50-50

שיגעון הקראוט עדיין נמשך, ועכשיו אחרי קאן ופאוסט, שתי הפייבוריטיות שלי בסצנה הזו, אני אדבר על עוד אלבום של הלהקה השלישית האהובה עליי בסצנה הזו: והיא, ניחשתם נכון: Neu! או נוי! (לא נאו! לאלאלאלאלא ממש לא). נוי! לא נשמעים כמו שום דבר. גם היום, ואנחנו נדבר על הסגנון שלהם בהמשך. מדובר באחת מלהקות האנדרגראונד האהובות ביותר שההשפעה שלהן ענקית על אמנים שכל כך הרבה אוהבים. לא ייאמן, איך הרכבים שמוכרים בחוגים מסוימים מצליחים להעביר משהו אל אותם תלמידים שהצליחו בגדול. מיהם אותם תלמידים? טוב.. איגי פופ, דיוויד בואי, בריאן אינו, רדיוהד, ג'ון ליידון, סטיבן וילסון והרשימה עוד ארוכה... אז אנחנו נתחיל עם ההקדמה ברקע, וזה ייקח כמה פסקאות אולי הכי ארוך שאי פעם כתבתי בסקירה על אלבום.

שני חבר'ה מדילסדורף שנטשו את הספינה של הוטר ושניידר (aka Kraftwerk) לטובת הקמת הרכב משלהם. שניהם רצו ללכת יותר רחוק, כי הבינו שבהרכבם הקודם הם לא ימצאו הרבה. הם רצו את העסק יותר אוונגרד, יותר ניסיוני, והם עשו את זה, כשאותם חבר'ה מיכאל רותנר (גיטרה, קלידים) וקלאוס דינגר (תופים, גיטרה) בעצם שניהם מנגנים על המון כלים, זה יותר מדי לפרט, הקימו ב-1971 את נוי!, והקליטו שני אלבומים נפלאים שכאמור היוו השפעה גדולה על מספר גדול של אמנים. ב-1973, אחרי האלבום השני, חברת התקליטים Brain שהיו חתומים בה, דרשה מהם לצאת לסיבוב הופעות. אם אתה רוצה לקדם את האלבום שלך, צא להופעות.

דינגר יחד עם אחיו תומאס (גם הוא מתופף, ויהיה חלק בעצמו מתוך נוי!) יצאו לחפש מקומות להופיע, ונגנים שיסכימו להשתתף בטור של נוי! כדי ליצור הרכב מורחב, כהפקת לקח מהכישלון של הטור הקודם. מסתבר שבאולפן, השניים עבדו מצוין, בהופעות זה לא נשמע טוב. האחים דינגר טסו ללונדון כדי להשיג הופעות, ולמרבה הצער, לא השיגו הרבה. למרות הכישלון, פגשו השניים את שדרן ה-BBC הנודע, ג'ון פיל ואת קרן טאונשנד (אשתו של..). פיל היה דמות רבת השפעה במוזיקה הפופולרית בממלכה המאוחדת, והשניים שניצלו את ההזדמנות, נתנו לו ולקרן עותקים של האלבום.

פיל התלהב, הוא ממש אהב את מה ששמע (ובצדק). הוא השמיע כמה קטעים ברדיו, אבל בעיקרון לא תפס שם, אולי כנראה בגלל אותה טינה שהאנגלים שמרו לגרמנים בשל ההיסטוריה המשותפת (בדוקו על הקראוט, נאמר כי ביקורת על אחד מההרכבים שאני לא זוכר כרגע, אולי אמון דול II, באנגליה אמרה: "זה מה שההורים שלנו הצילו מאיתנו"). בין אם טינה או חוסר עניין בשל העובדה שאנגליה שפעה באמנים ולהקות מצליחות באותה תקופה, נשארו הדינגרים לתקופה ארוכה יותר בבירה עם תחושת אכזבה.

בזמן הזה בבית בגרמניה, רותנר חיפש שותפים להרחבת ההרכב של נוי! להופעות, כשהוא יודע את מי הוא רוצה. הוא פנה לצמד מוביוס-רודיליוס (aka Cluster) לשאול אותם להצטרף להרכב המורחב. רותנר אהב את Cluster, ואפילו נתן להם את הכלים ליצירת אלבומם המופתי Zuckerzeit (שההשפעה שלו ניכרת שם). הוא שקל לעשות סופרגרופ שיכלול את שני הצמדים (איזה מדהים זה היה אם זה היה יוצא לפועל באמת). הוא ג'ימג'ם איתם, והבין שהוא רוצה לעשות משהו חדש. הוא שם את נוי! בצד, ולמשך שנתיים, היה חלק מהרמוניה, שלישייה שהכילה כאמור 2/2 מCluster ו1/2 מNeu!. הם הוציאו שני אלבומים (אכתוב עליהם מתישהו) וגם הקליטו עם מאסטר האמביינט, בריאן אינו (ההקלטות עצמן לא יצאו עד הניינטיז).

הדינגרים חזרו לגרמניה, וקלאוס מצא דרך לפתרון בעיית ההרכב המורחב. הוא חשב שהגיע הזמן לצרף את אחיו על סט התופים, ולהוסיף עוד סט לחבר חדש-ישן, האנס לאמפ. לאמפ היה עוזר באולפן לקוני פלאנק שהיה עם נוי! עוד מאלבום הבכורה. לאמפ היה בהקלטות של האלבום השני, ומאוד אהב את הלהקה. דינגר צירף את השניים, והחל לקחת שיעורי גיטרה. הוא הרגיש שהוא מיצה עם תיפוף, ושהגיע הזמן ללכת לקדמת הבמה. האגו שלו גדל, והוא רצה להיות הפרונטמן כשהוא מנגן על הגיטרה. הטריו ניגן ביחד בהופעות תחת השם La Dusseldorf. זה היה הרכב יותר פאנקיסטי ברוח שלו, והעצים את העניין ההולך וגובר של דינגר בסאונד גיטרות כאסחני, דיסטורשן ומקצבים קבועים.

המתופף/גיטריסט גילה להפתעתו, ששותפו לשעבר, רותנר עסוק בהקלטת אלבום עם הרמוניה, והחליט לנצל את זה ולהציע לחברו את ההצעה הבא: דינגר, רותנר, דינגר, לאמפ, מוביוס, רודיליוס כולם בהרכב אחד (כמה זה יכל להיות מדהים). אבל, רותנר שכל כך התלהב מהפרויקט החדש שלו, החליט להמשיך הלאה, סירב להצעה, ולא רצה שום קשר לנוי! נפרדו דרכי השניים למשך שנתיים. דינגר הקים חברת תקליטים משלו, הפיק, ורותנר המשיך לעבוד עם Cluster. הלייבל של דינגר פשטה רגל, ורותנר שעמד לעבוד עם חבריו על חומר חדש, נתקל פתאום במכשול. הוא רצה כיוון יותר אמנותי ואוונגרדי, מוביוס-רודיליוס רצו כיוון יותר פופי. רותנר הבין שאין לו מה לחפש יותר, עזב את השניים, וחזר לדילסדורף.

ואז, הגיע הדבר שהחזיר אותם למקום סופסוף. כמו מורה שבא לסדר את הבלגן, הגיעו Brain Records עם הדרישה לעשות עוד אלבום של נוי! כי עם כל הכבוד לפרויקטים שלכם, הבטחתם לנו בחוזה לפני 4 שנים על שלושה אלבומים, אז בואו תקליטו עוד אלבום אחרון כדי לגמור את החוזה הזה כבר. בדר"כ עם סיטואציות כמו אלה, להקות באות חסרות אנרגיה והשראה ועושות אלבומים כאלה רק כדי לגמור את ההתחייבות כלפי הלייבלים, כשהתוצאות נוראיות ומשמימות (אהם-Love Beach של ELP-אהם). אבל למרבה ההפתעה, נוי! יצרו כאן את האלבום הכי אהוב עליי שלהם, מדובר באלבום מגוון מלא השראה, מאוד מעניין ומסקרן, ואחד מאלבומי הקראוט הטובים שיצאו. ואו! פה אני הולך לדבר על האלבום, השלישי במספר של נוי! שנקרא: אתם מוכנים לזה? Neu! 3 לא באמת! השם האמיתי הוא Neu! '75. כן האלבום השלישי שיצא ב-1975, הוקלט בתקופה בין דצמבר '74-ינואר '75, עם ההרכב המורחב ופלאנק על כיסא ההפקה שוב.

מדובר בקאמבק מדהים אחרי שנתיים שלא ניגנו ביחד, והנה המטרה הוגשמה, ההרכב הורחב. מדובר ברותנר יחד עם La Dusseldorf. אבל כאמור, השנים עברו, והטעם של השניים השתנה. רותנר אהב את הקראוטרוק/אמביינט/אלקטרוניקה ודינגר החל להימשך לPאנק. הכיוון של השניים היה שונה, וכל אחד מהם רצה לנגן את מה שהוא רוצה. אז לבסוף הגיעה פשרה, צד אחד לרותנר, צד אחד לדינגר. 50-50. אז מדובר פה בסוג של שני אלבומי סולו נפרדים שאוחדו ביחד לאלבום של להקה... אבל עדיין, מדובר פה באלבום כיפי להאזנה, מתאים גם למחשבה וגם לרגש. ועכשיו סופסוף אפשר לסקור את האלבום.

אז אנחנו מתחילים עם הצד של רותנר. איך לתאר אותו: אמביינט, בריאן אינו, רוגע, מוזיקה למחשבה, מינימליזם. הצד של רותנר הוא האהוב עליי מבין השניים, והוא פותח את האלבום בצורה יפה. תווי פסנתר בודדים מגיעים, עד ששני החבר'ה נכנסים ומנגנים בצורה מצוינת כמו לפני כמה שנים. Isi (קל) הוא פתיח מצוין שמציג מנגינה קליטה ויפה שמפותחת מדי פעם, אבל בעיקרון מדובר כאן בקטע מינימליסטי. הפיתוחים מעטים, ומראה לך שless is more לא בדיוק כמו האלבומים הראשונים, אבל ממש יפה. הליין של רותנר על הקלידים לא יוצא מהראש, ועדיין אני לא מפסיק לשרוק אותו. ואנחנו המשכנו.

בפריטה על הגיטרה בסולם רה דיאז, נכנס לאט לאט Seeland, גם הוא מינימליסטי, סוחף, לא יוצא מהראש, מעורר מחשבה וכולל ליין קליט שמפותח מדי פעם. רותנר אמר באותו דוקו על הסצנה שדיברתי עליו קודם, שהוא תמיד קיבל השראה מהמים. הוא תמיד חי ליד מים, והמוזיקה שלו נשמעת כמו זרם מים (כל כך נכון לגבי Hallogallo מהאלבום הראשון). גם כאן החבר'ה מבריקים ומצליחים להגיד כל כך הרבה בכל כך מעט. אגב סתם fun fact שאתם בטח יודעים, להקת Negativland שלקחו את שמם משיר באלבום הראשון של נוי! קראו לחברת התקליטים שלהם על שם הקטע הזה.

ואז לאט לאט, דוהה לו Seeland לצלילי סופה קרבה, אבל לאט לאט היא נחלשת כשנכנס לו פסנתר. והוו הכניסה היפייפה הזו, בקטע היפייפה הזה. אני לא יכול שלא לשפוך את כל ההתלהבות שלי מהקטע הזה שכולו יופי. אמביינט/מינימליזם ווטאבר! למשך 9 דקות, רותנר אומר כל כך הרבה בשני אקורדים על הפסנתר זהו. שני אקורדים. המוזיקה סטטית, והקצב קבוע וחוזר על עצמו. Leb' Wohl (פרידה) הוא הקטע האהוב עליי באלבום. הוא לוקח אותך למקום אחר. אולי לחוף הים, אולי אל מחוץ לאטמוספרה או איזה נוף יפה של דאלי או מגריט, ומצליח לרגש אותי כל פעם מחדש עם שני האקורדים האלה. כמו השם של הקטע, רותנר למעשה נפרד מהמאזין בצד הזה, לפני שחברו יבוא עם הצד שלו. רותנר ממלמל לו משהו לא מובן, ולאט לאט מסתיים הצד הראשון ונחתם ביופי נוגה, שקט ופסטורלי...

ואז דינגר נכנס עם הצד שלו. איך נתאר אותו: איגי פופ, ברלין התעשייתית, מועדוני הפאנק בעיר, אנרכיזם. דינגר עוזב את התופים ועובר לגיטרה, כשרותנר מספק את הצלילים הדרושים, ותומאס והאנס על התופים ונותנים צליל חזק ושמן יותר. בום! הגענו למתקפת פרוטו פאנק לפנים שבהחלט מכניסה את המאזין לאנרגיות. Hero הוא 7 דקות של פאנק חזק שכולו מושתת על שני אקורדים. דינגר ספק שר ספק ממלמל ספק צועק דברים משונים, סיפק את ההשראה לנער זועם אנגלי בשם ג'ון ליידון שהתלהב ממה ששמע, והביא את הרוח לסקס פיסטולס שלו. בואי הקשיב ואהב את הקטע, עד כדי כך שלקח אותו לשם האלבום האלמותי והמדהים שלו "Heroes", ולמעשה אפילו תוכנן במקור שינגנו בו מוזיקאי קראוט ביניהם רותנר. אז בעיניי, אם Leb' Wohl מייצג הכי טוב את הצד של רותנר, Hero מייצג הכי טוב את הצד של דינגר ונותן את הקונטרה לחברו. מיועד לרגש, זועם, אנרכיסטי, ומתפרע. אחלה סיפתח לצד השני, ואנחנו ממשיכים.

למרות הפרוטו פאנק של דינגר, הקטע הבא E-Musik, הוא קצת יותר בהשפעת רותנר, ואפשר למצוא את השפעות האמביינט-סינתסייזר חודרות לכאן. למעשה, אם יש קטע באלבום הזה שהכי דומה לאלבומים הקודמים זה זה. התיפוף רפיטטבי, הקטע לא מתפתח ונמשך "עד הנצח" מה שנקרא. עד שלקראת הסוף, הוא מתפוגג לטובת חזרה לקטעים הקודמים באלבום כמו Leb' Wohl עם קול מעוות ו-See Land במהופך (רותנר שוב פעם מגיח).

לסיום, מגיע After Eight גם הוא פאנק אגרסיבי וטוב. גם כאן, דינגר ספק שר ספק ממלמל ספק צועק, מה לעזאזל הוא מוציא מהגרון שלו? דינגר חותם את הצד שלו, את האלבום, את הסבנטיז, ולמעשה את כל הקריירה של נוי!, בסיום מוחץ לפני שנפרדים דרכי השניים שוב עד האייטיז (עם האלבום הרביעי, לא שמעתי אותו עדיין).

Neu! '75 יצא כאמור ב-1975, ולמעשה היה האחרון של הלהקה בעשור. העטיפה הראתה על השינוי, אותו דבר כמו האלבום הראשון. אותו לוגו, אותה הטייה, אבל הרקע שחור והפונט בלבן. הסגנון השתנה. למה אני אוהב יותר את האלבום הזה. יש בו תחושה שזורם יותר. כמובן שאני אוהב את השניים הראשונים. הם נשמעים ahead of their time, ותמיד כיף לשמוע אותם כי הם מיועדים לשכל. אבל עדיין, יש משהו באלבום הזה שגורם לי להתחבר יותר. יותר מלודי, קצת יותר פיתוחים, אולי האקלקטיות שבו. אבל זה לא משנה, מדובר פה באלבום מעולה ומעניין. הוא מציג את האישיות של שני חברי הלהקה. האחד כמו פעם, שני החבר'ה מנגנים ביחד, מוזיקה למחשבה. השני עם ההרכב החדש והמורחב במוזיקה אגרסיבית שמכניסה חזק. מי יאהב אוהבי קראוט כמובן, אוהבי אלקטרוניקה, אוהבי אוונגרד, אמביינט ופאנקיסטים מאוד יאהבו את מה שהם ישמעו כאן. איך הסקס פיסטולס הגיעו למה שהם, איך כל המהפכה החלה. וסתם, בעיקרון, אלבום לחובבי מוזיקה, פתוחים לכל דבר, ומוכנים להיכנס לתענוג למוחות שלהם. רותנר ודינגר היו צמד חד פעמי שיצר כאן משהו ייחודי שעדיין לא נשמע כמו משהו. דינגר למרבה הצער, נפטר ב-2008, ונותרה לנו המורשת הנוי!ית, כשאין תקווה לאיחוד. שלושת האלבומים הראשונים מראים איזו להקה נוי! הייתה. בלתי מתפשרת, ניסיונית, חוקרת את הגבולות ואת המוח האנושי עם החפירה שלהם לעוד ועוד ועוד... בקיצור, הנה האלבום לשמיעה, מומלץ מאוד.

נוי! '75

תעביר ת'במיה

שיואו, הבמיה הזו כל כך טעימה, תבשיל כזה עשיר ומספק, מרק שמכיל את הכל מהכל. פשוט תענוג! האם דיברתי על עד כמה אני אוהב אוכל? לא ולא! אני מדבר על אלבום אדיר אחד, שעשו ארבעה גרמנים מוכשרים בטירוף+יפני משונה שמצאו ברחוב. על אלבום שהיה (וגם הלהקה) חריג מאוד באותה תקופה, כי לא נשמע עוד דבר כזה כמותו, וכנראה שלא יישמע. ב-40 דקות, יש פה אקסטזה מערפלת חושים, שתמיד כיף להיסחף אליה, ולצלול לתוך המוזיקה האדירה הזו. כן כן, אני מדבר על להקת CAN, מהלהקות האהובות עליי אי פעם. להקה שלא נשמע עוד כמוה, וגם לא יישמע כמוה. הם לא נשמעים כמו שום דבר, ותמיד היו ניסיוניים ונועזים במיוחד. אחרי Tago Mago האדיר (שכתבתי עליו) שיצא ב-1971, קאן חוזרת שנה לאחר מכן, ומביאה עוד מאסטרפיס אדיר. הרבה יותר נגיש מקודמו, קצת יותר מלודי, פחות ניסויי אוונגרד/מוזיק קונקרט של 20 דקות, אבל עדיין מטורף ומעניין. כזה הוא Ege Bamyasi, אלבום חשוב מאוד שתמצאו אותו כמעט בכל רשימה של "האלבומים הכי טובים אי פעם בכל הזמנים".

מסתכלים על העטיפה הפופ ארטית, מה רואים? פחית שימורים... של במיה.. מה זה אמור להגיד? אולי להסתלבט על העובדה שהאמריקאים והבריטים הסתלבטו על קאן וחבריהם מסצנת הקראוטרוק (רוק תוצרת גרמניה מה60s-70s ששילב בעיקר בין רוק ואוונגרד אלקטרוני חדשני, על שם הקראוט - כרוב שהגרמנים אוהבים לאכול, וכינוי גנאי לכל דבר גרמני), אולי להציג על הכיוון שהלכו אליו. החבר'ה החלו לשמוע ולהתעניין יותר במוזיקה ים תיכוני, יענו world music (כינוי מעצבן שאני עדיין לא מבין למה הכוונה בו). הכיוון מתבטא יפה מאוד בעטיפה שמציגה במיה אגאית טורקית שהראה כי החבר'ה נכנסו חזק למזרח. אבל יכול להיות שזה מרמז על העובדה שהמוזיקה של הלהקה (כמו אחד השירים שלה) היא מרק אחד עשיר שרק מחכה שיטעמו/ישמעו אותו.

אז קאן עם כל חבריה (הולגר צוקאיי, אירמין שמידט, ג'אקי ליבזיט, מייקל קארולי ודאמו סוזוקי) זכו להצלחה לא רעה בכלל עם Tago Mago, אחד האלבומים הכי טובים שהוקלטו אי פעם, והמשיכו לעבוד (כשמצליחים, יש לחץ מחברת התקליטים לדבר הבא), כשהפעם אחרי שזכו לשהות בטירה בחינם במשך שנה, העבירו את זמנם והקליטו חומרים חדשים לראשונה באולפן שלהם, Inner Space (למעשה היה השם הראשון של הלהקה), כשצוקאיי מביא את הטייפ בן 2 הערוצים שלו (מה שגרם אז לאיכות די מרגיזה בתקליט, וזה נמצא בהרבה אלבומים של הלהקה עד אמצע הסבנטיז). האולפן היה ליד קלן מקום לידתה של הלהקה, שהיה בעצם אולם קולנוע נטוש. לחבר'ה היה מספיק כסף מהאלבום הקודם והסינגל Spoon מכר מספר לא רע, ככה שהם יכלו לקנות את המקום. הכל היה לרשותם, הם שהו הרבה זמן, כשהם מנגנים, אבל בניגוד לעבר, האלבום הזה היה הרבה יותר קשה לעשות. שמידט וסוזוקי שיחקו שחמט כל הזמן, קארולי המסכן כבר מרט שערות מחוסר עשייה. בגלל מרתון הchess, לא היה מספיק חומר, וללהקה גם נתקלה בברוך של תביעה משפטית ממנהלם הקודם, שגרמה להוצאת האלבום להתעכב ב-3 חודשים, בשל העובדה שההנהלה עברה לידיה של אשתו של שמידט.

בזמן הזה, היו להם רק ארבעה שירים שהקליטו בסתיו 1971. חצי נכנס לאלבום, חצי מצא את עצמו יוצא לאור מאוחר יותר. מה שיצא היו הסינגלים, Vitamin C, I'm So Green, שניים מהשירים הכי קליטים של קאן אי פעם. ועוד שניים, I'm To Leise ובעל השם המוזר, LH702. שניהם נכללו באוסף שיצא במהדורה מוגבלת שיצא תחת השם (נחשו) Limited Edition, ולבסוף יצא מחדש תחת השם (נחשו) Unlimited Edition ב-1976.

ומכל הסיפור הזה, יצא אלבום מדהים, מצוין, לא משעמם לרגע, סוחף, לא נשמע כמו שום דבר. אבל אם רוצים לדעת, יש השפעות. רוק, מיילס דיוויס, שטוקהאוזן, אמביינט, אלקטרוניקה ומזרחי. עדיין, CAN נשמעים CAN. ככה זה צריך להיות. הוא מייצג עוד צעד בהתפתחות הלהקה. הרבה יותר קצר, יותר נגיש, אבל עדיין יש אוונגרד וטירוף. ועדיין, מדובר באלבום מדהים שידבר גם אל מתעבי האוונגרד למיניהם. חכו כשאגיע לאמנים שהושפעו מהם. ואנחנו מדברים על אלקטרוני, רוק אלטרנטיבי ועוד ועוד..


לא השתנו הרבה (חוץ מהדאמו עם הnew look)

ישר אנחנו נכנסים לתוך קאן, נשמע כאילו הגענו לתוך אמצע של ג'אם ספונטני ביותר. והו הו, אנחנו ישר נסחפים לטראנס. 9 וחצי דקות של מסתורין, קצת נויז ואימפרוביזציה חופשית וספונטנית. Pich הוא אחלה פתיח. קצת קשה להיכנס אליו בהתחלה, והוא נשמע מאוד משונה בהאזנה ראשונה, אחרי מספר האזנות קולטים כי מדובר פה בפתיח חזק, שישר מכניס אותך לעניינים. דאמו שוב פעם מטיל את קסמו. המשוגע הזה הוא לא זמר. מיתרי הקול שלו בעצמם הם כלי נגינה. הוא לוחש, הוא מדבר, הוא משמיע קולות וכל זה לצד הטירוף של קאן. זה רק מראה כמה החבר'ה האלה ידעו לנגן ביחד. הם נשמעים כמו גוש אחד. קאן היא אחת הלהקות היחידות שלא מתנהלות ממאבקים אגואיסטים של סולואים וכו', וצריך ללמוד מהם. וככה כשהלהקה מסיימת, דאמו משום מה מחליט להגיד את שם השיר, ועוברים לשיר הבא.

בפכפוכי מים שלוקחים אותך היישר למחוזות ירוקים ויפים, מגיע Sing Swan Song. קאן למדו שגם צריך בלדות. דבר שלא הופיע באלבומים הכל כך אקספרימנטליים שלהם. ועדיין, זה ממש חופשי, אפילו מרחף. הלהקה ממש נשמעת כמו פולק. אבל זה ממש לא פולק. זה אמנם פסטורלי, אבל זה חי בקוסמוס משלו. שוב פעם, דאמו מזמר לו לא ידוע על מה כנראה ברבורים, ומביא מלודיה ברורה שאפשר לזמזם ולעצום עיניים ולהרגיש באותו אחו שהחברה מנגנים בו. קארולי מבריק על האקוסטית (וואו! אקוסטית אצל קאן!), והאקסטזה נמשכת. בחיי, שאם היו מסיבות טבע שהיו משמיעים אלבומים של קאן, זה היה מתאים בול (מי יודע? אולי זה יקרה..).

לסיום הצד הראשון, מגיע One More Night, גם זה ג'אם מאוד ספונטני ומגניב, שאפשר למצוא בו דברים קליטים, כמו כשדאמו לוחש משהו לא ברור, וחוזר על זה כמנטרה. גם הקטע הזה ברוח של Pich, ואנחנו מגיעים לצד השני שבכלל הו הו מה שמחכה לנו..

והצד השני נפתח ב..סינגל! האמת, לא רע בתור להיט. והם די הצליחו. זה קצר, זה קליט מאוד, יש לזה תיפוף וליין בס מאוד משונה ומעניין, זה פ'אנקי (החבר'ה אהבו מאוד ג'יימס בראון וסליי סטון) וזה לא יוצא מהראש. באמת, לא קרה פעם שאתם באיזשהו מקום, ומתחילים פתאום ככה לשיר: "hey you! you're losing, you're losing, you're losing, you're losing your Vitamin C". וואו.. שיר שנקרא "ויטמין C" איזה להיט כזה תמצאו? הלהיט הזה נכתב במקור לסדרת הפשע הגרמנית של סמואל פולר, Dead Pigeon on Beethoven Street. הלהיט הזה נולד מתוך ג'אם ארוך שנקרא Dead Pigeon Suite (שאותו אתם יכולים למצוא באוסף האדיר, The Can Tapes). ואנחנו ממשיכים, ודאמו ממשיך לשיר את הפזמון, עד שפתאום הגענו ליקום אחר. חזרנו לסוראליזם והטירוף האוונגרדי/אקספרימנטלי של ימי Tago Mago.

במעבר חד של אותם צלילים שלא מהעולם הזה, אנחנו מגיעים ל...Soup. שזה פשוט, WTF? באיזה עולם החבר'ה היו כשהם ניגנו את זה. בהתחלה זה נשמע כמו שיר קאן רגיל ונחמד, שיש בו קטע קליט ומגניב, שנשמע כמו נויז אלטרנטיבי סטייל ניינטיז כשדאמו ממש צועק את המילים. זה מתפתח לאלתור ספונטני, ושמידט מביא צלילים של מן העולם הזה. תמיד חשבתי ששמידט הוא קלידן מיוחד. לא חושב שמישהו באמת מנגן כמוהו, ואם תסתכלו ביוטיוב (ויש תודה תודה), יש צילומים של קאן בימיה היפים, כששמידט ליטרלי מעסה את הקלידים שלו. ומשם, הווו אנחנו חזרנו למוזיק קונקרט. חשבתם שזה פחות אקספרימנטלי? תקשיבו לנויז הזה, כשדאמו נשמע כמו שאמאן, ופתאום מתחיל לפלוט ג'יבריש בטונים שונים (חייב להודות שאני תמיד נהנה וצוחק בקטע הזה), ו-10 דקות שלא-מן-העולם-הזה-פאק-כל-כך לא. מסתיימות. איזה שוק היו אנשים ב-1972 כשהם שמעו את זה, הו וואו איזה אדיר זה בטח יהיה להיחשף לזה בזמן אמת.

ואחרי השוק הזה, מגיע I'm So Green. שיואו אני כל כך אוהב את השיר הזה. הוא כזה כיפי. אני חושב שהוא דווקא אחד האהובים עליי באלבום. גם הוא יצא כסינגל, אבל לא העפיל כמו ויטמין c ו-Spoon. ארבעה האקורדים שלו ממש כיפיים. אחרי כל האקספרימנטליות, צריך קצת את המלודיה הכיפית הזו שלא יוצאת לך מהראש. ובאמת, זה לא יוצא לי מהראש, ויש פעמים שאני מנגן אותם על הגיטרה במשך חצי שעה. שיאללה אני כזה ירוק.. אגב בק עשה לשיר הזה קאבר באלבום מחווה לקאן שמעולם לא יצא. ובק הוא רק דוגמה אחת לאמן ידוע ואהוב שהושפע מהלהקה הלא מספיק ידועה הזו. ואנחנו כבר מתקרבים לסוף, ואיך מסיימים אלבום כזה?

עם סינגל! כן עוד אחד. קאן שולפת עוד מלודיה קליטה שנולדה לה במהלך האלתורים, עם Spoon. שיר מלודי, כיפי וקליט שתמיד כיף לשיר את הפזמון שלו. השיר הזה נכנס עקב מחסור החומר באלבום שהיה צריך למלא את שני הצדדים. ובלית ברירה, השיר הזה שהוקלט ויצא לפני הסשנים לאלבום, הוכנס לתוכו. למעשה, הסינגל הגיע למקום 6 במצעד בגרמניה, ומכר 30,000 עותקים(!) לא רע בכלל. בעיקר בגלל שהוא הופיע בדרמת הפשע, הסכין שהייתה אהובה בגרמניה, והכירה את הלהקה הכל כך ניסיונית הזו להמונים. שתבינו, הסינגל הפשוט הזה היה די מהפכני. לראשונה, יש פה שימוש במכונת תופים שתהפוך לכל כך הו כל כך פופולרית בקרב מוזיקאים. יחד עם התיפוף האנושי של ליבזיט (שהיה בעצמו מכונת תופים אנושית), נוסף פה תיפוף מכני שהיה פריצת דרך בתקופה שאף אחד לא חשב להשתמש בזה. וככה כשהפזמון ממשיך ומתנגן לו כמנטרה, האקסטזה מתפוגגת, ו-40 דקות של טירוף, ערפול חושים, אוונגרד, מלודיה ומרק הגיעו לסיומן.

האלבום יצא בנובמבר 1972, תחת United Artists שקיבלו את מבוקשם, וגם האלבום זכה להצלחה לא רעה. המבקרים פרגנו. זכורה הביקורת במלודי מייקר שטענה כי "קאן היא ללא ספק הלהקה האקספרימנטלית הכי טובה באירופה, וזה כולל את אנגליה". יפה יפה. שנים עברו, והלהקה הזו השפיעה על הרבה מאווווד אמנים שאתם מכירים ואוהבים. בעיקר עם האלבום הזה.

כמה סיפורים יש. מאיפה להתחיל? מסטיבן מלקמוס מפייבמנט שאמר שבמשך 3 שנים, הוא היה הולך לשמוע את האלבום הזה כל יום לפני שינה? מג'ף בארו מפורטיסהד ששמע את הלהקה בתחנת רדיו מחתרתית, והיה בטוח כי מדובר בלהקה עכשווית מהניינטיז? מת'רסטון מור מנהיגה של סוניק יות', שמצא את האלבום בחנות כשהוא כל כך הסתקרן מהעטיפה נטולת המידע? מלהקת Spoon שנקראה על שם נחשו מה? קאן בכלל והאלבום הזה בפרט, השפיעו על כל כך הרבה. מרוק אלטרנטיבי ועד אמביינט. עדיין לא נשמעים כמוהם. זו להקה ייחודית שפשוט ידעה איך עושים מוזיקה. שאפתנית אבל גם נגישה. הכל נשמע באלבום הזה. הסוזוקי וטירופו, הקלידים הכל כך מוזרים של שמידט, המקצבים השבטיים הכל כך חשובים של ליבזיט, הגיטרה של קארולי שנשמעת ממש כאבא של להקות נויז כמו סוניק יות', וצוקאיי שמביא ליינים מעניינים בבס, ומבריק בעבודת האולפן. כשבטוח ששטוקהאוזן, דיוויס ומסרו היו השפעה על העריכה ואופן העשייה של האלבום. כל הכישרונות מתאחדים ביחד, אין אגו, פשוט מנגנים, והוו איזה תענוג. זה כל פעם לשמוע מחדש ועדיין מרגיש כל כך כיפי!

לסיכום, הבמיה האגאית הוא תבשיל טעים ומענג שצריך לשמוע ולהבין עד כמה הוא אדיר. זה לא Tago Mago (שהוא עדיין הפייבוריט שלי מהלהקה הזו), הוא פחות אקספרימנטלי, אבל לא חסר מהשיגעון. פה החבר'ה נגישים ואוונגרדיים ביחד. יש שירים מלודיים, יש אלתורים, קטע נויז קונקרטי פסיכי, וכל זה מתאחד למרק הכל כך טווווב הזה. כל האמנים שציינתי שהושפעו מהם, הם סיבה מספיק טובה ללכת ולשמוע את הפלא הזה. מהפחית השימורים היחידה הזו, יוצאת כל הקאניות. כל החופשיות, הספונטניות, האוונגרדיות, הטירוף וכמה שיור מטורף יותר כיף. זה אחד האלבומים הכי טובים שיצאו. מומלץ לחובבי אלקטרוניקה שרוצים להבין מאיפה הכל התחיל, אוהבי קראוט, אבל זה אחד מהאלבומים (ובכללי קאן) שכל חובב מוזיקה צריך לשמוע). עכשיו אני אגיד לכם סוד: לא מת על במיה. לא אוהב. ניסיתי, לא מתתי על זה. אבל את האלבום הזה אני כל כך אוהב, שזו חוויה. והיה צריך לכתוב על האלבום הזה. לכו ותקשיבו, ותיהנו מהבמיה.

הניסוי הגדול

הוו גרמניה. הנופים, השפה, המנטליות. על אף ההיסטוריה המשותפת, יש משהו מיוחד בגרמניה שאני מאוד אוהב ולא חושב שיש במדינות אחרות. הטיול הראשון לחו"ל היה לברלין, זה היה טיול מלהיב, ואז, עוד לא הייתי בעניינים, ולא ידעתי שהמלך הגדול דיוויד בואי הקליט שם את הטרילוגיה המצוינת שלו. גרמניה בעיקרון היא אחת המדינות שלא דוברות אנגלית שהלהקות שיצאו משם, הן מהאהובות עליי. למעשה יש כל מיני להקות מדהימות שיצאו להן מיבשת אירופה ולווא דווקא מאנגליה. מצרפת יש את מאגמה, מאיטליה יש את PFM ובאנקו, מהולנד יצאה פוקוס, ומגרמניה, סקורפיונז? נו באמת, לא.. זה צפוי מדי, יש לי UFO, ת'ין ליזי ועוד המון להקות הארד רוק בסגנון (אני מצטער מעריצי הלהקה, לא רציתי לפגוע, מקווה שהכול בסדר, מבטיח שאשמע מהם יותר), אני מתכוון הם אחלה להקה, אבל אין חידושים, אין העזה או משהו בסגנון (למרות שהבנתי שהשניים הראשונים שלהם היו ניסוניים משהו, אז אני צריך לבדוק לפני שאני ככה מדבר).

יש להקות שאני מאווווד אוהב שיצאו מגרמניה, ורבים מהאלבומים שלהם שמורים אצלי בפנתאון האישי של האלבומים האהובים עליי אי פעם. וכן, אני כמובן מתכוון לסצנת הקראוטרוק הכל כך מעניינת והרב גונית. חבורת הגרמנים שנולדו אל תוך תקופת הפוסט מלחמת העולם השנייה, ושהחליטו שגם להם יש מה להגיד בעניין התרבותי. גרמניה רצו את הביטלס שלהם, מישהו שייחד אותם. וגרמניה הוציאה מספר להקות מדהימות שהתעלמו מגבולות מוזיקליים למיניהם, חפרו עמוק על קטעים ספציפיים והושפעו מאוד מאוונגרד. אם זה אנדי וורהול, אם זה אורנט קולמן, או מלחינים כמו קרלהיינץ שטוקהאוזן (שם חשוב בסצנה), פייר שפר ואדגר וארז.

מי שלא שמע על המושג, מובטחת לו הנאה וכל מה שחשבתם לגבי מוזיקה ואיך היא צריכה להיות ישתנה. הקראוטרוק (krautrock, קראוט זה כרוב חמוץ, וזה כינוי גנאי של האמריקאים והבריטים לכל מה שגרמני כולל אנשים) היה התשובה של הגרמנים הצעירים לפרוג רוק הבריטי הסימפוני. את הזרם הזה אני מאוד אוהב ואני מודה לו הרבה על עיצוב הטעם המוזיקלי שלי כשבתקופה של ו'-ז', נחשפתי לקינג קרימזון, ג'נסיס, יס, ELP, ג'טרו טאל, פינק פלויד, וזה לא נגמר. כשהייתי חייב לדעת על הפרוג, גם שמעתי על התגובה של הגרמנים לסגנון. עדיין הייתי בהיי מהבריטים, אז היה לי עוד הרבה זמן עד שאגיע לגרמנים.

השנה, נחשפתי לנפלאות הקראוט, ואני כל כך אוהב את הסצנה הזו. כמו מטאל שגם הוא הפך למשהו מעבר למוזיקה, כזה הוא גם הקראוטרוק. החשיבה מחוץ לקופסה, העובדה שמותר לעשות הכל בלי להתחשב במגבלות וחוקים, פתיחת הראש לדברים חדשים ועוד ועוד. להקות כמו Can, Amon Dull II, Neu!, Kraftwerk, Popul Vuh, Tangerine Dream, ועוד ועוד, הצליחו לפרוץ את הגבולות המוזיקליים, והשפיעו על המון מוזיקאים שאנחנו מכירים ואוהבים עד היום. הקראוט אפשר להגיד הוא מאבות האלטרנטיב, מסבי המוזיקה האלקטרונית על כל גווניה. חובבי הטראנס וההאוס צריכים להודות לאותם ארוכי השיער הגרמנים מסוף הסיקסטיז-תחילת סבנטיז על שהניחו את היסודות לדברים האלה.

קראוט זה ממש אלקטרוניקה, זה חידושים טכנולוגיים, זה ניסוי ותעייה באולפן, דברים שלחובבי אוונגרד זה תענוג. ויש להקה אחת שממש הלכה עם החזון עד הסוף, והוציאה אלבום, אחד האהובים עליי ואחד הכי כיפיים ששמעתי בחיים. וזוהי להקת Faust עם אלבומה The Faust Tapes, שהוא בעצם הדבר הבא: קחו כל מה שחשבתם על איך אלבום צריך להיות ותזרקו את זה לעזאזל. החבר'ה האלה לוקחים את האקספרימנטליות עד הסוף. פאוסט לא רק היו מחלוצי הקראוטרוק, הם גם נתנו לו את השם בעקבות הקטע הראשון באלבום הרביעי והמופתי שלהם, Faust IV.

פאוסט היו שונים מעמיתיהם בקראוט. הם היו יותר קומיים, עוד יותר נועזים, וממש לא עניין אותם מגבלות ואיך מוזיקה צריכה להישמע. קחו את מרסל דושאן, ז'אן ארפ, מקס ארנסט, תנו להם כלי נגינה וזו התוצאה. פאוסט היו ממש תנועת הדאדא בלהקת רוק אנד רול (למען האמת, יש באלבום מחווה לקורט שוויטרס). לא משנה כמה זה ביזארי או משונה ולפי הרוב, זה לא מוזיקה, זה לא אכפת לך. קראפטוורק למשל היו כל כך דקדקנים והמוזיקה שלהם מטופחת כמו המראה שלהם (השתדלו כמה שפחות בלי יד אדם), נוי! היו יותר ב"קח מנגינה ותישאר עליה" עד הנצח, טנג'רין דרים וקלאוס שולצה היו תמיד בחקירת הצלילים שמעבר והם כיוונו בעיקר למחוץ לאטמוספרה, אבל פאוסט הוו פאוסט, למרות שאני ממש אוהב את כל האמנים שציינתי קודם, פאוסט היו משהו אחר לגמרי. הם היו גם מעניינים, גם כיפיים וגם מצחיקים מדי פעם (בהשפעת המאסטרו המשופם מאמריקה).

על פאוסט נכתב פה ושם קצת בעברית, אבל אני ממש ממש ממש רוצה לכתוב על האלבום הזה ואם הפוסט הזה יגרום למי שלא שמע על החבר'ה האלה מעולם לרוץ ליוטיוב, ולהקליד את השם, אז וואו איזה כיף! עכשיו בואו נתחיל עם העובדה שפאוסט לא רק היו ניסויים, הלהקה עצמה היא ניסוי! למעשה הניסוי הגדול של הקראוט.

כשחברת Polydor בגרמניה רצתה למצוא את הביטלס הגרמנים, הם מצאו את התשובה באקספרימנט של עיתונאי ומבקר סרטים ושמו אובה נטלבאק. הוא החליט לעשות ניסוי ובו שכנע את החברה להשקיע כסף רב לאולפן, מגורים, ציוד הקלטה וטכנאי (את התפקיד מילא בחור בשם קורט גרפנר כשנטלבאק הוא המפיק) בחבר'ה מהעיירה וומה. למעשה, הוא איחד בין שתי להקות: Nukleus ו-Campylognatus Citelli. שתי הלהקות לא הכירו אחת את השנייה, וכל הכימיה החלה בכך שהחלו לנגן. החברה נתנה להם לעשות מה שבא להם, בתקווה שיביאו את המרשרשים. חברי הלהקה מיד התחברו, הכימיה התבטאה גם במוזיקה, הוו והמוזיקה מאוווד ניסיונית, הם עשו מה שבא להם, השתעשעו בבית שקיבלו וניגנו להם, כשהתוצאה פשוט מדהימה.

אחרי שני אלבומים שהמבקרים אהבו, אבל לא מכרו כ"כ הרבה, פולידור המאוכזבים דרשו מהצעירים שהשקיעו בהם כל כך הרבה חומר יותר נגיש. החבר'ה שהיו מחויבים לרוח החופשית והניסיונית סירבו, ואוי רע הדבר, הם הועפו מהחברה. אבל, קרה נס כשמבריטניה הגדולה, הגיע בחור צעיר ושמו ריצ'רד ברנסון כשהוא מקים חברת תקליטים קטנה בלונדון בשם Virgin, ומחליט להחתים את החבר'ה הגרמנים. עכשיו בואו נדגיש, זה צעד נדיר היה שמישהו מאחת המדינות הרווחיות ביותר בתעשיית המוזיקה, מחתימה להקה אלמונית ועוד מגרמניה (הבריטים והאמריקאים עדיין היו ביקורתיים כלפי הגרמנים בעקבות אותה היסטוריה משותפת). ברנסון גם היה חכם (וגם לאחר מכן מולטי מיליונר בזכות בחור ושמו מייק אולדפילד, אבל זה לא חשוב כרגע). חלק מהחוזה היה שהחברה תקבל חומרים שהלהקה הקליטה סתם ככה "בשביל כלום", והם יצאו במחיר נמוך.

ברנסון לקח קטעים, ניסויים באולפן, סקיצות, רעיונות והמון המון שטויות שהחבר'ה עשו ב-1972, וליקט אותם לאלבום אחד שיצא ב-1973. האלבום הזה, הוא The Faust Tapes, אחד האלבומים הכי ניסוניים, המשונים והמוזרים שאי פעם הוקלטו. האלבום המוזר, הניסוני והמשונה הזה נמכר במחיר של...49 פניז(!) מחיר של סינגל. זה היה מעשה שיווקי חכם, כיוון שהלהקה האלמונית מגרמניה שהקליטה אלבום שלא בדיוק תשמעו קטעים ממנו בתחנת הרדיו, הצליחה למכור 100,000 עותקים בשבוע, וככה הצליחה להתברג בקלות לרשימת האלבומים הנמכרים בבריטניה. ככה האלבום המוזר הזה זכה ל"הצלחה" (כפי שנאמר מאוחר יותר: 90% מהאנשים שקנו את האלבום הזה שנאו אותו). וכמה מוזר אתם שואלים? מאוווד, אבל כמה שיותר מוזר, יותר כיף, ויש המון כיף באלבום הזה.

דווקא היו ביקורות שאהדו (למשל ב-NME), אבל לבסוף, ירד מהמדפים ובמשך שנים רבות, היה בלתי ניתן להשגה, ולמה? לפי המלודי מייקר, הוא היה יותר מדי פופולרי (מקום 18 במצעד המכירות). באייטיז, הוא יצא שוב, ומעריצי פאוסט יכלו לרכוש את האלבום האדיר הזה, שגם כיום הוא די נדיר להשגה למרות שיצא על דיסק.

והנה עוד עטיפה

עכשיו לאלבום עצמו. מדובר פה באחד הניסיונות המוזיקליים הכי משונים ever, למי שאוהב את כל האווירה והגישה הכל כך חופשית יהנה מהאלבום מאוד, כנ"ל על מי שבא בראש פתוח ללא ציפיות, אבל מי שציפה לשמוע משהו "נורמלי" יתאכזב מרה. בכל מקרה, אם אנשים היו יודעים מה הם קנו במחיר של סינגל, סביר להניח שלא היו קונים אותו. האלבום כולו נוצר בשיטה של paste. כל מיני שטויות שהחבר'ה עשו בתקופת האלבום השני Faust So Far, ונטלבאק (העיתונאי/מפיק זוכרים?) פשוט לקח את כל הקטעים והדביק אותם אחד לשני, כששום קטע לא מסתיים בצורה כמו שראוי לסיים קטע. מה הכוונה? יש קטע, הוא נקטע מיד כשהשני מתחיל. למאזין המודרני זה ייתן תחושה של WTF? אבל מישהו אמר שיהיה פה משהו נורמלי?

זה המקום להודות לנטלבאק. הבחור עשה פלאים באלבום הזה, והראה שגם תחום ההפקה אפשר לעשות הכל. אם פאוסט הם הגרסה הגרמנית של הביטלס, אז נטלבאק הוא הג'ורג' מרטין שלהם, השיטה שנשמעת מאוד "ילדותית" להכניס קטעים אקראיים בלי שום קשר אחד לשני, פרצה דרך בתחום, ולמעשה השפיעה על המווון אמנים שבאו אחרי. השילוב ביו נטלבאק שהשקיע המון בחבר'ה הצעירים שהאמין כי יש פוטנציאל באקספרימנט, הוציא פלאים, ואחד מהאלבומים הכי טובים אי פעם בעיניי.


ועוד אחת

אמרתי פעם שאני מאוד אוהב אלבומים אקלקטיים. כאלה שלא רק בסגנון אחד, כאלה שיש בהם מבול של ז'אנרים. באלבום הזה, אקלקטיות זו אפילו לא שאלה. לא אכפת להם איזה סגנון. הם פשוט שמו מה שבא להם, וטוב שכך. בהשפעת המאסטר, פרנק זאפה, למדו להקות רבות ופאוסט היא דוגמה מרכזית שאפשר לעשות ה-כ-ל! וכל מיני שטויות של "מהי מוזיקה" לא אמורה להדאיג אותך. זאפה כבר היה בתקופה של הmothers המאוד מלודיים ויותר מורכבים (over nite sensation וכו'), אבל פאוסט הצעירים שאני בטוח שהקשיבו לאלבומים של הmothers מהסיקסטיז, למדו ממנו הרבה מאוד.

יש פה אוונגרד, מוזיקה קונקרטית, פרי ג'אז, כל מיני ניסויים באולפן שלוקחים את המאזין למקומות לא מוכרים. ויש גם צחוקים ודברים קליטים שכנראה שאחרי שהאלבום יסתיים, לא ייצא לכם מהראש ואתם תזמזמו את רצפי האקורדים האלה שוב ושוב. פרודיה על דור הפרחים והפולק בהתחלה, קטעים קומיים בצירוף אקורדים שחוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב, פרודיה קצרה על פרוג בריטי במשהו שנשמע כמו קטע אבוד של קאמל ועוד שלל הפתעות שטותיות... פאוסט ברוב חוצפתם, העזו גם לצחוק על חבריהם בסצנה, כשעשו פרודיה על Aumgn של Can באלבומם Tago Mago (זוכרים את השאמאן?), בעיקרון לתאר את כל האלבום זה חטא מבחינתי, צריך להיזרק למים העמוקים בשביל להקשיב לאלבום הזה, גם אם אכתוב עד כמה לא צפוי, ולא תדעו מה ייפול עליהם בדקה הבאה, אתם עדיין תופתעו ותצחקו מהקרקס המשונה של פאוסט (או שלא).

אבל אי אפשר שלא. אי אפשר שלא להתלהב מהגישה הזו שכמה שהיא חסרה היום. תמיד כיף לשיר את הקטעים שמתאימים יותר לסטנדרטים של שיר. תמיד כיף לשיר את המנטרות שהחבר'ה שרים יחד עם רצף אקורדים שחוזר על עצמו. תמיד כיף לשמוע את The Faust Tapes, ולא משנה באיזה קטע, אני לא יכול לתאר את ההתלהבות שלי מהאלבום הזה, את זה אתם צריכים לחוות בעצמכם. פשוט חפשו את האלבום תמצאו אותו בכל מיני עטיפות. יש אחת שנראית כמו עיתון (עיצוב של נטלבאק), יש אחת יותר ימי ביניימית, ועוד אחת מינימליסטית עם כיתוב הלהקה כשהוא תקוע מתחת למספר קווים בשחור לבן.

אם אתם חובבי אוונגרד, קראוט, מוזיקה ניסיונית, או סתם רוצים קצת כיף והומור במוזיקה שלהם, אתם חייבים לשמוע את The Faust Tapes. מה לא עושה אותו מדהים? העובדה שהוא בכוונה מרושל עם הדבקת קטעים שאין ביניהם שום קשר ביחד, החופשיות, הטירוף, הצחוקים, הילדותיות, וזה מה שיפה בלהקה הזו. ההתמסרות לחופש אמנותי בכל מחיר. קצת כמו המחזה שהלהקה קרויה על שמו, חבריה מכרו את נשמתם לא בדיוק לשטן, אלא לאוונגרד, ללא מוכר, ללא ידוע לטריטוריות שלא חוקרים. זה מה שעושה את החבר'ה האלה למדהימים כל כך, לא פחות מחבר'ה נועזים אחרים. כאמור, זה אחד האלבומים הכי כיפיים ששמעתי, ובכלל זה הוא אחד האהובים עליי. אלבום הקראוט השני האהוב עליי, שני רק ל-Tago Mago הנצחי.

ז'אן-הרווה פרון, רודולף סוסנה, גונתר ווסטוף, יואכים אירמלר, ארנולף מייפורט, וורנר דירמאייר ואובה נטלבאק הגיעו למיצוי החופש האמנותי, והצליחו לענות על השאלה "מה ראוי להיות אלבום?". כשמדובר פה באוסף קטעים שהקשר ביניהם זה כמו הקשר בין תפוז לסוכנות ביטוח, ופשוט חיברו אותם באקראיות. יש שיגידו שזה בולשיט, אבל אני מת על האווירה הילדותית הזו, על הטירוף הניסיוני, על כל הצחוקים שם. זה אחד האלבומים שאני יכול להגיד עליו שהוא כיף טהור. ידוע לי שנכתב עליו פה ושם, אבל הייתי חייב גם אני, אני מ-א-ו-ד אוהב את האלבום הזה, וכל מה שאתם צריכים לעשות זה להיכנס לכאוס הקרקסי של פאוסט, ולהיכנס לקטע. הנאה מובטחת, ואם לא, אז כנראה שהזדקנתם (: אבל תמיד יש להקות קראוט אחרות, או את האלבום הרביעי של פאוסט שהוא קצת יותר בוגר מעמיתו, אבל עדיין נועז וניסיוני. ועדיין, ל-The Faust Tapes יש משהו שאולי לא יחזור לעולם. אין אלבומים כאלה (אני אשמח ליצור אלבום כזה, מי שרוצה שיצטרף אליי!), זה אלבום פורץ דרך שיצר מהפכה ואף אחד לא הקשיב. אבל היום, בעידן האינטרנט והרימסטרים כשהלהקה המדהימה הזו קצת יותר ידועה ומוערכת, אפשר להקשיב לאלבום הזה, להתמסר לאווירה, להצטרף לקרקס והוו איזה תענוג לאוזניים. זאפאיסטים יקרים, לא תתאכזבו!

אז הנה זה כאן, תהנו (הו ואתם תהנו): יאללה, פאוסט!

Can - Tago Mago בתים מנייר, פטריות, קפה ותה

אם הייתם מקימים להקה, ואת הסולן שמתאים לאידאל שלכם, הייתם מוצאים במקרה ברחוב, ומיד לוקחים אותו לשיר בהופעה שמתקיימת באותו יום? ובכן, להקת Can (ראשי תיבות של קומוניזם, אנרכיזם, ניהליזם) הגרמנית, עשתה זאת כשגייסה את העוף המוזר דאמו סוזוקי, עליו נרחיב במהלך הביקורת. עם כניסתו של הסולן היפני, הלהקה הקליטה את אחת מיצירות המופת המוערכות ביותר/לא מספיק ידועות.

בואו נכיר קצת את הלהקה יותר טוב shall we? החבר'ה האלה הם מהחלוצים של סצנת הקראוטרוק שכבר משמה זה נשמע מאוד גרמני. אז מה זה לעזאזל המושג הפלצני הזה? מדובר, בתנועה שקמה לה בסוף שנות השישים, תחילת שבעים, והחליטו שהם רוצים לשלב רוק עם המוזיקה האלקטרונית הקונספטואלית של המלחינים ממולדתם. הז'אנר הזה, שקרוי כשם הכרוב החמוץ (Kraut-rock) שהגרמנים כה אוהבים לאכול, משלב בין רוק אנד רול לאוונגרד אלקטרוני חדשני.

ולהקת Can היו אחת ממספר הלהקות שפעלו באותה תקופה. נכיר את השמות המעורבים: הולגר צוקאי, בסיסט משופם, עם מראה משונה יחסית לגילו, מורה למוזיקה, ומפיק מוכשר במיוחד, ארמין שמידט, קלידן שבתחילת דרכו המקצועית היה מנצח. השניים היו תלמידיו של המלחין הגאון (אחד האהובים עליי, אישית), קרלהיינץ שטוקהאוזן. הם גילו שהם אוהבים את אותם הדברים, אנדי וורהול, ביטלס, מוזיקת אוונגרד, והחליטו להקים הרכב.

הבא להצטרף, היה ג'קי ליבזיט. מתופף מוכשר, שניגן בהרכבי ג'אז חופשי, והיה פעיל בסצנת הג'אז הפראי וחסר הגבולות, כשניגן בהרכבו של החצוצרן, מנפרד שקוף. השלושה שהיו בעשור השלושים לחייהם, גייסו להרכב גיטריסט שהיה צעיר מהם ה-10 שנים, מייקל קארולי. ילד פלא שניגן בצ'לו, כינור וגיטרה. הוא היה תלמידו של צוקאי, והצטרף להרכב בתור גיטריסט/כנר.

לעמדת הסולן, הגיע מלקולם מוני, חייל אפרו אמריקאי, שעסק בפיסול לאחר שחרורו מהצבא. החמישייה הקליטה את האלבום Monster Movie, שהציג את הצליל הקראוטרוקי הכל כל מיוחד של הלהקה. לאחר זמן מה, מוני עזב, כשהתברר כי המוזיקה של הלהקה מטריפה אותו, ובעצת הפסיכיאטר שלו, הוא חזר לארה"ב.

ואז הגיע הסולן ששינה את הכל, וכאמור (תאמינו או לא), מצאו אותו ברחוב. קנג'י סוזוקי, יפני שנתן לעצמו את הכינוי דאמו, והפך לטרובדור שהגיע לאירופה בסוף שנות השישים, ומאז טייל לו ברחבי היבשת עד שהגיע לגרמניה בשנות השבעים, ויום אחד כשליבזיט וצוקאי שתו קפה באחד מהסניפים ברחוב במינכן, הם קלטו מוזר אחד ששר ומפחיד את ההולכים שחולפים על פניו.

השניים התרשמו מהטרובדור מאוד, וצוקאי ניגש אליו. הוא הציג את עצמו כחבר בלהקת רוק ניסיונית, ושאל אם ירצה להצטרף להרכב. הסולן הסכים, וכבר באותו ערב, הופיע את ההופעה הראשונה שלו עם ההרכב במועדון הBlow Up. חשוב לציין כאן את סגנונו של סוזוקי. הבחור היה מאוד אלתורי וניסיוני בשירה שלו, הוא היה חוזר על משפט אחד עד נצח, והיה שר באנגלית, יפנית, גרמנית וג'יבריש. אה נכון, והוא גם צרח הרבה.

הוא החל להקליט עם החבר'ה שני שירים שמצאו את עצמם באלבום Soundtracks מ-1970, שהיה אוסף של פסקולים שכללו מוזיקה של הלהקה שנכתבה לסרטים מחתרתיים שנוצרו באותה תקופה, יחד עם כמה הקלטות מתקופת מוני.

שנה לאחר מכן, הוציאו החבר'ה את אחד מהאלבומים המעניינים ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית. דבר כזה, עוד לא שמעתם. תהליך ההקלטה היה פשוט ועבר חלק, במשך השלושה חודשים בהם הלהקה שהתה בטירה ושמה Schloss Nörvenich שהייתה קרובה לאזור קלן, בו סוזוקי מתגורר כיום. המזל שיחק להם, ובעל הטירה, אספן אמנות הידוע כמר ווינקל, נתן להם להישאר שם שנה שלמה בלי לשלם שכר.

עם הציוד המתקדם שהביא צוקאי, הוא הביא את הלהקה מספר דרגות מבחינת סאונד, בתוספת האפקטים החדשניים לתקופה ששילב במוזיקה, הצליחה המוזיקה של Can להישמע מעניינת ומסקרנת. סיבה טובה מאוד, למה האלבום מוערך כל כך כיום. הלהקה פשוט ג'ימג'מה לה שעות על גבי שעות, וצוקאי שהיה חכם, הקליט את חבריו מבלי ידיעתם. לאחר מכן, הבסיסט ערך, ליטש, תפר ועבד על הג'אמים הארוכים הללו כשאסף חלקים מהם שהפכו לשירים לכל דבר.

התוצאה היא אלבום בכלל לא רגיל, שלא שומעים בדרך כלל, פותח את הראש, וכדאי לשמוע. Tago Mago, שיצא כאלבום כפול, מחולק לשני חלקים. הראשון, מציג שירי רוק פסיכדלי ניסיוניים שקל לזכור, ומושכים את המאזין לתוך הערבוביה הזו, והחלק השני הוא הביזארי, המטורף, האוונגרדי והמשונה מבין השניים. ג'אמים אוונגרדיים ארוכים שכבר עונים להגדרה של מוזיקה קונקרטית. הגישה של החלק השני: "פאק איט! לא רוצים גבולות! we CAN do everything!".

נפתח בקטע המפורסם ברפרטואר ה"קאני" Paperhouse, קטע רוק אקספרימנטלי מצוין, שמראה יפה את כישרונם של החברים. התיפוף העדין והזהיר של ליבזיט, הגיטרה המאוד בלוזית של קארולי, הקלידים האטמוספריים של שמידט שמנותקים מהמציאות, שירתו החופשית של סוזוקי, כישרון ההפקה של צוקאי, כולם מתאחדים לפתיחה נפלאה. הקטע עצמו איטי, מסתורי, מרחף משהו נפלא, שלוקח אותך למקומות אחרים. אבל שלא תחשבו שזה יהיה ככה כל הזמן, לקראת אמצע השיר, הלהקה מעלה הילוך, המתח עולה, ליבזיט מנגן בצורה שלוקחת אותך יותר לאזורים של אפריקה מאשר לפילמור איסט או למדיסון סקוויר גארדן. דאמו לוחש ומתגבר גם הוא, הפסיכי המניאק מדהים הזה משתמש במיתרי הקול שלו כאילו היו כלי נגינה. זה פתיח מצוין ואדיר שממצה את היכולות של קאן והכישרון שלהם, אבל רק התחלנו.

כי במעבר חד, עוברים לMushroom הדבר שהכי קרוב להיות "להיט" באלבום הלא קליט הזה. כפי שאמרתי, סוזוקי חוזר על אותן מילים (כמעט) עד האין סוף: "well i saw a mushroom head, i was born and i was dead". סוג של התייחסות לתרבות הסמים. שיר פסיכדלי במיוחד, שמתכתב באופן מושלם עם תור הזהב של ילדי הפרחים ב-1967. סוזוקי תמיד מסקרן, בעיקר בשיר הזה. הוא לא זמר בשום אופן. אבל הוא מאלתר מילים, הוא שר ברגש, הוא לוחש, הוא מפתיע, ולוקח לכיוונים משונים.

ואז בצליל פיצוץ מפתיע, בא ה-דבר, Oh Yeah! השיר מתוגבר בגרוב ממכר וקליט, עם שירה מוזרה משהו של סוזוקי (חוץ מהעובדה שהקול שלו מורץ לאחור) ששר באנגלית, יפנית וג'יבריש (למה לא הייתי שם כשהוא הופיע במכללה למנהל בראשון?!). שמידט מחדיר את הקלידים החלליים שלו משום מקום, והשימוש בהשמעת מצילה לאחור נשמע מפתיע. קארולי מביא סולו גיטרה, שוב בלוזי וכיפי במיוחד, שתמיד עוזר ללהקה לחבור לאדמה כשהם מרחפים בו זמנית. אבל וואו כמה שזה לא באדמה, החבר'ה נכנסים לטראנס, וזה נשמע שאתה הולך לאיבוד במימד הזמן. זה מה שגורם לי לאהוב כל כך את המוזיקה של קאן. הזרימה האינסופית הזו שאתה לא שם לב עם פיתוחים מועטים, הגרוב ממכר, הלחן קליט, ותמיד יש כאלה פיצ'ים והפתעות מגניבות בהשפעת המהפכה האולפנית של תחילת המאה ה-20 (כבר אמרנו שצוקאיי ושמידט למדו אצל שטוקהאוזן?).

החלק הראשון של האלבום, נחתם בג'אם בן ה18 דקות, Halleluhwah, מאוד בלוזי, מאוד Fאנקי, מאוד גרובי, סוזוקי מאלתר לו מילים ושירה חסרת הברות כשהוא נכנס לבלוז. גם כאן, קאן ממכרים, נשמעים כמו האבטיפוס להיפ הופ, סוחפים אותך לתוך הג'אם שבכלל לא נשמע כמו ג'אם סתם בשביל הכיף. הלהקה פשוט נשמעת ביחד! יואו כמה שהם נשמעים ביחד, בקטע שאני לא יכול להגיד איך הם עושים את זה. כאן נחתם החלק הראשון, עכשיו הגענו לחלק הטוב ביותר של האלבום לטעמי.

החלק השני נפתח ב-Aumgn, שהוא... הוא... וואו איזה קטע. 17 דקות של אוונגרד מטורף וחסר מעצורים. אם אמרתי קודם ששאר קטעי האלבום ייקחו אתכם לעולמות אחרים. זה בכלל יקום אחר. ניסוי מעניין במוזיק קונקרט, ו... יודעים מה? עזבו, תשמעו ותבינו, אתם פשוט עפים אל תוך זה. סוראליזם מוזיקלי. זהו כל מילה נוספת מיותרת.

כנ"ל על Peking O, גם הוא קטע אוונגרד ניסיוני, שפותח את הראש, והנשמה עוברת למקום אחר. בהתחלה, דאמו שר כמו שאמאן הקורא לרוחות השמיים, ומכאן, זה פשוט ממשיך לו למשך 11 וחצי דקות של.. טוב, אני שוב פעם מתחיל.

לסיום האלבום, ולהרגעת המאזין שחווה את השוק שהביאו השניים הקודמים, מסיימים החברים את האלבום בצורה מפויסת עם השיר Bring Me Coffee or Tea בו קארולי מבריק על האקוסטית, וצוקאי מגבה בבס מסתורי. הקטע עצמו מאוד רגוע, וגם מערפל חושים. ג'אם על אקורד אחד (E) וחותם את 73 דקותיו של האלבום המסקרן הזה, שלשמוע אותו כל פעם מחדש, זה לגלות משהו חדש.

אז Tago Mago (שאגב נקרא על שם מקום באיביזה) יצא לעולם בפברואר 1971, ע"י חברת התקליטים United Artists, והתקבל טוב בקרב הקהל. זה לא היה רוק שגרתי שנהגו לשמוע אצל רוב להקות התקופה. המבקרים שיבחו, הקהל התלהב, גרסת רדיו ערוכה לHalleluhwah שהפכה את הקטע בן ה18 וחצי דקות הללו ל3 וחצי, גם הוא עשה עבודה לא רעה בכלל ללהקה, והקפיץ אותה עוד רמה. מאז יצא, הוא זכה וזוכה לשבחים עד היום מצד אמנים משפיעים וידועים לא פחות. רדיוהד, מרק בולאן ואפילו ג'וני רוטן, תיארו עד כמה האלבום הזה כל כך השפיע על המוזיקה שלהם, שגם היא עיצבה דורות, ויצרה מהפכות.

לסיכום, Tago Mago של Can הגרמנית, הוא מוצר ראוי להאזנה, מאוד מעניין, מאוד מסקרן, לא משעמם, תמיד מותח בזמן הנגינה. הרבה מוזיקאים ידועים שרובנו אוהבים כל כך, ציינו את האלבום הזה בפרט, והלהקה הזו בכללי כמוזה ליצירת המוזיקה שלהם. אי אפשר לתייג את Can, היא משתייכת למחנה האוונגרד האלקטרוני. רחוק שנות אור מלהיות שמרני, פורץ גבולות. חי, ומטורף. רק שמיעה אחת בלבד מהאלבום הזה, מגבירה סקרנות במאזין. למי בדיוק מומלץ האלבום הזה? אוהבי פינק פלויד המוקדמים, חובבי אוונגרד, מאזיני מוזיקה מודרנית (שטוקהאוזן, וארז, קייג' וכל החבר'ה), ובעיקרון כל מי שרוצה קצת משהו שהוא mind blowing, והאלבום הזה מספק  את התשובה. החלק הראשון רוקי וקליט, החלק השני מטורף ולא יודע מהו גבול (וטוב שכך). אני ממליץ לשמוע את האלבום הזה פעם אחת לפחות, כדי לפתוח את הראש, ולזרום לתוך המסע, ותגלו that everything CAN be done.

Tangerine Dream - Phaedra

מהו סוריאליזם במוזיקה? טוב טנג'רין דרים הגרמנית היא תשובה מושלמת לשאלה הזו. המוזיקה שיצרה באותה תקופה נחשבת עד היום, לפורצת דרך, כשהצליחה להמציא את המוזיקה האלקטרונית מחדש עם שורות של קלידים, טכניקות אולפניות, והרבה מאוד דמיון יצירתי.

וכל זה בזכות אדגר פרוזה המנוח, שייסד את הלהקה אי שם ב-1967, ומאז המשיכה לפעול ללא הפסקה עד מותו ב-2015. ב-1974, ההרכב כנראה היצירתי והמפורסם ביותר של הלהקה שהורכב מפרוזה, כריסטופר פרנק שהצטרף ב-1970, ופיטר באומן שהצטרף שנה לאחר מכן, הוציא את יצירת המופת Phaedra ששינתה את פני המוזיקה הפופולרית לתמיד.

במאה ה-21, בתקופה שהסגנון האופנתי הוא טראנס שמתנגן בדרך כלל במסיבות, נולד בכלל בתחילת המאה העשרים עם משהו שונה לגמרי. הרעיון היה ליצור מוזיקה שונה מזו המוכרת, באמצעות לקיחת רעשים מן היומיום, ולהפוך אותם ליצירה מוזיקלית. רעיון שנהגה בצרפת שאחרי מלחמת העולם השנייה, עם הז'אנק מוזיק קונקרט שהחלוצים שבו הם פייר שפר ופייר אנרי.

מאז המוזיקה האלקטרונית ידעה אמנים רבים מוכשרים בתחום שהגיעו בעיקר מגרמניה, שהלכו עם הרעיון, אך הרחיבו אותו באמצעות שימוש בכלים אלקטרוניים כקלידים. קרלהיינץ שטוקהאוזן, ג'ון קייג', להקת קאן, Neu!, וכמובן טנג'רין דרים.

במקרה של TD, המוזיקה הייתה מאוד חללית במהותה, מרחפת, סוריאליסטית, לא משהו שנשמע בדרך כלל. לפרוזה וחבריו, הייתה תשובה לרוק הבריטי והאמריקאי ששלט באותה תקופה, עם משהו טיפה שונה. יש כאלה שיקראו לזה רוק מתקדם, יש כאלה שיקראו לזה אמביינט, יש כאלה שייקראו לזה פסיכדליה. מה שברור, זה יפתח לכם את הראש.

אז מיהי אותה פדרה שהאלבום קרוי על שמה? טוב, מדובר בדמות מהמיתולוגיה היוונית, ביתו של המלך מינוס, ורעייתו של תזאוס (קוטל המינוטאור). פדרה מתאהבת בבנה החורג היפוליטוס שנולד מאשה אחרת היפוליטה (מלכת האמזונות, נשים לוחמות שחיו בקבוצה). בעקבות שרשרת אירועים מורכבת, מובילה פדרה את אהובה למותו, מה שמסתיים בהתאבדותה. הטרגדיה הזו, שימשה כהשראה למחזות רבים שנכתבו בתקופה הרומית, ואפילו אלפי שנים אחרי.

במאה ה-20, טנג'רין דרים יצרה את האלבום Pheaedra. אלבום קצר במיוחד (37 דקות) שמורכב מ-4 יצירות אלקטרוניות, חלומיות, שגורמות לך להרגיש מנותק מן המציאות.

למרות האווירה המרחפת של האלבום, תהליך העשייה שלו, לא היה קל בכלל. פרוזה סיפר זאת בראיון על איך דברים רבים השתבשו, והפכו את תהליך העשייה למפרך ומתיש.

אחרי השגת חוזה נחשק של 5 שנים מענקית התקליטים Virgin, בראשותו של ריצ'רד ברנסון, שקנתה את עולמה עם אלבומו המפורסם של מייק אולדפילד, Tubular Bells, הגיעה הלהקה לאולפן ושמו The Manor, בכפר מרוחק באנגליה ושמו Shipton-on-Cherwell.

ב-20 בנובמבר 1973, נכנס הטריו להקליט את האלבום כשלרשותו סינתסייזר מוג ענקי שנראה כמו מפלצת מלאת כבלים. החברים הלא כל כך מנוסים, נאלצו להבין בעצמם כיצד לכוון את הכלי המתוסבך, תהליך שנמשך שעות רבות באולפן, כשלא התחילו להקליט בכלל. תהליך העבודה נמשך מ-11 בבוקר עד 2 בלילה. וכפי שנאמר, דברים רבים שלא היו אמורים לקרות קרו. ביום ה-11 של ההקלטות בקושי היו להם שש דקות מוקלטות על הטייפ, מכונת ההקלטה התקלקלה, טעויות רבות נשמעו במיקסים, והרמקולים נהרסו בשל התדרים הנמוכים שהופקו מהקלידים הנמוכים.

הלהקה נשברה, ופרשה ליומיים של חופשה באזור כפרי, ומיד לאחר מכן חזרה לאולפן עם אנרגיות מחודשות, כדי להתחיל הכל שוב. הלהקה הקליטה את הקטע Mysterious Semblance at the Strand of Nightmares ברביעי לדצמבר, ולאחר יום הקלטות ארוך פרנק ובאומן ישנו באולפן. אז כדי לסיים את הקטע הזמין פרוזה את אשתו מוניק, שתעזור לו עם המלוטרון, אותו הקליט בטייק אחד בזמן שחברתו לחיים סובבה את הכפתורים שבלוח הבקרה בהדרגתיות בשביל יצירת הצליל שתועד והונצח בהקלטה, מכאן, תהליך ההקלטה היה פשוט ועבר חלק והניב את אחד מהאלבומים האלקטורניים הטובים ביותר בכל הזמנים.

נפתח במסתוריות האופיינית לTD של יצירת הנושא. מדובר באלתור אולפני של השלישייה, ללא שמץ של הלחנה מוקדמת. פרוזה, פרנק ובאומן פשוט השתמשו בדמיון הנפלא שלהם, כשהם מבטאים זאת על הקלידים, ויוצר יצירה מאוד מעניינת. ככה זה 17 הדקות הראשונות של האלבום.

ואז מגיע הקטע בעל השם הארכני, Mysterious Semblance at the Strand of Nightmares, שנמשך 9 דקות, ומתחיל בצלילים מפחידים טיפה יחד עם קולות של ילדים משחקים, מכאן הקטע ממשיך עד סופו כמנגינה ובה המלוטרון מוביל. למרות השם המפחיד, לא מדובר בקטע מפחיד, אלא יחסית מרגיע, ושולח את המאזין למקומות אחרים ולא מוכרים... וזה ממשיך...

עוד קטע משותף של השלישייה ושמו Movments of a Visionary שממשיך את ההתנתקות מן המציאות באמצעות לחן מעניין ומיוחד, שנוצר מאלתור, ללא שמץ של מושג איך התוצאה הולכת להישמע.

לפרידה, מדיע באומן עם חליל צד מסתורי במיוחד בקטע הקצר Sequent C שנפרד מן המאזין באותה תחושה מיסטית/מעורפלת/חלומית שאיתה התחיל. לאורך 2 דקות, פשוט לעצום עיניים, ולאט לאט אנו יוצאים מן העולם המופלא של חלום המנדרינה, אחרי 37 דקות...

המוזיקה הנסיונית של טנג'רין דרים התקבלה יפה מאוד בקרב הקהל הרחב, כשהתשובה הגרמנית לרוק אנד רול הפכה להצלחה בבריטניה, עם הגעתו של האלבום למקום ה-15 במצעד האלבומים למשך 15 שבועות, כל זאת ללא שום השמעה אחת ברדיו. הקהל פשוט אהב את זה. האלבום השיג מעמד של תקליט זהב בשבע מדינות, רק שביש מזל רק במדינה שלה טנג'רין דרים מכרה פחות מ-6,000 עותקים כשיצא. אך שאר אירופה אהבה את מה שהטריו עושה, ובעקבות זאת יצאה לסיבוב הופעות מוצלח במיוחד, שכלל מופע מרהיב מבחינה ויזואלית, באמצעות תאורה מרשימה, המסייעת לקהל הקשוב לעוף הרחק, אל מקומות לא ידועים...

לסיכום, "פדרה" הוא אחד מאלבומי האלקטרוניקה הטובים ביותר שיצאו אי פעם. כשיצא, זרע את הזרעים הראשוניים להיווצרות זרם ושמו Berlin School, ומאז, משפיע על דורות של אמנים, שנחשפו למוזיקה המיוחדת של טנג'רין דרים. פשוט תשאלו את המוזיקאי/מפיק מוכשר סטיבן וילסון, שהושפע רבות מן הכיוון, והוביל זאת בתחילת דרכו עם להקתו פורקיופיין טרי.

בכלל, מדובר כאן במוזיקה מעניינת שלא שומעים בדרך כלל, אז יש לבוא בראש פתוח. מאמץ קבוצתי של שלושה אנשים מוכשרים. על ההפקה הנפלאה, אדגר פרוזה היה על כיסא המפיק, בנוסף להיותו מנהיג הלהקה, הקלידן, גיטריסט, בסיסט, ומאייר העטיפה.

זה לא רוק מתקדם נורמטיבי, זה לא רוק פסיכדלי שמכירים, בטח שלא מדובר ברוק מסורתי. זהו מסע אל הנודע ששולח אותך אל מקומות יפים שאפשר לדמיין באמצעות שתי אונות המוח. מי שאוהב את פינק פלויד בתקופה של 1967-1971, בריאן אינו וקרפטוורק, צפויה לו הנאה. אחרי האלבום הזה, הוציאה הלהקה מספר אלבומים נפלאים שעומדים בשורה יחד עם "פדרה".

לא לפני זמן רב, חגגה הלהקה 40 שנה ליצירת המופת, והייתה אמורה להופיע אצלנו, אך בעקבות מכירת כרטיסים נמוכה בוטלה לאחר מכן. זוהי הייתה הזדמנות שלא נזכה עוד, עם מותו של המוח המרכזי מאחורי TD. בכל זאת, נותרה לנו מוזיקה נפלאה שכדאי להאזין לה. רק תגיעו עם סקרנות וראש פתוח, ומכאן, טוב אתם כבר תבינו.

להאזנה - טנג'רין דרים - פדרה