דבר דבר

ההיסטוריה כוללת מקרים מצערים שכאלה בנוגע לרצון שלא מומש. אנשים שרצו להביע את עצמם בדרך שהם רוצים ונשלטו ע"י גורמים חיצוניים עם כוח רב כדי שיוכלו ליצור משהו לפי האינטרסים שלהם ולמעשה שולטים עליהם כמו בובות. בדוקו הישראלי "סוף עונת התפוזים" של יואב קוטנר, אפשר לשמוע את צביקה פיק מתלונן על כך שמעולם לא הביע את עצמו כפי שרצה והוצג באופן שגוי ככוכב פופ משגע, בזמן שרצה להיות כמו מתי כספי שלפי פיק, "כדיברו עליו, חשבו מוזיקה ולא תלבושות נוצצות כמוני". המקרה של פיק הוא אחד מיני רבים. קטע מבאס בטירוף. והיום, אני ארצה לדבר על להקה אחת שלא נכנעה לרצונותיה של חברת התקליטים, בתקופה שהיה נראה שהכול אבוד (בעברית פשוטה - האייטיז), החליטו החבר'ה האלה ובראשם אחד, שלא רצו להיות כמו השאר כמו שציפו מהם. זה אמנם נשמע כמו רק דיבורים, אבל Talk Talk באמת הייתה משהו מיוחד. ההרכב שהוקם ע"י מארק הוליס. בחור עם טעם משובח שמלכתחילה לא אהב שאומרים לו ולחבריו מה לעשות.

1981. התקופה הזו שהייתה הנוראית ביותר בהיסטוריה האנושית אחרי ימי הביניים (ואולי אפילו מעל ימי הביניים) בשיאה. יש לנו את מדונה וסינדי לאופר, להקות רוק מפורסמות גוססות, ה-MTV עולה וכוחו מתגבר ואותו הוליס מחליט להקים להקה שתהיה מפורסמת ותשנה הכל. הוליס אהב כל מיני דברים: מיילס דיוויס, ג'ון קולטריין, קלוד דביסי, בלה ברטוק, Can, אף אחת מההשפעות האלה נראתה בתחילת הדרך של Talk Talk. כי הוליס, לי האריס (תופים), פול ווב (בס) וסיימון ברנר (קלידים) נאלצו ללכת בכיוון הסינת'פופ הקר של האייטיז שהלך באותה תקופה. החבר'ה הושוו לדוראן דוראן (ועל זה אומרים במזרח הרחוק: גוועלד!) שהיו הדבר החם שבתקופה. EMI אהבה את מה שיש להם פה. עוד דוראן דוראן שכאלה שיעשו להיטים עם הסינתסייזרים, ימכרו מיליונים ויכניסו את המרשרשים לחברה.


(".....זה לא מה שרציתי....") הוליס מצד ימין משלב ידיים וכבר רואים שלא בא לו כל הסינתים האלה

עם שני אלבומים ועזיבת חבר אחד את ההרכב, הצטרף החבר המאוד מאוד חשוב אבל לא רשמי, טים פריס-גרין. הקלידן שהיה באותו חזון של הוליס הגיע לו אי שם ב-1984, כשהלהקה הפכה לתרנגולת מטילת ביצי זהב עם הלהיטים It's My Life ו-Such a Shame. אבל זה ממש לא מה שהוליס רצה. הוא רצה להגיד משהו יותר משמעותי, יותר עמוק, משהו שיעשה יותר ממה שמלכות הכיתה בתיכון שומעות במסיבות של יום שישי בערב. ברגע הזה, הוא אמר שנמאס לו ואמר לנציגי חברת התקליטים שלא יתערבו בתוצרים שלהם עכשיו. שלא יתערבו להם בהקלטות. כשהמנהלים מעשני הסיגרים מפקחים מלמעלה, זה לא כיף. אז ב-1985, טוק טוק מתכנסים באולפן להקליט את מה שיהפוך לאלבום הכי מצליח שלהם וזה שריצה את חברת התקליטים באופן מלא. The Colour of Spring זרק לעזאזל את הסינת'פופ של שני האלבומים הקודמים ואיכשהו הצליח להגיע לראש המצעדים וסימן את הלהקה סופית על המפה.

על הנייר זה נראה טוב. אבל הוליס עדיין לא היה מרוצה. זה עדיין לא מה שהוא כיוון אליו. עם הבוכטות של כסף שהם הרוויחו אחרי שלוש שנים, הוליס דרש מהחברה חופש אמנותי מ-ל-א. נציגי החברה אפילו לא יגיעו לאולפן. עכשיו הם יעשו מה שהם רוצים וזה יתנהל בדרך שלהם. ופה, אני רוצה לדבר על צמד אלבומים מדהים ואלוהי שיצא מתוך הזמן הזה שהם בילו להם באולפן ללא פיקוח עליון, ללא שום אינטרסים להתחשב בהם. זוכרים שאמרתי שהוליס אהב את כל הג'אז, קלאסי, אוונגרד הזה? עכשיו הוא זכה להביע את זה באופן מלא.


Now that's more like it

בתקופות של 1987-1988 ו1990-1991, הקליטו טוק טוק את מה שיהפוך לשיא יצירתם ושהוכיח שהאייטיז כללו גם הברקות, והשפיעו על כל כך הרבה חבר'ה שאנחנו אוהבים. בחושך מוחלט, עם 50 נגנים באולפן, מספיק כסף לממש את מה שהם באמת רצו לעשות: הקליטו את שתי יצירות המופת: Spirit of Eden (1988) ו-Laughing Stock (1991). שני האלבומים האלה הם ממש צמד אחים. יש שם כמעט את אותה גישה, אותו סגנון ייחודי, אפילו העטיפות דומות (זה המקום לשבח את הציורים היפים של ג'יימס מארש, המאייר הקבוע של הלהקה במשך כל שנות קיומה). למרות שמדובר בשני אלבומים, זה תמיד היה נראה לי שהם מתפקדים כמו אלבום אחד ארוך. בפרויקט הזה ביוטיוב של חנות התקליטים אמבה, שמה מתארחים אמנים שונים שמראים אלבומים שונים שקנו. הגיע חבר אחד מלהקת אינדי ושמה Young the Giant כשהוא לוקח את שני האלבומים האלה ואומר שהם כמו Kid A ו-Amnesiac. אבל בעוד אצל רדיוהד יש עוד מקום להבדיל, כאן אי אפשר לדעת איזה שיר שייך לאיזה אלבום.

אני תמיד אראה את שני האלבומים האלה כיחידה קונספטואלית אחת. קשה להגיד שמדובר באלבומים שונים. למרות, שאני חושב שאפשר להגיד כמה דברים: נראה כי Spirit יותר שלו, ככה נשמע גן עדן, זה מאוד רוחני ושלם. אמנם Laughing Stock יותר מהורהר, פחות שלם עם עצמו, לא בדיוק כמו הצד האפל, אלא יותר כמו חקירת הצדדים הפחות מוכרים בנפש האנושית. שני האלבומים האלה הם רוחניים מאוד, מאוד heavenly שכאלה, מאוד שלווים ורגועים, אבל מאחורי כל זה יש את אופן השלטון הסופר פרפקציוניסטי של הוליס, שרצה את הסאונד המושלם שכיוון אליו.

כמו מקרטני עם הסאונד שרצה להשיג בסרג'נט פפר, כמו בריאן וילסון שרצה שהכול יתנהל כפי ששמע בראש שלו ב-Pet Sounds, כמו קפטן ביפהארט שנתן הוראות מאוד פיגורטיביות כדי ליצור את הצליל של Trout Mask Replica, כמו קווין שילדס שעבר בין מיליוני טכנאי הקלטה ובזבז הון על מציאת הסאונד המושלם ב-Loveless, ככה היה הוליס ביצירת שני האלבומים האלה. אז בואו ננסה לתאר רגע את האווירה שהייתה שם. הרי את הוליס כבר לא עניין יותר מבנה. לא עניין אותו לכתוב מוזיקה ידועה מראש. הסאונד, האווירה זה מה שהיה לו בראש עכשיו. וזה מה שהוא תמיד רצה ליצור. מינימליזם, חזרתיות, המורכבות שבפשטות, כל הדברים האלה נוכחים בחזון של הוליס.

אז מה הבן אדם עשה? קודם כל, הכל הוקלט אנלוגית. לא רצו שום דבר דיגיטלי (למרות כמה חריגות). במהלך ההקלטות השתמשו החבר'ה בשני מיקרופוני מנורות ולא נגעו בהם בכלל. בלי לשנות בהם שום דבר כדי שיוכל להיות את אותו הסאונד שהוליס רצה. שני המיקרופונים האלה חוברו למגברי מיקרופון ולא לקונסולה שלא סיפקה את רצונו של מארק. עם כל זה, הדבר העיקרי שמראה עד כמה הוליס הלך עם הדבר עד הסוף, היה לכבות את כל האורות באולפן, חושך מוחלט שה-50 נגנים באולפן לא יראו אור יום, כדי להיכנס לאווירה. זה הקשה עליהם לדעת איך לנגן את התפקידים שלהם, זה הקשה על פיל בראון הטכנאי לראות מה הוא עושה. קטורת ונרות גם לא היו חסרים. הכל כדי להגשים את מה שהוליס רצה. האווירה הרוחנית-מיסטית הזו התאימה כדי ליצור את שני האלבומים ככה שכולם נשמעו בדיוק כמו שהוא רצה ו-וואו אנחנו הרווחנו.


במשך 14 חודשים באולפני ווסקס, הקליטו הוליס, האריס, ווב ופריס-גרין יחד עם נגני ג'אז ויחידות של כלי קשת וכלי נשיפה את ששת הקטעים שירכיבו את Spirit of Eden. כשאתם שומעים את האלבום בפעם הראשונה את בטוחים שהגעתם לגן עדן כמו השם של האלבום. עם האפוס הפותח The Rainbow, אנחנו מבינים: ביי ביי סינתסייזרים, שלום סאונד אורגני וחי. זה באמת אחד הקטעים הכי יפים שקיימים וההוכחה למה שרצון עז יכול להביא. זוהי עוד אחת מהפתיחות האלה שנוצרו בשביל לפתוח אלבום. חצוצרת מיילס דיוויס שכזאתי כשיש בנוסף כלי קשת מאוד מסתוריים, משהו מעניין ומוזר. זה כבר נהיה מסקרן, גיטרה מייללת, כנראה אותה רוח עדן, עד שזה מגיע לקטע עצמו. אי אפשר לספר את זה. המבנה רפטטיבי, חי, מאוד אקסטזי כמעט ומכניס אותנו לתוך האווירה המסתורית של האלבום, ככה נוצר לו סגנון חדש.

הפוסט רוק. הרבה מאוד מתנערים מהתיוג הזה בטענה שמדובר בסתם רצון לתייג כל דבר. אבל יש משהו מאוד מעניין בשם הזה, ואני אתמקד בזה אחר כך. יש פה רוק, ג'אז וקלאסי מתערבבים בתוך אווירת אמביינט מה שמקנה לזה תחושה כמעט מדדטיבית/אלקטרונית שכזו. הוליס נשמע פה כמו כלי נגינה בעצמו. כמו דאמו סוזוקי האגדי שהשתמש בכלי המיתר שלו ככלי נגינה ות'ום יורק שהחליט שהוא רוצה לשיר לא ברור גם הוא, הוליס נשמע הרבה יותר שברירי מהם. הוא נשמע כמעט מנסה לשיר רגוע ואי אפשר להבין הרבה מהמילים שלו. איפה 1984 ואיפה זה? למרות האווירה שכל המטרה שלה היא להשאיר באווירה המסתורית הזו, יש באלבום התפרצות מבורכת עם Desire שמגיע לקליימקס של רעש וליין מאוד קליט. כאן המאזין פתאום מרגיש מין אורגזמה מוזיקלית שכזו. ככה נשמע כנראה גן עדן.

אפילו שמדובר באלבום ניסיוני ולא קליט, היה מין משהו כזה קרוב ל"להיט" עם I Believe in You שיר אנטי הרואין, כשרצו שמועות כי הוליס היה ג'אנקי שהוכחשו על ידיו, מלווה במקהלת נערים, עם מוזיקה מרגשת מאוד, זה מרגיש יפייפה, אבל גם קצת לא קשור לקונספט של האלבום בעיניי. אולי אני אתרגל לזה מתישהו, אבל איכשהו זה תמיד הרגיש לא קשור לשאר האלבום. Spirit of Eden היה ההתחלה של אותו עידן מעניין ואקספרימנטלי של הלהקה. אבל כמעט שכחנו, הם עדיין מחויבים ל-EMI. החבר'ה כבר הבינו שתקציב לאלבום הבא לא יהיה. המנהלים והיועצים שלא נכנסו בכלל לאולפן ולא היו מעורבים בתהליך, שמעו את החומר החדש ולא התלהבו במיוחד. הם צפו את הפלופ המסחרי והם רצו עוד להיטי סינתסייזרים. הוליס סירב לשנות והוחלט מהלהקה כי הם רוצים להשתחרר מהחוזה שלהם עם החברה.

ענקית התקליטים שנתנה חופש להרבה מלהקותיה הגדולות (הביטלס ופינק פלויד למשל) שהיו לדוגמה לחופש אמנותי מוחלט במוזיקה, החליטה להציע לTalk Talk חוזה חדש. הוליס הבין שמלכתחילה הם לא היו אמורים להיות חתומים אצלם, החליט לסיים את זה וכולם הגיעו לבית המשפט כדי להשתחרר מהחוזה. לבסוף זה הוסדר מחוץ לכותלי בית המשפט והחברה שלא אמרה את המילה האחרונה, הוציאה גרסה ערוכה של I Believe in You, אלבום אוסף של התקופה המוקדמת וקליפ שזכור כחוויה לא נעימה במיוחד. רוברט וויאט אמר פעם שלהיות עשיר ומפורסם לא נותן לך חופש אמנותי מלא, אלא ההפך. הסיפור הזה הוא דוגמה מצוינת לדברים האלה. הוליס לא רצה להיות כוכב פופ. הוא החל יותר להתבודד, האגו השתלט עליו ועכשיו כשהוא משוחרר מהחוזה, Talk Talk חתמו על חוזה עם חברה שהייתה הרבה יותר מתאימה ללהקה.

Verve ששימשה כלייבל הבית לחבר'ה כמו צ'רלי פרקר, סטן גץ, הוולווט אנדרגראונד והמאדרס אוף אינבנשן, הייתה הרבה יותר בחזון של הוליס. הלייבל של גיבוריו התאים לו יותר וכך התכנסו שוב פעם. הוליס והאריס מינוס ווב וכשעדיין פריס-גרין נשאר כחבר להקה לא רשמי, התכנסו יחד עם מלא נגנים, להקלטת האלבום שהיה ברור שהולך להיות האחרון שלהם Laughing Stock. גם זה אלבום עם האווירה המיסטית-מסתורית של קודמו, אבל קצת יותר אפל, יותר מהורהר, משלים את אחיו הגדול מלפני 3 שנים. גם כאן שישה קטעים, גם כאן בחושך מוחלט כשהוליס רוצה ליצור אווירה וכולם מאלתרים במשך חודשים עד לקבלת קטעים (קצת כמו הדרך של Can להקליט שירים). האווירה הייתה יותר קודרת.


עם הפתיחה המאוד מלנכולית ושקטה שכוללת אקורדי גיטרה בודדים Myrrhman מציג חזון שונה. השימוש בשקט הפך לחלק מהמוזיקה, בדיוק לפי דבריו של הגאון ג'ון קייג', השקט הפך לחלק חשוב לא פחות. כלי הקשת מנגנים באיטיות נמשכים מרגיש כמו העטיפה העצמה שהיא מין אנטיתזה לקודמת כשאפשר לדמיין את השמש שוקעת ביחד עם הקטע. אבל זה נהיה קצת יותר רועש, אחד הקטעים היותר קליטים (אבל במובן של Talk Talk כן?) כאן. Ascension Day שמתאר את יום הדין בקטע עם חטיבת קצב ג'אזית יחד עם הגיטרה הכמעט נויזית ומינימליסטית של הוליס מרכיבה מעין מבול שכזה. כשהכל מתגבר זה באמת נשמע כמו מבול וזה מיד נקטע עם האפוס שמתעד מה קרה אחרי אותו מבול.

After the Flood הוא אחד הקטעים הגאוניים של הלהקה בעיניי. לופ מתמשך של שלושה צלילי גיטרה, נגינת פסנתר אימפרסיוניסטית ונגינת תופים ג'אזית במיוחד, מצליחים ליצור החבר'ה אווירה פוסט אפוקליפטית שכזו. זה ממשיך עם Taphead המאוד סיוטי, שנותן תחושה מאוד משונה ומטרידה, כשהכול מיד נרגע עם האפוס האחרון New Grass. יופי צרוף של כמעט 10 דקות, עם מהלכי אקורדים יפייפיים ואווירה חלומית ומרחפת. ולסיום האלבום, התקופה ולמעשה כל הקריירה של הלהקה, מסיים הוליס לבד. Runeii תופס את הווייב במלואו. יש תחושה מאוד מלנכולית-פסטורלית. זה רק הוליס עם הגיטרה כשהוא שר וכשצריך, הוא מפסיק לנגן. השקט הופך ממש למוטבע בתוך המוזיקה. השקט הוא המוזיקה. וכשזה מסתיים, אתה לא בטוח שאחת הלהקות היצירתיות ביותר הגיעו לסיומן. ככה מסתיימת הקריירה המשונה של Talk Talk, בשקט רועם שנשמע כמו דהייה נצחית אל החושך.

אחרי האלבום הזה, נסגרה הבאסטה. כל החבר'ה נפרדו לשלום והלהקה סיימה את דרכה. האלבום כמו קודמו, היה פלופ מסחרי, כשאף אחד לא ידע מה הולך לבוא כשהולכים לקלוט את הצמד הזה בעוד 20 שנה. כל אחד פנה לכיוונים שונים, כשהוליס מקליט אלבום סולו אחד ונעלם מהעין הציבורית. שני האלבומים האלה הם אחת מיצירות המופת הגדולות שנוצרו במוזיקה אי פעם. עשרים שנה אחר כך, הובן כי הלהקה הזו למעשה יצרה סגנון חדש ושפה חדשה: פוסט רוק. הרבה לא אוהבים את הכינוי הזה, אבל יש פה משהו יפה בעיניי. פוסט רוק. כאילו הרוק מיצה את עצמו ועכשיו הוא צריך למצוא דרך ביטוי חדשה. יצירת טקסטורות אווירתיות, לא מהעולם הזה. זה פוסט רוק, זה האחרי הרוק המאוד מפורסם ובנוי. זה לצאת מהתבניות של הרוק. זה פוסט רוק. Talk Talk לא ידעו שהם הולכים להיות הקול המנחה של הרבה להקות גדולות ויותר מפורסמות שהפכו למושא אהבתם של חובבי מוזיקה מושבעים עד להיפסטרים פלורליסטיים עם טעם אלטרנטיבי.

יחד עם סלינט, Talk Talk יצרו את הפוסט רוק וחזו הרכבים גדולים שרובנו אוהב לשמוע. איך היינו מקבלים מאיסלנד הקרה את סיגור רוס ללא Talk Talk? איך היינו שומעים את Lift yr skinny fists מ-Godspeed You! Black Emperor לולא האלבומים האלה? איך היינו שומעים אלבומים כמו Kid A לולא האווירה הזו שיצרו החבר'ה האלה באייטיז-תחילת ניינטיז? מדובר פה במהפכה שבזמנו אף אחד לא הקשיב לה והפכה לטרנד כמעט כבר 10 שנים. גם היום, כשמקשיבים לאלבומים האלה זה מרגיש כאילו הם נוצרו בניינטיז או בתחילת האלפיים. Talk Talk הקדימו את זמנם. ממש לא רק דיבורים דיבורים. אבל עזבו אתכם מהפכות, שינוי, הקדימו את זמנם וכל השיט הזה.

זו מוזיקה טהורה לנפש האדם. המוזיקה הזו היא נפש האדם על כל גווניה. שני האלבומים האלה הם יחידה אחת בלתי נפרדת שלהקשיב לה, זה לעבור מעין מסע רוחני-מוזיקלי שכזה. משהו מיוחד, גם היום עם כל להקות הפוסט רוק, אלטרנטיב ואמני האלקטרוניקה/אמביינט עכשווי, קשה ליצור משהו כמו שTalk Talk עשו. הוליס יכול להיות גאה. הוא נלחם בדיקטטורה של חברת התקליטים, אבל שילם מחיר על כך. הוא הצליח לצאת מעבר לנוסטלגיה האייטיזית שמלכתחילה לא רצה להיות בה אל עבר יצירת אמנות נצחית. זו הסיבה למה להקות כמו דוראן דוראן שחשבו שהוליס וחבריו יהיו החקיינים שלה ישארו כנוסטלגיה יפה אצל ההורים שלנו, כשTalk Talk זכורים אצלנו כאלה ששינו את התפיסה המוזיקלית ועשו מהפכה בשקט בשקט. עם שני האלבומים האלה, אפשר להגיע לגן עדן.

מוות סימבולי

היי יודעים? אין פה הרבה דיסטורשן לדעתי ולכן אני חושב שאולי כדאי עוד קצת לחזור למטאל שאני כל כך אוהב. כשאני מסתכל על הבלוג, אני רואה שאין מספיק דברים שאני עדיין אוהב ואמנם פחות מקשיב להם, אבל היו חלק מאוד גדול אצלי בעבר. לכן היום, אני מאוד אשמח להסתכל לאלבום קלאסי שכנראה הוכיח סופית שאני אוהב דת' מטאל. בזמנו לפני הרבה הרבה זמן, אני לא הייתי אוהב גראולים. זה פשוט היה נשמע לי לא מלודי ולא עובד עם מוזיקה. מה אתם אורקים? בחיית רבאק. אבל לקח זמן קצר להבין שוואלה אני טעיתי בענק. זה התחיל עם אורפנד לנד, עבר לאופת', עד שהגעתי למעשה ללהקה שהתחילה את הכל, או למעשה לאדם אחד שהתחיל הכל. ולמרות שהוא מי שהביא את הגראול, הוא עשה את זה בצורה שונה. יותר כמו צרחות אמיתיות מלאות זעם וייאוש, שבאמת עשו לי משהו כשהקשבתי לזה לראשונה. משהו שלא קורה הרבה היום (אני אודה שאני מתקשה למצוא להקות דת'/ברוטל/ווטאבר עכשוויות שאני מתחבר, כיוון שרובן תוקעות גראולים בכל שנייה ולא תמיד בהצלחה).

ואיזו להקה תמציא את הדת' מטאל אם שמה הוא לא דת'? אז אני אשמח לדבר קצת על הגדולה של צ'אק שולדינר. a nice jewish boy שגדל תחת סביבה מאוד מגוונת מוזיקלית ולצד המטאל, תמיד לקח השפעות ממקורות שונים ומשונים. אני יכול להגיד בלי שום ספק שצ'אק היה אחד המוזיקאים הכי מוכשרים שעולם המטאל אי פעם ידע. אני יכול לספור על כף היד מוזיקאים גדולים בז'אנר. הוא ידע מה הוא עושה, היה לו רקע עשיר במוזיקה והוא ידע איך להתקשר לקהל שלו. טוב הרי אז לא היה דבר כזה "מלודיק" כי הכל היה מלודי (כמעט). אז הנה ב-1995, דת' מוציאים את מה שנחשב, המאסטרפיס שלהם, אחת היצירות הגדולות של הדת' מטאל, המטאל בכללי ואלבום שכל חובב מוזיקה צריך לשמוע, גם אם הוא מתעב גראולים.

שולדינר המנוח, הגיע בעיני רבים לגדולה עם Symbolic. שמה נראה שהכל התחבר. כל מה שהלהקה עבדה במהלך כמעט 10 שנים בצורה קשה הגיע למימוש מלא. זה אמנם לא הpure דת' מטאל של האלבומים הראשונים. אבל בכל מקרה, זה פאקינג אדיר. זה אלבום שניבא את הפרוג דת'. קשה לחשוב איך להקות כמו משוגע היו מגיעות לולא האלבום הזה. אבל מה שמדהים באלבום הזה למרות הטכניות, האווירה הסופר מטאלית, עדיין יש פה ריפים מעולים, לחנים גדולים וגם מדי פעם הפסקות מדיסטורשן שנותן לזה טיפל'ה אקלקטיות. דת' אמנם הגיעו למה שיגידו השיא שלהם עם האלבום האחרון, The Sound of Persevarance, אבל בייסקלי, זה התחיל עם Symbolic שהיה אפשר להבין שהוא הולך להגיע עם אלבומים כמו Human ו-Individual Thought Patterns.

מה הופך את Symbolic לאלבום כל כך טוב? יש פה מוזיקה ממש טובה. יש פה כאמור מלודיות, ריפים ממש קליטים וטובים, והסולואים הו הסולואים ה-וואו כל כך מצדו של מר צ'אק "אני לא אהבתי לנגן את למרי היה טלה קטן בילדותי" שולדינר האדיר. אפילו היום, בתקופה שאני מחפש מוזיקה עם פחות עומס של רעיונות, בלאסט ביטים וסולואים שוויצים, הסולואים של שולדינר ממשיכים להפיל לסתות בנוסף להפעלת קהל שלם להדבנגינג. גם כשיש טאפינג, כנראה אחת ה-טכניקות להשווצות על הגיטרה, צ'אק נותן את זה בקטעים שצריך. לדוגמה, 1,000 Eyes שם יש קטעים שצ'אק נכנס עם הטכניקה לצד ריף סופר שטני.

בנוסף למוזיקה, בואו נדבר פה על הגראולים. צ'אק לא נותן גראולים כמו שהיום מכירים. אנחנו שומעים פה קול אנושי צועק, כועס, שטני ביותר וכואב. זו הבעת רגשות אמיתית. בניגוד לנושאים הטיפוסיים של דת' מטאל (יענו זומבים, מפלצות ושאר ירקות), המילים בכיוון יותר שונה. חיפוש עצמי, נפש האדם המורכבת ונושאים הרבה יותר פילוסופיים וצ'אק מביע את זה בצורה הכי כואבת ואנושית שיכולה להיות. זה לא הולך להיות כל כך כיף כשקוראים את המילים. אם יוצאים רגע מהמוש פיט, קולטים פה דברים שלא מצפים לשמוע בשיר המטאל. וכשצ'אק עושה את זה, זה נשמע נכון ואמיתי.

זה מטאל

אבל בכל מקרה כמה נפלא האלבום הזה. אפשר לספור רגעים מדהימים שקשה לשכוח כאן. שיר הנושא הוא כנראה ה-שיר של הלהקה בעיניי. יש בו בדיוק את כל מה שמוכיח למה דת' היא להקה כל כך מדהימה. ריף קליט ועוצמתי, גראולים אכזריים של צ'אק, רמת נגינה גבוהה ועדיין, לא מאבדים את הנגנים ואין פה אוננות על הכלים. זה המקום לשבח גם את הנגנים בלהקה שבלעדיהם צ'אק לא היה מממש את החזון האולטימטיבי שהוביל ליצירת ז'אנר חדש. ג'ין הוגלן המתופף פשוט חיה. שינויי המקצבים, התיפוף הכל כך מהודק שתוקף אותך מדי פעם כמו משין גאן ולפעמים פשוט גורם לך פשוט לתת הדבנגינג כמו שאמור להיות. וזה נשמע טוב מאוד בשיר. במשך שש דקות, הלהקה נותנת פה מתקפה אדירה וכותשת את המאזין. ככה הגיעו משוגע, אופת', גוג'ירה ועוד ועוד ועוד.

אבל היי יש לנו פה עוד דברים נפלאים. Empty Words שנותן בfeel ענק, הקלאסיקה Crystal Mountain עם האלמנטים המזרחיים(!) וגם גיטרה אקוסטית לקראת הסוף. כאמור גם 1,000 Eyes שהציג ריפים שטניים לצד סולואים אדירים. Misanthrope שתמיד מעולה למוש פיט עם הפזמון הכל כך בלתי נשכח. וה-יצירה של האלבום. האפוס המסיים Perennial Quest פרוג דת' כמו שצריך להיות. צ'אק נשמע שם במלוא השטניות כשהוא מגרגל. שבנוסף לכל הדיסטורשן, שינויי המקצבים והנגינה הגבוהה, הלהקה יוצאת בסוף להפוגה אקוסטית מלנכולית מין פסיכדלית שכזו שמסיימת את האלבום הכל כך רועש הזה בשקט נוגה ודרמטי שמסיים בצורה נפלאה, אלבום אדיר. אלה הם רק רגעים מועטים מתוך כמות האנרגיה המבורכת שיוצאת מהאלבום הזה שצריך להיות האינטרו של כל מי שרוצה להתחיל לשמוע דת' מטאל.

דת' כיקירי הבנות

אפשר לתהות מה היה קורה אם שולדינר לא היה עוזב בטרם עת ב-2001. האם היה ממשיך לנגן בסגנון הדת' שהמציא ואולי משכלל אותו? אולי עובר לדברים חדשים? מחזיר את דת' בחזרה? מי יודע.. את Symbolic אפשר לראות כאחד מהישגיו הגדולים ביותר כמוזיקאי. יש שיעדיפו את הדת' הקלאסי של אלבומים כמו Scream Bloody Gore, יש את אלה שיעדיפו להקשיב לממשיכי דרכו של צ'אק בלהקות דת' שונות. אבל את הדבר הזה שהם יצרו בתקופה 1991-1998, הייתה אחת התקופות המעניינות, החדשניות והמדהימות ביותר של שולינדר, של דת' ובכללי של המטאל. הכיוון היה הרבה יותר פרוגרסיבי. יותר טכני, אבל ממש לא טכנוקרטי וחסר רגש. גם כשדת' ניגנו מתוסבך בנגינה שכל ילד בן 13 יכול לחלום עליה, הם היו בשיא מבחינה רגשית. לא כמו הרבה להקות בעיקר מתחום הפרוג מטאל שרוב הזמן מאבדות את המאזינים מאובר טכניקה. לא אצל דת'. בדרך נאמר שהיוצרים של דבר מסוים יותר טובים מממשיכי דרכם. זה נכון גם לגבי דת'.

אחת הלהקות היחידות שיצרו דת' טכני מלא רגש בנוסף לכל האורגזמה המוזיקלית-טכנית שיש שם. זה נשמע בצורה נפלאה ב-Symbolic. גם לאנשים שלא אוהבים דת' מטאל וגראולים, כדאי לבדוק את האלבום כי יכול להיות שדעתם תשתנה. כי כמו שאמרתי, צ'אק לא מגרגרל כמו שצפוי, הוא פשוט שופך את כל מה שהוא מרגיש. זה אלבום שאדם חייב לשמוע לפחות פעם אחת בחייו. אפילו היום, כשאני בתקופה של התרחקות ממטאל (לא שומע הרבה בזמן האחרון) ומחפש יותר חזרתיות וחופש במוזיקה, אני לעולם לא שוכח את מה שדת' עשו למוח שלי בכיתה ט'. זהו אחד האלבומים הגדולים שיש במטאל. המהפכות שנוצרו בעקבותיו הפכו למין אבן בוחן שיש היום בלהקות מטאל מודרניות. אבל עדיין אין כמו דת'. ככה עושים דת'. זה פשוט מעולה. זהו שום מילים מעבר לזה. אם אתם תיתקלו בעטיפה הממש מוזרה וסוריאליסטית אפרורית שכזו ולא מובנת בשיט, תדעו שמדובר במשהו אדיר. טוב זה היה נחמד, הרבה זמן לא היה פה מטאל. אז תודה לצ'אק, תודה לכם. נתראה בפוסט הבא.

שחר האור

היי לכם! ידעתם? זה הפוסט ה-100 של הבלוג הזה! שיט, לא ציפיתי שאני אכתוב את השורות האלה. אני רוצה להגיד תודה ענקית לכם הקוראים, שמגיבים, מתייחסים ונותנים פידבקים. אנשים כמוכם פשוט נפלאים וגורמים לי להמשיך לכתוב את הדברים האלה. כשחשבתי על זה, לא היה לי בדיוק רעיון מיוחד למשהו על "פוסט 100מם!". ניסיתי, אבל החלטתי להקדיש את הפוסט הזה לנושא שרציתי לכתוב עליו די הרבה זמן. אז מין הקדמה שכזו: במרץ עומדים להגיע לכאן ג'ון אנדרסון, ריק ווייקמן וטרבור רבין. מדובר כאן באנשים שהיו לי לגיבורים ואלילים בכיתה ז' וגם היום, אני זוכר אותם כהשפעות גדולות שלי שהעבירו לחנון שקט מכיתה ז' את הזמן שלו עם אלבומים ויצירות ארוכות שהיו חתיכת big wow. רבין אמנם היה מעורב בתקופה שאני מעדיף שלא להסתכל של יס ועדיין אני מאוד מעריך את האיש. הוא בכל מקרה הפך את הלהקה לסופר מצליחה עם owner of a lonely heart ובזכות עצמו גם מלחין ונגן בחסד.

יס היא אחת הלהקות שאני הכי אוהב בעולם. לא משנה לכמה ז'אנרים סופר רחוקים אני אלך, יש לי עדיין פינה חמה לרוק המתקדם וללהקות שלו. הקול המלאכי של אנדרסון, הבס הכל כך מורגש ובשרני של סקווייר ז"ל, הגיטרה הכל כך לא מהעולם הזה של האו, הוירטואוזיות הלא יאומנת של וייקמן והתיפוף הכל כך מדויק ומדהים בין אם ברופורד או ווייט. בכל מקרה, אני בא לדבר פה לא על אלבום של יס, או שיר, או תקופה. זה יהיה משהו שלא עשיתי פה בבלוג. אני רוצה לחזור 40+ שנים אחורה לתקופת הזהב של יס, כשהם הופיעו באצטדיונים ענקיים, ווייקמן בחליפה מוזהבת והאפוסים של ה-20 ומשהו דקות מתנגנים בצורה מדהימה שקשה להאמין שהחבר'ה האלה לא מלומדים מוזיקלית (חוץ מוייקמן).

אחד האלבומים שהם הוציאו באותה תקופה, היה חתיכת הצהרה יומרנית וגרנדיוזית שקשה להאמין איך הצליחה אפילו בזמנה. ב-1973, הוציאה יס את האולי "יוליסס" שלה לעולם: Tales from Topographic Oceans. אלבום כפול, עם 4 יצירות... בנות 20 דקות ומעלה... זה אלבום מאוד קשה להאזנה וצליחה כשמתחילים עם הרוק המתקדם, זהו אחד האלבומים היותר מעניינים שקיימים בעיניי והישג קצת שנוי במחלוקת שחלק מחברי הלהקה (וייקמן) לא בדיוק מתגאים בו. קשה מאוד להקשיב לו באופן רצוף, האמונה כי אפשר להבין את המשמעות מאחורי הטקסטים באלבום משול לאמונה כי תהיה עונה נוספת של סינפילד. ועדיין, מדובר באלבום די מדהים אם צוללים אליו עמוק וקולטים אותו. זו צלילה למים מאוד עמוקים ועבירת הגבול של אלבום הרוק הקלאסי בשנות השבעים. ועדיין איכשהו, הוא הגיע למקום הראשון במצעד המכירות ויס היו בפסגה. אני אגיד כי זה האלבום שאיתו התחלתי את ההכרות עם יס. זה לא בדיוק צעד חכם ובאמת לא סיימתי אותו בזמנו. אבל תמיד כל פעם כשהייתי ניגש אליו ומתחיל לשמוע, הייתי נכנס למקום אחר בזכות הפתיחה.

הייתי מפסיק רק אחרי הפתיחה. כן, עליה אני ארצה לדבר היום. האלבום נפתח באיך לא, אפוס של 20 דקות עם השם המאוד מאוד מובן, The Reavealing Science of God (Dance of the Dawn). אני אודה שבעיניי מדובר בhighlight של האלבום הזה, מדובר ביצירה שהכול עובד בה מצוין וכמו שצריך. כמו שיס ידעו לעשות. זו יצירה שיושבת בשורה אחת עם close to the edge וgates of delirium. ועדיין. כשהתחלתי להקשיב ליצירה לפני איזה 4-5 שנים, אני בכלל לא הייתי ממשיך מעבר ל-5 הדקות הפותחות. ה-5 דקות האלו הן בעיניי, אחד הרגעים הכי יפים ואלוהיים שהאוזניים שלי חוו. כן כן. אני מתכוון לזה בשיא הרצינות. המחשבות והאמביוולנטיות שהייתה לי במוח בגיל 13 כששמעתי את זה לראשונה פשוט הכו בי. אני לא יכול לחשוב על כל כך הרבה רגעים ספציפיים בשירים שממש עשו לי את זה. הפתיחה הזו של Revealing (כפי שנקרא לו כאן למען הנוחות) היא אחד מאותם הרגעים המועטים האלה.

יס פשוט בנו פה בצורה קולנועית ומכינים אותנו לעתיד לבוא במהלך השעה ומשהו הקרובים עם פתיחה מאוד הדרגתית, מסקרנת, מחוץ לעולם הזה, אפית שפשוט וואו. אני אפילו אחלק את הפתיחה לשני חלקים. החלק הראשון הוא ה-3 דקות הראשונות. כנראה הדבר הכי קרוב ששמעתי לאמביינט בזמנו ומה שגרם למוח שלי לא לדעת מה לעשות עם עצמו לאחר מכן. החלק השני מתחיל עם הכניסה של ווייט עם התופים עד שהלהקה משנה מסולם מי ללה מינור. קשה לתאר את הרגע הזה במילים, אבל לאורך הפוסט הזה, אני רוצה לחלוק אתכם את מה שאני חווה כשאני שומע את הקטע הספציפי הזה.

                                                       הקטע הספציפי מתחיל מ00:00-05:32

זה מתחיל בשקט בשקט... רוח שורקת. כל כך קולנועי, כל כך דרמטי, ככה פותחים כל משהו גרנדיוזי ושאפתני. אבל בניגוד להרבה ניסיונות כושלים שנשמעים בעיניי כאילו מדובר בפסקול סוג ד', כאן יס משתמשים באפקט בצורה מדהימה. ואז.. הגיטרה של מר סטיב האו הקדוש (צלע מהמשולש הקדוש של הגיטריסטים האהובים עליי) נכנסת. האו ידוע מאוד עם פדל הווליום שלו מה שגורם למר גיבסון שלו להישמע כמו חייזר. ואותם הצלילים האלה היו לי כמו גילוי פלנטה חדשה. האווירה נוצרת לאט לאט ואני מתחיל לצאת מהאטמוספירה. כשהסינתסייזר נכנס ומתגבר, אני בכלל צולל לתוך עולמות הזויים. הנופים הקסומים של רוג'ר דין שתמיד הלך עם אותו ראש של יס מבחינה ויזואלית וסיפק את הציורים שכל פרוגר חייב להכיר.

עד לנופים הביזאריים של דאלי ומגריט בעיקר. ואז לקראת הדקה ה-2, אנדרסון מתחיל לשיר:

Dawn of light lying between a silence and sold sources
Chased amid fusions of wonder, in moments hardly seen forgotten
Coloured in pastures of chance dancing leaves cast spells of challenge
Amused but real in thought, we fled from the sea whole


The voice of an angel. אנדרסון

וכשאנדרסון התחיל לשיר, זה מרגיש כאילו מלאך מגיע משמיים. ככה זה הרגיש לי כשהקשבתי לזה. רק מהפתיחה של צירוף המילים dawn of light, זה הכניס לאווירה מרגיעה, סוריאליסטית, משהו שלא חוויתי בזמנו ממוזיקה. על מה הוא מדבר? לא יודע, למי אכפת?! המילים של אנדרסון אף פעם לא היו עם משמעות עמוקה מאוד. זה נשמע טוב וזה עובד טוב עם המוזיקה. ההתמזגות עם הטבע, האדם והנפש הפנימית, אלה מהדברים שאפשר לקחת ממה שנאמר כאן. אנדרסון באותה תקופה, צלל עמוק עמוק מאוד אל תוך הפילוסופיה של המזרח, ובעיקר אל הספר "אוטוביוגרפיה של יוגי" של יוגאננדה (שהכיר אותו ג'יימי מויר, המקישן הפרוע של קרימזון לאנדרסון בחתונה של ביל ברופורד). קשה מאוד לנו אנשי המערב להבין במה מדובר ואני די בטוח שגם אנדרסון בעצמו לא בדיוק הבין לגמרי במה מדובר, אבל זה זורם בצורה יפיפיה עם המוזיקה. ככה נשמע גן עדן. ולאט לאט, זה מתחיל להתגבר...

Dawn of thoughts transferd through moments of days undersearching earth
Revealing corridors of time provoking memories, disjointed but with purpose

עכשיו כל פעם שמסתיימת השורה השנייה, אנדרסון וסקוויר שרים ביחד. סקוויר תמיד נשמע מעולה יחד עם אנדרסון כשהם שרו ביחד. הקול שלהם נשמע כמו יחידה אחת. מין יין ויאנג שכזה. אנדרסון עם הקול הגבוה וסקוויר עם הנמוך. בזמן הזה המלוטרון נכנס כמו מארש שכזה, אבל יותר כמו זריחה. כל הפתיחה הזו היא כמו זריחה, איך לאט לאט הפריטים מתווספים בה ונוספת שכבה אחר שכבה, כמו תהליך היווצרות היקום עד למפץ הגדול. איך שקט כזה מוביל להילולה אחת גדולה.

Craving penetrations offer links with self instructors sharp
And tender love as we took to the air, a picture of distance

המצילות נכנסות וכאילו מהלכות באופן זהיר. הריטואל (כמו הקטע האחרון באלבום) עדיין נבנה, מורגש מתח, הפולחן עוד לא בשיאו אבל אנחנו שזה עומד להגיע בעוד כמה רגעים.

Dawn of our power we amuse redescending as fast as misused
Expression, as only to teach love as to reveal passion chasing
Late into corners, and we danced from the ocean

הסינתסייזר של ווייקמן נכנס, ו-WTF? עכשיו זה ממש לא-מהעולם-הזה. וזה מתגבר עוד יותר. חברי הלהקה עכשיו נשמעים כמו מקהלה המבשרת על משהו העתיד לבוא, משהו טוב כמו שנשקף מהמילים (הלוואי על כולנו יכולת כתיבה כמו של ג'ון). וזה מגיע, הו חברים זה מגיע. השמש עומדת לזרוח במלואה!

Dawn of love sent us within us colours of awakening among the many
Won't follow only tunes of a different age
As the links span our endless caresses for the freedom of life everlasting

אנדרסון עולה באוקטבה, זהו עכשיו המים רותחים ומבעבעים! כולם מתכוננים, הריטואל מוכן, השמש כבר ממש זורחת, כולם שרים, וואו זה קורה עכשיו! ובום! זה קרה, הנקודה הספציפית הזו התפוצצה, התופים נכנסים ואנחנו נכנסים סופית לתוך הגן העדן הזה ועכשיו נלקחנו סופית אל תוך האוקיינוסים הטופוגרפיים ואנחנו שטים בהם בסערה. הסינתסייזר מגיח במלכותיות גדולה עם ליין מאוד קליט ומדהים (אוף! מה לא הייתי נותן כדי לשמוע את זה עוד פעם?!), סטיב נכנס עם סולו גיטרה קצרצר אבל מדהים כמו תמיד, בזמנו הפיל את הלסת - אפשר לנגן ככה גיטרה?! וואו. הסינתסייזר מגיב וחוזרים לאותו המוטיב האורגזמי ממש. ואחרי שירדנו ארצה (סוג של). הלהקה לוקחת אותנו לכל הסיפור.

Talk to the sunlight caller
Soft summer mover distantnce mine

בשירה אלוהית של כולם, אנחנו בטוחים שהגענו לגן עדן. ובדיוק אחרי שתי השורות האלו, סטיב מסיים במשפט קטן ומשם זה כבר סיפור אחר לגמרי. אנחנו אחרי ההיי של הפתיחה והשוק של קודם. מבחינתי, הם אפילו יכלו לסיים את האלבום בנקודה הספציפית הזו. ה-5 וחצי דקות האלה נשמעות כמו אופרת רוק אחת שלמה ורוחנית שאתה מרגיש שאפילו לא חמישית אלבום עשית ועדיין מורגש שעברנו פה משהו. קשה לתאר. וזהו התיאור שלי לגבי הפתיחה היפיפיה והאלוהית של Revealing. רגע כמו זה, אני יכול לספור על כף יד. למעשה, אין עוד רגעים כמו הרגע המיוחד הזה.

הרבה זמן עבר, מאז שהתחלתי לצלול אחרי זה לאלבום כולו ולהבין שיש עוד הרבה מה לשמוע אחרי הפתיחה הזו. אחרי היכרות קצת יותר שפויה עם אלבומים כמו Close to the Edge ו-Fragile, התחלתי לקלוט את המעשיות מן האוקיינסים. והו כמה שזה יפיפה ומספק. אחד האלבומים הכי מדהימים של יס, של הפרוג, הרוק ובכללי אחד האלבומים שאני הכי מסתקרן ואוהב. יבוא יום ואני אחזור לשמוע אותו באופן קבוע כשאחזור יותר ללהקות הפרוג שפתחו לי את העיניים והאוזניים והראו לי פלנטות, מערכות שמש וכל כך הרבה דברים שאז בכלל לא ידעתי שאפשר לעשות במוזיקה. אני עוד הייתי בכיתה ז' וכבר אמרתי "אני אעשה אלבום כמו זה". ועם פתיחה שכזו, קשה להתחרות. אפילו לנרתעים מפרוג, יהיה קשה שלא לעמוד בפני הקסם שיש ל-5 דקות וחצי האלה. זה משהו שעל זה אפשר רק להגיד: a one godamn big hallelujah.

בעוד קצת פחות מחודש אנחנו הולכים לראות את החבר'ה האלה בגיל מאוד מתקדם, אבל תמיד זוכרים אותם בתור אותם בני 20 שהיו כמו אלילים מוזהבים בראש הפסגה, מפליגים באוקיינוסים, קרובים לקצה ונמצאים בלב הזריחה. את היצירה הזו, סביר להניח שלא יבצעו, אבל כשאני, חברים ועוד הרבה צופים בקהל יסתכלו ויראו את החבר'ה האלה, לכל אחד יעבור משהו שונה בראש. לי תעבור את התחושה הזו שאני אפגוש את הגיבורים שלי, שהפכו את הקערה של ילד בן 13 שלא ידע מה לעשות עם עצמו אחרי ששמע את זה. אז נראה אתכם בפוסט הבא, ומשהו שמח לכם בינתיים.