מדאדא לפאנק, חלק 2 - דאדא מת. יחי דאדא. צרח.

ABCD - ראול האוסמן

המשכנו הלאה. ועכשיו, הגענו לתחילתה של תקופה, עמוסה ביצירתיות, בשיאים אמנותיים והיסטוריים שעיצבו את החברה והזמן לא פחות מהחברה והזמן עצמם. תקופה שהשיא שלה לדעתי התחיל מ-1916, אי שם בשוויץ עד אמצע שנות התשעים. שם אותה רוח פשוט לא חודשה או לבשה צורה אחרת, ונראה כי כולם מתחקים אחרי הצורות הללו, במקום לחדש וליצור את הדבר הבא עד אובדן משמעות מוחלט מאחורי המילה (ונדבר על זה בסדרה). אבל הנה. אנחנו בעיקרון מתחילים עכשיו את כל העניין. הפוטוריזם שדיברנו עליו בתחילת חודש הוא מעין ניצן ראשון לאמנות שתופסת צורה במסגרת החוסר מסגרת והיצר ההרסני. אבל שם היה ניסיון ליצור מסגרת חדשה. מבעיתה. חזון של עולם חדש ואפל שמובל ע"י הערכים הפשיסטיים שהאמינו בהם חברי הקבוצה. ואז, שנתיים פירוק הקבוצה, מגיע הדאדא. וזה היה כבר משהו אחר לגמרי. מפה, אפשר לומר שהשערים נפתחו. מהרגעים האלה שהאידאולוגיה פעלה בסימביוזה עם האמנות ולא אחד שגובר על השני.

וכל זה מתחיל לו אי שם בשיא מלחמת העולם הראשונה. כאמור, כל תנועה מהפכנית נוצרת מתוך זמנים מטורפים. ולדאדא בהחלט הייתה סיבה מוצדקת לצמוח בתקופתה. ב-1916. מלחמת העולם הראשונה בשיאה. מה שהתחיל כמתח בין מדינות אירופה והתפוצץ ברצח של  יורש העצר האוסטרו הונגרי, פרנץ פרדיננד ב-1914. משם - חמולה אחת גדולה. כל מדינות אירופה שרויות בקרבות עקובים מדם ולחימה למען מולדת נראה כמו ערך ששווה למות למענו. הפוטוריסטים שהיללו את האלימות והיציאה לקרב, קיבלו את מבוקשם ואירופה כאמור במלחמה עם עצמה. אבל בשיא המלחמה, קבוצת אמנים מסרבת להתגייס, וכולם בורחים ממדינותיהם אל מקום ניטרלי וחסר דאגות שמשאיר את עצמו מחוץ לעניין. ציריך, שוויץ. החבר'ה האלה מצאו את השקט שלהם בארץ האלפים והחלו לגשת לעניין. והנה בואו תכירו את הבחור ששם הכל על השולחן. מי שהביא את הדאדא לחיים במניפסט הראשון שלה וזה הוגו באל.


ז'אן ארפ - קולאז' המסודר ע"פ חוקי המקריות

באל, משורר, יחד עם מספר אמנים: טריסטאן צארה, מרסל ינקו, ז'אן ארפ, אשתו סופי טאובר ארפ ואשתו של באל, אמי הנינגס החלו ליצור סוג חדש של אמנות. משהו שלא נראה עוד קודם. באל היה אחד מהמייסדים של הקבוצה הזו, כשחלק גדול מהמייסדים מפיץ את הבשורה כשבראשם טריסטאן צארה שעורך מגזינים וכותב אלפי מניפסטים. ככה נוצרה קבוצה שאמרה "לכו לעזאזל!". למי זה היה מכוון? להגיון, למלחמות, להילולה למכונה ולמיליטנטיות ששלטה בלבם של האירופאים. הנה תקראו פה את דבריו של ז'אן ארפ שממצים את כל העניין פה:

"אדישים למשחטות מלחמת העולם, התמסרנו לאמנויות היפות. בעוד מרחוק רועמות סערות התותחים, עסקנו אנו בהדבקה, בדקלום, בחריזה, בשירה מקרב לב. חיפשנו אמנות אלמנטרית שתציל, כך חשבנו את בני האדם מן הטירוף המשתולל של התקופה. שאפנו לסדר חדש שיחזיר על כנו את האיזון בין השמיים לבין הגיהינום."

נשמע די היפי. אבל מדובר פה במשהו אחר לחלוטין. הדאדאיסטים בזו למלחמה, בזו למיליטנטיות ששלטה בלבם של האירופאים, בזו למכונות והכי חשוב - בזו להיגיון. תראו מה ההיגיון הביא. מכונות הרג משומנות, מלחמות, רצח, שפיכות דם. ממה שהדאדאיסטים ראו, ההיגיון כשל במטרתו לשמירה על הסדר. אז מה הפתרון? ניהיליזם. שום דבר עם משמעות. מספיק לחפש היגיון בכל דבר. כי כל מה שהיגיון הביא לנו זה הרס וחורבן. עכשיו - צריך להחריב את הסדר הקיים וליצור אחד חדש. בקולאז'ים שנראים תלושים מהמציאות, בסרטים שלא מובן מה לעזאזל הולך בהם, בטיפוגרפיות מטורפות ומוטרפות, בפסלים שהם בעצם פריטים מהיומיום, בשירים שהם פשוט ג'יבריש מוחלט ושמים דגש על הדרך והצלילים של המילים מאשר למשמעות. כל זה הרכיב את הפן היצירתי של הדאדא. הביזיון לכל מה שהיה מוכר עד אז ליצירת משהו חדש. דאדא היה נגד הכל. נגד מלחמות, נגד ההיגיון, נגד האמנות, נגד הנגד. דאדא הוא אנטי דאדא.


חתך עם סכין המטבח של הדאדא דרך תקופת הבטן בירה האחרונה התרבותית בויאמר גרמניה - האנה הוך

והנה בא הרצון להרוס הכל בשביל ליצור חדש. לפי ינקו, זה היה טבולה ראסה, כדי למחוק את כל התרבות הישנה שהדאדאיסטים האירופאים גדלו בה. הישן היה חולני וריקני. הסדר הישן כלל מיסוד של האמנות, מלחמות ושטויות של ביורוקרטיה, והיה נחוץ שתגיע קבוצה שתחריב את הכל ברעש. והם השתמשו בכלי נשק נהדר כדי להחריב את זה - קראו לו אבסורד. וכפי שאתם רואים מהקולאז'ים המשונים, מהפואמות המוזרות, כל הדאדאיסטים אוהבים את האבסורד, חיים אבסורד, נושמים אותו. וכך היה כשבאל ייסד בציריך את "קברט וולטר". מה שהיה בית קפה, נשכר ע"י הדאדאיסטים והפך למחזה של אבסורד, טירוף ויצירתיות. המקום בלילות הפך למקור פעילותה של תנועת הדאדא, עם ההופעות שומטות הלסת שהוצגו שם, שהסתיימו בדרך כלל ברעש גדול. זו הייתה סצנה חיה ופועמת. קבוצה של אמנים-ילדים שביקשו ליצור משהו חדש מתוך החרבה של הישן. אבל בניגוד לפוטוריזם שהיה לו חזון ברור למה יקרה אחרי הרס הישן, הדאדא ביקש בלגן לשם הבלגן. הו הו ובהחלט היה כזה ב-23 ביוני 1916.


קברט וולטר

הקברט שהיה מורגל לביזאריות שאפפה את הכל, נותר בשוק הגמור של הקהל כשבמועדון הקטן, הגיע הוגו באל לבמה לבוש בתחפושת משונה שיצר ינקו, שגרמה למשורר לעמוד דום והחל לקרוא את שירו "קרוואן הפילים". שיר פונטי לחלוטין וחסר משמעות שכלל הברות בג'יבריש שכאמור, הדרך והצלילים של המילים היו יותר מעניינים מאשר המשמעות שגם ככה לא הייתה. ברגע ההוא, נאמר כי התחוללה מהומה במקום והצופים מזועזעים למה שהם רואים מתחילים להרים מהומה שהנס ריכטר קרא לה "חלק מהעניין". אז הנה לכם ילדים, כשהסטוג'ס היו גורמים לפרובוקציות בסיקסטיז כשאיגי פופ היה צורח ורוקד כאחוז טירוף והותיר את הקהל חסר מילים, עשו את זה הדאדאיסטים באמנות שלהם ובשירים שלהם. דאדא היה הפאנק של זמנו. לא היה מדובר באנשים זועמים עם לבוש מאיים. אלא אמנים מטורפים עם תשוקה רבה שמסתתרים בתוך החליפות המהודרות. הנה סרטון קצר מצורף שלקוח מדוקו שנעשה על הדאדא. כל העניין מבוים. זה לא המופע האמיתי, אבל רק כדי להמחיש מה היה בקברט, תראו איזה יופי בטירוף המתוכנן הזה שזה מרגיש כמעט מפחיד שהחבר'ה המבצעים מאבדים את אנושיותם והופכים לאיזו אמנות מהלכת (ז'אן ארפ על הפסנתר).

"קרוואן הפילים" ובאל עם התחפושת איתה הקריא את השיר

החבר'ה יצרו אמנות חדשה, טריסטאן צארה הביא אותה לאוזני הקהל. צארה היה מנהל יחסי הציבור. אמרו שהוא חשב על שם הקבוצה כשתקע עיפרון במקום רנדומלי במילון, מאז המשיך לפרסם מניפסטים והביא את הpublicity הנחוץ. וכשיש אש, אנשים הולכים בעקבות העניין. לא נשכח איך צארה כתב "איך לכתוב שיר דאדאיסטי" כשאמר לקחת מאמר, לגזור ממנו מילים לשים אותן בכובע, לערבב את המילים, ולהוציא אותן כשמה שמתקבל הוא אוסף מילים שיוצר עניין בחוסר משמעות שלו. רק צריך לציין את ויליאם בורוז, דיוויד בואי ות'ום יורק שהלכו עם השיטה הזו ויש את אלה שעדיין מנסים. זה נשמע מאוד ילדותי, אבל זה היה כל העניין. הדאדאיסטים היו ילדים בתוך גוף של מבוגרים. הדאדאיסטים אפילו עשו תערוכות לאמנות של ילדים. האמירה הידועה שילדים הם בני אדם עם מוח מפותח ולא מקולקל בניגוד למבוגרים מוכיחה את עצמה. וכמו שאמרתי בפתיחה, אין יותר נכון מללמד ילדים על יצירתיות במוסדות חינוך כשהדאדאיסטים מהווים לדוגמה מרכזית. כדי להילחם בנורמה המשמימה. כמו שעשו במאה ה-20.


ראש מכני - ראול האוסמן

מאז פירוק התנועה בציריך, עם סגירת קברט וולטר (כי לא היה מספיק כסף והמשטרה המקומית ביקשה לסגור מועדונים אחרי 12. יותר פאנק מזה?), החלה התנועה להתפשט ברחבי העולם. כשהחברים המקוריים מקברט וולטר שנסגר כבר שימשו כשליחים להבאת בשורת הדאדא. ובמהרה, עם סיומה של תנועת הדאדא בשוויץ, קמה כבר אחרת בגרמניה. בהנובר וברלין. פה עניינים התחילו להתחמם. הקבוצות בגרמניה היו יותר פוליטיות, יותר קיצוניות והביאו גם חלק גדול מהאמנים ששמטו לא הרבה לסתות בזמנם. ויש להם מה להגיד על שאר העולם שמבחיל אותם. הרבה לפני שרדיוהד דיברו על הפחד מבדידות והניכור הטכנולוגי שנוצר בOK Computer, ראול האוסמן עשה את זה כבר כשיצר את הראש המכני, רוח זמננו. בובת ראש למדידת פאות נכריות שהודבקו אליה מספר אובייקטים שרובם בעלי יחידות מידה. האוסמן בא ב-1920, ומציב מראה לפני האדם במאה ה-20. מכני, מנוכר, חייב למדוד כל דבר עד לאיבוד מוחלט של אנושיות.


קורט שוויטרס - תמונה של גידולים מרחביים - תמונה עם שני כלבים

המציאות המנוכרת לא התקבלה ע"י הדאדאיסטים. הם נלחמו בה באמצעות עבודות שופעות הומור ואבסורד. אחד המרכזיים בגרמניה, היה בחור בהנובר ושמו קורט שוויטרס. עם כל הקבוצתיות שבעניין, שוויטרס הצליח ליצור את ה"מרץ". דאדא של איש אחד. בניגוד לאחרים, שוויטרס עבד ללא הפסקה כשהוציא כל זבל אפשרי שמצא ויצר ממנו קולאז'ים משונים. הוא לקח גם את הזבל הזה ויצר ממנו את המרצבאו. מבצר של דברים יומיומיים שהפכו לאיזה מין מקדש אבסורד שכזה. זה רק מחזק את העניין כשעשורים אחר כך, בחור יפני שמאס בנגינת מוזיקה מלודית החל לעשות נויז וקרא לעצמו "מרצבאו". שוויטרס בעיני הוא האמנים היותר מעניינים של הדאדא. איש מלא חיים ושופע הומור. מספיק לשמוע את הפואמות המשונות שהקליט  בעיקר Ursonate, כדי להבין עד כמה הבן אדם שפע יצירתיות. הוא לוקח את מה שבאל ייצר בקרוואן הפילים ולוקח את העניין כמה צעדים קדימה. הקול האנושי ככלי נגינה. מאוחר יותר, יעשו את זה רבים כמו דאמו סוזוקי ב-Can, יורק אצל רדיוהד, רוברט וויאט וגם אצלנו בארץ עם שולץ האיום. המחווה שבריאן אינו עשה לשוויטרס בשיר Kurt's Rejoinder היא רק קצה הקרחון של ההשפעה של שוויטרס בפרט והדאדא בכלל על כל מה שבא אחריו.

Ursonate - שוויטרס

על הדרך, הייתה גם תנועת דאדא בניו יורק. כשהפועלים בה הם פרנסיס פיקביה, מאן ריי ומרסל דושאן (שהוא בעצמו מין אמן עצמאי שפועל במעין סגנון אישי משלו. מרוחק גם מהדאדא.). דושאן שזעזע את עולם האמנות עם פסל "המזרקה" המפורסם שלו, חתם סופית את ההשפעה הגדולה של הדאדא על הכל. מאז, אינספור אמנים חיקו את העניין. חלקם פשוט המשיכו את הרוח הלאה אבל בצורה אחרת. דברים באמת חלחלו לתודעה האנושית, אחרי שפעילותם של הדאדאיסטים דעכה.


דושאן - המזרקה

ובאיזשהו מובן, אפשר לחשוב על זה שהדאדא מעולם לא מת במורשת שהותיר באנטי מורשת שלו: בחתרנות, בבעיטה בממסד. מאז אפשר להגיד שהדאדא תפסה צורה שמסרבת להיות צורה. חלק מהדאדאיסטים המקוריים הרגישו שובע מהניהיליזם ופרשו לחיים שקטים, חלקם הצטרפו לסוראליסטיים, חלקם המשיכו לפעול בדרך האנטי ממסדית שלהם. מרסל ינקו שעלה לארץ והתיישב בעין הוד דיבר בריאיון (וגם תודה לאל! אמן משפיע מדבר בשפתנו שלנו!) על הדאדא ועל איך הרוח נשארה בחזון האקספרימנטלי של האמנות, על הדאדאיסטים כאנשים שיודעים ליהנות מהחיים ועל השאלה של אמנות בקבוצה לעומת אינדיבידואליות מוחלטת (כמו ינקו ושוויטרס).

הדברים של ינקו לגבי אמנות ניסיונית נותרה נכונה. ההשראה המשיכה לשרור בקרב רבים. וזה נראה מובהק ביותר - אצל הסוריאליסטיים, אצל הפופ ארט, אצל סמואל בקט, אצל ג'ון קייג', אצל להקות הפוסט פאנק, אצל קפטן ביפהארט, אצל להקת פאוסט, אצל מונטי פייתון, אצל בריאן אינו, אצל דיוויד בואי, אצל פרנק זאפה שעוד הכריז על עצמו כדאדאיסט. הגאון המשופם שהיה ידוע בלא מעט מוזריות ופרובוקציות סיפר על גילוי הדאדא וכמה אושר זה הביא שיש שם למה שהוא עשה:

"בימים המוקדמים, לא ידעתי בכלל איך לקרוא לאמנות שעשיתי. אתם יכולים לדמיין כמה שמחתי כשגיליתי שלמישהו בארץ רחוקה היה את אותו רעיון וגם - שם קצר ונחמד לרעיון הזה"

דוקו נהדר על הדאדא מאת הלמוט הרבסט. שימו לב איך הדוקו בעצמו מוצג בצורה ביזארית ומשונה שתואמת את רוח הדאדא.

ושוב נותר לחשוב, מה היה קורה ללא הדאדא? שימו לב, כי הרבה השוואות נעשו פה לסצנות שקמו בחצי השני של המאה ה-20 לזו של הדאדא. האם מישהו היה מרים את הכפפה ללא הדאדא על מנת להשתחרר מהכבלים של האמנות הממוסדת כדי ליצור משהו חדש? האם למישהו היה את האומץ לנטוש את הכל למען האידאלים שלו שמורכבים מחוסר משמעות ושום כלום? האם אפשר לדמיין משהו כזה נעשה היום אצלנו במאה ה-21? כל אלה ואלה הן שאלות שהתשובה אליהן קשה, שכמו הדאדא עצמה - יש יותר שאלות מתשובות. ואולי פשוט ניוותר עם העניין של השאלות, נגיד תודה לדאדא ולא תודה לדאדא, דאדא תודה, תודה למי מה. דאדא זו דרך לעשות דברים אחרת. חסה. אני מבין. אוקיי. לסיום ניפרד עם הטוקינג הדס. עוד להקת סטודנטים לאמנות שלקחו שיר של הוגו באל Gadji beri bimbra והתאימו אותו לרוח התקופה של סוף סבנטיז ותחילת אייטיז (אפשר לחשוב על דיוויד ביירן כמעין דאדאיסט שכזה לא?). זה רק מראה שדאדא זה צעיר לנצח. לפני שנתיים, חגגנו 100 שנה להיווסדה של התנועה, ואין שום סימן של הזדקנות וחוסר רלוונטיות בימינו אנו. פשוט תזכרו את דבריו הנפלאים של צארה במניפסט שכתב ב-1918:

דאדא הוא חיידק בתול
דאדא מתנגד לחיי מותרות
דאדא
חברה אנונימית לניצול רעיונות
לדאדא 391 גישות וצבעים המשתנים בהתאם למינו של הנשיא
הוא משתנה - אומר הן - ובאותה העת אומר את ההפך - ללא
חשיבות - צורח - יוצא לדיג עם חכה
דאדא הוא זיקית השינוי המהיר והאינטרסנטי
דאדא מתנגד לעתיד
דאדא מת.
דאדא הוא אידיוט.
יחי דאדא.
דאדא איננו אסכולה ספרותית, צרח.

הרס - למה ולמי? (ולמה כל כך אהבנו להרוס דברים כשהיינו בני 5?)

טוב... וואו... הנה נחמד לחזור. מלא מלא זמן שבו הרגשתי שאני לא יכול לכתוב מסיבות שונות. אם לא היו לי רעיונות, או הרגשתי שאני לאט לאט מתחיל לאבד עניין. אז הנחתי לזה קצת. לאט לאט עם הזמן, הבנתי שמוזיקה היא חלק חיוני בעולם הזה ולא רק היא בזכות עצמה. יש לה תפקידים רבים כמו שידור רגשות ותחושות בנוגע לנושאים מסוימים. מה שהוביל אותי לשינוי שהולך לקחת את הבלוג למקום אחר לאו דווקא מוזיקלי. לא. אני לא מפסיק לכתוב על מוזיקה. חס וחס. אבל מה שכן, עניין הגיוון בנושאים ועיסוק בכל מיני שאלות היה אצלי בראש למשך זמן רב עד שהחלטתי להרים את הכפפה. אז הנה השלב החדש של The Song Remains the Same, אני מקווה שתאהבו, אני אוהב אתכם אנשים יקרים שקוראים את זה. ולכן, זה הולך להיות שונה לגמרי. שאלה שבאה אצלי מדי פעם והייתי מדבר עם חברים בנושא הולכת לקבל את הבמה בפוסט הזה, כשאתחיל עם הקדמה קישורית-מוזיקלית.

ידוע עד כמה אני אוהב מוזיקה אנטי מיינסטרימית, אנטי מתפשרת, אנטי בולשיט. מוזיקה שבועטת ישר בביצים, חסרת רסן ונכנסת ישר בלי רחמים. אם אלה המהפכות במוזיקה הקלאסית של איגור סטרווינסקי, אדגר וארז וכל החבר'ה, הג'אז האוונגרדי המוטרף של אורנט קולמן, אלברט איילר ועוד ועוד, לאמנים שוברי טאבוים שונים כמו פרנק זאפה, לו ריד וקפטן ביפהארט, דרך להקות פרוג ששוברות את ההגדרה הפרוגית ומסרבות לזרום עם הסממן המובהק של 9/8 כמו הנרי קאו, ארט ברז ומאגמה, הפאנק, הפוסט פאנק, הנו ווייב והג'אז פאנק הקוצני והאנרכיסטי של חבר'ה כמו הבירדת'דיי פארטי, הסטוג'ס, ג'יימס צ'אנס, ג'ון זורן, סוואנס ועד להיפ הופ אגרסיבי, הרסני וחסר רחמים כמו דת' גריפס. תמיד אהבתי את תחושת ההרס הזו. ולא רק במוזיקה, אלא באמנות בכללי ואולי אפילו בחיים. יש משהו בנו שאוהב להרוס הכל עד היסוד. אי אפשר להתכחש ליצר הראשוני הזה של אלימות והרסנות. זה חלק מאיתנו. אין קדושים. ולכן, אני אגש לאותה שאלה שהעסיקה אותי: האם הרס הוא נחוץ למען יצירה חדשה? ואולי גם, האם לא מדובר בהרס, אלא כחלק מאבולוציה שתפקיד הזרימה שלה טבעי?

נסתכל על הנושא של הרס וחורבן לאורך ההיסטוריה כדי להסתכל על הצדדים שבו. אם הוא טוב או רע. האם זה בא מנון קונפורמיזם טהור או מסיבות אחרות וגדולות יותר? מדובר בעניין אמביוולנטי. מצד אחד, גדלנו על הידיעה כי הרס הוא דבר נורא, מחריב, מסיים. בחברה תרבותית, חונכנו לסובלנות ועלינו להשתלט על עצמנו, לעומת זאת, כמו שאמרתי, אנחנו חייבים להודות שהיצר ההרסני נמצא בנו ואי אפשר להתכחש אליו. מי לא אהב להרוס את ארמון החול שחבר שלו בנה? מי לא אוהב לראות קצת אקשן בעניין? ועל זה אני רוצה לדבר. אותו אקשן בין אם היה חומרי או רוחני, בין אם ניתן להתווכח עליו על כמה היה חיוני או לא, אי אפשר להגיד שלא נוצר פה משהו. אז בואו נסתכל רגע על אחת ההתרחשויות הכי קיצוניות בעולם המערבי שנעשו ע"י בחור מזוקן ושמו קרל מרקס.

רוברט וויאט?! לעעעעע זהו קרל!

מרקס, אבי המרקסיזם שהיה השפעה לתורות רבות ובראשן הקומוניזם. הבחור שכתב יחד עם פרידריך אנגלס את המניפסט הקומוניסטי ובעקבות זאת, השפיע על אינספור אנשים בעולם לנקוט בדרך זו. הקומוניזם היה לדרכם של רבים. בין אם השיטה הזו עבדה או לא, זה נושא אחר ושנוי במחלוקת. אבל שום ספק שבעולם שהיה פה חתיכת שינוי. ואותו שינוי תואר ע"י מרקס כשדיבר על מהפכה גדולה שתשנה את הכל, כמו שאפשר לקרוא בדבריו:

"אין כלי הנשק של הביקורת יכולים לבוא במקום ביקורת שבאמצעות כלי הנשק. רק באמצעותה של עוצמה חומרית ניתן להפוך את העוצמה החומרית על פיה, אולם גם התיאוריה נהפכת לעוצמה חומרית מרגע שהיא נאחזת בהמונים."

עוצמה חומרית. לא סתם, מרקס אמר כי חייבים להשתמש בעוצמה פיזית כדי לשנות את המציאות. אמרה שנויה במחלוקת, הרס הסדר הקיים הידוע, הפיכת התורה לסדר יום ע"י כוח פיזי. שינוי עצום בתחום הכלכלי-חברתי. בין אם זה היה טוב או לא, אי אפשר להכחיש שאותה הפיכה השפיעה על רבים לנקוט בשיטה זו. אם ברוסיה, או קובה, או סין, או רומניה. מרקס היה הילד שהתעצבן על המצב בזמנו לפני ניסוח תורת המרקסיזם ולמעשה, בעט והרס את מגדל הלגו שהחברה בנתה. שינוי עצום, הוביל למספר דברים. לטוב ולרע. יש פה שינוי עצום באמצעות הפעלת כוח פיזי. השאלה היא האם זה תמיד צריך לפעול מתוך כוח פיזי? נעזוב רגע את הפילוסופיה ואת המאה ה-19 ונלך אל האמנות. אל הרס שהוא לאו דווקא פיזי, אבל אפשר להתייחס אליו ככה בגלל העובדה כי אותן פעולות ומהפכות נעשו בתקופות שבהן ממסד גבוה ראה בזה כמעין "הרס" שמחלל את קודשי הקודשים הידועים באמנות על כל סוגיה.

                                       ואיך אפשר בלי אלכס ובטהובן כשמדברים על זה?

המאה ה-20 הייתה תקופה מדהימה באמנות. כל הזמן חידוש אחרי חידוש. סגנונות שונים. לא עוד ציורים מדויקים שנחשבים "יפים". כמה אפשר עם זה? ככה הגיעו קבוצות שונות שערערו על סדר היום. אם זו קבוצת "הגשר" מתנועת האקספרסיוניזם הגרמני, תנועת הדאדא או טפטופי הצבע האגרסיביים בציורים של ג'קסון פולוק. מרסל דושאן, כנראה הפנים של הדאדא כי "ציור שלא מזעזע לא שווה ליצירה". וידוע שדושאן אהב לזעזע את כולם עם פסלים כמו "המזרקה" שהיה למעשה משתנה הפוכה. תנועת הדאדא בעטה במוסכמות האמנות, מתחה את הגבולות, עוררה שאלות כמו "מהי אמנות?". יש שיגידו שחבר'ה כמו דושאן וחבריו הדאדאיסטיים היו שרלטנים, אבל הנה דוגמה מצוינת להרס הדעה כי אמנות צריכה להיות "יפה" ו"גבוהה". שינוי קיצוני חיובי שהוביל להתקדמות לא רק בתחום האמנות אלא גם מעבר לזה. כנ"ל על פולוק שבכלל אתגר את עולם האמנות עם שפיכות הצבע שלו. פולוק עצמו שהיה אישיות מאוד קשה וטיפוס די אלים, הוביל גם לחידושים והראה לאנשים איך לבטא את הרגשות המחורבנים ביותר על הקנבס.

פולוק הוא דוגמה נוספת מצוינת להרס לאו דווקא פיזי (זה היה בחייו) שמחליט לשנות הכל. פולוק אחרי שנים של התמקצעות ויצירה כמו מהפכנים רבים לפניו, החליט "להרוס" את המורשת האמנותית המוכרת עם טפטופי צבע חסרי רחמים. לא כמו העמית שלו באסכולה הניו יורקית, מארק רותקו שהיה יוצר ציורים שחשפו אישיות שברירית, עדינה ומלנכולית, פולוק השתמש בכוח כדי להביע את עצמו, ייצוג ויזואלי להרס העצמי שלו. פולוק היה אולי ה-ייצוג ל"הרס" האמנותי הזה. אותו "הרס" שעד היום מרתק עיניים של צופים שפשוט נתפסים ממש חזק בכל הערבוביה הזו.

דושאן פוטוגני

המקבילה המוזיקלית לציורים של פולוק הוא סגנון הפרי ג'אז שבא עם מר אורנט קולמן. ערעור המוסכמות של הג'אז. קולמן זרק לעזאזל את החוקים הידועים. הרמוניה, אלתורים לפי סולם מוסכם ומוטיב מרכזי. בעיקר אחרי האלבום שלו (אחד האלבומים האהובים עליי) Free Jazz זעזע את הג'אזיסטים של זמנו. טענו שזה "אנטי ג'אז", "אנטי מוזיקה", קולמן אפילו חטף מכות על המהפכה שלו. העובדה שקולמן לא ויתר ושאף לשנות את המוזיקה הראתה כמה המהפכה שלו הובילה לפיצוץ מוזיקלי. אם אלא ג'אזיסטים ואפילו רוקרים, הפך קולמן לאחד מנגני הג'אז החשובים ביותר. זוהי מהפכה שהתוכן שלה היה די אגרסיבי אבל תגובת הקהל גרמה לאגרסיות. אם אפשר לחשוב על מהפכה שכן הציתה בכולם יצר אלים שכזה, זו המהפכה המוזיקלית של קולמן. מה שהזכיר לנו אחרי זה כמה היצר הילדותי וההרסני בנו מאוד חיוני ובא אחרי זה להרבה מוזיקאים שלקחו מאורנט השפעה. אם אלה הפאנקיסטים. ואם כבר מדברים על ג'אז, בואו נדבר על הביטניקים.

תנועה מהפכנית לא פחות הייתה תנועת הביטניקים. המנהיגים הבולטים שלה: אלן גינסברג, ויליאם בורוז וג'ק קרואק, חבורת אמריקניים שהיכרו היטב שירה וספרות על גווניה והחליטו שנמאס. הגיע הזמן לתת ביטוי לסגנון חדש בספרות. ספונטני יותר, מודרני, לא שם על אף אחד. וכאלה היו הביטניקים, שהיו מדי פעם מסתבכים עם החוק כשהיו פושעים ברחובות בלילה. מין הצהרה שכזו וקריאת תיגר על החיים הנורמטיביים. יש האומרים שהתנועה הזו נולדה לאחר הירצחו של דיוויד קאמרר ע"י לוסיאן קאר. האחרון, בן 19, גם הוא ביטניק חלוץ רצח את קאמרר שהיה הומוסקסואל עם אובססיה לקאר. יש שיאמרו שבעקבות זאת, איש איש הלך לדרכו והגיע להנפיק יצירות ספרותיות גדולות. אם זה בורוז שגם הוא היה במסע של הרס עצמי עד ליצירת "ארוחה עירומה", קרואק שטייל ובסוף הוציא את "בדרכים" וגינסברג שזעזע את כולם עם הפואמה שלו "יללה".

שוב פעם אנחנו שואלים את עצמנו, האם פעילויות קיצוניות מביאות ליצירות חדשות? האם כל דבר חדש מגיע מתוך חורבן והרס בלתי נמנעים? אם זה אפילו המפץ הגדול, המגפה השחורה, המהפכה הצרפתית או השואה, כל אלה הם דוגמאות לאירועים עצומים שהובילו לתקומות, דברים חדשים. עכשיו עם הבלבול הזה, אני אתן במה למר ברל כצנלסון אחרי שחבר חשף אותי לדבריו:

"המהפכנות הפרימיטיבית, המאמינה בהריסה כוללת כתרופה מושלמת לכל הפורענות החברתית, מזכירה בכמה מגילוייה את הילד בגיל מסוים, כשהוא מבקש לגלות את יכולתו ולחדור לתוך תוכם של דברים על ידי שבירת צעצועיו. כנגד המהפכנות הפרימיטיבית הזאת מעמידה תנועתנו, מטבע ברייתה, את המהפכנות הקונסטרקטיבית. אף זו איננה משלימה כל - שהוא עם ליקויי העולם הקיים, ורואה את הצורך במהפכה לכל עומקה, אלא שהיא יודעת עד מה מוגבל כוחה היוצר של ההרסנות, והיא מכוונת את מאמציה במגמת הבניה, שרק היא מבטיחה את ערך המהפכה... לפיכך היא (המהפכנות) מודדת את ערך המהפכה לא בכמות הדם שנשפך (כמו שלימד נביאם של "הציונים המהפכנים"), אלא בכוח הבנייה שלה, בידיעת דרכי הבניין, בהדריכה את אנשיה לקראת מאמץ בניין ושיטות בניין מתוקנות." - מתוך "במבחן" של כצנסלון

הדברים של כצנלסון מעולים כדי לענות על התשובה לשאלה שאמנם עדיין היא מאוד חמקמקה בתשובה שלה, אבל מקבלת מענה מובן כשכצנלסון אומר שזה לא ההרס שמוביל למהפכה, אלא אותם אנשים. אותם אנשים שבונים, שיודעים מה הם עושים. כשסטאלין אמר שאי אפשר לעשות מהפכה בכפפות משי, לא הייתה הכוונה לעשות מהפכה לשם המהפכה. שום ניהיליזם אלים, אלא עמידה מאחורי המטרה. ברור שמדובר באישיות שונה לכל אדם. בין אם זו הנבואיות של מרקס, אמרותיו של דושאן או מעשיהם של הביטניקים. הם ידעו מה הם רוצים ואם היה מדובר בפשוט מהפכה, לא הרווחנו מזה כלום. האלימות, האגרסיביות לא חייבת להיות חלק מזה, אבל בהחלט צריך להיות טון תקיף.

לא סתם אי שם באירופה במאה ה-20, הפיזיקאי מקס פלאנק נתן במה לצעיר אלמוני בשם אלברט איינשטיין לסתור את מכניקת הקוונטים שלו עם תורת היחסות שעד אז אף אחד לא הקשיב לו. פלאנק ראה כי איינשטיין השקיע מלא מלא מלא מלא מחשבה (וזה עלה לו) באותה תורה שהפכה לאחת התגליות החשובות ביותר אי פעם. שוב קראו לזה הרס של המחשבה המקובלת למען שינוי אדיר. אבל אותו הרס נעשה בחכמה. איך אומרים? לא מחנטרשים על הכלים וקוראים לזה פרי ג'אז ולא מתעצלים על הלחנה וקוראים לזה מינימליזם. אם נסתכל על הכל לאחור עכשיו זה היה די פשוט. ההרס הוא לא המטרה אלא הכלי. ההרס משרת את המטרה שעליה חשבו אותם אנשים. בין אם אתם מסכימים שדברים מגיעים כשמשתמשים בכוח או לא, בואו נסכים שאותו כוח בא עם מטרה ועל הדרך נסכים שכולנו אהבנו להרוס צעצועים כשהיינו ילדים.