סה"כ צפיות בדף

‏הצגת רשומות עם תוויות allen ginsberg. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות allen ginsberg. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 15 במאי 2018

אמריקה נתתי לך הכל ועכשיו את חייבת לי

תוצאת תמונה עבור ‪Childish Gambino - This Is America‬‏
הרבה מאיתנו בהייפים רבים לאחרונה. אצלנו, אנו נרגשים מהופעתו של מורנו ורבנו, דודו פארוק עם שירו החדש "ארמני". בשאר העולם, מלבד הניצחון הגדול באירוויזיון, כולם עדיין המומים מהכאוס הביזארי של דונלד גלובר אשר אולי ידוע יותר כצ'יילדיש גמבינו. בין אם במשחק או במוזיקה, הבן אדם מראה כל פעם למה מדובר בכישרון מיוחד. אבל מאז שבוע שעבר, אף אחד עדיין לא יודע איך לעכל את הדבר הזה. וכולכם יודעים מה אני מדבר. שבוע עבר מאז גמבינו הוציא לאור שיר חדש אחרי שאמר שפורש מהמוזיקה לחלוטין. אבל This Is America הוא סטירה מצלצלת לפנים. שבוע עבר, מאז ראינו את גלובר רוקד בצורה מדהימה, עושה פרצופים מעוותים למצלמה ובעיקר, עושה בלגן אחד גדול. וזו (כמו השיר) בדיוק כמו אמריקה. אני מרגיש חובה להוציא את דבריי לגבי השיר הזה שבאיזשהו מובן כבר צבר מומנטום ויוצר דיונים רבים. דונלד גרם פה לאיזושהי רעידת אדמה ואנשים באינטרנט מתחילים להתדיין, לחלוק אחד על השני, לשאול ולתהות.

ובו בזמן, אנחנו מאוהבים בטירוף של דונלד, בפרצופים המטורפים וצעדי הריקוד שנראים כמו עגור אחוז טירוף. הכל מתאחד ל-This Is America של צ'יילדיש גמבינו. הדבר החם שהולך עכשיו. כמות הממים שנעשתה בעקבות הקליפ גדולה יותר מכמות הגרביים שלי במגירה (כאילו שיש מה להשוות), כמות סרטוני התגובות והדיונים גדלים מרגע לרגע ונותר לשאול מה הקטע??? מה יש לכולם מהמזוקן המטורף הזה? ובכן, בואו נפתח את זה ככה. תורת היחסות הפרטית של איינשטיין, טוענת שאין מרחב וזמן מוחלטים. אם לא ניכנס לפרטים, ניקח דוגמה ונגיד שאם אדם מסוים ייסע במהירות גבוהה ביותר בחלל, בזמן שאצלו יעבור זמן מסוים, הזמן שעבר בכדור הארץ יהיה הרבה הרבה הרבה יותר גדול. נעזוב את הפיזיקה עכשיו ונאמר שאם אותו אדם מסוים חזר לכדור הארץ, הוא יראה שלא הרבה השתנה.



לפני קצת יותר מ-50 שנה, ג'ון קולטריין הגדול הקליט את הקטע המצמרר Alabama אחד הקטעים היפים ביותר עלי אדמות, קינה לנספי אירוע הפיגוע בכנסייה לשחורים באלבמה. אי שם בסבנטיז, ג'יימס בראון נהיה זועם במיוחד מהרגיל ותיעד אמריקה שסועה וכועסת אחרי רצח מרטין לותר קינג בFאנק אנרגטי מלא אש. בניינטיז, דיוויד בואי דיבר על הפחד שלו מאמריקאים ודונלד גלובר ב-2018, מצדיק בדיוק את הפחד של זיקית הרוק נ רול. במשך שנים, אמנים תיעדו את אמריקה וביקרו אותה על הרבה דברים. אם קיפוח השחורים, או תרבות הזבל האמריקאית והשחיתות הפוליטית (מישהו אמר פרנק זאפה?) או כמו במילותיו של אלן גינסברג: "אמריקה נתתי לך הכל ועכשיו אני כלום".

תוצאת תמונה עבור ‪Childish Gambino - This Is America‬‏

נעזוב את הניימדרופינג ונדבר על איך דונלד גלובר תפס לא רק את הכאוס של אמריקה היום, אלא דברים שאפילו חורגים מגבולה של האימפריה עצמה. בואו נתחיל במוקד ההפתעה, הקליפ. דונלד מפליא בצעדים לצלילי מקהלה אפריקאית ששרה מנגינה מסוימת באקסטזה, כשדונלד שר שכולנו רוצים לחגוג. אך לפתע מתוך שום מקום, הכאוס מתחיל. האוטופיה האפריקאית מופרת ע"י טראפ אכזרי ורומס עם בס עוצמתי, דונלד מרפרפ באדישות. וזה מה שהופך את השיר הזה לכל כך מצמרר. השירים שמתעדים מצבים קשים ונשארים מרגשים, הם אלה שחפים מדרמה ענקית. לצעוק ולהתמרמר על המצב לא בדיוק גורם לשערות לסמור. זו האדישות שמלווה בהגשת הטקסט. זה העניין שזה נראה שהאמן מציג מציאות בה אנשים רגילים לחלוטין לכאוס המטורף הזה. הכאוס שחל בקניון מצביע על הצביעות של אמריקה.


בואו נתחיל בעניין שאין יותר אחד שאוהב partypooping ממני. אוהב מסיבות אין ספק. אבל אם יש רגאטון ואנשים רוקדים לדבר הזה, הייתי מת לאיזה משהו שיהרוס את המערכת וישר ישנה את המוזיקה למשהו רקיד אבל מזעזע בו זמנית. וזה This Is America, עם הקיץ יבואו כל מיני להיטים שונים. ביניהם שירי פופ לעוסים וקיטשיים. חלקם יהיו רעים, חלקם יהיו טובים. חלקם יהיו שירי טראפ כיפיים (טראפ זה כיפי וזה מצחיק לרקוד לזה, אל תנסו להוכיח אחרת). אבל כולם יגרמו לכולם לרקוד וליהנות. אבל איך אפשר לרקוד וליהנות כשבחוץ, יש אלימות אקדחים בכל רחוב באמריקה? בטח שאפשר. בזמן שהשגרה מלווה בריקודים ומסיבות, החברה שרויה בכאוס אכזרי שמתערבב באוטופיה מחויכת. דונלד רוקד בזמן שכולם רצים בחניון להוציא את גופות הקורבנות של הקליפ. מקהלת גוספל עם סאונד חי ומלא חיים יכול להיגדע מיד עם הישמע קול הM-16.

במצב הרוח המשתנה של השיר משירה אפריקאית אקסטזית פופית סאנשיינית לבין טראפ אכזרי אחוז טירוף, דונלד גלובר מצליח לתפוס את האלימות השגרתית באמריקה שגוברת יומיום, כשלקראת סוף השיר, כשאנחנו מצפים שוב לברייקדאון עוצמתי, המציאות המטורפת של הבס האימתני משתלבת בקלות עם המסיבה של תחילת השיר אחרי ראפינג קצר על הבחור שזועם על אמריקה וטוען שהיא חייבת לו הרבה על עוגמת הנפש שנגרמה לו. ואם שוב נחזור לדבריו של גינסברג, שביקר את אמריקה השמרנית, אפשר לומר כי היום זה: אמריקה נתתי לך הכל ועכשיו את חייבת לי. סוף השיר שמשלב את שני האלמנטים, הרגוע והמתוח, השמח והמטורף, השפוי והפרנואידי, הרגיש מול האדיש ועוד ועוד, מייצג בצורה מדהימה את אמריקה. אומה שכולה תרבות פופ של ריקודים ופאן ובו זמנית, שרויה בתוך כאוס אלים ובלתי פוסק של אנשים שמוציאים אקדח ויורים במישהו כל שתי דקות.

תוצאת תמונה עבור ‪allen ginsberg america‬‏
גינסברג. צדק בדבריו על אמריקה עד היום.

על הדרך, אני חושב ש-This Is America לא רק רלוונטי לאמריקה עצמה, אבל לשלב את המציאות המשונה הזו גם בארצנו הקטנה, עם הודעה על מתיחות כל פעם וויכוחים בין מחנות שונים. זה לא משנה אם אתה בעד או נגד הממשלה, או מי צודק היהודים או הערבים ומי יצא הרע בסיפור, כל יום בארץ הזו מלווה בשגרה משונה של טירוף שנראה כנורמה מוחלטת. וזה יכול להיות רלוונטי לרבים. זה בדיוק העניין שדונלד תפס בדיוק בשיר הגדול הזה. השיר הזה שנמשך 3 דקות אבל מרגיש כמו אלבום שלם מתומצת עד הסוף. מה שהופך שיר לגדול זו הרלוונטיות שלו לתקופה. וזה אכן אחד כזה. שנים רבות אחרי רצח קנדי, מלקולם X וקינג, לנון עדיין אלימות ניכרת באמריקה וכנראה גם בכל מקום. ואנחנו לא לחוצים. זה שגרתי לחלוטין, כל אחד כבר מורגל למציאות מטורפת. ולמרות מקצב אכזר ובס מאיים, אנחנו עדיין ממשיכים לשיר לצלילי גיטרה אקוסטית נעימה ורוקדים בחיוך בלתי פוסק, לעתים גם בריקוד מטורף.

כמו בצלילי הבסון של "פולחן האביב" הגדול של סטרווינסקי שאף אחד לא ציפה בכלל למה שעומד לבוא אחרי זה, לא ציפינו למכה הזו שצ'יילדיש גמבינו ממיט עלינו בשיר שצועק הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים והרבה יותר מהעובדה מ"שיר שמתאים ל-2018 באמריקה של טראמפ". אם החברה אדישה, או אלימה הכל נכון. עד אז, אני מקווה שדונלד מקווה להפתיע אותנו בעוד דברים נוספים לזמן הקרוב. בינתיים, הוא מצליח יפה.
תמונה קשורה

יום שישי, 27 באוקטובר 2017

הרס - למה ולמי? (ולמה כל כך אהבנו להרוס דברים כשהיינו בני 5?)

תוצאת תמונה עבור ‪jackson pollock‬‏טוב... וואו... הנה נחמד לחזור. מלא מלא זמן שבו הרגשתי שאני לא יכול לכתוב מסיבות שונות. אם לא היו לי רעיונות, או הרגשתי שאני לאט לאט מתחיל לאבד עניין. אז הנחתי לזה קצת. לאט לאט עם הזמן, הבנתי שמוזיקה היא חלק חיוני בעולם הזה ולא רק היא בזכות עצמה. יש לה תפקידים רבים כמו שידור רגשות ותחושות בנוגע לנושאים מסוימים. מה שהוביל אותי לשינוי שהולך לקחת את הבלוג למקום אחר לאו דווקא מוזיקלי. לא. אני לא מפסיק לכתוב על מוזיקה. חס וחס. אבל מה שכן, עניין הגיוון בנושאים ועיסוק בכל מיני שאלות היה אצלי בראש למשך זמן רב עד שהחלטתי להרים את הכפפה. אז הנה השלב החדש של The Song Remains the Same, אני מקווה שתאהבו, אני אוהב אתכם אנשים יקרים שקוראים את זה. ולכן, זה הולך להיות שונה לגמרי. שאלה שבאה אצלי מדי פעם והייתי מדבר עם חברים בנושא הולכת לקבל את הבמה בפוסט הזה, כשאתחיל עם הקדמה קישורית-מוזיקלית.

ידוע עד כמה אני אוהב מוזיקה אנטי מיינסטרימית, אנטי מתפשרת, אנטי בולשיט. מוזיקה שבועטת ישר בביצים, חסרת רסן ונכנסת ישר בלי רחמים. אם אלה המהפכות במוזיקה הקלאסית של איגור סטרווינסקי, אדגר וארז וכל החבר'ה, הג'אז האוונגרדי המוטרף של אורנט קולמן, אלברט איילר ועוד ועוד, לאמנים שוברי טאבוים שונים כמו פרנק זאפה, לו ריד וקפטן ביפהארט, דרך להקות פרוג ששוברות את ההגדרה הפרוגית ומסרבות לזרום עם הסממן המובהק של 9/8 כמו הנרי קאו, ארט ברז ומאגמה, הפאנק, הפוסט פאנק, הנו ווייב והג'אז פאנק הקוצני והאנרכיסטי של חבר'ה כמו הבירדת'דיי פארטי, הסטוג'ס, ג'יימס צ'אנס, ג'ון זורן, סוואנס ועד להיפ הופ אגרסיבי, הרסני וחסר רחמים כמו דת' גריפס. תמיד אהבתי את תחושת ההרס הזו. ולא רק במוזיקה, אלא באמנות בכללי ואולי אפילו בחיים. יש משהו בנו שאוהב להרוס הכל עד היסוד. אי אפשר להתכחש ליצר הראשוני הזה של אלימות והרסנות. זה חלק מאיתנו. אין קדושים. ולכן, אני אגש לאותה שאלה שהעסיקה אותי: האם הרס הוא נחוץ למען יצירה חדשה? ואולי גם, האם לא מדובר בהרס, אלא כחלק מאבולוציה שתפקיד הזרימה שלה טבעי?

נסתכל על הנושא של הרס וחורבן לאורך ההיסטוריה כדי להסתכל על הצדדים שבו. אם הוא טוב או רע. האם זה בא מנון קונפורמיזם טהור או מסיבות אחרות וגדולות יותר? מדובר בעניין אמביוולנטי. מצד אחד, גדלנו על הידיעה כי הרס הוא דבר נורא, מחריב, מסיים. בחברה תרבותית, חונכנו לסובלנות ועלינו להשתלט על עצמנו, לעומת זאת, כמו שאמרתי, אנחנו חייבים להודות שהיצר ההרסני נמצא בנו ואי אפשר להתכחש אליו. מי לא אהב להרוס את ארמון החול שחבר שלו בנה? מי לא אוהב לראות קצת אקשן בעניין? ועל זה אני רוצה לדבר. אותו אקשן בין אם היה חומרי או רוחני, בין אם ניתן להתווכח עליו על כמה היה חיוני או לא, אי אפשר להגיד שלא נוצר פה משהו. אז בואו נסתכל רגע על אחת ההתרחשויות הכי קיצוניות בעולם המערבי שנעשו ע"י בחור מזוקן ושמו קרל מרקס.

תוצאת תמונה עבור ‪karl marx‬‏
רוברט וויאט?! לעעעעע זהו קרל!

מרקס, אבי המרקסיזם שהיה השפעה לתורות רבות ובראשן הקומוניזם. הבחור שכתב יחד עם פרידריך אנגלס את המניפסט הקומוניסטי ובעקבות זאת, השפיע על אינספור אנשים בעולם לנקוט בדרך זו. הקומוניזם היה לדרכם של רבים. בין אם השיטה הזו עבדה או לא, זה נושא אחר ושנוי במחלוקת. אבל שום ספק שבעולם שהיה פה חתיכת שינוי. ואותו שינוי תואר ע"י מרקס כשדיבר על מהפכה גדולה שתשנה את הכל, כמו שאפשר לקרוא בדבריו:

"אין כלי הנשק של הביקורת יכולים לבוא במקום ביקורת שבאמצעות כלי הנשק. רק באמצעותה של עוצמה חומרית ניתן להפוך את העוצמה החומרית על פיה, אולם גם התיאוריה נהפכת לעוצמה חומרית מרגע שהיא נאחזת בהמונים."

עוצמה חומרית. לא סתם, מרקס אמר כי חייבים להשתמש בעוצמה פיזית כדי לשנות את המציאות. אמרה שנויה במחלוקת, הרס הסדר הקיים הידוע, הפיכת התורה לסדר יום ע"י כוח פיזי. שינוי עצום בתחום הכלכלי-חברתי. בין אם זה היה טוב או לא, אי אפשר להכחיש שאותה הפיכה השפיעה על רבים לנקוט בשיטה זו. אם ברוסיה, או קובה, או סין, או רומניה. מרקס היה הילד שהתעצבן על המצב בזמנו לפני ניסוח תורת המרקסיזם ולמעשה, בעט והרס את מגדל הלגו שהחברה בנתה. שינוי עצום, הוביל למספר דברים. לטוב ולרע. יש פה שינוי עצום באמצעות הפעלת כוח פיזי. השאלה היא האם זה תמיד צריך לפעול מתוך כוח פיזי? נעזוב רגע את הפילוסופיה ואת המאה ה-19 ונלך אל האמנות. אל הרס שהוא לאו דווקא פיזי, אבל אפשר להתייחס אליו ככה בגלל העובדה כי אותן פעולות ומהפכות נעשו בתקופות שבהן ממסד גבוה ראה בזה כמעין "הרס" שמחלל את קודשי הקודשים הידועים באמנות על כל סוגיה.

                                       ואיך אפשר בלי אלכס ובטהובן כשמדברים על זה?

המאה ה-20 הייתה תקופה מדהימה באמנות. כל הזמן חידוש אחרי חידוש. סגנונות שונים. לא עוד ציורים מדויקים שנחשבים "יפים". כמה אפשר עם זה? ככה הגיעו קבוצות שונות שערערו על סדר היום. אם זו קבוצת "הגשר" מתנועת האקספרסיוניזם הגרמני, תנועת הדאדא או טפטופי הצבע האגרסיביים בציורים של ג'קסון פולוק. מרסל דושאן, כנראה הפנים של הדאדא כי "ציור שלא מזעזע לא שווה ליצירה". וידוע שדושאן אהב לזעזע את כולם עם פסלים כמו "המזרקה" שהיה למעשה משתנה הפוכה. תנועת הדאדא בעטה במוסכמות האמנות, מתחה את הגבולות, עוררה שאלות כמו "מהי אמנות?". יש שיגידו שחבר'ה כמו דושאן וחבריו הדאדאיסטיים היו שרלטנים, אבל הנה דוגמה מצוינת להרס הדעה כי אמנות צריכה להיות "יפה" ו"גבוהה". שינוי קיצוני חיובי שהוביל להתקדמות לא רק בתחום האמנות אלא גם מעבר לזה. כנ"ל על פולוק שבכלל אתגר את עולם האמנות עם שפיכות הצבע שלו. פולוק עצמו שהיה אישיות מאוד קשה וטיפוס די אלים, הוביל גם לחידושים והראה לאנשים איך לבטא את הרגשות המחורבנים ביותר על הקנבס.

פולוק הוא דוגמה נוספת מצוינת להרס לאו דווקא פיזי (זה היה בחייו) שמחליט לשנות הכל. פולוק אחרי שנים של התמקצעות ויצירה כמו מהפכנים רבים לפניו, החליט "להרוס" את המורשת האמנותית המוכרת עם טפטופי צבע חסרי רחמים. לא כמו העמית שלו באסכולה הניו יורקית, מארק רותקו שהיה יוצר ציורים שחשפו אישיות שברירית, עדינה ומלנכולית, פולוק השתמש בכוח כדי להביע את עצמו, ייצוג ויזואלי להרס העצמי שלו. פולוק היה אולי ה-ייצוג ל"הרס" האמנותי הזה. אותו "הרס" שעד היום מרתק עיניים של צופים שפשוט נתפסים ממש חזק בכל הערבוביה הזו.

תוצאת תמונה עבור ‪duchamp‬‏
דושאן פוטוגני

המקבילה המוזיקלית לציורים של פולוק הוא סגנון הפרי ג'אז שבא עם מר אורנט קולמן. ערעור המוסכמות של הג'אז. קולמן זרק לעזאזל את החוקים הידועים. הרמוניה, אלתורים לפי סולם מוסכם ומוטיב מרכזי. בעיקר אחרי האלבום שלו (אחד האלבומים האהובים עליי) Free Jazz זעזע את הג'אזיסטים של זמנו. טענו שזה "אנטי ג'אז", "אנטי מוזיקה", קולמן אפילו חטף מכות על המהפכה שלו. העובדה שקולמן לא ויתר ושאף לשנות את המוזיקה הראתה כמה המהפכה שלו הובילה לפיצוץ מוזיקלי. אם אלא ג'אזיסטים ואפילו רוקרים, הפך קולמן לאחד מנגני הג'אז החשובים ביותר. זוהי מהפכה שהתוכן שלה היה די אגרסיבי אבל תגובת הקהל גרמה לאגרסיות. אם אפשר לחשוב על מהפכה שכן הציתה בכולם יצר אלים שכזה, זו המהפכה המוזיקלית של קולמן. מה שהזכיר לנו אחרי זה כמה היצר הילדותי וההרסני בנו מאוד חיוני ובא אחרי זה להרבה מוזיקאים שלקחו מאורנט השפעה. אם אלה הפאנקיסטים. ואם כבר מדברים על ג'אז, בואו נדבר על הביטניקים.



תוצאת תמונה עבור ‪beat generation‬‏

תנועה מהפכנית לא פחות הייתה תנועת הביטניקים. המנהיגים הבולטים שלה: אלן גינסברג, ויליאם בורוז וג'ק קרואק, חבורת אמריקניים שהיכרו היטב שירה וספרות על גווניה והחליטו שנמאס. הגיע הזמן לתת ביטוי לסגנון חדש בספרות. ספונטני יותר, מודרני, לא שם על אף אחד. וכאלה היו הביטניקים, שהיו מדי פעם מסתבכים עם החוק כשהיו פושעים ברחובות בלילה. מין הצהרה שכזו וקריאת תיגר על החיים הנורמטיביים. יש האומרים שהתנועה הזו נולדה לאחר הירצחו של דיוויד קאמרר ע"י לוסיאן קאר. האחרון, בן 19, גם הוא ביטניק חלוץ רצח את קאמרר שהיה הומוסקסואל עם אובססיה לקאר. יש שיאמרו שבעקבות זאת, איש איש הלך לדרכו והגיע להנפיק יצירות ספרותיות גדולות. אם זה בורוז שגם הוא היה במסע של הרס עצמי עד ליצירת "ארוחה עירומה", קרואק שטייל ובסוף הוציא את "בדרכים" וגינסברג שזעזע את כולם עם הפואמה שלו "יללה".

שוב פעם אנחנו שואלים את עצמנו, האם פעילויות קיצוניות מביאות ליצירות חדשות? האם כל דבר חדש מגיע מתוך חורבן והרס בלתי נמנעים? אם זה אפילו המפץ הגדול, המגפה השחורה, המהפכה הצרפתית או השואה, כל אלה הם דוגמאות לאירועים עצומים שהובילו לתקומות, דברים חדשים. עכשיו עם הבלבול הזה, אני אתן במה למר ברל כצנלסון אחרי שחבר חשף אותי לדבריו:

"המהפכנות הפרימיטיבית, המאמינה בהריסה כוללת כתרופה מושלמת לכל הפורענות החברתית, מזכירה בכמה מגילוייה את הילד בגיל מסוים, כשהוא מבקש לגלות את יכולתו ולחדור לתוך תוכם של דברים על ידי שבירת צעצועיו. כנגד המהפכנות הפרימיטיבית הזאת מעמידה תנועתנו, מטבע ברייתה, את המהפכנות הקונסטרקטיבית. אף זו איננה משלימה כל - שהוא עם ליקויי העולם הקיים, ורואה את הצורך במהפכה לכל עומקה, אלא שהיא יודעת עד מה מוגבל כוחה היוצר של ההרסנות, והיא מכוונת את מאמציה במגמת הבניה, שרק היא מבטיחה את ערך המהפכה... לפיכך היא (המהפכנות) מודדת את ערך המהפכה לא בכמות הדם שנשפך (כמו שלימד נביאם של "הציונים המהפכנים"), אלא בכוח הבנייה שלה, בידיעת דרכי הבניין, בהדריכה את אנשיה לקראת מאמץ בניין ושיטות בניין מתוקנות." - מתוך "במבחן" של כצנסלון

תוצאת תמונה עבור ברל כצנלסון

הדברים של כצנלסון מעולים כדי לענות על התשובה לשאלה שאמנם עדיין היא מאוד חמקמקה בתשובה שלה, אבל מקבלת מענה מובן כשכצנלסון אומר שזה לא ההרס שמוביל למהפכה, אלא אותם אנשים. אותם אנשים שבונים, שיודעים מה הם עושים. כשסטאלין אמר שאי אפשר לעשות מהפכה בכפפות משי, לא הייתה הכוונה לעשות מהפכה לשם המהפכה. שום ניהיליזם אלים, אלא עמידה מאחורי המטרה. ברור שמדובר באישיות שונה לכל אדם. בין אם זו הנבואיות של מרקס, אמרותיו של דושאן או מעשיהם של הביטניקים. הם ידעו מה הם רוצים ואם היה מדובר בפשוט מהפכה, לא הרווחנו מזה כלום. האלימות, האגרסיביות לא חייבת להיות חלק מזה, אבל בהחלט צריך להיות טון תקיף.

לא סתם אי שם באירופה במאה ה-20, הפיזיקאי מקס פלאנק נתן במה לצעיר אלמוני בשם אלברט איינשטיין לסתור את מכניקת הקוונטים שלו עם תורת היחסות שעד אז אף אחד לא הקשיב לו. פלאנק ראה כי איינשטיין השקיע מלא מלא מלא מלא מחשבה (וזה עלה לו) באותה תורה שהפכה לאחת התגליות החשובות ביותר אי פעם. שוב קראו לזה הרס של המחשבה המקובלת למען שינוי אדיר. אבל אותו הרס נעשה בחכמה. איך אומרים? לא מחנטרשים על הכלים וקוראים לזה פרי ג'אז ולא מתעצלים על הלחנה וקוראים לזה מינימליזם. אם נסתכל על הכל לאחור עכשיו זה היה די פשוט. ההרס הוא לא המטרה אלא הכלי. ההרס משרת את המטרה שעליה חשבו אותם אנשים. בין אם אתם מסכימים שדברים מגיעים כשמשתמשים בכוח או לא, בואו נסכים שאותו כוח בא עם מטרה ועל הדרך נסכים שכולנו אהבנו להרוס צעצועים כשהיינו ילדים.