סחבק ממליץ - אלבומים ישראליים טובים שיצאו בחודשיים האחרונים

שנת 2020 כבר פה לאיזה חודשיים. ואני לא יודע לגבי הגויים, אבל יצאו לנו כמה דברים חדשים וטובים. ככה כדי להחיות את הבלוג החי מת הזה. אז ניתן ככה בכיף שלוש המלצות לשלושה אלבומים חדשים ומעניינים מסגנונות שונים שש מה לומר. כנראה אולי שרובכם שמעתם עליהם. אבל, זה שווה בזמן אמת: כולם אלבומי בכורה, אבל אף אחד/ת מהחבר'ס פה צעיר/ה בסצנה.

עמרי סמדר - קולאז': מחווה אלקטרונית למוזיקה ישראלית על זמנית

מדינת ישראל קיימת פה ושם כבר 70 וקצת שנים. על הדרך, עם תכניות כושלות כמו כור היתוך, יצאה ריאקציה יפה שקוראים לה רב תרבותיות. זה לא רק אשכנזים שבאו מהגלות באירופה הקרה, גם אי שם מהמדבר והפיוטים מבית ר' שלום שבזי ועוד הרבה דברים. בישראל כבר מזמן ידועים בשילוב בין מזרח למערב. יש הכל. מוזיקה מזרחית, רוק, פופ. עמרי סמדר הדי ג'יי התל אביבי החליט לקחת על עצמו וואחד משימה. הוא אסף כמה קלאסיקות ישראליות ממיטב האמנים שהיו ויש פה במהלך ה-70 שנה האלה, ועדכן אותם אל תוך מציאות עכשווית של ריקודים במועדון. עם ביטים של four on the floor כיאה לאייטיז אבל בלי לטשטש ולזרוק את כל מה שלמקוריים היו להציע.

פתאום "צלצולי פעמונים" של אהובה זצ"ל שכבר נחרש בכל מקום, הפך ל-Fאנקי/אורבני בטירוף. ברי ו"עיר של קיץ" קיבלו בסים לפנים, יהודית רביץ מעולם לא נשמעה כזאתי מקפיצה וכיפית. לא אעשה עוד ספוילרים. הקולאז' של סמדר הוא אחת המחוות הכי יפות שהמוזיקה הישראלית ידעה בזמן האחרון. והיא הייתה צריכה ריפרש כזה. זה פשוט כיף. גיורגו מורודר בתל אביב מכרם התימנים ועד לדיזנגוף. הרמיקס הזה מעדכן את הקלאסיקות לתוך המאה ה-21 בעשור החדש, ואפשר לומר שגם למי שאין לו מושג מי זו שושנה דמארי היום, לא יכול שלא להזיז ת'עצמו. אפשר להשיג את זה בתקליט, כל מה שאני מבקש בחיים ש"נענע דיסק" כבר ישימו אותו על דיסק.

הזאבות - הארץ השטוחה

להיות כנה לא משתגע על האינדי בארץ. חלקו פועל תחת נוסחה ברורה. ויעני, אין מה לחדש. הזאבות פרצו לי לפיד בפייס ככה שזה היה בלתי אפשרי להתעלם מהן. אני לא יודע מה עושה לי את זה. יכול להיות שזה ההומור שמופיע בקליפים ובחלק מהשירים שלהן. גם רואים שהן ככה מחוברות וזה יפה כל כך. לא רואים "להקתיות" כזאת בזמנים כאלה. מי שבקטע של הפיקסיז, פי ג'יי הארווי וכאלה, יכול להתלהב מהעבריות פה. הרבה נוהגים להשוות ל"מכשפות", אני לא חושב. נראה לי שפשוט אוהבים לעשות עניין מזה שהן בנות. אבל בתכל'ס, כיף לחוות פורקן ולהשתגע קצת בין היתר בגלל שאין דברים כאלה בארץ מאז הניינטיז. מלא דיסטורשן שלא תפסיקו לעשות הדבנגינג. הטקסטים של יפעת בליסיאנו (שירה, גיטרה) גורמים קצת לפתוח עוד יותר את האוזן. השיר הכי טוב באלבום "אבא של שירה" גם מבחינת לחן וגם מילים, שם את השטויות בצד (שלא תחשבו יש הרבה דברים רציניים כאן) ויש פה איזה סיפור משונה. אהבה סטייל "אמריקן ביוטי"? הורות חסרה? אהבה אפלטונית? אני אמשיך לזרוק מושגים לנצח? והפזמון נשאר בראש לנצח.

בתכל'ס, אני מרגיש שזו להקה שעם החברות הן יישארו להרבה זמן. זו להקה שאני מרגיש שעדיין לא מיצתה את הפוטנציאל שלה לגמרי, אבל אם זה ממשיך ככה, הן בדרך. מאיפה אני יודע, אולי יהיו כיוונים מפתיעים. אבל עד אז, אפשר פשוט ליהנות מכל זה. יש סקא שמגיע משום מקום בשיר הנושא, יש שיר הלל לאנה אהרונוב ובתכל'ס הן יודעות לנגן. מוריס מביאה ליינים שנותנים עוד משהו יחד לריפים, רוני "סנייק" מפציצה וטליה ישי נותנת בס שהוא לא בדיוק ליווי פשוט לגיטרה. זה אלבום קצר, וחלק מהשירים נשארים איתך בתת מודע כשהולכים ברחוב. באמת כיף, יהיה לכם כנראה עוד יותר כיף בחינגה שהן עושות ב-25.2 בבארבי לחגוג את האלבום שיצא. 

ברנע - תל אביב פרק א'

בנדר אני לא משוחד, על אף שהדי ג'יי/מפיק רן ברנע אח יקר. לאלבום הזה כבר היה טיזינג באוגוסט. המגזין של ברנע "הספוג", הפך ללייבל עצמאי שמוציא אחלה של דברים. אז קיבלנו שלושה סינגלים לפני האלבום המלא.

האלבום המלא לעומת זאת גדול מסכום חלקיו. אני לא משתגע על היפ הופ ישראלי (אנחנו חזקים בטראפ), אבל רן מביא פה אלבום ששואף לרמה הבינלאומית ועושה יפה.

האלבום קצר ומתומצת משלב כל מיני דברים מהאוס עד לטראפ, ספוקן וורד ואפילו בלדות עם אירוחים של כל מיני כוכבים מקומיים בזירה כמו דור3 וטדי נגוסה. ברנע אוהב-שונא את תל אביב. זה שיר הלל וגם ביקורת. הסמים, תרבות ההיפסטרים, הרצון לשאוף לחו"ל. כל אלה נושאים שמעסיקים בטקסטים וזה לא מטופל בקיטש וביעני" מגניבות. זה אמיתי.

זה אלבום שאפשר לקלוט ישר בשמיעה ראשונה. למי שאוהב את האלבומים של טיילר, ארל סווטשירט או וינס סטייפלס שמספרים סיפור, אז אפשר לראות איזה יופי נוצר פה בעברית. כי אחרי הכל, בצדק מבקשים פה להפסיק לחקות את אמריקה וליצור שפה משלנו. זה עובד יפה.

The Great GAG in the Sky

הזמנים קשים. הו קשים קשים. אני לא אפרט ואדבר כמה קשה זה לחיות במדינת ישראל בשנת 2017... בעצם אני כן! בימים אלו, החברה הישראלית די מפורקת מבחינה תרבותית. הבוהמה התל אביבית רותחת על ההחלטות של שרת התרבות, ככה שהסיכויים למצוא כתבה ובה יכללו זוג המילים "חופש הביטוי" גבוהים מאוד. אם זה בתיאטרון, באמנות, וכמובן גם במוזיקה. אני לא אביע את דעתי פה. זה בלוג מוזיקה לא פוליטיקה (למה לי פוליטיקה עכשיו, אח"כ ולאחר מכן?), לא בדיוק מעניין אותי לכתוב על למה צורם לי משני הצדדים. אבל חוץ מזה דברים נפלאים קורים ב-2017: גילוי מערכת שמש חדשה (למרות שההיי התקשורתי מוגזם מדי), קנדריק לאמאר מבריק עם DAMN, ריק ומורטי יוצאים עם עונה חדשה, ניקלואודיון מוציאים סרט חדש שמחזיר את הסדרה הגאונית "החיים המודרניים של רוקו" מן המתים וכשנראה שהסצנה התל אביבית סובלת רבות ממה שקורה, באים כמה טיפוסי low life אדירים ומביאים שמחה, אושר וגאגי לעולם. אלה הם הפסוליה של דייזי. תוכלו לחשוב עליהם כתוצאה מהמצב המתוח בין האמנים למשרד התרבות.

אבל מה זה משנה לעזאזל? הנה באים פה חבר'ה עם יכולות מוזיקליות אדירות, חוש הומור יוצא דופן וכמובן, מלא מלא עניין בסקס. הפסוליה שהוציאה את האלבום הראשון שלה ממש לא לפני הרבה זמן, "רוק פסיכוגאגי", מוכיח שהחבר'ה האלה באמת מוכשרים וגוררים כל כינוי קלישאתי שאפשר להגיד על להקות כמו הפסוליה: "הזוי", "פסיכי" בלה בלה בלה. בכל מקרה, הלהקה מלבד העובדה שנראה שהם מאוד חייתיים ומתוגברים באנרגיות, הם מוזיקאים בלי שום ספק. הדר לוי, איש הלחנים והגיטרות, יכול לשטות בכם שיש לו את סולואי הרוק נ רול הכיפיים, אבל הוא פונה לטריטוריות יותר אפלות, אורי פלומן איש "סלאפ" מכובד ועם מלא מלא גרוב, כנ"ל גם על המתופף (רק בלי הסלאפ) אבירם דוד וכמובן, יהלי "מבושי" שרון, אחראי על שירה, מבט שרמנטי ומטורף במיוחד וסקסופון אלט. אז יש לנו פה אשכנתוזים תל אביביים מאוד לא שגרתיים. גיטריסט מאוד משונה למרות שנשמע כל כך טוב לאוזניים, חטיבת קצב מאוד דומיננטית וסולן שלא בטוח אם מדובר בהתנהגות טבעית או תדלוק מחומרים שונים, יש לו כריזמה ענקית ונפלאה. תוסיפו את ניר הורוביץ הג'ורג' מרטין שלהם, שלמעשה הביא את הרעיון הנפלא והמעוות הזה למציאות ואנחנו חבים את גאגיגינו גם לו.



כשאני שמעתי אותם פעם ראשונה בזכות רכז המוזיקה במרכז החזרות שאני פועל בו, הפרצוף שלי בערך היה ל-4 דקות כמו זה של שרון בקליפ לשיר הנפלא שאני מקווה מאוד שיהיה אייקוני בקרוב, "גאגי בום בום". באותו רגע, שמחתי לדעת שיש הרכב ישראלי חדש עם מילים בשפת הקודש שעושה דברים כאלה. לחבר'ה פה שקוראים, אני אולי אוכל לפתות אתכם עם מה שאפשר לחשוב כששומעים את החבר'ה האלה: אם זה רד הוט צ'ילי פפרז, פיית' נו מור, מיסטר באנגל, אינפקציה, גם זאפה חייב להיות חלק מזה. מעין רוק Fאנקי עם ראפ ויציאות מאוד משונות ובלתי צפויות, שאם כל החבר'ה שהוזכרו פה עושים לכם את זה, אתם בהחלט חייבים לבדוק את הרוק הפסיכוגאגי. מה זה גאגי? ובכן, לפני זמן רב מאוד (אתמול), התכנסו חברי הלהקה ובזמן אחד תמים בשירותים, חוו חיזיון אדיר, בו ייצרו את התגובה לדברי שרת התרבות, כשהם שרים על הסם הגדול והבדיוני, גאגי, על הכל תוכלו לשמוע על כך בשיר "גאגי בום בום". מאז אותו יום, חברי הלהקה שרים בטקסיות על אותו ויטמין G אדיר וגדול ומהולל למשך כמעט כל האלבום.

אבל עכשיו ברצינות, יש סיבה למה הפסוליה של דייזי, הם חבר'ה מאוד מוכשרים מלבד כל הרעש, ההומור והגאגי שנמצא בסביבה. כששומעים את זה, זה מאוד צ'ילי פפרז. זה Fאנק טוב ומקפיץ עם דיסטורשן וראפינג מאוד אנרגטי, אבל הפסוליה מכניסים כל מיני טוויסטים מפתיעים כמו רגעים מסוימים שבהם המלודיה נעלמת לא טונאליות, אם זה בסולואי הגיטרה של הדר (שהלחין את כל האלבום), או ברגעים אחרים כמו בשיר הנפלא "מצעד הגאווה" שבו זמרות הרקע שרות כאילו הקטע נלקח משנברג או וארז. זו הגדולה המוזיקלית של החבר'ה האלה, כמו המילים שלהם, הם מאוד קליטים וכיפיים, אבל כשהם רוצים, הם יכולים לבלבל ולהגיע למקומות ששום להקת Fאנק רוק הייתה מגיעה. מדי פעם, יהלי גם שולף לו סקסופון אלט עם קווים מלודיים חכמים ואפילו טיפה התחרעות פרי ג'אזית בכמה קטעים (מסתבר שזה נורמלי, להקות עם סולן מטורף שיש לו סקסופון). ובנוגע ליהלי עצמו, הבחור כריזמה מהלכת, הוא לא שר ברוב הזמן, וממש כמו מסורת האמריקאית, הוא מרפרפ הרבה. בסגנון, יהלי יותר קרוב לטירוף הכובש והבלתי מרוסן של מייק פאטון מאשר למאגניבות של אנתוני קידיס. כל זה יחד עם המוזיקה המשונה לא פחות מהטקסטים, וחטיבת קצב פלומן את דוד שמחזיקה את הכל בגרוב טוב.

אולי בעוד שנים יגדירו את זה כרוק פסיכוגאגי בארץ, שדבר כזה כל כך משונה אצלה. וככה גם המילים. המילים עמוסות בשיטלואודס של בדיחות סקסיסטיות, הומור שחור וגס, יכולות לדבר אל החובבים מהסוג הזה. הדר ויהלי כתבו ביחד את המילים לאלבום, ועשו את כל מה שאי אפשר לצפות לו. כל זה בתוספת ההילולה לויטמין G הנחשק על ידי חברי הלהקה. בין אם זו סאטירה לאקטואליה הישראלית או סתם בדיחה טובה, הטקסטים מחזיקים לא פחות מהמוזיקה. מלא מלא זמן, שלא הייתה קלילות שכזו. אני יכול לחשוב רק על להקת "מצבכפית" שהצליחה לעשות טקסטים נפלאים עם מלא הומור בריא. בעידן שהלהקות הישראליות עוסקות במחאה עם גם הומור מצוין ובריא ("ויתרתי") או מילים סטלניות במיוחד ("בוא לבר"), באים הפסוליה ומוסיפים עוד גוון לקרקס המטורף התל אביבי הזה.

לחשוב מה יקרה כשהלהקה הזו תגיע לפרסום ותבוא תגובה ממשרד התרבות... מאוד קשה שלא לצחוק מהטקסטים או לפחות להישאר עם לסת פתוחה מרוב שוק. אם זה הפתיח Fucked Up שלמעשה ממצה לגמרי את הרוח של הלהקה, או סאטירה לגבי מצבים שונים בארץ, כמו הטקסט המדהים של "מצעד הגאווה", בו יהלי מבין שכדי להשיג בחורות הוא צריך להיות מאוד ליברלי ועל מה שקורה בהמשך. או "מצביעים ביבי מדברים על גאגי" שבו החבר'ה שמים סוף לדיון הפוליטי הכל כך מתיש ומעיק, כשכל מה שמעניין את יהלי זה איך להשיג בחורות במסגרת הבחירות. "פריז" שאומר את האמת המרה לגבי העיר הכל כך מפורסמת וכמובן, שיר הזרעונים, השיעור הכי טוב בביולוגיה שילדים בכיתה ט' יכולים לקבל.

                 הקליפ הלא פחות פרובוקטיבי, של השיר הכנראה הכי מפורסם בשיתוף עם הסצנה התל אביבית

הפסוליה היא המענה הנפלא לאלה שמחפשים ריגוש ברוק הישראלי, עם הומור יוצא דופן, ומוזיקה קצבית וקליטה אבל גם מעניינת, החבר'ה האלה עונים לכל מה שקרה השנה בנוגע לתרבות והמצב באמנות הישראלית. נדרשו חודשים רבים עד יולי, שהסיר יבעבע עד שתצא הפסוליה שתגרום לחלק להתענג על התבשיל המגעיל והנורא ולחלק למות מרוב סירחון. מה שכן, מזמן לא היו פרובוקטוריים שכאלה בארץ. אפשר להגיד סופסוף! הקיץ המיוזע מקבל פסקול מגעיל ומגניב במיוחד. החבר'ה האלה הם גם תענוג לחובבי טריוויה (ובדיחות גסות כבר אמרתי כן?) שפתאום קולטים בכמה שירים ציטוטים מהתרבות הפופולרית אם אלה הביטלס, או משינה או שוטי הנבואה. הכל כלול. גם גידי גוב והערב האבוד. החבר'ה האלה יוצרים מין עולם קטן שמוקדש לגאגי, עם אלוהים שמדי פעם בא ומטיף, כשיש חזרה על חלק ממשפטים בשירים, מעין אלבום קונספט שכזה. טוב, הנה, יש אלבום ישראלי שמלא זמן לא שמענו כזה. אם לא אהבתם, אני ממש מצטער אבל הגעתם לאחת הלהקות המלוכלכות עם הומור וולגרי ושנוי במחלוקת. אבל אם כן אהבתם, תנו לגאגי לעשות את שלו, ממה שחברי הלהקה אומרים.

(כל הזכויות שמורות למר גאגי)

פחד על האי המרוחק יחד עם ג'ים קארי

ברוכים הבאים לעולם השמח של אריאל איטרבוים. אלבומו Third was the Bird II מוזר ויפייפה בו זמנית כמו השם שלו. כולם יודעים עד כמה יש לי אהבה והערכה למוזיקה ובכללי לאמנות אקספרימנטלית. וואלה, אריאל עשה פה משהו ממש מעניין, שכדאי לכם לשמוע ולחוות. פרוג, פסיכדליה, מוזיקת משחקי מחשב מפוקסלים, מוזיקה קונקרטית, פופ, פולק, הכל מתחבר ומשתלב במיקס המשונה הזה, שגורם לך להסתקרן ולהישאר ערני לדבר הבא. זה מאחד האלבומים האלה שאתה נהנה לשיר את הקטע הספציפי הזה, וזה עושה לך טוב, אבל בו זמנית, גם מטיל אותך עם פרצוף של "הולי שיט, מה זה היה עכשיו?!". את האלבום הזה שהכרתי מחברו של אריאל, גם הוא עשה אלבום נפלא, עודד סטרייגולד (שמנגן בשיר האחרון באלבום), אני ממליץ גם לכם אנשים לשמוע. למה?

הוא פשוט יפה בנאיביות שלו. הוא שולח אותך לזמנים ששכחת מזמן. הוא עשיר ברעיונות מעניינים ובדמיון עשיר ובריא. אני חושב שזאפה היה מתגאה בדבר הזה. ולא רק בגלל הביזאריות שבו, אלא גם בגלל ההשקעה. כי לא מדובר באלבום של חלטורות. הבן אדם אשכרה ישב וכתב את המלודיות שחלקן מתוסבכות בטירוף. ממה שרשום בבנדקמפ של אריאל, האלבום הזה נכתב לאחר תקופה ארוכה. אם תסתכלו על הדיסקוגרפיה שם בצד, תראו ששלוש שנים עברו מאז יצא אלבום חדש. הרבה רעיונות, רגשות וסגנונות נזרקו לתוך האלבום בן ה-5 קטעים הזה (נכון ש-5 קטעים באלבום זה ה-דבר?) כמו שגם נכתב בבנדקמפ. והאמת, זה מסע ממש ממש כיפי שאני חושב שלא תתאכזבו.

תסתכלו רגע על העטיפה. נכון שזה נראה כמו החדר החלומי שתמיד רציתם בגיל 8? אני יודע שאני חושב שכן. ככה בעיקרון מרגיש האלבום הזה. סוריאליזם טריפי ילדותי ומוזר. אבל שוב פעם, ואני לא יכול להדגיש עד כמה זה חשוב: ככל שיותר מוזר, כל העסק נהיה הרבה יותר מעניין. ביטלס פוגשים זאפה, יושבים לקפה עם פאוסט, משחקים בפוקימון במחשב הווינדוס 6 שלך עם דאלי. נכון שזה נשמע נהדר? עכשיו זה אמנם נשמע די מתלהב ופנאטי בצורה דבילית. אבל אני לא חושב ששמעתי משהו כל כך טוב שנוצר כאן בארץ. אני אמנם כותב בעקבות העובדה שאריאל ביקש ממני לכתוב על האלבום בבלוג הזה, אבל כמו שקראתי פעם בסקירה ב"מטאליסט", אני אמנם משוחד אבל האוזניים שלי ממש לא.

יש משהו קסום באלבום הזה בעיניי. המילים הדאדיסטיות הכל כך לא קשורות, הנויז שבא פתאום משום מקום, הקטעים שפתאום אתה חושב שהגעת לסיקסטיז בחברת ילדי הפרחים, משהו שהתגעגעתי אליו. אני חושב שזה יכול היה להיות הפסקול לילדות שלי אפילו. זה מסע אחד הזוי וכיפי, שאתה צריך להקשיב כדי להימשך אליו בצורה הכי טובה.

בואו ניתן לכם רגע דוגמה עם השיר הפותח, Say What. ריף פשוט וחמוד של גיטרה קלאסית, ואז יש שירה על מין מערכת יחסים שכזו. ואז... בום! חגיגה של שינויי מקצבים, גיטרה מזייפת בכוונה, משם חזרה לאותו מיני שיר, משם אל קטע פסנתר משונה ומעניין שכזה, משם לאחד הקטעים הכי מעניינים באלבום הזה בעיניי: קולאז' מוזיקה קונקרטית יאניס קסנאקיסאי שכזה, ומשם אל כאמור פופ פסיכדלי אופטימי וקליט כזה שלוקח אותך למקומות טובים ומשחרר אותך מלחץ. כל זה חוזר בסוף לאותו שיר חמוד וקטנטן שהתחיל את כל זה. מבולבלים? כבר רוצים להקשיב לאלבום? אם כן, אני מבטיח לכם שאתם יוצאים למסע נפלא והזוי שלא תצאו ממנו מאוכזבים.

אני לא אסקור פה את כל הקטעים, כי חבל פה להרוס את תחושת הjourney שתהיה לכם במהלך ההאזנה לקצת יותר מחצי שעה הזו. בשכונה, עם ג'ים קארי, באי מרוחק, כל הסיטואציות שמעולם לא חשבתם עליהן פשוט יתפוצצו ביצירות הבאות שמרכיבות את האלבום הזה. יש הרבה אלבומים אקפסרימנטליים שיכולים לעצבן פרוגרים שרגילים ואוהבים מוזיקה כתובה מראש, כשכל התווים במקום, ואין מקום לדמיון חופשי, כי הדמיון מתבטא ביצירה עצמה. אני יכול להגיד לכם חברים, שהאלבום הזה נותן את שניהם ועושה את זה נ-פ-ל-א. יש פה שינויי מקצבים, מלודיות א טונאליות ג'נטל ג'ייאנטיות קשות לשירה, ובנוסף לכל אלה יש גם הומור שבו אריאל פתאום מקריא במבטא בריטי מונטי פייתוני בקטע השלישי, או שהוא מספר על החוויות שלו עם ג'ים קארי מלווה בבנג'ו חמוד. +סימפולים מפאמילי גיא, ביטלס, קינג קרימזון, גוסטב הולסט, הקיצר מסיבה.

אני לא אכביר במילים, כי מכאן אתם צריכים להקשיב בעצמכם לאלבום. סצנת האינדי בארץ עשירה ומלאה, והנה עוד דוגמה ללמה שווה לחפש מתחת לפני השטח את הדברים הגדולים קטנים האלה שיוצרים אצלנו כאן. פשוט קחו אזניות ואיזה בוקר מואר אחד ויפייפה או אפילו בחורף גשום, קחו את עצמכם לתוך המסע היפייפה הזה עם כל החברים שלכם, לא כולל את סטיב. מבטיח לכם, אם תבואו עם ראש פתוח לא תתאכזבו. יש לי תחושה שהאלבום הזה, של עודד, ושל רבים שאולי עוד לא הכרתי, יהפכו לאלבומי קאלט בעוד כמה שנים, וכולנו נוכל להיזכר איך זה היה רק סתם משהו שנוצר בשביל הכיף.
הנה האלבום. תהנו לכם.

עוף או בקר?

זה יום שישי, אני מדבר עם חברי הטוב אור (שכתב את הסקירה של Red הקרימזוני כאן), הוא אומר לי: "תגיד, שמעת על הבילויים?". וברוב טיפשותי, אני אומר: "בטח שאני מכיר, אוטו זבל!". והוא עונה לי: "עזוב אותך מאוטו זבל, שמע את שכול וכישלון". ואני מבטיח לשמוע. את הבילויים, מה-להקות האינדי הישראלי, כאמור הכרתי, כשהמתופף בהרכב שלי השמיע את ההיט סינגל הנונסנסי אבל ממכר (והוא עדיין ממכר), אוטו זבל. לא שמעתי כזה רוק בישראל. כזה ישראלי, אבל באותו זמן, גם מאוד אמריקאי רוק אנד רולי שכזה. בקיצור, היום "שכול וכישלון", הוא בעיניי אחד האלבומים הגדולים שיצאו אי פעם מהטריטוריה הקטנה הזו שנקראת ארץ ישראל (ואני לא היחיד), ואני שומע אותו בזמן האחרון בלופים.

אם גם אתם חדשים כמוני ללהקה הזו. בואו נעשה קצת סדר: מדובר בשני חבר'ה מוכשרים: נעם ענבר, סולן עם קול שקשה שלא לזהות, ובזמנו הלא פנוי בנוסף לשירה, הוא גם בסיסט. יחד איתו, הגיטריסט ימי ויסלר, מצליח לערבב בנגינה שלו סגנונות כאלה מערביים, עם קצת דברים מפה (בין אם כליזמר או מזרחי). זה היה ונשאר עד סוף ימי הלהקה (בתקווה ויאמר על איחוד נוסף), הגרעין של הבילויים. נגנים הגיעו ויצאו, כשענבר את ויסלר נשארו עומדים על תלם במשך שנות קיומה של הלהקה. אבל נשארו כמה חבר'ה שתמיד לקחו חלק ביצירות של השניים. על התופים, שלומי "כרובי" לביא, מאיה דוניץ, שהייתה הרבה זמן בסביבה על פסנתר והאמונד (כזה 70s!), וכמובן, יוני סילבר, הכישרון הזה שמנגן על כל כלי נגינה, שגורם לאוזניים שלי הנאה גדולה יותר מכל צליל של גיטרה או תוף (בעיקר, קלרנית בס וסקסופון).

אז ב-2003, הוציאו החבר'ה את האלבום הראשון שלהם, שהראה בארץ, מי אלה הבילויים. להקת רוק (גיטרה-בס-תופים) מוכשרת עם לחנים מעניינים ומילים עם אמירה, אבל בו זמנית, הם גם מצחיקים עם ההומור המשונה של החבר'ה. 4 שנים עוברות, והחבר'ה האלה סופסוף מוציאים את האלבום השני שלהם, וגם המאגנום אופוס שלהם. משהו בין אלבום קונספט, לאסופת שירים עם רעיון משותף, אבל מדובר בפיסה מגובשת, אקלקטית, כבדה בתכנים אבל גם מצחיקה, ומלאה רפרנסים שחובבי טריוויה, ימצאו כיף ודרך להעביר את זמנם הפנוי מדי.

אם אלבום הבכורה, היה אוסף של שירים כיפיים (וגם קצת מחאה), בפורמט של להקת רוק, עם הפתעות קטנות, שמסתיים בשיר ציני, "נפלא פה", אז הרי ש"שכול וכישלון", לוקח את "נפלא פה", כמה צעדים קדימה. אני אודה ואגיד, שבדר"כ שירי מחאה קצת מעצבנים אותי. לפעמים, נראה שאנשים נוהגים שלא לעשות כמו שמונתי פייטון שרו בסיום "בריאן כוכב עליון" האגדי: "always look on the bright side of life", וכולם מתמקדים ב"אין" ופחות ב"יש". ואם נהיה ספציפיים יותר, שירי מחאה בישראל, איבדו את האימפקט שלהם כשהמוזיקה קצבית ושמחה מדי, לי זה לא עושה. אבל הבילויים עושים את זה חזק. אני יכול אפילו להשוות את הליריקה הכבדה-הומוריסטית שלהם לגישת ה"in your face" של יענקל'ה רוטבליט, מהתמלילנים הכי טוב שארץ ישראל ידעה (וממשיך לבעוט).

הם שרים על נושאים כאובים וקשים אבל מעבירים את זה בצורה של הומור ביזארי ומשונה. לא, לא מדובר במין גרסה מוזיקלית לספרו המופתי של יוסף חיים ברנר ז"ל. אלא יותר דיון מוזיקלי בנושא היחסים בחברה הישראלית, המדינה שהולכת ומתרסקת לאט כמו מטוס (נגיע לזה). או כמו שנאמר ע"י החבר'ה עצמם: "ריקבון לאומי מול ריקבון אישי". אבל לא כל השירים נצמדים לנושא הזה, וכשהם רוצים לברוח לטריטוריה אחרת בטקסטים, הם עושים את זה מצוין. היום, האלבום מ-2007, קצת פחות רלוונטי, אבל רק קצת, חלקו עדיין בועט ומדבר גם בימינו. אפשר להגיד שהאלבום הזה הוא מעין "Dark Side of the Moon" הישראלי. רק פחות רצינות. הפסקול של מדינת ישראל בשנות האלפיים. אולי תגידו כי מדובר ב"מוזיקה של שמאלנים אשכנזים תל אביביים". אז... טוב, doesn't really matter.

אבל בואו נעזוב לרגע את הטקסטים, המוזיקה כאן מדהימה, ומדובר כאן באלבום אקלקטי, דבר נדיר בארצנו. כמו תמיד, אני כל הזמן מציין את העובדה שאני אוהב אלבומים שהם סלט של סגנונות. גם "שכול וכישלון" הוא אחד כזה. מהפתיח המצמרר והחזק "באב אל ואד 38/אי" שכולל ניחוח אוריינטלי/מזרחי מדברי שכזה, "חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד", שיר סטייל וודביל/ברודווי אמריקאי כיפי שכזה, "שוש אלמוזלינו" שגם הוא נשמע אמריקאי ברוח, אבל סטייל יותר ג'אז פיפטיזי שחור לבן שכזה, הלהיט של האלבום, "שגר פגר" הארד רוק כיפי שלא יוצא מהראש (ואני עדיין בתקופה של פנטיות כלפי השיר הזה) ושגם הפך אחרי זה לקאבר של שלומי שבן. פולק-קאנטרי ב"תנשב הרוח", שיר א לה דילן ב"קלון ב-G7", רוק כליזמרי כמו האלבום הראשון ב"שיר בחסות המועצה לפירות הדר", ועוד ועוד...

במשך 38 דקות ו-15 שניות, לוקחים אותנו דרך המטוס שמתרסק, אל המצעד, משם אל ניחום האבלים כשמסופר שלימון, מנדרינה, אשכול וקלמנטינה הם אחיו של התפוז. נפתח, באחד הפתיחים הכי טובים ששמעתי באלבום כלשהו, במקצב איטי ומזדחל, ענבר שובר את הקיר הרביעי ופונה אל המאזינים: "אני לא כאן כדי לבדר אתכם", i mean, וואו! לא אעשה לכם ספוילרים על מה שקורה בהמשך, אבל רגעים שפשוט חייבים לציין הם הפזמון פלוס העוד הערבי המזדחל למשל, עוד נקודה שתופיע הרבה מאוד באלבום, היא פרפרזות. כ90% מהאלבום הוא פרפרזות ליצירות ארצי ישראליות, אבל תראו איך החבר'ה פשוט לוקחים את המשפט המפורסם מ"המלט" השייקספירי ופשוט נותנים לו את הגוון שלהם:

להיות או לא להיות

זאת לא השאלה

השאלה היא עוף או בקר?

"באב אל ואד" הוא ההצהרה האולטימטיבית של האלבום, פתיח לא צפוי ומוזר, זה לא הולך להיות כיף כמו הפתיח "אני מקיא" לפני 4 שנים, למרות ההומור, זה נהיה יותר כבד, יותר קשה. "סע לאט" של אריק איינשטיין מקבל משמעות שונה. מדינת ישראל מושוות למטוס מתרסק, אין טייס, ואם לא רוצים להסתכל, אפשר לשים שקיות על הראש בשלל צבעים, ואוזניות עם שירים ישנים שתמיד עושים נעים. מילים לא יתארו מה שעובר בגוף כששומעים את השיר הזה.

אחרי השוק הזה שהפילו עלינו בהתחלה, מביאים לנו שיר כיפי, אחד הטובים באלבום, "חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד". שיר שנכתב במה שאני קורא לו ה"Free Four". כמו השיר הנפלא ההוא של פינק פלויד, גם השיר של הבילויים משתמש במנגינה כיפית, עליזה ושמחה, אבל בניגוד מגיע הטקסט המאוד מזעזע ונוקב. שרק כמה שורות אומרות הכל: "בעיר דימונה יש ילדה עם שני ראשים ושש ידיים, בעיר רמאללה יש תינוק שמת לפני שהוא נולד, אבל את חיליק מעניין יותר לראות את המצעד" וכמובן הבית האחרון: "ובסוף יש טנדר עם בלונים שמוביל את הגופות, כל כך זקופות, גופות יפות". לא צריך להיות מומחה בספרות, כדי להבין שמדובר בהתקפה אל אותם חבר'ה מיליטנטיים שלא באמת מעניין אותם במה שקורה, אלא גאים באוסף הנשקים הנרחב שמוצג במצעד. נעזוב את המילים (כי לפעמים זה יכול להיות מזעזע), והמוזיקה פשוט כיפית. כאמור, סטייל ברודוויי כיפי שכזה, עם בנג'ו, פסנתר ושירה מאוד ספונטנית. "חיליק" הוא אוקסימורון מבחינה מוזיקלית ולירית. המילים והמוזיקה לא הולכים ביחד, אבל נשמעים כל כך טוב ביחד. בין אם שמים לב לאחד מהם, "חיליק" הוא קטע גאוני, פאסודו משעשע, אבל מאוד מאוד נוקב, אבל who cares? זה כיפי!

אחרי כל השמחה האמריקנית הזו, אנחנו נלקחים לשנות החמישים, למועדונים אפופי עשן, עם אקורדי גיטרה ג'אזיים רגועים (וגאוניים יש לציין) עם שוש אלמוזלינו שהייתה צריכה להיות סגורה באיזה כד, כי יש בה משהו שמתאים בכד. כן, מילים ביזאריות וסוריאליסטיות ביותר, וזו לא תהיה הפעם האחרונה באלבום הזה. ואם זה לא מספיק, מתווספים כלי קשת מלנכוליים, שנדמה שהם לכאורה מצייתים למוד של השיר, אבל נשמע שהם חורגים מהסולם, משהו מטריד, מאוד אוונגרדי, וזה עושה את העסק למאוד מעניין, עד שלבסוף זה מסתיים פתור, בצורה יפה, וסוגר את הסיפור יפה, כשאנחנו ממשיכים ל"היט סינגל" של האלבום.

טוב, נכון "שגר פגר" יהפוך בסוף לשיר חרוש ומאוס, אבל תנו ליהנות. זה בכל זאת רוק בסיסי וכיפי, שמה שהכי מאפיין אותו הוא הטקסט הדאדאיסטי שלו. כאילו, מה? חיבור שמות, אסוציאציות, דימויים, חרוז כל שנייה, סוריאליזם משונה. למה בדיוק ימי ויסלר התכוון כשכתב על "ג'וזף הלר, הלן קלר, חוג תפירה בבית הכלא" או "מאזדה לנטיס, ננסי ברנדיס, איש נדל"ן בלב אטלנטיס"? שמץ של מושג אין לי. האמת, אני אוהב את זה ככה, וכמו הרבה דברים רבים, זה כמו שפרויד אמר: "לפעמים סיגר זה פשוט סיגר". לא צריך להיכנס לניתוחים מעיקים, ולנסות ולהתאמץ להבין, מה מדובר פה, אז למען בריאותכם הנפשית, תשתדלו לא לנתח את הליריקס. חוץ מזה, המוזיקה מדברת כאן, ושימו לב לתפקידי הגיטרה שם. ויסלר מבריק פה, לא תפקיד טיפוסי של שיר רוק פשוט.

ואז אחרי כל הכיף, מגיע "תנשב הרוח". אחד השירים היותר קשים, שלשמוע את המילים, מראה שהילדותיות והכיף של האלבום הראשון התפוגגה טיפה. שוב פעם, המוזיקה אמנם קליטה, עם ניחוח קאנטרי, המילים שוב פעם תופסות את תשומת הלב: "תישן ילד תישן, שאלות זה דבר מסוכן", ענבר לוקח את נקודת מבטו של אדם שמנסה להסביר לילד, שמה שהם עשו לצד השני היה מוצדק, מעין "סליחה שראית את זה, אבל היו לנו סיבות". כשמנסים להסתיר ולהשכיח ממנו את כל הזוועות, כשבסוף ישבו וישירו להם את "סובב לו פינג'ן". אם יש שיר שמבחינה מילולית, נכנס הכי חזק בנו המאזינים, זו הרוח..

ושוב פעם, אחרי שויסלר וענבר די התקיפו את המאזין בקטע המילולי, הם חוזרים בקלילות עם השיר הדילני, "קלון ב-G7". מין מחאה סאטירית כזו על היחס בין אשכנזים "שמאלנים" למזרחיים "ימנים". בפתיחה משונה במיוחד, כשמדברים בגרמנית, עוברים ללחן המגניב שמחזיר אותנו כמה שנים אחורה, לתקופת Bringing It All Back Home. ענבר מנסה להישמע כמו דילן, לא שבהצלחה (לאף אחד אין את הקול של דילן, לא משנה כמה ינסו לחקות אותו). הוא שר על הבחור התל אביבי השמאלן, שנותן למילואימניק הימני להיכנס ולהתארח בביתו. משם עניינים מתחילים להסתבך... אתם יכולים לקרוא את הטקסט, ולחשוב כאילו מדובר באיזשהו סיטקום ישראלי עם תל אביבי, ממוצע, חסר אונים, שלא הולך לו כלום בחיים. נדמה שהבילויים מבקרים את שני הצדדים, כל אחד עם הבאגים שלו. כאן, דווקא המוזיקה משתלבת מעולה עם המילים, בתחושה של "למה שום דבר לא מצליח לי?!", כל זה עטוף בהומור הכל כך ילדותי ואופייני לחבר'ה.

מכאן, הכיפיות נפסקת בשלב הזה באלבום לזמן מה, כי אנחנו מתקדמים לבלדות שמשאירות אותנו עם תחושה מוזרה. מ"עצות מאמא", שכאמור עוסקת באמא שמשכנעת את הבת שלה לא להביא ילד לעולם. הרי העולם הוא מקום נורא, והתינוק עלול להיפגע (חרוז!), אל תעשי את זה, שלא תגמרי כמוני. "שירו של האנץ" בלדת פסנתר יפה ודכאונית, בכלל רחוק שנות אור מאלבום הבכורה, והאמת, גם כאן מדובר בטקסט אניגמטי, שקשה לפצח, כשמה שכן יש לנו, זו מוזיקה נוגה ויפה. ואז, עם קצת חזרה לכיף, אבל עוד פעם בשיטת ה"Free Four", מדברים החבר'ה על ניחום אבלים ב"שיר בחסות המועצה לפירות הדר".

הנושא הכאוב של בנים שכולים, והמבוכה של הגעה לניחום אבלים, שלא יודעים מה להגיד אם "שלא תדעו עוד צער" או על עד כמה הבית יפה ומסודר. כל זה במנגינת רוק כליזמרי קצבי, סטייל אלבום הבכורה. ושתבינו, זה יחד עם טקסט קשה כמו זה. ממש כמו "שאול מופז", אתה לא קולט את המילים, את הזוועה, כשמתמקדים בכמה שיר טוב וקצבי זה. וככה אנחנו מגיעים לסוף הסיפור, כשכולם יושבים ומביאים הכל על השולחן, אבל אי אפשר לדבר בלי משהו כמה תה. מתחיל כשיר טיפוסי עם שירה של ענבר, ועובר אחרי זה לשירת צוותא סטייל שירי ארץ ישראל אריק איינטשיין, חווה אלברשטיין, ככה מסתיים המסע שהתחיל במטוס מתרסק, והסתיים במשהו כמו תה. ככה הסתיימו 38 דקות פוליטיות-סאטיריות-משמעותיות במיוחד, שלמאזין הישראלי קשה להתעלם.

האלבום שיצא ב-2007, כשבהפקה בניגוד לברי סחרוף שהפיק את הראשון, על הכיסא היה תמיר מוסקט (כן ההוא מהבלקן), קיבל ביקורות טובות ובצדק. נכון שבגלגל"צ, קצת קשה להשמיע שירים כמו "חיליק", בגלל התכנים המאוד מאוד קשים, והעובדה שלא תשמעו בדר"כ שיר וודביל מלהקה ישראלית בתחנה המפורסמת בארץ... אבל, נא לא אכפת. "שכול וכישלון" הציב רמה חדשה בקריירה של הבילויים. פחות הומור, קצת יותר כבדות ורצינות, אבל לא יותר מדי (רבאק, אי אפשר מדכא כל הזמן). ענבר וויסלר בעיניי (ועוד רבים אחרים) כאמור, הגיעו לשיא יצירתם. השילוב הזה בין בלדות מלנכוליות, אמריקניזציה מוזיקלית, שירים אקוסטיים+הקברט/כליזמר הרגיל אצל הלהקה, והסיפורים על (זהירות ספוילרים על הטקסטים שרובם סופרו) טנקים, מטוס מתרסק, מאזדה לאנטיס, רוברט קראמב "רצח" יצחק מודעי, כשהכל מוגש באדיבות ובגרוטסקיות רבה, הפכו את האלבום הדי קצר אבל מספק הזה ליצירת מופת, בסטנדרטים של אלבומים שלמים שנוצרו ע"י להקות גדולות יותר.

אני ממליץ לכל מי שלא הכיר את הבילויים, לבוא ולשמוע את הפלא של הצמד הזה. פייר, מי שלא רוצה להקשיב לטקסטים\ זה בסדר גמור (יש מספיק כאוס), שיקשיב למוזיקה, ובסוף, לא יוכל שלא להיכנס גם לעולם המעוות של הטקסטים. מהצמרמורת של באב אל ואד ועד הסיכום של משהו כמו תה. מדובר במין אלבום קונספט (אבל לא לגמרי), שמשלב באלגנטיות בין סוריאליזם, למלכת האמבטיה השנוי במחלוקת בארץ (כמו שנכתב בביקורת המצוינת ב"שרת העיוור" ז"ל), לפיקסיז. מי שאוהב את הטקסטים העבריים שלו עם אמירה, ועם מוזיקה מגוונת, ימצא את עצמו נהנה מהתוצאה הסופית, משנן בעל פה את הטקסט של באב אל ואד, שר את הפזמון בהתלהבות בשגר פגר, ועושה הדבנגינג משונה במיוחד לשיר בחסות המועצה לפירות הדר.

טוב, עכשיו כשדובר מספיק, בואו כנסו ותכירו את האלבום הנפלא הזה, הוא כאן בבנדקמפ

בארץ החלומות

"חלום הוא הדרך המלכותית אל הלא מודע" - זיגמונד פרויד

מסע בעולם החלומות. מוזר ויפה, מפחיד ומרגש, מצחיק ועצוב. החלום הוא לא רק מראה למציאות, והוא לא רק ביטוי של התת תודעה - זה שני דברים, אבל זו גם מציאות בזכות עצמה. ככה כתוב בבנדקמפ של עודד סטרייגולד (aka Dodo Bird), באלבומו Dream Lands. מטרתו של האלבום מאוד ברורה ובעיניי מבורכת, לקיחת הפסקה לזמן מה, בשביל לצלול לעולם החלומות. לאותו תוצר של אותות חשמלים שמגיעים מגזע המוח לקליפת המוח. אל אותו עולם דמיוני ששמור רק אבל רק לך.

מבט חטוף בעטיפה של האלבום, שכוללת ציור של רוריך, צייר הlandscapes, עלול להביא את הרושם המוטעה שמדובר באלבום אמביינט רגוע ואווירתי. רגוע - כן. אמביינט - לא כל כך. מה שכן, מדובר כאן במוזיקה מעניינת, שאפשר לזהות שם כל מיני השפעות וסגנונות: מייק אולדפילד, פינק פלויד, מוזיקה קונקרטית. רוב המוזיקה אינסטרומנטלית, מלבד שני הקטעים האחרונים. המוזיקה באלבום מאוד מינימליסטית, חלקה אפילו נמשכת בלי פיתוחים, לאוזניים מסוימות זה עלול להישמע קצת חופר, אבל מי שבא עם ראש פתוח, יימצא הנאה בארץ החלומות.

האלבום הזה הוא סימפוניה אחת בת 10 פרקים, כל אחד מהם מתאר תחושה אחרת של חלום. כמו שכתוב בבנדקמפ. זכורים לטובה, שני הפרקים הראשונים, שכוללים מקצבים רפיטטיבי, על גבי מוטיב אחד. או הרביעי, שמתחיל ב"close your eyes" מאוד משכנע, שמכניס אותך באמת לעולם דמיוני חלומי עם נגינת גיטרה אקוסטית פסטורלית, דברים נהיים יותר ויותר משונים ומוזרים (כמובן שמעניינים), כשפתאום המלודיה מתפוגגת לטובת ניסוי מעניין במוזיקה קונקרטית.

מזכיר מאוד את הגישה הניסיונית והחופשית של אלבומים בסיקסטיז, שהיית יכול לעשות ה-כ-ל. והאמת, Dream Lands בנוי בצורה הזו. סוג של אלבום ניסיוני שכזה, שאיתו באמת אפשר לעשות הכל. למרות שהוא מקוטלג באתר כפרוג, אני מאוד אוהב לראות את זה כאלבום אקספרימנטלי ניסיוני, שמושפע מאמני פרוג, וגם קצת פולק ופסיכדליה. אבל עזבו אתכם מקטלוגים, תשמעו את המוזיקה. היא מדברת בזכות עצמה.

שני הקטעים האחרונים באלבום, כאמור הם היחידים שכוללים מילים (ובעברית!). האחד, שירה יפה וערבה לאוזן, עם מילים פואטיות שנשמעות יפה לאוזן, על גבי נגינת גיטרה מתמשכת. עכשיו, מי מכם שלא אוהב חזרתיות על קטע אחד ספציפי לאורך הרבה זמן, זה אולי עלול להישמע מעיק. אבל מי שאוהב את גלאס, רייך, לה מונטה יאנג, ועוד ועוד, ימצא חיבה ויאהב את הקטע הזה. השיר השני והאחרון, קצר הרבה יותר, אבל קליט וכיפי במיוחד. אופטימי להפליא, ומסיים את האלבום בטעם טוב.

הרבה אמנים, בתחום כלשהו, ניסו לתת את הפרשנות שלהם בחלומות, וניסו לבטא את זה. האלבום הזה הוא מקבץ יפה של מוזיקה מעניינת, שאיתה אפשר להיכנס ולצלול אל תוך העולם החלומי במיוחד הזה. אני לא אכביר במילים, העטיפה אומרת, והמוזיקה מדברת. מי שאוהב את מייק אולדפילד, מלחינים מינימליסטיים, ואלבומים ניסיוניים מהסיקסטיז, יימצא חיבה באלבום הזה, ואולי יימצא גם הוא את הפינה שלו באיזה קטע ספציפי ומסוים, שהכניס אותו לאותה התנתקות מהעולם הפיזי.

אז כמו במילים של השיר העשירי: "שמים לבנים, הכל שקט, אין ציפורים, לבדי בעולם, לבדי בעולם".

הנה האלבום זמין בבנדקמפ, תקשיבו, תהנו ותצללו אל תוך עולם החלומות..

הביגפוט כמוזה

טוב היום, הולך להיות משהו טיפה שונה, ואני מתכוון להפוך את זה לשגרה. כי אני חושב שזה חשוב מאוד, וגם קצת מגוון בנוגע לשאר הנושאים שמדובר עליהם כאן. זה משהו שרציתי לעשות די הרבה זמן, ועכשיו הגיע הזמן לעשות את זה סופסוף. כל בלוג מוזיקה שמכבד את עצמו, כותב על איזו להקה או מוזיקאי עצמאי כזה שמקליט אצלו בבית, ומפיץ את מה שיש לו לומר במקום הזה שנקרא אינטרנט. פעם זה היה קצת שונה. "אחי, יש לי להקה חדשה, והקלטנו דמו, קח תשמע בבית, ותגיד לי מה אתה חושב". אז כן, אני מאוד רוצה לכתוב על אמני אינדי. כל חבר'ה התל אביביים, ירושלמיים או כל עיר או חור בארץ האלה שיש להם איזה משהו נחמד כזה ורוצים להקליט. בלי חברות תקליטים וכל הבולשיט הזה. האינדי זו סצנה מאוד ליברלית, היום כל אחד יכול להיות אינדי, ותודה רבה יש כל כך הרבה דברים להקשיב להם, שאתה לא יודע מאיפה להתחיל.

היום סצנת המוזיקה בארץ עשירה וגדולה, לא רק אינדי, אבל אני אוהב לחשוב שגם לנו יש את החבר'ה המייצגים שלנו. כמו הסצנות העשירות שהיו בבריטניה או ארה"ב, שהורכבו מאמנים שונים ומגוונים והיו מודעים אחד לשני, גם לנו יש במה להתגאות. אם זה הפרוג מטאל האוריינטלי של אורפנד לנד, אם זה הפרי ג'אז של אלברט בגר, הפולק של גבע אלון, העיבודים לקלאסי מודרני של יוחאי וולף, הגראנג' של סטלר ליין, אטליז, גלעד כהנא, יאיר יונה, farthess south, דיסטורטד הרמוני, amity band, טרספאס, אפרקו, טאטרן, קוטימן, יש לי גם קרובת משפחה שעושה דברים מגניבים (ואני לא משוחד) טל לוי שיוצרת בסגנון R&B מגניב ופ'אנקי שכזה. גם לסצנת ההיפ הופ בארץ יש לי כבוד אליה, למרות שקשה לי להתחבר אליה (מצטער ניסיתי, אבל הבנתי שאני אוהב את המקור שנטוי בארה"ב).

אבל היום, אני אדבר על אחד מלהקה ישראלית שאני מאוד אוהב, כנראה הלהקה הישראלית מהאנדרגראונד הראשונה אי פעם שנחשפתי אליה, אי שם בכיתה ז' ב-2013, ב-88FM, זו הייתה שנה חדשה, והשמיעו שם את כל השירים שהושמעו הכי הרבה במהלך התחנה, שיר אחד היה של להקה ישראלית, פתאום אורגן הפרפיסה הכל כך Doorsי הזה מגיח לו בפייד אין, ויש גיטרה, ריף כיפי מאוד, וואו אני כל כך אוהב את זה, לא הרגשתי כל כך מאושר משיר, מאז פינק פלויד של סיד בארט. וכאן, גיליתי את להקת טרי. עם הסינגל שלהם שיצא בדיוק לא לפני הרבה זמן, Sunshine. וכמו שיואב קוטנר אמר עליהם, העץ הוא גבוה. אפילו לא חשבתי שזה נשמע כמו הרכב פסיכדלי אמריקאי נשכח, זה נשמע לי מיוחד, הייתי עדיין צעיר בתחום. וברגע הזה, התחלתי לחפש עליהם, זו הייתה הלהקה הישראלית שהכי התלהבתי ממנה, אני ממש אהבתי את מה שהם עשו. היו שם דברים שאהבתי מאוד ועדיין אוהב.

הפסיכדליה החלומית של פלויד בעידן בארט, הפיל ההנדריקסי, הסאונד המאוד Doorsי, החפירה האולטימטיבית של להקות קראוט כמו Can (שאגב הופיעו עם האיש והאגדה, דאמו סוזוקי באוזןבר ב-2014), הגישה האלתורית של להקות כמו גרייטפול דד, חטיבת הקצב הטיפה ג'אזית, האווירה האוריינטלית שמראה שהחבר'ה האלה גם מחוברים לכאן. TREE הם בעיניי מין וודסטוק במדבר. ככה המוזיקה שלהם נשמעת, ויש לך תחושה שהכול טוב, כיף, העולם יפה, אתה נכנס לטריפ מוזיקלי מגניב שמחזיר אותך אחורה לסיקסטיז העליזות, ובנוסף מביא אותך למחוזות רחוקים. היום, אני לא אדבר על טרי (למרות שאכתוב עליהם מתישהו), אלא על אחד מהחבר'ה שם. הבסיסט עם הקול העמוק והשיער הבלונדיני, דור קורן.

דור הצטרף ללהקה כשהמתופף (ואחיו) נווה צירף אותו להרכב, מאז השאר נהיה היסטוריה. ובאזור 2013,  יצר דור פרויקט סולו משלו. הוא הקליט לו יחד עם אחיו וחבריו קטעים אינסטרומנטליים (וגם מושרים) פסיכדליים טריפיים כאלה שמשלבים בין פולק פסטורלי למין סאונד גיטרות אמריקאי וחזק, והמווון תחושה של ללכת לאיבוד בכוונה במרחב הצלילים. תחת השם Bigfoot, וחמוש בגיטרות, סינתים ובס, מנגנים להם הקורנים ומביאים את הכל בEPs של מקסימום חצי שעה, והתוצאה: לעצום עיניים וללכת למקומות אחרים.

TREE

שוב פעם, יכול להיות שאני משוחד, אבל האוזניים שלי ממש לא. הקטעים פה כיפיים, מלאים בגיטרות wah wah, קלאסיות אקוסטיות, קלידים א לה סופט מאשין (הסאונד של מייק רטלדג' על הקלידים הוא אחד הפייבוריטים שלי שאי פעם יצאו מקלידן), חלקם מקפיצים וכיפיים, חלקם מסתוריים וחלומיים. מסתורי מסתורי, כמו הביגפוט עצמו.  כאמור, אפשר ללכת לאיבוד בצלילים ובכל הפסיכדליה הזו, אבל כמו שנאמר בבנדקמפ שלו: "לא כל מי שמשוטט, הולך לאיבוד".

https://outdors.bandcamp.com/album/bigfoot

אז כל מי שמחפש וסקרן למצוא, זה כאמור נמצא בבנדקמפ. so far, יש 6 EPs שיצאו, זה נע בין פסיכדליה אופטימית וקצבית, פולק פסטורלי, אמביינט רפטטיבי, קראוט רפטטיבי לא פחות, אבל מה זה חשוב, העיקר שיש צלילים לא? זה יכול לעבוד עם מסיבות טבע (כי מי שיעשה מסיבה באזור ירוק עם מוזיקה כזו ושל חבר'ה כמו אוזריק טנטקלס וCan יבורך לעד!), או בנסיעה ארוכה, או פשוט להקשיב בריכוז מלא למוזיקה, לעצום עיניים, להצטרף לקצב, או לטבוע בחלומיות הפסכידלית. האחרון שיצא, שנקרא בפשטות Bigfoot מתמצת ומביא את האנרגיה הביגפוטית. קטעים עם מוטיב מסוים מגניב וכיפי, ומאלתרים עליו בכיף, קטע הפתיחה Beat, כשמו כן הוא קצבי וסוחף, וכל שאר הקטעים גם הם כיפיים וסוחפים לא פחות (כמו Yearning למשל, שהוא כנראה האהוב עליי משם).

למי שרוצה עוד, יש את Astral Symphony, יש משהו ביצירה היחידה הזו שמגיעה לחצי שעה שאני מאוד אוהב. זה לא סגור על עצמו, לאוזניים מודרניות הוא נשמע לא מבושל, מאולתר כזה בסטייל Moonchild של קרימזון, אי אפשר להיסחף, ואין תוצאה ברורה. וזו הסיבה למה אני אוהב את הסימפוניה הכל כך לא מהעולם הזה. זו מין דרך שעוברים, מין חלום יפה כזה של 29 דקות, שבו כמו שנאמר הרבה: התוצאה לא אמורה לעניין אותך, אלא הדרך. וכאן הדרך מאוד מעניינת, זו מין סימפוניית אמביינט פסיכדלית מעניינת כזו, שאי אפשר לדעת מה לצפות בה, אבל היא לא מאיימת, או תוקפת, אלא זורמת, כיפית, נמשכת.. וחוץ מזה, אם תמשיכו, מסתתר שיר בתוך הסימפוניה הזו. יש שם אשכרה מלודיה שאפשר לזמזם ולשיר.

https://outdors.bandcamp.com/album/astral-symphony

בנוסף לשניים האלה, יש עוד פרויקטים מעניינים בדיסקוגרפיה, ולא רק אינסטרומנטלי. יש גם את Home שהוקלט עם חברים מטרי ועוד, אבל יאללה מכאן תקשיבו לבד, מספיק שקראתם מכאן, לא צריך יותר מזה. רוברט וויאט, פלויד, דילן, ניק דרייק, כל החבר'ה האלה הם השפעות גדולות על הפרויקט הזה, ואפשר לשמוע את זה, ככה שכל מיני חבר'ה אוהבי מוזיקה אהובים שכמותכם, תצללו, תיהנו, ותראו שביגפוט בניגוד למיתוסים, הוא אחלה לגמרי.

https://outdors.bandcamp.com/album/home-vol-iii