הרבה מאיתנו בהייפים רבים לאחרונה. אצלנו, אנו נרגשים מהופעתו של מורנו ורבנו, דודו פארוק עם שירו החדש "ארמני". בשאר העולם, מלבד הניצחון הגדול באירוויזיון, כולם עדיין המומים מהכאוס הביזארי של דונלד גלובר אשר אולי ידוע יותר כצ'יילדיש גמבינו. בין אם במשחק או במוזיקה, הבן אדם מראה כל פעם למה מדובר בכישרון מיוחד. אבל מאז שבוע שעבר, אף אחד עדיין לא יודע איך לעכל את הדבר הזה. וכולכם יודעים מה אני מדבר. שבוע עבר מאז גמבינו הוציא לאור שיר חדש אחרי שאמר שפורש מהמוזיקה לחלוטין. אבל This Is America הוא סטירה מצלצלת לפנים. שבוע עבר, מאז ראינו את גלובר רוקד בצורה מדהימה, עושה פרצופים מעוותים למצלמה ובעיקר, עושה בלגן אחד גדול. וזו (כמו השיר) בדיוק כמו אמריקה. אני מרגיש חובה להוציא את דבריי לגבי השיר הזה שבאיזשהו מובן כבר צבר מומנטום ויוצר דיונים רבים. דונלד גרם פה לאיזושהי רעידת אדמה ואנשים באינטרנט מתחילים להתדיין, לחלוק אחד על השני, לשאול ולתהות.
ובו בזמן, אנחנו מאוהבים בטירוף של דונלד, בפרצופים המטורפים וצעדי הריקוד שנראים כמו עגור אחוז טירוף. הכל מתאחד ל-This Is America של צ'יילדיש גמבינו. הדבר החם שהולך עכשיו. כמות הממים שנעשתה בעקבות הקליפ גדולה יותר מכמות הגרביים שלי במגירה (כאילו שיש מה להשוות), כמות סרטוני התגובות והדיונים גדלים מרגע לרגע ונותר לשאול מה הקטע??? מה יש לכולם מהמזוקן המטורף הזה? ובכן, בואו נפתח את זה ככה. תורת היחסות הפרטית של איינשטיין, טוענת שאין מרחב וזמן מוחלטים. אם לא ניכנס לפרטים, ניקח דוגמה ונגיד שאם אדם מסוים ייסע במהירות גבוהה ביותר בחלל, בזמן שאצלו יעבור זמן מסוים, הזמן שעבר בכדור הארץ יהיה הרבה הרבה הרבה יותר גדול. נעזוב את הפיזיקה עכשיו ונאמר שאם אותו אדם מסוים חזר לכדור הארץ, הוא יראה שלא הרבה השתנה.
לפני קצת יותר מ-50 שנה, ג'ון קולטריין הגדול הקליט את הקטע המצמרר Alabama אחד הקטעים היפים ביותר עלי אדמות, קינה לנספי אירוע הפיגוע בכנסייה לשחורים באלבמה. אי שם בסבנטיז, ג'יימס בראון נהיה זועם במיוחד מהרגיל ותיעד אמריקה שסועה וכועסת אחרי רצח מרטין לותר קינג בFאנק אנרגטי מלא אש. בניינטיז, דיוויד בואי דיבר על הפחד שלו מאמריקאים ודונלד גלובר ב-2018, מצדיק בדיוק את הפחד של זיקית הרוק נ רול. במשך שנים, אמנים תיעדו את אמריקה וביקרו אותה על הרבה דברים. אם קיפוח השחורים, או תרבות הזבל האמריקאית והשחיתות הפוליטית (מישהו אמר פרנק זאפה?) או כמו במילותיו של אלן גינסברג: "אמריקה נתתי לך הכל ועכשיו אני כלום".
נעזוב את הניימדרופינג ונדבר על איך דונלד גלובר תפס לא רק את הכאוס של אמריקה היום, אלא דברים שאפילו חורגים מגבולה של האימפריה עצמה. בואו נתחיל במוקד ההפתעה, הקליפ. דונלד מפליא בצעדים לצלילי מקהלה אפריקאית ששרה מנגינה מסוימת באקסטזה, כשדונלד שר שכולנו רוצים לחגוג. אך לפתע מתוך שום מקום, הכאוס מתחיל. האוטופיה האפריקאית מופרת ע"י טראפ אכזרי ורומס עם בס עוצמתי, דונלד מרפרפ באדישות. וזה מה שהופך את השיר הזה לכל כך מצמרר. השירים שמתעדים מצבים קשים ונשארים מרגשים, הם אלה שחפים מדרמה ענקית. לצעוק ולהתמרמר על המצב לא בדיוק גורם לשערות לסמור. זו האדישות שמלווה בהגשת הטקסט. זה העניין שזה נראה שהאמן מציג מציאות בה אנשים רגילים לחלוטין לכאוס המטורף הזה. הכאוס שחל בקניון מצביע על הצביעות של אמריקה.
בואו נתחיל בעניין שאין יותר אחד שאוהב partypooping ממני. אוהב מסיבות אין ספק. אבל אם יש רגאטון ואנשים רוקדים לדבר הזה, הייתי מת לאיזה משהו שיהרוס את המערכת וישר ישנה את המוזיקה למשהו רקיד אבל מזעזע בו זמנית. וזה This Is America, עם הקיץ יבואו כל מיני להיטים שונים. ביניהם שירי פופ לעוסים וקיטשיים. חלקם יהיו רעים, חלקם יהיו טובים. חלקם יהיו שירי טראפ כיפיים (טראפ זה כיפי וזה מצחיק לרקוד לזה, אל תנסו להוכיח אחרת). אבל כולם יגרמו לכולם לרקוד וליהנות. אבל איך אפשר לרקוד וליהנות כשבחוץ, יש אלימות אקדחים בכל רחוב באמריקה? בטח שאפשר. בזמן שהשגרה מלווה בריקודים ומסיבות, החברה שרויה בכאוס אכזרי שמתערבב באוטופיה מחויכת. דונלד רוקד בזמן שכולם רצים בחניון להוציא את גופות הקורבנות של הקליפ. מקהלת גוספל עם סאונד חי ומלא חיים יכול להיגדע מיד עם הישמע קול הM-16.
במצב הרוח המשתנה של השיר משירה אפריקאית אקסטזית פופית סאנשיינית לבין טראפ אכזרי אחוז טירוף, דונלד גלובר מצליח לתפוס את האלימות השגרתית באמריקה שגוברת יומיום, כשלקראת סוף השיר, כשאנחנו מצפים שוב לברייקדאון עוצמתי, המציאות המטורפת של הבס האימתני משתלבת בקלות עם המסיבה של תחילת השיר אחרי ראפינג קצר על הבחור שזועם על אמריקה וטוען שהיא חייבת לו הרבה על עוגמת הנפש שנגרמה לו. ואם שוב נחזור לדבריו של גינסברג, שביקר את אמריקה השמרנית, אפשר לומר כי היום זה: אמריקה נתתי לך הכל ועכשיו את חייבת לי. סוף השיר שמשלב את שני האלמנטים, הרגוע והמתוח, השמח והמטורף, השפוי והפרנואידי, הרגיש מול האדיש ועוד ועוד, מייצג בצורה מדהימה את אמריקה. אומה שכולה תרבות פופ של ריקודים ופאן ובו זמנית, שרויה בתוך כאוס אלים ובלתי פוסק של אנשים שמוציאים אקדח ויורים במישהו כל שתי דקות.
גינסברג. צדק בדבריו על אמריקה עד היום.
על הדרך, אני חושב ש-This Is America לא רק רלוונטי לאמריקה עצמה, אבל לשלב את המציאות המשונה הזו גם בארצנו הקטנה, עם הודעה על מתיחות כל פעם וויכוחים בין מחנות שונים. זה לא משנה אם אתה בעד או נגד הממשלה, או מי צודק היהודים או הערבים ומי יצא הרע בסיפור, כל יום בארץ הזו מלווה בשגרה משונה של טירוף שנראה כנורמה מוחלטת. וזה יכול להיות רלוונטי לרבים. זה בדיוק העניין שדונלד תפס בדיוק בשיר הגדול הזה. השיר הזה שנמשך 3 דקות אבל מרגיש כמו אלבום שלם מתומצת עד הסוף. מה שהופך שיר לגדול זו הרלוונטיות שלו לתקופה. וזה אכן אחד כזה. שנים רבות אחרי רצח קנדי, מלקולם X וקינג, לנון עדיין אלימות ניכרת באמריקה וכנראה גם בכל מקום. ואנחנו לא לחוצים. זה שגרתי לחלוטין, כל אחד כבר מורגל למציאות מטורפת. ולמרות מקצב אכזר ובס מאיים, אנחנו עדיין ממשיכים לשיר לצלילי גיטרה אקוסטית נעימה ורוקדים בחיוך בלתי פוסק, לעתים גם בריקוד מטורף.
כמו בצלילי הבסון של "פולחן האביב" הגדול של סטרווינסקי שאף אחד לא ציפה בכלל למה שעומד לבוא אחרי זה, לא ציפינו למכה הזו שצ'יילדיש גמבינו ממיט עלינו בשיר שצועק הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים והרבה יותר מהעובדה מ"שיר שמתאים ל-2018 באמריקה של טראמפ". אם החברה אדישה, או אלימה הכל נכון. עד אז, אני מקווה שדונלד מקווה להפתיע אותנו בעוד דברים נוספים לזמן הקרוב. בינתיים, הוא מצליח יפה.
טוב... וואו... הנה נחמד לחזור. מלא מלא זמן שבו הרגשתי שאני לא יכול לכתוב מסיבות שונות. אם לא היו לי רעיונות, או הרגשתי שאני לאט לאט מתחיל לאבד עניין. אז הנחתי לזה קצת. לאט לאט עם הזמן, הבנתי שמוזיקה היא חלק חיוני בעולם הזה ולא רק היא בזכות עצמה. יש לה תפקידים רבים כמו שידור רגשות ותחושות בנוגע לנושאים מסוימים. מה שהוביל אותי לשינוי שהולך לקחת את הבלוג למקום אחר לאו דווקא מוזיקלי. לא. אני לא מפסיק לכתוב על מוזיקה. חס וחס. אבל מה שכן, עניין הגיוון בנושאים ועיסוק בכל מיני שאלות היה אצלי בראש למשך זמן רב עד שהחלטתי להרים את הכפפה. אז הנה השלב החדש של The Song Remains the Same, אני מקווה שתאהבו, אני אוהב אתכם אנשים יקרים שקוראים את זה. ולכן, זה הולך להיות שונה לגמרי. שאלה שבאה אצלי מדי פעם והייתי מדבר עם חברים בנושא הולכת לקבל את הבמה בפוסט הזה, כשאתחיל עם הקדמה קישורית-מוזיקלית.
