הרס - למה ולמי? (ולמה כל כך אהבנו להרוס דברים כשהיינו בני 5?)

טוב... וואו... הנה נחמד לחזור. מלא מלא זמן שבו הרגשתי שאני לא יכול לכתוב מסיבות שונות. אם לא היו לי רעיונות, או הרגשתי שאני לאט לאט מתחיל לאבד עניין. אז הנחתי לזה קצת. לאט לאט עם הזמן, הבנתי שמוזיקה היא חלק חיוני בעולם הזה ולא רק היא בזכות עצמה. יש לה תפקידים רבים כמו שידור רגשות ותחושות בנוגע לנושאים מסוימים. מה שהוביל אותי לשינוי שהולך לקחת את הבלוג למקום אחר לאו דווקא מוזיקלי. לא. אני לא מפסיק לכתוב על מוזיקה. חס וחס. אבל מה שכן, עניין הגיוון בנושאים ועיסוק בכל מיני שאלות היה אצלי בראש למשך זמן רב עד שהחלטתי להרים את הכפפה. אז הנה השלב החדש של The Song Remains the Same, אני מקווה שתאהבו, אני אוהב אתכם אנשים יקרים שקוראים את זה. ולכן, זה הולך להיות שונה לגמרי. שאלה שבאה אצלי מדי פעם והייתי מדבר עם חברים בנושא הולכת לקבל את הבמה בפוסט הזה, כשאתחיל עם הקדמה קישורית-מוזיקלית.

ידוע עד כמה אני אוהב מוזיקה אנטי מיינסטרימית, אנטי מתפשרת, אנטי בולשיט. מוזיקה שבועטת ישר בביצים, חסרת רסן ונכנסת ישר בלי רחמים. אם אלה המהפכות במוזיקה הקלאסית של איגור סטרווינסקי, אדגר וארז וכל החבר'ה, הג'אז האוונגרדי המוטרף של אורנט קולמן, אלברט איילר ועוד ועוד, לאמנים שוברי טאבוים שונים כמו פרנק זאפה, לו ריד וקפטן ביפהארט, דרך להקות פרוג ששוברות את ההגדרה הפרוגית ומסרבות לזרום עם הסממן המובהק של 9/8 כמו הנרי קאו, ארט ברז ומאגמה, הפאנק, הפוסט פאנק, הנו ווייב והג'אז פאנק הקוצני והאנרכיסטי של חבר'ה כמו הבירדת'דיי פארטי, הסטוג'ס, ג'יימס צ'אנס, ג'ון זורן, סוואנס ועד להיפ הופ אגרסיבי, הרסני וחסר רחמים כמו דת' גריפס. תמיד אהבתי את תחושת ההרס הזו. ולא רק במוזיקה, אלא באמנות בכללי ואולי אפילו בחיים. יש משהו בנו שאוהב להרוס הכל עד היסוד. אי אפשר להתכחש ליצר הראשוני הזה של אלימות והרסנות. זה חלק מאיתנו. אין קדושים. ולכן, אני אגש לאותה שאלה שהעסיקה אותי: האם הרס הוא נחוץ למען יצירה חדשה? ואולי גם, האם לא מדובר בהרס, אלא כחלק מאבולוציה שתפקיד הזרימה שלה טבעי?

נסתכל על הנושא של הרס וחורבן לאורך ההיסטוריה כדי להסתכל על הצדדים שבו. אם הוא טוב או רע. האם זה בא מנון קונפורמיזם טהור או מסיבות אחרות וגדולות יותר? מדובר בעניין אמביוולנטי. מצד אחד, גדלנו על הידיעה כי הרס הוא דבר נורא, מחריב, מסיים. בחברה תרבותית, חונכנו לסובלנות ועלינו להשתלט על עצמנו, לעומת זאת, כמו שאמרתי, אנחנו חייבים להודות שהיצר ההרסני נמצא בנו ואי אפשר להתכחש אליו. מי לא אהב להרוס את ארמון החול שחבר שלו בנה? מי לא אוהב לראות קצת אקשן בעניין? ועל זה אני רוצה לדבר. אותו אקשן בין אם היה חומרי או רוחני, בין אם ניתן להתווכח עליו על כמה היה חיוני או לא, אי אפשר להגיד שלא נוצר פה משהו. אז בואו נסתכל רגע על אחת ההתרחשויות הכי קיצוניות בעולם המערבי שנעשו ע"י בחור מזוקן ושמו קרל מרקס.

רוברט וויאט?! לעעעעע זהו קרל!

מרקס, אבי המרקסיזם שהיה השפעה לתורות רבות ובראשן הקומוניזם. הבחור שכתב יחד עם פרידריך אנגלס את המניפסט הקומוניסטי ובעקבות זאת, השפיע על אינספור אנשים בעולם לנקוט בדרך זו. הקומוניזם היה לדרכם של רבים. בין אם השיטה הזו עבדה או לא, זה נושא אחר ושנוי במחלוקת. אבל שום ספק שבעולם שהיה פה חתיכת שינוי. ואותו שינוי תואר ע"י מרקס כשדיבר על מהפכה גדולה שתשנה את הכל, כמו שאפשר לקרוא בדבריו:

"אין כלי הנשק של הביקורת יכולים לבוא במקום ביקורת שבאמצעות כלי הנשק. רק באמצעותה של עוצמה חומרית ניתן להפוך את העוצמה החומרית על פיה, אולם גם התיאוריה נהפכת לעוצמה חומרית מרגע שהיא נאחזת בהמונים."

עוצמה חומרית. לא סתם, מרקס אמר כי חייבים להשתמש בעוצמה פיזית כדי לשנות את המציאות. אמרה שנויה במחלוקת, הרס הסדר הקיים הידוע, הפיכת התורה לסדר יום ע"י כוח פיזי. שינוי עצום בתחום הכלכלי-חברתי. בין אם זה היה טוב או לא, אי אפשר להכחיש שאותה הפיכה השפיעה על רבים לנקוט בשיטה זו. אם ברוסיה, או קובה, או סין, או רומניה. מרקס היה הילד שהתעצבן על המצב בזמנו לפני ניסוח תורת המרקסיזם ולמעשה, בעט והרס את מגדל הלגו שהחברה בנתה. שינוי עצום, הוביל למספר דברים. לטוב ולרע. יש פה שינוי עצום באמצעות הפעלת כוח פיזי. השאלה היא האם זה תמיד צריך לפעול מתוך כוח פיזי? נעזוב רגע את הפילוסופיה ואת המאה ה-19 ונלך אל האמנות. אל הרס שהוא לאו דווקא פיזי, אבל אפשר להתייחס אליו ככה בגלל העובדה כי אותן פעולות ומהפכות נעשו בתקופות שבהן ממסד גבוה ראה בזה כמעין "הרס" שמחלל את קודשי הקודשים הידועים באמנות על כל סוגיה.

                                       ואיך אפשר בלי אלכס ובטהובן כשמדברים על זה?

המאה ה-20 הייתה תקופה מדהימה באמנות. כל הזמן חידוש אחרי חידוש. סגנונות שונים. לא עוד ציורים מדויקים שנחשבים "יפים". כמה אפשר עם זה? ככה הגיעו קבוצות שונות שערערו על סדר היום. אם זו קבוצת "הגשר" מתנועת האקספרסיוניזם הגרמני, תנועת הדאדא או טפטופי הצבע האגרסיביים בציורים של ג'קסון פולוק. מרסל דושאן, כנראה הפנים של הדאדא כי "ציור שלא מזעזע לא שווה ליצירה". וידוע שדושאן אהב לזעזע את כולם עם פסלים כמו "המזרקה" שהיה למעשה משתנה הפוכה. תנועת הדאדא בעטה במוסכמות האמנות, מתחה את הגבולות, עוררה שאלות כמו "מהי אמנות?". יש שיגידו שחבר'ה כמו דושאן וחבריו הדאדאיסטיים היו שרלטנים, אבל הנה דוגמה מצוינת להרס הדעה כי אמנות צריכה להיות "יפה" ו"גבוהה". שינוי קיצוני חיובי שהוביל להתקדמות לא רק בתחום האמנות אלא גם מעבר לזה. כנ"ל על פולוק שבכלל אתגר את עולם האמנות עם שפיכות הצבע שלו. פולוק עצמו שהיה אישיות מאוד קשה וטיפוס די אלים, הוביל גם לחידושים והראה לאנשים איך לבטא את הרגשות המחורבנים ביותר על הקנבס.

פולוק הוא דוגמה נוספת מצוינת להרס לאו דווקא פיזי (זה היה בחייו) שמחליט לשנות הכל. פולוק אחרי שנים של התמקצעות ויצירה כמו מהפכנים רבים לפניו, החליט "להרוס" את המורשת האמנותית המוכרת עם טפטופי צבע חסרי רחמים. לא כמו העמית שלו באסכולה הניו יורקית, מארק רותקו שהיה יוצר ציורים שחשפו אישיות שברירית, עדינה ומלנכולית, פולוק השתמש בכוח כדי להביע את עצמו, ייצוג ויזואלי להרס העצמי שלו. פולוק היה אולי ה-ייצוג ל"הרס" האמנותי הזה. אותו "הרס" שעד היום מרתק עיניים של צופים שפשוט נתפסים ממש חזק בכל הערבוביה הזו.

דושאן פוטוגני

המקבילה המוזיקלית לציורים של פולוק הוא סגנון הפרי ג'אז שבא עם מר אורנט קולמן. ערעור המוסכמות של הג'אז. קולמן זרק לעזאזל את החוקים הידועים. הרמוניה, אלתורים לפי סולם מוסכם ומוטיב מרכזי. בעיקר אחרי האלבום שלו (אחד האלבומים האהובים עליי) Free Jazz זעזע את הג'אזיסטים של זמנו. טענו שזה "אנטי ג'אז", "אנטי מוזיקה", קולמן אפילו חטף מכות על המהפכה שלו. העובדה שקולמן לא ויתר ושאף לשנות את המוזיקה הראתה כמה המהפכה שלו הובילה לפיצוץ מוזיקלי. אם אלא ג'אזיסטים ואפילו רוקרים, הפך קולמן לאחד מנגני הג'אז החשובים ביותר. זוהי מהפכה שהתוכן שלה היה די אגרסיבי אבל תגובת הקהל גרמה לאגרסיות. אם אפשר לחשוב על מהפכה שכן הציתה בכולם יצר אלים שכזה, זו המהפכה המוזיקלית של קולמן. מה שהזכיר לנו אחרי זה כמה היצר הילדותי וההרסני בנו מאוד חיוני ובא אחרי זה להרבה מוזיקאים שלקחו מאורנט השפעה. אם אלה הפאנקיסטים. ואם כבר מדברים על ג'אז, בואו נדבר על הביטניקים.

תנועה מהפכנית לא פחות הייתה תנועת הביטניקים. המנהיגים הבולטים שלה: אלן גינסברג, ויליאם בורוז וג'ק קרואק, חבורת אמריקניים שהיכרו היטב שירה וספרות על גווניה והחליטו שנמאס. הגיע הזמן לתת ביטוי לסגנון חדש בספרות. ספונטני יותר, מודרני, לא שם על אף אחד. וכאלה היו הביטניקים, שהיו מדי פעם מסתבכים עם החוק כשהיו פושעים ברחובות בלילה. מין הצהרה שכזו וקריאת תיגר על החיים הנורמטיביים. יש האומרים שהתנועה הזו נולדה לאחר הירצחו של דיוויד קאמרר ע"י לוסיאן קאר. האחרון, בן 19, גם הוא ביטניק חלוץ רצח את קאמרר שהיה הומוסקסואל עם אובססיה לקאר. יש שיאמרו שבעקבות זאת, איש איש הלך לדרכו והגיע להנפיק יצירות ספרותיות גדולות. אם זה בורוז שגם הוא היה במסע של הרס עצמי עד ליצירת "ארוחה עירומה", קרואק שטייל ובסוף הוציא את "בדרכים" וגינסברג שזעזע את כולם עם הפואמה שלו "יללה".

שוב פעם אנחנו שואלים את עצמנו, האם פעילויות קיצוניות מביאות ליצירות חדשות? האם כל דבר חדש מגיע מתוך חורבן והרס בלתי נמנעים? אם זה אפילו המפץ הגדול, המגפה השחורה, המהפכה הצרפתית או השואה, כל אלה הם דוגמאות לאירועים עצומים שהובילו לתקומות, דברים חדשים. עכשיו עם הבלבול הזה, אני אתן במה למר ברל כצנלסון אחרי שחבר חשף אותי לדבריו:

"המהפכנות הפרימיטיבית, המאמינה בהריסה כוללת כתרופה מושלמת לכל הפורענות החברתית, מזכירה בכמה מגילוייה את הילד בגיל מסוים, כשהוא מבקש לגלות את יכולתו ולחדור לתוך תוכם של דברים על ידי שבירת צעצועיו. כנגד המהפכנות הפרימיטיבית הזאת מעמידה תנועתנו, מטבע ברייתה, את המהפכנות הקונסטרקטיבית. אף זו איננה משלימה כל - שהוא עם ליקויי העולם הקיים, ורואה את הצורך במהפכה לכל עומקה, אלא שהיא יודעת עד מה מוגבל כוחה היוצר של ההרסנות, והיא מכוונת את מאמציה במגמת הבניה, שרק היא מבטיחה את ערך המהפכה... לפיכך היא (המהפכנות) מודדת את ערך המהפכה לא בכמות הדם שנשפך (כמו שלימד נביאם של "הציונים המהפכנים"), אלא בכוח הבנייה שלה, בידיעת דרכי הבניין, בהדריכה את אנשיה לקראת מאמץ בניין ושיטות בניין מתוקנות." - מתוך "במבחן" של כצנסלון

הדברים של כצנלסון מעולים כדי לענות על התשובה לשאלה שאמנם עדיין היא מאוד חמקמקה בתשובה שלה, אבל מקבלת מענה מובן כשכצנלסון אומר שזה לא ההרס שמוביל למהפכה, אלא אותם אנשים. אותם אנשים שבונים, שיודעים מה הם עושים. כשסטאלין אמר שאי אפשר לעשות מהפכה בכפפות משי, לא הייתה הכוונה לעשות מהפכה לשם המהפכה. שום ניהיליזם אלים, אלא עמידה מאחורי המטרה. ברור שמדובר באישיות שונה לכל אדם. בין אם זו הנבואיות של מרקס, אמרותיו של דושאן או מעשיהם של הביטניקים. הם ידעו מה הם רוצים ואם היה מדובר בפשוט מהפכה, לא הרווחנו מזה כלום. האלימות, האגרסיביות לא חייבת להיות חלק מזה, אבל בהחלט צריך להיות טון תקיף.

לא סתם אי שם באירופה במאה ה-20, הפיזיקאי מקס פלאנק נתן במה לצעיר אלמוני בשם אלברט איינשטיין לסתור את מכניקת הקוונטים שלו עם תורת היחסות שעד אז אף אחד לא הקשיב לו. פלאנק ראה כי איינשטיין השקיע מלא מלא מלא מלא מחשבה (וזה עלה לו) באותה תורה שהפכה לאחת התגליות החשובות ביותר אי פעם. שוב קראו לזה הרס של המחשבה המקובלת למען שינוי אדיר. אבל אותו הרס נעשה בחכמה. איך אומרים? לא מחנטרשים על הכלים וקוראים לזה פרי ג'אז ולא מתעצלים על הלחנה וקוראים לזה מינימליזם. אם נסתכל על הכל לאחור עכשיו זה היה די פשוט. ההרס הוא לא המטרה אלא הכלי. ההרס משרת את המטרה שעליה חשבו אותם אנשים. בין אם אתם מסכימים שדברים מגיעים כשמשתמשים בכוח או לא, בואו נסכים שאותו כוח בא עם מטרה ועל הדרך נסכים שכולנו אהבנו להרוס צעצועים כשהיינו ילדים.