מישהו דיבר ונכנסתי לחלום

היום, ואם נהיה יותר ספציפיים: אתמול, לפני 50 שנה, התכנסו איזה כמה חבר'ה להקליט את A Day in the Life. כן. פאק אני מרגיש זקן מאז ששמעתי אותו לראשונה לפני איזה 5 שנים בגיל 12. באותה תקופה הוא עדיין היה באזור ה-40, ועכשיו חוגגים 50 עגול לשיר אחד מתוך אלבום אחד שכבר כתבתי עליו כאן. אז הנה אני חוזר לביטלס עם סרג'נט פפר, ובסיום שלו, והסיבה בעיניי היא די ברורה: מדובר בשיר הכי אהוב עליי מהלהקה הכי אהובה עליי. מה שהופך אותו לשיר הכי אהוב עליי אי פעם. בהמשך נגיע לסיבה למה. ולמה זה כל כך חשוב להיכנס לזה? הרי לא דיברנו על הביטלס? לא נטחן לגביהם? מה כבר לא נאמר? ומה קרה שאנחנו חוזרים לחבר'ה ההיפיים האלה לדבר על פאקינג שיר אחד?! זה לא שיר.. זו יצירה. והיצירה הזו שינתה את חייהם של הביטלס ושלנו גם אם אנחנו לא מודעים לזה. קצת חוזרים בזמן, השנים 1966-1967 היו מאוד קריטיות בפרק הזה של ארבעת המופלאים. ב-1966, הם הוציאו את האלבום הכי אהוב עליי בכל הזמנים - Revolver, ומכאן היה אפשר להבין שיש פה פתיחת שערים. מוזיקה פופולרית כבר לא מה שהייתה בעבר. וכל זה בעיקר בזכות שיר אחד: Tomorrow Never Knows, רבים אמרו ואני מסכים איתם שמדובר בשיר ששינה את הכל ברוק. מכאן ואילך, הקערה התהפכה על פיה, וכל המחסומים במוזיקה הפופולרית נפתחו. אותו סוגר של האלבום האדיר הזה הוביל ל-הצהרה של החבר'ה.

אם Revolver כבר סימן מהפכה ברורה והראה כי הביטלס הם לא חבורת בנים שבאו להקסים את הבנות עם שירים של 2 דקות, ובכן השנה הבאה הייתה כבר משהו אחר לגמרי. כשפול יקירנו הוגה את החזון לסרג'נט פפר אחרי השוק שTomorrow השאיר באוזניים של רבים, ככה הבינו הביטלס שהמחר באמת אינו ידוע. כשב-1967, יוצא סרג'נט פפר שסופית פתח הכל ונסגר ספציפית בעוד שיר משנה עולמות, יוצר מהפכות, אמנם מאוחר בחשיבותו לאחיו הגדול מלפני שנה, אבל הראה איך ארבעת החבר'ה יצרו משהו שגדול מסכום החלקים, גדול מהחיים עצמם, ובכל זאת, עם כל התיאורים והשבחים האינסופיים שנשפכים פה, זה שיר שעוסק ביום נורמלי בחייו של אדם.

כן. הרבה מרבים לעסוק בנושאים גדולים מהחיים. ובאותה תקופה בכלל, הרחבת התודעה גרמה לאנשים להתפתח מעבר לשירי האהבה של הוא והיא, ולאט לאט הרוק החל להתפתח. אבל השיר הזה פשוט עוסק בחיים רגילים, בלי משהו מיוחד, פשוט ממשיך את החיים כרגיל, ואנשים, הביטלס הראו איך יום רגיל בחיים יכול להפוך למחזה ענק. שיר אחד שנשמע כמו אלבום שלם. הרגע בו הסיקסטיז הוגדרו להיות מה שהן מוכרות כיום, הרגע שבו ההיפי הצעיר שבא עם האלבום בבריטניה או המאזין בכל מקום בעולם חזר הביתה עם התקליט וכששם אותו על הפטפון והגיע לקטע האחרון: הוא הבין ששום דבר כבר לא יהיה כמו שהוא היה.

ככה שני שירים פשוטים ביותר שנכתבו ע"י לנון את מקרטני, חוברו לתוך אפוס שעם כל פשטותו הוא הראה כמה אפשר להיות מורכב כשאתה פשוט. ככה הביטלס פתחו את השערים לפינק פלויד, קינג קרימזון, לג'נסיס, ליס, ל-ELO, לדיוויד בואי, והראו מה קורה כשרוק הופך לאמנות. וכן. נכון שהיו אמנים מהפכנים לא פחות שגם נתנו שוק בזמנו כמו זאפה והוולווט אנדרגראונד, שתי אגדות שבזו לארבעת המופלאים, למה שהם ייצגו, והחשיבו אותם לזבל גמור. אבל יש הבדל אחד גדול. אף אחד לא היה שם לשמוע את הטירוף של The Return of the Son of Monster Magnet ואת חכמת הרחוב הג'אנקית של Heroin בזמן אמת. כשהביטלס, כובשי לבותיהן של בנות ברחבי תבל, סלבים בכל מקום שלא יכולים ללכת ברחוב מחליטים לעשות דבר כזה, אנשים כן היו שם להקשיב. וכשהם הקשיבו, הם הבינו מה הם לא ראו.

ההשפעות ממלחינים חדשניים כמו שטוקהאוזן, סטרווינסקי ובריו נראו היטב בהרכב הכי מצליח בעולם. זה היה הרגע שבו הביטלס ובעיקר ג'ון ופול לא פחדו להתנסות בדברים חדשים (ולא רק ב-LSD). זה היה הרגע שבו הם למדו מהמורשת הקלאסית (או כמו שפול אמר בזמנו: "אני חושב שהפופ הוא המוזיקה הקלאסית של היום") ובנוסף מהחדשנות של האוונגרד של תחילת המאה ה-20. עם חזון גדול של לנון ומקרטני ועוד קצת עזרה מהחברים האריסון וסטאר+המאסטר הגדול באולפן סר ג'ורג' מרטין ז"ל, יצרו החבר'ה הישג אדיר שטלטל את כולם והראה עד כמה שזה קלישאתי שפופ כבר לא היה לבידור.

הסיפור מתחיל עם הטרגדיה של טארה בראון. חבר של הביטלס שנהרג בתאונת דרכים שנה לפני כן. היו שמועות שהוא התאבד בנסיעה (he blew his mind out in a car). דברים שלנון הכחיש וטען שאותה שורה בסוגריים פשוט באה אליו באותו רגע. לאט לאט מתחיל להיווצר לו שיר. ולנון שכתב לפני שנה על זה שאנחנו צריכים לכבות את המוח שלנו, להירגע ולזרום עם זה, כותב על כתבה שקרא. על סרט שראה. על מה שהרגיש. הרי את מי מעניין מה עשית במהלך היום? מה קראת בבוקר? ומה ראית? מי מעוניין בשגרה היומיומית. זה מזכיר לי קצת את הקונספט של האלבום של המורה שלי לגיטרה ושמו Every Day Ritual. אם נחשוב על זה, כל פעולה בשגרה היומיומית שלנו היא ריטואל מערפל חושים. זה נצרב לנו במערכת העצבים לבצע את אותן פעולות, ולפתע כשנראה שלנון פשוט מדבר על מה שהיה לו במהלך היום, ואנחנו מבינים כמה זה לא פשוט כל המצב הזה, מגיח מקרטני משום מקום באחד הרגעים הכי יפים של המוזיקה בעיניי.

מקרטני בשיר קטן שהוא כתב בעצמו, ממשיך את הקונספט של היום הרגיל בחיים, ומצייר לנו תמונה שהיינו מדמיינים ביומו של אזרח בלונדון. שעון מעורר, מתעורר, יוצא מהמיטה, לוקח מעיל ויוצא לאוטובוס, מתחיל לרוץ, ומיד כשהתחיל הוא מסתיים באחת השורות הכי יפות אי פעם: somebody spoke and i went into a dream. אנחנו בורחים מהמציאות. המציאות היומיומית המשעממת היא זו שעוזרת לנו לברוח ממנה, ולמעשה הופכת לגדולה מהחיים עצמם. מקרטני, ילדותי בנפשו, אמן, לא באמת מחובר למה שקורה. הוא עמוק עמוק בתודעה שלו, מישהו מדבר והוא נכנס לחלום. ובחלום הזה, הביטלס מגיעים לקיילמקס, פסקול מלכותי לאותו חלום, התזמורת גועשת, אתה מבין עד כמה החיים הנורמטיביים יכולים להיות כל כך גדולים. ככה מגיעים למחשבה הזו באחד הרגעים הכי מדהימים במוזיקה הפופולרית.

ככה הביטלס מעבירים לנו את התחושה הזו, שהחיים הנורמטיביים הם בעצם לא כל כך נורמטיביים, מה שאתה עובר במהלך היום לא בדיוק אותו דבר. ולא נשכח איך המוזיקה עושה את זה. נגינת הפסנתר הפשוטה אבל בכל מקרה מורכבת ומעניינת, התיפוף הכמעט ג'אזי של רינגו (כן אנשים! רינגו מעולם לא נשמע כל כך טוב!), ואיך לא: התזמורת, ככה מקרטני הסופר שאפתן שכר תזמורת של 40 נגנים ועם עזרה של קלאסיקן מלומד ג'ורג' מרטין, מגיע הבסיסט/סולן/גיטריסט/פסנתרן/מתופף/גאון הזה להישג אדיר (הוא היה לגמרי ממוקד במה שרצה להשיג כשהשיר הוקלט עד השעות המאוחרות של הלילה). מעניין לחשוב איך הגיב מאזין ב-1967, כששמע תזמורת בקרשנדו שלאט לאט מתגבר ומתעצם, ופתאום מוציא אותך מהחיים המציאותיים למעין הזיה כזו, מין סיוט מוזיקלי, אבסטרקטי מאוד אבל מעניין, והוא מתמשך ומתמשך. שומעים שמקרטני הקשיב לאוונגרד בזמנו.

זה אחד הרגעים ששינו את המוזיקה גם הם. מין אפוקליפסה כזו שמגיעה פעמיים במהלך השיר, ומסתיימת בטון אחר. זה הרגע שבו נהג הוואן בעלייה לתורה שלי בבר מצווה לא יכל לעמוד בזה יותר, והוציא את הדיסק Love מהרדיו כי הוא לא יכל לסבול את מה שקורה שם. אבל איזה יופי שהביטלס לא בדיוק מכוונים לכל אחד כמו שחושבים. מאזין הפופ לא בדיוק היה רגיל לשמוע דבר כזה בשיר. זה מעלה את השיר הזה לרמה של יצירה. האפוקליפסה הזו משמשת אותנו למה שעתיד לבוא במהלך כל הקטע, ולפתע כשזה נשמע שוב והכל יוצא משליטה ומשתגע, מגיע ה-אקורד. E אחד ענק ועוצמתי כמו סופרנובה של כוכב שמסיים את חייו ומערכת שמש שלמה, כמו פיצוץ אטומי שמגיע כמה שניות אחרי השקט המוחלט, ככה מרגיש האקורד הזה (שנוגן ע"י ג'ון, פול, רינגו על פסנתר+מרטין על הרמוניום). ככה נסגרת ההצהרה של הביטלס, שאחריה שום דבר כבר לא היה מה שהיה בעבר.

היום הנורמטיבי בחייהם של ארבעת המופלאים, שינה את חייהם של רבים שתפסו אומץ והבינו כי הכל אפשרי. ידועה בעיקר העובדה שכשסטיפן סטילס 1/3 או 1/4 איך שלא תרצו מCSNY או CSN ראה את הביטלס מקליטים את השיר באולפן, הוא היה המום ולא דיבר ימים לאחר מכן. ילדי הפרחים היו בשיאם וכשהם הקשיבו לזה, הו מה שהיה שם. אני רוצה לצרף פה סרטון של מוזיקאי אדיר אחד, גיטריסט ומלחין בחסד, אולי שמעתם עליו, ג'ון מקלפלין כשהוא מדבר על היצירה ואיך היא שינתה את התפיסה שלו: מוזיקאי ג'אז שהסתכל על להקות הפופ בזלזול, ובמהירות הפך למעריץ כששמע את סרג'נט פפר ובעיקר את A Day in the Life.

זו הייתה מהפכה בתעשייה שהייתה עד אז שמרנית. ככה הוחרם השיר עם המשפט i'd love to turn you ע"י ה-BBC בחשד שיש קונוטציה לסמים, ככה השתמשו באולפן ככלי נגינה לכל דבר שיגרום למוזיקה להגיע לממדים אחרים עשירים ובלתי גלויים באותה תקופה (מישהו המשיך לסיום האמיתי של השיר מעבר לאקורד המסיים?). אף אחד לא יכל לעצור את המהפכה הזו של הסיקסטיז שהתחוללה גם עם השיר הזה. תקופה חדשה החלה, משם הביטלס המשיכו לחדש, להמציא, להשפיע, כשאמנים לוקחים שיעור מאותו יום בחיים ומבינים שבעצם we'd all love to turn on. הביטלס הדליקו את כולם על החידושים, וכל האוונגרד הזה. הכל נמצא שם: המילים המשמעותיות שאולי מדברים גם על מעבר לחיים? האפקטים החדשניים לזמנם באולפן, החיבור של שני שירים בלתי גמורים לאחד, השימוש בתזמורת עוצמתית, התיפוף הממש זהיר ומעניין, הפסנתר הממש מודאלי בנגינה שלו, כל אלה מתאחדים יחד לשיר שנשמע כמו אלבום שלם עוצמתי, שהראה בפעם המי יודע כמה בפוסט הזה: איך הופכים סצנה נורמלית בחיים רגילים לגדולה מהחיים.

אז כן זהו סיפורה של מהפכה תרבותית. רוצים עוד?

ביצוע של ניל יאנג

אחד הטייקים הראשונים של השיר כשהוא עוד לא היה מוכן ובלתי אפוי ומעניין לשמוע איך התפתח

John Lennon - Plastic Ono Band

בשנת 1970, העולם חווה את אחת הטרגדיות בתרבות הפופולרית. ב-11 באפריל, הודיע פול מקרטני, כי להקת הביטלס מפורקת סופית. למרות שג'ון לנון הרגיש הקלה כשעזב את הלהקה המפורסמת בעולם, אליה החל להתייחס כמקום עבודה ללא הנאה, בעיקר עם היחסים הרעועים עם מקרטני, החיפושית לשעבר החל לחוש ברע בנפשו. הוא לא ידע כיצד להתמודד עם עברו הקשה, עם העובדה בהיותו חבר ביטלס לשעבר וכו'. הוא בקושי תיפקד, ולא יכל לצאת מחדרו, למרות העובדה שהיה בעל מעמד של אדם נערץ.

בעקבות מצבו הירוד של לנון, הוא ויוקו שגם מצבה הנפשי לא היה בשמיים פנו לטיפולו של הפסיכולוג האמריקאי, ארתור ינוב. תהליך התרפיה נמשך 4 שבועות במשרדו של ינוב בלונדון, עד שהשלושה טסו ללוס אנג'לס, להמשיך שם את התרפיה למשך 4 החודשים הבאים. ינוב השתמש בטכניקה בה הוא גרם למטופליו להיזכר בטראומות מעברם, דבר שגרם ללנון לעשות עם עצמו חשבון נפש. אחרי הכל, לא תמיד לנון היה הבחור שהיה נראה בעקבות שיריו הפציפיסטיים.

לפעמים היה טיפוס אלים וקשה, ובעקבות התרפיה, הוא התמודד עם דבריו וסגר חשבון: ילדותו הקשה שכללה ניתוק קשרים עם הוריו בגיל צעיר. אביו אלפרד עזב אותו כשהיה בן 5, הוא חידש את הקשר עם אימו ג'וליה שנהרגה כתוצאה מנהיגתו של נהג שיכור, כשלנון היה בן 17. במהלך התקופה ההיא, הוא גר עם דודתו מימי. סיום החלום הביטלסי שסגר פרק בחייו, התנהגותו הקשה כלפי אשתו הראשונה סינתיה והיחסים הלא נעימים עם בנו הראשון, ג'וליאן שהיה קרוב יותר לפול מאשר לאביו. לנון תיאר את תהליך הטיפול כמשהו שהיה חשוב לו יותר מהביטלס.

במהלך שהותו בארה"ב, כתב והקליט לנון כמה דמואים לשירים שבהם הוציא הכל. השירים מצאו את דרכם לבסוף באלבומו הראשון שהוציא אחרי עידן הביטלס. הטיפול מעולם לא הסתיים, בעקבות העובדה שללנון פג תוקפה של הוויזה שלו. בעקבות החוויה, הוא הקליט במשך פחות מחודשיים, את אלבומו Plastic Ono Band, שבו הוציא את כל הדברים שנשמרו אצלו במשך שנים.

ההקלטות התרחשו באולפני אבי רוד שבהם לנון כבר היה בבית אחרי שמונה שנים של הקלטות במקום עם הביטלס. לנון השיג לו כמה חבר'ה מעברו שהתגייסו לעזרתו. על התופים היה לא אחר מאשר רינגו סטאר. לחברו ללהקת הביטלס, לא היה מה לעשות כרגע. אז לפני שהקליט אלבום סולו ראשון, עזר לחברו בתיפוף. עוד חבר מן העבר היה קלאוס וורמן הגרמני שאייש את עמדת הבס. ידידם של הביטלס עוד מתקופת המבורג המוקדמת ויוצר העטיפה הגאונית של Revolver.

לשלישייה הצטרפו בילי פרסטון שגם הוא ניגן עם הביטלס בעבר, והמפיק פיל ספקטור על הפסנתר. במהלך תקופת ההקלטה, החבר'ה מדי פעם היו מג'מג'מים להם על גבי שירים עליהם גדלו מחבר'ה כמו אלביס וקרל פרקינס. לנון ביקש מידידו ספקטור שהפיק לו את הסינגל Instat Karma, שיפיק גם את האלבום. הוא הסכים, אך לא היה זמין רוב הזמן. ספקטור היה פחות מעורב בתהליך, שאותו למעשה איישו לנון ויוקו. ההפקה אמנם נשמעת מרושלת, אבל לדעתי, זה מה שהעושה את האלבום לכל כך מושלם ויפייפה. הסאונד שלו מסוגר ולא מנסה להרשים. הוא באיכות של lo fi, וזה די משקף את מצבו של לנון באותה תקופה. ספקטור לבסוף השלים את העבודה כשעשה את עבודת המיקסינג במשך 3 ימים קרוב לסוף אוקטובר.

התוצאה הייתה אחד האלבומים הטובים ביותר שיצא על ידי חבר ביטלס אחרי העידן ההוא. אלבום אישי במיוחד, חסר ציוניות ומסוגר במיוחד.

האלבום נפתח ב-4 צלצולי פעמון קודרים ומפחידים, עד שמגיע לנון בשירו החושפני Mother. לנון כועס על אמו ואביו שעזבו אותו, ושופך את זעמו בשיר נפלא ומצמרר, שלמעשה מורכב מכמה אקורדים על הפסנתר. התיפוף פשוט וקבוע, ווורמן מספק בס שנשמע טוב במיוחד במהלך השיר. אך הליריקה המצמררת, ושירתו של לנון פשוט וואו. הבחור פשוט מוציא הכל. כמובן שהשיא המדהים שגורם לשיא הצמרמורת הוא החזרה על המשפט "mama don't go, daddy come home", לנון ממשיך לשיר את זה עד שהוא מתפוגג, כשעם הזמן, הוא מתחיל לצרוח ולבכות. פשוט פתיח מצמרר.

לנון מקל קצת על האווירה עם שיר קצר ויפייפה בשם Hold On, בה הוא מעודד את עצמו ואת יוקו כשהוא אומר כי הולך להיות בסדר, ועליו להשתקם מעצמו. זהו שיר קצר במיוחד כשלנון מנגן על גיטרה בעלת אפקט טרמולו (רטט), כשבהמשך, הוא מגיע לחלק מעניין עם פזמון קליט במיוחד. התיפוף של רינגו מעולם לא נשמע טוב כל כך. לנון מביא שוב את ההומור שכל כך מאפיין אותו, מאפיין נדיר באלבום כשהוא מחקה את עוגיפלצת. נחמד שללנון עדיין היה את אותו הומור שאיזן את החומר הקודר שלו מאותה תקופה.

לנון חוזר לזעם בשיר בלוז כבד במיוחד, עם ריף קליט לצד שירה עוצמתית במיוחד של לנון. I Found Out בו לנון מוציא הכל על להקתו, ושוחט פרות קדושות. הוא יורד על פול, ומבקר את ג'ורג' על התחברותו לתרבות ההינדית, כל זה בשיר כבד ואדיר. פשוט כל כך להצטרף לקצב, ולשיר את הפזמון יחד עם לנון. אחרי האגרסיות, אנחנו נרגעים קצת עם אחד משיריו המפורסמים של לנון.

לנון חמוש בגיטרה אקוסטית בלבד, שר באחד משיריו היפים והטובים ביותר שמאז, נכללו בכל אלבום אוסף לאחר מותו. Working Class Hero, הוא שיר פולק מסוגר בו לנון מדבר על אדם ממעמד הפועלים הנמוך, מתחילתו בביה"ס כילד לא מקובל, כשהילדים משבחים את הטיפש ובזים לחכם. עם הזמן, זה מגיע לבגרותו כשהחברה מצפה ממנו להיות משהו. לדעתי, זהו שיר מדהים בלחנו ובמילותיו. הוא כל כך פשוט, שנאמר כל כך הרבה, במיוחד במשפט האחרון בו לנון פונה אל המאזין ואומר לו: "אם אתה רוצה להיות גיבור, ובכן תעקוב אחריי".

לסיום הצד, מביא לנון את אחד משיריו הטובים ביותר בכל הקריירה שלו. Isolation בלדה שפשוט צועקת "בדידות" כפי ששמה אומר. זה שיר מאוד אישי. הוא מסוגר בתוך עצמו, מפחד מההמון, ומתפרץ בבכי מר. לנון מתחיל מאוד רגוע בבית הקליט, עד /שמגיע לפזמון, ושם שר כמו זמר בלוז שעבר הרבה בחייו. הבחור אכן עבר הרבה בחייו, והוא מביא הכל. כשהוא שר לבדו, והכלים עונים לו. שיא חשוב באלבום הזה, כשלבסוף לנון חוזר לאותו שקט צנוע שהתחיל קודם.

הצד השני של האלבום נפתח בשיר Remember. שוב לנון מחליט לסגור חשבון ומדבר על ילדותו הקשה, כשהוא מאשים את הוריו שעזבו אותו. לנון מביא את זה בשיר עם לחן מאוד נגיש וטוב. הוא מנגן על הפסנתר בסגנון סטקטו (נגינה בא יש שקט קצר אחרי שנשמע צליל), בקצב מואץ שאפשר להיסחף אליו בקלות. לקראת סוף השיר, לנון שר קטע מפואמה ושמה Remember Remember, the 5th of November, ומיד לאחריו פיצוץ נשמע (מין רפרנס לחג בריטי בו מדליקים זיקוקי דינור - ליל גאי פוקס).

השקט הרועם שלאחר הפיצוץ, נקטע בהדרגתיות בבלדה היפייפיה, Love. קצת כמו Because של הביטלס, לנון מסביר מה היא אהבה, עם פסנתר רגוע (בנוסף לפיל ספקטור שגם הוא מנגן על הכלי) בלחן עירום ונפלא. לנון שקל עם להוציא את השיר כסינגל. הוא יצא כך 12 שנים לאחר מכן, ב-1982, שנתיים אחרי הירצחו של לנון.

אחרי שנרגענו ולרגע התעופפנו, אנו נלקחים חזרה לאדמה עם עוד שיר אגרסיבי, Well Well Well. לדעתי מהנקודות הטובות באלבום. זה לא שיר השקוע ברחמים עצמיים, או עצבני על כולם. זה שיר בו לנון מספר על אהבת חייו, המוזה שלו והסיבה לקיומו במשך חייו עד מותו, יוקו אונו. כמו I Found Out, גם שיר זה הוא בלוז כבד במיוחד, כשבהמשך, לנון צורח, אבל פשוט מוציא את גרונו. אכן שיר מצוין להוציא קצת את העצבים.

הזעם המתפרץ של Well Well Well, מוחלף במלנכוליה הפסטורלית שהופיעה לאורך האלבום ב-Look at Me. הטיפול של לנון כנראה היה כה משמעותי בשבילו, שזה הוביל לכתיבת שיר העוסק בשאלות קיומיות. זהו שיר פולק קצר ויפייפה שמזכיר מאוד את Julia של הביטלס מלפני שנתיים. בעיקרון זו אותה פריטה הזהה לזו שהופיעה באלבום הלבן. את הפריטה הזו, למד לנון מהזמר דונובן בתקופת שהותם של הביטלס בהודו.

האלבום מתקרב לסיום, ולנון מחליט לסגור חשבון עם אחד הדברים שהטרידו אותו במהלך חייו - הדת. לנון היה אתאיסט מוצהר, והצליח לגרום לסערה תקשורתית בה אמר כי הביטלס פופולריים יותר מישו. זה כמעט חיסל את ההצלחה המסחרית של הלהקה בארה"ב. אחרי שהתנצל, ולאחר היעלמותה של הביטלס, החליט לנון להביא את אחד משיריו הטובים ביותר. God הוא הצהרה של לנון בנוגע לדת, ובנוגע לאמונה. הוא גם מצהיר לפני המעריצים של אותה תקופה לשכוח מהביטלס, כי החלום נגמר. השיר הזה הוא שיא בכתיבתו של לנון, שכל מעריץ ביטלס חייב לשמוע את השיר הזה פעם או פעמיים. אבל מדובר כאן בשחיטת פרות קדושות בבלדת פסנתר מצמררת. לנון אומר שהוא לא מאמין במלכים, לא בתנ"ך, לא באי צ'ינג, לא בטארוט, לא ביוגה, הוא אפילו אומר כי הוא לא מאמין בגיבוריו אלביס ובוב דילן (שבשיר נקרא בשימו המקורי צימרמן) ולבסוף גם לא בביטלס. הוא מאמין רק בו וביוקו. אין ספק ש-God הוא אחד מהישגיו המשמעותיים של לנון במהלך הקריירה שלו, והוא קרוב לסיים אלבום נהדר ואישי.

לנון מסיים את האלבום העצוב הזה בשיר עצוב שלא זועק ובוכה, הוא שקט וצנוע. 49 שניות של שיר באיכות lo fi שחותם את 39 דקותיו של האלבום. השיר My Mummy's Dead הוא שיר בו לנון מתאבל על מותה של אמו, כשהיה רק נער מתבגר. הוא עושה זאת כשהוא שר אותו על בסיס לחן מפורסם של שיר ערש Three Blind Mice. וכך לנון מסיים את אלבומו האישי ביותר. בעצב שקט, בזעקה שקטה.

האלבום יצא לאור ב-11 בדצמבר 1970 יחד עם אלבומה של אשתו הנושא את אותו השם. לשניהם עטיפה כמעט זהה. האלבום הצליח לא רע, וגרם לכולם להבין כי זהו. חלום הביטלס הסתיים. זה אלבום הפוסט ביטלס שלו. אחרי שלושה אלבומים ניסיוניים עם יוקו שהקליט בתקופה שהלהקה הייתה קרובה לסופה. בהולנד, הביס במצעד את אלבומו של חברו לביטלס, ג'ורג' האריסון, All Things Must Pass שהיה הצלחה גדולה. במצעד הגרמני הוא הגיע לראש המצעד. אחרי האלבום הזה, מצבו של לנון השתפר, והוציא את Imagine שכלל את שיר הנושא המפורסם שהביא אותו להצלחה גדולה יותר.

לסיכום אלבומו הראשון של לנון, הוא שלמות של כתיבת שירים אישיים בהפקה ערומה. יצאו ממנו כל כך הרבה להיטים שמאפיינים את קריירת הסולו שלו, ובנוסף גם מספר שירים נפלאים לא פחות. מדובר כאן באוסף של קינות, התפרצות זעם, בכי מר, ובלדות שקטות שהתבססו על חוויותיו של אחד מחבריה המשמעותיים בלהקה הגדולה בעולם. לנון עושה חשבון נפש וסוגר חשבון עם כולם: הוריו, הביטלס, אלוהים ועוד. מאז יצא, קיבל מעמד של אחד מאלבומיו הטובים ביותר, ואחד האלבומים הטובים ביותר שאי פעם יצאו תחת ידיו של ביטל. לפעמים אפשר לחשוב, מה היה קורה אילו השירים היו נעשים תחת הביטלס? האם היו טובים יותר? סביר להניח שפופולריים יותר, אבל נניח לזה, כי יש לנו כאן אלבום נהדר. כל מעריץ ביטלס שהחמיץ את האלבום עד כה, וקרא את הביקורת הזו, שימהר לשמוע אותו, משהו מדהים מהעובדה שזה כל כך פשוט.

הנה האלבום לשמיעה: ג'ון לנון - Plastic Ono Band