Black Sabbath - Master of Reality

בפברואר 1971, נכנסה להקת בלאק סבאת' לאולפני איילנד שבלונדון, להקלטת אלבומה השלישי במספר, Master of Reality או בשפתנו "אדון המציאות".

מעולם אבל מעולם אבל מעולם לא נשמע באותה תקופה אלבום יותר קודר ומיוחד באותה תקופה. כשההבי מטאל שלט בעולם בצורתו האופטימית/היפית של זפלין ופרפל, סאבאת' צבעו את הכל בשחור. האלבום הזה כנראה הוא הקודר ביותר שהוציאה בשנות השבעים. הוא מכיל בתוכו מסרים אנטי מלחמתיים, נוצריים וקצת מריחואנה פה ושם.

אם יש אלבום שזרע את הזרעים לדום מטאל, סלאדג' מטאל, סטונר מטאל ואפילו גראנג', "אדון המציאות" עולה לראש מיד. אף על פי שהרביעייה עשתה זאת לפני כן, וגם אחרי, אין אלבום יותר פסימי וקודר מזה בקטלוג העשיר של סאבאת'.

אז מדוע האלבום הזה נחשב לכה משפיע וחיוני לסאונד המטאלי המתגבש? ובכן, הסיבה המרכזית היא האדון טוני איומי. הגיטריסט והמלחין המרכזי בלהקה, שאיבד שתיים מקצוות אצבעותיו במהלך עבודה במפעל מתכת (רואים? הבחור שהמציא את המטאל עבד במפעל למתכת). איומי כבר חשב שמוזיקאי לא יהיה, ושקע בדיכאון עמוק בשל גורלו. עד שחברו שהיה גם מנהל המפעל, הביא אליו תקליט מיוחד. איומי כמובן אמר: "הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו, זה לשמוע מישהו מנגן בגיטרה". אך השתכנע, והתחיל להקשיב, וכך בקעו צלילי הג'אז הצועני של הגיטריסט הגדול, דג'נגו ריינדהארט.

איומי התרשם מיכולות הביצוע של הגיטריסט, והופתע מאוד לשמוע שהגיטריסט עצמו איבד שתיים מאצבעותיו, במהלך שריפה בקרוואן שלו. על אף זאת, המשיך לנגן. איומי החליט שהוא לא מוותר, השתמש בתותבות כדי לכסות את החלקים שנפגעו, והמשיך בדרכו. במהלך העבודה על האלבום, איומי לא יכל לנגן את הלחנים החדשים, ועלה לו לראש הדבר הבא, הוא הנמיך את הגיטרה לצליל נמוך במיוחד של C דיאז, שנתן לגיטרה צליל מחוספס ואגרסיבי. כדי להתאים את עצמו לאיומי, בסיסט הלהקה גיזר באטלר הנמיך גם הוא את הבס שלו, וכך נוצר סאונד הדום המרושע והמוכר לנו כיום.

האלבום הוקלט בקלות, כשכל חברי הלהקה מסוממים ומרחפים, ומקליטים ללא בעיה או ויכוח את האלבום. על כיסא המפיק, רוג'ר ביין. אלבומו האחרון שיעשה עם הלהקה.

אז האלבום נפתח ב... טוב שיעול. עם Sweet Leaf שמתחיל עם שיעולו המוקלט של איומי. הגיטריסט סיפר כי לאחר שהסולן אוזי אוסבורן נתן לו ג'וינט לעישון, החל להשתעל בזמן שהקליטו והתוצאה תועדה. ואז כל החבר'ה מפציצים באנרגיות מטורפות עם השיר המדהים והקליט הזה. כנראה השיר האופטימי ביותר של סבאת' באותה תקופה. הוא לא עוסק בסצנת אימה מצמררת, או מחאה זועמת, זה שיר אהבה לעלה. איזה עלה? עלה המריחואנה. כל החבר'ה ניגנו את השיר כשהם מסוממים. באטלר כתב את המילים הללו לאחר שחזר מדבלין, וגילה את חברי הלהקה עם סיגריות שניתן להשיג רק באירלנד. הוא תהה לעצמו על מה יכול לכתוב, וברגע שפתח את הסיגריה, צץ לו הרעיון לראש שיכתוב על עלה מתוק. אז למרות הטקסט, המוזיקה בהחלט עושה את השיר, עם ריף קליט במיוחד, ומעבר לקטע סולו מדהים של איומי, אוזי כמובן צורח כמו שהוא יודע לעשות, אבל בקלילות. העלה המתוק הוא פתיח נפלא, ואנחנו ממשיכים.

After Forever מתחיל בגונג, וצליל סינתסייזר משונה, שמיד מגיע לריף הראשי. המוזיקה פשוט מהנה להאזנה, ודורשת הדבנגינג. איומי כתב כאן כמה מקטעי הגיטרה הטובים ביותר שלו, ובאטלר מגבה אותו בצלילים שנשמעים היטב. המילים של השיר נכתבו ע"י באטלר כנראה כי נמאס לו שמדביקים אליו ואל חבריו מוניטין שאין להם אפילו קשר אליו. בעקבות שני האלבומים הראשונים, ארגונים רבים החרימו את סאבאת' בטענה שהם פגאניים הסוגדים לאדון האופל בזמנם החופשי. באטלר החליט להראות לעולם, כי הם טועים, וכתב מילים עם נושאים נוצריים. באטלר היה ונשאר קתולי, והוא החליט להראות לעולם שאף אחד בעסק הזה עובד את השטן.

ממשיכים בקטע של 28 שניות עם איומי והאקוסטית שמכינה אותנו לעתיד לבוא... Children of the Grave כנראה השיר הטוב ביותר באלבום, ואחד השירים המזוהים ביותר עם סאבאת', מפציץ את המאזין בווליום גבוה, ריף גיטרה מרושע, ומילים מדהימות אנטי מלחמתיות שאמנם מציירות את הכל בשחור, אך לקראת הסוף, קוראות לעתיד טוב יותר. השיר הזה פשוט מדהים על כל רבדיו. שיתוף הפעולה המושלם בין איומי לבאטלר, התיפוף המשובח של ביל וורד שנשמע כאילו חייו תלויים בזה, וכמובן איך אפשר בלי השירה הצווחנית והכריזמטית של אוסבורן? השיר הזה לא סתם נכלל בהופעות של הלהקה עד היום, מדובר כאן בקלסיקת מטאל חיונית, שקשה לחשוב איך העולם היה נראה בלעדיו ובלי שאר הקטלוג של סבאת'. וכך כשאוזי לוחש את שם השיר בצלילי גיטרה מסטוליים ומפחידים, מסיימים את המיני סוויטה הזו בנגינת גיטרה אקוסטית פשוטה ורגועה.

אף אחד לא אמר שעוצרים כאן. הלהקה ממשיכה בלהפציץ עם קטע אכזרי במיוחד, Lord of this World. שיר ייאוש קלאסי, על שליט אכזר המפזר חוסר תקווה ברחבי אזור שלטונו. אין ספק שהליריקה המושלמת של באטלר, מתוגברת באמצעות מוזיקה מדהימה חורכת אוזניים ומרושעת במיוחד, עם ריף בלתי נשכח, ושירה מושלמת המשרתת נאמנה את השיר, גם קטע מעבר נחמד מתווסף, והלהקה מסיימת עוד פעם בהפצצה הנשמעת כמו סופה של מלחמה.

כדי להרגיע את האווירה האכזרית ששררה במהלך האלבום, מגיעים החבר'ה עם בלדה רגועה ושקטה Solitude. אף על פי שמדובר בבלדה מאוד רגועה ויפייפיה עם פסנתר, חליל צד מלנכולי, גיטרה נקייה, ושירה ביישנית, הטקסט עצמו מאוד אובדני, וצובע את כל האווירה בשחור מדכא. סאבאת' יודעים מתי לעשות זאת ברגע הנכון, ומגיע כל הכבוד על כך שהם מוכנים לצאת רגע מהאווירה המטאלית שלהם למען קטעים כמו אלו. משהו שיהפוך יותר שכיח באלבומים הבאים של הלהקה.

הגראנד פינלה מגיע בבום לאחר השלווה שחווינו בקטע הקודם. Into the Void קטע חשוב ברפרטואר של סבאת', שמכיל את כל האלמנטים הדרושים ליצירת שיר שכזה. לאורך 6 דקות, הלהקה מוכיחה לעולם כי היא יוצרת כאן משהו חדש. עם זו השירה של אוסבורן, הריפים המנסרים של איומי, שיתוף הפעולה בין חטיבת הקצב של באטלר ווורד, וכמובן כנראה הליריקה הטובה ביותר שנכתבה ע"י באטלר בקריירה שלו. הוא מספר על כדור הארץ שנשלט בידי טיפוסים מפוקפקים ומרושעים, כשיש לעזוב את הפלנטה בשליטתו של השטן, ולעבור לפלנטה אחרת בה שלום ואהבה מתפזרים. הליריקה מדע בדיונית וההיפית במעט, מפתיעה מאוד מצד הרביעייה המדוכאת מברמינגהם, ומוכיחה שוב כי היא עושה עוד דברים מלבד שירי רוע ושאר הירקות הללו. וכך 34 דקותיו של האלבום מסתיימות בסיפוק לאחר הפצצות של דיסטורשן אכזרי מלא ריפים בלתי נשכחים.

Master of Reality יצא ב-21 ביולי 1971, וזכה להצלחה אדירה כשהגיע לחנויות.  הוא הגיע למקום ה-5 במצעד האלבומים הבריטי, ולמקום השמיני במצעד האמריקאי. המבקרים קטלו, ההורים והארגונים השמרניים נרתעו, אבל המעריצים אהבו והשתגעו עליהם. פתאום החב'רה העניים הופכים לכוכבים מיליונרים אשר יכולים להשיג כל דבר שירצו. סיבוב הופעות מוצלח ליווה את האלבום, ולאחריו יצאו החבר'ה להפסקה קטנה, כשהרעיונות באלבום הבא Vol. 4, טרם נראים.

לסיכום, Master of Reality הוא אלבום מדהים ובלתי נשכח, מלא בריפים הנצרבים בראש, ליריקה דומיננטית במיוחד, ושיתוף פעולה מושלם מצד כל המעורבים. סאבאת' הרוויחו מיליונים מהנוסחה המוצלחת שלהם, והמשיכו להוציא סדרת אלבומים מרשימה, כשבין כל החבר'ה נרשמת כימיה מעולה עד 1978 עם עזיבתו של אוזי. כל אוהבי מטאליקה, קנדלמס, אלקטריק וויזרד וכל השאר למיניהם, אם לא שמעתם את האלבום הזה, מיד תעשו זאת, ותבינו מאיפה כל גיבוריכם הגיעו. קדימה אנשים, אדון המציאות מחכה...

בלאק סאבאת' - Master of Reality

Black Sabbath Vol. 4

זהו בשבילי האלבום הכי טוב של הרביעייה מבירמינגהם. חלקם יגידו Paranoid, חלקם יגידו Master of Reality, אני חושב אחרת. כששמעתי את האלבום הזה לראשונה, הבנתי שבלאק סבאת' הם לא סתם להקת מטאל שממשיכה ומנגנת את הנוסחה המוצלחת שלה עם דיסטורשן מאיים, שירה צווחנית וכמובן: ליריקה אפלה ופורצת דרך לזמנה.

אוזי אוסבורן, טוני איומי, גיזר באטלר וביל וורד הצליחו לצאת מתדמית המטאל השטנית שיצרו להם, והראו שהם יכולים לעשות עוד דברים מלבד קטעים מאיימים על השטן וכו'...

אחרי שלושה אלבומים מדהימים שפרצו דרך בהיסטוריית הרוק ולמעשה הגדירו את מה שנקרא כיום הבי מטאל, ההצלחה הגדולה הגיעה עם זה. החבר'ה העניים שבאו מהעיירה הקודרת בירמינגהם שרובה הגדול נהרס במלחמת העולם ה-2, והתחילו את דרכם במעמד הנמוך ביותר, הפכו לרוק סטארים עשירים. העולם היה שייך להם.

אז לאחר סיבוב ההופעות לקידום האלבום Master of Reality, לקחה הלהקה קצת פסק זמן, וביוני 1972, חזרו להקליט את אלבומם הבא. החבר'ה נסעו ללוס אנג'לס החמה, להקלטות, כשהיא שוכנת באחוזת בל אייר למשך 3 חודשי ההקלטה. על ההפקה מופקדת הלהקה יחד עם פטריק מיהאן, לאחר שהמפיק הקודם רוג'ר ביין עזב.

מדוע לקח 3 חודשים להקליט אותו? כי היו בעיות עם הסמים כמובן. באותה תקופה, הקוקאין היה כוכב מרכזי בקריירה של סבאת'. הוא היה נשלח באופן קבוע אל האולפן, כשהוא מאוחסן באריזות לדגנים. החבר'ה פשוט שמו את הכל בקערה והסניפו את הסם בקביעות. הקוקאין היה חלק כל כך מרכזי בחיי חברי הלהקה, עד כדי כך שהאלבום היה אמור להיקרא בהתחלה Snowblind, אך חברת התקליטים ורטיגו שחששה מן הרמיזות המובהקות לסם, הטילה וטו מיד על ההחלטה.

זה לא מנע מבלאק סבאת' לפזר רמיזות לסם בשאר האלבום. פרטים בהמשך.

החבר'ה בילו את זמנם בלוס אנג'לס, כשהם משחיתים להנאתם את בל אייר, כשבאחת מהפעמים, וורד המתופף היקר, נמצא עירום וחסר הכרה בעקבות שתייה מופרזת, כשחברי הלהקה מכסים אותו בנייר זהב. זו רק אחת מהתקריות שהתרחשו אצל החבר'ה בבית.. עם הקוקאין, חדר עוד רעל לחייהם של הלהקה: הרואין. והם לא הזריקו. פשוט הסניפו אותו. יין, גרופיות, כתיבת שירים וסמים. זה מה שהיה אצל סבאת' באותה תקופה. החבר'ה לא ידעו מה הם עושים לעצמם באותה תקופה, ולחלקם זה התפוצץ בפרצוף כשבאטלר חזר מארה"ב לאנגליה, והודהם לגלות שחברתו בבית לא מזהה אותו.

אז למרות שהחברים גרמו לעצמם הרס עצמי, באותו זמן גם החלו להלחין דברים חדשים, ובדרך גם זורעים את הזרעים הראשונים לתת סגנונות במטאל כמו הסלאדג' והדום שהתחיל עוד מהאלבום הראשון. בנוסף, החלה הלהקה להקליט שירים שהם לווא דווקא מטאל. 3 קטעים באלבום הזה מייצגים אמירה זו.

ובשביל זה מתחילים לסקור את האלבום, שנפתח באחת מהיצירות הטובות והמעניינות ביותר שיצאו ממוחו הקודח של טוני איומי. Wheels of Confusion הוא מן ניצן ראשון לפרוג מטאל, הוא מאסטרפיס נפלא לפתוח את האלבום. סבאת' כתבו קטע עם השפעות פרוגרסיביות כבדות בהשפעת להקות הרוק המתקדם של התקופה (סבאת' הם חברים טובים של להקת יס. הם שומרים על קשר עד היום). מתחיל בפתיחה קצרה ומגניבה בלוזית בחלקה, ומיד עוברת למוטיב המרכזי. עם בית קליט, כשעם הזמן, עובר לשינויים במצבי הרוח, ומשתנה פתאום ללא התראה. הליריקה של באטלר היא אחת הטובות ביותר שכתב, שעוסק בהתפתחות מחשבתו של אדם, כשבתחילה חשב כי הוא חי באוטופיה, ועם הזמן הבין כי העולם הוא מקום קר ואכזר, והוא ימשיך להתקיים. איתך או בלעדיך. קודה מגניבה מסיימת היצירה עם סולו אדיר של איומי, וככה מתפוגגת הפתיחה המדהימה לאלבום מדהים, שמשאיר את המאזין בעניינים, לאחר 8 דקות אלו.

השיר הבא Tomorrow's Dream, הוא הסינגל היחיד שיצא מהאלבום הזה, בתקווה שלחנו הקליט, יצליח להקפיץ אותם לטופ, אך נכשל ולא הגיע לשום מצעד בניגוד לקודמו Paraniod. זה רק מראה שחוץ ממקרה חריג (Paranoid) בלאק סבאת' היא לא להקה ששיריה נועדו לשהות במצעדים. בטח שלא לריקודים. השיר עצמו הוא נחמד ואחלה, אבל לא יותר מזה.

ואז בא אחד השירים היפים של הלהקה. Changes, ומטאליסטים יקרים זה הולך להפתיע אתכם: מדובר בבלדת פסנתר מתוקה חסרת גיטרות, המלווה במלוטרון לאורך כל השיר. ביל וורד היה שקוע באותה תקופה בגירושין מאשתו, והיה בדיכאון בתקופה זו. המילים מבטאות את מצבו באותה תקופה. אוזי אוסבורן הופך פתאום משליח השטן, לרומנטיקן שאמנם קולו הצווחני שונה מן הקול הנורמלי של זמר הבלדות, אבל משתלב יפה עם השיר. המוטיב המרכזי של הפסנתר הולחן ע"י איומי לאחר שהשתעשע על הכלי באולפן, והוא מנגן על הפסנתר והמלוטרון, הו המלוטרון הנפלא שמספק את הצלילים הנפלאים שמגבים את הפסנתר. חברים, על אף שאני מטאליסט שאוהב את סבאת', זפלין, פרפל, מיידן, מטאליקה, סלייר וכל החבר'ה, השיר הזה נשאר כאחד האהובים עליי שיצא מלהקת מטאל. גרסה לשיר יצאה ב-2002, כשאוזי שר עם בתו קלי.

הלהקה ממשיכה את האלבום בקטע לא שגרתי נוסף. FX קטע פסיכדלי נסיוני משהו בן דקה בודדה, שכל כולה מורכבת מאפקטי גיטרה צפצפניים. הקטע הזה נוצר בטעות, לאחר שחברי הלהקה עישנו חשיש, ושרשרת הצלב שמעטרת את איומי עד היום, הסתבכה עם מיתרי הגיטרה, והתוצאה הפכה לקטע הזה, כשהוא נערך באולפן. בהתחלה הוא נשמע די מפחיד, ואז קולטים את הקטע הזה שהוא מאוד מעניין, למרות שהרבה אנשים אמרו שהוא חסר טעם והכללתו הייתה טעות, ביניהם גם איומי עצמו שקרא לקטע "בדיחה מוחלטת". לא משנה, זה מגניב, וזה ממש כמו טריפ קצר בחלל.

חוזרים לסגנון המוכר של הלהקה, שמוצג בצורה הכי כיפית בעולם עם Supernaut, אחד הריפים הגדולים של איומי אם לא ה. השיר הכיפי מלווה בריף הממכר הזה, כשאוזי שר את מילותו של באטלר שעוסקות כנראה בהישגיה של הלהקה, כשהדובר מספר בשמחתו על שחצה את האוקינוס ושהוא הולך לטפס על הר בירח, הוא חי אלפי שנים, וזה לא הפריע לו אף פעם. השיר יוצא רגע לגיחה אקזוטית, אם סולו תופים מקפיץ של וורד, כשמצטרף אליו איומי עם גיטרה אקוסטית. אחד השירים הטובים ביותר של סבאת' בקריירה שלה. לא סתם המתופף האגדי של לד זפלין, ג'ון בונהם הצהיר כי זהו אחד השירים האהובים עליו. וגם פרנק זאפה הגאון הצהיר כי זהו אחד השירים האהובים עליו אי פעם. באטלר הביע את הערצתו כלפי זאפה לא מעט, כשהוא טוען כי הבחור השפיע על אופן הכתיבה שלו.

הצד הראשון של התקליט נסגר, והנה מתחיל השני, בשיר הכי אהוב עליי באלבום - Snowblind.

מילים לא יצליחו לתאר את רמת ההנאה המופקת מהשיר הזה, עד ששומעים אותו. הריף המדהים, שפשוט גורם לכל נגן גיטרה לרצות לנגן אותו בלי סוף. הטקסט החולמני של בטאלר שהוא מטאפורה שלמה לקוקאין. וכפי שציינתי קודם, הלהקה דאגה לפזר מספיק רמיזות לסם האהוב עליהם בשיר זה שהיה אמור לשאת את שם האלבום. למי ששם לב בסוף הבית הראשון אוזי לוחש cocaine, וברשימת התודות בעטיפת האלבום, רשום "we wish to thank the great COKE-cola company" אם חברת התקליטים הייתה מודעת לזה, אז אין לי מה להגיד יותר. וורד מדהים בתיפופו, שאני עד היום עושה מנגן תופי אוויר לפי מקצב השיר. לאחר מעבר אל קטע מקפיץ, חוזרת הלהקה אל הבית, ובנוסף מגובה בכינורות שפשוט משלימים את התערובת ומביאים את הלהקה אל שיא האלבום. אין מילים פשוט תשמעו.

השיר הבא Cornucopia (תרגום: קרן השפע) עם פתיחתו הכה מטאלית שבעצם תביא להיווצרותו של הדום כפי שאנו מכירים כיום. השיר עובר לאחר מכן לבית מגניב שלא יוצא מהראש, ועובר משם לקטע רוק נ רולי שמח ומקפיץ עם צעקת all right now! לאחר מכן חוזרים לפתיחה ולבית. זהו אחד השירים המגוונים של האלבום הזה. ביל וורד לעומת זאת מתכחש לשיר הזה עד היום, כשהוא טוען כי תפקודו על התופים היה אפסי, וחשש כי בכל רגע יודעו לו חבריו כי הוא מפוטר מהלהקה. למרות שנשמע שהתיפוף טוב מאוד.

ואז בא Laguna Sunrise אוי Laguna Sunrise. קטע אינסטרומנטלי שנכתב ע"י איומי לאחר שצפה בזריחה באיי הלגונה, ולא מדובר כאן בקטע מאיים וחורך אוזניים, אלא בקטע פולק אקוסטי פסטורלי המלווה בכינורות. לשמוע אותו בפעם הראשונה, זו חוויה שקשה לתאר. אחד הקטעים היפים ביותר של מר איומי. אך לו היה קשה לבצע את הקטע הזה, כשניסה להביא לנגני כלי הקשת את הכיוון הכללי של הקטע, אך הנגנים סירבו לנגן עד שלא יקבלו תווים כתובים. חוק קשה בעולם הרוק: אם אתה לא יודע תווים יהיה לך קשה לעבוד עם תזמורת.

השיר הבא St. Vitus Dance, הוא שיר אהבה א לה לד זפלין סטייל, אם מוטיב חמוד, ובית עם ריף ממכר, כשאוזי שר על בחור אשר חושב כי הבחורה שהוא אוהב מעוניינת בכספו, אך למעשה היא אוהבת אותו. ליריקה מאוד לא שגרתית ללהקה, וחוץ מזה מדובר בשיר הארד רוק פשוט וכיף.

לסיום האלבום, נחתם ביצירה הגדולה, Under the Sun. שגם הוא כמו Cornucopia, נפתח בקטע פרוטו דום, שניבא את הסגנון. לאחר מכן ממשיך לבית המרכזי, ובקטע מעבר של איומי שנחתם בגונג, עוברת הלהקה אל קטע קצבי בשם Every Day Comes and Goes, וחוזרים לבית שוב, ולאחר מכן, מעבר אל לחן מנסר של איומי, שמסיים את האלבום הנפלא הזה. באטלר פשוט כתב את הטקסט שטוען כי אני לא צריך שום מטיף שיספר לי על גן עדן ועל גיהינום, לא מאמין באלימות וגם לא בשלום, פשוט תנו לי לחיות את החיים שלי בשקט, כי כל יום בא והולך.

אז לאחר יציאתו של Vol. 4 (שחברי הלהקה שנאו את השם מן הסתם) ב-25 בספטמבר 1972, המבקרים בתקופתו כצפוי, קטלו אותו. מבקרי מוזיקה רבים באותה תקופה לא הסתדרו עם להקות רוק וכיוונן השאפתני. זה לא מנע מן האלבום להגיע להצלחה, כשקיבל פחות מחודש את התואר אלבום זהב ומכר מיליון עותקים בארצות הברית. והגיע למקום ה-8 במצעד האלבומים הבריטי. מיד לאחר מכן, קודם האלבום בסיבוב הופעות גדול, שאיתו המשיכה הלהקה להקליט ולהופיע יחד עד 1978 עם עזיבתו של אוזי.

עובדה מוזרה שהאלבום יצא בצפון אנריקה תחת השם Children of the Grave שהיה שיר באלבום קודם, כשנוספה גרסה חיה לשיר, ויצא לאור גם עטיפה שונה המציינת אורך לא נכון אצל Cornucopia...

לסיכום, Vol. 4 הוא אחד מאלבומיה הטובים ביותר  של בלאק סבאת' לצד אלבומיה הנפלאים שיצאו לפני ואחרי בשנות השבעים. הרוח האקספרימנטלית והיותר אופטימית שאפפה את האלבום, הביאה ללהקה גוון חדש, והוכיחה כי היא לא סוגדת לשטן בזמנה החופשי. ב-1972, בלאק סבאת' כבר היו להקה בוגרת ומעניינת שרצתה לעשות דברים חדשים, ולצאת מהנישה שדחפו אותה אליה. וזה עבד נכון בזמן הנכון (תארו לכם את Laguna Sunrise בMaster of Reality, ואת Changes ב-Paranoid). ההשפעה שלו קיימת גם כיום על אמני רוק בכלל ואמני מטאל בפרט, וגם עטיפתו הפכה לאייקון תרבותי ובצדק, פשוט תסתכלו על אוזי ותגידו שזו לא עטיפה מדהימה. סבאת' המשיכו עם הגישה הנסיונית החדשה באלבום הבא, Sabbath Bloody Sabbath אבל זה לפעם הבאה.