבות הישראלית. בנאי דיבר על הקשיים החברתיים ומאיר דיבר על העתיד הקודר שהסתבר כנכון עוד בניינטיז.

מובן ממה שכתוב שהאלבום לא מניח כמעט לרגע. פלוטניק לוקח סממני תרבות ידועים והופך אותם לשלו. ככה הוא הופך את השיר האייקוני של חווה אלברשטיין "שיר ארץ" לחלק מהקונספט של שפל וגאות ורותם אותו למען המטרה. ככה פלוטניק מצטט את ברי סחרוף, שב"ק ס', נינה סימון, אפילו פינק פלויד מאוזכרים עם dark side of the moon. כל אלה מתייחדים לאחד האלבומים הגדולים שיצאו השנה, וממה שנראה ואני בטוח בזה, האלבום יהפוך לקלאסיקה ישראלית. אבל שוב, כמו הרבה אלבומים גדולים, הוא לא מושלם. פה זה הקטע שבו אני קצת ממעיט בשבחים. מצטער אם חלק לא יסכימו, אבל שיר כמו "כפרה שלי" פשוט נכנס לי בקטע לא טוב ופוגע בקונספט. נשמע כמו משהו שאולי היה נכנס לאלבומים הקודמים, אבל הוא פשוט נמצא שם בלי קשר ושוב פעם, גולש לקלילות. דווקא אהבתי שכבד. אבל זה מה שיפה פה. פלוטניק מתבגר. הוא מתנסה, הוא טועה והוא נאמן לעצמו ואומר הכל. בכל מקרה, אין מה לעשות. שפל וגאות הוכיח את עצמו כאחד מהאלבומים הגדולים שיצאו השנה בארץ. המסר שלו רלוונטי והפך את פלוטניק מראפר אהוב למעין פילוסוף. אותו פילוסוף נמצא עכשיו בתהליך יצירתי מעניין. לאט לאט, פלוטניק משתנה ועוד מעט עומד לגבש את עצמו. עד אז, למרות שאולי חלקכם קצת אנטי. אני מבטיח לכם שבו ותקשיבו למה שיש לרביד לומר. משהו כזה במדינה, לא היה הרבה זמן.

The Great GAG in the Sky

הזמנים קשים. הו קשים קשים. אני לא אפרט ואדבר כמה קשה זה לחיות במדינת ישראל בשנת 2017... בעצם אני כן! בימים אלו, החברה הישראלית די מפורקת מבחינה תרבותית. הבוהמה התל אביבית רותחת על ההחלטות של שרת התרבות, ככה שהסיכויים למצוא כתבה ובה יכללו זוג המילים "חופש הביטוי" גבוהים מאוד. אם זה בתיאטרון, באמנות, וכמובן גם במוזיקה. אני לא אביע את דעתי פה. זה בלוג מוזיקה לא פוליטיקה (למה לי פוליטיקה עכשיו, אח"כ ולאחר מכן?), לא בדיוק מעניין אותי לכתוב על למה צורם לי משני הצדדים. אבל חוץ מזה דברים נפלאים קורים ב-2017: גילוי מערכת שמש חדשה (למרות שההיי התקשורתי מוגזם מדי), קנדריק לאמאר מבריק עם DAMN, ריק ומורטי יוצאים עם עונה חדשה, ניקלואודיון מוציאים סרט חדש שמחזיר את הסדרה הגאונית "החיים המודרניים של רוקו" מן המתים וכשנראה שהסצנה התל אביבית סובלת רבות ממה שקורה, באים כמה טיפוסי low life אדירים ומביאים שמחה, אושר וגאגי לעולם. אלה הם הפסוליה של דייזי. תוכלו לחשוב עליהם כתוצאה מהמצב המתוח בין האמנים למשרד התרבות.

אבל מה זה משנה לעזאזל? הנה באים פה חבר'ה עם יכולות מוזיקליות אדירות, חוש הומור יוצא דופן וכמובן, מלא מלא עניין בסקס. הפסוליה שהוציאה את האלבום הראשון שלה ממש לא לפני הרבה זמן, "רוק פסיכוגאגי", מוכיח שהחבר'ה האלה באמת מוכשרים וגוררים כל כינוי קלישאתי שאפשר להגיד על להקות כמו הפסוליה: "הזוי", "פסיכי" בלה בלה בלה. בכל מקרה, הלהקה מלבד העובדה שנראה שהם מאוד חייתיים ומתוגברים באנרגיות, הם מוזיקאים בלי שום ספק. הדר לוי, איש הלחנים והגיטרות, יכול לשטות בכם שיש לו את סולואי הרוק נ רול הכיפיים, אבל הוא פונה לטריטוריות יותר אפלות, אורי פלומן איש "סלאפ" מכובד ועם מלא מלא גרוב, כנ"ל גם על המתופף (רק בלי הסלאפ) אבירם דוד וכמובן, יהלי "מבושי" שרון, אחראי על שירה, מבט שרמנטי ומטורף במיוחד וסקסופון אלט. אז יש לנו פה אשכנתוזים תל אביביים מאוד לא שגרתיים. גיטריסט מאוד משונה למרות שנשמע כל כך טוב לאוזניים, חטיבת קצב מאוד דומיננטית וסולן שלא בטוח אם מדובר בהתנהגות טבעית או תדלוק מחומרים שונים, יש לו כריזמה ענקית ונפלאה. תוסיפו את ניר הורוביץ הג'ורג' מרטין שלהם, שלמעשה הביא את הרעיון הנפלא והמעוות הזה למציאות ואנחנו חבים את גאגיגינו גם לו.



כשאני שמעתי אותם פעם ראשונה בזכות רכז המוזיקה במרכז החזרות שאני פועל בו, הפרצוף שלי בערך היה ל-4 דקות כמו זה של שרון בקליפ לשיר הנפלא שאני מקווה מאוד שיהיה אייקוני בקרוב, "גאגי בום בום". באותו רגע, שמחתי לדעת שיש הרכב ישראלי חדש עם מילים בשפת הקודש שעושה דברים כאלה. לחבר'ה פה שקוראים, אני אולי אוכל לפתות אתכם עם מה שאפשר לחשוב כששומעים את החבר'ה האלה: אם זה רד הוט צ'ילי פפרז, פיית' נו מור, מיסטר באנגל, אינפקציה, גם זאפה חייב להיות חלק מזה. מעין רוק Fאנקי עם ראפ ויציאות מאוד משונות ובלתי צפויות, שאם כל החבר'ה שהוזכרו פה עושים לכם את זה, אתם בהחלט חייבים לבדוק את הרוק הפסיכוגאגי. מה זה גאגי? ובכן, לפני זמן רב מאוד (אתמול), התכנסו חברי הלהקה ובזמן אחד תמים בשירותים, חוו חיזיון אדיר, בו ייצרו את התגובה לדברי שרת התרבות, כשהם שרים על הסם הגדול והבדיוני, גאגי, על הכל תוכלו לשמוע על כך בשיר "גאגי בום בום". מאז אותו יום, חברי הלהקה שרים בטקסיות על אותו ויטמין G אדיר וגדול ומהולל למשך כמעט כל האלבום.

אבל עכשיו ברצינות, יש סיבה למה הפסוליה של דייזי, הם חבר'ה מאוד מוכשרים מלבד כל הרעש, ההומור והגאגי שנמצא בסביבה. כששומעים את זה, זה מאוד צ'ילי פפרז. זה Fאנק טוב ומקפיץ עם דיסטורשן וראפינג מאוד אנרגטי, אבל הפסוליה מכניסים כל מיני טוויסטים מפתיעים כמו רגעים מסוימים שבהם המלודיה נעלמת לא טונאליות, אם זה בסולואי הגיטרה של הדר (שהלחין את כל האלבום), או ברגעים אחרים כמו בשיר הנפלא "מצעד הגאווה" שבו זמרות הרקע שרות כאילו הקטע נלקח משנברג או וארז. זו הגדולה המוזיקלית של החבר'ה האלה, כמו המילים שלהם, הם מאוד קליטים וכיפיים, אבל כשהם רוצים, הם יכולים לבלבל ולהגיע למקומות ששום להקת Fאנק רוק הייתה מגיעה. מדי פעם, יהלי גם שולף לו סקסופון אלט עם קווים מלודיים חכמים ואפילו טיפה התחרעות פרי ג'אזית בכמה קטעים (מסתבר שזה נורמלי, להקות עם סולן מטורף שיש לו סקסופון). ובנוגע ליהלי עצמו, הבחור כריזמה מהלכת, הוא לא שר ברוב הזמן, וממש כמו מסורת האמריקאית, הוא מרפרפ הרבה. בסגנון, יהלי יותר קרוב לטירוף הכובש והבלתי מרוסן של מייק פאטון מאשר למאגניבות של אנתוני קידיס. כל זה יחד עם המוזיקה המשונה לא פחות מהטקסטים, וחטיבת קצב פלומן את דוד שמחזיקה את הכל בגרוב טוב.

אולי בעוד שנים יגדירו את זה כרוק פסיכוגאגי בארץ, שדבר כזה כל כך משונה אצלה. וככה גם המילים. המילים עמוסות בשיטלואודס של בדיחות סקסיסטיות, הומור שחור וגס, יכולות לדבר אל החובבים מהסוג הזה. הדר ויהלי כתבו ביחד את המילים לאלבום, ועשו את כל מה שאי אפשר לצפות לו. כל זה בתוספת ההילולה לויטמין G הנחשק על ידי חברי הלהקה. בין אם זו סאטירה לאקטואליה הישראלית או סתם בדיחה טובה, הטקסטים מחזיקים לא פחות מהמוזיקה. מלא מלא זמן, שלא הייתה קלילות שכזו. אני יכול לחשוב רק על להקת "מצבכפית" שהצליחה לעשות טקסטים נפלאים עם מלא הומור בריא. בעידן שהלהקות הישראליות עוסקות במחאה עם גם הומור מצוין ובריא ("ויתרתי") או מילים סטלניות במיוחד ("בוא לבר"), באים הפסוליה ומוסיפים עוד גוון לקרקס המטורף התל אביבי הזה.

לחשוב מה יקרה כשהלהקה הזו תגיע לפרסום ותבוא תגובה ממשרד התרבות... מאוד קשה שלא לצחוק מהטקסטים או לפחות להישאר עם לסת פתוחה מרוב שוק. אם זה הפתיח Fucked Up שלמעשה ממצה לגמרי את הרוח של הלהקה, או סאטירה לגבי מצבים שונים בארץ, כמו הטקסט המדהים של "מצעד הגאווה", בו יהלי מבין שכדי להשיג בחורות הוא צריך להיות מאוד ליברלי ועל מה שקורה בהמשך. או "מצביעים ביבי מדברים על גאגי" שבו החבר'ה שמים סוף לדיון הפוליטי הכל כך מתיש ומעיק, כשכל מה שמעניין את יהלי זה איך להשיג בחורות במסגרת הבחירות. "פריז" שאומר את האמת המרה לגבי העיר הכל כך מפורסמת וכמובן, שיר הזרעונים, השיעור הכי טוב בביולוגיה שילדים בכיתה ט' יכולים לקבל.

                 הקליפ הלא פחות פרובוקטיבי, של השיר הכנראה הכי מפורסם בשיתוף עם הסצנה התל אביבית

הפסוליה היא המענה הנפלא לאלה שמחפשים ריגוש ברוק הישראלי, עם הומור יוצא דופן, ומוזיקה קצבית וקליטה אבל גם מעניינת, החבר'ה האלה עונים לכל מה שקרה השנה בנוגע לתרבות והמצב באמנות הישראלית. נדרשו חודשים רבים עד יולי, שהסיר יבעבע עד שתצא הפסוליה שתגרום לחלק להתענג על התבשיל המגעיל והנורא ולחלק למות מרוב סירחון. מה שכן, מזמן לא היו פרובוקטוריים שכאלה בארץ. אפשר להגיד סופסוף! הקיץ המיוזע מקבל פסקול מגעיל ומגניב במיוחד. החבר'ה האלה הם גם תענוג לחובבי טריוויה (ובדיחות גסות כבר אמרתי כן?) שפתאום קולטים בכמה שירים ציטוטים מהתרבות הפופולרית אם אלה הביטלס, או משינה או שוטי הנבואה. הכל כלול. גם גידי גוב והערב האבוד. החבר'ה האלה יוצרים מין עולם קטן שמוקדש לגאגי, עם אלוהים שמדי פעם בא ומטיף, כשיש חזרה על חלק ממשפטים בשירים, מעין אלבום קונספט שכזה. טוב, הנה, יש אלבום ישראלי שמלא זמן לא שמענו כזה. אם לא אהבתם, אני ממש מצטער אבל הגעתם לאחת הלהקות המלוכלכות עם הומור וולגרי ושנוי במחלוקת. אבל אם כן אהבתם, תנו לגאגי לעשות את שלו, ממה שחברי הלהקה אומרים.

(כל הזכויות שמורות למר גאגי)

רוקדים עם אלוהים

בשבוע שעבר, 47 אלף צופים שאגו משמחה, התרגשו והודו לאחת הלהקות הכי מוערכות שהגיעו לנגן הופעה שמסיימת בטעם טוב את הטור שלהם. רדיוהד נתנו פה הופעה מרגשת, נפלאה, כל אלבום בדיסקוגרפיה קיבל את הספוט שלו, וכמעט כל מי שהיה, אמר כי מדובר בהופעה מדהימה, שמילים לא יכולות להבהיר חצי ממה שהיה שם למי שלא נכח. מסכים לגמרי שמדובר באחת ההופעות היפות ביותר שהיו פה, היה מדהים כל כך לראות כמה אהבה יש מהקהל וכמה אהבה יש ללהקה לנו, המעריצים. אבל אני לא אדבר על ההופעה הזו. זו הייתה הופעה מדהימה, אבל אני חייב להודות שהיה רגע אחד בפארק הירקון שהשאיר אותי ללא מילים. וזו הייתה הופעת החימום רגע לפני שהחמישייה המהוללת עלתה על הבמה, על כל חבריה. למה אני אומר את זה? כי כשציפיתי להתרגש ולהתלהב מהופעה של אחת הלהקות האהובות עליי, ששינו את התפיסה שלי לגבי מוזיקה, קיבלתי גם מופע מדהים, מלא אקסטזה, לא צפוי ובלתי סביר בעליל. ובעיקר, מלא מלא שמחה. מה שהפך להיות המופע הטוב ביותר שהעיניים שלי חזו בו והאוזניים שלי שמעו.

המופע הראשון היה של דודו טסה. נפלא, שילוב אדיר בין רוק למוזיקה השורשית מהמזרח שטסה התחנך בבית. אבל אז אחרי זה, הגיע המופע שהותיר בי WTF אחד גדול: וזה היה המופע של ההרכב החד פעמי, ג'ונון. מדובר פה בפרויקט של ישראלי אחד שבילה כל כך הרבה זמן בהודו, עד שהוא הפך לסטראוטיפ של ההיפי השלו שחזר מהודו. אבל אנשים, יש פה סיפור אחר לגמרי. שי בן צור עבר לחיות בהודו שנים רבות, אחרי שמצא מורה ללימוד מוזיקה הודית. ובמהלך השנים, התאהב בסגנון המוזיקלי של הזרם הסופי באיסלאם. בן צור כתב קוואלים, בהם הוא מכניס טקסטים בעברית, אורדו והינדי עם מסר סופר רוחני. הוא הוציא שני אלבומים, עד שב-2015, הגיטריסט האגדי של רדיוהד, ג'וני גרינווד, גילה את בן צור והתחיל להימשך לצליל הכל כך לא מערבי הזה, כשהשניים מנגנים יחד, עם הרכב מרשים של נגנים הודיים העונים לשם: רג'אסטן אקספרס. יחד נוצר ההרכב והאלבום החד פעמי, ג'ונון. ובהופעה, ההרכב היה נראה כמו הדבר הכי לא סביר בעולם.

15 הודים מנגנים על כלים שונים מהמזרח והמערב, ישראלי שנראה אחרי שהיה בהודו הרבה שנים מאז הטיול בצבא, ובריטי שנראה כמו אימו שמחליף בין כלים שונים. אבל, ההרכב הזה רק הוכיח כמה מוזיקה היא שפה בינלאומית. הכל היה שם. המוזיקה ההודית הרפטטיבית, הקצבית שהכניסה לאקסטזה וגרמה לי לנענע את הראש בריקוד שאנטי שכזה, לצד אולי כמו 100 ישראלים בשורות הראשונות בחום האדיר, הטקסטים היהודים של בן צור שהכניסו תחושה של בית לתוך כל זה, וכמובן, גרינווד שהביא את האירופאיות והאלקטרוניקה לתוך התערובת הזו. מלבד הגיטרה והבס, הבן אדם הביא את מחשב האפל שלו והכניס לשם ביטים וכל מיני ממתקים אלקטרוניים עתידניים יחד עם כל המוזיקה המסורתית. בו צור ניגן במעין דרון אקסטזי על הגיטרה וההודים מלאי שמחת חיים, מנגנים בריכוז גבוה את המוזיקה וחלקם שרו והגיעו לגבהים שגרמו לשערות הגוף לסמור.


שי בן צור

מיד אחרי ההופעה, יצאתי לשמוע את האלבום. ובחיי, כמה שהתפספס לנו ב-2015. היינו כל כך בהייפ מקנדריק עם To Pimp, שלא שמנו לב לאלבום הכל כך מיוחד הזה, שאחרי הטור הזה, יקבל יותר תשומת לב. אז Junun הוא לא רק ההרכב, אלא גם שם האלבום. אלבום כפול, שכמו שתיארתי, פשוטו כמשמעו, כולל מוזיקה הודית מסורתית עם טקסטים בעברית, עם טוויסט קטן אירופאי. מדובר באלבום מיוחד, שמפגיש בין תרבויות שונות (מי שהפיק היה גרינווד ומי שהקליט היה לא אחר מהמפיק האגדי והנאמן של רדיוהד, נייג'ל גודריץ'), ויוצר תערובת יפיפיה ומשונה שעד כמה שנשמעת לא סבירה, היא יוצרת ייחודיות שגם היום קשה לרשום מקרים דומים. בהודו כמו שסיפר לי המורה שלי לגיטרה, לא מעוניינים שם להנציח. בניגוד למערב שעושה הכל כדי להשאיר חותם: יצירות, אלבומים, קונצרטים, ציורים, סרטים, תיאוריות, שירים, ספרים. אבל לא במזרח הרחוק, שמתבסס על מינימליזם והסתפקות במועט. אולם, מאז הפרסום של ראווי שנקר, הודו נעשתה די מערבית. אבל הרוח נשארה. המערב חווה והרבה התלהבו. הביטלס היו הראשונים להכניס את המוזיקה ההודית למיינסטרים, מאז שנים רבות עברו והמוזיקה ההודית עברה גלגולים רבים במוזיקה המערבית.


ג'וני גרינווד

אבל פה, ב-2015, המוזיקה הזו מקבלת את הביטוי היפה ביותר מזה הרבה זמן, בתוספת הרוחניות היהודית והניסיוניות האירופאית. מדובר במוזיקה סופר קצבית, סופר קליטה, שמי שהיה באותה הופעת חימום, יוכל לזהות את הקטעים בלי בעיה. קטע הנושא מציג סולם פה דיאז שהחבר'ה נשארים עליו, והקצב משתנה לאחר זמן קצר, אל מין אקסטזה ריתמית שכזו, יחד עם מזמור קליט שלא יוצא מהראש. הקטע הזה מייצג את הרוח של האלבום הזה, אבל בין היתר, יש קטעים רבים ועולמות שונים בתוך האלבום הכפול הזה. אם זה "רוקד" שכולל מקצב דאנס פרמיטיבי שכזה כשבן צור והאקספרס מדברים בקצב, בחזרתיות מנטרה. בעיניי, הקטע היפה ביותר הוא Hu. שבע דקות של גן עדן מוזיקלי, שגם בו החבר'ה שרים מנטרה מסוימת, וזה חוזר על עצמו, שמימד הזמן נעלם לאטו.

אני לא אפרט ואספר על גבי פסקאות שלמות על הגדולה של האלבום. לשם זה, תצטרכו לשמוע את האלבום ולהיכנס לקסם. וגם למי שממש סקרן, לצפות בדוקו של הענק, פול תומס אנדרסון שתיעד את תהליך עשיית האלבום בהודו. מי שהיה באותו מופע חימום, יוכל להבין על מה דיברתי. חלק קצת מעלה ספק שהיה מדובר במשהו אדיר, החלק הצטרף ורקד בכיף. אני לא יודע מה לגבי כולם, אבל אני חוויתי משהו במהלך אותו מופע, ואם אחרי זה ישר קפצתי לשמוע את הפרויקט הזה, אז הוא עשה לי משהו. מים רבים עברו מתחת לגשר, מאז הביטלס השתמשו בסיטאר לראשונה בNorwegian Wood לפני 52 שנה ומאז, המערב נדלק על הצליל המסתורי והשלו של הודו. 52 שנה לאחר מכן, המזרח והמערב התאחדו ביחד בפרויקט חד פעמי יפיפה ומשונה שפשוט נשמע כל כך טהור.

                    והנה חלק מהמופע האגדי ההוא שצולם פה ע"י אחד מהחבר'ה שצפו, אייל לוי. אולי חלק ממה שתיארתי פה, יובהר למי שלא היה.

קניבלים ניגנו על כלים

אני רוצה רגע לצאת להפסקונת מההפסקונת, ונדבר קצת לא? שנת לימודים נוספת הסתיימה (תודה רבה!), למרות שאנחנו השביעיסטים, עוד לא סיימנו. התחושה פסאודו-סיומית, וישנן עוד בגרויות לסיים. אבל כשאני לא מתעסק, אני מקשיב לכל מיני דברים. אחד הדברים היותר מעניינים שהתיישבו לי באוזניים לאחרונה, זה האלבום השני של חבר'ה ישראלים בשם Soul Enema שיצא לפני זמן קצר. מדובר באחד מההרכבים היותר יצירתיים בעיניי שיש היום, ואנחנו עוד נדבר מדוע ולמה. אבל לפני כן, אני צריך לדבר איתכם דוגרי. לפני שאני מתחיל לדבר על האלבום והלהקה, אני צריך להתוודות פה.

שלום אני ליעד, בן 17, ואני כבר כמעט ולא מקשיב לפרוג מטאל. אני אפתח פה אמרה שאולי הרבה לא יסכימו איתי והולכים להיות פה וואחד ויכוחים (סליחה מראש). בתקופה מוקדמת לה קראו גיל 14-15, אני סגדתי לפרוג מטאל על שלל להקותיו ואלבומיו הגדולים. אחרי הרוק המתקדם הקלאסי של הסבנטיז, התחלתי להיכנס עמוק אל נבכי דרים ת'יאטר מי שהייתה מהלהקות האהובות עליי אז. היה משהו בסולואים המהירים ממהירות האור של פטרוצ'י והמלודיות הקליטות שתפס אותי ישר. עם הזמן, שנים חולפות, ולאט לאט מצאתי את עצמי בצד הפחות וירטואוזי-מלומד ויותר בשביל הריגושים, ההפתעות בפידבקים, במוזיקה אקספרימנטלית, בכל הגיטריסטים הסופר גרועים מבחינה טכנית. אז אני אגיד: לדרים ת'יאטר אני לא יכול להקשיב היום. לא רוצה להרוס לאחרים. תמשיכו לשמוע אותם. האמת, הלוואי עליי תחזור לי ההתרגשות מהם. אבל תיאטרון החלומות ומספר להקות פשוט כבר לא נכנסות לי חזק. את טול והייקן אני עוד שומע וחושב שהן נפלאות.

הפרוג מטאל, כמו הרבה ז'אנרים, הוא למרבה הצער, ז'אנר שדי גמר את הסוס. יש תחושה שאחרי 20 שנה (לא אפילו 40!) הגענו למיצוי. פרוג מטאל היה שילוב מעניין, מרענן וחדשני אי שם כשאגדות פרוג ומטאל שילבו בצורה נפלאה בין שני הז'אנרים המעניינים והגדולים ביותר שהציע הרוק. זה התחיל עם להקות כמו קינג קרימזון, אפילו ג'נסיס ויס מדי פעם ששילבו דיסטורשן עוצמתי ביצירות שלהן וגם מבלאק סאבאת' וג'ודס פריסט מהצד השני שהיו משלבים שינויי מקצבים ומצבי רוח שהקפיץ אותן כמה רמות למעלה מבחינת המורכבות. זה המשיך ל-Rush שמוגדרים לאבות הפרוג מטאל, אבל זה לא קרה שפרוג מטאל נשאר חתום במפה, כשדרים ת'יאטר יצאו מנצחים בניינטיז עם אלבומים כמו Images and Words ו-Scenes from a Memory. היום, כשהעולם מלא בחקייני דרים, כשרוב הלהקות משקיעות מאמץ ענק בנגינה וירטואוזית וביצירת דרמה גדולה, זה נדמה שהז'אנר קצת מיצה את עצמו. כל הלהקות האלה שמורכבות ממטאליסטים כשאולי יש קלידן או גיטריסטים שגדלו על פרוג וקלאסי עם שמות אגדתיים משהו. כל הקטע הזה כבר מזמן לא מדבר אליי.

לכן, כשאתם ניגשים לשם Soul Enema. מה זה גורם לחשוב? עוד להקה דרמטית עם שם מפוצץ שמשוויצה בנגינה ויוצרת אובר דרמה. חברים, אנחנו טועים בהחלט! עכשיו אני אוריד את הכובע הטיפה מיזנתרופי שהיה לי פה (בלי שום כוונה לפגוע באוהבי פרוג מטאל. בכל מקרה, הייתי גם) ואגיע לעיקר הביקורת. כי האלבום Of Clans and Clones and Clowns חומק מכל קלישאה פרוג מטאלית מוכרת לאוזן, וזה נשמע רענן, חדש, מעניין, וגם קליט כשכמה קטעים נקלטו באזורים במוח. אני אמנם משוחד. אבל שוב, מביקורת של "מטאליסט" שקראתי, האוזניים שלי לא. כי כשקלידן הלהקה, קונסטנטין גלנץ נתן לי לשמוע את היצירות שלהם, נכנסתי לסטריאוטיפים מסוימים של פרוג מטאל. גבירותיי ורבותיי, אני טעיתי! בכל לבי, מודה בכך, ואני אשמח לשוחח פה היום על אחד האלבומים היותר מעניינים שיצאו בארץ. ואפילו, בלי מתחרים (לא שאני רואה כרגע) מהזירה הפרוגית או בכללי, מהאלבומים הטובים ביותר שיצאו השנה. אבל לפני שאני נכנס אל תוך טריטוריה של שבחים משתפכים כמו שאולי ראיתם בהקדמה, אני אשמח להכיר לכם את Soul Enema למה לא?

קדימה:
יש לנו פה את נועה גרומן. ה-קול של הלהקה. חלקכם מכירים כנראה את נועה, כי היא די סלבית בקרב מטאליסטים, כשהיא בין היתר, הסולנית של Scardust, מהחזית של הסימפו-פרוג מטאל כרגע. ואם אתם מכירים בין אם בסקארדאסט או בסול אנמה, אתם יודעים שיש לה חתיכת מנעד.

יואל גנין - איש המיתרים, שמבריק בסולואים וירטואוזים, אבל לא משתפכים. שנותן ריפים או ליינים מלודיים קליטים שלא יצאו לכם מהמוח וגם יגרום לכם לחשוב, הבן אדם מנגן בצורה מושלמת בלי טעות.

מיכאל רוזנפלד - הבסיסט. אבל! אבל, אבל, הבן אדם מביא ללהקה עולמות חדשים ורחוקים, כשלבן אדם יש גם כישרון בנגינה על הסיטאר(!) ומלבד כל הוירטואוזיות, הוא בא ומביא את המזרח לתוך המערב.

דור לוין - האיש שבא בטיימינג ומחליף בין מקצבים בלי בעיה ובמקצועיות מעוררת כבוד. ואנחנו הולכים לשמוע את זה פה הרבה.

וכמובן, האיש והלחנים:

קונסטנטין גלנץ - האיש מאחורי הקלידים, המוזיקה, הטקסטים, וההפקה. הוא השקיע רבות בפרויקט הזה, והוא רתם פה חבר'ה רציניים לא פחות, כשיש להם מטרה מסוימת וברורה. כפי שנאמר בעמוד הבנדקמפ, זמן רב הושקע באלבום הזה, והתוצאה מראה על הזמן הכל כך הרב שהושקע.



השם ישמור, להקה שמעודדת סדיזם... לאן הגענו?..

הנה פה החמישייה. השפעות - מגיבורי הפופ אבבא ללהקות פרוג אגדתיות כמו קינג קרימזון, לאגדות מטאל כמו קינג דיאמונד, משם לאלילים גדולים כמו פרנק זאפה ולהקות נועזות כמו Secret Chiefs 3. עכשיו, פה הרגע שהבנתי שיש מה לצפות מההרכב הזה. בניגוד להשפעות הרגילות של להקות פרוג מטאל מפורסמות אולי פרוג ומטאל פה ושם. Soul Enema שואבים ממקומות שונים ומגוונים, שומרים על אקלקטיות כדי שיהיה מעניין. לא מדובר במוזיקה מלודית לחלוטין. יש פה דיסוננסים, יש פה השפעה ממוזיקת אוונגרד, יש פה חריפות ונועזות. ואני חושב שמספיק פוסטים בבלוג מרמזים על האהבה שלי לתחום הנועז. אבל שלא תחשבו שמדובר בלהקה בלתי קליטה בעליל. יש פה את האיזון המושלם בין מלודיות קליטות לדיסוננסים ושינויים מרימי גבה ומעוררים סקרנות. בין נגינה מרשימה ליצירת מצב רוח שמעלה את האלבום כמה רמות. כדי שנשתכנע יותר, נספר לכם שיש פה מספר אורחים מכובדים במיוחד: יוסי סאסי (איש אורפנד לנד לשעבר, ואמן סולו מעניין לא פחות), שני חבר'ה שאולי יאירו את פניהם של חובבי הפרוג הרוסי - סרגיי קלוגין ויורי רוסלנוב, אנשי להקת Orgia Pravednikov. ואחד מגיבורי הפרוג המודרני - אריאן לוקאשן. כן כן, ההוא מ-Ayreon.

נו, איך אתם? השתכנעתם? עדיין נשארים. כי מובטח שיהיה כיף. יצירות מלודיות, עם קול אדיר, מוזיקה מגוונת, כלים משונים, גיחות לכיוונים משונים ומפתיעים, חוש הומור (אני לא יכול להדגיש כמה זה חשוב. בעיקר בפרוג מטאל, שגולש הרבה פעמים כאמור ליצירת דרמה משתפכת ולירית עד לקיטש) ו....קניבליזם. עוד בעניין. נפלא. במהלך האלבום, אתם תמצאו את עצמכם נסחפים בקלות לקסם. הפתיחה, Omon Ra לוקחת את הפרוג מטאל לכיוון אוריינטלי מעניין, כשנועה שרה באוקטבות שקשה להאמין. הפזמון הנפלא שאי אפשר שלא לשיר איתו מציג את זה בצורה הטובה. זה המקום אולי לשבח את הוירטואוזיות הגדולה של נועה כזמרת. אבל זו אפילו לא הנקודה החשובה, כי נועה משתמשת במיתרי הקול שלה ככלי נגינה לכל דבר. כי כשגולשים לחלקים האינסטרומנטליים, היא גם נכנסת בשירה חסרת מילים. היא לא מסיימת לשיר כשהמילים מסתיימות, בניגוד לסולני פרוג מטאל רבים.

Omon Ra היה רק הפתיחה אל תוך עולם יפיפה של מוזיקה מורכבת, כיפית ומגוונת. הכיפיות מודגשת בשיר האהוב עליי מהאלבום ומהלהקה כנראה בכלל: Cannibaalissimo Ltd. שיר שעוסק ב...ובכן, קניבליזם. אבל בפן הקומי. זה המקום לשבח את ההומור המבורך שיש ללהקה הזו. לא עוד אלבומי קונספט קיטשיים ומתישים, אלא אווירת הומור גדולה מהחיים, שמתחברת למציאות. מלבד הקליפ הנפלא, בואו ותקשיבו לגדולה של החבר'ה, מפתיחה משונה המעוררת סימני שאלה, אל פזמון קליט (מתובל בגראול נפלא), מעבר אל מוזיקת מחזמר פשוטה וקלילה. מופת של כתיבה, ביצוע ומצב רוח. אי אפשר שלא להעלות חיוך כששומעים את החלק האחרון של השיר. כמה שמחת חיים, כמה עניין, כמה גיוון.

ואם גיוון, בואו תשמעו את הקטע האינסטרומנטלי של האלבום, The Age of Cosmic Baboon, קטע פסיכדלי שהסיטאר של רוזנפלד מככב בו, ומוציא את הלהקה סופית מהנישה הפרוג מטאלית ומראה שהחבר'ה האלה באו להביא משהו אחר. ברור שיש פה קטעים רציניים שמעניקים תחושה גדולה מהחיים, In Bed with an Enemy הוא ההצהרה של האלבום, ומביא את הקונספט הכללי: עולם בו בני אדם מסתובבים עם כאב שמנסים להסתיר. רצינות לצד ההומור והקלילות. איזון נפלא, וכל זה ברגע הגדול ביותר באלבום מבחינתי: הפוגה למין מדיטציה קוסמית, עם חליל צד בודד של רוסלנוב. הרגע הזה נחרט חזק אצלי, כשבסוף הלהקה מסיימת באמרה ש"הכל אותו דבר". אין שינוי בחברה, בני אדם מתנהגים כמו לפני זמן רב. כמו צבא שיבוטים שההתנהגות שלו מעוררת פאתטיות ורחמים הגובלת בליצנות.


למה זה תמיד הבסיסט?

זו הגדולה של Soul Enema. יש את האיזון בין הומור לרצינות. מצד אחד, אתם שומעים על המצב האנושי העגום, אבל מצד שני אתם שומעים מין קטע פסאודו רגאיי עם קול מאנפף שנותן תחושה טובה. רגע אחד אתם שומעים פרשנות יפה לאחד מסרטי הקאלט, רגע אחר, אתם שומעים קרקור תרנגולת. זוכרים את השאלה של זאפה? האם הומור שייך למוזיקה? ובכן, שוב פעם המאסטר יכול להיות מרוצה מהחבר'ה שעונים על השאלה. הם מצייתים, הם נשמעים מלודיים ונפלאים, אבל הם לא מצייתים לגמרי. הם חורגים מטריטוריה, עושים דברים מעניינים ולא רגילים, מתחמקים מכל נישה מוכרת ללהקות כמוה בסצנה בארץ ובעולם. על זה מגיע לחבר'ה האלה שאפו גדול. חלק מהמאזינים אולי יתלוננו על הניסיניות של הלהקה שמביעה על חוסר עקביות, או שחלק יתלוננו על הקטעים הרציניים, אבל אלה הערות קטנוניות שאני לא חושב שמישהו העיר. יש פה חידוש בסצנת הפרוג שלא היה הרבה זמן, ועוד מארצנו הקטנה. לא נשמעת ישראלית, אבל כשהיא רוצה היא יכולה להישמע נטוע בשורשים ובסלסולים, אבל גם למקומות אחרים, ולא רק במערב.

אני יכול להמשיך להלל, להגדיל ולשבח בצורה משתפכת עד כאב, אבל אני חושב שמילים יפגעו. אני מאוד נהנה מלהקשיב לאלבום הזה. ואני גם נהנה מהחדשנות שלו. וזה מאוד חשוב לי ספציפית כמאזין, אבל אני מאוד אשמח אם תיהנו מכל הקטע הזה. Of Clans הוא תוצאה של עבודה קשה ומוצדקת, כשהתוצאה נפלאה! אין פה אוננות על הכלים, אין פה השתפכות ודרמה מוגזמת ומגוחכת, כל מה שצריך נמצא פה: מורכבות, רצינות, רמת נגינה גבוהה, ורסטיליות, צחוקים ובבון קוסמי. אני באמת חושב ובלי קשר לעובדה שקונסטנטין הציג לי את הלהקה (למרות שאני כבר לא יכול לנסות לסנגר על עצמי) שהאלבום הזה הוא אחד מהפייבוריטים שלי השנה. הוא כיפי, הוא מעז, הוא מאזן בין שלמות של כתיבה והלחנה לבין גיחות לטריטוריות מעניינות וניסיוניות שלא בדיוק תלמדו ברימון. אין לי הרבה מה לומר. אבל דבר אחד אני מאחל לחבר'ה האלה - תמיד תחדשו, אל תביטו לאחור, תמיד תחפשו ואף פעם אל תנוחו על הזרים.

אז זו הייתה יציאה מהפסקה מאוד כיפית בשבילי, זה משהו חדש פה, אז מקווה שנהנתם ונתראה בפוסט הבא. בינתיים הנה האלבום:

השטן במיסיסיפי, גרסת הג'אז

זהו אחד מימי שבת. באחת מהשיחות הרבות, ידידתי מיקה שולחת לי קישור ונראית בו עטיפת אלבום. צבע כחול בגוון שאפשר לקרוא לו Kind of Blue. יש שם בחור עם הפסנתר והכיתוב "well, i should have...". למען האמת, לא בדיוק התלהבתי. חשבתי איזה עוד אחד שחושב שהוא חי בפיפטיז ועושה איזה אלבום ג'אז מודרני שחב למקורות ולשורשים. אבל האזנתי, במשך ההאזנה, דווקא מצאתי את עצמי, חובב הצדדים הפרועים של הג'אז על כל סוגיו, נהנה מאוד מהמנגינות שהיו שם. אין פה חידוש, אבל דווקא שווה לתת פה מילה על זה. אני לא האמנתי שאלבום ג'אז, שלמרבה הצער, כבר מזמן לא מחדש, שנוצר ב-2015, יכול לעשות לי משהו. וכן, אני מקווה שכשאני כותב את השורות הללו, אולי תאהבו גם אתם את מה שיש פה: אלבומו של מר ג'ון בנג'מין, "well, i should have...".

הארי ג'ון בנג'מין, למי שמכיר ובקיא בסצנת הג'אז המודרני, הוא פסנתרן די ידוע בקרב מי שמעודכן במה שקורה בג'אז כיום. מדובר באחד מידי הזהב בפסנתר הג'אז. ההשפעות מאלילים כמו מק'קוי טיינר והרבי הנקוק ניכרות, אבל לצד כל אלו, הוא גם מכניס את הגוון האישי שלו. הוא למד תחת המאסטר הגדול, סר דיוק אלינגטון בשנותיו האחרונות. ומאז, בנג'מין היה פה ושם עם כמה מהגדולים. הוא ניגן באייטיז עם מיילס באלבומיו האחרונים, אחרי זה הוא המשיך לנגן עם חבר'ה כמו וינטון מרסליס. וכבר, הבינו כי יש פה משהו מיוחד על הקלידים. הסגנון של בנג'מין מאוד איטי, מאוד שלו, מאוד cool ואני חושב שהוא באמת מכניס למוד מסוים, ניו יורק של הפיפטיז בשעות לילה מאוחרות. ממש נשמע כמו הסטריאוטיפ של הג'אז, אבל בחיי כמה שזה נפלא.

בשנת 2015, אחרי קרוב ל-30 שנה שהיה פעיל כסיידמן, כנגן אצל אחרים, החליט סופסוף לאזור אומץ ולהקליט אלבום משלו. ההפתעה הגדולה היא, שהלייבל Sub Pop, ה-חברה של כל אוהבי הגראנג', החליטה להחתים את פסנתרן הג'אז ולהוציא את אלבומו הראשון, well, i should have... והתוצאה, אלבום יפה שמראה את החיבור של בנג'מין לז'אנר, וכשהוא מניח את ידיו על הקלידים, הוא לוקח אותנו למקומות אחרים, משהו יפיפה, שלא משנה שזה לא מחדש. זה משהו שמורו הגדול המנוח אלינגטון, היה מתגאה בו. אלבום קול ג'אז לשמו, כמו העטיפה עם כמה מנגינות שנצרבות בראש, כשכל המעורבים הם נגנים מושחזים בסצנה העכשווית של הג'אז. במשך 8 קטעים, כשאף אחד מהם עובר את ה-6 דקות, מביא בנג'מין קטעים נפלאים שהלחין שפשוט עושים טוב לאוזן.

אני הופתעתי שבכלל אהבתי את זה. בדרך כלל, אני נוהג להירתע מג'אז עכשווי שחוזר על עצמו, כמו שנסיך האופל, הגדול מכולם, מיילס דיוויס היה אומר על כל ממשיכי דרכו כשהוא כבר לקח את הג'אז למקומות אחרים. אבל האמת, שפה אחטא ואודה, שמדובר באלבום יפיפה שכאמור, לא מחדש, אבל בחיי שהכל פה כל כך יפה. כנראה, שלפעמים יש דברים שלא משתנים. ויש עוד פינה חמה לסגנון הישן והטוב. ובנג'מין מלמד אותנו את זה. זה שיעור חשוב שאומר כי אפשר מדי פעם לנוח בשורשים, ולא תמיד צריך לחדש ולעשות ביג וואו גדול. זה פשוט, גם לאלה שלא אוהבים ג'אז וטוענים שהם לא מבינים את זה, יוכלו להיכנס לדבר הזה בקלות. אני מקווה שגם אתם תצללו בקסם.

ועכשיו - האמת!

כל מה שכתבתי פה, היה בולשיט טהור. בנ'גמין הוא לא פסנתרן, לא למד אצל אלינגטון, לא ניגן עם המי ומי, ולא נעליים. מדובר בקומיקאי שאולי חלקכם יכירו בתור המדבב של קארל, הקופאי בפאמילי גאי. בנוסף, האיש הוא גם קולן של דמויות בהרבה מאוד תכניות אנימציה שחלקכם אולי יכיר: Bob's Burger למשל שבו הוא מדבב את הדמות הראשית. בקיצור, בנג'מין החליט להקליט אלבום. הטרול המושלם, הבדיחה המושלמת. הוא החליט להקליט אלבום ג'אז, כשהוא מנגן על הפסנתר. יש רק בעיה אחת קטנה... בנג'מין לא יודע לנגן בכלל פסנתר. בטח שלא סגנון ג'אז. הבן אדם בור מוחלט בכל מה שקשור לנגינה. ולא סתם, האלבום הזה נקרא Well... I Should Have כשמעל המשפט הכל כך מסתורי הזה ישנה כוכבית, אשר מפנה אותנו לתחתית ושם רשום *Learned How to Play the Piano. הוא הקליט את האלבום עם כמה נגני ג'אז אמיתיים ומוכשרים: סקוט קריצר (סקסופון), דיוויד פינק (קונטרבס) וג'ונתן פרץ (תופים). אז מה לעזאזל בנג'מין עושה אתם שואלים?

הוא מנגן על הפסנתר. ולמען האמת, זו לא נגינת פסנתר. זו לא הנגינה המשונה של ת'לוניוס מונק, בטח שלא כמו האוונגרד של ססיל טיילור. בנג'מין פשוט לא יודע לנגן. כלום! והוא פשוט מאלתר, בלי שהוא מבין מה הוא עושה. וזה מה שהרבה יקראו לזה: "נורא!", "מה לעזאזל!", "הוא פאקינג סתם לוחץ על הפסנתר!". והאמת הגדולה גבירותיי ורבותיי, אני אוהב את זה. עכשיו רוב הסיכויים שתיכנסו לחשיבה של: "אוף, הוא שוב פעם משבח כל דבר שנשמע לא קונבנציונלי, כי זה שובר גבולות ונשמע בלתי מסורתי. עכשיו זה כבר לא מצחיק! הבן אדם לא יודע לנגן בשיט!". ובכן, נכון. מצד אחד, אני באמת חושב שזה מעניין להתגרות במוסכמות הז'אנר, שכבר מזמן דורך במקום כשרק גיבורים מודרניים כמו ג'ון זורן יכולים להוציא אותו מזה, אבל מצד שני, אני חושב שזו אחת הבדיחות המוצלחות והמצחיקות שנעשו במוזיקה ולאחרונה.

מאזיני הג'אז שסוגדים למיילס, לאלינגטון, לפארקר, לגילספי, למקס רואץ' כנראה ימצאו את זה כבדיחה לא מצחיקה. אוהבי הג'אז האוונגרדי ימצאו את זה כמשהו מעניין ובצדק. ומתעבי הג'אז, שמכריזים כל הזמן שהם לא מבינים את זה, יצחקו ויאהבו את הבדיחה הזו. באיזשהו מובן, אני חושב שבנג'מין מלבד הבדיחה המאוד נפלאה הזו, גם הביא משהו אחר. במשך שנים, אנשים רבים טענו ואמרו כי ג'אז זו מוזיקה תמהונית ובלתי מתקשרת שנועדה למספר אנשים, או מוזיקת מעליות, או רעש בלתי ברור. כשרוב הזמן אנשים בודדים כמוני ימצאו את היופי במוזיקה הזו. אבל בנג'מין כנראה רצה לקחת את האמרה הזו ברצינות וזו יכולה להיות אמירה לאותם מתעבי ג'אז, הוא עונה להם בתשובה הכי ברורה. "חשבתם שבג'אז לא יודעים לנגן? הנה מישהו שבאמת לא יודע לנגן!". זו אולי המכה הכי מצחיקה שאותם חבר'ה אי פעם חטפו. גם אוהבי הג'אז המסורתי יחטפו בומבה כשיגלו מה הבן אדם הזה עושה. הוא מחריב! מה זה השטויות האלה? אבל האמת, מלבד בדיחה טובה, אני חושב שמדובר פה, במשהו ממש מעניין להקשיב. במשך שנים, היו נגנים רבים בעיקר בפרי ג'אז, שהוציאו את הכלים שלהם מהקונבנציות שלהם והביאו אותו לנגינה שגרמה לג'אזיסטים רבים להרים גבה: אורנט קולמן, אלברט איילר ואפילו ברוק עם הגאון הפסיכי, קפטן ביפהארט, שלמעשה תמיד ניגן באלבומיו הגדולים על כלי נשיפה כשהוא לא יודע למעשה כלום.

אבל אצל ביפהארט, זה נשמע מעולה. אז לחובבי האוונגרד וגם לאלה שרואים את חצי הכוס המלאה, מאוד יתעניינו לשמוע מה שהבן אדם עשה פה. הוא לא יודע לנגן, אבל זה נשמע מעניין. רוב הסיכויים, שכוונת המשורר לא הייתה בכלל "להיות עמוק", אבל באמת שמדובר פה בחציית גבול בג'אז. והפעם, אלה לא היו נגנים מושחזים שפשוט לא רצו לנגן כמו שהיה נהוג, מדובר פה בבן אדם שאין לו שום רקע בכלי, וזה לא משהו שהיה נפוץ עד כה בג'אז. בנג'מין אולי מלמד אותנו שיעור שבו אפשר להבין שגם הטמבלים המוחלטים ביותר שלא יודעים כלום על כלי, יכולים ליצור דבר מעניין. ההוכחה המצוינת מגיעה כבר בחלק הראשון של יצירת הנושא של האלבום, שנשמעת בהתחלה כמו סווינג מגניב כשכולם יודעים מה הם עושים, חוץ מבנג'מין שפשוט מחנטרש על הפסנתר במלוא מובן המילה. למעשה, אתם יודעים מה? אולי כדאי שניתן לבנג'מין להסביר על האלבום בסרטון הזה:

זה באמת אלבומים מהנה לפרקים. עם כל מיני יציאות מצחיקות כמו הפתיח Deal with the Devil שהוא למעשה מערכון בו בנג'מין מנסה למכור את נשמתו לשטן כדי שידע לנגן ומה שקורה בהמשך... בנוסף, גם Soft Jazzercise שלוקח את בדיחת סטריאוטיפ הג'אז עד הסוף, וכמובן כמובן, בנג'מין נאמן למסורת ומסיים כמו כל אלבום ג'אז מעולה ואיכותי, בשיר ראפ רוק של דקה וחצי בשם Amy's Song כשסופית מובן לכולם, שהכל היה פשוט בדיחה טובה. אני ממליץ על האלבום הזה למספר קהלים: החבר'ה שרוצים להתבדח ומביאים את האלבום הזה לכמה חברים. לי זה עבד, וזה בהחלט היה מצחיק. גם לאנשים העמוקים, שמוצאים עניין בכל דבר גם אם מדובר בחנטרוש, יאהבו את מה שיש כאן. ובמיוחד במיוחד בשבילכם, מתעבי הג'אז, שמבינים שמישהו לקח את האמרה שלהם ברצינות. בנג'מין עשה את הטרול המושלם, עשה על כולנו את המתיחה הכי טובה שהייתה במוזיקה. אז או שתיקחו את זה כבדיחה טובה, או שתראו בזה כזבל גמור שלא תחזרו לשמוע בחיים, זו בחירה שלכם. אבל תנו שמיעה. זה באמת משהו מעניין. הנה האלבום בבנדקמפ.

אין שם.

קנדריק לאמאר הוא הסטאר הנוכחי של התקופה. שום ספק בזה. מאז הגיע לראש כל מצעד וגרף שבח של כל מבקר ב-2015 עם המניפסט המופתי To Pimp a Butterfly, הוא כבר מיד אחרי הוכתר להיות הראפר הגדול של זמננו. אני בהחלט לא אתווכח עם זה, אבל ברשותכם אני אשמח ללכת לצד הקצת פחות מוכר של קנדריק. במין אלבום/EP כזה שעד כמה שלא נשמע מפתה, הוא עומד בזכות עצמו בצורה מכבדת. בעיקר, אני רוצה לדבר על זה, עכשיו כשכולם מדברים על קנדריק, שומעים קנדריק, מהללים את קנדריק, מתייחסים אליו כמעין דת. השנה, הוא כבר יצא עם האלבום DAMN. כנראה כבר אחד האלבומים הגדולים של 2017. אני מודה שאני מאוד אהבתי את מה ששמעתי. אבל, היה לי חסר. כשאמרתי בסיכום של 2016, שאני מקווה שהוא ילך בקו חדש לגמרי, הוא באמת הגשים את זה. אבל, הוא עשה בדיוק מה שלא נצפה לו. וכן, ההפקה מורכבת, יש ביטים מעולים ושירים נפלאים, וכתיבה יותר אישית ומהורהרת. אבל הרגיש לי שמשהו חסר. עכשיו זה נהיה יותר נגיש, יותר פשוט, פחות מפוזר ואקלקטי ממה שהוא עשה קודם. זה מרגיש עכשיו שקנדריק של כולם. כשאני הכרתי אותו ב-2016, אחרי שקראתי בכתבה שיקיר לבי דיוויד בואי זצ"ל הושפע מאוד מאוד מהראפר הצעיר עם האלבום החדש שלו אז על הרקוויאם שלו Blackstar, לא ידעתי בכלל במי מדובר, ועדיין בסביבה שלי גם לא ידעו מי זה בכלל קנדריק לאמאר.

אחרי זה, החלטתי לאסוף את עצמי לשמוע סופסוף את אותו אלבום Pimp, שלמעשה לא היה כמו שום דבר ששמעתי. אפילו מאבות ההיפ הופ הגדולים. לקח לי הרבה הרבה הרבה מאוד זמן להבין אותו עד הסוף. הערכתי עד הסוף את הרצון של ראפר במיינסטרים לשלב במוזיקה שלו Fאנק ופרי ג'אז עם השפעות שהצהיר מהמאסטרים מיילס דיוויס והרבי הנקוק. Pimp הוא המניפסט הגדול של השנים האחרונות. הצגת מצב קודר של קיפוח השחורים בחברה האמריקאית והקפיטליזם החונק בתוך 79 דקות דחוסות שלא משעממות לרגע. האמת, למרות שזה לא אלבום ההיפ הופ האהוב עליי, אני באמת חושב בלב שלם שמדובר באלבום שריכז את המורשת הארוכה בת ה30+ שנים של ההיפ הופ לתוך יצירה אחת. זה מרגיש שכל מה שנוצר במהלך השנים הגיע לבסוף לאותו אלבום. מפאבליק אנמי, טרייב קולד גווסט, ביגי, טופאק ועוד ועוד רק כדי להגיע לבסוף למקסימום. To Pimp במאה ה-21, הוא מה שOK Computer במאה ה-20. ידעתי שאפשר לסמוך על דיוויד. זמן עבר, ופתאום אני רואה שחברים שלי מתחילים לשמוע אותו. ופה הרגשתי קצת שבקרב הסביבה שלי הוא כבר נהיה טרנד.

שלא תבינו לא נכון, אני ממש ממש מרוצה שקנדריק לאמאר מוביל עכשיו בניגוד לכל ההיפ הופ הנרקיסיסטי מיינסטרימי שיש היום, אבל מרגיש שיש אובר הילולה שלו בקטע שקצת שוכחים מהעובדה שיש עוד דברים טובים בחוץ (בעיניי! רק בעיניי!). בכל מקרה, To Pimp כבר הפך ליצירת מופת שכל חובב מוזיקה שמכבד את עצמו חייב להקשיב לה ו-DAMN. כבר מגיע למעמד מצליח לא פחות, Good Kid M.A.A.D. City גם הוא מוכר מיליונים עד היום, אבל באמת שהיצירה הכי אהובה עליי מהראפר החדשן מקומפטון, היא דווקא היצירה הכי לא שלמה שלו, הכי לא מאורגנת, הכי מבולגנת, ובעיניי זה מצביע על אנושיות, על אמיתות. והשם והעטיפה הסופר מינימליסטית אומרים הכל: .untitled unmastered. לא מדובר באלבום של ממש. מדובר באוסף הקלטות מאותה תקופה של Pimp, שלא מצאו את עצמן בתוך האלבום. לבסוף, שנה אחרי האלבום, ב-2016, מחליט קנדריק להוציא את אותן הקלטות.

שמונה קטעים. אין מאסטרינג, הכל מוגש במתכונת הראשונית שלו. אפילו אין שמות לשירים. רק מספר הרצועה והתאריך שבו הקטע הוקלט. לכאורה, נשמע כמו אוסף של דמואים שפשוט יצאו למעריצים הכבדים שחייבים לשמוע כל דבר שהם מוצאים שיהיו קשורים ללאמאר. אבל, לא. פשוט לא. מדובר באחד האלבומים היותר מעניינים שיצאו בשנה שעברה. יש לי מספר סיבות למה הסוג של EP הזה שנמשך לא יותר מ-34 דקות הוא בעיניי הפייבוריט שלי. ובכן, סיבה מאוד מרכזית. בכל קטע האוונגרד האקספרימנטלי, קנדריק הלך עוד יותר רחוק. במשך כל הזמן, מנגנים בני אדם חיים בהקלטות האלה, לא הרבה הפקה מושקעת, אלא חשיפה של קנדריק עירום, במצב של בלי ליטושים מבחוץ. הכל נראה לפנינו. אז יש מלא קריצות מדהימות שחובב מוזיקה אקספרימנטלית כמוני לא יכול שלא להתלהב. מי שאהב את התעוזה של Pimp ואוהב את אותו צד משונה ולא מוכר במוזיקה, ישמח לגלות את מה שישמע פה. יש פה השפעות מאלקטרוניקה ניסיונית, מין אמביינט או דרונים, וההבלחות הפרי ג'אזיות, מדי פעם, יהיה אפשר לשמוע את הפסנתר והסקסופון יוצאים מדעתם בקטע שלא היה מבייש בכלל את אורנט קולמן או אריק דולפי.

סיבה נוספת שכבר הסברתי פה קודם, היא שמדובר פה בקנדריק בלי שום תוספות מבחוץ, אנחנו מקבלים אותו כמו שהוא. והוא גם יותר חושפני. אם ב-Pimp הוא התמקד במצב של חבריו בחברה השחורה בארה"ב, כאן הוא קצת יותר מחליט להתמקד בנפשו. עכשיו אחרי ההצלחה, המחשבות שלו, ההרהורים. הדברים האלה יתבטאו באופן יותר ברור ב-DAMN. אבל שם, המאזין כבר יהפוך לפסיכולוג האישי של קנדריק. פה הבן אדם לא פוחד לחשוף קצת את עצמו לצד כל הדעות שלו לגבי הבחוץ. כי אחרי הכל, מה איתי? קנדריק רוצה רגע שגם יסתכלו למה שקורה איתו. ארטיסט כבר אמרנו? יש פה תחושה קצת יותר חמה, קצת פחות מרוחקת וזו כנראה הסיבה המרכזית למה אהבתי כל כך את untitled על פני האלבומים הגדולים לא פחות וההרבה יותר מפורסמים של האיש.

במשך ה-34 דקות, אתה מרגיש כאילו אתה בתוך האולפן עם כולם. עם קנדריק, עם אנה ווייס (הזמרת המלווה), עם ת'אנדרקט (הבסיסט/מפיק), עם טראס מרטין (סקסופון). כל הנגנים הנפלאים והמפיקים המבריקים בזמן העשייה. לא משהו שרגילים לתעד. ב-Pimp זה הרגיש כמו סרט הוליוודי עמוק, שבו השחקנים משחקים את תפקיד חייהם הגרנדיוזי, כשכל העולם ואשתו מתקבץ ושר we're gonna be alright, כשכולם רוקדים ועושים דאבים. מרגיש שכולם מסוגרים בתוך העלילה, בתוך הקונספט שנוצר מעין קיר בין המאזין למוזיקאים. פה, קנדריק בא ואומר: "בוא אחי, תשמע את מה שעשיתי פה". אתה ממש נמצא עם החבר'ה בספה כשהם מעבירים צחוקים ודאחקות כמו בקטע השביעי. כמו שהביטלס פותחים את המאסטרפיס שלהם Revolver בספירה לפתיחת השיר ושיעול, קנדריק אחרי השיר השני אומר וצועק: "שים ת'תופים! אוקיי אז עושים את השירים האלה? סבבה, מהתחלה".

תחושה נפלאה אחרי שמרגיש שכולם אוהבים את Pimp, אתה נושם הרבה יותר כשלuntitled נשארים החבר'ה שאוהבים דת' גריפס ודני בראון, חבר'ה שאוהבים אורנט קולמן והנקוק בתקופת הפיוז'ן-אלקטרוני שלו, חבר'ה שאוהבים אפקס טווין, חבר'ה שנשלחו לפה ע"י בואי עם Blackstar. ושומעים איך קנדריק, מההקלטות של 2013-14 שמגיע לסיים את ההקלטות ב-2016, עוסק ב-Pimp, ברגע שאחרי, ביחסים שלו עם המשפחה שלו, נכנס אפילו עמוק יותר לתודעה, גולש לסוריאליזם. זה הרגע שבו הראפר הגדול ביותר היום חיפש את עצמו בהקלטות בלי מאסטרינג, באוונגרד, בתודעה העצמית שלו יחד עם המודעות למצב הנוכחי. במשך האלבום, הוא משתמש במוטיב משונה שבו הוא צועק "pimp pimp!" והוא נענה ב"הוראיי" משונה במיוחד. אולי קנדריק מתפאר ביצירה שלו? אולי הוא לועג ליצירה המצליחה שלו ומבקש מאיתנו להתקדם הלאה? שאלות שונות ורבות שמעוררות סקרנות. untitled הוא אחד מהאלבומים האלה שמביאים הרבה שאלות. זה יותר מסקרן. שירים בלי שמות, קטעים ביזאריים. זה לא Pimp שיוצאים עם הבנה בסוף. ב-untitled זה הרבה יותר אבסטרקטי. התמונה הברורה של קומפטון הענייה, מוחלפת בצורות משונות וצבעים מעורבבים.

וזה מסע מעניין, ששווה לעבור אותו ולבסוף שואלים, מה היה פה? מה הבנתי? האמת, אני עדיין לא מבין. ולכן, אני סקרן יותר. רגעים מדהימים שתמיד נתקעו לי בראש ולא יוצאים לי כדי לחוות את המסע המשונה הזה שוב. דרון מטריד ומשונה שפותח את האלבום וממשיך לקטע מאוד פרנואידי, מאוד ישיר. זה נשמע שיש שם מלוטרון(!) וקנדריק מטיח בנו את החששות לו לגבי האנושות. הוא נהיה ממש אפוקליפטי. נביא זעם עכשווי. הקטע השני המעניין ביותר, שכולל הבלחות של פסנתר אוונגרדי וסקסופון צווחני ו-soundscapes מטרידים, כשקנדריק מושך את הקול שלו, מאנפף, עושה ג'סטות בכוונה. וזה כל כך ייחודי בנוף הזה. המעבר המשונה מנער בקומפטון לחיים של סלב. השיר השלישי המאוד קצר שבוצע בטקס הגראמי (אחד מהפעמים שביצע חלק משירי האלבום בהופעות) בצורה שמתעלה על המקור האולפני על הפרספקטיבות השונות של אנשים שונים בחברה האנושית. הקטע השביעי שמשלב ראפ מעולה כמו שקנדריק יודע לעשות, עם אפקטים חייזריים ומקצב טראפ. שם בעיניי, מופיע השיא של האלבום, אותה הוכחה שאתה מרגיש שאתה נמצא עם כל החבר'ה באולפן.

ת'אנרדקט מנגן את הליין המושלם מהקטע החמישי ברפטטיביות בהקלטת לו פיי, בזמן שקנדריק מריץ דאחקות עם כמה חבר'ה באולפן ואומר "זה שיר של 15 דקות". יותר אמיתי וכיפי מזה, לא יכול להיות. לסיום כל הבלגן הענק הזה, מסיים בקטע Fאנקי כמו שצריך להיות, ובכך מסיים את אחד הדברים הייחודיים שיצאו בקטלוג של קנדריק, בהיפ הופ, במוזיקה עכשווית ובמוזיקה פופולרית בכללי. קנדריק משלב תודעה יחד עם אקטואליה, חופר עמוק בשורשים המוזיקליים שלו וממשיך בחיפוש. גם היום ב-DAMN. הוא עדיין ממשיך לחפש, למרות שהכיוון כבר פונה למיינסטרים. לכן, untitled נשאר נדיר שלא נעשה עוד בקטלוג של לאמאר או בכלל. קנדריק לא מתכוון לחזור על עצמו שוב. מה שהיה היה. ככה הוא מצטרף לאותה רשימה של חדשנים שהמשיכו לחפש, למרות הפופולריות העצומה והסיכון לאבד קהל. ביטלס, בואי, זאפה, ביפהארט, דילן, מיילס, קולטריין, רדיוהד וגם קנדריק מצטרף לרשימה. היום בתקופה, שמרגיש שכל האינדיבידואליסטים החדשניים נעלמים ואין איזה גיבור תרבות שיעצב תקופות ועולמות, אבל הנה פתאום מגיע קנדריק. ועושה לכל הראפרים העכשוויים בית ספר. אחרי DAMN. אני מתחיל לחשוב שאותה תקופת אוונט ראפ ג'אז אקספרימנטלי לא תחזור שוב, אבל זה רק מראה כמה הבחור לא מביט לאחור וממשיך לחפש.

למרות שמדובר באוסף הקלטות שנגנז מאלבומו המוערך ביותר של לאמאר, זה ממש ממש ממש ממש לא אוסף דמואים זניח. הו לא. ממש לא. יצירה כנה אמנותית, סוריאליסטית, משונה, מסרבת לזרום עם הזרם, אבל לא רוצה להישאר בצללים. גם לא לחשוב בכלל שמדובר במשהו שדומה לPimp. זה כמו להגיד על Amnesiac כגרסה נוספת ל-Kid A. ממש לא. מדובר בשתי יצירות שונות עם אישיות שונה וכל אחת מדהימה ושומטת לסת בדרך שלה. אבל כן, כשPimp חיפש את כיוון האוונגרד, untitled חפר יותר עמוק. ואת התחושה הזו קשה לתאר. כי אין לה שם. בדיוק כמו השיר האהוב עליי מהאלבום untitled.

 אז אני אשים פה את השיחה הגדולה בין שני אלילי היפ הופ. משני דורות. קנדריק עם האיש והזקן, ריק רובין. איש דף ג'אם שהפיק את הביסטי בויז, ראן DMC ועוד ועוד ועוד.. סופר מומלץ לסקרנים.

קראבי רוד

הקדמה: זו לא בדיחה! אני באמת מתייחס לזה בשיא הרצינות האולטימטיבית. זה יהיה מעין מבט פסאודו נוסטלגי, אבל מספיק! בואו ניגש לעניין. מיועד בעיקר לילדי תחילת שנות 2000 כמוני.

בתור יליד 2000, אני שם לב לעולם שמשתנה, הטרנדים האינסופיים ולפעמים, גלישה לנוסטלגיה, שבמקרה הטוב יכולה להיות יפה, ובמקרה הרע, נראית זקנה. כבן אדם שמעדיף יותר להתמקד בכאן ועכשיו, אני עדיין אוהב מדי פעם להסתכל אחורה לדברים שאהבתי. אבל למעשה, אף פעם לא נטשתי את הדבר הספציפי הזה, ולמען האמת, הוא נשאר איתי צמוד מאז שהייתי ילד קצת יותר קטן. ובכן, כמו הרבה ילדי שנות ה-2000 כמוני, גדלתי על סדרת הטלוויזיה בובספוג מכנסמרובע. מה?! בחייאת, מה אתה רציני איתי? מה אתה דוחף לי את הספוג הזה עם החבר האידיוט שלו? טוב, זו הולכת להיות הסתכלות שונה לגבי הסדרה שעיצבה את חיי. היום, כשאני צופה בסדרה, קולטים פתאום את כל האמצעים החינוכיים בנוגע לתחומים שונים לצד הנונסנס הילדותי והאהוב שגורמים לך לחשוב "וואו"... מדובר בסדרה שעוד תהפוך לקאלט ותמשוך עוד הרבה צופים אני מקווה.

אבל למה אני בעצם מדבר על הסדרה? ובכן, קצת יחד עם השנים הראשונות כשהתחלתי להקשיב למוזיקה, התחלתי לשים לב לפסקול של הסדרה. לפתע, קלטתי את היופי העצום שמסתתר גם במוזיקה של הסדרה הזו. ממש ככה. בין אם בשירים שהתנגנו בפרקים, הפסקול ברקע או אפילו אלבומים שהוציאו חומרים מקוריים לגמרי (כן כן), היה בזה קסם ילדותי נאיבי ולצד זה, גם כתיבת שירים נהדרת, שלא הייתה מביישת את הביץ' בויז, אואזיס ואפילו טום וייטס (ועוד נגיע לזה). רוב השירים בסדרה הזו באזור הsunshine pop. שירי פופ רוק מלודיים מרוממים, שבהחלט עומדים בזכות עצמם ולא רק בתור פזמונים שתורמים להתפתחות הפרק. במהלך הפרקים, רוב הסיכויים שנתקלתם בשירים שתפסו לכם את האוזן, בין אם באמת משהו שנתקע בראש או איזה meme משעשע. אפשר לחשוב על כל כך הרבה דוגמאות: שיר המחנה, שיר הכיף. ממש מיני מערכונים שחבר'ה כמוני שרים בעל פה כמו מערכון של הגשש.

במהלך השנים, כמה להקות ואמנים בעצמם נתרמו לתרום שירים מקוריים משלהן לשיר או פרק. והרשימה נפלאה. בדרך כלל הרכבי אלטרנטיב עם רוח ילדותית כמו של הסדרה: הפליימינג ליפס, ווילקו, ween, אפילו טוויסטד סיסטר, מוטורהד ופנטרה. אבל אי פעם הסתכלנו בשירים האלה ממש עמוק, שראויים להיות משהו שיתנגן לנו על המערכת לא פחות מאלבום נפלא שאנחנו רגילים לשמוע ביומיום. אז כדי להקל על כל העניין, אני אסתכל על אלבומים שהוציאו ניקלודיאון במסגרת ההצלחה העצומה של הסדרה. בשניים מהם אתמקד. ואלה the yellow album ו-the best day ever.

האלבום הצהוב, הבנתם את הרפרנס. בכל מקרה, בואו ניכנס אל השירים ששם. בעיקרון, מדובר בדברים שאם היינו שומעים ברדיו, לא היו אומרים לנו הרבה. אבל בגלל העובדה שמדובר בשירים שעיצבו לחלקנו את הילדות יחד עם הפרקים עצמם, נותנים להם משמעות גדולה יותר. בואו נסתכל רגע על שירים נפלאים שהייתי מכניס לפלייליסט בלי בעיה. מרכזי במיוחד, Underwater Sun. שיר שהיה באחד הפרקים המיוחדים של הסדרה, שאותו שר לוקס אינטריור. הסולן המנוח של להקת הפאנק The Cramps. שיר סרף רוק יפיפה בנאיביות שלו. רוק ילדותי שכזה עם פזמון שאי אפשר שלא לשיר אותו, ולא לחלום על השמש התת מימית, ריחוק מכל הצרות היומיומיות, ולבלות את החיים בסביבה מימית יותר.

אפילו קטעים הומוריסטיים לחלוטין כמו Stadium Rave נשמעים כמו רייב נפלא שאפשר היה להשמיע במסיבה. או Gary's Song בלדה חמודה וקצרה עם פוטנציאל לסנטימנטליות. שאר השירים מוכרים במיוחד, וחבל יהיה להיכנס לעומק ולנתח אותם. זו לא המטרה. וכמובן, גולת הכותרת, Sweet Victory, מה שנשמע כמו חיקוי להמנון הנצחי של קווין, We Are the Champions, נשמע כמו שיר נפלא שעומד בזכות עצמו. הוא נשמע קיטשי. אבל הקיטש הזה רצוי ומכוון. בואו נסתכל גם על שירים אחרים שיכלו להיכנס לאלבום הזה כמו Very First Christmas to Me, האמת לא נשמע בסגנון חג המולד, שוב יפיפה ונאיבי, שספציפית אצלו יש מהלך אקורדים יפה במיוחד עם המודולציה לסולם מי מז'ור, הוי כמה נפלא, רק שמיעה תועיל עם זה.

כמובן, כמובן, כמובן, שלא נשכח גם להסתכל על האלבום עם הלהיט כנראה הכי מפורסם שיצא אי פעם מהסדרה, The Best Day Ever. הכל מתחיל לו לאחר שידור הפרק עם אותו השם, שכל כך הצליח ומשם זה עבר את גבולות המסך ומצא את עצמו מונצח בדיסק. טום קני, האיש והספוג, אשר מדבב את דמותו של בובספוג עד עצם היום הזה, יחד עם המפיק אנדי פיילי, שמאחוריו היסטוריה של הפקת סלבס כמו בריאן וילסון, החליטו שהם רוצים בעקבות הפרק, לכתוב מעין אלבום קונספט. אולי בהשפעת The Who Sell Out, האלבום מתנגן בעצם כמו תחנת רדיו דמיונית בשם WH20 בה משודרים שירים שאותן שרות הדמויות המרכזיות של הסדרה, יחד עם כל מיני הפסקות קטנות של פרסומות ואתנחתאות קומיות. הסגל שהתגייס לנגינה: חצי מהחבר'ה שניגנו במאסטרפיס הנצחי Pet Sounds, בריאן וילסון בכבודו ובעצמו שתרם קולות רקע, טוני ראמון מהראמונס, ג'יימס ברטון הגיטריסט של אלביס ועוד ועוד מספר שמות.

האלבום כולו מושפע בעיקר ממוזיקת פופ פסיכדלי של הסיקסטיז. שיר הנושא הוא ההמנון הגדול. ובאמת, נשמע כמו משהו שיכל להשתלב בלי בעיה בסיקסטיז העליזים. האורגן המתקתק, הפזמון הנפלא רק מראה על העובדה שיש פה כתיבת שירים נפלאה לא פחות, מכתיבת פרקים מוצלחים. אפשר לציין עוד שירים נפלאים וקליטים כמו Under My Rock, Employee of the Month. מלבד שיר הנושא, אף אחד מהשירים לא הופיע באף אחד מן הפרקים בסדרה. מדובר בשירים מקוריים לחלוטין בלי קשר לסדרה שסובבים סביב הדמויות והאפיון שלהן. אפשר רק להעריך את המאמץ הנפלא בלי להתרפק על שירים מן הסדרה, אלא לכתוב אלבום של ממש, שיכול לקבל יחס מכובד לא פחות מחלק מהמרצ'נדייז שיוצא בעקבות ההצלחה המאסיבית של הסדרה. שיר אחד ומיוחד, אני אשמח מאוד לציין והוא Fishin for Money אותו שר יוג'ין קראב. הבוס חובב הכסף. מדובר בשיר שנשמע כמו משהו שטום ווייטס היה עושה. ממש ככה. מין תערובת של שיר פיראטים לקברט אפל עם אווירה מאוד שיכורה. כבר השתכנעתם?

קני (מימין) ופיילי

במהלך השנים, נוספו עוד מספר שירים לא רעים בכלל עם העונות החדשות, כמו It's High Tide Time to Go on Tour ו-Never Give Up. שירים מתוך פרק שניסה לסקור מעין קריירה מוזיקלית קצרה שכזו. האחד שיר רוק אצטדיונים כיפי במיוחד והשני שמשום מה נשמע לי כמו משהו שהיה יכול להשתלב ב-Division Bell של הפלויד, כן עד כדי כך. ובכן, אני חושב שניסיתי להביא פה פרספקטיבה שונה לגבי אחת הסדרות הכל כך מבריקות שאי פעם שודרו על המסך. יש פה גם מוזיקה טובה, לא פחות מרגעים נפלאים וגדולים. אז מה אומרים, מוכנים ל-F.U.N.?